מעשה אפוד (דוראן)/פרק ו
מתוך: מעשה אפוד (דוראן)/הכול (עריכה)
הפרק הששי
[עריכה]כבר הסכימו הראשונים כלם, והענין שהוא מבואר בעצמו אצלם, כי הכלים והמוצאים לדבור ולחלוף הקולות הנזכרים הם הגרון והחיך והלשון והשנים והשפה. וזה כי בחלוף תנועות אלה הכלים באמצעות האויר הנשאף והנשום <עמ' 36> והרכבתם וחלוף מצביהם בתנועה יצויר התחלפות הקולות אשר מהם ישלם הדבור. ולזה תהיה החלוקה הראשונה לאותיות ולקולות כפי מספר אלה הכלים, ונאמר שהאותיות והקולות על חמשה חלקים. והם אותיות הגרון שהם אהח"ע, ואותיות החיך שהם גיכ"ק, ואותיות הלשון שהם דטלנ"ת, ואותיות השנים שהם זסצר"ש, ואותיות השפה שהם בומ"ף. ולפי שראה בעל הכתב שהאות המיוחד לכלי מה מאלה הכלים תמיד תתנועע בכלי ההוא ולא יתחלף זה מפני רשמי הנקוד, והמשל כי הכלי המיוחד לאל"ף הוא הגרון, וזה תמיד, תהיה האל"ף פתוחה או חלומה או שרוקה או חרוקה או סגולה, וכן הבי"ת היא תמיד מהשפה תהיה פתוחה או חלומה או שרוקה או חרוקה או סגולה, וכן בכל האותיות עם מוצאיהם תמיד; הנה בעבור זה הניח האותיות כ"ב במספר ולא עשה לכל קול אות מיוחד, כי הספיקו לו אלו הכ"ב לחלוף המוצאים והשתוות כל מוצא ברשמי הנקוד. אמנם לא תחשוב כי תנועת הכלי המיוחד לאות מה תהיה תמיד שוה ולא תתחלף כפי רשמי הנקוד, שאלו היה הענין כן היו קולות האותיות עם החמשה רשמים תמיד שוות, ותהיה תנועת האל"ף הפתוחה על דרך משל כתנועת האל"ף החלומה בלתי מתחלפת כלל, וכן בשאר האותיות והרשמים, וזה שקר. אבל האמת כי הקול מתחלף לאות בהתחלף רשמי הנקוד להתחלף תנועת הכלי בה, וחלוף שמושו ומצבו בקול-קול, אבל הוא תמיד בכלי והמוצא ההוא, לא יצא ממנו מפני חלוף הנקוד. וכן הענין בהתיחד האותיות למוצא-מוצא, אין הרצון שתהיה תנועת המוצא שוה בלתי מתחלפת בכל האותיות המיוחסות אליו, שאם כן לא יהיה למוצא האחד כי אם אות אחת, ויהיה הקול לכל אותיות המוצא האחד אחד, וזה שקר. אבל האמת כי תנועת המוצא מתחלפת באותיות המיוחסות אליו ומצבו גם כן, וההתחלפות הזה יתן חלוף בקולות, אבל שהחלוף בתנועה ההיא לא יוציא הקולות ההם מהמוצא המיוחסות אליו. וכן כתב החכם ר' יונה ז"ל בספרו הרקמה (שער ב).
והנה הוא וכל המדקדקים אשר הגיעונו ספריהם הסכימו על היות מוצאי הדבור חמשה ועל הדרך שהזכרתים. ובזה מקום הפלא איך שנו בזה כלם והכחישו המוחש ביחסם לחיך מוצא לאותיות. כי אם היה המובן אצלם מה'חיך' מה שהוא מפורסם אצל ההמון, והוא השטח העליון מן הפה, הנה שגו בזה, כי אין לחיך כפי המובן הזה תנועה כלל בדבור ומבא ביחוד לאותיות מה. כי החיך כפי המובן הזה מחובר בלחי העליון אשר הוא בלתי מתנועע בכל חי תנועה חלקית אם לא בתנועת הראש, וכבר סופר בפלא מהתמסאח שיניע לחיו העליון. ואחשוב שלזאת הסבה ראוי בומ"ף להקרא 'אותיות השפה' לא 'השפתים', כי השפה העליונה בלתי מתנועעת בקולות בומ"ף, וכבר קראום כן והגיעו אל האמת במקרה, ואם כן איך יחסו אותיות לחיך ביחוד. ואם הבינו מן ה'חיך' השטח התחתון מהפה אשר תחת הלשון, והוא הנראה שיהיה זה השם מורה עליו כפי הכתוב, אמר "וְחֵךְ אֹכֶל יִטְעַם לוֹ" (איוב יב יא), "וְנֹפֶת מָתוֹק עַל חִכֶּךָ" (משלי כד יג), הורו בזה כי החיך הוא הכלי אשר בו יהיה חוש הטעם, והמקום הזה הוא אשר ממנו יבא אל הלשון הלחות הריריי אשר בו ישלם הטעם; ואם הבינו ממנו זה, הנה הוא יותר מבואר שאין לו מבא מיוחד בתנועת האותיות, כי אין לו תנועה בעצמותו. והאמת הברור כי גיכ"ק מאותיות הלשון כמו דטלנ"ת.
ואם תרצה להבחין המוצא, לא תקרא האות בשמה 'אל"ף', 'בי"ת', אבל קרא האות לבדה עם אחת הנקודות. והמשל שתשים תחת האל"ף פתח ותאמר אַה, ואז תמצא המוצא, וכמו שכתב הא"ע בפרשת ואלה שמות (אבן עזרא על שמות ג טו). עם שהחכם ר' יונה אמר: "הדרך בזה הוא שתפתח פיך באל"ף ואחר כך תראה האות אשר תרצה לבחון אותה, והדמיון בזה, כשתרצה לדעת מוצא הבי"ת תאמר אַב, ואם תרצה לדעת מוצא הלמ"ד תאמר אַל" (הרקמה שער ב). ואין זה דרך ישר, כי אין ראוי לבחון האות בתנועתה הקלה אבל בתנועה החזקה, והוא דרך הא"ע ז"ל. ואיך שיהיה, הנה עם זה תבחין ותמצא כי גיכ"ק הוא מאותיות הלשון וכן דטלנ"ת, אבל כי תנועת הלשון בגיכ"ק היא תנועה קלה אל הגובה לצד השטח העליון מהפה, ותנועת דטלנ"ת היא אל הארך בלשון <עמ' 37> והגובה בקצת, ותנועת הלשון יותר נראית בדטלנ"ת מבגיכ"ק. ואם תשים האצבע בפיך ועל הלשון בקראך גיכ"ק על הדרך הנזכר, תרגיש תנועות הלשון אל הגובה בקולות. ואם להתקרב הלשון אל השטח העליון מהפה בתנועתה הקלה בגיכ"ק יחסו להם מוצא אליו, כבר היה זה ראוי יותר בדטלנ"ת, כי בתנועת אלה תראה הלשון ממששת לשטח העליון מהפה קרוב לשרשי השנים בקצתם ובקצתם רחוק מעט, עם שהטענה הזאת חלושה מאד אין ראוי להשגיח בה. ודע כי על פי ההנחה הזאת האמתית קול היו"ד אשר הוא כפול אצלינו אנשי הגלילות האלה, הוא יותר חזק בתנועת הלשון אל הגובה מקולות גכ"ק. אמנם הכפלת קול היו"ד אצלנו הוא כי אנחנו נקרא היו"ד באמצע התיבה בקול מיוחד כמו אַיָּם, דַּיָּם, ובתחלת התיבה בקול מיוחד, כמו יָם, יָד, ובשתי הקולות האלה תנועות היו"ד אל המעלה יותר מוחשת לחׇזקה מתנועת גכ"ק. ותנועת הכ"ף הרפה יותר חלושה, ויש לה שתוף קצת עם הגרון. אמנם אמרתי 'אצלינו', לפי שהאשכנזים והצרפתים יתנו לשני היו"דין תנועה אחת, והיא התנועה אשר לה אצלינו בראשי התיבות. ואין ספק כי תנועת היו"ד גם לנו גם להם אינה כפי מה שהיתה אצל הראשונים, כי אחר שהניחו היו"ד מאותיות החיך לפי דרכם, אין ספק שהיו מניעים אותה בכל מקום על הדרך שאנו מניעים אותה בדַּיָּם ואַיָּם כי לו יניעוה על דרך תנועתה ביָד ויָם אצלנו, לא היו מניחים אותה מאותיות החיך לפי דרכם, לפי שהוא מן הנראה תכלית ההראות כי על דרך תנועתה אצלנו ביָד ויָם שהיא מאותיות הלשון. על כן נראה כי לפי דרך הראשונים אנחנו טועים בתנועתה ביָד ויָם והדומים להם, והצרפתים טועים בתנועתה בכל מקום שהיא, ר"ל בראש התיבה ואמצעה.
ומן הפלא עוד מן הראשונים, איך הניחו הרי"ש מכלל אותיות השִנים, ומבואר הוא בחוש כי בשתי תנועותיה, ר"ל בדגשות ורפיון, היא מאותיות הלשון. ויהיו אותיות הלשון כפי האמת עשרה: גכ"ק דט"י לנר"ת – קרוב לחציָם. וגם בתנועת שאר האותיות יהיו ללשון עזר מה, מלבד באותיות השפה לרוחק המוצא מהלשון, ובאותיות הגרון וביחוד באל"ף והה"א. ולפי שהיו תנועות רוב האותיות בלשון ובעזרו, לזה יחסו הראשונים מחכמי המחקר הדבור אל הלשון. וכתב החכם אבן סינא כי הלשון הוא הכלי המיוחד לחתוך הקול ולבאר האותיות. ואין ספק בשזה הוא האמת, והמופת החותך על זה, כי בהעדרו יעדר הדבור, ולזה נקרא חבור אלה הקולות 'לשון' כמו שהונח (לעיל פרק א). ולפי שהפה בכלל, רצוני החלל עם כל האיברים אשר בתוכו, הוא כלי הדבור, לזה נקרא חבור אלה הקולות 'פה' בלשון הקדש, אמר: "כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם" (בראשית מה יב), ותרגום אונקלוס: "אֲרֵי בְּלִישָׁנְכוֹן" וכו'.
וכבר הוקשה לראשונים איך השמיטו האף ולא זכרוהו בכלי הדבור, ומפני זה חשב החכם ר' יונה שהנו"ן הנחה היא ממוצא האף, כתב: "אבל הנו"ן הנחה מוצאה מהנחירים, ותבחן זה אלו היית מחזיק באפך בדברך בה היית מוצא אותה מתקלקלת" ע"כ (הרקמה שער ב). והאמת בזה כי לאף אין מבא בתנועת האות עד שיהיה לה מוצא, אבל לו מבא בתקון התנועה והנשימה, ואין זה אצל הנו"ן הנחה לבד, אבל אצל רוב האותיות תמצא התנועה מתקלקלת בסגירת האף, וגם האנשים בלתי נערכי הנחירים והאף נעדרים מנעימות הקול. וכבר הסכימו החוקרים האמתיים על שלאף מבא בנעימה, אמר אבו אל צלת בספרו בהספקה במאמר במוסיקא: "והכלים אשר ישמעו בהם הנעימות, מהם טבעיים והם הגרון והאף" וכו'. ולפי שלא אסור מדרך הראשונים, אניח בהם חמשה מוצאים ואתן לגכ"ק מוצא החיך, אבל שאקרא 'חיך' השטח העליון מהלשון אשר תורגש בה תנועתה בגכ"ק, ואחשוב כי הוא החלק אשר קראו הכתוב 'חיך' באמרו "וְחֵךְ אֹכֶל יִטְעַם לוֹ" (איוב יב יא), לפי שהכלי המיוחד לחוש הטעם אצל החוקרים כלם הוא הלשון, וכן כתב החכם בן סינא בספרו.
וכבר סדר בעל האלפא-ביתא אלה האותיות כפי סידורם הטבעי, וזה במוצא-מוצא, <עמ' 38> רצוני כי הוא סדר אותיות המוצא האחד כפי קלות תנועת המוצא בהם וחזקו. ולזה הניח ראשונה ממוצא הגרון האל"ף, לפי שהוא הקלה מהמוצא, ואחריה הה"א ואחריה החי"ת ואחריה העי"ן. ובאותיות החיך גכ"ק, ועם שתנועת החיך בכ"ף הרפה יותר קלה מן הגימ"ל, הנה להשתתף הגרון בצד מה בתנועתה, השיגה מן הקושי בתנועה יותר מהגימ"ל, עד שכבר יקשה על הרומיים תנועתה. ואותיות הלשון סדר דט"י לנר"ת, כי תנועת הלשון בדל"ת היא יותר פשוטה בהנעתה אל השנים, ובטי"ת נוטה למעלה יותר ובלמ"ד יותר, והנו"ן יותר כבדה להעזרה יותר מזולתה באף, והרי"ש אחריה לקושי תנועתה עד שכבר תקשה בהתחלה לנערים, והתי"ו אחריה לקושי תנועתה עד שכבר תקשה גם כן אצל הרומיים. ואמנם שם היו"ד בין הטי"ת והלמ"ד, כי אם תבחין מקום הכאת הלשון בתנועת הטי"ת והלמ"ד, תמצא מקום הכאת הלשון בתנועת היו"ד החזקה בין שני אלה המקומות, ולכן הניחה בין שתיהם, עם היותה קלה בתנועתה הרפה יותר מהן. וראוי שתדע כי כשתבחן היו"ד בתנועתה הרפה, והיא התנועה אשר לה במה שידמה לדַיָּם ואַיָּם, הנה הוא מכלל אותיות החיך, והם אז גיכ"ק כמו שהניחו הראשונים. ואותיות השנים סדר ז"ס צ"ש כפי סדורם הטבעי, זולת השי"ן, ותבא סבת זה במה שאחר. ובומ"ף היה ראוי כפי סדור הטבעי שיסדרם במו"ף, לפי שתנועת הוי"ו והפ"א הרפה יותר כבדות, עד שכבר יגיע מחוזק תנועתה תנועה מה לקצת האף, אכן בחר הוא"ו אחר הבי"ת להשתתפה אליה בתנועתה ברפיון, והניח הפ"א באחרונה לחוזק תנועתה. ולפי שראה בעל הכתב כי חבורי הקולות בלשון בלתי אפשר שימשכו כפי הסדור הטבעי למוצאי האותיות, לא כסדור המוצאים עצמם ולא כסדור אשר לאותיות המוצא האחד במוצא ההוא, כי יקצר מאד הלשון בדרך זה וכמעט שהוא נמנע שיחבר לשון בדרך זה, רצוני בשמירת הסדור הטבעי אשר לאותיות אצל המוצאים ואשר למוצאים זה אצל זה, לזה לא המשיך סדור האלפא-ביתא על דרך סדור המוצאים, והתערבו אותיות המוצא האחד באותיות המוצא האחר בסדורו.
ודע כי לפי מה שהונח ממוצא האותיות יחלקו המוצאים לשני חלקים, האחד שיהיה המוצא אבר בשריי ועצביי כלשון והשפתים והחיך, והשני שיהיה אבר קשה כשנים והגרון אשר אחד מאבריו השפוי כובע אשר הוא שחוסיי. ואחר כל מה שנזכר תדע כי עם שמסדר האלפא-ביתא לא שמר בה הסדר הנזכר ולסבה שנזכרה, הנה לא נמנע מלשמור בה סדר מה. וזה כי לפי שראה מעלת אהו"י בשמוש הלשון וקלותם במוצאם זולת הוא"ו, אבל שיש לה מעלה יתירה בשמוש מהעטיפה והכינוי וזולת זה, הנה בחר להם המדרגות במספר גדולות הסגלות, והם האחת והחמשית והששית והעשירית, והם שמירתם עצמם במרובעם ובמעוקבם וזולת זה מהסגלות, וכמו שכתב הא"ע ז"ל בפ' ואלה שמות (אבן עזרא על שמות ג טו) ובמקומות אחרים. ואחר שהניח האל"ף ראשונה לסבה הנזכרת ולקלות תנועתה יותר מהשאר, התחיל בשפה לפי שהוא המוצא הראשון בבחינה אחת, והניח אחר האל"ף הבי"ת שהיא הקלה במוצא השפה יותר, ואחריה הגימ"ל שהיא היותר קלה במוצא החיך, ואחריה הדל"ת שהיא היותר קלה במוצא הלשון. וכבר הניחם על דרך סדור המוצאים שאיבריהם רכים, ולפי שכבר הניח הוא"ו, חבר לו היותר קל שבמוצא השנים הסמוך לשפתים והוא הזי"ן, כי רצה שיהיה במדרגת האחדים אות מכל מוצא, וסמך אל הזי"ן החי"ת, לפי שמוצאה מהגרון והשפוי כובע אשר הוא אבר קשה כמוצא הזי"ן. ולפי שהיה צריך להניח אות אחת לפני היו"ד, בחר בטי"ת להיותו אחר הדל"ת שהניח ממוצא הלשון, ליתרון מעלת הלשון בדבור. והנה בחר לשתי אלה המדרגה הרביעית והתשיעית להיותן מדרגות מרבעי האחדים, למעלת הלשון. והנה בכלל אלה האותיות שהם עשרה, ארבע מהלשון והם גדט"י, כי החיך לפי מה שהונח הוא מהלשון, ושלשה מהגרון לפי שהוא הקל שבמוצאים, והם אה"ח, ושתים מהשפתים והם ב"ו, ואחת מהשנים והוא ז'. והניח אחר היו"ד הכ"ף שהיא סמוכה לה במוצאה, ואחר הכ"ף הלמ"ד לסבה הזאת גם כן, והיא אחר הטי"ת בקלות, כי מוצא החיך והלשון כמוצא אחד נחשבו כמו שהונח. אחר כן הניח <עמ' 39> מנס"ע, כי שב לסדור הנזכר מההתחלה בשפה, והיה מן הראוי שיסדר מסנ"ע, כי הם לשפה, לשנים, ללשון ולגרון, וכן סדורם הטבעי, אבל הקדים הנו"ן לסמ"ך למעלת הלשון, וגם כי ללשון מבא מה בתנועת אותיות השנים. אחר הניח פצק"ר, וכן סדורם הטבעי כפי המוצאים – שפה, שנים, חיך, לשון. והשי"ן אם תבחן תנועתה, הנה היא יותר ארוכה מתנועת השאר, עד שכבר תרגיש שהיא נשמטת שמוט, ולזה נקראת אצל הראשונים בשם מיוחד, כי עם שהוא מכלל אותיות השנים שקראום 'אותיות השריקה' להראות השריקה בתנועתם, קראוה ביחוד 'אות הפריצה' לסבה הנזכרת, וליחוד הזה הניחה אחר הרי"ש, כי לרי"ש גם כן תנועה מתדמה לזאת בהשמט, וכמו שכתב החכם ר' יונה בספרו ברקמה (שער ב). אחר כן הניח התי"ו ואין צריך לזכור בזה סבה. ואולי לפי שהיו שרשי המלים אשר פ"א הפעל שלהם שי"ן יותר רבי המספר בלשון הזה מכל אחד מהשרשים אשר הפ"א שלהם אות אחרת, והתי"ו בחלוף זה, שהוא יותר מעט המספר בזה, הנה מפני זה סדרם זה אחר זה ושם התי"ו באחרונה. ולפי שהיו הקצוות למוצאים השפה והגרון, לקח הקלים שבשני אלה המוצאים והניחם ראשונים, להורות כי כל שאר התנועות בין שתי אלה. וכבר הסכימו על זה בעלי הכתב כלם באומות המתחלפות, רצוני שיניחו האל"ף והבי"ת ראשונים בסדור כאלו טבע הענין הביאם אל זה, אמנם התחלפו בסדור השאר, וזאת סבה שנית להנחת הבי"ת אחר האל"ף. וכבר כתבו החכמים ז"ל בזה סבות אחרות על צד הדרש באמרם אל"ף בי"ת – אלף בינה וכו' (שבת קד א), והם ענינים טובים נאמרים על צד המוסר והתוכחת, ואלה הענינים אשר זכרתים לקוחים מטבעי הקולות ומוצאיהם ומטבע המספר וסגלותיו.