מעשה אפוד (דוראן)/פרק לג
מתוך: מעשה אפוד (דוראן)/הכול (עריכה)
הפרק השלשים ושלשה
[עריכה]כבר התבארה מכל מה שקדם מעלת הלשון הזה מצד שמושו, ואיך שרשיו ועיקריו מסכימים לטבעי הנמצאות עצמים ומקרים. וכל זה ממה שיתן לו מעלה ויתר שאת על יתר הלשונות, וגם מה שהתבאר משלמות מחדשו וממציאו. אבל שכל זה לא יחייב תארו ב'קדושה' ושיקרא מפני זה 'לשון הקדש'. כי הסכמתו לטבע הנמצא יחייב לו תאר מעלה וחשיבות, והיותו פֹעל האל יחייב לו השלמות, לא הקדושה, כי כל נמצא פעלו ולא יתֹאר כולו בקדושה. והרב אמר במורה שאמנם נקרא 'לשון הקדש' מפני שלא הונח בו לשון כלל לכלי המשגל, לא מן האנשים ולא מן הנשים, ולא לגוף המעשה המביא להולדה, ולא לזרע ולא לשתן ולא לצואה וכו', כמו שכתב במאמרו הנכבד (מו"נ ג כז). וכבר השיג על זה הרמב"ן ז"ל וכמו שכתב בפרשת כי תשא (הרמב"ן על שמות ל יג), אמר כי מה שיכנו "ישגלנה" – "יִשְׁכָּבֶנָּה" (דברים כח ל), יורה כי המִשְׁגָּל שם עצם לבעילה, וכן מה שיכנו "אֶת חריהם" (מ"ב יח כז), יורה כי הוא שם מגונה. ואם כן הנחת הרב בלתי צודקת, שכבר הונח שם בלשון הזה לקצת הענינים שזכר. וגם כי כשהיה העניין כמו שהניח הרב, אין ראוי שיקרא מפני זה 'לשון הקדש' אבל 'לשון נקיה'. עד כאן המכוון מדבריו בהשגתו. ולכן אומֵר כי אמנם נקרא 'לשון הקדש' – "מפני שדברי התורה והנבואה וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו; והוא הלשון שהקב"ה יתעלה שמו מדבר בו עם נביאיו ועם עדתו, אָנֹכִי ולֹא יִהְיֶה לך ושאר דברות התורה והנבואה; ובו נקרא בשמותיו הקדושים: אֵל, אֱלֹהִים, צְבָאוֹת, השם יו"ד-ה"א והשם הגדול המיוחד; ובו נברא עולמו וקרא שמות השמים והארץ וכל אשר בם, ומלאכיו וכל צבאיו לכולם בשם יקרא מִיכָאֵל וגַבְרִיאֵל בלשון ההוא; ובו קרא שמות לקדושים אשר בארץ, אַבְרָהָם, יִצְחָק ושְׁלֹמֹה וזולתם". והמחוייב מסברת הרמב"ם ז"ל שיהיה אמרנו 'לשון הקדש', מאמר מורכב הרכבת התאר והמתואר, על שיהיה המכוון מזה כי הלשון בעצמו קדוש. ואין הענין כן, אבל הוא מורכב הרכבת הסמוך והנסמך אליו, ויהיה אמרנו 'לְשׁוֹן הקדש' כאמרנו "תְּרוּמַת הַקֹּדֶשׁ" (שמות לו ו) ו"עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ" (שמות לו א), שהם מורכבים הרכבת הסמוך והנסמך אליו. וכן הבין ממנו הרמב"ן ז"ל, ולזה אמר שנקרא 'לשון הקדש' לפי שהוא לשון התורה והנבואה שהם 'קדש' <עמ' 178> לדעתו. ולפי שאין דרך האנשים להניח שם ללשון מה מחבור שיחובר בו או ספר שנכתב בו, וגם כי לא מצאתי בכל הכתוב שנקראו התורה והנבואה 'קדש' עם היותם קדש קדשים, והלשון תמיד בכתוב תיוחס לעם שידבר בו או לארץ שידובר בה, אמנם יחסו לעם אמרו "וּלְלַמְּדָם סֵפֶר וּלְשׁוֹן כַּשְׂדִּים" (דניאל א ד), "וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם" (אסתר ח ט), "וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם" (נחמיה יג כד); ויחסו לארץ – אמרו "וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית" (שם) לפי שהוא לשון אַשְׁדּוֹד. הנה מפני זה אני חושב שאמנם נקרא הלשון העברי 'לשון הקדש' לפי שהוא לשון העם הנקרא 'קדש', אמר "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַייָ" (ירמיהו ב ג), ונקרא גם כן "זֶרַע קֹדֶשׁ" (ישעיהו ו יג). והוא אשר ידבר בה בארץ הנקראת קֹדֶשׁ: "כִּי בְהַר קָדְשִׁי" (יחזקאל כ מ), "לְהַר צְבִי קֹדֶשׁ" (דניאל יא מה), "עָרֵי קָדְשְׁךָ" (ישעיהו סד ט). ולזה נקראת הלשון הזה 'לשון הקדש', והוא מאמר מורכב מהסמוך והנסמך אליו כמו שהתבאר. ונכון הוא לקראו 'לשון ישראל' או 'לשון ארץ ישראל', ולפי שמלת 'קדש' כוללת שניהם, לזה נקרא סתם 'לשון הקדש'.
הנה זה הוא מה שראיתי להעיר עליו משרשי החכמה הזאת ועקריה. ואיני אומר שכָלל המאמר הזה הקטן כל מה שהונח משרשי החכמה בספרי הקודמים, אבל אמנם כלל מה שהוא הכרחי בהבנתם להרים מכשול מדרך הלשון הזה הנבחר. ומי שירצה יותר מזה יעיין בספרי החכמים המפורסמים בחכמה הזאת שכתבו בה כפי הראוי והנכון, כהחכם ר' יונה בספריו המפורסמים אצלנו בספר הרקמה והשרשים וההשגה, וספרי ר' יהודה והחכם א"ע, כי דברי כולם בחכמה זו סולת נקייה. ולפי שכבר בא הייעוד אשר בזמן הגאולה המקווה תמלא הארץ דעת את ה' (ישעיהו יא ט) אשר אמנם ישלם בהבנת ספרי הקדש והסודות הגנוזים והחתומים באוצרותיהם, והדרך אל זה הוא בהבנת שרשי הלשון ועיקריו, וכמו שיעד ג"כ את זה, אמר "וּלְשׁוֹן עִלְּגִים תְּמַהֵר לְדַבֵּר צָחוֹת" (ישעיהו לב ד) וכמו שהתבאר (לעיל פרק לב), ואמר על הבנת ספרי הקדש כפי אמתתם: "וְשָׁמְעוּ בַיּוֹם הַהוּא הַחֵרְשִׁים דִּבְרֵי סֵפֶר" (ישעיהו כט יח), ואמר "וְיָדְעוּ תֹעֵי רוּחַ בִּינָה וְרוֹגְנִים יִלְמְדוּ לֶקַח" (שם פסוק כד) – קרא "תֹעֵי רוּחַ" התועים והסכלים בהבנת ספרי הנבואה והנאמרים ברוח הקדש, כי הנבואה תקרא 'רוח' כמו שאמר "וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ" (במדבר יא יז), "וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ" (במדבר יא כה), וקרא "רוֹגְנִים" אשר יצאו מבני ישראל למינות ולדבר על התורה תועה לקצורם בהבנת הכתוב והפכו דברי אלהים חיים. ומפני שהיה הסכלות הזה שני מינים, כי הוא אם שיהיה בחלק העיוני מהתורה וספרי נבואה או במה שבה מן המעשה, הנה לרמוז אל החלק הראשון אמר "וְיָדְעוּ תֹעֵי רוּחַ בִּינָה", קרא "בִּינָה" הבנת הסודות הנעלמים בין אוצרות התורה וספרי הנבואה; ולרמוז אל החלק המעשי אמר "וְרוֹגְנִים יִלְמְדוּ לֶקַח", כמו "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ" (משלי ד ב).
והנה מפני היעודים האלה כולם אני חושב חבורי המאמר הזה אות ומופת על כי קרובה ישועת ה' לבא וצדקתו להגלות ואם יתמהמה לא יאחר, ועל הרמז לזה העניין נאמר "כְּתוֹב חָזוֹן וּבָאֵר עַל הַלֻּחוֹת לְמַעַן יָרוּץ קוֹרֵא בוֹ, כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד" וכו' (חבקוק ב ב-ג), יאמר שכאשר יתבאר ה'חזון' ומה שהוא 'על הלחות' שהוא התורה, הנה זה הוא אות וסימן להתקרב הגאולה, והוא אמרו "כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ כִּי בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר".