תורת חובות הלבבות/שער עבודת האלהים

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


<< · תורת חובות הלבבות · שער עבודת האלהים· >>

השער השלישי - שער עבודת האלהים


בביאור אופני חיוב קבלת עבודת האלהים יתברך,

ויחלק לפתיחה ועשרה פרקים.

הפתיחה בביאור היות השכל מחייב בקבלת עבודת האלהים וזה.
מקל וחומר מחיוב ההודאה בין בני אדם מן המקבל אל המיטיב
ויאמר כי בעניין קבלת עבודת האל ראוי להתבונן בעשרה
ענינים והם ענייני עשרת פרקי השער:

פרק א' - ההערה על העבודה וחלקיה.
פרק ב' - בצורך המביא אל כל חלק מחלקיה.
פרק ג' - בגדר העבודה וחלקיה ומעלותיה.
פרק ד' - בצורת ההערה התורייה וחלקיה ומעלות אנשים בידיעת ספר התורה והבנת ענייניו.
פרק ה' - בצורת ההערה השכלית ולהורות עליה על דרך השאלה והתשובה.
פרק ו' - במיני חיוב העבודה כפי מיני הטובות ומחלקותיהם.
פרק ז' - בבאור הפחות מה שחייב בו מי שמיטיבים מן החובות אליו בטובה למטיב בה.
פרק ח' - במחלוקת החכמים בהכרח ובצדק והדעת הקרובה אל האמת מן הדעות בזה.
פרק ט' - בספור סוד יצירת המין האנושי בעולם הזה בדרך קצרה.
פרק י' - בספור דרך השמוש בכל מידה ממידותינו במקומה.

פתיחה[עריכה]

בביאור אופני חיוב קבלת עבודת האלוקים יתברך. אמר המחבר, מפני שביארנו במה שעבר חיוב יחוד האלוקים בלב שלם, ואופני בחינת טובותיו על האדם, התחייבנו לזכור אחר כך מה שהאדם חייב לנהוג בו כשיתברר אצלו, והוא קיבול עבודת האלוקים, כפי אשר יחייבהו השכל למטיב על מי שהיטיב לו. וראוי להקדים בפתיחת השער הזה, ביאור אופני הטובות וחיובי ההודאה עליהם מבני אדם קצתם לקצתם. ונעלה מזה אל מה שאנו חייבין בו לבורא יתעלה מן השבח וההודאה על רוב חסדו וגודל טובו עלינו. ונאמר, כי מן הידוע אצלינו, כי כל מיטיב אלינו, אנו חייבין להודות לו כפי כונתו להועיל לנו, ואם יקצר במעשהו לדבר שיקרהו וימנעהו מהיטיב אלינו, הודאתו חובה עלינו, כיון שנתברר לנו כי דעתו עלינו לטוב, וכי כוונתו להועיל לנו. ואם תגיע לנו שום טובה על ידי מי שלא כוון בה אלינו, יסתלקו מעלינו חיובי ההודאה לו סילוק, הכוונה לפי שמיד בקבלת הטובה, יקדים ציור חיוב ההודאה בלב המקבל, אך בהוודע לו אח"כ שלא כיוון המטיב, יסתלק ממנו הציור ההוא (פת לחם), ואין אנו חייבין בה.

וכאשר נתבונן בטובות בני אדם קצתם אל קצתם, אינן יוצאות מאחד מחמשה פנים:

  • האחד - טובת האב על הבן.
  • והשני - טובת האדון על עבדו.
  • והשלישי - טובת העשיר על הרש כדי לקבל שכר שמים.
  • והרביעי - טובת בני אדם קצתם לקצתם לקנות השם והכבוד ולגמול העולם.
  • והחמישי - טובת החזק על החלש בעבור חמלתו עליו ושהוא כואב על עניינו.

וצריך שנעיין עתה בכוונת כל אשר סיפרנו, אם אינה תלויה בדבר כי-אם לתועלת מי שמטיבין אליהם אם לא.

ותחילתם טובת האב על בנו, מן הידוע כי הוא מכוין לתועלת עצמו בו, כי הבן נתח מהאב עם עוצם תקותו בו, והלא תראה כי הוא מרגיש עליו יותר מגופו במאכלו ובמשתהו ובכסותו, ולדחות כל נזק מעליו, ונקל בעיניו סבל הטורח והיגיעה בעד מנוחתו, עם מה שהוטבעו עליו האבות מן הרחמים והחמלה על בניהם, ועם כל זה חייבה התורה והשכל על הבן העבודה והכבוד והיראה, כמ"ש הכתוב איש אמו ואביו תיראו (ויקרא יט). שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך (משלי א). ואמר בן יכבד אב ועבד אדוניו (מלאכי א).

ואם האב מוכרח בזה בדרך הטבע והטובה לאל, והוא שליח בה בלבד, אבל טובת האדון על עבדו, ידוע כי הוא מכוין לתקן ממונו בממונו עם צרכו לעבודתו, והוא אינו מכוין בזה כי-אם תועלת עצמו, ועם כל זה כבר חייבו הבורא יתברך בעבודתו והודאתו, כמ"ש בן יכבד אב ועבד אדוניו.

אבל טובת העשיר על הרש לקבל שכר שמים, הוא כסוחר שהוא קונה הנאה גדולה קיימת, יגיע אליה אחר זמן, בטובה קטנה ואבודה ונבזית, יתננה מיד. ולא נתכוון אלא לפאר נפשו באחריתו בטובה שהפקידה האלקים בידו, לתתה למי שיהיה ראוי לה. ומן הידוע כי ראוי להודות אותו ולשבחו, אע"פ שהיתה כוונתו לפאר את נפשו באחריתו, ועם כל-זה נתחייבה לו ההודאה, כמ"ש איוב "ברכת אובד עלי תבא" (איוב כט). ועוד אמר "אם לא ברכוני חלציו ומגז כבשי יתחמם" (איוב לא כ).

אבל טובת בני אדם קצתם אל קצתם בעבור אהבת השבח והכבוד וגמול העולם, הוא כמי שאוצר דבר אצל חבירו או מפקיד אצלו ממון מפני יראתו שיצטרך לאחר זמן, אף על פי שכוונתו לתועלת עצמו בהטיבו לזולתו כמו שאמרנו, חייב לו השבח וההודאה עליה, כמו שאמר החכם "רבים יחלו פני נדיב וכל הרע לאיש מתן" (משלי יט). ואמר "מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו" (משלי יח).

אך טובת החומל על העני הכואב לו, הוא מכוון בה לדחות צער מלע עצמו אשר מצאוהו מעגמת נפשו וכאבו למי שחמל עליו. והוא כמי שמרפא כאב שמצאהו בטובת ה' עליו, ואיננו נשאר מבלתי שבח, כמו שאמר איוב "אם אראה אובד מבלי לבוש, ואין כסות לאביון, אם לא ברכוני חלציו ומגז כבשי יתחמם" (איוב לא).

וכבר נראה ממה שהקדמנו כי כוונת כל מטיב לזולתו מבני-אדם הוא לתועלת עצמו תחלה, ולקנות קישוט נאה לעולם-הזה או לעולם-הבא, או לדחות צער מעל נפשו או לתקנת ממונו, ואין כל זה מונע משבחם והודאתם מיראה ומאהבה אותם, ומהשיב להם גמולם, אע"פ שהטובה ההיא שאולה בידם והם מוכרחים להטיב בה וכאשר זכרנו, וטובתם אינה תמידית ולא נדיבותם נמשכת וחסידותם מעורבת עם כוונת תועלת נפשם, אן לדחות ההיזק ממנה, אם-כן כמה האדם חייב מן העבודה והשבח וההודאה לבורא הטובה, והמטיב בה אשר אין תכלית לטובתו, אך היא מתמדת ונמשכת מבלתי כוונת תועלת ולא דחיית נזק, רק נדבה וחסד ממנו על כל המדברים.

וממה שראוי לעמוד עליו, כי כל מטיב לזולתו מבני אדם מכל המינים אשר זכרנו, אין לו יתרון על מי שמטיב לו, אלא במקרה מן המקרים אבל באנושותם ועצמם נמשלים וקרובים זה לזה בעצם ובדמות ובחיבורם בצלמם וטבעיהם וברוב מקריהם, ועכ"ז חייב מי שמטיבים לו מן העבודה למטיב מה שספרנו. ואם היינו חושבים כי מי אשר מטיבין לו בתכלית החיסרון והגריעות, ובהרכבתו וחיבורו ודמותו, היה חייב בעבודה יותר, וכן כאשר נחשוב כי המטיב בטובה, טוב ושלם מכל נמצא, ומי שמטיבין לו גרוע מכל נמצא וחלוש מכל נברא, השכל מחייב בתוספת העבודה למטיב עד אין תכלית.

וכאשר נבחון על ההקשה הזאת, דבר הבורא יתברך ובני אדם בשכלנו נמצא הבורא יתברך נעלה ונישא ומרומם על כל נמצא וכל מושג בהרגשה ובשכל כפי אשר התבאר בשער הראשון מן הספר הזה, וכן נמצא האדם בהקשתו אצל שאר מיני החיים שאינם מדברים חסר וחלש מכולם, ויראה לך זה בג' עניינים:

  • אחד מהם - בענין גידולו ועוללותו, כי נמצא שאר מיני החיים חזקים ממנו, ויכולים לסבול הצער יותר ולנשא את עצמם, ואינם מטריחים אבותם בגידולם כאדם.
  • והענין השני - כשנעיין במה שיש תוך גוף האדם מן הלכלוכים והטינופים, ומה שנראה עליו מחוץ ממה שהוא קרוב מהם, כשהוא נמנע הרחיצה והנקיות ימים רבים, וכן כאשר ימות, כי זוהמתו יותר כבדה מכל זוהמת כל נבלות שאר בעלי-חיים, וצואתו יותר מסרחת מצואת שאר בעלי-חיים, וכן שאר טינופיו.
  • והענין השלישי - מה שהוא נראה מחולשת תחבולותיו כשיחסר כח הדיבור אשר נתן לו הבורא יתרון על שאר החיים שאינם מדברים, למאורע שאירע במוחו, כי בעת ההיא יהיה נעוה ונתעה משאר בעלי-חיים. ואפשר שישחית עצמו בשחיתות ובתמותות, ונמצא רוב בעלי-חיים שיש להם מן ההכרה בדרכי טובתם והתחבולה בהשגת מזונותם, מה שמקצרים רבים מן המשכילים שבבני אדם מכמותה, כל-שכן מי שיפקד שכלו מהם.

וכאשר נעמוד במחשבותינו על גדולת הבורא יתעלה ועוצם יכלתו וחכמתו ועשרו, ונסתכל בחלישות האדם וחסרונו, ושאינו מגיע אל השלמות ורוב צרכו ורישו לדבר שימלא מחסורו, ונבחון רוב טובות הבורא יתברך וחסדו עליו, ושבראהו כמו שבראהו מן החסרון בעצמו, והוא רש וצריך אל מה שיש בו תקנתו, ולא יגיע אליו כי אם ביגיעת נפשו, וזה מחמלת הבורא עליו כדי שיכיר את עצמו ויבחן בכל עניניו וידבק בעבודת האל, על כל פנים, ויקבל על זה גמול העולם-הבא אשר לו נברא, כמו שהקדמנו מן הדברים בשער השני מן הספר הזה, כמה האדם חייב לו ית׳ מן העבודה והיראה והשבח וההודאה והתמדת התהלה עם בירור חיוב כל אשר הקדמנו מן שבח בני-אדם והודאתם קצתם לקצתם. ואם יש איש סכל שחולק בחיוב כל זה לבורא יתברך על האדם כשהוא מבחין ומתבונן בענין הזה, ומודה באמת על עצמו, הלא יעור הישן ויקץ המתעלם, ויבחין הכסיל וישכיל המשכיל בירור חיוב קבלת עבודת האלקים עם בירור הראיות ופירסום העדים ואמיתת המופתים. וכמ״ש הנביא ע״ה למי שהתעלם מעיין בקבלת עבודת האלקים ית׳ "הלה׳ תגמלו זאת עם נבל ולא חכם (דברים לב).

אם-כן כבר נתברר חיוב קבלת עבודת האלקים על בני אדם מצד התמדת טובותיו עליו. וצריך שנבאר מענין השער הזה עשרה ענינים:

  • אחד מהם - ההערה על העבודה וחלקיה.
  • והשני - בצורך המביא אל כל חלק מחלקיה.
  • והשלישי - בגדר העבודה וחלקיה ומעלותיה.
  • והרביעי - בצורת ההערה התוריה וחלקיה, ומעלות אנשים בידיעת ספר התורה והבנת עניניו.
  • והחמישי - בצורת ההערה השכלית, ולהורות עליה על דרך השאלה והתשובה.
  • והששי - במיני חיובי העבודה כפי מיני הטובות ומחלקותיהם.
  • והשביעי - בביאור הפחות מה שחייב בו מי שמטיבין לו בטובה מן הטובות למטיב בה.
  • והשמיני - במחלוקת החכמים בהכרח ובצדק והדעת הקרובה אל האמת מן הדעות בזה.
  • והתשיעי - בסיפור סוד יצירת המין האנושי בעולם הזה בדרך קצרה.
  • והעשירי - בסיפור דרך השימוש בכל מדה ממדותינו במקומה.


פרק א[עריכה]

אמר המחבר, אך הצורך אל ההערה על עבודת ה' וחלקיה, הוא מפני שהאדם חייב בעבודת ה' יתברך, מדרך השכל וההכרה, ויש בין עת הראות הטובות על האדם ובין עת שישכיל ויכיר ס ה שהוא חייב עליהם מן העבודה זמן ארוך. היתה הערת האדם על מה שחייב בו מן המעשים ואמונת הלבבות אשר בהם תשלם לו העבודה לאל ית׳ חובה, כדי שלא ישאר בלי דת עד שיגמור שכלו וההערה על שני ענינים, אחד מהם תקוע בשכל, נטוע בהכרת האדם, נוצר עליו בשרש בריאתו ותולדתו, והשני קנוי בדרך השמע, והיא התורה אשר יגיענה הנביא אל בני אדם, להורותם דרך העבודה אשר הם חייבין בו לבורא יתברך.


פרק ב[עריכה]

אך הצורך המביא אל כל חלק מחלקי ההערה, הוא מפני שההערה התקועה בשכל נחלשת מג׳ פנים, התחייבנו לחזקה בהערה התוריה.

  • והאחד מהג׳ פנים הוא - מפני שנברא האדם מדברים שונים זה מזה, וטבעים מתגברים זה על זה, ומעצמים זה הפך זה, והם נפשו - וגופו. ונטע הבורא יתברך בנפשו מדות וכוחות יכסוף בהם לדברים, כאשר יתנהג בם האדם יגדל בהם גופו ויתחזק על ישוב העולם הזה, וישאר המין האנושי על עניינו, ואם יפסדו אישיו, והמדה הזאת היא התאוה להנאות הגופיות, והיא כוללת כל מיני החי הגדל. והרכיב הבורא יתעלה בנפש האדם עוד מדות וכוחות יכסוף בהם, כאשר ישתמש בהם למאוס בעמידתו בעולם הזה ויחפוץ להיפרד ממנו, והיא החכמה (ס״א ההכרה) השלמה. ומפני שהיו ההנאות הגופיות קודמות אל נפש האדם מנעוריו, וצוותו בהם מתחילת ענינו חזק וגדול ונחוץ בם יותר, הגבירה מדת התאוה על שאר מדותיו, עד שגברה על השכל שנוצר עליו האדם, וטחה מראות עינו, ואבדו סימני חמודותיו, והוצרך האדם בעבור זה לדברים שהם חוץ לו, לעמוד בהם כנגד מידתו המגונה, והיא התאוה להנאות הבהמיות, ולהחיות בהם סימני מדתו המשובחת - והוא השכל. והדברים ההם ענייני התורה אשר הורה בהם האל ברואיו דרך עבודתו על ידי שלוחיו ונביאיו ע"ה.
  • והשני - שהשכל הוא עצם רוחני נגזר מן העולם העליון הרוחני, והוא נכרי בעולם הגופים העבים, והתאוה אשר באדם מחוברת מכוחות הטבע ומזג היסודות, והיא בעולם יסודה, ומעון שרשה מושכים אליה המאכלים כח ומחזקים אותה ההנאות הגופיות. והשכל מפני שהוא נכרי, אין לו מחזק ולא חבר והכל כנגדו, ומן הדין היה שיחלש ונצטרך לדבר שידחה בו מעליו גובר התאוה ושיחזקהו עליה, והיתה התורה רפואה לחולה כזה מחליי הנפשות ומדוי המדות. ועל כן תמצא התורה מזהרת מהרבה מאכלים ולבושים ובעילות וקנינים ומעשים שהם מחזקים כח התאוה. וכן הוא מצווה במה שהוא עומד כנגדה מהדברים שהם הפכה, והם התפילה והצום והצדקות וגמילות חסדים, ולהחיות בהם סימני השכל, ולהועיל האדם בם בעולם הזה ובעולם הבא, כמ"ש דוד : "נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי" (תהלים קיט). ואמר : "כי נר מצווה ותורה אור" (משלי ו). ונאמר : "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך (קהלת ב).
  • והשלישי - כי התאוה משתמשים בה תדיר במזון הגוף, ולא תרפה מהעבודה לילה ויום, והשכל אין משתמשים בו אלא במה שהוא מפיק לתאוה. ומן הידוע שהכלים שמשתמשים בהם תמיד על דרך הטבע מוסיף תיקונם ומתחזקים מעשיהם. וכאשר ימעט שמושם יפסדו ויחלשו מעשיהם, והדין נותן שתחזק התאוה מפני שמשתמשים בה תדיר ויחלש השכל מפני מעוט השמוש בו, והנהגתו על מה שהוטבע עליו, והצריך הדוחק למציאות ענין שאין משתמשים באמיתתו מאברי האדם ותאותיו הבהמיות מאומה. אבל משתמשים בה בשכל הניצל מגובר התאוה עליו, היא התורה אשר בהשתמש השכל בה, יחזיק ויזך ויזהיר, וידחה מעל האדם הסכלות הגוברת על נפשו, המונעת אותו מראות הדברים על אמיתתם, ומהניחם על מכוניהם, כמ״ש : ״תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי. פקודי ה׳ ישרים משמחי לב מצות ה' ברה מאירת עינים״ (תהלים יט).

והתחייבה מאשר זכרנו הערת האדם בדרך התורה, הכוללת המצות השכליות והשמעיות, לעלות בהם אל העבודה אשר האדם חייב בה מדרך הראיה השכלית, אשר היא תכלית הענין המכוון בו בבריאת המין האנושי בעולם הזה.


חובת הלבבות
הקדמה
שער היחוד | שער הבחינה | שער עבודת האלהים | שער הבטחון
שער יחוד המעשה | שער הכניעה | שער התשובה | שער חשבון הנפש | שער הפרישות | שער אהבת ה'
חתימה