מעשה אפוד (דוראן)/פרק י
הפרק העשירי[עריכה]
ואחר שהתבאר המכוון בשמות התארים ושמות הפועלים והפעולים, הנה ראוי שנדבר בחלק השלישי מהשמות והוא הנקרא שם הפעל. וכבר נפלה מבוכה בהסכמת אנשי הדקדוק על הנקרא בשם הזה רצוני שם הפעל. כתב החכם ר' יהודה בספר אותיות הסתר והמשך: "והמקור הוא שם הפעל, ולמה נקרא מקור, שממנו יוצאין כל מיני הפעלים למיניהם עוברים ועתידים" וכו'. ועוד כתב בספר ההוא בעצמו בשרש ילד: "והצווי הוֹלֵד, וכן המקור שהוא שם הפעל". ובמקומות רבים מהספר הנזכר כתב כי המקור שם הפעל. אכן כתב בשרש יתר: "ושם הפעל עצמו "יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז" (בראשית מט, ג), "מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם" (קהלת א, ג), ונאמר בשם הפעל בנין אחד שנהפכה היו"ד לוא"ו – "וּמוֹתַר הָאָדָם" (קהלת ג, יט)." ובשורש עול כתב: "ושם הפעל "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל" (ויקרא יט, טו)." והחכם ר' יונה כתב בספרו ברקמה: "ואם כן המקור שהוא עין המקרה הוא יותד קדמון משתי התכונות הנלקחות ממנו לזמן החולף והעתיד, כי לא יעלה בלב שנאמר אָמַר או יֹאמַר אלא אחר הקדמת אֹמֶר מלעיל – "וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ" (איוב כב, כח), ולא נאמר שָׁמַר או יִשְׁמֹר אלא אחרי שעלה במחשבה שֶׁמֶר על משקל אֶרֶץ, או מִשְׁמָר – "מִכָּל מִשְׁמָר נְצֹר לִבֶּךָ" (משלי ד, כג), או שָׁמוֹר – "כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן" (דברים יא, כב)" ע"כ. הנך רואה כי שני אלה החכמים פעמים יקראו המקור שם הפעל ופעמים יקראו בו עין המקרה. אמנם הא"ע בפירוש הפסוק ובספרי הדקדוק תמיד הוא קורא שם הפעל הַמָּקוֹר והטיב במה שעשה והורה על השיגו הדברים כפי אמתתם, כי שם המקרה כשיובט אל עצמותו לבד אין ראוי שיקרא שם הפעל ולא מקור, ולא ילקחו ממנו תכונת החולף והעתיד.
ולבאור זה אומר כי עם שהמקרים הם ענינים לעצמים ולא ימצאו זולתם, הנה השכל אשר מדרכו לפרק המורכבות ולהפשיט חלקיהם ולציירם כפי אמתתם יצייר המקרה וישכילהו בבחינת עצמותו לבד מופשט מנושאו עם היותו בלתי מופשט ממנו במציאות, וכמו שיעשה בעצמים עצמם אשר ישכיל צורותיהם מופשטות עם היותן בלתי מופשטות במציאות. ומפני זה יצייר במקרה שני ענינים, כי ישכילהו בעצמותו מצד שהוא עצמות מה, או ישכילהו מצד מציאותו בנושא רצוני קבלת העצם המקרה ההוא והתנועה והדריכה אליו. וענין הפעל הוא קבלת העצם המקרה ההוא והתנועה והדריכה אליו והוא בעצמו ענין ההתפעלות וההבדל ביניהם בבחינות, כי בבחינת הפועל יקרא פעל ובבחינת המתפעל יקרא התפעלות, ויקרא פעל בלשון הענין הזה כשיונח באופן שיודע ממנו זמן מציאותו עובר היה או עתיד. וכשיובן ממנו הענין הזה רצוני קבלת העצם המקרה ההוא והתנועה והדריכה לבד מזולת שיורה על זמן מוגבל עבר או עתיד יקרא אז שם הפעל או מקור עם שהוא בלתי מופשט מהזמן אבל שהוא בלתי ידוע מכח השם. והמשל בזה כי הלוֹבֶן והשַׁחֲרוּת מקרים מובנים בעצמותם לא יצוייר בהם קבלת העצם אותם, אמנם ההִתְלַבֵּן וההִשְׁתַּחֵר אשר הם שמות הפעלים או מקורות כבר יורו על קבלת העצם המקרים ההם בזולת הגבלת זמן. ומפני שהוא בלתי אפשר שתשיג קבלת העצם המקרה בזמן עבר או עתיד אשר נקרא הפעל בלשון אם לא אחר שתשיג ותצייר ענין קבלת העצם המקרה לבד, לפי שבחינת הזמן בעבר או בעתיד הוא ענין נוסף על ענין קבלת העצם המקרה, הנה מפני זה נקרא מה שיורה על זה מָקוֹר או שֵׁם הַפֹּעַל, כי הם שרש והתחלה להבנת הפעל ומציאותו, וכאלו הוא המקור והמעין אשר ישתלחו ממנו הפעלים עוברים או עתידים עם שמות הפועלים והפעולים. ולפי שהיה השם הזה בלתי מורה כי אם על ענין קבלת העצם המקרה והתנועה והדריכה ולא יובן ממנו אלא הענין הזה לבד ולא יגבל זמן ולא איכות ולא כמות לעצמים רצוני העבר והעתיד והזכרות או הנקבות לעצם או מציאותו במעמד או לא מציאותו או הרבוי או האישיות, הנה מפני זה היה שימושו שוה לעבר ולעתיד ולזכר ולנקבה ולאשר במעמד ולאשר איננו וליחיד או יחידה ולרבים או רבות. וכבר היה למקור שם אצל הרומיים מורה על העדר ההגבלה הזאת ממנו. ולפי שהיה מונח הששה בניני הפעלים אשר עליהם נבנה הלשון העברי מתחלף בהם ומובנם גם כן מתחלף וכמו שיבא הנה, מפני זה היו גם כן המקורות מתחלפים בבנינים והיה המקור לבנין פעל על דרך משל מתחלף למקור אשר לבנין נִפְעַל וכן בשאר.
ודע כי מיני הפעלים מתחלפים כפי התחלף סוגי המקרים וכבר ידעת כי חכמי המחקר הניחום תשעה. ולזה יהיו הפעלים קצתם ממקרי הכמה והתנועה אליו, כמו "טֶרֶם יִצְמָח" (בראשית ב, ה), "וַיִּגְדַּל הָאִישׁ" (בראשית כו, יג), "קָטֹנְתִּי מִכֹּל" (בראשית לב, יא), "וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת" (שמות יב, ד). וקצתם ממקרי האיכות – "אָדְמוּ עֶצֶם" (איכה ד, ז), "מָתְקוּ לוֹ" (איוב כא, לג), "יִגְבַּר אִישׁ" (ש"א ב, ט), "וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ" (שמות יז, יג), "וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם" (מ"א ה, יא), "וְתָאַר הַגְּבוּל" (יהושע טו, ט). וקצתם ממקרה המצב – "וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח" (ויקרא כה, יט), "עָמַדְתִּי בָהָר" (דברים י, י), "וְקַמְתִּי עַל בֵּית" (עמוס ז, ט). וקצתם ממקרה האנה – "וַיַּעַל מֹשֶׁה" (שמות יט, כ), "וַיֵּרֶד יְהוּדָה" (בראשית לח, א) וכן לכל המקרים. ועליך ליחס כל פעל למקרה אשר ילקח ממנו. והנה בקצת אלה המקרים הוא נקל להשיג ההבדל אשר בין שם המקרה ושם הפעל על הדרך שהתבאר, והם המקרים אשר ילקחו על דרך משל ממקרה האיכות כמו המראים והטעמים והריחות. וזה אמנם לפי שלא ילקח העצם ברשמם, כמו שיאמר בלבן דרך משל שהוא מראה מפריד הראות ובשחרות ההפך. אבל בקצת המקרים והם אשר ילקח העצם ברשמם כמקרה המצב והמָתַי אשר הם יחס העצם אל המקום והזמן, הנה הבנת ההבדל אשר בין שם המקרה ושם הפעל קשה וכמעט שציורה נמנע להלקח העצם ברשמת המקרה, וכי עצמות המקרה לא יובדל בשכל מקבלת העצם אותו. אמנם לא מפני זה נמנע בלשון מהשתמש בשניהם ונאמר מַעֲמָד ועֲמוֹד מוֹשַׁב ושֶׁבֶת תְּקוּמָה וקוּם ומה שידמה לזה, והיה זה כן מפני ההבדל אשר ביניהם בבחינה. ולקצור השגת זה בקצת הפעלים הניח בקצתם שם המקרה מקום המקור ולא נמצא מהם מקור. ולזה כתב החכם ר' יהודה יֶתֶר שם הפעל כמו שנאמר כי לא נמצא ממנו בכתוב המקור אשר הוא שם הפעל באמת מהבנין הקל. ואולי לקצור השגת ההבדל ביניהם קרא ר' יונה שם המקרה שם הפעל בפעל אמר ושׁמר כמו שכתב וכן בכל מה שידמה להם (הרקמה שער א), כי רחוק הוא שנאמר שנעלם מהם ההבדל בין שם המקרה ושם הפעל עם שלמותם בחכמת הלשון. וכבר ראיתי לחכם ר' יונה שקרא המקורות הַסִּבּוּבִים, וזה בספר ההשגה בשרש סבב ובזולתו, אמר שם: "ותוספת הנו"ן על הסבובים שהם מקום הפעלים כמו "בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי" (אסתר ח, ו) ונוספה עוד נו"ן על הסבובים "לְתִתֵּן שָׁם אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְיָ" (מ"א ו, יט)." ואמנם קרא אותו סִבּוּב, כי כמו שהתנועה הסבובית קודמת על שאר התנועות וסבה להן, כן המקרה קודם על הפעלים וסבה להם על דרך שהתבאר, או להיותו סובב בשמוש הלשון על היחיד והרבים ועל היחידה והרבות ועל הנמצא והנמצאים ועל שאינו נמצא ושאינם נמצאים ועל העוברים והעתידים, או להיותו סובב על הפעלים פעמים יבא לפניהם בשמוש פעמים אחריהם – "הָלֹךְ הָלַכְתָּ" (בראשית לא, ל), "הֵאָכֹל יֵאָכֵל" (ויקרא ז, יח) ו"בֹּא יָבֹא" (ויקרא יד, מח) "בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ" (במדבר כג, יא) ורבים כהם. והנה בהנחתו השם הזה למקור הורה על השיגו אמתתו וכי לא נעלם ממנו סודו. וכתכ כן בהשגה: "ולא יעלה הסבוב למעלת הפעל והפעל נלקח ממנו והיה הסבוב הפעל כי לא יאמר הכח (?) אלא אם היה הכחות (?) סבוב ולא יאמר הָרַג אלא אם כן היה שם הָרוֹג סבוב". וכבר הורה בקצת על כל מה שנאמר. ואפלא מהמדקדק ר' שמואל בן באן בנשת שכתב זה לשונו: "ואמר לך בכלל מה הוא שם הפעל דע כי כל שם שאינו מורה על עצם אלא על מקרה הוא שם הפעל כי לא חדש אלא מפני שקרה המקרה ההוא לדבר מן הדברים באחד מהזמנים" ע"כ, יראה מזה כי לא עמד על אמתת המקור כפי מה שהונח. הנה זה הוא מה שראוי שיאמר בנתינת סבת הנחת זה השם לשם הפעל רצוני הַמָּקוֹר כשיובנו הענינים כפי אמתתם.
ואשר אמרו אותו המדקדקים החדשים בסבת זה הוא דבר אשר אין לו שחר וגם הורה שלא השיגו אמתתו ונתנו סבה מה שלא הבינו. וזה שהם כבר אמרו שנקרא כן לפי שענינו מחשבה והוא מקור המעשה, וזה שקר כי אין ענין שם הפעל מחשבה, אבל ענינו מה שיורה עליו לפי גזרתו. ואם רצה בזה לפי שהפועֵל חושב ראשונה לפעוֹל קודם שיפעל ומפני זה נקרא מקור, הנה לפי הסבה הזאת ראוי שיהיו כל העתידים מקורות, כי הפועל קודם שיפעל חושב שיפעל אם כן יהיה יִפְעַל מקור וכן כלם. וגם במה שאמרו שנקרא כן להיותו מקור הפעולה בהמצאו במקום עבר ועתיד ופועל ופעול וצווי, הנה עשה מהעלול עלה, כי לפי שהוא מקור נמצא עם אלה כלם לא לפי שנמצא עם אלה הוא מקור.
והנה המקור מצד שזה ענינו כבר יבא בכתוב במקום הצווי – "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות כ, ח), "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב" (דברים טז, א), "עֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל" (שופטים ד, כ). ובמקום החולף – "לְמִן הַיּוֹם הִוָּסְדָה" (שמות ט, יח), "אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה" (במדבר ל, ג), "וְהַכְבֵּד אֶת לִבּוֹ" (שמות ח, יא), "נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם" (אסתר ט, טז). ובמקום העתיד – "הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן" (ויקרא ו, ז). ויבא מקום השם – "וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב" (יחזקאל א, יד), ר"ל רצות ושבות, "הָלוֹךְ וְחָסוֹר" (בראשית ח, ה) ר"ל הולכות וחוסרות. ובא מקום הפעול "יָשׁוּב עַמּוֹ הֲלֹם" (תהלים עג, י), "לִבְזֹה נֶפֶשׁ" (ישעיהו מט, ז). ובמקום הנִפְעַל – "גָּדוֹל וְהַפְלֵא" (דה"ב ב, ח) ר"ל נפלא.