תורת חובות הלבבות/שער הבחינה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


<< · תורת חובות הלבבות · שער הבחינה· >>

חובת הלבבות, השער השני - שער הבחינה


בביאור אופני הבחינה בברואים ורב טוב האלוהים
עליהם, ויחלק לפתיחה ושישה פרקים.

הפתיחה בביאור היות הבחינה בברואים מביאה להכרת הבורא.
ויבאר שלושה מונעים מהכרת טובות האל וגודל מעלתן ויאמר
כי בעניין הבחינה ראוי להתבונן בששה עניינים. והם ענייני
ששת פרקי השער:

פרק א' - מהות הבחינה ואמתתה.
פרק ב' - אם אנחנו חייבין לבחון בבריאה אם לא.
פרק ג' - איך אופני הבחינה בברואים.
פרק ד' - כמה מיני סימני חכמה בברואים אשר נוכל לבחון מהם.
פרק ה' - איזה מהם קרוב אלינו ואנחנו חייבין לבחון בו יותר משאריתם.
פרק ו' - במפסידי הבחינה והדברים התלויים בה.

פתיחה[עריכה]

אמר המחבר, מפני שהקדמנו בשער הראשון אופני יחוד האלוהים בלב שלם, והיתה הבחינה בחכמה הנראית בבריאות הבורא יתעלה הדרך הקרובה ביותר אל בירור מציאותו, והנתיב הסלול לדעת אמתתו, התחייבנו להדביקו אליו כדי לסמוך כל שער אל מה שהוא דומה לו מן השערים, ולהביא אחר כל עניין מה שיאות לו מן העניינים אשר בהם נתחייב בעבודת האל יתעלה, אשר בראנו לה, כמו שאמר החכם: "והאלהים עשה שייראו מלפניו" (קהלת ג, יד).

ונאמר תחילה, כי טובות האל יתעלה על ברואיו, ואם הן כוללות את כלם, כמו שאמר הכתוב "טוב ה׳ לכל" (תהלים קמה, ט), רובם כעיוורים מהכירם ומהבין גודל מעלותם, ואינם משכילים עניינם, מפני שלשה דברים:

  • אחד מהם רוב התעסקם בעניין העולם ותענוגיו והרבותם נכסים והתאוותם מה שלא יגיעו אליו ממנו ומה שנבצר מהם מתענוגיו, והתעלמם מהביט אל טובות הבורא עליהם, מפני שלבם תלוי בעוצם מה שהם מקוים מִמְּלֹאת תאותם והשלמת משאלותם, כי כל אשר יגיעו ממנו אל מעלה, מבקשים מה שהוא למעלה ממנו, ודורשים מה שאחריה, ותמעטנה בעיניהם הטובות הרבות, ותקטנה אצלם המתנות הגדולות, עד שהם חושבים כל טובה שיש לזולתם כאילו נשללה מהם, ומה שהגיע אליהם ממנה - רעות מוצאות אותם, ולא יבינו אל פעולות ה׳ המטיב בהם אליהם, כמו-שאמר-הכתוב "רשע כגובה אפו בל ידרוש אין אלהים כל מזמותיו" (תהלים י, ד).
  • והשני צאתם אל העולם-הזה, והם נמשלים כבהמות סכלות וכעַיִר, כמ״ש הכתוב "ועיר פרא אדם יולד" (איוב יא, יב), והתגדלם בטובות האלוהים העודפות, והתגלגלם בהם, עד ששבו אצלם רגילות וידועות, כאילו הם עצמיות להם בלתי סרות מאתם ולא נפרדות מהם כל ימיהם. וכאשר ישכילו ותתחזק הכרתם, יסכלו טובות הבורא יהי' סכל מטובות הבורא עליהם, ואינם משימים על לבם חיוב ההודאה עליה, מפני שאינם יודעים מעלת הטובה והמטיב בה אליהם. ומשלם בזה לתינוק, שמצאו איש אחד מאנשי החסד במדבר. וחמל עליו ויאספהו אל ביתו ויגדלהו, ויאכילהו, וילבישהו, ויתנדב עליו בכל הטוב לו, עד שהשכיל והבין אופני דרכי טובתו. ואחר כן שמע האיש ההוא על אסיר שנפל ביד שונאו, והגיעהו אל תכלית הצער, והרעב, והעירום ימים רבים, ונכמרו רחמיו על צערו, ופייס לשונאו, עד שהתירו ומחל לו את דמיו, ויאספהו האיש אל ביתו, והיטיב לו במקצת הטוב אשר היטיב בו לתינוק, והיה האסיר מכיר בטובת האיש עליו, ומודה עליה יותר מן התינוק שגדל בה, מפני שיצא מעניין העוני והצער אל עניין הטובה והשלוה בעת שהכרתו בה גמורה, על כן הכיר טובת האיש החסיד וחסדו מאד. והתינוק לא הבין מעלת הטובה עליו, אע״פ שהתחזקה הכרתו והתישב בדעתו, מפני שהיה רגיל בה מימי נערותו. ואין איש מאנשי השכל מסתפק, שחסדו וטובו על התינוק כוללים ונראים יותר, ושהוא חייב בהתמדת ההודאה והשבח עליהם יותר. וזה דומה למה שאמר הכתוב "ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו ולא ידעו כי רפאתים" (הושע יא, ג).
  • והשלישי, מפני מה שמוצא אותם בעולם ממיני הפגעים, ומה שמגיע אליהם מענייני ההפסד בגופם ובממונם, ולא הבינו סיבות אופני טובתם בהם, ותועלות הנסיון והמוסר להם, כדברי הכתוב "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו" (תהלים צד, יב). ושכחו, כי הם וכל אשר להם טובות שהטיב להם הבורא, נדבה וחסד, וגזר בהם בצדק, כפי מה שחייבה חכמתו, וקצו בהראות צדקו בהם, ולא שבחוהו בהגלות חסדו עליהם, והביאה אותם סכלותם לכפור בטובה ובמטיב בה להם. ואפשר שתביא הסכלות רבים מהם להתחכם עליו במעשהו ובמיני הבריאות אשר בראם לתקנתם.

ומה נדמו בזה אל אנשים עוורים, הובאו אל בית מוכן להם בכל תועלותיהם, והושם כל דבר בו על מכונתו הטובה, והותקן על התקון הנאה והנאות לתועלותם, וכוונת תקנותם, וזומן להם בו עם כל זה כחלים מועילים ורופא חכם לרפאם בהם, כדי שייטיב ראותם. והם התעלמו מעסוק ברפואת עיניהם, ולא שמעו אל הרופא אשר היה מתעסק ברפואתם, והיו הולכים בבית בעניין רע מעוורונם. וכל אשר הלכו בבית, נכשלו בדברים המוכנים לתועלתם. ונפלו על פניהם. והיה מהם מי שנפצע ומי שנשבר, ורב צערם ונכפלה רעתם, והיו מתרעמים על בעל הבית והבונה אותו, וגנו את מעשהו, והיה בעיניהם כמקצר וכמנהיג רע. וחשבו, כי לא כוון בהם כוונת טובה וחסד, כי-אם כוונת הצער והנזק, וגרם להם זה לכפור בטובת בעל הבית וחסדו, כמו שאמר החכם: "וגם בדרך כשהסכל הולך לבו חסר ואמר לכל סכל הוא" (קהלת י, ג). וכיון שהוא כן, התחייבו אנשי החכמה והמדע להעיר מי שלא הבין טובות הבורא, ולהורות בני אדם לדעת יתרונם בדרך שכלם. כי כמה טובות מנע בעליהם ליהנות מהם וערבב שמחתו בהם חסרון הכרתו אותם וידיעתו מעלותם. וכשמעירים את בעלי הטובות להכיר אופני יתרונם ומגלים להם מה שנעלם מדעתם מהם, יגדל שבחם ותרבה הודאתם למטיב להם, וישיגו בזה אל התעגוג וההנאה בהם בעולם-הזה ולשכר טוב לעולם-הבא.

וכבר אמר החכם בעניין הזה : "דברי חכמים כדרבונות וכמשמרות נטועים בעלי אסופות" (קהלת יב, יא), דימה החכם דברי החכמים לדרבונות בעניין ההערה, ודימה אותם למסמרות נטועים בעלי אסופות, (אסיפה וחיבור) בעבור קיום ענייניהם בלבבות וקיום אופני החכמה בהם (בנפשות). וכבר פירשו בבעלי אסופות: בעלי החבורים, בהסתרת "דברי", אשר בתחילת הפסוק, והטעם וכמסמרות קבועים דברי בעלי אסופות, כי הספרים המחוברים במיני החכמה קיימים עומדים, אין תועלתם נפסקת, ועל כן דימה אותם למסמרות נטועים.

וצריך שנבאר עתה מעניין הבחינה ששה עניינים:

  • הראשון מהם מהות הבחינה ואמיתתה.
  • והשני אם אנחנו חייבין לבחון בברואים אם לא.
  • והשלישי, איך אופני הבחינה בברואים.
  • והרביעי, כמה מיני סימני החכמה בברואים, אשר נוכל לבחון מהם.
  • והחמישי, איזה מהם קרוב אלינו ואנחנו חייבין לבחון בו יותר משאריתם.
  • והשישי במפסידי הבחינה והדברים התלוים בה.

פרק א[עריכה]

אמד המחבר: אך מהות הבחינה היא התבונן בסימני חכמת הבורא בברואים ושערם בנפש כפי כח הכרת המבחין. כי החכמה, ואם סימניה נחלקים בברואים, היא ביסודה ועיקרה אחת, כשמש אשר היא אחת בעיקרה ובעצמה, ומתחלקות מראות ניצוציה בשמשות הנעשות מן הזכוכית הלבן והשחור והאדום והירוק, ומשתנה אורה כפי השתנות צבעי הזכוכית, וכמים שמשקין מהם הפרדס שפרחיו שונים זה מזה במראה, שהם נראים עליהם במראיהם כוונתו שהמים מקבלים את מראה הפרחים. על כן התבונן בבריאות הבורא מקטנם ועד גדולם, והתיישב בנעלם ממך מהם תמצאם כאשר ספרתי לך בעזרת השם. ומפני שהם מתחלקים בברואים, התחייבנו להתבונן ולחשוב בהם, עד שיתיישב עניינה בנפשותינו וינוח ברעיוננו. ואילו היה סימניה על דרך אחת בברואים כולם, לא היה עניינה מסתפקת על אחד מהם, והיה המשכיל והכסיל שווה בהכרתם.

והעילה בזה, שהדבר שהוא עושה מעשה אחד תדיר, מורה שמעשהו אינו לרצונו, אך הוא עושה בטבעו שהוטבע עליו בלבד, ויש לו מכריח שמכריחו על המעשה ההוא, ואין לו יכולת לשנות ממנו, כאש אשר כוחה השריפה בלבד, וכמים אשר הם מקררים בטבעם בלבד. ואשר הוא עושה בחפצו, יראו ממנו מעשים משתנים בעתים משונים. ומפני שהבורא יתברך חפץ במעשהו ואיננו מוכרח ולא צריך ולא מוטבע, עשה הדברים משתנים זה מזה, כפי שמחייבת חכמתו בכל עת, כדי שיורה השתנותם על אחדותו ועל חפצו בפעלו, כמו שכתוב "כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ" (תהלים קלה, ו). והאלוהים יודע, אם בעבורה בעבור הטעם שהוזכר למעלה לא היו כל הבריות בדמות אחת ותמונה אחת. והדין נותן בעבור זה השתנות סימני החכמה בברואים - וחכמתו יתברך נעלה מהשיג. אך זכרנו אחד מהרבה פנים, שלא הגענו אליהם, ולו יתעלה החכמה המגעת המשיגה כל דבר, ואין אלוה מבלעדו.

פרק ב[עריכה]

אך אם אנו חייבין לבחון בברואים אם לא, נאמר, כי הבחינה בברואים והבאת ראיה מהם לחכמת הבורא יתברך, אנו חייבין בה מן המושכל, מן הכתוב ומן הקבלה.

מן המושכל, כי השכל מעיד שיתרון המדבר על שאינו מדבר הוא רק ביתרון הכרתו והבנתו וקיבולו דעת סודי החכמה המקויימים בכל העולם, כמו שאמר הכתוב "מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו" (איוב לה, יא). וכשהאדם חושב ומתבונן בסודי החכמה ובוחן סימניה, יהיה יתרונו על הבהמה כפי הבנתו. ואם יתעלם מהם, לא יהיה דומה לבהמה, אך יותר גרוע ממנה, כמו שאמר הכתוב "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע" (ישעיהו א, ג) וגומר.

ומן הכתוב, מה שאמר "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" (תהלים קלה, ו), ואמר "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננתה" (תהלים ח, ד), ואמר הכתוב "הלוא תדעו הלוא תשמעו הלוא הוגד מראש לכם" (ישעיהו מ, כא) וגומר, ואמר "החרשים שמעו והעיוורים הביטו לראות" (ישעיהו מב, יח), ואמר "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי ייתן אל לבו" (קהלת ז, ב), ואמר "החכם עיניו בראשו והכסיל בחשך הולך" (קהלת ב, יד), ואמר "ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום, דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו" (משלי ד, יח).

ומן המקובל, מה שאמרו זיכרונם לברכה, "כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו מחשב, עליו הכתוב אומר (ישעיהו ה, יב) "והיה כנור, נבל תוף וחליל ויין משתיהם ואת פעל ה׳ לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו"" (שבת עה.). ואמרו, "מניין שחייב אדם לחשב בתקופות ומזלות שנאמר "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון" (דברים ד, ו) וגומר. איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים, הוי אומר זה חשבון תקופות ומזלות" (שם). ואמרו, "הוי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה" (משנה אבות ב א)). ואמרו, "אלמלא נתנה תורה לישראל, למדנו צניעות מחתול ועריות מיונה ודרך ארץ מתרנגול וגזל מנמלה" (ערובין ק:). וכבר התבאר חיוב הבחינה בברואים והבאת הראיות מסימני החכמה, ואתה דע לך.

פרק ג[עריכה]

אך איך אופני הבחינה בברואים. נאמר, כי הבחינה בברואים היא העיון בפינות העולם יסודות העולם ותולדותיהם המחוברות מהם, ובתכונת חלקי כל מורכב, ואופני תועלתו וסימני החכמה בבריאתו ובמתכונתו, ודמותו, ותקנתו ועילתו התמימה (המשלימה) התכלית הסופית אשר לה נברא. והכרת רוחניות העולם הזה וגשמותו, ועלוליו ומעולליו, ומדברו ודוממו, ונחו ונעו, וקפאיו וצמחיו, ועליונו ותחתונו, שהבורא יתעלה הרכיבו הרכבה נכונה, וסדרו סדור מתוקן, וחלק אותו חלק מבואר, ושמהו רומז אליו ומורה עליו, כאשר תורה המלאכה על עושהּ והבית על בונהו. וראוי שתדע, כי כל העולם מחובר מגשמיות ורוחניות, נמזגו ונתערבו, עד ששב קצתם מעמיד את קצתם, כנפש וכגוף בחיים.

וסימני החכמה בכל זה על שלושה עניינים:

  • האחד מהם סימנים מבוארים וגלויים, אינם נעלמים מן הכסילים, כל שכן מן המשכילים, כתנועת גלגל השמש ממעל לארץ, ביום להאיר פאת הישוב, וייהנו בה הברואים, כמו שאמר הכתוב "תזרח השמש יאספון" (תהלים קד, כב) וגומר. "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב, מה רבו מעשיך ה׳ כלם בחכמה עשית" (תהלים קד, כג-כד) וגומר.
  • והשנית סימנים נעלמים מן הברואים, אשר לא ידע קשרם כי אם המשכיל המבין יושרם. כמוות הכולל כל בשר, ובו תקנת העולם, כמו שאמרו זיכרונם לברכה, ""וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" (בראשית א, לא) והנה טוב מאד זה המוות" (בראשית רבה ט), ואמר החכם, "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה" (קהלת ד, ב).
  • והשלישי סימני החכמה שהם נראים מצד אחד ונעלמים מצד אחד, ולא יכירם מי שבינתו מעוטה, אלא לאחר שהתיישב בהם וידקדק עליהם, כהשתנות ענייני השנה בארבע תקופותיהם והדומה לזה. והחכם המבין יברור לו מן העולם דעת רוחניותו ודקותו, וישימם כסולם להבאת הראיות על בורא הכל יתברך, וידבק בעבודתו כפי גדלו ורוממותו בלבו, וכפי הכרתו סימני טובותיו וחנותו על כל מעשיו, ואת אשר חננו מרוב הטובות, ואת אשר נשאו מבלי מעשה שקדם לו, ולא מידה יתירה התחיל בה, התחייב לו בעבורם הגמול הטוב מאת האלוהים. ואחר כך יברור לו מגשמי העולם, מה שיש בו הנאת גופו ותיקון עניינו בעולם, כפי הצורך והסיפוק בלבד, ויעזוב שאר מותרי העולם ומשכיותיו המטרידים את הלבבות מן האלוהים, וישתדל לעשות לאחרית, ולאשר הוא הולך אליו לאחר מותו, ויחשוב העולם וקניינו צֵידה, מגעת ליום מועדו ולאחריתו, וייקח ממנו מה שילך עמו בנסיעתו בלבד. והסכל בדרכי העולם ובסימני החכמה בו. יחשבהו בית עולמים ומכון שבתו, ומשתדל בו בכל יכולתו, וישים כל לבבו אליו וכל עמלו, והוא סובר כי הוא רץ לתקנת נפשו, ואיננו שוער כי עמלו ומותר קיבוצו יהיה לזולתו בחייו ואחרי מותו, והתעלם מעניין אחריתו.

ומה נדמו בזה לשני אחים, ירשו מאביהם אדמה שצריכה לעבדה, וחלקו אותה לשניים, ולא היה להם דבר זולתה. והיה האחד מהם דעתן וזריז והשני הפכו. הדעתן ראה כי עסקו באדמתו בלבד, ימנע אותו מעסוק בפרנסתו ומהגיע אל טרפו, והשתכר לעבוד באדמת אחרים, כדי שיחיה משכר עמלו יום יום. וכשהיה נפטר מן העבודה לערב, היה עושה באדמתו שעה אחת בהשתדלות וחריצות, וכשהיה נותר לו משכירות ימים כדי מזון יום אחד על מזונותיו או יותר, היה מניח לעשות בשל אחרים בעת ההיא ועושה בשלו בתכלית השתדלותו וחריצותו, ולא סר לעשות כן עד שנגמרה עבודת אדמתו כהוגן. ובהגיע עת פירותיה וזמן תבואתה, קבצם ואספם, והתפרנס מהם בשנה השנית. והיה עובד אדמתו כרצונו והולך ומוסיף בה אילנות עד שהייתה תבואתה מספקת לפרנסתו והותירה לו מה שהוסיף בו אדמה על אדמתו ונשאר לו כסף לקנות אדמה נוספת. והאח הכסיל, כיון שידע שעבודתו באדמתו תמנעהו מהתעסק בעניין מזונותיו, עזבה לגמרי, והיה משתכר לבני אדם בעבודת האדמה ולוקח שכרו ומתפרנס ממנו ולא היה מותיר כלום. וכשהיה נשאר בידו מזון יום אחד, היה משים אותו יום מנוחה ובטלה ושעשוע, ולא היה חושב בעניין אדמתו. והעתות אשר היה נפטר מן העבודה בימי עבודתו, היה הולך בהם אל המרחץ. ונשארה אדמתו שממה, לא הצמיחה דבר, ותעל כולה קמשונים, ונהרס גדרה, ונשא השטפון את אילניה, כמו שאמר החכם "על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב, והנה עלה כלו קמשונים, כסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה.

והמשכיל, כאשר יעיין במשל הזה, יתבונן ממנו ענייני אחריתו, אשר היא ביתו באמת, ויעשה לה בכל יכלתו. וכשהוא עושה לעולמו, יעשה לו כמי שעושה בשל אחרים, כדי הצורך והסיפוק בלבד. והכסיל עושה בשני הדברים בהפך: משתדל בענייני עולמו ומתעלם מענייני אחריתו, כמו שאמר החכם בבחינתו בכסיל "ואחזה אנוכי אשית לבי ראיתי לקחתי מוסר" (משלי כד, לב).

פרק ד[עריכה]

אך כמה סימני חכמה בברואים אשר נוכל לבחן בהם, נאמר, כי פינות צדדי החכמה המקוימות בברואים לרוב מיניהם ואישיהם שבע:

  • אחת מהנה, סימן החכמה הנראה בשורשי העולם ויסודותיו; בראותנו עמידת הארץ באמצע, והמים סמוכים לה למעלה ממנה, והאוויר סמוך להם, והאש למעלה מכולם על משקל ושיעור לא ישתנה ממנו דבר, כל אחד מהם שוקד על מקומו המתייחד בו והמוגבל לו. והים עומד והמים אסורים בתוכו, לא יעברו את גבולו, ואם יהמו גליו ויסתערו רוחותיו, כמו שאמר "ואשבור עליו חקי ואשים בריח ודלתים" (איוב לח, י). ואומר "עד פה תבוא ולא תוסיף ופא ישית בגאון גליך" (איוב לח, יא). ואמר בעמידת השמים והארץ: "לעולם ה׳ דברך נצב בשמים לדור ודור אמונתך כוננת ארץ ותעמוד למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך" (תהלים קיט, פט-צא). וכמו שזכר דוד עליו השלום מהעניין הזה במזמור ברכי נפשי את ה' (תהלים קד).
  • והפינה השנית, סימן החכמה הנראה במין האדם, אשר הוא העולם הקטן - אשר בו השלמת סדרי העולם ויופיו וזיונו ותמימותו, ואליו רמז דוד עליו השלום באמרו "ה׳ אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ" (תהלים ח, ב).
  • והשלישית, סימן החכמה הנראה בהרכבת האדם וחיבור גופו וכוחות נפשו, ואור השכל שייחד אותו בו הבורא, ושם לו בו יתרון על שאר החיים שאינם מדברים. והוא דומה לעולם הגדול ונמשל אליו בשורשיו ויסודותיו. ואליו רמז איוב באמרו "הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני, עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תשוככני, חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי" (איוב י, י-יב).
  • והרביעית, סימן החכמה הנראה במיני שאר החיים מקטנם ועד גדולם: מהם המעופף, והשוחה, והזוחל, וההולך על ארבע, לפי התחלקות צורותם ומידותם ושמושם והנאתם ותועלתם בעולם, כמו שנזכר במענה שהוכיח בו הבורא את איוב (כדי להעיר אותו) "מי יכין לעורב צידו" (איוב לח, מא) וגומר. ושאר מה שסיפר בו ממיני החיות המדבריות והימיות.
  • והחמישית, סימן החכמה הנראה בצמחים, ובמוצאים מחצבים המוכנים לתקנת האדם, ואופני תועלותיו בהם על התחלקות טבעיהם ומזגיהם וכוחותם. וכבר הזכירו הקדמונים בספריהם מן העניין כפי השגתם, וכמו שאמר "וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר" (מלכים א ה, יג) וגומר.
  • והשישית, סימן החכמה הנראה בחכמות ובמלאכות ובפעולות, אשר הכינם הבורא יתברך לאדם להשלמת תקנתו, וסיבות טרף חוקו, ושאר תועלותיו הכוללות והמתבודדות. ועל זה רמז הכתוב באמרו "מי שת בטחות חכמה או מי נתן לשכוי בינה" (איוב לח, לו). ואמר: "כי ה׳ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה" (משלי ב, ו).
  • והשביעית, סימן החכמה הנראה בקביעות התורה והחוקים לעבוד בהם הבורא יתעלה, להגיע בהם השוקד עליהם להנאות העולם הזה מיד, ולגמול העולם הבא באחרית, כמו שאמר הכתוב "שמעו שמוע אלי ואכלו טוב ותתענג בדשן נפשכם" (ישעיהו נה, ב). ואמר "הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם" (ישעיהו נה, ג) וגומר. ותלויים בזה ענייני המנהגים, אשר בהם סדר הנהגת שאר האומות ותועלותם, והם עומדים להם במקום התורה בענייני העולם בלבד. וכבר נאמר, כי מדרגת הטבע מן התורה מדרגת הטבע לעומת התורה כמדרגת העבד מאדוניו, כי כוחות הטבע הם נוהגים בהנהגת העולם, כפי מה שיאות לתורה, כמו שאמר "ועבדתם את ה׳ אלוהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך" (שמות כג, כה). ואמר "ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה׳ אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצוותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה׳ רופאך" (שמות טו, כו). ורבים כאלה. ויש מי שסובר במאמר החכם "חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה" (משלי ט, א). שכיוון אל אלה השבע פינות אשר זכרנו.

פרק ה[עריכה]

אך איזה מין קרוב אלינו ואנו חייבין לבחון בו יותר, נאמר, כי הבחינה בכל אחד מהם, ואם ואף על פי ש... הצורך אליו גדול ואנו חייבין לבחון בו, הקרוב אלינו יותר והגלוי לנו הוא סימן החכמה הנראה במין האדם, אשר הוא העולם הקטן והוא הסיבה הקרובה להוויית העולם הגדול הזה. וחייבין אנו לעיין בהתחלת האדם ומולדתו וחבור חלקיו והרכבת אבריו ותועלתו בכל אחד מהם, והצורך המביא לעשותו על הצלם אשר הוא בו. ואחר כך נעיין בתועלותיו ובכל מידה ממידותיו וכוחות נפשו ואור שכלו, והדברים העצמיים והמקריים אשר בו ותאוותיו ותכלית עניינו. ובעמדנו על מה שזכרנו מן האדם, יתבאר לנו מסוד העולם הזה הרבה, מפני שהוא דומה אליו. וכבר אמרו קצת החכמים כוונתו לסוקרטס שהפילוסופיה היא ידיעת האדם את עצמו, רצה לומר ידיעת מה שזכרנו מעניין האדם, כדי שיכיר הבורא יתעלה מסימן החכמה בו, כמה שכתוב "ומבשרי אחזה אלוה". וכיוון שהוא כן, ראוי לנו להזכיר מכל מה שזכרנו מענייני האדם מעט מזער מכל עניין, להעיר המתעלם על מה שהוא חייב לזכרו תמיד, ויביאהו לחקור על מה שלא זכרתי. ואז יכנע לבורא על רוב חסדו וטובו עליו ותתגדל הודאתו לו, כמו שאמר דוד עליו השלום "אודך כי על נוראות נפליתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד, לא נכחד עצמי ממך אשר עשיתי בסתר רקמתי בתחתיות ארץ גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו ימים יוצרו ולא אחד בהם". (תהלים קלט, יד).

ותחלת מה שראוי לך, שתעלה במחשבתך אל תחילת האדם ואל ראשית הוויתו, ואז תראה כי חסד האלהים עליו המציאו אחר אפסו, והוא צאתו מתכונת היסודות אל תכונת הצומח, ואחר כך יעתק מתכונת הצומח אל תכונת המזון, וממנו יעתק אל תכונת הזרע והדם, וממנו יעתק אל תכונת החיים. ואחר כן יעתק ממנה אל תכונת האדם, והוא החי המדבר המת, והוא הולך בשינויים וגלגולים וסיבות מתחלפות ומיצועים מתדמים מחוברים במחשבה נכונה וחבור מתוקן. וכאשר תתבונן בזה ותראה סימן הטובה והחכמה והיכולת בכללו, השתכל וחשב בשרשי חבורו הנראים, רוצה לומר נפשו וגופו. תראה גוף האדם מורכב ביסודות חלוקים וטבעים שאינם דומים, חיברם הבורא יתעלה בגבורתו וקשרם בחכמתו, והתחבר מהם גוף עומד מתאחד במראיתו, מתחלק בטבעיו. וחבר אליו עצם רוחני אווירי [גרסה אחרת- אורי], דומה לרוחניות האישים העליונים, וזה העצם הוא נפשו אשר קשרה בו באמצעיים ראויים לשתי הקצוות, והם רוח החיים והחום הטבעי, והדם, והגידים, והעצבים והעורקים. ושם להם סבות לשמרם ולהגן עליהם מהפגעים, והם הבשר והעצמות והמיתרים והעור והשער והצפרנים, וכלם מגינים ומכסים להגן עליהם מהפגעים.

ואחר כן חשוב בחנות הבורא יתעלה בהנהגתו את האדם, אשר שם לו בטן אמו למצע בתחלת עניינו כדי שיהיה במקום שמור ומבצר נצור, מקום שלא תשיגהו יד ולא יגיע אליו לא חום ולא קור עם המגן החזק והמחסה הנבצר ועם המזון המזומן. והוא הולך וגדל עד שיחזק על התנועה והתנודה עם הגעתו אל מזונו מבלי יגיעה וטורח, הוכן לו במקום אשר לא יוכל אדם להגיעו אליו בשום פנים. וכל אשר יגדל גופו, ירבה מזונו עד עת קצוב. ואחד כן יצא מבטן אמו אל דרך צר מבלי תחבולה שיתחכם בה לצאתו, ולא דבר שיעשה לסייע לו בו, אלא ביכולת החכם הרחום וחנון המרחם על בריותיו, כמו שאמר לאיוב בקצת בעלי חיים בלתי מדברים "הידעת עת לדת יעלי סלע, חולל אילות תשמור, תספור ירחים תמלאנה וידעת עת לדתנה".

ואחר כך יוצא הולד אל העולם הזה, והוא חלש בחושיו זולתי חוש המשוש והטעם. ויזמין לו הבורא יתעלה מזונו משדי אמו. ויהפך הדם, אשר היה מזונו במעי אמו, לחלב בשדיה, ניגר, ערב ומתוק, כמעין הנובע בעת הצורך אליו. ואיננו רב שיכבד על אמו משאו ויגר מבלי מוץ כי אם יכבד אז החלב יישפך כל הזמן, ולא מעט שייגע הילד בהוציאו ומצצו כשהוא מוצף ומוציא מן השד. ומחנותו בזה, ששם נקב השד כפי מחט, לא רחב שיגר החלב מבלי מיץ או שיחנק בו הילד בעת מצצו את השד, ולא צר הרבה שיטרח בהוצאתו במיץ. אחר כן יחזק גופו לראות המראים ולשמוע הקולות, ויתנהו האלהים לחן ולחסד ולרחמים בלב יולדיו, כדי שלא יכבד עליהם גידולו, וירגישו עליו יותר מעצמם במאכל ובמשתה, ויקל בעיניהם כל טורחו ועמל גדולו מרחיצה וחתול וכיוצא בהם, ולנהלו לאט ולדחות מעליו כל נזק על כורחו.

ואחר כך יעתק מעניין הילדות אל הנערות, ולא יקוצו בו אבותיו, ולא יתקצפו לרוב צרכיו ומיעוט הכרתו מה שהם סובלים מטורחו וסיפוקו, ומשאו, אך תגדל הדאגה לו בלבם, עד שיגיע לימי הבחרות, וכבר למד לדבר על סדר ודרוג ויחזקו כוחות חושיו וכוחות נפשו ויקבל החכמה והדעת, ויכיר קצת המוחשים מקצתם יבדיל חלק אחד מחלק אחר בחושיו הגשמיים, וקצת המושכלים מקצתם בחושיו הרוחניים, כמו שאמר החכם "כי ה׳ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה". ומרוב הטובה על האדם, שאיננו משכיל ולא מכיר הטוב והרע בעת ילדותו, שאם היו שכלו והכרתו שלמים בעת גדולו, ויכיר יתרון בני אדם עליו בהנהיגם עצמם בהיותם עומדים ברשות עצמם ומהירות תנועתם ונקיותם, ויראה עצמו בהיפך כל זה, היה מת מן הדאגה והיגון. ומן התימה בעניין בכייתו, כי הילד יש לו תועלת בה, כפי מה שאמרו חכמי הרופאים, כי במוחי הילדים ליחה, כשהיא נשארת על עניינה, מחדשת עליהם חידושים רעים, והבכי מתיך הליחה ההיא ממוחיהם וינצלו מרעת מאורעיה. ומרוב חנות הבורא יתעלה על האדם, שהוא מחליף. את שיניו זו אחר זו, שלא ימנע ממנו אוכל כל ימי צמיחת מה שנפל מהם. ואחר כן יעברו עליו חולאים ומקרים מכאיבים, כדי שיכיר העולם, ולא יעלם ממנו עניינו, שיבטח בו וימשלו בו תאוותיו, ויהיה כבהמות לא ישכיל ולא יבין, כמו שאמר "אל תהיו כסוס כפרד אין הבין".

ואחר כן ישיב אל לבו ויסתכל בתועלת אברי גופו ואופני תקנתו בכל אחד מהם: הידים לקחת ולתת, והרגלים ללכת, והעינים לראות, והאוזניים לשמוע, והאף להריח, והלשון לדבר, והפה לאכול, והשנים ללעוס, והאצטומכא לבשל, והכבד לזקק המזון, והסמפונות להוציא המותרות, והכיסים לסבלם, והלב משכן החום הטבעי ומבוע החיים, והמוח משכן הכחות הרוחניים ומבוע ההרגש ושורש העצבים, והרחם לקיים הזרע, וכן שאר אברי הגוף, ואשר יעלם ממנו מתועלותם יותר ממה שנראה לנו. וכמו כן תראינה פעולות הטבע בתוך הגוף למתבונן בהם, בהגיע המזון אליו בחלקו אותו על כל חלק מחלקי הגוף. ויראה מסימני החכמה מה שיזרז אותו להודות לבוראו ולשבחו עליהם, כמו שאמר דוד עליו השלום "כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך",. והוא שהמאכל הולך אל הבטן בתעלה מוכנת על קו ישר, אין בה עיקום ולא עוות, והוא הושט, אחר כך טוחן אותו הבטן יותר מן הטחינה שטחנו אותו השיניים בתחלה, ואחר כך ישלחנו אל הכבד בגידים דקים, נוגעים ביניהם, הושמו כמסננת למזון, שלא יגיע ממנו שום דבר עב אל הכבד, ויהפכהו לדם ויחלקהו על הגוף, וישלחהו אל כל חלקיו בתעלות מוכנות לזה, כתעלות המוכנות למים. וישלח מה שנשאר מן הפסולת אל תעלות הוכנו להם: מה שהוא מן המרה האדומה, הולך אל כיס המרה, ומה שהוא מן המרה השחורה, הולך אל הטחול, ומה שהוא מן הליחה והרוטב, הולך אל הריאה, ומה שהוא מתמצית הדם, ילך אל השלפוחית. התבונן, אחי, בחכמת הבורא בהרכבת גופך, ושומו אלה האברים בו במקומותם לסבול הפסולות בהם, שלא תתפשטנה בגוף ותחלינה אותו. ואחר כך התבונן בתכונת כלי הקול ומוצאי הדבור: הקנה נבוב להוצאת הקול, והלשון והשפתיים והשיניים לחיתוך האותיות והטעמים. ובאלה האיברים תועלות אחרות; האוויר הולך אל הריאה בקנה, והלשון לטעום בו המטעמים, ויש בו עם זה עזר להעביר המאכל והמשתה, והשיניים ללעוס המאכל, והשפתיים לעכב המשתה, כדי שיהא הניצוק ממנו בשיעור ובכוונה. וכן בשאר האברים תועלות מקצתם ידועות ומקצתם אינם ידועות לנו.

ואחר כך התבונן, אחי, בכוחות הארבעה, שהמה בגוף ומעשיהם בו: הכוח המושך, הוא המקבל המאכל והמגיעו אל האצטומכא. והכוח המחזיק, הוא המעכב המאכל בו עד שיעשה בו הטבע מעשהו. והכוח המבשל, הוא המבשל אותו, מוציא הזך שבו ומשלח אותו אל הגוף. והכוח הדוחה, הוא הדוחה הפסולת הנותרת אחר שיקח הכוח המבשל צרכו מן המזון. ראה היאך הופקדו אלה הכוחות על הגוף לשמש אותו במה שיש בו תקנת. והוא כחצר המלך שיש בו עבדים ונציבים פקידים על ביתו; אחד מהם עומד לצורכי העבדים ולהביאם אל גזבר המלך, ופקיד שני לקבל מה שיביא הראשון ולאצר אותו בבית עד שיוכן ויתוקן, ופקיד שלישי להכין מה שנאצר ולתקנו ולזמנו ולחלקו על העבדים, ופקיד רביעי לכבד מה שיש בבית מן הזבל והלכלוך ולהוציאם ממנו.

אחר כך חשוב בכוחות הנפש ומקומותם מתועלות האדם כמחשבה והזכרון והשכחה והבושת והשכל והדבור. תראה אם יחסר לאדם מאלה המדות הזיכרון לבד היאך יהיה עניינו, וכמה הפסד יבא לו בכל ענייניו כשאיננו זוכר מה שיש לו ומה שיש עליו, ומה שלקח ומה שנתן, ומה שראה ומה ששמע ומה שאמר ומה שנאמר לו. ולא יזכור מי שהיטיב לו ומי שהרע לו ומי שהועילו ומי שהזיקו, ועוד שאיננו יודע הדרך אם דרך בה פעמים רבות.

ולא יזכור חכמה אם יהגה בה כל ימיו, ולא יועילנו ניסיון ולא ישקול דבר במה שעבר ועל מה שעתיד להיות במה שיהיה, אך הוא קרוב להתפשט מן האנושיות, ומתועלת השכחה, כי לולא השכחה לא היה נשאר האדם מבלי עצב, ולא היה טורדו ממנו שום דבר משמחת עולם, ולא היה נהנה במה שמשמח אותו, כשהוא זוכר פגעי העולם, ולא היה מקווה מנוחה ממקוה, ולא התעלם ממלוך, הלא תראה איך הושם באדם הזכרון והשכחה, והמה מתחלפים ושונים זה מזה, והושם לו בכל אחד מהם מינים מן התועלות.

ואחר כך חשוב במדת הבושת אשר ייחד בה האדם, מה גדלה מעלתה ורבה תועלתה ותקנתה, ולולא היא לא היו מאכסנים אכסנאי, ולא מקיימים דבר, ולא ממלאים משאל, ולא גומלים חסד ומתרחקים מן הרע בשום דבר, עד כי דברים רבים מדברי התורה עושים בעבור הבושת. כי רוב מבני אדם לא היו מכבדים את אבותם לולא הבושת, כל שכן זולתם, ולא היו משיבין אבידה ולא נמנעין מעבירה, כי כל אשר יעשה מכל אלה הדברים המגונים שזכרנו, אינו עושה אותם אלא לאחר שיפשוט כסות הבושת מעליו, כמו שאמר הכתוב "גם בוש לא יבושו גם הכלים לא ידעו (ירמיהו ו). ואומר : "ולא יודע עול בשת" (צפניה ג). ומן התימה הגדול שהוטבע האדם על הבושת מבני אדם, בעבור מה שזכרנו מתועלותיו בה, ויותר ממה שזכרנו, ולא הוטבע על הבושת מבוראו המשקיף עליו תמיד, כדי שלא יהיה מוכרח על עבודתו אותו, ויחלש חיוב תגמולו עליה. אבל אנחנו חייבין להתבושש מן הבורא מדרך הבחינה, ובידיעת מה שאנו חייבין מעבודתו, ודעתנו השקפתו על נגלותינו ונסתרותינו, כמו שאמר הכתוב "בושו והכלמו מדרכיכם בית ישראל" (יחזקאל לו). אך רב טוב האלהים עלינו, בשכל ובהכרה, אשר בהם ייחדנו משאר בעלי חיים, אין תועלתם לנו נעלמת ממנה בהנהגת גופנו והסדרת תנועותינו, מבלעדי מי שפקדם ממנו, לפגע שאירע את מוחו. אך המדות אשר נגיע אליהן בשכל רבות מאד. מהם, שבו נדע שיש לנו בורא חכם, קיים, אחד, קדמון, יכול, לא יכילהו זמן ולא מקום, נעלה ממדות הברואים והתרומם ממחשבות הנמצאים, רחום וחנון, ומטיב, לא ידמה אל דבר ולא יתדמה אליו דבר. וגם מהם, שאנחנו מבינים בו החכמה, והיכולת, והרחמים, המקוימים בעולם, וחיוב עבודתו לאשר יאות לו, ובעבור טובתו הכוללת והמיוחדת. ובשכל יאמן אצלנו ספר תורת האלהים הנאמנה, הנתונה למשה נביאו עליו השלום. ולפי שכל האדם והכרתו הוא בא לידי חשבון, ומדקדק עליו בוראו יתעלה. ומי שפקד שכלו, מסתלקות מעליו המעלות האנושיות כלן, והמצוות והגמול והעונש. וממעלות השכל, שבו ישיג האדם כל מושגיו המוחשים והמושכלים, ובו יראה מה שנעלם מחושיו הגשמיים, מן הנראות כנסיעת הצל ומעשה הטפה האחת מן המים בצור החלמיש, ובו יבדיל בין האמת והשקר ובין היתר והחסר, והטוב והרע, והמשובח והמגונה, ובין הראוי והאפשר והנמנע. ובו יעביד שאר מיני חיים בתועלותיו והנאותיו, ויכיר מקומות הכוכבים ויעמד על מרחקיהם ותנועות גלגליהם, ויבין הערכים וההקשות שבחכמת השיעור, וצורות המופת אשר בחכמת הדבור, ושאר החכמות והמלאכות שיארך זכרם. וכן שאר כל מדות האדם, כאשר תבחנם, תמצאם בתכלית התקנה והתועלת לו, כאשר זכרנו בשכל. ואחר כך חשוב במה שהיטיב בו האלהים לאדם בדבור והסדרת הדברים, אשר יליץ בהן על מה שיש בנפשו ובמצפונו, ויבין בהן ענייני זולתו. והלשון קולמוס הלב ושליח המצפון, ולולא הדבור לא היה לאדם צוות בחבירו, והיה כבהמה. ובדבור יראה היתרון בין בני אדם, ובו תהיה ברית כרותה ביניהם ובין האלהים ועבדיו, ובדיבור ישוב האדם ממעוותיו ויבקש כפרת עונותיו, והוא הראיה הכי חזקה על חשיבות האדם וגריעותו. וכבר נאמר, כי האדם - הלב והלשון. ובו השלמת גדר האדם ר״ל הדבור, כי גדר האדם חי, מדבר, מת. ובו נבדל מן הבהמות. ואחר כך חשוב במעלות אותיות המכתב והכתיבה, אשר בהמה מחוברים מעשי העוברים הנמצאים וענייניהם לבאים אחריהם, ומגיעים דבריהם אל מי שאינו נמצא עמהם, ויודעים דברי הרחוקים מהם וענייני קרוביהם אשר בארץ אחרת, שאפשר שבהגיעם אליהם חיי רוחם והצלתם מרעתם ושחיתותם. ובו תתקיימנה החכמות בספרים, ויתחברו העניינים המפוזרים בלבבות, ובו כותבין מה שיש ביניהם מענייני משא ומתן, וסחורה והלואה, וקנין, ונשואין, וגרושין, ושחרור עבדים, והעניין רב מהשלים. ומהשלמת הטובה על האדם, שהוכן לו כף ואצבעות לתקן בהן הרושם, והמכתב, והרקמה, וקדיחת האש, ושאר המעשים והמלאכות הדקות, מבלעדי שאר מיני החיים, מפני שאינם צריכין להם. ואומר, כי אין אבר שזכרתי תועלותיו, שאין סימני החכמה נראים בהרכבתו ותכונתו וחיבורו למי שמתבונן בהם, ועדותם חזקה וראייתם גלויה על חמלת הבורא עלינו. וכבר ביאר גלינוס בספר תועלות האברים באר היטב, ואילו היינו מכוונים לבאר את זה באבר אחד לבדו, היינו יוצאים בדברים מגבול מטרתנו. ובמה שהבאנו די להעיר מי שיורהו הבורא דרך הצלתו בעז"ה. אך הבחינה בשאר מיני החיים והנהגתם ומחייתם, איננה נעלמת ממי שמסתכל בהן ומתבונן סימני החכמה מהם, ועל כן שונים מזכירים אותם פעם ושתים אותם הספרים, בזכרם פליאות הבורא יתעלה, כמו שאמר לאיוב "מי יכין לעורב צידו כי ילדיו אל אל ישועו". ואמר "נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו". והרבה כאלה. וכן כשהוא מעיין במרוצת הגלגלים החלוקים בתנועות משתנות, והמאורים החלוקים לסדר עניין הכל, בהם יראה מסימני היכולת והחכמה, מה שלא תכילהו מחשבת אדם, וילאה לספרם בלשון, כמו שאמר דוד עליו השלום "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע. ושאר המזמור, ואמר : "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננתה". ומן המופלא במה שנופלת עליו עין האדם מבריאות הבורא יתעלה הגדולות - השמים, כי בכל-מקום שהוא עומד מן הארץ, יראה חצי הגלגל הסובב את הארץ, וכשמסתכל בו האדם על דרך הבחינה, יראה, כי הבורא אותו בחפצו, אין תכלית ליכלתו וחכמתו וגדלו, כי כאשר אנחנו רואים ממעשה בני האדם הקדמונים מאומה, נתמה על יכלתם לעשות כמוהו, ויורנו על חזקת גופם ויקרת נפשם לעשותם מבצר חזק לעצמם. וכאשר יגדל בעינינו זה המעט המזער, והמעשה הנבזה הזה, שאינו מוסיף על מעשינו אלא מעט, כמה אנו חייבין שתגדל תמיהתנו על בורא שמים וארץ וכל אשר בהם מבלי יגיעה וטורח, ולא ליאות ועמל מאין דבר ולא על דבר, אלא ברצונו וחפצו, כמו שאמר : "בדבר ה׳ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם". ומן הטובות על האדם, כי כל אשר תסתכל בסימני החכמה בברואים, תמצאם, עם מה שהם מעידים בו לבורא מן האלהות ומן האחדות, אינם נמלטים להיות בם לאדם אופני תועלת וכוונת תקנה, אלא שקצתם גלוים וקצתם נעלמים. ומהם האור והחושך, כי תועלות האור נגלות ונראות אינם נעלמות, אך החושך תועלותיו נעלמות, מפני שבני אדם משתוממים בו, ונפסקים מעשיהם ותנועותם בבואו, ולולא חשכת הלילה, היו גופי רוב בעלי חיים כלים בהתמדת יגיעתם ועמלם ואורך תנועתם. ובלילה יבדל קצת הזמן מקצתו, ובו יודעו הזמנים שאינם ידועים. ואורך ימי החיים וקצרותם. ואילו היה העניין הולך תמיד על צורה אחת, לא היתה מצוה תלויה בזמן, כשבתות וכמועדים, וכצומות, ולא היה בין בני אדם מועד לעת קצוב, ולא היו יודעין רוב הידיעות התלויות בזמן, ולא היה נגמר בישול המאכל בבטן אחד מבעלי חיים כראוי. ומפני שהיה האדם צריך לאור בלילה לעשות בו קצת מעשיו, ולהיות בו צוות לחולה, העמיד לו הבורא במקומו מאור האש להשתמש בו בלילה בכל עת שירצה ויכבהו בכל עת שירצה. ומן התימה, שיהיה מראה השמים מן המראים המחזקים את אור העינים, שהוא נוטה אל השחור, ומכוחו המיוחד לו שהוא מקבץ אור העינים ומחזקו. ואם היה מראהו לבן, היה מזיק לעיני בעלי החיים ומחלישם, וכן שאר החכמה בשאר הבריות.

ומרב טוב האלהים על האדם, ששם מוראו על שאר החיים המזיקים, כמו שנאמר "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ" וגומר. כדי שיהיה התינוק בטוח מן החתול והעכבר והדומה לו. וכשהאדם מת איננו בטוח מהן. כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה "תינוק בן יומו חי אינו צריך לשמרו מן העכברים, עוג מלך הבשן מת צריך לשמרו מן העכברים. שנאמר "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית" וגומר. וממה שראוי לך להבין מכל הבריות העליונים והתחתונים מקטנם ועד גדולם, העניין הנעלם אשר בו סדר הכל והשלמתו, ואיננו מושג בחושים הגשמיים, והיא התנועה הדבקה לכל מחובר, ואין חוש מהחושים הגשמיים משיג אותה, אך השכל משיג אותה באמצעות הנע אשר ישיגוהו החושים. ולולי התנועה, לא היתה נגמרת הוויית שום דבר מן הנמצאות ולא הפסדם. ואמר אחד מן הפילוסופים: רוח הטבעים עם התנועה. וכשתבין סוד התנועה ותשכיל עניין אמתתה ורוחניותה, ותדע, כי היא מפלאי החכמה האלהית, ותכיר רוב חמלת הבורא על ברואיו, אז יתברר לך, כי כל תנועותיך נקשרות בחפץ הבורא יתעלה, והנהגתו ורצונו, הקטנה והגדולה שבהם, והגלויה והנסתרת, חוץ ממה ששם ברשותך מבחירת הטוב והרע. וכאשר יתברר לך זה, תפקוד עצמך בכל תנועה שתנוע, וזכור הקשר אשר קשרך הבורא בו, והתבושש ממנו תמיד, ותירא אותו ותמסר לדינו ורצה בגזרותיו, תגיע אל רצונו ותהיה אחריתך לטוב, כמו שאמר הכתוב : "והבוטח בה׳ חסד יסובבנו". וממה שראוי לך לבחון בו מענייני העולם, שתסתכל תמיד באחרית הדברים, שהם מתקשים עלינו ומזדמנים לנו ותראה בהם פליאה גדולה, כי הרבה דברים באים על כרחנו, ונשבח אחריתם, ובהיפך. וכבר נאמר, כי חבורה אחת מעוברי דרכים לנה אצל כותל אחד, ובא כלב והשתין על אחד מהם, וניעור וקם לרחץ עצמו מן השתן, וכשהרחיק מחבריו, נפל הכותל עליהם ומתו, ונצול הוא, והרבה פעמים יקרה כזה והפכו. ומן הגדול שבדברים, שראוי לך לבחון בהם. כלילת מתנות האלהים לבעלי חיים וצמח האדמה, כגשמים בעת הצורך אליהם וירידתם בעתם. כמו שאמר הכתוב "היש בהבלי הגוים מגשימים ואם השמים יתנו רביבים הלא אתה הוא ה' אלהינו ונקוה לך כי אתה עשית את כל אלה", ואמר "ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה׳ אלהינו הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו שבועות חקות קציר ישמר לנו". ותמצא הכתוב מגדיל עניינם מאד, באמרו "עושה גדולות ואין חקר נפלאות עד אין מספר הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות לשום שפלים למרום וקודרים שגבו ישע". ומן התימה בסיבת המזונות מן הזרעים, כי גרגיר אחד מוציא אלף ויותר, כשינצל מן הפגעים. וכבר נאמר, כי ימצא בגרגיר אחד של חטה שלש מאות שבלים, ובכל שבולת יותר מעשרים גרגרים, ונמצאו אילנות גדולים אשר יהיה שרשם גרגיר אחד, וגידולם אחד (מאד) על ההקשה אשר זכרתי מן הכפל. ישתבח החכם החונן המסבב להויות הדברים הגדולים מן הקטנה והחלושה שבסבות. כאשר אמר הכתוב : "ולו נתכנו עלילות". אך הטרפים המיוחדים לאישי מיני החיים רבו מספר, והחכם, כאשר יתבונן בהם ויבין סבותם. יכיר חכמת מחשבת הבורא יתעלה בהם, ועליהם אמר דוד : "כולם אליך ישברון לתת אכלם בעתו תתן להם ילקטון תפתח ידך ישבעון טוב". ואמר : "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון". ואני עתיד לבאר עניין זה יותר בשער הבטחון בעזרת השם.

והגדולה שבטובות שהיטיב בהם הבורא לאדם. והראיה החזקה עליו, התורה הנתונה למשה נביאו עליו השלום, והראות האותות על ידו, ושנות המנהגים והטבעים, והראות המופתים הנוראים, כדי להאמין בבורא יתברך ובנביא, כמו שאמר "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה׳ במצרים וייראו העם את ה, ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו", ואמר : "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו". ואמר : "מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש". ואם יבקש אדם בזמן הזה לראות מה שהוא דומה לעניינים ההם. יביט בעין האמת עומדנו בין האומות מעת הגלות, וסדור עניינינו ביניהם, עם מה שאנו בלתי מסכימים עמהם בסתר ובגלוי, והם יודעים בזה. ויראה, כי ענייננו אפשר שיהיה קרוב מענייניהם במזונות ובטרפים, ואפשר שיהיה טוב מענייניהם בעתי המלחמות והתגרות. ותראה הבינונים והכפריים שבהם טורחים יותר מן הבינוניים שבנו והדלים אשר בקרבנו. כמו שהבטיחנו יוצרנו יתברך "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים" וגומר. ואמר עזרא "כי עבדים אנחנו ובעבדותנו לא עזבנו אלהינו". ונאמר "לולי ה׳ שהיה לנו יאמר נא ישראל" וגומר "בקום עלינו אדם" ושאר המזמור. ואני עתיד להרחיב בשער קבלת עבודת האלהים בזכרון רב טוב האלהים עלינו בתורתו אשר נתן לנו, מה שיש בו די בעז״ה. וממה שראוי לתת אל לבך ולבחון בו הסכמת בני אדם והתחברות לבותם עם רוב התחלקות מידותם, למנות עליהם איש מהם, ומקבלים עבודתו ושומעים בקולו במה שהוא מצוה ומזהיר אותם. ויראים אותו, והוא שומר אותם וחומל עליהם, ודן בצדק ביניהם ומנהיגם על מה שיש בו תקנת כלם, כדי שלא יתקלקלו ענייניהם ולא יוכל האויב להם. ואלו היה כל אחד מבני אדם חושש לעצמו ולדחות מעליו, לא היו מסכימים על בנין מגדל ולא חומה, והיו ענייניהם מופקדים, ועם כל זה שהמושל בהם שומר חקי התורות ומנהיגם במשפטים צדיקים ובדרכים טובים וישרים, והוא משרת לתורה ושומר מנהג הצדק, ובהם תכון ממשלתו ותתמיד ממלכתו, כמו שאמר "חסד ואמת יצרו מלך" וגומר. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה : "הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו". ומה שצריך לך לבחון בו ולהבין סימני החכמה העליונה והיד הטובה ממנו, הוא הסכמת בני אדם על המקח ועל הממכר בזהב ובכסף, והשתדלם להרבות מהם בחמלת הבורא עליהם. שיהיה בהם תיקון עניינם, ואם לא יעשה להם חפץ בנפשם, כי כל מי שימצאהו רעב או צמא מחסרון המזון והמים, לא יועילהו רובם ולא ימלא מחסורו. וכן אם ימצאהו באחד מאבריו כאב, לא ירפא בזהב ובכסף. והרבה משתמשים בשאר המוצאים במיני הרפואות, ומעט שמשתמשים בזהב ובכסף. ומפלאי סימני החכמה בהם שהם הרבה אצל קצת בני האדם, מצד שאינם ריקים מהם, והם מעט אצל רובם. ואלו היה הרבה אצל כלם, לא היו מגיעים בהם אל חפץ, ומהם מעט מצד והרבה מצד, וכן הם יקרים מצד ונמבזים מצד, מפני שאין תועלת בעצמם, וזה מן המחשבה המעולה אשר בחכמה העליונה, ואחר כך עיין בדברים, אשר בהם קיום הגופות והשארם על עניינם וגבולם עד עת קצם, תמצאם ברב ובמעט, כפי רוב הצורך אליהם. וכל אשר יהיה הצורך אליו גדול, יהיה מזומן ונמצא, וכל מה שאפשר לעמוד בלעדו ולהתעכב זולתו, תהי מציאותו יותר קשה והזדמנותו מעוטה. והדמיון בזה האויר הנשאף, מפני שאי אפשר לעמד בלעדיו שעה אחת בשום פנים, המציאו הבורא יתברך בעולם והזמינו הזמנה, שאינה נמנעת משום אדם באיזה מקום שיהיה ובכל עת וזמן. ומפני שהצורך גם כן למים, אלא שהם יכולים לעמוד בלעדיהם יותר ממה שיכולים לעמוד בלתי האויר, שלחם הבורא על פני כל הארץ, וקבצם במקום מיוחד שהולכים בעלי חיים אליו, איננו נמנע מהם אלא שאינם בכל מקום כאוויר. ומביאים אותם בדמים לקצת בני אדם, מה שאין כן באויר, והם מזומנים לקצת החיים יותר מקצתם, והאויר שוה במציאותו והשגתו לכלם תמיד על עניין אחד. ומפני שהצורך גם כן אל המאכל, אלא שאפשר לעמוד בזולתו ולמצוא תמורתו יותר ממה שאפשר באוויר ובמים הרבה, היתה השגתו יותר קשה ומציאותו יותר יקרה מן המים, אלא שהוא עם כל זה נמצא הרבה ואיננו נמנע כלל מבני אדם. וכן אודות המלבושים מן העורות והצמר והצמחים, יש להם תמורה יותר מן המאכל והשגתם יותר מעוטה, אלא לאחר זמן מפני שיוכל האדם לעמוד זולתם ולהסתפק מהם במעט, בזמן ארוך יותר ממה שיוכל במזון. אבל האבנים היקרות, והזהב, והכסף, ושאר מיני המוצאים, מפני שהיה הצורך אליהם בעצמם מעט ותועלתם יותר רחוקה, אלא מצד ההסכמה עליהם, לא נמצא מהם אצל המון ב״א מה שנמצא מן המאכל אצל אחד מהם. וזה בעבור העילה אשר זכרנו, שיוכל האדם לעמוד זולתם. ישתבח הבורא החכם החומל והמרחם על עבדיו, אשר עינו עליהם לטובה בכל מה שיש בו תקנתם, אין אלוה מבלעדיו, כמו שאמר : "אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו" וגו' ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה וגומר. ואמר דוד עליו השלום "טוב ה׳ לכל ורחמיו על כל מעשיו".

פרק ו[עריכה]

אך מפסידי הבחינה והדברים התלוים בה, אומר כי כל הדברים הפסידים את היחוד אשר הקדמנו זכרם בשער הראשון, כולם מפסידים הבחינה, והשלשה פנים אשר הקדמנו זכרם בתחלת השער הזה, גם הם מפסידיה. ומהם הגאות בטובות הבורא, שיחשוב הכסיל הפתי, כי הוא ראוי להם וליותר מהם, ואיננו בוחן בטובות האלהים ולא יחייב את נפשו לשבח עליהם ולהודות לבורא, ובכמותו אמר החכם : "תועבת ה׳ כל גבה לב".

אך הדברים התלוים בבחינה, מהם שיבין האדם טובות האלהים עליו, ושיקבל עבודתו בעבורם, ומהם שישיב אל לבו תמיד סימני חכמת הבורא, ולא יעמוד מחשוב בהם ומחקור עליהם בכל אשר יגיע אליו מן המוחשים והמושכלים, ואיננו פוסק מראות סימן חדש בכל יום, כמו שאמר דוד עליו השלום : "יום ליום יביע אומר". ומה שראוי לך לדעתו בעת קריאתך מה שהעירותיך עליו בשער הזה, כי הוא מעט מהרבה ממה שתגיע אליו בבינתך מסודי החכמה, שיגלו לך בבר לבבך מלשון ובר לבב וזכות נפשך. וכאשר תגיע מזה עד התכלית אשר ביכלתך, ראוי לך לדעת, כי כל מה שעמדת עליו מחכמת הבורא ויכלתו בעוה"ז, איננו נחשב למאומה לנגד יכלתו וחכמתו, כי אין נראה אלא מה שהצורך אליו בעבור האדם בלבד לא כפי הגעת יכלתו, כי אין לה קץ. וראוי שיהיה בלבך מיראתו וגודל יכלתו כפיהו, לא כפי מה שתבין ממנו בלבד, אך דמה עצמך בעולם, אל ילד הנולד בבור מאסר המלך, וחמל עליו המלך, וצוה לו בכל הטוב לו וכל הצריך לתקנתו, עד שגדל והשכיל, ואיננו יודע מאומה חוץ מן הבור ומה שיש בו. והיה שליח המלך בא אליו תדיר, בכל מה שצריך לו מנר ומאכל ומשתה וכסות, והודיעו כי הוא עבד המלך, וכי הבור וכל אשר בו, וכל אשר יביא אליו מן המזון של מלך הוא, וחייבו להודות לו ולשבחו, ואמר: אני משבח בעל הבור הזה, אשר לקחני לעבד לו ויחדני בכל טובותיו ושם עינו ולבו עלי. אמר לו השליח: אל תאמר כן פן תחטא, כי אין הבור הזה לבדו ממשלת המלך, כי ברחבי ארצותיו מכפלי הבור הזה, מה שלא יסופר מרוב, וכן אין אתה לבדך עבדו, כי עבדיו רבו מספר, וכן מה שהגיע אליך מטובותיו וחסדיו, אינם נחשבים למאומה לנגד טובותיו על זולתך, וכן השגחתו עליך איננה נחשבת לנגד השגחתו על זולתך. ואמר הנער: אינני יודע מה שזכרת, אך הבינותי מדבר המלך, כפי מה שראיתי טובתו וממשלתו בלבד. א"ל השליח: אמור: אני משבח המלך העליון, אשר אין קץ למלכותו ולא תכלית לטובתו וחסדו, ואני כלא חשוב בין רובי חייליו, וענייני איננו כלום לפי גודל יכלתו. והבין הנער מעניין המלך מה שלא היה מבין, וגדלה מעלתו בנפשו, ונכנסה אימתו בלבו, ותגדל בעיניו טובתו, ומה שהגיע אליו ממנו, מפני גודל מעלתו ומעוט חשיבות הנער במלכותו, ויגדלו מתנותיו אצלו.

ואתה אחי שים לבך אל הדמיון הזה כשתסתכל בגלגל הסובב את הארץ, כי אין אנו מבינים מה שיש בבקעה קטנה מן הארץ כל שכן בכולה, וכל שכן מה שיש אחורי הגלגל. התבונן אחי, המשל הזה ובחון אותו והבן מעניין הבורא יתברך כפיהו, ויגדל בעיניך מה שחננך מטובו וחסדו, אשר שם עליך עינו לטובה בכלל בריותיו, והבט אל ספרו ומצוותיו וחקיו בעין הגדולה, והעבר על מחשבתך רוב המורא והגדולה אשר תמצא בלבך, לכל מי שתמצא ידו מן הטוב יותר ממך, ממי שהוא יותר ממך מבני אדם, כי כפי יתרון מעלתו על מעלתך ומיעוט צרכו אליך, תהיה גדולת טובתו אצלך. וכן תהיה למצוותיו ואזהרותיו מעלה בלבך כפי זה, והשתדלך וטרחך בענייניו. בין והתבונן, תמצא בעזרת השם. והאלהים ישימנו מאנשי עבודתו המכירים ענייני טובתו ברחמיו וחסדיו אמן.

נשלם שער השני. אל ה' אקרא ויענני.

פרק חמישי - חלק ראשון משתיים בהקלטה גולמית
פרק חמישי - חלק שני משתיים בהקלטה גולמית
פרק חמישי - פסקאות העוסקות בהשגחה
סוף הפרק החמישי
חובת הלבבות
הקדמה
שער היחוד | שער הבחינה | שער עבודת האלהים | שער הבטחון
שער יחוד המעשה | שער הכניעה | שער התשובה | שער חשבון הנפש | שער הפרישות | שער אהבת ה'
חתימה