מעשה אפוד (דוראן)/פרק לב
הפרק השלשים ושנים[עריכה]
לא תחשוב כי אנחנו היום בקיאים בקריאת הכתוב ובתנועת האותיות על הדרך שהיה זה אצל הקדמונים מאנשי הלשון העברי, אבל כמו שחייב גלות האומה וטלטולה והתערבה בגוים קצורה בידיעת שרשי הלשון הזה וסדריו ואופניו כפי שהם והעלם הרבה מגזרות השמות והפעלים וכמו שהתבאר הענין הזה בעצמו, חייב קצורינו בידיעת אמתת הקריאה והוצאות הקולות האותיות. וכבר כתב על זה החכם ר' יונה (רקמה שער ב) ענינים מתיחדים בתקונה אנשי טבריא כי הם הצחים בלה"ק יותר מכל העבריים. וחושב אני כי על דרך זה היה אצל הראשונים הבדל מה בין קול הסמ"ך והצד"י והשֹי"ן, והיה אצלם הבדל בקול בין "דְּרָכַי סוֹרֵר" (איכה ג, יא) ל"כָּל אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ" (אסתר א, כב) ו"צֹרֵר הַיְּהוּדִים" (אסתר ג, י). וכן בין הקו"ף והכ"ף הדגושה, ובין הוי"ו והבי"ת הרפה כמו שמבדילים ביניהם הישמעלים היום, אבל שזה אם אמת אין לנו דרך אל השגתו והוא מעוות לא יוכל לתקן עד יבא ויורה צדק לנו. וכבר יעד זה באמרו "וּלְשׁוֹן עִלְּגִים תְּמַהֵר לְדַבֵּר צָחוֹת" (ישעיהו לב, ד).
ולכן אניח העסק בזה ונדבר בקצור אשר לנו בקריאה מצד העלם אופני שמוש הנקוד. ויראה כי קריאת השוא אינה היום על הדרך שהיתה אצל הראשונים. אמר עליו ר' יהודה בתחלת ספרו באותיות הסתר והמשך שכל שוא שאתה מחל בה מראש המלה אתה מניע אותה ותבין תנועתה על פנים מתחלפים (נ"א נחלקים) ודרכים שונים, כי מהם אשר תנוע בתנועת האות שאחריה כשתהיה אחת מאותיות אהח"ע, כי באלה ארבע אותיות תנועת השוא כתנועת האות מאהח"ע. כמו "תְּאֵנָה יֹאכַל" (משלי כז, יח) "קְחִי רֵחַיִם" (ישעיהו מז, ב) "קְחוּ לָכֶם" (בראשית מה, יט), "בֶּן בְּעוֹר" (בראשית לו, לב), כל אלה מונעים בתנועת האות מאהח"ע, וכן בכל השבעה מלכים זולת הקמץ כי תנועת השוא עליו כתנועת הפתח כמו גְּעָרָה, קְעָרָה, שְׁעָרִים, נְעָרִים. והאריך עוד בנתינת כללים על זה ואין צורך אליהם כי קריאתנו היום אינה על הדרך ההוא.
והנה כשיהיו שני שואין בסוף המלה כמו "וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן" (בראשית ט, כא), "אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ" (משלי ז, כה), "אַתְּ נָטַשְׁתְּ אֹתִי" (ירמיהו טו, ו), "קֹשְׁטְ אִמְרֵי אֱמֶת" (משלי כב, כא) חלקו הקוראים עליו, אמרו קצת כי הראשון נח והשני נע כפי שהוא הדין בכל שני שואין אשר באמצע כמו יִשְׁמְעוּ יִשְׁמְרוּ יִלְמְדוּ וזולתם, ודעת אחרים כי שניהם נחים וזה מפני שמצאו השוא הזה בא על בג"ד כפ"ת הדגושים. אמר "יֹשַׁבְתְּ בַּלְּבָנוֹן מְקֻנַּנְתְּ בָּאֲרָזִים מַה נֵּחַנְתְּ בְּבֹא" (ירמיהו כב, כג), ולעולם לא יבא אחר שוא נע דגש. וסבה זו חלושה כי הכלל ההוא אמנם נאמר במלה אחת אבל הסבה לכבדות קריאתו.
אמר המדקדק המעולה ר' שמואל בן בנשת ז"ל כי שמע מן הראשונים שקוראין שְׁתֵּי ושְׁתַּיִם באל"ף בראש וקוראין האל"ף ההיא גנובה כאל"ף שמשימין על וי"ו העטף הבא בשורק, וראיה לדבר זה כי כל אות שתהיה אחר מלת מַה זולתי יו"ד מונעת בשוא תהיה דגושה מלבד שְׁתֵּי, כי מצאנו "מַה שְׁתֵּי שִׁבֲּלֵי הַזֵּיתִים" (זכריה ד, יב) השי"ן ב"שתי" רפה, ואם כן יראה שאין התנועה אלא באל"ף גנובה. וגם כי ברוב בא חטף פתח אחר המאריך, ומצאנו "מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה" (יונה ד, יא) המ"ם במאריך והשי"ן בשוא, וזאת ראיה לפי דעתי שאין שי"ן שְׁתֵּי נעה. והראיה זאת אחרונה חלושה כי מצאנו "וַתִּצַּת בְּסִבְכֵי הַיַּעַר" (ישעיהו ט, יז) הסמ"ך במאריך והבי"ת השני בשוא. וגם כי לחולק שיאמר כי לא היתה בשְׁתֵּי אל"ף גנובה, היתה ראויה המ"ם ב"מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה" להנקד בצירי לבא אחריה אל"ף.
ומה שהוא יותר נעלם הוא קריאת הקמץ כי אין לנו בו דרך יודע ממנו מתי יקרא חטף ומתי לא, כי נקוד "זָכְרָה יְרוּשָׁלִַם" (איכה א, ז) ונקוד "זָכְרָה לִּי אֱלֹהַי" (נחמיה ה, יט) שוה. וכן נקוד "שָׁמְרָה זֹּאת (ליצר) [לְעוֹלָם]" (דה"א כט, יח) ונקוד "וְעֵין נֹאֵף שָׁמְרָה נֶשֶׁף" (איוב כד, טו) שוה, וכאלה רבים אשר החטוף ובלתי חטוף שוים בנקוד. ועל כרחנו צריכים אנחנו בהם לקבלה ולמה שהעירו בעלי המסורה מזה. מפני זה כתב ר' יונה כי נסתפקו אנשים ב"מִיּוֹם עָזְבָה אֶת הָאָרֶץ" (מ"ב ח, ו) אם היא חטף ויהיה מקור או בלתי חטף ועבר והביא ראיה לקריאתו מן המסרה שכתב בה: עזבה שנים, עזבה יתמיך (ירמיהו מט, יא) ועזבה את הארץ.
וכבר חשב ר' דוד קמחי לתת בהם כלל מה, אמר כי כל אות קמוצה באחרית המלה ובצדה אות נחה נראית ובמקף היא חטופה לעולם – זְכָר־תָּם (אולי צ"ל: "זְכָר־נָא" (מ"ב כ, ג))]]) "שְׁמָר־תָּם" (תהלים לז, לז) "מַה־נִּרְדָּף־לוֹ" (איוב יט, כח) "מַה־תִּפְעָל־בּוֹ" (איוב לה, ו) חוץ משתי מלות – יָם, עָם. כמו "יָם־כִּנֶּרֶת" (במדבר לד, יא) "עָם־זוּ" (שמות טו, יג) שהם קמוצים ואינם חטופים ע"כ. ושבושו בכל זה מבואר מאד, כי נמצא רבים קמוצים ובמקף והם בלתי חטופים – "אֲשֶׁר־גָּר־שָׁם אַבְרָהָם" (בראשית לה, כז), "כְּתָב־הַדָּת" (אסתר ד, ח), קמוץ בעדות המסרה, "מִשְׂגָּב־לָנוּ" (תהלים מו, ח), "בָּז־לְרֵעֵהוּ" (משלי יא, יב) "בָּז־לְדָבָר" (משלי יג, יג) כל אלה קמוצין ובלתי חטופין. ומה שכתב כי "מַה־נִּרְדָּף־לוֹ" קמוץ הוא טעות, כי הוא פתוח בעדות המסרה, אמר עליו: חד קמוץ וחד פתח, יבקש את נרדף (קהלת ג, טו) קמץ ודין פתח. וכן מה תפעל בו בלתי חטף וכמו שכתבתי.
ומה שיראה מהכתוב הוא כי כל קמץ שיבא אחריו דגש הוא חטוף, וכן כל מלה נקודה בחולם במוכרת כשתסמך ישוב החולם קמץ חטוף כמלת כֹּל בהסמכה תשוב חטופה, והצווי והעתיד מהקל הבא בחולם ישובו חטופים בסמיכות כמו זְכָר־תָּם (אולי צ"ל: "זְכָר־נָא")]]) ו"שְׁמָר־תָּם" שזכר, "יַעֲבָר־נָא" (בראשית לג, יד), "יִזְכָּר־נָא" (ש"ב יד, יא), וזה נראה מאד בכתוב. ומפני זה כתב המדקדק המעולה ר' שמואל כי ראוי שיקרא "צְדָקָה תִּצֹּר תָּם דָּרֶךְ" (משלי יג, ו) בלא חטף, רצוני מלת "תָּם", לפי שהוא תאר, והמוכרת "תָּם אָנִי לֹא אֵדַע" (איוב ט, כא). ואין הכרח, כי מצאנו "מָעוֹז לַתֹּם דֶּרֶךְ יְיָ" (משלי י, כט) שהוא תאר ובחולם כמו "לֶחֶם חֹם" (ש"א כא, ז). וכן "בִּסֲבָךְ עֵץ קַרְדֻּמּוֹת" (תהלים עד, ה). ראוי להקרא בלתי חטף לסבה זו, כי הוא במוכרת "נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ" (בראשית כב, יג). וזאת היא הסבה כשראוי שיקרא "מַה תִּפְעָל בּוֹ" בלתי חטף, כי גזרת פעל לא נמצא העתיד כי אם בפתח – "מָה אֶפְעַל לָךְ" (איוב ז, כ). ואפלא לפי זה מבעל המסרה איך כתב כי "וְרָב כֹּפֶר אַל יַטֶּךָּ" (איוב לו, יח), "רָב אֹכֶל נִיר רָאשִׁים" (משלי יג, כג), "וְרָב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר" (משלי יד, ד), ששלשתם קמוצים ובלתי חטופים, לפי דבריו שהביאם בכלל הל"ג קמוצים, ומהם "כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב" (בראשית יג, ו). ומקום התמה הוא, כי השלשה הנזכרים שמות ולא תארים, והשם במוכרת "וְרֹב בָּנָיו" (אסתר ה, יא) בחולם, והיה ראוי לפי מה שנזכר שיהיו חטופים. ואין לאומר שיאמר כי בעל המסורה לא חשש לחטיפתם אחר שהם קמוצים וחשב החטף והבלתי חטף יחד, כי אין זה דרכו, וראית זה כי הוא כתב על "אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה" (ש"א א, ט) לית דכותיה, ואלו היה חושב החטף והבלתי חטף יחד לא היה צודק, כי כבר מצאנו "אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ" (משלי ל, כ). וכתב על "חָרְבוּ הַמַּיִם" (בראשית ח, יג) שם שנים פני האדמה ודין, ואלו היה חושב החטוף והבלתי חטוף יחד הנה נמצא "חָרְבוּ מְאֹד" (ירמיהו ב, יב). הנה התבאר לך כי קריאת הקמץ תצטרך עכ"פ לקבלת בעלי מסורת, ושאי אפשר שינתן בזה כלל מספיק לידיעת זה. ומפני שבזמן הזה לא יתנו האנשים את לבם לקבלת בעלי המסרה וכמעט אבדה זכרה, הנה מפני זה יטעו בקריאת הכתוב במקומות רבים ולא ירגישו, וישארו משוללים מיסודותיה.
וכבר קרה לנו הסכלות בקריאתה ביותר עליון מכל מה שהתבאר, והוא הסכלות בשם הגדול המפורש ובתפלותינו וברכותינו לא ישמע על פינו. ומי יודע אם זאת היא הסבה שסך בענן מעבור תפלה, כי נקרא אליו בשמות המשותפים לו ולזולתו. ולא לחנם אמרו "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי… וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם" (במדבר ו, כז), ואומר "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ" (שמות כ, כא), כי מסגולת השם המפורש ההוא הגדול להשפיע הברכה על זוכריו בנפש טהורה. והוא הסבה באורך הגלות. ותמיד נתפלל "רְצֵה בְּעַמְּךָ וּשְׁכוֹן בְּצִיּוֹן וְיַעֲבְדוּךָ בָּנֶיךָ בִּירוּשָׁלַיִם" זה אלף ושל"ה שנה, וכי ברכה ותפלה איננו שומע. אמנם אם יתמהמה כבר ייעד בהגלותו והודיעו אותנו שמו, וכמו שאמר "וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת יְיָ, כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם יְיָ" (ירמיהו לא, לג).