תורת חובות הלבבות/שער היחוד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · תורת חובות הלבבות · שער היחוד· >>
השער הראשון - שער היחוד

אמר המחבר: כאשר חקרנו על מה שהצורך אליו יותר מפנות דתנו ושרשיה מצאנו יחוד האלהים בלב שלם שרשה ויסודה שהוא השער הראשון משערי התורה וביחד יפרד המאמין מן בכופר והוא ראש אמתת הדת. ומי שנטה ממנו לא יתכן לא‏[1] מעשה ולא תתקיים לו אמונה.

ומפני זה היה תחילת דברי האלהים אלינו על הר סיני (שמות כ ב): "אנכי ה' אלהיך [...] לא יהיה לך אלהים אחרים" וגו', והזהירנו אחר כן על יד נביאו באמרו (דברים ו ד): "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". וצריך שתבין הפרק הזה של שמע ישראל עד סופו ותראה היאך נעתקו בו דבריו מענין לענין וכלל עשרה ענינים כנגד עשרת הדברות, והוא:

  • שצונו להאמין בבורא יתברך, באמרו "שמע ישראל ה'". ולא התכוון בכאן באמרו "שמע" לשמע האוזן, אך התכוון לאמונת הלב, כמו שאמר הכתוב (שמות כד ז): "נעשה ונשמע", (דברים ו ): "ושמעת ישראל ושמרת לעשות" וגו', וכל מה שבא על הדרך הזה בלשון שמיעה לא התכוון בו כי אם להאמין ולקבל.
  • ואחרי אשר חייבנו להאמין האמתת מציאותו חייבנו להאמין שהוא אלהינו כמו שאמר "אלהינו".
  • ואחר כן חייבנו להאמין כי הוא אחד אמת, כמו שאמר "ה' אחד".
  • ואחר שחייבנו להאמין ולקבל שלשה הענינים האלה אשר זכרנו, נעתק מהם על מה שאנחנו חייבין לחבר אליהם והוא אהבת האל בלב שלם בסתר ובגלוי בנפשנו ובמאודנו, כמו שאמר "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", ואני עתיד לבאר הענין הזה בשער אהבת באל בעזר הצור.
  • ואחר כן נעתק מהם להזהיר על חובות הלבבות, באמרו "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", ר"ל רוצה לומר, כלומר שתדביקם אל לבך ותאמין בהם במצפונך.
  • ואחר כן נעתק מהם אל מצות האברים, שהם כוללים הידיעה והעשיה, כמו שנאמר "ושננתם לבניך ודברת בם", שאם לא יהיה לך בן אל תשים הבן עילת קריאתך אותם.
  • ואחר כן אמר "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך", שאין נמנע מן הלב ומן הלשון מה שהם חייבין בו כמו שאפשר לנמנע משאר האברים, כאשר הקדמנו מחיוב מצות הלבבות תדיר בפתיחת הספר הזה. וכל זה להזהיר על מה שהקדים במאמר "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", שתהיה רגילות לשונו בהם תמיד מביאה לידי זכרון הלב, ולא יפנה לבבו מזכור האלהים תמיד. וזה דומה למה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים טז ח): "שויתי ה' לנגדי תמיד", ואמר הכתוב (דברים ל יד): "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו".

ואחר כן נעתק מחובות האברים אל מה שיש בו מעשה בלבד, ושמהו ג' חלקים "וקשרתם לאות על ידך, והיו לטוטפות בין עיניך, וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך", והם:

  • תפלה של יד
  • ותפלה של ראש
  • והמזוזה

וכלם גורמים לזכור את הבורא ולאהבו בלב שלם ולכסוף לו, וכמו שאמר הכתוב בחקי זכרון אהבת האוהבים (שיר השירים ח ו): "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך" וגומר, ואמר (שם א, יג): "צרור המור דודי לי בין שדי ילין". ושם אותם שלשה כדי שיהיו חזקים וקיימים יותר, כאשר אמר החכם (קהלת ד יב): "והחוט המשלש לא במהרה ינתק".

והפרק הזה כולל עשרה ענינים: חמשה מהם רוחניים וחמשה מהם גשמיים. והרוחניים תחילתם שהבורא נמצא, והשני שהוא אלהינו, והשלישי שהוא אחד, והרביעי שנאהבהו, והחמישי שנאהב אותו בלב שלם. והחמשה הגשמיים תחילתם ושננתם, והשני ודברת בם, והשלישי וקשרתם לאות וגו' והרביעי והיו לטוטפות וגו' והחמישי וכתבתם על מזוזות וגו'.

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: למה קדמה שמע לוהיה אם שמע, כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצות. ועל כן ראיתי להקדים שער היחוד על שאר שערי הספר הזה.

וצריך שאבאר עתה מענין היחוד בלב שלם עשרה ענינים: הראשון: מה גדר היחוד בלב שלם, והשני: על כמה חלקים מתחלק ענין הייחוד, והשלישי: אם נתחייב לחקור עליו בדרך העיון אם לא, והרביעי: איך דרך מחקרו ומה אנו צריכין לדעת תחלה קודם שנחקור על היחוד, והחמישי לברר ההקדמות אשר יתברר מהן כי יש לעולם בורא בראו מאין, והששי: היאך נביאם לקיים מציאות הבורא, והשביעי: להביא ראיות שהוא אחד, והשמיני לבאר עניני האחד העובר והאחד האמת, והתשיעי: שהאל יתברך אחד אמת ואין אחד אמת זולתו, והעשירי: במדות האלהיות המושכלות והכתובות, והפנים אשר יתבאר מהם לקיימם לו ולהרחיקם ממנו.

פרק א[עריכה]

אמר המחבר: בגדר יחוד האלהים בלב שלם, הוא שיהיו הלב והלשון שוים ביחוד הבורא יתברך, אחר אשר יבין בדרכי הראיות בירור מציאותו ואמיתות אחדותו מדרך העיון, מפני שיחוד האלהים מתחלק במדברים כפי התחלקות הכרתם והבנתם.

מהם מי שמיחד אותו בלשונו בלבד והוא שישמע בני אדם אומרים דבר והוא נמשך אחריהם מבלי דעת ענין מה שהוא אומר. ומהם מי שמיחדהו בלבו ובלשונו ויבין ענין מה שהוא אומר מדרך הקבלה שקבל מאבותיו ואיננו יודע בירור מה שקבל מהענין ההוא. ומהם מי שמיחדהו אחר שיבין מדרך הראיות אמתת הענין אך יחשבנו במחשבתו כשאר האחדים הנמצאים ויבוא להגשים הבורא ולהמשילהו בצורה ובדמות מפני שאיננו יודע אמתת יחודו וענין מציאותו. ומהם מי שמיחדהו בליבו ולשונו אחר שיבין ענין האחד האמת והאחד העובר ויביא ראיות על בירור מציאותו ואמיתות יחודו וזהו החלק השלם בענין היחוד.

על כן אמרתי בגדר היחוד השלם שהוא השוואת הלב והלשון ביחוד הבורא אחר שידע להביא ראיה עליו ולדעת אופני אמיתות אחדותו מדרך העיון.

פרק ב[עריכה]

אמר המחבר: אך על כמה פנים מתחלק ייחוד הבורא. אומר: מפני שפשטה מלת "ייחוד" בדברי אנשי היחוד, הרגילו בה הרבה בלשונם ובמלותם תמיד, עד אשר שבה אצלם ממלות התימה על הטוב ועל הרע, והם משתמשים בה בחרדתם לצרה גדולה להגדילה ולהפליא עניינה, ואינם מעלים על מחשבתם להבין אמיתת ענין מה שיעבירו על לשונם מן הסכלות והעצלות. והם חושבים כי ענין היחוד נגמר להם כאשר נגמרה מלתו, ולא ירגישו כי לבותם ריקים מאמיתתו ומצפוניהם נעורים מענינו, מפני שמייחדים אותו בלשונם ובמליהם, ויחשבוהו בלבבם יותר מהאחד, וידמוהו במצפונם בדמות שאר האחדים הנמצאים, ויספרו אותו במידות לא תאותנה לאחד האמת, בעבור שאינם יודעים ענין האחד האמת וענין האחד העובר, אלא הסגולה מאנשי הייחוד שהעמיקו בחכמה והבינו ענין הבורא והנברא וחוקי האחד האמת ומה שהוא מתבודד בו. ואמת אמר הפילוסוף באמרו: "לא יוכל לעבוד עילת העילות ותחילת ההתחלות אלא נביא הדור בטבעו, או הפילוסוף המובהק במה שקנהו מן החכמה, אבל זולתם עובדים זולתו, מפני שאינם מבינים נמצא אלא מורכב".

ובעבור זה מתחלק היחוד כפי התחלקות דעות בני אדם ויתרון הכרתם על ארבעה חלקים:

  • תחילתם ייחוד האל בלשון בלבד והמעלה הזאת היא המעלה אשר יגיע אליה הקטן והפתי אשר איננו יודע ענין האמונה ואין אמתתה קבוע בלבו.
  • והחלק השני הוא ייחוד האל בלב ובלשון ע״י הקבלה מפני שהוא מאמין במי שקבל מהם ואיננו יודע אמתת הענין מצד שכלו ותבונתו והוא כעור הנמשך אחרי פקח ואפשר שיקבל ממקבל כמותו והוא כחברת עורים שם כל אחד מהם ידו על שכם חבירו עד שהגיעו אל הפקח אשר בראש החבורה שמנהיגם שאם יפשע הפקח הזה בהם ויתעלם מהם ולא יזהר בשמירתם או אם יכשל אחד מהם או יקרהו מקרה. יקרה לכל המקרה ההוא ויתעו מני דרך ואפשר שיפלו בבור או בגומין או שיכשלו בדבר שימנעם מלכת. וכן המיחד מצד הקבלה אין בוטחין בו שלא יבא לידי שיתוף שאם ישמע דברי המשנים וטענותם אפשר שתשתנה דעתו ויטעה ולא יכיר ומפני זה אמרו רז״ל הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס.
  • והחלק השלישי מחלקי היחוד הוא יחוד הבורא בלב ובלשון אחר שיוכל להביא עליו ראיות על אמתת מציאותו כדרך העיון מבלי דעת ענין האחד האמת והאחד העובר. וזה דומה לפקח שהוא הולך בדרך והוא רוצה ללכת אל ארץ רחוקה והדרך מתחלקת לדרכים רבים מסופקים ואיננו יודע ומכיר הדרך הנכונה אל העיר אשר שם מגמתו אליה אע״פ שהוא יודע אותו הצד ואותה הפאה, והוא יגע למאד ואיננו מגיע אל חפצו מפני שאינו יודע הדרך כמו שאמר הכתוב עמל הכסילים תיגענו אשר לא ידע ללכת אל עיר.
  • והחלק הרביעי הוא ייחוד האלהים בלב ובלשון אחר אשר ידע להביא הראיות עליו ולעמוד על אמתת אחדותו מדרך העיון והסברות הנכונות השכליות וזהו החלק השלם והחשוב שבהם והמעלה הזאת היא אשר הזהיר עליה הנביא באמרו וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא האלהים וגומר.

פרק ג[עריכה]

אך לדעת אם אנו חייבים לחקור על הייחוד בדרך העיון אם לא, אומר: כי כל מי שיוכל לחקור על העניין הזה והדומה לו מן העניינים המושכלים בדרך הסברא השכלית, חייב לחקור עליו כפי השגתו וכוח הכרתו. וכבר הקדמתי בתחילת הספר הזה מן הדברים המראים חיוב העניין מה שיש בו די. והמתעלם מחקור הרי זה מגונה, ונחשב מן המקצרים בחכמה ובמעשה. והוא דומה לחולה שהוא בקי בחוליו ובדרך רפואתו, סמך על רופא שמרפא אותו בכמה מיני רפואות, והוא מתעצל לעיין בחכמתו וסברתו ברפואות הרופא, לדעת אם הוא מתעסק בענייניו על דרך נכונה אם לא, והיה יכול לעמוד על זה מבלי דבר שימנעהו. וכבר חייבתנו התורה בזה. כמו שכתוב (שם) וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'.

והראיה שההשגה אל הלב הוא עיון השכל - הוא מה שאמר הכתוב (ישעיה מד) ולא ישיב אל לבו ולא דעת ולא תבונה וגו'. ואמר דוד המלך עליו השלום (דה"א כח) ואתה שלמה בני דע את אלוהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה, כי כל לבבות דורש ה' וגו'. ואמר (תהילים ק) דעו כי ה' הוא האלוהים וגו'. ואמר (שם צא) אשגבהו כי ידע שמי. ואמר (ירמיה ט) כי אם בזאת יתהלל, המתהלל השכל וידוע אותי. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: הווי שקוד ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורוס. ואמרה תורה (דברים ד) ושמרתם ועשיתם, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וגו'. ואי אפשר שיודו לנו האומות במעלות החכמה והבינה, עד שיעידו לנו הראיות והמופתים ועדי השכל על אמיתת תורתנו ואומן אמונתנו. וכבר הבטיחנו יוצרנו לגלות מסך הסכלות מעל שכלם, ושייראה כבודו הבהיר לאות לנו על אמיתת תורתנו. כאשר אמר (ישעיה ס) והלכו גוים לאורך וגו'. ואומר (שם ב) והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל ה' וגו'. וכבר התבאר מן השכל ומן הכתוב ומן הקבלה, שאנו חייבים לעיין במה שנוכל להשיג בירור בדעתנו.

פרק ד[עריכה]

אך איך דרך המחקר על אמיתת היחוד ומה שאנו צריכין לדעתו קודם שנחקור על היחוד? אומר, כי כל דבר שמבקשים לדעת אותו כשמסתפקים במציאותו צריך לשאול עליו תחילה אם הוא נמצא אם לא, וכשתברר אמיתת מציאותו צריך לחקור עליו מהו ואיך הוא ולמה הוא. אך הבורא יתעלה, אין אדם רשאי לשאול עליו אלא ב"אם הוא" בלבד.

וכשיתברר מציאותו בדרך העיון, נחקור עליו אם הוא אחד או יותר מאחד. וכאשר יתברר לנו שהוא אחד נחקור על ענין האחד ועל כמה פנים יאמר אחד, ובזה יתקיים לנו היחוד השלם כמו שאמר הכתוב (דברים ו):"שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". על כן אנחנו חייבים לחקור תחילה היש לעולם הזה בורא אם לא.

וכאשר יתברר כי הוא אחד נחקור על ענין האחד העובר והאחד האמת. ומה שצריך לספר בו על הבורא מענינו, ובו יושלם ענין היחוד בליבנו ויגמר מחשבותינו בעזרת ה'.

פרק ה[עריכה]

אך הַהַקְדָּמוֹת אשר יתברר מהן כי יש לעולם הזה בורא בראו מאין, הן שָׁלֹשׁ הַקְדָּמוֹת. אחת מהנה, כי הדבר אינו עושה את עצמו. והשנית, כי ההתחלות יש תַּכְלִית למספרן, וכיון שֶּׁיֵּשׁ תַּכְלִית למספרן, יש להן ראשון שאין ראשון לפניו. והשלישית, כי כל מְחֻבָּר מְחֻדָּשׁ. וכאשר תִּתְקַיֵּמְנָה אלה הַשָׁלֹשׁ הַקְדָּמוֹת, תהיה התולדה מהן, למי שידע להשתמש בהן ולחברן, כי יש לעולם בורא בראו מאין, כמו שיתבאר ממה שאנו עתידין לבארו בעזרת השם.

והראיה על ברור אלו הַשָׁלֹשׁ הַקְדָּמוֹת הוא מה שאספר. והוא שנאמר, כי כל נמצא, אחר שלא היה, איננו נמלט מאחד משני דברים. אם שהמציא הוא את עצמו, או שהמציא אותו זולתו. וכל מה שנחשב עליו שהוא עשה את עצמו, לא ימלט גם כן מאחד משני דברים. אם שעשה את עצמו קֹדֶם הֲוָיָתוֹ, או אחר הֲוָיָתוֹ, ושניהם אי אפשר, כי אם נאמר שעשה את עצמו אחר הֲוָיָתוֹ, לא עשה כלום, שלא היה צריך לעשות את עצמו, מפני הקדמת הֲוָיָתוֹ למעשהו, אם כן לא עשה כלום. ואם נאמר שעשה את עצמו קֹדֶם הֲוָיָתוֹ, בעת ההיא היה אפס, והאפס לא יהיה ממנו מעשה ולא הנחה, כי האפס לא יעשה דבר. ונמנע שיהיה הדבר עושה את עצמו בשום פנים, והתבררה ההקדמה הראשונה אשר הקדמנו.

וברור ההקדמה השנית הוא על הדרך הזה, שכל מה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ תִכִלָה יֵשׁ לוֹ תְחִלָּה, כי כבר נתברר שכל מה שאין לו תְחִלָּה, אין לו תִכִלָה, מפני שאי אפשר להגיע בדבר שאין לו תְחִלָּה אל גבול שיעמוד האדם אצלו. ומה שנמצא לו אחרית, נדע, כי היה לו ראשון אין ראשון לפניו, וּתְחִלָּה שאין לו תְחִלָּה, כי אין התחלות מִבְּלִי תַכְלִית לתחילתן. ועוד, מן הידוע, כי כל מה שֶּׁיֵּשׁ לו חלק, יש לו כֹּל, כי אין הכל כי אם כלל חלקיו, ולא יתכן להיות חלק לְמַה שאין לו תַכְלִית, כי גדר החלק אינו כי אם שִׁעוּר נפרד מִשִּׁעוּר, כי שִׁעוּר הקטן סופר את הגדול, כאשר זכר אוקלידס בתיחלת המאמר החמישי מספר הַשִּׁעוּר. ואם נעלה במחשבתנו דבר שאין לו תַכְלִית בְּפֹעַל, ונפריש ממנו קצתו, יהיה הנשאר פחות ממה שהיה קֹדֶם מִבְּלִי סָפֵק. ואם יהיה השאר מאין תַכְלִית, יהיה דבר שאין לו תַכְלִית גדול מדבר שאין לו תַכְלִית, והוא מה שאי אפשר. ואם יהיה דבר שאין לו תַכְלִית, אם נוסיף עליו החלק הַמֻפְרָשׁ ממנו, והוא יש לו תַכְלִית, יהיה הכל דבר שֶּׁיֵּשׁ לו תַכְלִית, וכבר היה בתחילת דברינו מאין תַכְלִית, ואם כן יהיה בתַכְלִית ומאין תַכְלִית, וזה הפך שאי אפשר להיות, ולא יתכן להפריש ממה שאין לו תַכְלִית חלק. וּבְכֵן: כל מה שֶּׁיֵּשׁ לו חלק, יש לו תַכְלִית מִבְּלִי סָפֵק. וכשנחלק מִמַּה שיצא אל גדר ההויה בעולם מן האישים מִימֵי נח עד ימי משה עליו השלום במחשבתנו, יהיה חלק מכל אישי העולם, והוא מגיע עד תַכְלִית, אם כן הכל הוא מגיע אל תַכְלִית מִסְפָּר. וכיון שכל העולם הזה מגיע עד תַכְלִית, צריך שיהיו תחלותיו מגיעות עד תַכְלִית מִסְפָּר, והדין נותן, שיהיה לעולם הזה ראשון אין ראשון לפניו, וצריך בעבור זה להגיע ההתחלות לְתַכְלִית בראשיתן, כאשר הִקְדַּמְנוּ.

וברור ההקדמה השלישית, שנאמר, כי כל מְחֻבָּר מֻרְכָּב מִבְּלִי סָפֵק מדברים יותר מאחד, והדברים ההם אשר חֻבַּר מהם הם קודמים לו הקדמה טבעית, וכן צריך שיהיה מחברו קודם לו הקדמה זמנית וטבעית. וְהַקַּדְמוֹן הוא שאין לו עִלָּה, ומה שאין לו עִלָּה אין לו תְחִלָּה, ומה שאין לו תְחִלָּה אין לו תִכִלָה, ומה שֶּׁיֵּשׁ לו תְחִלָּה, איננו קַדְמוֹן, וכל מה שאינו קַדְמוֹן, הוא מְחֻדָּשׁ, מפני שאין בין קַדְמוֹן והמחדש אמצעי שיהיה לא קַדְמוֹן ולא מְחֻדָּשׁ. אם כן כל מְחֻבָּר איננו קַדְמוֹן, ועל כל פנים הוא מְחֻדָּשׁ. וכיון שנתבררה ההקדמה השלישית אשר זכרנו, נִתְקַיְּמוּ הַשָׁלֹשׁ הַקְדָּמוֹת.

פרק ו[עריכה]

אך על איזה פנים נִשתמש בהקדמות אשר זכרנו בברור מציאות הבורא יתעלה, הוא, כאשר נִשְׂתַּכֵּל בעולם הזה, נִמְצָאֵהוּ מְחֻבָּר וּמֻרְכָּב, אין חלק מחלקיו מִבְּלִי חִבּוּר וְסִדּוּר, כי אנחנו רואים אותו בהרגשותינו וְשִׂכְלֵנוּ כַּבַּיִת הבנוי, אשר זֻמַּן בו כל הצריך לו. השמים ממעל כְּתִקְרָה, והארץ מתוחה כמצע, והכוכבים מְסֻדָּרִים כנרות, וכל הגופות צבורות בו כְּמִכְמַנִּים, כל דבר למה שצריך לו, והאדם כבעל הבית המשתמש בכל אשר בו. ומיני הצמחים מזֻמנים לתועלתו, ומיני החיות משתמשים להנאתו, כמו שאמר דוד עליו השלום: "תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו. צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי. צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם עֹבֵר אָרְחוֹת יַמִּים" (תהלים ח, ז-ט). וסדר זריחת השמש וּבואה להעמיד עתי היום והלילה, ועליתה וירידתה להמציא הקר והחם והקיץ והחֹרֶף מעניני הזמנים ותועלותיהם, ושנותם תמיד על סִדור אחד מִבְּלִי הפסק, כדכתיב" "הָאֹמֵר לַחֶרֶס וְלֹא יִזְרָח וּבְעַד כּוֹכָבִים יַחְתֹּם" (איוב ט, ז), וכתיב: "תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה" (תהלים קד, כ). וסִבוב הגלגלים אשר תנועתם מִתחלפות, והכוכבים והמזלות על הנהגה משׁׂערת ומשקל מְכֻוָּן, לא יזח ולא ישתנה. והכוָּנה בכל דבר ממנו: כונת תועלת ותקנה למדברים, כמו שאמר שלמה עליו השלום: "אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם" (קהלת ג, יא), ואמר: "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם" (קהלת ג, א).

וכל זה חבורו והרכבתו נראים בכלו ובמקצתו. וכשנעיין בצמחים ובבעלי חיים נמצאם מחוברים מהיסודות הארבעה והם האש והרוח והמים והעפר והמה נחלקים ונפרדים, ואין בנו יכולת לחברם החבור הטבעי מפני שמקצתם משתנה אל קצתם וקצתם כנגד קצתם ואם נחבר דבר מהם הם ממהרים להשתנות ולהתחלף. אך החבור שחברה אותו התולדה הוא חבור מתוקן וקיים עד עת קץ.

וכבר חשבו קצת הפילוסופים כי הגלגלים והכוכבים והאישים העליונים הם מתולדת האש. ודומה לזה מ״ש דוד ע״ה (תהלים קד) עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט ובזה ראיה על המחשבה הזאת ואיננה תולדה חמישית כאשר חשב אריסט"ו.

וכיון שהנמצאות הוות מן היסודות ומחוברות מהם וידענו כי לא נמזגו מאליהן ולא נתחברו בטבען מפני המחלוקת שביניהם עלו בדעתנו ונתברר בנפשותינו כי מחברם זולתם וקושרם בלעדיהם ומרכיבם כנגד טבעם על כרחם. הוא בוראם ית׳ אשר תקן קשורם ותכן חבורם.

וכאשר נחקור על היסודות הארבעה נמצאם מחוברים מחומר וצורה והמה העצם והמקרה. והחומר שלהם הוא החומר הראשון אשר הוא שרש היסודות הארבעה והחומר וההיולי שלהם. והצורה היא הצורה הראשונה הכללית אשר היא שורש כל צורה עצמית וכל צורה מקרית כחום וכקור וכלחות וכיובש והכובד והקלות והתנועה והמנוחה והדומה להם. וההרכבה והחבור נראים בכל העולם ובכל חלקיו בשרשיו ובענפיו בפשוטו ובמורכבו בעליונו ובתחתונו וצריך ממה שהקדמנו שיהיה כולו מחודש כאשר התברר לנו כי כל מחובר מחודש והדין חייב שנאמין כי העולם מחודש. וכיון שכן הוא ונמנע שיהיה הדבר עושה את עצמו. צריך שיהיה לעולם עושה שהתחילו וחדשו.

ומפני שהתברר כי ההתחלות אי אפשר שיהיו מאין תכלית לתחילתם. מן הדין שיהיה לעולם תחלה אין תחלה לפניו וראשון שאין לו ראשון. והוא אשר יצרו וחדשו מאין דבר לא בדבר ולא על דבר, יד וכמ״ש הכתוב בעניו הזה (ישעיה מד) אנכי ה׳ עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מיאתי ואמר (איוב כו) נוטה צפון על תהו תולה ארץ על בלימה והוא הבורא יתעלה אשר אותו דרשנו ולמצאו כווננו במחשבותינו ושכלנו. הוא הקדמון הראשון אשר אין ראשית לראשיתו ואין תכלית לקדמותו כמו שאמר הכתוב (ישעיה מד) אני ראשון ואני אחרון ואמר (שם מא) אני ה׳ ראשון ואת אחרונים אני הוא.

ויש בני אדם שאמרו שהעולם נהיה במקרה מבלי בורא שהתחילו ויוצר שיצרו ומן התימה בעיני איך תעלה בדעת מדבר בעודנו בבריאותו כמחשבה הזאת ואלו היה בעל המאמר הזה שומע אדם שיאמר במאמרו בגלגל אחד של מים שהוא מתגלגל להשקות חלקה אחת של שדה או גנה וחושב כי זה נתקן מבלי כוונת אומן שטרח בחבורו והרכבתו ושם כל כלי מכליו לעומת התועלת היה לו להפליא ולהגדיל הרבה עליו ולחשוב אותו בתכלית הסכלות וימהר להכזיבו ולדחות מאמרו וכיון שידחה המאמר הזה בגלגל קטן ופחות ונבזה שנעשה בתחבולה קטנה לתקנת חלקה קטנה מהארץ איך יתיר לעצמו לחשוב כמחשבה הזאת בגלגל הגדול הסובב את כל הארץ וכל אשר עליה מן הברואים. והוא בחכמה. תקצרנה דעות כל בשר ושכלי המדברים להשיג הויתה והוא מוכן לתועלת כל הארץ וכל אשר עליה ואיך יוכל לומר שיהיה מבלי כונת מכוין ומחשבת חכם בעל יכולת.

ומן הידוע אצלנו כי הדברים אשר הם מבלי כוונת מכוין לא ימצא במאומה מהם סימן לחכמה וליכולת. והלא תראה אם ישפך לאדם דיו פתאום על נייר חלק שא״א שיצטייר ממנו עליו כתב מסודר ושיטות נקראות כמו שיהיה בקולמוס. ואלו הביא אדם לפנינו כתב מסודר ממה שאי אפשר להיות מבלי מצוע קולמוס ואומר כי נשפך הדיו על הנייר ונעשתה צורת הכתב עליו מעצמה היינו ממהרים להכזיבו על פניו שאיננו נמלט מכוונת מכוין, וכיון שזה בעינינו דבר שאי אפשר להיות בצורות רשומות בהסכמת דעתנו איך יוכל לומר בדבר שמלאכתו יותר דקה ותקונו יותר רחוק ועמוק בענינו עד אין תכלית שיהיה מבלי כוונת מכוין וחכמת חכם ויכולת יכול.

וכל מה שהביאונו להעמיד מציאות הבורא יתעלה מצג מעשיו די למי שיבין ויודה על האמת ומספיק בתשובת אנשי הקדמות שאומרים כי העולם קדמון ודחיית דבריהם ואתה דע לך:

פרק ז[עריכה]

אך הראיה שהבורא יתברך הוא אחד. הוא מפני שנתברר לנו בדרך הראיות כי יש לעולם בורא. התחייבנו לחקור עליו אם הוא אחד או יותר מאחד. וצריך שנבאר אמתת אחדותו משבעה פנים:

האחד מהם מצד בחינתנו לעילות הנמצאות כי כאשר נתבונן בהן נמצא מספרן פחות מעלוליהן וכל אשר נחקור על עילות העילות ההן למעלה נמצא מספרן פחות מהן וכל אשר תעלינה יתמעט מספרן עד שיגיע אל עילה אחת והיא עילת העילות.

וביאור זה כי אישי הנמצאים אין תכלית למספרם. וכאשר נתבונן במיניהם הכוללים אותם יהיה ‎‎מספרם פחות מן האישים אשר תחתיהם. כי כל מין מן המינים כולל אישים רבים והמינים יש תכלית למספרם. וכאשר נערוך המינים אל סוגיהם הכוללים אותם יהיה מספר הסוגים פחות ממספרם כי תחת כל סוג מהסוגים מינים רבים וכל אשר יעלו יהיה מספר הסוגים פחות עד אשר יגיעו אל סוגי הסוגים. וכבר אמר הפילוסוף כי סוגי הסוגים הם עשרה והם עצם וכמה ואיך ומצטרף ואנה ומתי ומצב וקנין ופועל ונפעל, וכאשר נחקור על עילות אישי מיני עשרת הסוגים האלה נמצאם חמש. התנועה והיסודות הארבעה שהם האש והרוח והמים והעפר. וכאשר נחקור על עילות היסודות הארבעה נמצאם החומר והצורה והם שנים. וכאשר נחקור על עילתם יהיה מספרם פחות מהם והוא רצון הבורא יתברך ואין מספר פחות משנים אלא אחד א"כ הבורא יתברך אחד על כל פנים, וכן אמר דוד עליו השלום (ד"ה א כט) לך ה' ‎‎הממלכה והמתנשא לכל לראש וגו' ‎‎ר"ל כי הוא רם על כל רמים ועליון על כל העליונים וראש כל תחלה ועילת כל עילה ועלול:

והשני מצד סימני החכמה הנראים בכל העולם הזה עליונו ותחתונו קפאיו וצמחיו ובעלי חיים אשר בו, וכאשר נשתכל בו יורנו כי כלו מחשבת חושב אחד ומלאכת בורא אחד והוא שאנו מוצאים אותו על מחלקותיו בשרשיו ויסודותיו מתדמה בתולדותיו ושוה בחלקיו ואותות חכמת הבורא יתעלה נראות בקטני היצירות וגדוליהן מעידות כי הם לבורא א' ‎‎חכם ואלו היה לעולם יותר מבורא אחד היתה צורת החכמה מתחלפת בחלקי העולם ומשתנת בכלליו ובחלקיו.

ועוד כי אנחנו מוצאים אותו כי הוא צריך בקיומו ותקונו קצתו אל קצתו ואין חלק ממנו נגמר אלא בחלק אחר כצורך קשקשי השריון וחלקי המטה ואברי גוף האדם ושאר המחוברים קצתם אל קצתם בתקונם והשלמתם. הלא תראה צורך הירח והכוכבים אל אור השמש וצורך הארץ אל השמים ואל המים וצורך בעלי חיים קצתם אל קצתם כי מקצת מיניהם אוכל מקצתם כדורס מן העופות והדגים וחיות השדה וצורך האדם אל הכל ותקנת הכל באדם וצורך הארצות והפלכים והחכמות והמלאכות קצתם אל קצתם, והחכמה נראית בקטני היצירות וגדוליהם.

כי כח החכמה הנראית ביצירת הפיל לפי גודל גופו איננו יותר נפלא מכח החכמה הנראית ביצירת הנמלה לפי קטנותה. אך כל אשר תקטן היצירה יהיה כח החכמה והיכולת נראה בה יותר ותקון הבורא יותר נפלא, ונראה ממנה וזה יורה כי כולם מחשבות חושב אחד ובורא אחד מפני שהם מתדמים ושוים ונכונים להשלמת סדר העולם והעמדתו כלו בכל חלקיו ואלו היה לו יותר מבורא אחד היתה צורת החכמה מתחלפת כקצת חלקיו ולא היה צריך קצתו אל קצתו ומפני שהוא חלוק בשרשיו ויסודותיו שוה בתולדותיו ומחברותיו תראה כי מחדשו ומחברו ומנהיגו וחושבו אחד.

ואמר הפילוסוף אין במה שברא האלהים יותר נפלא ממה שברא ורצה לומר כי החכמה בקטן ובגדול מחלקי העולם מתדמה ושוה כמו שאמר דוד עליו השלום בספרו מיני עניני העולם ותכונת ישובו (תהלים קד) מה רבו מעשיך ה' ‎‎כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך ואמר (שם צב) מה גדלו מעשיך ה' ‎‎מאד עמקו מחשבותיך:

והשלישי מפני החדוש הכולל את כל העולם כי הראיות למדו על חדושו. והוצרך בעבור זה שהיה לו מחדש מפני המנע הוית הדבר מאליו וכשאנו מוצאים הויה ויתברר לנו כי היה אחר שלא היה. נדע בעדות השכל השלם שזולתו בראו והמציא הויתו ויצר אותו.

וכיון שהתקיים כי לעולם בורא שבראו וחדשו אין ראוי להעלות על דעתנו שהוא יותר או פחות מאחד שאי אפשר למציאות העולם מבלי בורא אחד ואלו היה אפשר שיעלה בדעתנו שיתקיים העולם בפחות מבורא אחר היינו מעלים על דעתנו כן אך מפני שלא יכולנו להשכיל דבר שיוכל לעשות את זולתו פחות מאחד ידענו ידיעה שאי אפשר לדחותה כי הוא אחד כי הדברים אשר יתבררו מצד הבאת הראיה עליהם ותהיה מציאתם מציאה שא"א לדחותה אין אנו צריכין להעלות על דעתנו שהם יותר ממה שהצורך מביא אליו בהשלמת הדבר שהוא לראיה עליהם.

והדמיון כי בעת שנראה כתב שוה בחבורו וצורות המכתב אשר נכתב בו צורה אחת יעלה בדעתנו מיד כי כותב אחד כתבו וחברו כי הכתב לא יתכן בפחות מכותב אחד ואלו היה יכול להכתב בפחות מכותב אחד היינו חושבים כן ואע"פ שאפשר שיכתבנו יותר מאחד אין ראוי להעלות על דעתנו כן אלא בראיה שתעיד על ברור הדבר מהתחלף צורת המכתב במקצתו והדומה לזה, ואם היה הדבר כן אין אנו צריכין לדעתו פנים בפנים אם אי אפשר לעמוד עליו מן הצד הזה ועמדו לנו הראיות עליו ממעשהו בסדור כתיבתו במקום ראותנו אותו. וידענו ידיעה ברורה כי כותב אחד נמצא יודע מכתב ויכול לכתוב כתבו ולא השתתף בו עמו זולתו מפני סדר חבורו והשואתו מפני שמעשה שני עושים מתחלף ואיננו שוה ומסודר על ערך אחד ומשתנה בתקונו ותכונתו וכן נאמר בבורא יתעלה כי מפני שהיו אותות החכמה בבריאותיו מתדמות ושוות הוצרכנו להאמין כי בורא אחד בראם שאי אפשר למציאות המחודשים מבלעדיו ושאיננו דבר נראה בעצם ובמקרה ומפני שאיננו נראה אי אפשר למצאו ולדעתו אלא בדרכי הראיות והבחינות המורות עליו מצד בריאותיו אז תעמוד לנו אמונתנו שהוא נמצא ושהוא אחד קדמון היה ויהיה ראשון ואחרון גבור חכם חי ועמדו לנו הראיות עליו במקום עמדנו עליו וראותנו אותו יתעלה מפני שאיננו מענינים הנראים על כן הוצרכנו להעלות על דעתנו שבורא אחד בראם כי אי אפשר בלעדיו במציאות המחודשים. אך יותר מאחד אפשר בלעדיו ואין צורך אליו על כן מי שיטעון שהוא יותר מאחד לא יתקיימו דבריו אלא בראיה זולת הראיה שהבאנו ואי אפשר להעמידה מפני שהראיות שהן מדרך השכל אינן מכחישות זו את זו. אך כל הראיות מעידות על אחדותו ומרחיקות ממנו ענין הרבוי והשתוף והדמיון כאשר אמר ה' ‎‎ית' ‎‎(ישעיה מד) היש אלוה מבלעדי ואין צור בל ידעתי ואמר (שם) אני ראשון ואני אחרון ואמר (שם מח) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחדו ואמר (שם מה) צדיק ומושיע אין זולתי:

והרביעי שנאמר למי שהוא חושב כי הבורא יותר מאחד לא ימלט שיהיה עצם הכל עצם אחד או שלא יהיה אחד.

ואם יאמר כי העצם אחד אם כן הענין אחד והבורא איננו יותר מאחד.

ואם יאמר כי לכל אחד מהם עצם איננו מעצם אחד נצטרך עכ"פ שיהיה ביניהם הפרש מפני מחלקותם והשתנותם וכל נפרש מוגבל וכל מוגבל יש לו תכלית וכל אשר יש לו תכלית מחובר וכל מחובר מחודש וכל מחודש יש לו מחדש.

ומי שחושב כי הבורא יותר מאחד מצריך שיהיה מחודש וכבר הקדמנו כי בורא העולם קדמון והוא עלת העלות ותחלת התחלות והוא על כל פנים אחד והוא כמ"ש הכתוב (נחמיה ט) אתה הוא ה' ‎‎לבדך:

והחמישי מצד ענין הרבוי והאחדות והוא שאקליד"ס גדר האחדות בספרו ואמר כי האחדות היא אשר בה יאמר לכל דבר אחד ר"‎ל כי האחדות קודמת לאחד בטבעה כאשר נאמר כי החום קודם לכל דבר חם ולולא האחדות לא היה נאמר על דבר מהדברים אחד, והענין אשר אנחנו צריכין להעלות על דעתנו מן האחדות הוא יחידות גמורה ובדידות שאין עמה חבור ולא דמיון בשום ענין ולא רבוי ולא מספר בשום פנים ולא התחבר אל דבר ולא התפרד מדבר, וענין הרבוי הוא כלל אחדים ולא יתכן שיקדים הרבוי לאחדות אשר ממנה נתרבה. ואם נמצא בשכלנו או בהרגשותינו שום רבוי נדע ידיעה ברורה כי האחדות קדמתו כקדימת האחד המניני לשאר המנין. ומי שיחשוב כי הבורא יותר מאחד יש לו לומר על כל פנים כי האחד קודם לכלם מפני הקדמת האחד למנין ואחדות לרב אם כן הבורא אחד על כל פנים קדמון אין קדמון זולתו כמו שנאמר (ישעיה מג) לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה:

והששי מצד המקרים הדבקים אל כל מתרבה והוא שהרבוי והכלל מקרה נכנס על העצם והוא הכמות והוא יתברך הבורא העצם והמקרה לא תשיגנו מדה ממדותם בעצם כבודו וכאשר התברר כי הבורא התעלה מכל דמיון וערך אל דבר מבריאותיו מן השכל ומן הכתוב והיה הרבוי הנכנס על עצם המתרבה מקרה לא יאות שתשיג עצם כבוד הבורא מדה ממדות הרבוי ואם לא יסופר ברוב הוא אחד על כל פנים מפני שאין בין הרב והאחדות אמצעי א"כ אין הבורא יותר מאחד והוא אחד עכ"פ כמו שאמרה חנה (שמואל א' ‎‎ב) אין קדוש כה' ‎‎כי אין בלתך וגו':

והשביעי כי הבורא אם הוא יותר מאחד יהיה כל אחד מהם יכול לברוא העולם או לא יכול אלא בעזר חברו.

ואם כל אחד מהם יכול הבורא הא' ‎‎נוסף מפני שהאחר יכול ואיננו צריך לזולתו ואם לא ישלם הדבר כי אם בהתחברם אין לאחד מהם יכולת שלמה ולא כח גמור מפני שכל א' ‎‎מהם נלאה ומקצר וכ"א מהם חלש וכל חלש יש תכלית לכחו ולעצמו. וכל אשר יש לו תכלית יש לו גבול וכל אשר יש לו גבול מחובר וכל מחובר מחודש וכל מחודש יש לו מחדש. אם כן החלש אי אפשר שיהיה קדמון מפני שהקדמון לא תקצר ידו מדבר ולא יצטרך לעזר זולתו.

א"כ אין הבורא יותר מאחד.

ואלו היה אפשר להיות יותר מאחד היה אפשר שתהיה ביניהם מחלוקת בבריאת הברואים ולא היתה נגמרת מהם יצירת הברואים. ובמצאנו כל העולם הזה על סדר אחד ותנועה אחת נמצאת בכל חלק מחלקיו לא נשתנה ועם הדורות נדע שיוצרו ומנהיגו אחד לא ישנה מעשהו ולא יחליף הנהגתו זולתו כמו שאמר (ישעיה מד) ומי כמוני יקרא ויגידה ויערכה לי וגו'. ואמר דוד (תהלים קיט) לעולם ה' ‎‎דברך נצב בשמים לדור ודור אמונתך כוננת ארץ ותעמוד.

ומה שאנו רואים הנהגת הבורא השלמה בברואים כי ההנהגה לא תהיה שלמה מתמדת על ענין אחד אלא בהתיחד אחד בעצה ובהנהגה כמלך במדינה והנפש בגוף. ואמר אריסט"ו בספרו בענין היחוד אין טוב ברבות הראשים אך הראש האחד ואמר שלמה (משלי כח) בפשע ארץ רבים שריה וגו'.

ובמה שהבאנו בענין הזה די למבין ומספיק בתשובה על הנחת הרבוי בו בהעמידנו האחדות לבורא העולם תדחה טענת כל מי שיאמר שהוא יותר מאחד ואתה דע לך:

פרק ח[עריכה]

אך באור אופני האחד האמתי והאחד העובר, הוא שהאחד שם נגזר מן האחדות והוא נאמר על שני ענינים:

האחד מהם מקרי והוא העובר והשני עצמי קיים והוא האמתי והאחד המקרי גם כן הוא על שני ענינים:

האחד מהם נראה בו הרבוי והכלל והקבוץ כסוג האחד אשר הוא כולל מינים רבים וכמין האחד הכולל אישים רבים וכאיש הא' ‎‎המחובר מחלקים רבים וכצבא האחד הכולל אנשים רבים, וכאמרנו כור אחד והין א' ‎‎ורובע א' ‎‎וליטרא אחת וכל א' ‎‎מהם כולל דברים רבים יאמר על כ"א מהם א'. וכל א' ‎‎ממה שהזכרנו נקרא אחד על דרך העברה והוא מפני שהדברים ההם אשר יקבץ אותם השם ההוא שוים בענין א' ‎‎ונקרא רב מפני שכולל דברים רבים וכאשר יתפרדו הדברים ההם ויתבודדו יאמר על כל אחד מהם אחד והאחד בכמו הענינים האלה אשר זכרנו מקרה והוא אחד מצד ורב מצד.

והענין השני מאחד המקרי הוא האחד הנאמר על האיש הא' ‎‎לא מתרבה ולא כולל דברים רבים כנראה ממנו אך הוא רב בעצמו מצד חבורו מחומר וצורה ועצם ומקרה, והוא מקבל ההויה וההפסד והחלוק והחבור והפרידה והשנוי והחלוף והשתוף.

אם כן הרבוי ישיג הדבר הנאמר עליו אחד מכל מה שספרנו מפני שהם כנגד האחדות. כי האחד הנאמר על הדבר אשר ישיגנו בעצמו ענין מעניני הרבוי והשנוי הוא מקרה מבלי ספק והוא אחד על דרך העברה לא ע"ד האמת. שים לבך להבין:

אך האחד האמת יאמר גם כן על שני פנים. האחד מהם במחשבה והשני בפעל.

והמחשבה הוא האחד המניני אשר הוא שרש כל מנין ותחלתו וטעם האחד המניני שהוא אות וסימן לתחלה שאין תחלה לפניה כי כל תחלה אמתית תקרא אחד כמו שנאמר (בראשית א) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד במקום יום ראשון הוציאו בלשון אחד מפני שהאחד שם לתחלה שאין לפניה תחלה וכשהוא שונה יקרא שני וכשהוא משלש יקרא שלישי וכן עד עשרה ואחר כן ישוב אל האחד ואחר כן ישוב אל מאה ואל אלף אין תכלית למנין. וע"כ היה גדר המנין כלל מורכב מן האחרים והטעם שקראתיו מחשבי מפני שהמנין אינו נכנס תחת החושים הגשמיים אבל יושג במחשבה. אך המנוי הוא מורגש בחושים הגשמיים החמשה או במקצתם.

והענין השני אשר הוא אחד אמתי נמצא בפעל. הוא ענין אשר לא יתרבה ולא ישתנה ולא יתחלף ולא יסופר במדה ממדות הגשמיים ולא תשיגהו לא הויה ולא הפסד ולא תכלה. ולא יעתק ולא ינוע ולא ידמה אל דבר ולא ידמה אליו דבר ולא ישתתף עם דבר. כי הוא עכ"פ אחד אמת והוא שרש לכל מתרבה כאשר עבר מדברינו. כי האחדות עילת הרבוי, ואין לאחד האמתי תחלה ולא תכלית. כי כל מה שיש לו תחלה ותכלה מן הדין שתכנס ההויה וההפסד עליו וכל מה שתכנס ההויה וההפסד עליו משתנה והשני כנגד האחדות א"כ יהיה יותר מאחד כי הוא קודם ההתחלה לזולתו אחריה וזה מחייב לו הרבוי, וכן הדמות במתדמה מקרה וכל אשר ישיגנו מקרה מתרבה והאחד האמת לא ישיגהו שום מקרה בעצם כבודו בשום פנים.

ואם יאמר אומר שהאחדות באחד האמת מקרה, נאמר כי ענין האחדות באחד האמת הוא הרחקת הרבוי והרב ממנו וכאשר נספר האחד לא נספרהו כי אם בענין אפיסת הרבוי והרב. והאחד האמת לא יסופר במדה שמחייבת לעצם כבודו רבוי ולא שנוי ולא חלוף בשום פנים. ובזה נשלמו כל דברינו באחד העובר והאחד האמת ואתה דע לך:

פרק ט[עריכה]

פרק י[עריכה]

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ נראה שצ"ל לו. ויקיעורך


חובת הלבבות
הקדמה
שער היחוד | שער הבחינה | שער עבודת האלהים | שער הבטחון
שער יחוד המעשה | שער הכניעה | שער התשובה | שער חשבון הנפש | שער הפרישות | שער אהבת ה'
חתימה