מעשה אפוד (דוראן)/פרק לא
מכח מה שהתבאר יודע כי לקצת האותיות יחודים וסגלות ייוחדו בהן מקצתן, כמו הענין במה שייוחדו בו האותיות יהו"א בנוח והמשך, ואית"ן בעתידים, והאמנת"י בתוספות השמות והכנויים וזסשר"ץ בהתפעל, ואהח"ע בהרחבה. אבל שכל זה מצד השמוש. ובכאן יחוד לבגד כפת לקוח מצד הקול והקריאה, וזה כי לכל אחת מאלה האותיות שני קולות, וגם הדגשות והרפיון. ולכן קרא אותן בעל ספר יצירה כפולות, אבל ששם בכללם הרי"ש (ספר יצירה ד א), והמדקדדים ואנשי המסורה לא זכרו הרי"ש. ולא שהיו חולקים בזה על סברת בעל ספר יצירה, כי האמת הוא כמאמרו כי לרי"ש שתי קולות גם כן בדגשות והרפיון, אבל כי הם ירצו להניח בזה כללים יודע מהם מתי תהיה האות דגושה ומתי תהיה רפויה, ומשפט הרי"ש בלתי נכלל בכללים האלה, ותנועתה בדגשות ורפיון יודע מכלל אחר, ואין רושם כלל בזה לסמיכותה ליהו"א או לא סמיכותה. וזה כי הרי"ש תמיד כשתהיה ראשונה במלה היא נקראת דגושה, וכן כשיבא עליה אחת מאותיות מש"ה וכל"ב. ובזולת זה היא רפויה, זולתי מתי מספר, כמו "לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ" (יחזקאל טז, ד) – שתי הרי"שין דגושות. והדגש באלה אינו אשר דברנו בכאן, כי רצוננו בו הדגש הבלתי חזק, כי הדגש החזק אינו מיוחד לבג"ד כפ"ת, כי כל האותיות משותפות בו, ולא יודגש בתנועת אות אחת בלבד. וכבר חשבו קצת שהוא תמיד יורה על חסרון אות, ולפי השרש והעיקר הזה טעו והטעו כל הקוראים. "בְּרֵאשִׁית בָּרָא" (בראשית א, א) – הרי"ש רפויה כרי"ש בְּרָכָה, וקריאתה המחוייבת כרי"ש "([[קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה]])" (שמות לב, יז), שהוא קול מורגש. ולפי שראיתי כלל האנשים קוראים כל בְּרֵאשִׁית ומֵרֵאשִׁית שבכתוב הרי"ש דגושה, כמו "בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה" (ירמיהו כח, א), "מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה" (דברים יא, יב) וזולתם, וזה לבדו יקראו הרי"ש רפויה, אמרתי שאין זה במקרה וטעות, אבל הוא מקובל מהקדמונים וממשה. כי רצו שתהיה הקריאה כאלו הבי"ת מעיקר המלה כבי"ת בְּרָכָה, באופן שלא יחשב בה שתהיה בי"ת הכלי או הזמן, על שיהיה שם דבר קדום – היה כלי לו בו ברא. או שהיה שם זמן שהוא גם כן יבא לקדמות. אבל הביאור כאלו אמר רִאשׁוֹנָה בָּרָא אֶלֹהִים, וכל זה להורות על סוד החידוש שהיה מההעדר המוחלט. אבל עם כל זה לא נמנעו החכמים ז"ל מלדרוש בה כאלו היא משמשת, אמרו "בראשית – בשביל ישראל שנקרא ראשית". וזה ראוי ומחויב שלא ניחס לכלל ישראל טעות בקריאה, ואף במלה הראשונה בכתוב.
ואחר זה אומר בבג"ד כפ"ת, כי אנשי המסרה נתנו כללים יודע מהם מתי יהיו אלו האותיות דגושות ומתי רפויות. והיותר טוב מכל מה שנאמר בזה הוא שכל בג"ד כפ"ת הסמוך ונמשך ליהו"א לעולם הוא רפה. וזה מחויב בטבע הנח אשר יחייבוהו אותיות יהו"א כמו שהתבאר. ובמבארים הסמיכות הזה אמרו בכל בג"ד כפ"ת הסמוך ליהוא לעולם רפה, בר ממפיק ומפסיק ודחיק ואתי מרחוק. והענין באלה כלם אשר יחייבו דגשות הבג"ד כפ"ת, לפי שבהם יהיה בג"ד כפ"ת כאלו הוא נפרד ובלתי נסמך ליהו"א, ולזה לא יתחייב מהנחות רפיון הקריאה.
והענין במפיק, שתהיה אחת מאותיות יהו"א מורגשת בקריאה, כמו אַי בַי גַי דַי עד סוף כל האותיות, וכן אָיו בָיו גָיו דָיו. ואוֹי בוֹי גוֹי. כמו "מַה שַׁדַּי כִּי" (איוב כא, טו), "שָׂרַי גְּבִרְתִּי" (בראשית טז, ח), "עַל קָדָמַי דָּנִיֵּאל" (דניאל ד, ה). ויצאו מכלל זה: "אֲדֹנָי בָם סִינַי" (תהלים סח, יח) שהבי"ת רפה. וכמו "אֵלָיו פִּי קָרָאתִי" (תהלים סו, יז), "אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ" (בראשית כז, יט), "דָּמָיו בּוֹ" (ויקרא כ, ט), "יָדָיו תְּבִיאֶינָה" (ויקרא ז, ל). ויצא מכלל זה על פי המסורה: "קַו תֹהוּ" (ישעיהו לד, יא), "שָׁלֵו בָהּ" (יחזקאל כג, מב) – שניהם רפוים. וכמו "הוֹי כָּל צָמֵא" (ישעיהו נה, א), "הוֹי בָּנִים" (ישעיהו ל, א). וכמו במפיק – "בְּצִדָּהּ תָּשִׂים" (בראשית ו, טז), "בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה" (ישעיהו כז, ח), "וְלַהּ גַּפִּין" (דניאל ז, ו).
והענין במפסיק הוא כשיהיה במלה אשר בסופה אחת מאותיות יהו"א טעם אשר יתן הפסק בינה ובין המלה הסמוכה לה אשר בראשיתה אחת מאותיות הבגדכפ"ת. והטעמים האלה נקראים מלכים, והם: אתנח, סוף פסוק, פשוט, זקף, רביע, תביר, טרחא, אזלא, שני גרישין, ותלישא הגדולה – רצוני אותה שמשימין בראש המלה, קרני פרה, זרקא, סגלה, זקף גדול. כל אלה יתנו הפסק בין שתי המלות, ולזה ידגש הבג"ד כפ"ת. והטעמים הנקראים משרתים הם: שופר ישר, שופר מהפך, דרגא, מאריך, מקף, קדמא, טרסא. כל אלה לא יפסיקו, אך ימשיכו המלה אשר בה היהו"א לאשר אצלה, ויהיה בגדכפ"ת רפה. והשופר והמאריך בהיות עמהם פסק יפסיקו כמלכים, וידגישו הבגדכפ"ת. כמו "עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה" (בראשית יח, כא), "וָאֶשְׂרֹ֣ף אֹת֣וֹ׀ בָּאֵשׁ֒" (דברים ט, כא), "רָאִ֣יתִי בִֽיהוּדָ֣ה׀ דֹֽרְכִֽים" (נחמיה יג, טו). ותלישא הקטנה, רצוני אותה העומדת בסוף המלה, ותרין חוטרין – דינם כמשרת. כמו "וְיִקְח֣וּ אֵלֶיךָ֩ פָרָ֨ה אֲדֻמָּ֜ה" (במדבר יט, ב), "וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ אֲדֹנָ֜יו" (בראשית לט, יט), "וַיְהִי֩ כְהוֹצִיאָ֨ם אֹתָ֜ם" (בראשית יט, יז). אמנם הטרחא האחרונה בספר תהלות ומשלי ואיוב דינה כמשרת, וכן האתנח, ולכן ירפו הבגדכפ"ת. בתהלות – "יִשְׁבְּר֖וּ פְרָאִ֣ים צְמָאָֽם" (תהלים קד, יא), "אָשִׁ֥ירָה לַייָ֑ כִּ֖י גָמַ֣ל עָלָֽי" (תהלים יג, ו). באיוב – "אֶבְחֲרָ֖ה דְבָרַ֣י עִמּֽוֹ" (איוב ט, יד), "וְשִׁנֵּ֖י כְפִירִ֣ים נִתָּֽעוּ" (איוב ד, י).
ומה שנאמר כי המקף משרת ומחייב הרפיון, הוא בלתי כולל כל מקף, כי כשהמקף הוא במלה קטנה, והוא אשר תנועתה אחת לבד, והנקוד אשר לפני היהו"א פתח או קמץ או סגול, הנה אז הבגדכפ"ת דגוש, כי חשבו השתי מלות כאחת, וכאלו אין שם יהו"א. וזה נכלל בדחיק. כמו "ס֥וּרָה שְׁבָה־פֹּ֖ה פְּלֹנִ֣י" (רות ד, א), "זֹ֚את הָֽאִשָּׁ֔ה וְזֶה־בְּנָ֖הּ" (מלכים ב ח, ה), "וְזֶה־פִּרְיָֽהּ" (במדבר יג, כז). וכן כשלא תהיה האות במלה קטנה מבגדכפ"ת תדגש בדומה לזה – "זֶה־לִּ֞י עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָה֘" (בראשית לא, מא), "גְּשָׁה־נָּ֥א וַאֲמֻֽשְׁךָ֖" (בראשית כז, כא), "גְּשָׁה־לִּ֥י וְאֵשֵֽׁבָה" (ישעיהו מט, כ). ואם לא יהיה שם מקף לא ידגש, כמו "וַֽיַּעְקְבֵ֙נִי֙ זֶ֣ה פַעֲמַ֔יִם" (בראשית כז, לו). אמנם כשמלת מַה סמוכה לבגדכפ"ת, הנה אז תמיד הם בדגש. כמו "מַה־בֶּ֗צַע" (בראשית לז, כו), "מַה־תְּבַקֵּֽשׁ" (בראשית לז, טו). ותהיה מלת מַה נקודה בפתח והסבה כי יחשבו כמלה אחת, "מַה לָּכֶם תְּדַכְּאוּ" (ישעיהו ג, טו) "מַזֶּה בְיָדֶךָ" (שמות ד, ב). וכן בשאר אותיות – "מַה־לִּ֥י וְלָכֶ֖ם" (שמואל ב טז, י). ומה שיחדתי בפתח ובקמץ ובסגול, לפי שאחרי החירק והשורק והחולם והצירי רפה לעולם. ולזה אמר בעל המסורה: כל זעירה סמוך לעולם דגוש בר מארבע מלכים אוֹ אוֹי (אולי צ"ל: אוּ אוֹ) אִי אֵי. ולזה אמר "אוֹ־בֵן יִגָּח אוֹ־בַת יִגָּח" (שמות כא, לא), "וּמְלִיצֶיךָ פָּשְׁעוּ בִי" (ישעיהו מג, כז), "וְעַמִּי אָהֲבוּ כֵן" (ירמיהו ה, לא), "וַעֲשֵׂה־כֵן לְמָרְדֳּכַי" (אסתר ו, י), "וְהִנֵּה־בֵן לְשָׂרָה" (בראשית יח, י), "וַיְהִי־כֵן" (בראשית א, ז), "הֲשָׁאַלְתִּי בֵן" (מלכים ב ד, כח), "עַל־פְּרִי־גֹדֶל" (ישעיהו י, יב). ויצאו מכלל זה "מִי כָּמֹכָה" (שמות טו, יא) השני, "יִדְּמוּ כָּאָבֶן" (שמות טו, טז), "עַם זוּ גָּאָלְתָּ" (שמות טו, יג), "כִּי גָאֹה גָּאָה" (שמות טו, א), "וּסְקַלְתּוֹ בָּאֲבָנִים" (דברים יג, יא), "עַל שְׁתֵּי כִּתְפוֹת הָאֵפוֹד" (שמות כח, כז). וזה אמנם ראוי שיובן בבגדכפ"ת. כי בזולתן אפשר הדגשות, כמו "תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר" (שמות יב, טו), "קוּמוּ צְּאוּ" (בראשית יט, יד), "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט" (תהלים ח, ו), "וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ" (תהלים כ, ט), "אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ" (תהלים צד, יב).
והענין בדחיק כבר התבאר, שהוא סמיכות מלה זעירא לבגדכפ"ת במקף. כמו "מַה פָּרַצְתָּ" (בראשית לח, כט), "מַה תְּרִיבוּן" (שמות יז, ב), "מַה תְּחַשְּׁבוּן" (נחום א, ט). ומתנאיו גם כן שלא תהיה המלה קטנה נקודה באחת מהארבע נקודות הנזכרות, כי אם תהיה אחת מהן הוא, הוא הבגדכפ"ת. כמו "כִּי תֵצֵא" (דברים כ, א), "כִּי תָבֹא" (דברים יז, יד). ואמנם נקרא זה הענין דחיק, לדחק המלה אשר לפני הבגדכפ"ת, כי יחוייב שתהיה קטנה. וקצת המדקדקים כתבו כי ענין הדחיק הוא כשתהיה האות מהיהו"א ה"א לבד ולפניה סגול, והמלה אשר בה בגדכפ"ת יהיה הטעם במלך הראשון. כמו "יַעֲשֶׂה כָּכָה" (במדבר טו, יג), "נַכֶּה בּוֹ" (במדבר כב, ו), "הֹמֶה לִּי לִבִּי" (ירמיהו ד, יט), "יְחַוֶּה דָּעַת" (תהלים יט, ג), "לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ" (בראשית לא, יב), והראשון נראה יותר.
והענין באתי מרחוק הוא כי כשתהיה המלה אשר בסופה ה"א בלתי שרשית בפעל או מכח הנח מלעיל, והנקוד אשר לפני הה"א קמץ, הנה הבגדכפ"ת הסמוך לה דגוש, ובלבד שיהיה הטעם במלך הראשון, והוא באות מהבגדכפ"ת. וזה נקרא אתי מרחיק, וזה מצד אורך תנועת המלעיל. כמו "וְעָשִׂיתָ פֶּסַח" (דברים טז, א), "אֶל מִי דָמִיתָ כָּכָה" (יחזקאל לא, יח), "וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ" (ויקרא כה, לה), "וְהִתְוִיתָ תָּו" (יחזקאל ט, ד), "וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ" (בראשית מב, י). ובאלה הה"א בסוף בכח. ואשר בם בפעל – כמו "וְאָעִידָה בָּם" (דברים לא, כח) "וְעָנְתָה בִּי" (בראשית ל, לג), "נָשְׁבָה בּוֹ" (ישעיהו מ, ז), "מֵאוֹצָר רָב וּמְהוּמָה בוֹ" (משלי טו, טז). ויצאו מכלל זה "כִּי מָלְאָה גַת" (יואל ד, יג), "צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת" (תהלים פד, ד). ובזולת הבגדכפ"ת ידגש גם כן – "וְלַיְלָה לְּלַיְלָה" (תהלים יט, ג), "וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ" (בראשית לה, ג), "לָמָּה צַּמְנוּ" (ישעיהו נח, ג), "וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ" (שמואל א א, ו), "וְנָשְׁקָה לּוֹ" (משלי ז, יג). אמנם אם הה"א שרשית או הטעם במלך השני, הנה אז אין לו דין אתי מרחוק. ובה"א שרשית, כמו "וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת" (בראשית לז, ג), "וַייָ עָנָה בִי" (רות א, כא), "פִיךָ עָנָה בְךָ" (שמואל ב א, טז), "לָמָּה חָרָה לָךְ" (בראשית ד, ו). ואשר הטעם במלך השני, כמו "מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ" (במדבר כד, ט), "וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת" (שמות כו, לא), "נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ" (שמות טו, יג), "נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ" (שם), "וְקָרָאתָ בַמְּגִלָּה" (ירמיהו לו, ו), "לָמָּה נָמוּת" (בראשית מז, יט). ויצאו מכלל זה "גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ" (תהלים עז, טז), "עָבִיתָ כָּשִׂיתָ" (דברים לב, טו), "וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו" (שמות כה, כט), "וְעָשִׂיתָ סִּירֹתָיו" (שמות כז, ג), "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם" (שמות טו, יא), "הֲנִסָּ֬ה דָבָ֣ר אֵלֶ֣יךָ תִּלְאֶ֑ה" (איוב ד, ב). ולא הדגישו התי"ו ב"עָדֶ֣יךָ תֵאתֶ֑ה" (מיכה ד, ח). ואולי הדגישו תי"ו תִּלְאֶה והרפו תי"ו תֵאתֶה, מפני שיכשר לומר "תָּבוֹא אֵלֶיךָ וַתֵּלֶא" (איוב ד, ה), וחשבוהו כאלו הוא נעדר הה"א והטעם בתי"ו, ולא יכשר לומר עָדֶיך תֵּאת, לנח האל"ף, וגם כי יכשר "וַיַּאת" (ישעיהו מא, כה). כמו שיכשר וַיַּרְא ולא יכשר וַתַּרְא. ומצאנו שהדגישו הנו"ן והלמ"ד וגם שהטעם אינו במלך הראשון – "שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת" (שמואל א א, יג) "הִרְגִּיעָה לִּילִית" (ישעיהו לד, יד). והאל"ף אין לה דין אתי מרחוק, כי "וַתָּבֹא בִי רוּחַ" (יחזקאל ב, ב), "לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ" (ישעיהו נב, א), "לְמַעַן יָרוּץ קוֹרֵא בוֹ" (חבקוק ב, ב) (הנני מביא לך) ["הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם" (יחזקאל לז, ה)], "נִירָא נָא" (ירמיהו ה, כד) – כולם ברפה. וכתב זה החכם ר' מאיר בר דוד ז"ל. וכבר ייוחדו הדחיק ואתי מרחוק שהם ידגישו כל אות הראויה לקבל דגש וגם כי לא תהיה בגדכפ"ת, וכבר התבאר זה.
ודע כי הכללים הנזכרים מספיקים כשתהיה האות מבג"ד כפ"ת הסמוך ליהו"א אחת לבד, אבל כשיהיו שם שתי אותיות מהם זו אחר זו סמוכות לבגדכפ"ת, הנה לזה דינים אחרים. וזה אפשר על שלשה פנים, כי הוא אם שתהיינה שתי האותיות אחדות, או ממוצא אחד, או משני מוצאים. ואם היו אחדות והראשונה בשוא הנה היא תדגש – "הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ" (ישעיהו י, ט), "וּבְנֵי דְדָן" (בראשית כה, ג) "קְטַנָּה כְּכַף־אִישׁ" (מלכים א יח, מד). וכן כשיהיו ממוצא אחד – "וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה" (שמות יד, ד), "יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ" (ויקרא כה, נג), "וְלֹא בָא בְּפִי" (יחזקאל ד, יד) והיה זה כן, לפי שיכבד להוציא שתי אותיות אחדות או ממוצא אחד יחד רפויות. ואם לא יהיו ממוצא
אחד, הנה אז תהיינה רפויות ואף שהראשונה בשוא – "קַרְחוֹ כְפִתִּים" (תהלים קמז, יז), "הֵן אֲנִי כְפִיךָ" (איוב לג, ו), "חוֹמָה גְבֹהָה" (דברים ג, ה), "גְּבֹהָה גְבֹהָה" (שמואל א ב, ג), "גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה" (שמואל ב יג, טו). ומפני הכלל זה כתבו קצת הסופרים – "הֲלוֹא כְגַעַת בָּהּ" (יחזקאל יז, י), "אֱזָר נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ" (איוב מ, ז) דגושים, כי השתי אותיות' גם הם ממוצא אחד. ומפני שהכ"ף הרפה תדמה בקולה לחי"ת, על כן בא "וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין" (דניאל ה, יא) דגוש, כי יכבד אם ירפה וכן לסבה זו לפי דעת קצת "סַבְּכָא פְּסַנְתֵּרִין" (דניאל ג, ה), וגימ"ל "גְדָבְרַיָּא" (דניאל ג, ב) (אולי צ"ל: ודל"ת גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא) דגושה בעבור שהן שלשה אותיות יחד מבגדכפ"ת. וכן "וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד" (ישעיהו נד, יב) דגוש לסבה זו, ועם שאין הכ"ף בשוא. אמנם הותנה שתהיה הראשונה בשוא בכלל זה, כי בזולת השוא ירפו כמשפט – "וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח" (ויקרא כא, יג), "שְׁתֵּי כִתְפוֹת" (שמות כח, כז), "אִם לֹא כִדְבָרְךָ" (שופטים יא, י), "וַיְהִי בַבֹּקֶר" (בראשית כט, כה), "הִנֵּה בִדְבַר יְיָ" (ירמיהו ח, ט), "וְהָיָה בִכְזִיב" (בראשית לח, ה), "וְהָיְתָה בָבֶל" (ישעיהו יג, יט), "כִּי כָבְדָה" (בראשית יח, כ). ועם שבקצת מאלה אפשר שהסבה הנקוד אשר לפני יהו"א בצירי והחולם והחירק. הנה זה מה שראוי שיאמר שייוחדו בו בגדכפ"ת. וכבר נתבלבל ר' דוד קמחי בכללים האלה וכתב בספרו על זה מה שיורה שנעלם ממנו האמת מזה, וכבר השיגו המדקדק המעולה ר' שמואל בן בנשת על זה. כי הוא אמר כי אם הנח שאחרי הקמץ הגדול או הקטן בכתב, לא תדגש המלה אשר לפניה, כמו "וְיָלְדָה לוֹ" (שמות כא, ד), "וַעֲשֵׂה שָׁם" (בראשית לה, א), "וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים" (בראשית כז, ד) (צריך להוסיף: ומעטים) נמצאו בדגש ע"כ (מכלול דף עט ע"ב). ואין מבוא לזכור הקמץ הקטן, כי אין אחריו דגש לעולם כמו שנזכר. ומה שאמר כי מעטים נמצאו בדגש אך אחרי הקמץ הוא שקר, כי הם למאות בכתוב ובקשת ומצאת. אמר עוד: "כשתהיינה שתי אותיות מבגדכפ"ת בתחלה והשנית רפה, תדגש הראשונה ואע"פ שסמוכה לאהו"י, והוא שתהיה הראשונה בשוא ע"כ". והתנותו שתהיה השנית רפה מוֹתר ואין צורך לו, כי אחרי שהראשונה בשוא, הוא הכרחי שתהיה השנית רפה, כי אין אחרי שוא דגש בכל הכתוב אם לא במלת שְׁתַּיִם. עוד אמר שלא זכר "דְּתָבְרַיָּא" (דניאל ג, ב) לפי שאין האות הראשונה אות שמוש ע"כ (מכלול דף פ ע"ב). ואנשי המסורת לא הבדילו בזה בין האות השמושית לזולתה. "וכן אם חצי התיבה רפה אע"פ שהאות הראשונה במלך – "וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל" (ירמיהו כ, ט), "וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד" (ישעיהו נד, יב)" ע"כ (מכלול דף פא ע"א). ואין זה סבת רפיונם, שהיה (צ"ל שהנה) מצאנו "עַל שְׁתֵּי כִתְפוֹת" (שמות כח, כז), "וּסְקַלְתּוֹ בָאֲבָנִים" (דברים יג, יא) רפים, ואמצע המלה רפה. ואפלא ממנו, כי הוא כבר הביא מזה המין "אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ" (ויקרא כא, יג), "אִם לֹא כִדְבָרְךָ" (שופטים יא, י), "בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ" (ירמיהו ח, ט), ואמצע המלה רפה בכל אלה. והוא עשה כלל מהמלות היוצאות מן הכלל. ובעלי המסורה חשבו כַּלְכֵל וכַּדְכֹד מכלל הזרים, והדין עמהם לפי מה שהתבאר, כי הסבה שנזכרה מכבדות זה חלושה.
הנה שהעירותיך על כל מה שראוי להעיר עליו מענין הדגשות והרפיון לבגדכפ"ת. וכבר ישבתי במושב לצים ובסוד משחקים יפטירו למו בשפה וילעיגו לנו על הענין הזה, וחשבו שהוא מותר ודבר שאין לו שחר ויטענו, במה לנו אם נרפה המודגש או נדגיש הרפה אחר שנדע הכונה ונשמור הענינים, וימשכו אחר דעת האומר שאין הקפדה בשמות אחר הבנת הענינים, ואם כן הוא בשמות הנה כל שכן בדגש ורפה. אמנם האמת הוא שהענין הזה הוא עיקר גדול מעיקר הלשון והשמירה ממנו מחוייבת. וכמו שהרפואה המורכבת תפסד צורתה בהחלש כח פשוטיה החזקים באיזה כח או איכות ובחוזק החלושים והרפים, כן הענין בזה הלשון הקדוש, כי יפסדו סדריו והסכמת מניחו אם לא ישמרו עניני הכללים האלה בדגשות ורפיון. ואין זה לבד בזה הלשון, כי גם בשאר הלשונות אם תחזק הרפה או תרפה החזק תפסוד צורת הלשון. ואם הוא אמת מה שיאמרו אותו קצת החכמים ז"ל מהלשון הזה הקדוש – שלחבור קולות מה ממנו סגלות נפלאות לשנות הטבעים, כמו מה שיאמרו מהשמות הקדושים וזולת זה, הנה אין ספק שההזהר מזה הכרחי מאד. וכבר אמרו בספר תהלות כי לסדור מאמרי המזמורים ולתפלה בהם בנפש זכה סגלות רבות נפלאות והתפלה בהם לא תשוב ריקם, וכבר קראו הידיעה הזאת שמושא דתהלים וכמו שכתבתי. ונם בתורה השלמה אמרו שהיא כלה מלאה שמותיו של הקב"ה, וצא וחשוב אם כן אם שמירת הדגשות והרפיון מחויבת אם לא. ולא לחנם הקפידו בו בעלי המסורה והסופרים הקודמים שהיו קרובים לנביאים ולאנשי הקבלה.