מעשה אפוד (דוראן)/פרק ו
הפרק הששי[עריכה]
כבר הסכימו הראשונים כלם והענין שהוא מבואר בעצמו אצלם כי הכלים והמוצאים לדבור ולחלוף הקולות הנזכרים הם הגרון והחיך הלשון והשנים והשפה. וזה כי בחלוף תנועות אלה הכלים באמצעות האויר הנשאף והנשום והרכבתם וחלוף מצביהם בתנועה יצויר התחלפות הקולות אשר מהם ישלם הדבור. ולזה תהיה החלוקה הראשונה לאותיות ולקולות כפי מספר אלה הכלים. ונאמר שהאותיות והקולות על חמשה חלקים, והם אותיות הגרון שהם אהח"ע ואותיות החיך שהם גיכ"ק ואותיות הלשון שהם דטלנ"ת ואותיות השנים שהם זסצר"ש ואותיות השפה שהם בומ"ף. ולפי שראה בעל הכתב שהאות המיוחד לכלי מה מאלה הכלים תמיד התנועע בכלי ההוא ולא יתחלף זה מפני רשמי הנקוד, והמשל כי הכלי המיוחד לאל"ף הוא הגרון, וזה תמיד, תהיה האל"ף פתוחה או חלומה או שרוקה או חרוקה או סגולה, וכן הבי"ת היא תמיד מהשפה תהיה פתוחה או חלומה או שרוקה או חרוקה או סגולה, וכן בכל האותיות עם מוצאיהם תמיד; הנה בעבור זה הניח האותיות כ"ב במספר ולא עשה לכל קול אות מיוחד, כי הספיקו לו אלו הכ"ב לחלוף המוצאים והשתנות כל מוצא ברשמי הנקוד. אמנם לא תחשוב כי תנועת הכלי המיוחד לאות מה תהיה תמיד שוה ולא תתחלף כפי רשמי הנקוד, שאלו היה הענין כן היו קולות האותיות עם החמשה רשמים תמיד שוות, ותהיה תנועת האל"ף הפתוחה על דרך משל כתנועת האל"ף החלומה בלתי מתחלפת כלל וכן בשאר האותיות והרשמים, וזה שקר. אבל האמת כי הקול מתחלף לאות בהתחלף רשמי הנקוד להתחלף תנועת הכלי בה וחלוף שמושו ומצבו כקול קול, אבל הוא תמיד בכלי והמוצא ההוא לא יצא ממנו מפני חלוף הנקוד. וכן הענין בהתיחד האותיות למוצא מוצא, אין הרצון שתהיה תנועת המוצא שוה בלתי מתחלפת בכל האותיות המיוחסות אליו, שאם כן לא יהיה למוצא האחד כי אם אות אחת, ויהיה הקול לכל אותיות המוצא אחד וזה שקר. אבל האמת כי תנועת המוצא מתחלפת באותיות המיוחסות אליו ומצבו גם כן וההתחלפות הזה יתן חלוף בקולות, אבל שהחלוף בתנועה ההיא לא יוציא הקולות ההם מהמוצא המיוחסת אליו. וכן כתב הרב ר' יונה ז"ל בספרו הרקמה (שער ב).
והנה הוא וכל המדקדקים אשר הגיעונו ספריהם הסכימו על היות מוצאי הדבור חמשה ועל הדרך שהזכרתים. ובזה מקום הפלא איך שנו בזה כלם והכחישו המוחש ביחסם לחיך מוצא לאותיות. כי אם היה המובן אצלם מהחֵיךְ מה שהוא מפורסם אצל ההמון והוא השטח העליון מן הפה, הנה שגו בזה כי אין לחיך כפי המובן הזה תנועה כלל בדבור ומבא ביחוד לאותיות מה. כי החיך כפי המובן הזה מחובר בלחי העליון אשר הוא בלתי מתנועע בכל חי תנועה חלקית אם לא בתנועת הראש, וכבר סופר בפלא מהתמסאח שיניע לחיו העליון. ואחשוב שלזאת הסבה ראוי בומ"ף להקרא אוֹתִיּוֹת הַשָּׂפָה לא הַשְׂפָתַיִם, כי השפה העליונה בלתי מתנועעת בקולות בומ"ף, וכבר קראום כן והגיעו אל האמת במקרה, ואם כן איך יחסו אותיות לחיך ביחוד. ואם הבינו מן החֵיךְ השטח התחתון מהפה אשר תחת הלשון, והוא הנראה שיהיה זה השם מורה עליו כפי הכתוב אמר "וְחֵךְ אֹכֶל יִטְעַם לוֹ" (איוב יב, יא), "וְנֹפֶת מָתוֹק עַל חִכֶּךָ" (משלי כד, יג), הורו בזה כי החיך הוא הכלי אשר בו יהיה חוש הטעם והמקום הזה הוא אשר ממנו יבא אל הלשון הלחות הריריי אשר בו ישלם הטעם; ואם הבינו ממנו זה, הנה הוא יותר מבואר שאין לו מבא מיוחד בתנועת האותיות כי אין לו תנועה בעצמותו. והאמת הברור כי גיכ"ק מאותיות הלשון כמו דטלנ"ת.
ואם תרצה להבחין המוצא, לא תקרא האות בשמה אָלֶף, בֵּית, אבל קרא האות לבדה עם אחת הנקודות. והמשל שתשים תחת האל"ף פתח ותאמר אַה, ואז תמצא המוצא, וכמו שכתב הא"ע בפרשת ואלה שמות (הפירוש הארוך שמות ג טו). עם שהחכם ר' יונה אמר: "הדרך בזה הוא שתפתח פיך באל"ף ואחר כך תראה האות אשר תרצה לבחון אותה, והדמיון בזה כשתרצה לדעת מוצא הבי"ת תאמר אַבּ ואם תרצה לדעת מוצא הלמ"ד תאמר אַל" (הרקמה שער ב), ואין זה דרך ישר כי אין ראוי לבחון האות בתנועתה הקלה אבל בתנועה החזקה והוא דרך הא"ע ז"ל. ואיך שיהיה הנה עם זה תבחין ותמצא כי גיכ"ק הוא מאותיות הלשון וכן דטלנ"ת. אבל כי תנועת הלשון בגיכ"ק היא תנועה קלה אל הגובה לצד השטח העליון מהפה, ותנועת דטלנ"ת היא אל הארך בלשון והגובה בקצת ותנועת הלשון יותר נראית בדטלנ"ת מבגיכ"ק. ואם תשים האצבע בפיך ועל הלשון בקראך גיכ"ק על הדרך הנזכר, תרגיש תנועות הלשון אל הגובה בקולות. ואם להתקרב הלשון אל השטח העליון מהפה בתנועתה הקלה בגיכ"ק יחסו להם מוצא אליו, כבר היה זה ראוי יותר בדטלנ"ת, כי בתנועת אלה תראה הלשון ממששת לשטח העליון מהפה קרוב לשרשי השנים בקצתם ובקצתם רחוק מעט, עם שהטענה הזאת חלושה מאד אין ראוי להשגיח בה. ודע כי על פי ההנחה הזאת האמתית קול היו"ד אשר הוא כפול אצלינו אנשי הגלילות האלה הוא יותר חזק בתנועת הלשון אל הגובה מקולות גכ"ק. אמנם הכפלת קול היו"ד אצלנו הוא, כי אנחנו נקרא היו"ד באמצע התיבה בקול מיוחד כמו אַיָּם דַיָּם ובתחלת התיבה בקול מיוחד כמו יָם יָד ובשתי הקולות האלה תנועות היו"ד אל המעלה יותר מוחשת לחזקה מתנועת גכ"ק. ותנועת הכ"ף הרפה יותר חלושה ויש לה שתוף קצת עם הגרון. אמנם אמרתי אצלינו, לפי שהאשכנזים וצרפתים יתנו לשני היו"דין תנועה אחת והיא התנועה אשר לה אצלינו בראשי התיבות. ואין ספק כי תנועת היו"ד גם לנו גם להם אינה כפי מה שהיתה אצל הראשונים, כי אחר שהניחו היו"ד מאותיות החיך לפי דרכם אין ספק שהיו מניעים אותה בכל מקום על הדרך שאנו מניעים אותה בדַיָּם ואַיָּם כי לו יניעוה על דרך תנועתה ביָד ויָם אצלנו, לא היו מניחים אותה מאותיות החיך לפי דרכם, לפי שהוא מן הנראה תכלית ההראות כי על דרך תנועתה אצלנו ביָד ויָם שהיא מאותיות הלשון, על כן נראה כי לפי דרך הראשונים אנחנו טועים בתנועתה ביָד ויָם והדומים להם, והצרפתים טועים בתנועתה בכל מקום שהיא ר"ל בראש התיבה ואמצעה.
ומן הפלא עוד מן הראשנים איך הניחו הרי"ש מכלל אותיות השִנים ומבואר הוא בחוש כי בשתי תנועותיה ר"ל בדגשות ורפיון היא מאותיות הלשון, ויהיו אותיות הלשון כפי האמת עשרה – גכ"ק דט"י לנר"ת קרוב לחציָם. וגם בתנועת שאר האותיות יהיו ללשון עזר מה, מלבד באותיות השפה לרוחק המוצא מהלשון ובאותיות הגרון וביחוד באל"ף והה"א. ולפי שהיו תנועות רוב האותיות בלשון ובעזרו לזה יחסו הראשונים מחכמי המחקר הדבור אל הלשון. וכתב החכם אבן סינא כי הלשון הוא הכלי המיוחד לחתוך הקול ולבאר האותיות. ואין ספק בשזה הוא האמת, והמופת החותך על זה כי בהעדרו יעדר הדבור, ולזה נקרא חבור אלה הקולות לָשׁוֹן כמו שהונח. ולפי שהפה בכלל, רצוני החלל עם כל האיברים אשר בתוכו הוא כלי הדבור, לזה נקרא חבור אלה הקולות פֶּה בלשון הקדש, אמר "כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם" (בראשית מה, יב), ותרגום אונקלוס "אֲרֵי בְּלִישָׁנְכוֹן" וכו'.
וכבר הוקשו לראשונים איך השמיטו האף ולא זכרוהו בכלי הדבור. ומפני זה חשב החכם ר' יונה שהנו"ן הנחה היא ממוצא האף, כתב: "אבל הנו"ן הנחה מוצאה מהנחירים, ותבחן זה אלו היית מחזיק באפך בדברך בה היית מוצא אותה מתקלקלת" ע"כ (הרקמה שער ב). והאמת בזה כי לאף אין מבא בתנועת האות עד שיהיה לה מוצא, אבל לו מבא בתקון התנועה והנשימה, ואין זה אצל הנו"ן הנחה לבד אבל אצל רוב האותיות תמצא התנועה מתקלקלת בסגירת האף, וגם האנשים בלתי נערכי הנחירים והאף נעדרים מנעימות הקול. וכבר הסכימו החוקרים האמתיים על שלאף מבא בנעימה, אמר אבו אל צלת בספרו בהספקה במאמר במוסיקא: "והכלים אשר ישמעו בהם הנעימות מהם טבעיים והם הגרון והאף" וכו'. ולפי שלא אסור מדרך הראשונים אניח בהם חמשה מוצאים ואתן לגכ"ק מוצא החיך, אבל שאקרא חֵיךְ השטח העליון מהלשון אשר תורגש בה תנועתה בגכ"ק, ואחשוב כי הוא החלק אשר קראו הכתוב חֵיךְ באמרו "וְחֵךְ אֹכֶל יִטְעַם לוֹ" (איוב יב, יא), לפי שהכלי המיוחד לחוש הטעם אצל החוקרים כלם הוא הלשון, וכן כתב החכם בן סינא בספרו.
וכבר סדר בעל האלפא ביתא אלה האותיות כפי סידורם הטבעי וזה במוצא מוצא, רצונו כי הוא סדר אותיות המוצא האחד כפי קלות תנועת המוצא בהם וחזקו. ולזה הניח ראשונה ממוצא הגרון הא', לפי שהוא הקלה מהמוצא, ואחריה הה' ואחריה הח' ואחריה הע'. ובאותיות החיך גכ"ק, ועם שתנועת החיך בכ' הרפה יותר קלה מן הג', הנה להשתתף הגרון בצד מה בתנועתה, השיגה מן הקושי בתנועה יותר מהג', עד שכבר יקשה על הרומיים תנועתה. ואותיות הלשון סדר דטילנר"ת, כי תנועות הלשון בד' היא יותר פשוטה בתנועתה אל השנים, והט' נוטה למעלה יותר ובל' יותר והנ' יותר כבדה להעזרה יותר מזולתה באף, והר' אחריה לקושי תנועתה עד שכבר תקשה בהתחלה לנערים, והת' אחריה לקושי תנועתה עד שכבר תקשה גם כן אצל הרומיים. ואמנם שם היו"ד בין הטי"ת והלמ"ד כי אם תבחין מקום הכאת הלשון בתנועת הטי"ת וה למ"ד תמצא מקום הכאת הלשון בתנועת היו"ד החזקה בין שני אלה המקומות ולכן הניחה בין שתיהם עם היותה קלה בתנועתה הרפה יותר מהן. וראוי שתדע כי כשתבחן היו"ד בתנועתה הרפה והיא התנועה אשר במה שידמה לדַיָּם ואַיָּם, הנה הוא מכלל אותיות החיך, והם אז גיכ"ק כמו שהניחו הראשונים. ואותיות השנים סדר ז"ס צ"ש כפי סדורם הטבעי, זולת הש' ותבין סבת זה במה שאמר. ובומ"ף היה ראוי כפי סדור הטבעי שיסדרם במו"ף, לפי שתנועת הו' והפ' הרפה יותר כבדות עד שכבר יגיע מחוזק תנועתה מה לקצת האף, אכן בחר הו' אחר הב' להשתתפה אליה בתנועתה ברפיון, והניח הפ' באחרונה לחוזק תנועתה. ולפי שראה בעל הכתב כי חבורי הקולות בלשון בלתי אפשר שימשכו כפי הסדור הטבעי למוצאי האותיות לא בסדור המוצאים עצמם ולא בסדור אשר לאותיות המוצא האחד במוצא ההוא כי יקצר מאד הלשון בדרך זה וכמעט שהוא נמנע שיחבר לשון בדרך זה רצוני בשמירת הסדור הטבעי אשר לאותיות אצל המוצאים ואשר למוצאים זה אצל זה, לזה לא המשיך סדור האלפא ביתא על דרך סדור המוצאים והתערבו אותיות המוצא האחד באותיות המוצא האחר כסדרו.
ודע כי לפי מה שהונח ממוצא האותיות יחלקו המוצאים לשני חלקים, האחד שיהיה המוצא אבר בשריי ועצמי כלשון והשפתים והחיך, והשני שיהיה אבר קשה כשנים והגרון אשר אחד מאבריו השפוי כובע אשר הוא שמושיי, ואחר כל מה שנזכר תדע כי אם שמסדר האלפא ביתא לא שמר בה הסדר הנזכר ולסבה שנזכרה, הנה לא נמנע מלשמור בה סדר מה, וזה כי לפי שראה מעלת אהו"י בשמוש הלשון וקלותם במוצאם זולת הו' אבל שיש לה מעלה יתירה בשמוש מהעטיפה והכינוי וזולת זה, הנה בחר להם המדרגות במספר גדולות הסגלות, והם האחת והחמשית והששית והעשירית, והם שמירתם עצמם במרובעם ובמעוקבם וזולת זה מהסגלות, וכמו שכתב הא"ע ז"ל בפ' ואלה שמות ובמקומות אחרים. ואחר שהניח הא' ראשונה לסבה הנזכרת ולקלות תנועתה יותר מהשאר, התחיל בשפה לפי שהוא המוצא הראשון בבחינה אחת, והניח אחר הא' הב' שהיא הקלה במוצא השפה יותר, ואחריה הג' שהיא היותר קלה במוצא החיך, ואחריה הד' שהיא היותר קלה במוצא הלשון. וכבר הניחם על דרך סדור המוצאים שאיבריהם רכים, ולפי שכבר הניח הו' חבר לו היותר קל שבמוצא השנים הסמך לשפתים והוא הז', כי רצה שיהיה במדרגת האחדים אות מכל מוצא, וסמך אל הז' הח' לפי שמוצאה מהגרון והשפוי כובע אשר הוא אבר קשה כמוצא הז'. ולפי שהיה צריך להניח אות אחת לפני הי', בחר בט' להיותו אחר הד' שהניח ממוצא הלשון, ליתרון מעלת הלשון בדבור. והנה בחר לשתי אלה ממדרגת הרביעית והתשיעית להיותן מדרגות מרבעי האחדים, למעלת הלשון. והנה בכלל אלה האותיות שהם עשרה, ארבע מהלשון והם ג' ד' ט' י', כי החיך לפי מה שהונח הוא מהלשון, ושלשה מהגרון לפי שהוא הקל שבמוצאים, והם א' ה' ח', ושתים מהשפתים והם ב' ו', ואחת מהשנים והוא ז'. והניח אחר הי' הכ' שהיא סמוכה לה במוצאה, ואחר הכ' הל' לסבה הזאת גם כן, והיא אחר הט' בקלות כי מוצא החיך והלשון כמוצא אחד נחשבו כמו שהונח. אחר כן הניח מ' נ' ס' ע' כי שב לסדור הנזכר מההתחלה בשפה, והיה מן הראוי שיסדר מ' ס' נ' ע', כי הם לשפה לשנים ללשון ולגרון וכן סדורם הטבעי, אבל הקדים הנ' לס' למעלת הלשון, וגם כי ללשון מבא מה בתנועת אותיות השנים. אחר הניח פ' צ' ק' ר', וכן סדורם הטבעי כפי המוצאים שפה שנים חיך לשון. והש' אם תבחין תנועתה הנה היא יותר ארוכה מתנועת השאר עד שכבר תרגיש שהיא נשמטת שמוט, ולזה נקראת אצל הראשונים בשם המיוחד, כי עם שהוא מכלל אותיות השנים שקראום אוֹתִיּוֹת הַשְׁרִיקָה להראות השריקה בתנועתם, קראוה ביחוד אוֹת הַפְּרִיצָה לסבה הנזכרת, וליחוד הזה הניחה אחר הר', כי לר' ג"כ תנועה מתדמה לזאת בהשמט, וכמו שכתב החכם ר' יונה בספרו ברקמה (שער ט). אחר כן הניח הת' ואין צריך לזכור בזה סבה. ואולי לפי שהיו שרשי המלים אשר פ' הפעל שלהם ש' יותר רבי המספר בלשון הזה מכל אחד מהשרשים אשר הפ' שלהם אות אחרת, והת' בחלוף זה שהוא יותר מעט המספר בזה, הנה מפני זה סדרם זה אחר זה ושם הת' באחרונה. ולפי שהיו הקצוות למוצאם השפה והגרון, לקח הקלים שבשני אלה המוצאים והניחם ראשונים להורות כי כל שאר התנועות בין שתי אלה. וכבר הסכימו על זה בעלי הכתב כלם באומות המתחלפות, רצוני שיניחו הא' והב' ראשונים בסדור כאלו טבע הענין הביאם אל זה, אמנם התחלפו בסדור השאר, וזאת סבה שנית להנחת הב' אחר הא'. וכבר כתבו החכמים ז"ל בזה סבות אחרות על צד הדרש באמרם א' ב' אלף בינה וכו' (שבת קד א), והם ענינים טובים נאמרים על צד המוסר והתוכחת, ואלה הענינים אשר זכרתים לקוחים מטבעי הקולות ומוצאיהם ומטבע המספר וסגלותיו.