מעשה אפוד (דוראן)/פרק ד
הפרק הרביעי[עריכה]
כבר היה סדר העיון מחייב הדבור על מדרגת הלשון העברי והתרוממותו על שאר הלשונות ביתר שאת ומעלה ובחבת קריאותו לשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וימשך למה שהונח ממנו בפרק שלפני זה. אבל לפי שזה בלתי אפשר שיתבאר אלא אחר ידיעת חלקי הלשונות ודרכי השמוש בהן ויתרון קצתן על קצתן בזה, הנה לפי זה ראיתי להקדים ראשונה הראוי להקדים בידיעת זה. ואמר בחלקי הלשון בכלל, כי חלקי כל לשון הראשונים שלושה, שמות ופעלים ומלות הטעמים, כן קראו אותם המדקדקים החשובים. ומי שקרא החלק השלשי מִלָּה לבד טעה, כי מִלָּה סוג לשלשתם. וכן קראו אותם ההגיונים, זולת מלות הטעמים שקראו אותם כֵּלִים. ושניהם כאחד טובים כשיודע המכוון מזה. אמנם קצת המדקדקים לא התחכמו לבאר אותם בגדריהם כי אם במשלים לבד, ואמרו בשם כמו בֶּגֶד, צֶמֶר, קֶבֶר; בפעל כמו אָמַר, בָּחַר, שָׁמַר; ובמלות הטעם כמו גַּם, כִּי, רַק. ולכן הטוב שיתבארו בגדריהם כמו שהם אצל ההגיוניים, כי הוא הלמוד הנכסף אצל הכל.
והנה גדרו השם כשהוא תיבה או תיבות המורה בהסכמה על ענין מופשט מהזמן, וזה אם על עצם או על מקרה, וגדרו הפעל כשהוא מורה על ענין ועל זמן מציאותו עובר, הוה או עתיד. ורצו בענין המקרה, כי העצמים לא יעשה מהם פעל להמנע היהפך העצם מקרה, עם שיגזר מהם פעל לפעמים בלשון העברי כמו "וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר" (שמות ב, ג), "מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים" (בראשית לז, ז). וגדרו הכלים כשהם קשרים וחבורים מה בין העצמים והמקרים או על צדדים ואופנים לקשרים ההם.
והנה לפי שהיה הנמצא בחלוקה הראשונה יחלק אל העצם והמקרה, והעצם הוא העומד בעצמו הנושא את המקרה, והמקרה הוא הנשוא בעצם, הנה כבר יחויב שיונח בלשון קול או חבור קולות יורו עליו. ולפי שמציאות המקרה בנושאו הוא בזמן עבר או עתיד הנה כבר יחויב שיונח בלשון קול או חיבורי קולות יורה יחד על מציאות זה המקרה ועל זמן חדושו עבר הוה או עתיד. ולפי שהיה בכאן ענין שלישי יורה על איכות קשר זה הנשוא בנושאו ועל יחסם אולי צ"ל: יחס מה ביניהם, הנה מפני זה היה מחויב לבעל הלשון אי זה לשון שתהיה להניח בלשון לאלה החלקים קול או חבורי קולות יורו עליהם להבדיל בין קצתם לקצתם. ולפי שהיה לעצמים ולמקרים מציאות חוץ לנפש ומלות הטעם הם ענינים שכליים לבד ואין להם מציאות חוץ לנפש כי לא תוכל להניח על מה זה יורה חוץ לנפש כִּי ואַך ורַק ועִם והדומים להם, אבל הוראתם שכלות תורה על קשרים מה בין העצמים ובין המקרים, הנה מפני זה הטיבו המדקדקים בשקראו למה שיורה על אלה ההוראות מלות הטעם, לפי שמציאותם בדבור ובאמר לבד, והן הנה נותנות טוב טעם ודעת בענין הקשר בין השמות והפעלים הנזכרים. וההגיוניים יקראו לפעל מלה לפי שמציאות הפעל גם כן בנפש לא חוץ לנפש, לפי שהפעל מורה על הענין ועל זמנו, והזמן הוא אם עבר אם עתיד, ושניהם אין להם מציאות כי אם בנפש.
והנה החכם ר' משה גיקטילה קרא למלות הטעם אות הטעם והא"ע אות ענין, ואמנם קראו להם אות כי רובם אות אחת בלשון הקדש והם אותיות משה וכלב, ושפעמים ירכיבום עם אות אחרת, כמו מִן ששימושו בשמוש המ"ם לבד, ואֶל ששמושו בשמוש הלמ"ד, ולפעמים ירכיבו שנים או שלושה מהן כמו לָכֶם, וכל אות מהנה מורה על ענין מיוחד, כי הלמ"ד בלָכֶם מורה על הקנין והכ"ף על הנכח והמ"ם מורה על הרבוי. וכן הענין בלְךָ. וכן הענין בשֶׁל – השי"ן מקום אֲשֶׁר והלמ"ד מקום אֶל.
ומה שאמרתי כי העצם והמקרה מציאותם חוץ לנפש, ראוי שיובן בחלק הגדול מהם ועל הרוב, לא במוחלט, לפי שבכאן שמות לעצמים השניים והם שמות הכוללים החמשה וגם כל השמות אשר במאמר הצירוף וזולתם, אשר על דרך האמת אין להם מציאות חוץ לנפש.
הנה כבר התבארה הסבה המחייבת לשלושת חלקי הלשון המונחים וכי כן חייב טבע הנמצא אשר יחלק בטבעו אל חלקים הנזכרים. וזו מה שכתב החכם ר' יונה בספרו הרקמה כי חלקי כל לשון שמות ופעלים ומלות הטעמים "אין לשון חסר מהם ולא ימצא יותר מהם ולא יהיה בפחות מהם כאשר שמהו הטבע עליו" (הרקמה שער א). והנה אם תבין מה שנאמר בגדרי אלה השלשה חלקים תדע בנקלה בכל לשון ובעברך על הכתוב כל חלק מאלה החלקים ולא תטעה בהם.
ולפי שלא הבינו קצת המדקדקים אלה הענינים בגדריהם אבל הספיק להם ביאורם במשל לבד לזה טעו בקצת מהם. וכתב החכם ר' דוד קמחי בשער המלים, אַתָּה ואַתֶּם ואֲנִי ואָנֹכִי ואֲנַחְנוּ והוּא והֵם וזֶה וכָל ועַתָּה. וטעה, כי הכנויים שמות הם אבל שהם נסתרים, כי לו תדבר עם ראובן ושמעון ותאמר אַתֶּם, כבר תורה בתיבת אַתֶּם אל ראובן ואל שמעון העצמים, וכן בשאר הכנוים. וכָּל הוא שם לכלל, ועַתָּה הוא שם לגבול המשותף בין העבר והעתיד מהזמן.
וראוי שתדע כי מה שנאמר בגדר השם בשהוא מורה על ענין מופשט מהזמן וזה אם על עצם או מקרה, ראוי שיובן מזה על מציאותם בעצם ועל הכונה הראשונה ועל העדרם במקרה ועל הכונה השנית. כי לא יספק אחד בששמות ההעדרים יכנסו תחת גדר השם, כמו אִלֵּם, חֵרֵשׁ, עִוֵּר, ואֶחָד כשיתאר בו הבורא, כי יורה על העדר הרבוי, וכן קַדְמוֹן על העדר ההתחלה הזמנית, וכן ההֶעֱדֶר הכולל כי יורה על העדר המציאות במוחלט וזולת אלו רבים יורו על העדרים ויצדק בם גדר השם, ובזה ראוי שיובן בפעלים המורים על ההעדר.
ולפי ששלושת החלקים הנזכרים כבר יורו עליהם בלשונות לפעמים בתנועה אחת והמשל להם בלשון העברי לשם שׁוֹר ושֶׂה, ולפעל קָם, שָׁב, ולמלת הטעם כִּי, אַך, ולפעמים יורו עליהם יותר מתנועה אחת והם הרבים, לזה אמרתי שהוא מחויב שיונח בלשון קול או חבורי קולות לאלה החלקים.
הנה כבר התבאר כי חלקי כל לשון הראשונים הם אלה השלשה אין עוד. ואשר יניחו קצת בעלי הלשונות החלקים יותר מזה המספר טעות הוא בידם, כי כל חלק לשון זולתם הוא חלק מהם ונכנס תחתיהם, וראוי שתעשה חלוקה שנית לאלה החלקים מהם. והנה היה ללשון בחלוקה זאת יחס ודמיון לכלל הנמצא כי כמו שכלל הנמצא נחלק אל עולם השכלים הנפרדים העצמים הקיימים בזולת שנוי, ואל עולם הגלגלים אשר הם בתנועה מתמדת באנה, ואל עולם ההויה וההפסד אשר הוא בשנוי מתמיד בכל מיני התנועות, כן חלקי הלשון; השם המורה על העצמים והמקרים אשר לא יושקף אליהם בחינה בתנועה וידמה בזה אל העולם הקיים בזולת תנועה. והפעל אשר יורה על חדוש המקרה בתנועה וידמה בזה אל העולם התמיד התנועה באנה. ומלת הטעם אשר היא מצורפת אל השם והפעל אין לה קיום ואמתות בעצמותה וידמה בזה לעולם ההויה וההפסד החלוש הקיום והמציאות והוא מושפע מהראשונים ומצורף אליהם. ולזה היה השם מונח ראשון למעלתו ואחריו הפעל ואחריו מלת הטעם. והיה לשם מעלה יתירה בלשון העברי בשהוא קיים תמיד על אופן אחד בלתי משתנה מצד השמוש, מה שאין בן בלשון הרומיי והיוני, כי שמות העצמים בהם משתנים בפנים רבים כפי אופני שמושם, ויקראו לאלו החלופים צְדָדִין, וזה בחלוף הטבע, כי העצם נושא למקרים ומחדשם ואין ראוי שישתנה מצד השמוש. ואולי תאמר כי זאת המעלה גם כן לשם בלשון הערבי, וגם אני אשיבך כי לשון עברי הוא שנשתבש, ויורה על זה קרבתם בגזרה והדקדוק. ואין לאומר שיאמר כי הלשון העברי ערבי הוא שנשתבש לקדימת הלשון העברי עליו והיותו נברא ראשון לכל הלשונות כמו שהתבאר.