מעשה אפוד (דוראן)/פרק לא
מתוך: מעשה אפוד (דוראן)/הכול (עריכה)
<עמ' 171>
הפרק השלשים ואחד
[עריכה]מכח מה שהתבאר יוָדע כי לקצת האותיות יחודים וסגלות ייוחדו בהן מקצתן, כמו הענין במה שייוחדו בו אותיות יהו"א בנוח והמשך, ואית"ן בעתידים, והאמנת"י בתוספות השמות והכנויים, וז"ס צ"ש בהִתְפַּעֵל, וא"ה ח"ע בהרחבה, אבל שכל זה הוא מצד השמוש. ובכאן יחוד לבג"ד כפ"ת לקוח מצד הקול והקריאה, וזה כי לכל אחת מאלה האותיות שני קולות, והם הדגשות והרפיון. ולכן קרא אותן בעל ספר יצירה 'כפולות', אבל ששם בכללם הרי"ש (ספר יצירה ד א), והמדקדדים ובעלי המסורה לא זכרו הרי"ש. ולא שהיו חולקים בזה על סברת בעל ספר יצירה, כי האמת הוא כמאמרו כי לרי"ש שני קולות גם כן בדגשות והרפיון, אבל כי הם ירצו להניח בזה כללים יודע מהם מתי תהיה האות דגושה ומתי תהיה רפויה, ומשפט הרי"ש בלתי נכלל בכללים האלה, ותנועתה בדגשות ורפיון יודע מכלל אחר, ואין רושם כלל בזה לסמיכותה ליהו"א או לא סמיכותה.
וזה כי הרי"ש תמיד כשתהיה ראשונה במלה היא נקראת דגושה, וכן כשתבא עליה אחת מאותיות מש"ה וכל"ב, ובזולת זה היא רפויה, זולתי מתי מספר, כמו "לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ" (יחזקאל טז ד) – שתי הרי"שין דגושות. והדגש באלה אינו אשר דברנו בכאן, כי רצוננו בו הדגש הבלתי חזק, כי הדגש החזק אינו מיוחד לבג"ד כפ"ת, כי כל האותיות משותפות בו, ולא יודגש בתנועת אות אחת בלבד. וכבר חשבו קצת שהוא תמיד יורה על חסרון אות, ולפי השרש והעיקר הזה טעו והטעו כל הקוראים.
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא" (בראשית א א) – הרי"ש רפויה כרי"ש בְּרָכָה, וקריאתה המחוייבת כרי"ש "קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה" (שמות לב יז), שהוא קול מודגש. ולפי שראיתי כלל האנשים קוראים כל בְּרֵאשִׁית ומֵרֵאשִׁית שבכתוב הרי"ש דגושה, כמו "בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה" (ירמיהו כח א), "מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה" (דברים יא יב) וזולתם, וזה לבדו יקראו הרי"ש רפויה, אמרתי שאין זה במקרה וטעות, אבל הוא מקובל מהקדמונים וממשה, כי רצו שתהיה הקריאה כאלו הבי"ת מעיקר המלה כבי"ת בְּרָכָה, באופן שלא יחשב בה שתהיה בי"ת הכלי או הזמן, על שהיה שם דבר קדום היה כלי לו בו ברא, או שהיה שם זמן שהוא גם כן יביא לקדמות. אבל הביאור כאלו אמר 'ראשונה ברא אלהים', וכל זה להורות על סוד החידוש שהיה מההעדר המוחלט. אבל עם כל זה לא נמנעו החכמים ז"ל מלדרוש בה כאלו היא משמשת, אמרו "בראשית – בשביל ישראל שנקראו ראשית" (תנחומא [בובר] בראשית ג). וזה ראוי ומחויב שלא ניחס לכלל ישראל טעות בקריאה, ואף במלה הראשונה בכתוב.
ואחר זה אומר בבג"ד כפ"ת, כי אנשי המסרה נתנו כללים יודע מהם מתי יהיו אלו האותיות דגושות ומתי רפויות, והיותר טוב מכל מה שנאמר בזה הוא שכל בג"ד כפ"ת הסמוך ונמשך ליהו"א לעולם הוא רפה. וזה מחויב בטבע הנח אשר יחייבוהו אותיות יהו"א כמו שהתבאר. וכמבארים הסמיכות הזה אמרו בכל בג"ד כפ"ת הסמוך ליהו"א לעולם רפה, בר ממפיק ומפסיק ודחיק ואתי מרחיק. והענין באלה כלם אשר יחייבו דגשות הבג"ד כפ"ת, לפי שבהם יהיה בג"ד כפ"ת כאלו הוא נפרד ובלתי נסמך ליהו"א, ולזה לא יתחייב מהנחוּת רפיון הקריאה.
והענין ב'מפיק', שתהיה אחת מאותיות יהו"א מורגשת בקריאה, כמו אַי בַי גַי דַי עד סוף כל האותיות, וכן אָיו בָיו גָיו דָיו ואוֹי בוֹי גוֹי, כמו "מַה שַׁדַּי כִּי" (איוב כא טו), "שָׂרַי גְּבִרְתִּי" (בראשית טז ח), "עַל קָדָמַי דָּנִיֵּאל" (דניאל ד ה). ויצא מכלל זה: "אֲדֹנָי בָֿם סִינַי" (תהלים סח יח) שהבי"ת רפה. וכמו "אֵלָיו פִּי קָרָאתִי" (תהלים סו יז), "אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ" (בראשית כז יט), "דָּמָיו בּוֹ" (ויקרא כ ט), "יָדָיו תְּבִיאֶינָה" (ויקרא ז ל). ויצא מכלל זה על פי המסורה: "קַו תֹֿהוּ" (ישעיהו לד יא), "שָׁלֵו בָֿהּ" (יחזקאל כג מב) – שניהם רפוים. <עמ' 172> וכמו "הוֹי כָּל צָמֵא" (ישעיהו נה א), "הוֹי בָּנִים" (ישעיהו ל א). וכמו במפיק הה"א: "בְּצִדָּהּ תָּשִׂים" (בראשית ו טז), "בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה" (ישעיהו כז ח), "וְלַהּ גַּפִּין" (דניאל ז ו).
והענין ב'מפסיק' הוא כשיהיה במלה אשר בסופה אחת מאותיות יהו"א טעם אשר יתן הפסק בינה ובין המלה הסמוכה לה אשר בראשיתה אחת מאותיות הבג"ד כפ"ת. והטעמים האלה נקראים 'מלכים', והם: אתנח, סוף פסוק, פשט, זקף, רביע, תביר, טרחא, אזלא, שני גרישין, ותלשא הגדולה, רצוני אותה שמשימין בראש המלה, קרני פרה, זרקא, סגלה, זקף גדול. כל אלה יתנו הפסק בין שתי המלות, ולזה ידגש הבג"ד כפ"ת. והטעמים הנקראים 'משרתים' הם: שופר ישר, שופר מהפך, דרגא, מאריך, מקף, קדמא, טרסא. כל אלה לא יפסיקו, אך ימשיכו המלה אשר בה היהו"א לאשר אצלה, ויהיה בג"ד כפ"ת רפה. והשופר והמאריך בהיות עמהם פסק יפסיקו כמלכים וידגישו הבג"ד כפ"ת, כמו "עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה" (בראשית יח כא), "וָאֶשְׂרֹף אֹת֣וֹ׀ בָּאֵשׁ֒" (דברים ט כא), "רָאִיתִי בִֽיהוּדָ֣ה׀ דֹּֽרְכִֽים" (נחמיה יג טו). ותלשא הקטנה, רצוני אותה העומדת בסוף המלה, ותרין חוטרין, דינם כמשרת, כמו "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ֩ פָֿרָ֨ה אֲדֻמָּה" (במדבר יט ב), "וַיְהִי֩ כִֿשְׁמֹ֨עַ אֲדֹנָיו" (בראשית לט יט), "וַיְהִי֩ כְֿהוֹצִיאָ֨ם אֹתָם" (בראשית יט יז). אמנם הטרחא האחרונה בספר תהלות ומשלי ואיוב דינה כמשרת, וכן [אולי צריך להוסיף: לפני] האתנח, ולכן ירפו הבג"ד כפ"ת. בתהלות: "יִשְׁבְּר֖וּ פְֿרָאִ֣ים צְמָאָֽם" (תהלים קד יא), "אָשִׁירָה לַייָ כִּ֖י גָֿמַ֣ל עָלָֽי" (תהלים יג ו). באיוב: "אֶבְחֲרָ֖ה דְֿבָרַ֣י עִמּֽוֹ" (איוב ט יד), "וְשִׁנֵּ֖י כְֿפִירִ֣ים נִתָּֽעוּ" (איוב ד י).
ומה שנאמר כי המקף משרת ומחייב הרפיון, הוא בלתי כולל כל מקף, כי כשהמקף הוא במלה קטנה והיא אשר תנועתה אחת לבד, והנקוד אשר לפני היהו"א פתח או קמץ או סגול, הנה אז הבג"ד כפ"ת דגוש, כי חשבו השתי מלות כאחת וכאלו אין שם יהו"א, וזה נכלל בדחיק, כמו "סוּרָה שְׁבָה־פֹּ֖ה פְּלֹנִי" (רות ד א), "זֹאת הָאִשָּׁה וְזֶה־בְּנָ֖הּ" (מ"ב ח ה), "וְזֶה־פִּרְיָֽהּ" (במדבר יג כז). וכן כשלא תהיה האות במלה קטנה מבג"ד כפ"ת תדגש בדומה לזה: "זֶה־לִּ֞י עֶשְׂרִים שָׁנָה" (בראשית לא מא), "גְּשָׁה־נָּ֥א וַאֲמֻשְׁךָ" (בראשית כז כא), "גְּשָׁה־לִּ֥י וְאֵשֵׁבָה" (ישעיהו מט כ). ואם לא יהיה שם מקף לא ידגש, כמו "וַיַּעְקְבֵנִי זֶ֣ה פַֿעֲמַ֔יִם" (בראשית כז לו). אמנם כשמלת מַה סמוכה לבג"ד כפ"ת הנה אז תמיד הם בדגש, כמו "מַה־בֶּצַע" (בראשית לז כו), "מַה־תְּבַקֵּשׁ" (בראשית לז טו), ותהיה מלת מַה נקודה בפתח, והסבה כי יֵחשבו כמלה אחת, כמו "מַלָּכֶם תְּדַכְּאוּ" (ישעיהו ג טו), "מַזֶּה בְיָדֶךָ" (שמות ד ב). וכן בשאר האותיות: "מַה־לִּי וְלָכֶם" (ש"ב טז י). ומה שיחדתי בפתח ובקמץ ובסגול, לפי שאחרי החירק והשורק והחולם והצירי רפה לעולם. ולזה אמר בעל המסורה: כל זעירה סמוך לעולם דגוש בר מארבע מלכים – אוֹ אוּ אִי אֵי. ולזה אמר "אוֹ־בֵֿן יִגָּח אוֹ־בַֿת יִגָּח" (שמות כא לא), "וּמְלִיצֶיךָ פָּ֥שְׁעוּ בִֽֿי" (ישעיהו מג כז), "וְעַמִּי אָ֣הֲבוּ כֵֿ֑ן" (ירמיהו ה לא), "וַעֲשֵׂה־כֵֿן לְמָרְדֳּכַי" (אסתר ו י), "וְהִנֵּה־בֵֿן לְשָׂרָה" (בראשית יח י), "וַיְהִי־כֵֿן" (בראשית א ז), "הֲשָׁאַ֥לְתִּי בֵֿ֖ן" (מ"ב ד כח), "עַל־פְּרִי־גֹֿדֶל" (ישעיהו י יב). ויצאו מכלל זה: "מִ֥י כָּמֹ֖כָה" (שמות טו יא) השני, "יִדְּמ֣וּ כָּאָ֑בֶן" (שמות טו טז), "עַם־ז֣וּ גָּאָ֑לְתָּ" (שמות טו יג), "כִּי־גָאֹ֥ה גָּאָ֑ה" (שמות טו א; כא), "וּסְקַלְתּ֥וֹ בָּאֲבָנִ֖ים" (דברים יג יא עי"ש), "עַל־שְׁתֵּ֩י כִּתְפ֨וֹת הָאֵפוֹד" (שמות כח כז עי"ש). וזה אמנם ראוי שיובן בבג"ד כפ"ת, כי בזולתן אפשר הדגשות, כמו "תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר" (שמות יב טו), "קוּמוּ צְּאוּ" (בראשית יט יד), "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט" (תהלים ח ו), "וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ" (תהלים כ ט), "אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ" (תהלים צד יב).
והענין בדחיק כבר התבאר, שהוא סמיכות מלה זעירא לבג"ד כפ"ת במקף, כמו "מַה־פָּרַצְתָּ" (בראשית לח כט), "מַה־תְּרִיבוּן" (שמות יז ב), "מַה־תְּחַשְּׁבוּן" (נחום א ט). ומתנאיו גם כן שלא תהיה המלה הקטנה נקודה באחת מהארבע נקודות הנזכרות, כי אם תהיה אחת מהן, הוא מרפה הבג"ד כפ"ת, כמו "כִּי־תֵֿצֵא" (דברים כ א), "כִּי־תָֿבֹא" (דברים יז יד). ואמנם נקרא זה הענין 'דחיק', לדחק המלה <עמ' 173> אשר לפני הבג"ד כפ"ת, כי יחוייב שתהיה קטנה. וקצת המדקדקים כתבו כי ענין הדחיק הוא כשתהיה האות מהיהו"א ה"א לבד ולפניה סגול, והמלה אשר בה בג"ד כפ"ת יהיה הטעם במלך הראשון, כמו "יַעֲשֶׂה־כָּ֖כָה" (במדבר טו יג), "נַכֶּה־בּ֔וֹ" (במדבר כב ו), "הֹמֶה־לִּ֥י לִבִּי" (ירמיהו ד יט), "יְחַוֶּה־דָּֽעַת" (תהלים יט ג), "לָבָן עֹ֥שֶׂה לָּֽךְ" (בראשית לא יב), והראשון נראה יותר.
והענין ב'אתי מרחיק' הוא כי כשתהיה המלה אשר בסופה ה"א בלתי שרשית בפֹעל או מכח הנח מלעיל, והנקוד אשר לפני הה"א קמץ, הנה הבג"ד כפ"ת הסמוך לה דגוש, ובלבד שיהיה הטעם במלך הראשון, והוא באות מהבג"ד כפ"ת. וזה נקרא 'אתי מרחיק', וזה מצד אורך תנועת המלעיל. כמו "וְעָשִׂ֣יתָ פֶּסַ֔ח" (דברים טז א), "אֶל מִי דָמִ֥יתָ כָּ֛כָה" (יחזקאל לא יח), "וְהֶחֱזַ֣קְתָּ בּ֔וֹ" (ויקרא כה לה), "וְהִתְוִ֨יתָ תָּ֜ו" (יחזקאל ט ד), "וַעֲבָדֶ֥יךָ בָּ֖אוּ" (בראשית מב י). ובאלה הה"א בסוף בכח. ואשר היא בם בפעל, כמו "וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם" (דברים לא כח), "וְעָֽנְתָה־בִּ֥י" (בראשית ל לג), "נָ֣שְׁבָה בּ֑וֹ" (ישעיהו מ ז), "מֵאוֹצָר רָב וּמְה֥וּמָה בּֽוֹ" (משלי טו טז עי"ש). ויצאו מכלל זה "כִּי מָ֣לְאָה גַֿ֔ת" (יואל ד יג עי"ש), "צִפּוֹר מָ֢צְאָה בַֿ֡יִת" (תהלים פד ד). ובזולת הבג"ד כפ"ת ידגש גם כן: "וְלַ֥יְלָה לְּ֝לַ֗יְלָה" (תהלים יט ג), "וְאֶֽעֱשֶׂה־שָּׁ֣ם מִזְבֵּחַ" (בראשית לה ג), "לָ֤מָּה צַּ֙מְנוּ֙" (ישעיהו נח ג), "וְכִֽעֲסַ֤תָּה צָּֽרָתָהּ֙" (ש"א א ו עי"ש, "וְנָ֣שְׁקָה־לּ֑וֹ" (משלי ז יג). "וַתֹּאמַרְנָה לּ֑וֹ" (בראשית לא יד עי"ש), "הִשָּׁ֨בְעָה לִּ֤י" (בראשית כא כג), "הָֽבָה־לִּ֣י" (בראשית ל א). ויצאו מכלל זה: "וְיָלְדָה־ל֥וֹ בָנִים" (שמות כא ד), "וּזְרֹעוֹ מֹ֣שְׁלָה ל֑וֹ" (ישעיהו מ י).
אמנם אם הה"א שרשית או הטעם במלך השני, הנה אז אין לו דין אתי מרחיק. ובה"א שרשית, כמו "וְעָ֥שָׂה לֿ֖וֹ כְּתֹנֶת" (בראשית לז ג), "וַייָ עָ֣נָה בִֿ֔י" (רות א כא), "פִיךָ עָנָה בְֿךָ" (ש"ב א טז), "לָמָּה חָ֣רָה לָֿ֔ךְ" (בראשית ד ו). ואשר הטעם במלך השני, כמו "מְבָרְכֶ֣יךָ בָֿר֔וּךְ" (במדבר כד ט), "וְעָשִׂ֣יתָ פָרֹ֗כֶת" (שמות כו לא), "נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖" (שמות טו יג), "נֵהַ֥לְתָּ בְֿעָזְּךָ֖" (שם), "וְקָרָ֣אתָ בַֿמְּגִלָּ֣ה" (ירמיהו לו ו), "לָ֣מָּה נָֿמ֔וּת" (דברים ה כב). ויצאו מכלל זה "גָּאַ֣לְתָּ בִּזְר֣וֹעַ" (תהלים עז טז), "עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ" (דברים לב טו), "וְעָשִׂ֨יתָ קְּעָרֹתָ֜יו" (שמות כה כט), "וְעָשִׂ֤יתָ סִּֽירֹתָיו֙" (שמות כז ג), "מִֽי־כָמֹ֤כָה בָּֽאֵלִם֙" (שמות טו יא), "הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶ֣יךָ תִּלְאֶ֑ה" (איוב ד ב), ולא הדגישו התי"ו ב"עָדֶ֣יךָ תֵֿאתֶ֑ה" (מיכה ד ח עי"ש). ואולי הדגישו תי"ו תִּלְאֶה והרפו תי"ו תֵאתֶה, מפני שיכשר לומר "תָּבוֹא אֵלֶיךָ וַתֵּלֶא" (איוב ד ה), וחשבוהו כאלו הוא נעדר הה"א והטעם בתי"ו, ולא יכשר לומר עָדֶיךָ תֵּאֶת לנֹח האל"ף, וגם כי יכשר "וַיַּאת" (ישעיהו מא כה), כמו שיכשר וַיַּרְא ולא יכשר וַתַּרְא. ומצאנו שהדגישו הנו"ן והלמ"ד וגם שהטעם אינו במלך הראשון: "שְׂפָתֶ֣יהָ נָּע֔וֹת" (ש"א א יג), "הִרְגִּ֣יעָה לִּילִ֔ית" (ישעיהו לד יד).
והאל"ף אין לה דין אתי מרחיק, כי "וַתָּ֧בֹא בִֿ֣י רוּחַ" (יחזקאל ב ב), "לֹא יוֹסִיף יָבֹא־בָֿ֥ךְ" (ישעיהו נב א), "לְמַעַן יָרוּץ ק֥וֹרֵא בֽֿוֹ" (חבקוק ב ב), (הנני מביא לך) ["הִנְנִי רֹ֣פֶא לָֿ֔ךְ" (מ"ב כ ה)], " נִ֤ירָא נָא֙" (ירמיהו ה כד) – כולם ברפה. וכתב זה החכם ר' מאיר בר דוד ז"ל. וכבר ייוחדו הדחיק ואתי מרחיק שהם ידגישו כל אות הראויה לקבל דגש וגם כי לא תהיה בג"ד כפ"ת, וכבר התבאר זה.
ודע כי הכללים הנזכרים מספיקים כשתהיה האות מבג"ד כפ"ת הסמוך ליהו"א אחת לבד, אבל כשיהיו שם שתי אותיות מהם זו אחר זו סמוכות (לבג"ד כפ"ת) [ליהו"א], הנה לזה דינים אחרים. וזה אפשר על שלשה פנים, כי הוא אם שתהיינה שתי האותיות אחדות, או ממוצא אחד, או משני מוצאים. ואם היו אחדות והראשונה בשוא הנה היא תדגש: "הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ" (ישעיהו י ט), "וּבְנֵי דְּדָן" (בראשית כה ג עי"ש), "קְטַנָּה כְּכַף־אִישׁ" (מ"א יח מד). וכן כשיהיו ממוצא אחד: "וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה" (שמות יד ד), "יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ" (ויקרא כה נג), "וְלֹא בָא בְּפִי" (יחזקאל ד יד). והיה זה כן, לפי שיכבד להוציא שתי אותיות אחדות או ממוצא אחד יחד רפויות. ואם לא יהיו ממוצא <עמ' 174> אחד, הנה אז תהיינה רפויות ואף שהראשונה בשוא: "קַרְחוֹ כְֿפִתִּים" (תהלים קמז יז), "הֵן אֲנִי כְֿפִיךָ" (איוב לג ו), "חוֹמָה גְֿבֹהָה" (דברים ג ה), "גְּבֹהָה גְֿבֹהָה" (ש"א ב ג), "גְֿדוֹלָה הַשִּׂנְאָה" (ש"ב יג טו).
ומפני הכלל זה כתבו קצת הסופרים: "הֲלוֹא כְּגַעַת בָּהּ" (יחזקאל יז י), "אֱזָר נָא כְּגֶבֶר חֲלָצֶיךָ" (איוב מ ז) דגושים, כי השתי אותיות גם הם ממוצא אחד. ומפני שהכ"ף הרפה תדמה בקולה לחי"ת, על כן בא "וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין" (דניאל ה יא) דגוש, כי יכבד אם ירפה. וכן לסבה זו לפי דעת קצת בא "סַבְּכָא פְּסַנְתֵּרִין" (דניאל ג ה) דגוש.
וגימ"ל "גְּדָבְרַיָּא" (דניאל ג ב; ג) דגושה, בעבור שהן שלשה אותיות יחד מבג"ד כפ"ת. וכן "וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד" (ישעיהו נד יב) דגוש לסבה זו, ועם שאין הכ"ף בשוא. אמנם הותנה שתהיה הראשונה בשוא בכלל זה, כי בזולת השוא ירפו כמשפט: "וְהוּא אִשָּׁה בִֿבְתוּלֶיהָ יִקָּח" (ויקרא כא יג), "שְׁתֵּי כִֿתְפוֹת" (שמות כח כז), "אִם לֹא כִֿדְבָרְךָ" (שופטים יא י), "וַיְהִי בַֿבֹּקֶר" (בראשית כט כה), "הִנֵּה בִֿדְבַר יְיָ" (ירמיהו ח ט), "וְהָיָה בִֿכְזִיב" (בראשית לח ה), "וְהָיְתָה בָֿבֶל" (ישעיהו יג יט), "כִּי כָֿבְדָה" (בראשית יח כ). ועם שבקצת מאלה אפשר שהסבה הנקוד אשר לפני יהו"א בצירי והחולם והחירק.
הנה זה מה שראוי שיאמר במה שייוחדו בו בג"ד כפ"ת. וכבר נתבלבל ר' דוד קמחי בכללים האלה וכתב בספרו (מכלול עט ע"ב) על זה מה שיורה שנעלם ממנו האמת מזה, וכבר השיגו המדקדק המעולה ר' שמואל בן בנבנשת על זה. כי הוא אמר כי אם הנח שאחרי הקמץ הגדול או הקטן נכתב, לא תדגש המלה אשר לפניה, כמו "וְיָלְדָה־לֿוֹ" (שמות כא ד), "וַעֲשֵׂה־שָֿׁם" (בראשית לה א), "וַעֲשֵׂה־לִֿי" (בראשית כז ד), ומעטים נמצאו בדגש ע"כ. ואין מבוא לזכור הקמץ הקטן, כי אין אחריו דגש לעולם כמו שנזכר. ומה שאמר כי מעטים נמצאו בדגש אף אחרי הקמץ הוא שקר, כי הם למאות בכתוב ובקשת ומצאת. אמר עוד: "כשתהיינה שתי אותיות מבג"ד כפ"ת בתחלה והשנית רפה, תדגש הראשונה ואע"פ שסמוכה לאהו"י, והוא שתהיה הראשונה בשוא ע"כ". והתנותו שתהיה השנית רפה מוֹתר אין צורך לו, כי אחרי שהראשונה בשוא, הוא הכרחי שתהיה השנית רפה, כי אין אחרי שוא דגש בכל הכתוב אם לא במלת שְׁתַּיִם. עוד אמר שלא זכר "דְּתָבְרַיָּא" (דניאל ג ב) לפי שאין האות הראשונה אות שמוש ע"כ (מכלול דף פ ע"ב). ואנשי המסורת לא הבדילו בזה בין האות השמושית לזולתה. עוד אמר: "וכן אם חצי התיבה רפה אע"פ שהאות הראשונה במלך: "וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵֿל" (ירמיהו כ ט), "וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹֿד" (ישעיהו נד יב)" ע"כ (מכלול דף פא ע"א). ואין זה סבת רפיונם, שהנה מצאנו "עַל שְׁתֵּי כִֿתְפֿוֹת הָאֵפֹד" (שמות כח כז), "וּסְקַלְתּוֹ בָֿאֲבָֿנִים" (דברים יג יא) רפים, ואמצע המלה רפה. ואפלא ממנו, כי הוא כבר הביא מזה המין "אִשָּׁה בִֿבְתֿוּלֶיהָ" (ויקרא כא יג), "אִם לֹא כִֿדְבָֿרְךָ" (שופטים יא י), "בִֿדְבַֿר יְיָ מָאָסוּ" (ירמיהו ח ט), ואמצע המלה רפה בכל אלה, והוא עשה כלל מהמלות היוצאות מן הכלל. ובעלי המסורה חשבו "כַּלְכֵל" ו"כַּדְכֹד" מכלל הזרים, והדין עמהם לפי מה שהתבאר, כי הסבה שנזכרה מכבדות זה חלושה.
הנה שהעירותיך על כל מה שראוי להעיר עליו מענין הדגשות והרפיון לבג"ד כפ"ת. וכבר ישבתי במושב לצים ובסוד משחקים יפטירו בשפה וילעיגו למו על הענין הזה, וחשבו שהוא מותר ודבר שאין לו שחר, ויטענו במה לנו אם נרפה המודגש או נדגיש הרפה אחר שנדע הכונה ונשמור הענינים, וימשכו אחר דעת האומר שאין הקפדה בשמות אחר הבנת הענינים, ואם כן הוא בשמות הנה כל שכן בדגש ורפה. אמנם האמת הוא שהענין הזה הוא עיקר גדול מעיקרי הלשון והשמירה ממנו מחוייבת. וכמו שהרפואה המורכבת תפסד צורתה בהחלש כח פשוטיה החזקים באיזה כח או איכות ובחזק החלושים והרפים, כן הענין בזה הלשון הקדוש, כי יפסדו סדריו והסכמת מניחו אם לא ישמרו עניני הכללים האלה בדגשות ורפיון. ואין זה לבד בזה הלשון, כי גם בשאר הלשונות אם תחזק הרפה או תרפה החזק תפסד צורת הלשון. ואם הוא אמת מה שיאמרו אותו קצת החכמים ז"ל מהלשון הזה הקדוש, שלחבור קולות מה ממנו סגלות נפלאות לשנות הטבעים, כמו מה שיאמרו מהשמות הקדושים וזולת זה, הנה אין ספק שההזהר <עמ' 175> מזה הכרחי מאד. וכבר אמרו בספר תהלות כי לסדור מאמרי המזמורים ולתפלה בהם בנפש זכה סגלות רבות נפלאות והתפלה בהם לא תשוב ריקם, וכבר קראו הידיעה הזאת 'שמושא דתהלים' וכמו שכתבתי (בהקדמה). וגם בתורה השלמה אמרו שהיא כלה מלאה שמותיו של הקב"ה (רמב"ן על בראשית הקדמה), וצא וחשוב אם כן אם שמירת הדגשות והרפיון מחויבת אם לא. ולא לחנם הקפידו בו בעלי המסורה והסופרים הקודמים שהיו קרובים לנביאים ולאנשי הקבלה.