ספר הרקמה/שער א

<עמ' 1>

שער א

אמר מרון בן גנאח, דע כי התחלות הדבור כולו, עברי וערבי וזולתם מן הלשונות, שלש, והם שמות ופעלים ומלות הטעם, אין לשון חסר מהם, ולא ימצא בו יותר מהם ולא יהיה בפחות מהם כאשר שמהו הטבע עליו. והשמות כמו בֶּגֶד, צֶמֶר, קֶבֶר, שׁוֹר, חֲמוֹר, סוּס והדומה לזה. והפעלים כמו אָמַר, בָּחַר, שָׁמַר, הָרַג, נָתַן, שָׁאַל, יֹאמַר, יִבְחַר, יִשְׁמֹר, יַהֲרֹג, יִתֵּן, יִשְׁאַל וזולתם. ומלות הטעם כמו גַּם, כִּי, רַק, אַךְ והדומה להם. ונבאר העלה המחייבת לתשומת השם והסבה המביאה אליו והמצריכה אל הקדמתו, ואחר כן נזכר העלה המחייבת לתשומת הפעל ונסמך לה העלה המחיבת גם כן לתשומת מלות הטעם. ונאמר כי כבר נתברר בעדות הדעות הברורות ונתקיים בראיות המחשבות הזכות, כי אין דבר זולת הבורא יתעלה כי אם עצם ומקרה בלבד, וכבר נודע כי העצם הוא העומד בעצמו הנושא את המקרים, ושהמקרה הוא הנשוא בעצם בלתי עומד בעצמו. ונצטרכנו לשֵם, נשימהו לכל אחד מן העצמים להבדיל בו בין קצתם לקצתם, כאשר אמרנו שׁוֹר, חֲמוֹר, סוּס, בֶּגֶד, צֶמֶר וזולתם. ועוד הצטרכנו לקרא שמות למקרים להבדיל בהם בין קצתם לקצתם, כאמרנו במקורים: "רָצוֹא וָשׁוֹב" (יחזקאל א יד), "שָׁמֹעַ שָׁמַע עַבְדְּךָ" (ש"א כג י), "יָרֹד יָרַדְנוּ" (בראשית מג כ). ובשמות שאינם מקורים: קַדְרוּת, עַבְדוּת, אֲפֵלָה, קָרַחַת, גַּבַּחַת, "הֶרֶג רָב" (ישעיהו ל כה); "אַלְמְנוּת חַיּוּת" (ש"ב כ ג) והדומה לזה, לספר בו על מה שיקרה העצמים מהמקרים. ואלה שני המינים מהשמות מושמים בהסכמה, אינם נגזרים מדבר ולא נלקחים מדבר. ובעבור שהיה העצם יותר קדמון מהמקרה קדימה טבעית מפני שהוא הנושא אותו או המחדשו וידחקנו הצורך לשום שם לכל אחד מהעצמים להבדילו בו מזולתו, הקדמנו השם בסדר, ואם קריאת השם משתתפת לעצם ולמקרה יחד. ומהשמות שמות מושמים בגזר, והם השמות הנגזרים לעצמים מהמקרים הנשואים עליהם, כאמרנו "קֹדֵר הִלַּכְתִּי בְּלֹא חַמָּה" (איוב ל כח) הנגזר מקַדְרוּת, "כִּי לֹא אַלְמָן יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה" (ירמיהו נא ה) הנגזר מ"אַלְמְנוּת חַיּוּת" (ש"ב כ ג), "וְאָפֵל וְלֹא נֹגַהּ לוֹ" (עמוס ה כ) הנגזר מ"חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה" (יואל ב ב), "קֵרֵחַ הוּא" (ויקרא יג מ), הנגזר מן "וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת" (שם פסוק מב), "גִּבֵּחַ הוּא" (שם פסוק מא), הנגזר מן "אוֹ בַגַּבַּחַת" (פסוק מב), "עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם" (משלי כח יט) הנגזר מן עַבְדוּת (ראה עזרא ט ט), "שֹׁמֵעַ אָנֹכִי" (ש"ב כ יז) מן "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ" (דברים יא יג), "יוֹרְדֵי הַיָּם" (תהלים קז כג) הנגזר מן "יָרֹד יָרַדְנוּ" (בראשית מג כ), "לְהוֹצִיא אֶל הֹרֵג בָּנָיו" (הושע ט יג), "וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ" (משלי ז כו), הנגזרים מן "בְּיוֹם הֶרֶג רָב" (ישעיהו ל כה), וכבר נקבץ הגזר ואשר נגזר ממנו באמרו "אִם כְּהֶרֶג הֲרֻגָיו הֹרָג" (ישעיהו כז ז), והדומה לו ממה שיהיה שמות לפועלים או לפעולים. כי השמות האלה מושמים לעזר בגזר מן המקרה הדבק בו. והמין הזה מהשמות מורה על העצם ועל <עמ' 2> המקרה ביחד, בעוד התחברות העצם עם המקרה והדבקו בו. אבל שני המינים הראשונים כל אחד מהם מורה על עינו מבלי עין חבירו אע"פ שאינו נפרד ממנו. כי אמרנו סוּס מורה על עצם מבלי שיורה על מקרה אע"פ שהעצם אינו נפרד מהמקרה, ואמרנו הֶרֶג על משקל אֶרֶץ מורה על מקרה מבלי שיורה על עצם אע"פ שהמקרה אינו נפרד מהעצם. ומין שלישי מהשמות נקרא 'תואר' מפני שמתארים בו כל אחד משני המינים הראשונים, כאמרנו "זָהָב טָהוֹר" (שמות כה יא), "כֹּל מוּם רָע" (דברים טו כא), "בְּיוֹם הֶרֶג רָב" (ישעיהו ל כה); הלא תראה איך תארנו "זָהָב" והוא שם [עין] העצם, באמרנו "טָהוֹר", והוא שם הפֹעל [גי' אפודי אשר הביא פרק זה במעשה אפוד בפ"ז: לתואר] הנגזר ל"זָהָב" משם מקרהו, והוא טוֹהַר, כאמרנו "וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר" (שמות כד י), וכן תארנו ה"מוּם" והוא שם עין המקרה, ב"רַע" והוא שם הפֹעל [גי' אפודי לתואר] הנגזר למוּם משם מקרהו, והוא "רָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ" (ש"א כה כח), ותארנו "הֶרֶג" והוא שם עין המקרה, ב"רָב" והוא שם הפעל הנגזר להֶרֶג משם מקרהו, והוא "כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו" (אסתר ה יא). וכן נתאר אותם בשם הפעול גם כן, ונאמר בעצם: "וְעַל בְּגָדִים חֲבֻלִים יַטּוּ" (עמוס ב ח), "וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ" (בראשית מד ל), ובמקרה: "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה" (תהלים צז יא). ותארם ב"זָרֻעַ" והוא פעול בו, אלא שאע"פ שהוא תואר הוא עומד מעמד ההגדה והשעור באמרו "וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה" – שיהיה שמחה זרועה. וכמוהו "כָּל חֹשֶׁךְ טָמוּן לִצְפּוּנָיו" (איוב כ כו) וכן "כְּשַׁחַר פָּרֻשׂ עַל הֶהָרִים" (יואל ב ב).

אמר מרון בן גנאח, בעבור שקדם מאמרנו ששמות העצמים אינם נגזרים והיה מאמרנו בזה סתם, צריך שנבאר הנה כי כוונתנו היתה על שמות העצמים שאינם מדברים בלבד, אבל שמות העצמים המדברים הם על שני דרכים – שיהיו מועתקים או נגזרים, המועתקים כמו "עֹרֵב וּזְאֵב" שרי מדין (שופטים ז כה), "נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי" (ש"א יא א), "חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה" (מ"ב כב יד), "וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה" (שופטים ד ד) והדומה לזה; והנגזרים כמו שִׁמְעוֹן ראה (בראשית כט לג), לֵוִיראה (ראה שם פסוק לד), יְהוּדָה ראה (ראה שם פסוק לה), זְבוּלֻן ראה (בראשית ל כ), נַפְתָּלִי, יִצְחָק ראה (בראשית יז יז-יט), יַעֲקֹב ראה (בראשית כה כו) והדומה לזה.

מאמר בעלה המחייבת לתשומת הפועל והסבה בו

אומר לשון הספר הוא לשון האם והלשון הנראה יותר. אומר כי העצם כיון שהוא מחדש את המקרה אינו נמלט חדושו לו מהיותו בזמן חולף או בזמן עתיד, ונצטרכנו בעבור זה לשום ממלות החדוש והוא המקרה, רצוני לומר המקור, שתי תכונות שונות מתחלפות תהיה כל אחת מהנה מורה בצורתה על הזמן אשר בו חדוש העצם למקרה ועשותו אותו, ושמו [ועשו] לזמן החולף אָמַר, שָׁמַר, גָּדַל, יָכוֹל, יָגוֹר, יָקוֹשׁ, דִּבֶּר, שִׁבֶּר, הִגְדִּיל, הִקְרִיב וזולת אלה מהבנינים המורים על החליפה ממה שיתבאר בספר הזה. ושמו [ועשו] לזמן העתיד יֹאמַר, יִשְׁמֹר, יֹאכַל, יִגְדַּל, יְדַבֵּר, יְשַׁבֵּר, יַגְדִּיל, יַקְרִיב וזולת אלה מהבנינים המורים על העתידות. ואם כן המקור אשר הוא עין המקרה הוא יותר קדמון משתי תכונות הנלקחות ממנו לזמן החולף והעתיד, רצוני לומר הפועל החולף והעתיד, כי לא יעלה בלב שנאמר אָמַר או יֹאמַר אלא אחרי הקדמת אֹמֶר מלעיל – "וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ" (איוב כב כח). ולא שנאמר שָׁמַר או יִשְׁמֹר אלא אחרי שעלה במחשבה שֶׂמֶר על משקל אֶרֶץ, או מִשְׁמָר – "מִכָּל מִשְׁמָר נְצֹר לִבֶּךָ" (משלי ד כג), או שָׁמוֹר – <עמ' 3> "כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן" (דברים יא כב). וכן לא נאמר גָּדַל או יִגְדַּל אלא אחר שעלה במחשבה גֹּדֶל מלעיל – "אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ" (דברים ג כד). אם כן הפעלים הם נלקחים ממקוריהם לא המקורים מהפעלים, וכן הפועֵל והפעוּל נלקחים מהמקור אשר הוא שם המקרה. אבל אי זה מאלה שתי התכונות קודמת, רצוני לומר החולף והעתיד, הענין הזה סובל שתי תשובות, האחת שיהיה החולף הוא הקודם, כי הפועל הנופל, ר"ל החולף, הוא ראוי, ר"ל כבר יצא אל ההויה, ואשר לא נפל עדין, ר"ל העתיד, הוא באפשר, לא נודע היהיה אם לא, והראוי קודם לאפשר, כמו שאמר ארסטאטליס בעל חכמת ההגיון. והתשובה השנית היא מאמר אנשי הדקדוק הערבי, אשר ישימו העתיד קודם לחולף ויאמרו שלא יהיה חולף עד שיהיה עתיד, תאמר 'הוא יפעל', וכאשר ישלם פעלו, תאמר 'כבר פעל'. ובאלה שני הזמנים, רצוני לומר בחולף ובעתיד, יהיה חדוש העצם למה שיחדשהו מהמקרים מפני שאין זמן שלישי עמהם. אך מה שזוכרים בעלי הדקדוק מהפועל הנמצא אשר הוא בעת הענין [כעת שקוראים אותו בלשון ערבי 'אלחאל'], ויחדשהו העצם לדעתם בזמן עומד לא יהיה חולף ולא עתיד ויֵחשב ענין שלישי, איננו כי אם על דרך ההצעה והקֵרוב לתלמידים לא על האמת והברור, כי הפֹעל החולף נפרד מהעתיד ב'עתה' [שהוא 'אלאֵן' בלשון ערבי] אשר הוא הגבול בין שני הזמנים, ו'עתה' לא יתחלק כי הוא כנקודה במלאכת חכמת השעורים הנקראת הנדסה, אשר לא תתחלק, כי היא במחשבה עולה, ומה שהוא קודם 'עתה' הוא חולף כבר, נפל וחלף, ומה שיהיה ממנו אחר 'עתה' הוא העתיד, לא נפל ולא חלף.

המאמר על העלה המחייבת לתשומת מלת הטעם, והצורך המביא אליו

נאמר כי מלות הטעמים כלים וקשרים לדבור אשר לא יתחבר כי אם בהם, והוא שחבור הדבור והרכבתו על שלשה דרכים, שיהיה עצם עם עצם, ר"ל שם עם שם, כאמרך רְאוּבֵן אָבִיךָ, שִׁמְעוֹן אָחִיךָ, לֵוִי דּוֹדְךָ והדומים לזה, או עצם עם מקרה, ר"ל שם עם פועל, כאשר תאמר רְאוּבֵן בָּרַח, "יַעֲקֹב שָׁמַע" (בראשית לד ה), "לָבָן הָלַךְ" (בראשית לא יט), לֵוִי יָבֹא, זְבוּלוּן יֵצֵא והדומה לזה. ואלה שני הדרכים מהגזרות [מההגדות]. נתחבר הדבור מהם בלתי מחבר, ר"ל בלתי מלת טעם. אחד מהם הדרך אשר התחבר בו העצם עם העצם, ר"ל השם עם השם, כאמרך רְאוּבֵן אָבִיךָ ושִׁמְעוֹן אָחִיךָ, כי השם עומד בעצמו איננו חסר לזולתו; והשני הדרך אשר התחבר בו העצם עם המקרה, ר"ל השם עם הפועל, כאמרנו רְאוּבֵן בָּרַח, וְיַעֲקֹב שָׁמַע, וְלָבָן הָלַךְ, כי המקרה כאשר ידבק בעצם ישפק לו [יהיה די לו] ויעמוד בו ויהיה נמצא עמו. אבל הדרך השלישי מהדבור הוא החסר [הצריך] אל מלות הטעם, כאמרנו רְאוּבֵן בַּבַּיִת, שִׁמְעוֹן בַּחוּץ, ולא היה אפשר להתחבר רְאוּבֵן לבַּיִת ולא שִׁמְעוֹן לחוּץ אע"פ שהוא עצם עם עצם אלא במלת טעם באמצע, בעבור הענין אשר בדבור, והמלה ההיא היא הבי"ת. וכמוהו רְאוּבֵן לֹא יָצָא, שִׁמְעוֹן לֹא הָלַךְ, לא היה אפשר שיתרכב הנה העצם עם המקרה אלא במלה מרכבת אותם, והיא מלת ההרחקה. וכבר התבאר כי הרכבת המאמר וחבורו על שלשה דרכים, אחד מהם אין צריכין בו אל פועל ולא אל מלת טעם, השני אין צריכין בו אל מלת טעם, והשלישי אי אפשר לו בלתי מלת טעם. ודע כי לא יתחבר <עמ' 4> ולא יתרכב שם עם מלת טעם ותהיה מהם גזרה [הגדה] עומדת בעצמה, לא יאמר רְאוּבֵן לֹא, שִׁמְעוֹן מִן, לֵוִי עִם והדומה לזה. והיה זה בעבור שמלת הטעם מחברת לא מחוברת, ומרכיבה לא מורכבה, ואין באחת מאלה הגזרות שם אחר תחברהו המלה אליו ותסדרהו עמו, כי החבור לא יהיה כי אם משני דברים ומעלה. וכן לא יתרכב פֹעל עם פועַל בלבד ותהיה מהם גזרה עומדת בעצמה, לא יאמר יָצָא עָבַר, ולא הָלַך שָׁמַר. ומה שמבטל את זה, כי הפועל מקרה אין שם עמו, ר"ל אין עצם בגזרה ימצא עמו, והמקרה איננו נמצא כי אם עם עצם ואם לא לא ימצא כלל. ואין מה שאמר הכתוב "חָמַק עָבָר" (שה"ש ה ו), "חָלַף הָלַךְ לוֹ" (שה"ש ב יא), שובר מה שאמרנו כי הפועל לא יתרכב עם הפועל מבלי שם שימצא עמו, כי ב"חָמַק" שם נסתר בו והוא כנוי שב אל "וְדוֹדִי", וכן הוא ב"עָבָר", וב"חָלַף" עוד שם נסתר שב אל "הַגֶּשֶׁם", וכן הוא ב"הָלַך". וכן המאמר ב"וַיִּקַּח וַיִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת" (שמות מ כ), "וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ" (שופטים יג יא), "וַיָּבֵא וַיַּעַשׂ יְיָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר" (ירמיהו מ ג) וכל הדומה לזה ממה שיתקדם לו זכר ישוב אליו כנוי. וכן לא יתרכב הפועל עם מלת הטעם בלבד, לא יאמר הָלַך מִן ולא בָּא עִם, ובטול זה לשני פנים, אחד מהם הפנים אשר בטל בהם התרכב הפועל עם עצמו והוא שהפועל אין עמו שם, ר"ל שהמקרה אין עצם עמו והמקרה איננו נמצא כי אם בעצם, והשני הפנים אשר בטל בהם התרכב השם עם מלת הטעם והוא שהפועל אשר בגזרה הזאת אין עמו דבר אחר שתתחברהו עמו המלה המחברת, כי הָלַךְ איננו כי אם דבר אחד וכן בָּא, וכבר קדם כי האחד אין לו חבור כלל. וכן מלת הטעם לא תתרכב עם מלת הטעם, לא יאמר מִן לֹא ולא עִם אֶל ולא הדומה לו, כי כל אחת משתי המלות מחברת ואין בגזרה דבר שיחברהו המלה האחת כל שכן מה שתחברנה שתיהן. והנה נראה ממה שהקדמנו זכרו כי השם מעלתו גדולה מהפועל כי השם ממציא הפעל והשם מתרכב עם השם מבלי הפועל ומבלי המלה. והתבאר עוד כי הפעל מעלתו גדולה מן המלה, כי המלה איננה כי אם בגלל השם והפעל בעבור שיתחברו ואם כן המה עִלותיה והעִלה מעלתה גדולה ממעלת העלול, ושהשם מתרכב עם הפֹעל מבלי מלת טעם כלל. ואין כונתנו באמרנו הנה כי השם ימציא הפעל, ולא כונתנו גם כן באמרנו בתחלת השער הזה כי חבור הדבור והרכבתו יהיה על שלשה דרכים, שיהיה עצם עם עצם, ר"ל שם עם שם, כאמרך רְאוּבֵן אָבִיךָ, שרְאוּבֵן המדובר הוא ממציא הפעל ושהוא העצם, אבל ר"ל האיש הנקרא בו וזה ממנו על דרך הרחבה. ודע כי הדבור המורכב יחלק שני חלקים, שיהיה הגדה או שלא יהיה הגדה, ואשר איננו הגדה יחלק לששה חלקים, שיהיה שאלה לדעת, כאמרך "הֲקוֹלְךָ זֶה" (ש"א כו יז), "הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ" (בראשית לז לב); או קריאה, כאמרך "הַדּוֹר אַתֶּם רְאוּ" (ירמיהו ב לא), "הָאִשָּׁה הַמְּנָאָפֶת" (יחזקאל טז לב), "הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב" (מיכה ב ז), ויש שקוראים שמות הסתם מבלי ה"א, כאמרו "אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ שִׁמְעִי" (ירמיהו כב כט), ויהיה קריאת הידועים מבלי ה"א, כמו "אַבְרָהָם אַבְרָהָם" (בראשית כב יא), "יַעֲקֹב יַעֲקֹב" (בראשית מו ב), "מֹשֶׁה מֹשֶׁה" (שמות ג ד), "שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל" (ש"א ג י), "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ" (בראשית מט ח), "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" (דברים ו ד), "עַמִּי מֶה עָשִׂיתִי לְךָ" (מיכה ו ג), "שְׁמָעוּנִי אַחַי וְעַמִּי" (דה"א כח ב); או משאל [תאוה], כמו "מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן" (איוב יג ה), "מִי יִתֵּן יָדַעְתִּי וְאֶמְצָאֵהוּ" (איוב כג ג), "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְיָ נְבִיאִים" (במדבר יא כט); או בקשה למי שהוא גדול ממך, כאמרך "הוֹשִׁיעָה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ" (מ"ב ו כו), והתפלה אל <עמ' 5> האלהים נוהגת המנהג הזה; או צווי, כמו "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" (דברים ו ד), "עֲשֵׂה לְךָ" (במדבר כא ח), "אֲשֶׁר תִּמְצָא אֱכוֹל" (יחזקאל ג א), "אֱמֹר לַנַּעַר וְיַעֲבֹר לְפָנֵינוּ" (ש"א ט כז), "קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם" (בראשית כח ב); או הזהרה, כאמרם "אַל תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ אִתָּם" (משלי א טו), "אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה" (ש"ב יג יב), "וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה" (דברים ז כו). וכבר הוסיפו אנשים מבעלי הדקדוק על הענינים האלה ענינים אחרים, הגיעו בהם חלקי הדבור המורכב עשרה חלקים, והחלקים ההם המוספים נכנסים בכלל אלה הששה חלקים על כן עזבנו זכרם. וכבר גרעו אנשים והם בעלי הדבור מאלה הששה חלקים, והשוה שבדברים מה שבחרנוהו אנחנו.

ובעבור שהיו אותיות אלפא ביתא יסודות מיני הדבור, ר"ל השמות והפעלים ומלות הטעם, ראינו לזכרם ולזכור מוצאיהם. ודע כי קריאת השמות והפעלים ומלות הטעם בתחלת השער הזה התחלותם איננה על הדרך הזה אבל על דרך אחר, והוא שכונתי היתה שמה בדבור כולו, הדבור המורכב בכל כלליו, והיה דעתי שמה ביסודותיו,ההגדה ושאיננה הגדה, ושמתי התחלות אלה שני החלקים: השם והפֹעל ומלות הטעם. ואתה דע לך.