ספר הרקמה/שער ב

שער ב

בזכרון מוצאי האותיות וספור קצת מה שמתיחדות בו

האותיות העבריות עשרים ושתים אותיות, ואין אנו צריכים לזכרם על סדרם בעבור שהן נודעות. ויש להן חמשה מוצאים, הרחוק שבהם אל הפנים אותיות הגרון והם ארבע, מקבץ אותם אחה"ע; והקרוב שבהם לחוץ אותיות השפה והנה ארבע, וקבצם בומ"ף; ובין שני המוצאים האלה שלשה מוצאים, הקרוב שבהם אל הגרון מוצא אותיות החך והם ארבע, וקבצם גיכ"ק; והקרוב שבהם לשפה אותיות השנים, וקבצם זסצר"ש; ובין שני המוצאים האלה מוצא האותיות החמש, אשר יקבצם דטלנ"ת. ככה חלקו אותם הראשונים על אלה החמשה המוצאים מבלי הפרש ולא הגבלה אבל בקצת הקרוּב, והוא שעם דקדוק העיון ימצא קצת אותיות כל מוצא מאלה המוצאים יותר עליונה מקצתם, והוא שאותיות כל מוצא מהמוצאים האלה אינם שוות במוצא ההוא אשר יחוסם אליו, ואם לא היה כן לא היה לכל מוצא מהמוצאים זולתי אות אחת. והדמיון בזה כי אותיות הגרון והם אחה"ע כאשר נבחנם בצאתם מן הגרון נמצאם על שלשה פנים, רצוני לומר שיש להם שלשה מוצאים בגרון, אחד מהם קצה הגרון כמו מוצא האל"ף אשר איננה רפה שקוראים אותה הערב הַמְזַה (همزة). והוא שהאל"ף על שני דרכים, האחד מהם תהיה האל"ף בו נראת מוחשת, כמו אל"ף אָמַר ואל"ף אָכַל ואל"ף "וְאַל תֶּאְטַר" (תהלים סט טז), "פֶּן יֶאֱנַף" (תהלים ב יב), "וּקְרָאָהוּ אָסוֹן" (בראשית מב לח), וכללו של דבר כל אל"ף שהיא נראת ראִיה מבוארת תהיה נחה או נעה באיזה תנועה שתהיה, והיא נקראת 'המזה'. והדרך השני הוא אשר תהיה אל"ף שלו נסתרת רפה כמו האל"ף אשר היא עי"ן הפעל ב"הֶחָמָס קָם" (יחזקאל ז יא), רצוני לומר האל"ף הרפה אשר בין הקו"ף והמ"ם, והיא הנראת במכתב ב"וְקָאם שָׁאוֹן בְּעַמֶּךָ" (הושע י יד), וכמו האל"ף הנסתרת ב"וְלָרָשׁ אֵין כֹּל" (ש"ב יב ג) הנראת במכתב ב"אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד רָאשׁ" (ש"ב יב א), וכמו האל"ף הנסתרת ב"דַּבְּרוּ אֶל דָּוִד בַּלָּט" (ש"א יח כב) הנראת במכתב ב"וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט" (שופטים ד כא), וכמו האל"ף הנסתרת ב"וַיֹּאמֶר יְיָ לַדָּג" (יונה ב יא) הנראת <עמ' 6> במכתב ב"מְבִיאִים דָּאג וְכָל מֶכֶר" (נחמיה יג טז), ובכל פועל קל שעי"נו מאותיות האלה נפרד אל"ף נסתרת במכתב נראת בדבור, כמו "וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה" (שמות לג יא), "רָר בְּשָׂרוֹ" (ויקרא טו ג) והדומה להם. וכאלה האל"פין תקרא 'אל"ף' בסתם. והאל"ף הנקראת 'המזה' היא אשר מוצאה יותר רחוק מכל אותיות הגרון, וסמוכה לה ברחוק המוצא הה"א. ואלה הם הפנים השניים מאותיות הגרון במוצאיהם והאל"ף מרחפת באויר שמה. והפנים השלישים מאותיות הגרון במוצאיהם הוא מוצא הח"ת, והעי"ן קרובה ממנה. ועל הדמיון הזה נוהגים אותיות שאר המוצאים, כי קצתם למעלה מקצתם ביחוסיהם, ואלו היתה מעלת כל אותיות כל מוצא במוצאם מעלה אחת, לא היו מתחלפות והיו כולם על צורה אחת, רצוני לומר קול אחד. והדמיון בזה כי אילו היתה מעלת הח"ת במוצאה ומדרגתה מהגרון היא מעלת האל"ף הנקראת 'המזה', היתה החי"ת היא האל"ף והאל"ף היא החי"ת, ואם לא, מה היא המחלוקת ביניהם, אם איננו כאשר אמרנו כי קצת האותיות אשר הם ממוצא אחד גבוה למעלה מקצת במוצא ההוא. ודע כי הרי"ש ואם היא משתתפת עם אותיות השריקה שהם הזי"ן והסמ"ך והצד"י, ואם היא משתתפת גם כן עם אות הפריצה שהיא השי"ן בשהיא נשמטת שמוט, כי מוצאה קרוב למוצא הלמ"ד והנו"ן, והם שלשתן, רצוני לומר הלמ"ד והנו"ן והר"ש, מכלל אותיות הדליקה, ואותיות הדליקה שבע, אלה השלש, ר"ל הלמ"ד והנו"ן והר"ש, ואותיות השפה שהם בומ"ף, כי הדליקה בדבור איננה כי אם בקצה הדוק הלשון והוא סופו החד ובשפתים. ובאור זה כי מוצא הלמ"ד מקצה הלשון נוגע בשרשי השנים המשנים הנקראים בלשון ערבי 'תנאנא', והקרוב שבמוצאים אליו מוצא הנו"ן הנעה, אבל הנו"ן הנחה מוצאה מהנחירים. ותבחן את זה אלו היית מחזיק באפך בדברך בה היית מוצא אותה מתקלקלת. והרי"ש בין מוצא הלמ"ד והנו"ן, ומוצא הלמ"ד והרי"ש והנו"ן קרובים קצתם מקצתם, אלא שהנו"ן הנעה מְשֻׁקָּה בגנון (בלשון ערבי 'גַנה', והוא קול מן הנחירים), והנו"ן הנחה מהנחירים לבד, ונקרא לשתיהן שם אחד בגלל מה שזכרתי לך ורצוני לומר בעבור קדמות שני הקולות, ואם איננו בעבור הם אינם ממוצא אחד. אבל היתה הרי"ש ראויה אצל הראשונים לשומה במוצא אותיות השריקה ואות הפריצה בעבור השתוף אשר זכרתי לך. אך הדל"ת והטי"ת והתי"ו, אע"פ שמוצאם מקצה הלשון ושרשי המשנים כמוצא הלמ"ד והנו"ן והרי"ש, הקצה ההוא איננו הדוק הלשון אך למעלה מן ההדוק מעט. ודע כי כאשר תרצה לבחון את האותיות במוצאיהם ומדרגותם, אפני המעשה בזה שתפתח פיך באל"ף ואחר כן תראה האות אשר תרצה לבחון אותה. והדמיון בזה כשתרצה לדעת מוצא העי"ן תאמר אַע, ואם תרצה לדעת מוצא הבי"ת תאמר אַבְּ, ואם תרצה לדעת מוצא הקו"ף תאמר אַקְ, ואם תרצה לדעת מוצא הסמ"ך תאמר אַסְ, ואם תרצה לדעת מוצא הלמ"ד תאמר אַלְ. ודע כי קשה עליהם הרבה לסמֹך במלה אחת שתי אותיות שתהיינה ממוצא אחד לקשי הניב [הדבור] בו אך המנהג הנוהג סמיכת האותיות המתחלפות במוצאיהן כי זה יותר קל על הלשון. והדמיון בזה כי אינם מדברים בז"ס ולא בס"ז, ויש שימצא ש"צ ולא ימצא צ"ש, ויש שימצא ח"ע ולא ימצא ע"ח, ויש שימצא ט"ד ולא ימצא ד"ט, ואם ישמשו בו יהיה כבד, וזה יהיה כפי שיכבד עליהם או שיקל עליהם. ודע עוד כי לקצת האותיות ענינים מתיחדים בהם מבלי זולתם מן האותיות, כמו שהחי"ת והעי"ן לא ידגשו כלל מבין שאר האותיות, וכמו הבגדכפ"ת שהיא בא בלשון העברית על שני פנים האחד קל והשני כבד, וכמו <עמ' 7> שאותיות יהו"א תרַפינה מה שנופלת עליו מאותיות בג"ד כפ"ת אלא מלות ידועות, וכבר בארו זה חכמי הסופרים על כן אין זכרו מועיל בספר הזה, וכמו מה שיש לאחהע"ר מן העניינים המתחלפים והפנים המרחיבים, וכבר רמז רבנו סעדיה ז"ל לזכרון מעט ממנו בפרושו לספר יצירה וסִפר שמה כי יש לו בזה חבור כולל, ולא ראינוהו אנחנו ולא הגיע אל ארצנו, על כן לא עזבתי לזכר בספר הזה קצת מאפניו בעבור שהוא נקשר בשמוש, וכמו מה שיש לאותיות ובכ"ל מהמעשה בלשון אדונות וזה נכתב במסרה, וכמו מה שיש לחי"ת ולעי"ן מהמעשה במלת מָה כשהיא סמוכה להם וזה גם כן נמצא במסרה ואין טעם להאריך בספרנו זה בו. ולרי"ש גם כן ענינים מתיחדים בתקונם אנשי טבריה, כי הם הצחים בלשון מכל העברים ויותר באור מכלם וכבר נזכר זה ב'ספר הקולות' הנקרא בערב 'כתב אל מצואתאת', ועל כן נעזבנו אנחנו. ומהענינים שמתיחדים בו האותיות עוד, כי קצתם לא תהיה לעולם כי אם שרשיה עצמיה במלה אשר היא בה, ומקצתם יש שתהיה שרשיה במלה אחרת ותהיה נכרית נוספת או משרתת הטעמים [הענינים], וכאשר תפל שרשיה תהיה במעלת זולתה מהאותיות אשר לא תהיה כי אם שרשיה בכל מקום שהיא נופלת בו, ועוד שקצת האותיות יש שתהיה תמורה לקצתם ויהיה זה לצורך דוחֵק לא יתכן זולת זה, ויש שיהיה קצתם תמורת קצתם לבלי צורך, ואתה עתיד לראות קצתם מן הענין הזה בספרנו זה בעזרת האל.