משנה אבות ב א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ב · משנה א | >>

[עריכה]

רבי אומר, איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.

והוי זהירא במצוה קלה כבחמורהב, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוותד.

והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרהה, ושכר עבירה כנגד הפסדה.

והסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עברה, דעו מה למעלה ממךז, עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתביןח.

משנה מנוקדת

[עריכה]

רַבִּי אוֹמֵר:

אֵיזוֹהִי דֶּרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבֹר לוֹ הָאָדָם?
כֹּל שֶׁהִיא תִּפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ,
וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם.
וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה,
שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת.
וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ,
וּשְׂכַר עֲבֵרָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ.
וְהִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְּבָרִים,
וְאִי אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה:
דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמְּךָ,
  • עַיִן רוֹאָה
  • וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת,
וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין:

נוסח הרמב"ם

רבי אומר:

איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? -
כל שהיא תפארת לעושיה, ותפארת לו מן האדם.
והוי זהיר במצוה קלה - כמצוה חמורה,
שאין אתה יודע - מתן שכרן של מצוות.
והוי מחשב הפסד מצוה - כנגד שכרה,
ושכר עבירה - כנגד הפסדה.
והסתכל בשלשה דברים,
ואין אתה בא לידי עבירה -
דע מה למעלה ממך,
עין רואה, ואוזן שומעת,
וכל מעשיך - בספר נכתבין.

פירוש הרמב"ם

מבואר הוא שדרך הישרה היא הפעולות הטובות אשר בארנו בפרק הרביעי והם הפעולות הממוצעות, מפני שבהם יקנה האדם לנפשו תכונה חשובה ויהיה מנהגו טוב עם בני אדם, והוא אמרו תפארת לעושיה, ותפארת לו מן האדם.

אחר כך אמר שצריך ליזהר במצווה שיחשוב בה שהיא קלה כשמחת הרגל ולמידת לשון הקדש, כמצווה שנתבאר לך שהיא גדולה כמילה וציצית ושחיטת הפסח. ושם סיבת זה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות.

ובאור זה העניין כאשר אומר, והוא שהתורה כולה ממנה מצוות עשה, וממנה מצוות לא תעשה. ואמנם מצוות לא תעשה באר הכתוב העונש על כל אחת מהן מלבד המעט מהן, וחייב על קצתם המיתות, ועל קצתם הכרת ומיתה בידי שמים ומלקות. וידענו מעונשי מצוות לא תעשה כולם, מה מהם איסורם גדול ומה מהם למטה ממנו, והם שמנה מדרגות:

  • המדרגה הראשונה, והיא הגדולה שבהם, הם הדברים שחייבים עליהם סקילה.
  • והמדרגה שלמטה הימנה, מחויבי שרפה.
  • והשלישית, מחויבי הרג.
  • והרביעית, מחויבי חנק.
  • והחמישית, מחויבי כרת.
  • והששית, מחויבי מיתה בידי שמים.
  • והשביעית, מחויבי מלקות.
  • והשמינית, לאוין שאין לוקין עליהם.
ומאלו המדרגות, נדע חומר העוון וקלותו.
אבל מצות עשה, לא התבאר שכר כל אחת מהן מה הוא אצל השם יתברך, וכל זה כדי שלא נדע איזו מצווה צריך מאד לשמרה ואיזו מצווה למטה הימנה, אבל צווה לעשות עניין פלוני ופלוני ולא הודיע שכר איזה משניהם יותר גדול אצל השם יתברך. ומפני זה צריך להזהר עליהם כולם, ומפני זה העיקר אמרו "העוסק במצווה, פטור מן המצווה" מבלתי הקשה בין המצווה אשר הוא מתעסק בה ובין האחרת אשר תבצר ממנו. ולזה גם כן אמרו "אין מעבירין על המצוות", רוצה לומר כשיזדמן לך מעשה מצווה לא תעבירהו ותניחהו לעשות מצווה אחרת.

ואחר כך אמר, ואף על פי שלא התבאר שיעור חיבוב מצווה על מצווה יש בה צד הקשה, והוא שכל מצוות עשה שתמצא אותה שיתחייב העובר עליה עונש גדול, דע שבעשייתה גם כן שכר גדול. המשל בו שהמילה וקרבן פסח ושביתה בשביעית ועשיית מעקה כל אלו מצוות עשה, אבל חייב העושה מלאכה בשבת סקילה, ואשר מבטל מילה או קרבן במועד חייב כרת, והמשים דמים בביתו לאו, והוא אמרו "ולא תשים דמים בביתך"(שמות כב, ח). ומזה תדע ששכר שביתה בשבת יותר גדול משכר מילה, ושכר המילה יותר גדול אצל השם יתברך משכר עשיית המעקה, והוא עניין אמרו והוי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה.

וגם כן אמר שכר עבירה כשלא תעשה אותה, גם זה לא התבאר. אמנם תלמדהו מעונשה, שהחטא אשר ענש עושהו, גדול שכר הנחתו כפי הערך ההוא מן הגודל, כמו שהתבאר בקדושין באמרם "כל היושב ולא עבר עבירה, נותנין לו שכר כעושה מצווה" וכבר ביארנוהו שם. ולשון התורה בהיות המעשים ידועים אצלו יתברך, כמו שמשה רבינו עליו השלום אמר "מספרך אשר כתבת"(שמות לב, לב):


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

רבי אומר - שיבור. שיברור:

כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם - שיהא נוח לו, ויהיו נוחין בני אדם ממנו. וזה יהיה, כשילך בכל המדות בדרך האמצעי ולא יטה לאחד משני הקצוות. שאם הוא כילי ביותר, יש תפארת לו, שאוסף ממון הרבה, אבל אין בני אדם מפארין אותו במדה זו. ואם הוא מפזר יותר מן הראוי, בני אדם המקבלים ממנו מפארים אותו, אבל אינו תפארת לעושיה ואינו נוח לו, שהוא בא לידי עניות בשביל כך. אבל מדת הנדיבות שהיא אמצעית בין הכילות והפיזור, היא תפארת לעושיה, ששומר את ממונו ואינו מפזר יותר מן הראוי. ותפארת לו מן האדם, שבני אדם מפארים אותו שנותן כמו שראוי לו ליתן. וכן הדין בכל שאר המדות:

שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות - לא נתפרש בתורה שכר המקיים מצות עשה ג, ולא עונש המבטל מעשותן. דאילו עונשן של מצות לא תעשה מפורשין הן, סקילה, שריפה, הרג, וחנק, כרת, ומיתה בידי שמים, ומלקות. העונש הקל לעבירה קלה, והחמור לחמורה:

והוי מחשב הפסד מצוה - מה שאתה מפסיד מסחורתך וממונך מפני עסק המצוה, כנגד השכר שיעלה לך ממנה בעולם הזה או בעולם הבא, שיהיה יותר מאותו הפסד:

ושכר עבירה - הנאה שאתה נהנה בעבירה, כנגד הפסד שעתיד לבוא לך ממנה:

פירוש תוספות יום טוב

איזהו דרך [ישרה] שיבור לו האדם וכו'. והוי זהיר וכו' לפי שהדרך שיברר לו וכו'. הוא דבר הרשות ועצה טובה הוא דקמ"ל. אבל אינו מחייב לאדם בכך. ואילו והוי זהיר וכו' מחייב הוא לאדם שיהא זהיר וכו' לכך היתה תחלת דברי פיהו איזהו דרך שיבור וכו' בלשון נסתר. ואח"כ אמר והוי זהיר בלשון נוכח לחייבו בכך. דרך חיים. ועמ"ש במשנה ט'. והזכיר דרך בלשון נקבה. עיין בזה בריש מסכת קדושין:

והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה. לענין זהירות להיות זריז ומהיר במצוה קלה כמו שהוא זריז ומהיר במצוה חמורה. הוא אומר ומזהיר לפי שאין אתה יודע וכו'. ולא שר"ל כשיבאו לידך שתי מצות האחת קלה והאחת חמורה ואין לאל ידך לעשות שתיהן כאחת שלא תעזוב הקלה ותעשה החמורה. שזה אין השכל סובלו. אלא לענין זהירות בלבד הוא אומר וכל אחת ואחת בשעתה כ"פ ר"י אברבנאל ודרך חיים:

שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. פירש הר"ב לא נתפרש בתורה שכר המקיים מצות עשה וכו'. וז"ל הרמב"ם מצות עשה לא התבאר שכר כל א' מהן מה היא אצל השי"ת וכו' וניחא דהא נמצא למען ירבו ימיכם וגו' למען ייטב לך וגו' למען יאריכון ימיך. אבל בדרך חיים מפרש ההיא דקאמר הכא שאין אתה יודע מתן שכרן וכו'. לענין הטורח והזריזות אי נמי ההוצאה וזה בכלל טורח הוא שאמר שאין אתה יודע דלפום צערא אגרא. אבל לענין המצוה עצמה הרי נאמר למען ייטב לך ודייק לה מדתנן סוף תולין לענין שלוח הקן ומה אם מצוה קלה וכו' ק"ו על מצוה חמורה שבתורה. ומה ק"ו הוא אם אי אתה יודע מתן שכרו. אלא דלענין הטורח וההוצאה הוא שאי אתה יודע. ועל זה אומר ק"ו וכו'. וכתב עוד דהא דתנן [בריש פאה] אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לו לעולם הבא כבוד אב ואם וכו' אין בזו הודעת מתן שכר בכמותה א"א באיכותה שאלו הן שמקבלין עליהם בזה ובבא. אבל שעור וגודל השכר עדיין צריכין אנו למודעי. שאין אתה יודע. ואולי יש מצוה אחרת ששכרה בעוה"ב גדול כל כך ששקול יותר מהפירות והקרן שבמצות אלו. כי יפה שעה אחת קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז. וזה שאמר שם ותלמוד תורה כנגד כולם אינו ענין כלל לאי אתה יודע מתן שכר של מצות שהוא לא נאמר אלא במצות. אבל בין תלמוד תורה למצוה לא אמרו דפשיטא דשכר תלמוד תורה מרובה. עכ"ד:

מתן שכרן. יש שכר לפעולתך מן השי"ת והרי הוא כעין מלכותא דארעא שתמצא מי שעובד למלך. ושכר הפעולה קצובה. ותראה שיקבל עליה שכר מאת המלך יותר ויותר מן הראוי והקצוב. לפי שהיא נאותה לו למלך. או מצד אחר ושכר כזה אינו ראוי להקראות שכר בהחלט שהרי אינו השכר הראוי. אבל זה שמו אשר יקרא לו מתן שכר. לפי שיש עמה מתנה מרובה. ואינה מתנה ג"כ בהחלט. שהרי שכרו אתו. והיינו נמי דתנן מתן שכרן שבערך נחת רוח שלפניו בעשיית המצוה. מתן אדם ירחיב כרצונו יתברך. וזה ענין הכתוב בעצמו שאומר (ישעיה מ') הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו. שכך הוא אומר הנה שכרו אתו מלת הנה מורה על דבר ברור וידוע. כי שכרו ודאי וברור שהוא אתו. ועוד זאת שמת שפעולתו לפניו. שהפעולה אמנם היא לפניו יתברך ובבחינה זו שכרו כפול ומכופל במתנה מרובה כאמור. כך נ"ל.

והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה וכו'. שאע"פ שאין שכרה ידוע כמה הוא. ידענו ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא. ושככר האמתי הוא בעוה"ב ואין ערך אליו מהטוב הגשמי שאתה מפסידו כמו שדרשו

[ברכות ל"ד. ] על עין לא ראתה. וכמאמרם. יפה שעה אחת של קורת רוח וכו' ורבי לא חלק בזה על אנטיגנוס. אבל אמר שכאשר יפגע בך מנוול זה הוא שטן הוא יצר הרע. שאז ראוי שתחשוב הפסד ושכר כדי להעבירו מעליך. הר"י אברבנאל וכך כתוב בדרך חיים. ולפי מה שכתבתי שם במשנת אנטיגנוס שלא בא לשלול ולהוציא העובד בשכר מכלל עובדי ה'. ולא דיבר אלא שהעבודה היותר נבחרת ושאין למעלה הימנה הוא העובד שלא על מנת לקבל פרס. א"כ דברי רבי הן אמורין בכלל. ועל הרוב. ואנטיגנוס על הפרט הוא אומר ומי יתן שלא יהיה בכלל אלא מה שבפרט.

דע לפי שהסתכלות הזה אינו בראייה חושיית. אבל בראיית השכל. לכך חזר ואמר דע. ועיין ברנ"ג:

מה למעלה ממך. שאם חלש למעלה וגבור למטה אימת החלש על הגבור. כ"ש שהגבור למעלה. וממך לא רחוק אבל למעלה ממך ממש. כענין שנאמר שויתי ה' לנגדי (תהלים ט"ז):

עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים. יש דברים שמגיע עליהם הראיה כמעשה הרשעים. ויש דברים שמגיע עליהם השמיעה. כדבר אחת הנבלות. ולכך הוא אומר עין רואה. ואוזן שומעת. וכדי שלא תאמר יש שכחה לפני כסא כבודו. לכך הוא אומר וכל מעשיך בספר נכתבים הוא ספר הזכרונות שזכר הפייטן בפיוט ימים הנוראים. וגם בתורה נאמר מספרך אשר כתבת: אמחנו מספרי. והיה מספיק למניעת העבירות: כשיסתכל וידע שמעשיו בספר נכתבין. ואין זה אלא כדי שפעלו וגמולו ישלם לו. אבל לא ידע ויבין את זאת כי אם בהקדים לו הידיעה שיש רואה ושומע. לכך הוצרך להקדים גם אלו השנים. וכתב בדרך חיים. כי אמר עין ואוזן בלשון יחיד כי לא אדם הוא שיש לו עיני בשר ודם. חס ושלום:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על המשנה) איזהוי כו'. והוי זהיר כו'. לפי שהדרך שיברור לו כו'. הוא דבר הרשות ועצה טובה הוא דקמ"ל, אבל אינו מחייב לאדם בכך. ואילו והוי זהיר כו' מחייב הוא לאדם שיהא זהיר כו' לכך היתה תחלת דברי פיהו איזהוי דרך שיבור בלשון נסתר, ואח"כ והוי זהיר בלשון נוכח לחייבו בכך. ד"ח:

(ב) (על המשנה) והוי כו'. לענין זהירות להיות זריז ומהיר במצוה קלה כמו שהוא זריז ומהיר במצוה חמורה הוא אומר ומזהיר, לפי בו'. לא שר"ל כשיבא לידך שתי מצות האחת קלה והאחת חמורה ואין לאל ידך לעשות שתיהן כאחת שלא תעזוב הקלה ותעשה החמורה, שזה אין השכל סובלו, אלא לענין זהירות בלבד הוא אומר. וכל אחת ואחת בשעתה. ד"ח:

(ג) (על הברטנורא) וז"ל הר"מ, מצות עשה לא התבאר שכר כל אחת מהן מה היא אצל הש"י. וניחא דהא נמצא למען ירבו ימיכם וגו', למען ייטב לך, למען יאריכון ימיך. ובד"ח מפרש, שלענין הטורח והזריזות וההוצאה אומר שאין אתה יודע, דלפום צערא אגרא כו'. ועתוי"ט:

(ד) (על המשנה) מתן שכרן. יש שכר לפעולתך מהש"י כו'. וכמו מי שעובד למלך ושכר הפעולה קצובה. ולפי שהיה נאותה לו למלך או מצד אחר נותן המלך יותר ויותר מן הקצוב לשכר הפעולה ושכר כזה אינו ראוי להקראות שכר לבד. אבל זה שמו מתן שכר לפי שיש עמו מתנה מרובה. ועתוי"ט:

(ה) (על המשנה) מחשב כו'. שאע"פ שאין שכרה ידוע כמה הוא, ידענו ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא ושכר האמיתי בעוה"ב ואין ערך אליו מהטוב הגשמי שאתה מפסיד [ועמש"ל פ"א מ"ג]. ועתוי"ט:

(ו) (על המשנה) דע. לפי שההסתכלות הזה אינה בראייה חושיית, אבל בראיית השכל, לכך חזר ואמר דע:

(ז) (על המשנה) למעלה. שאם חלש למעלה וגבור למטה אימת החלש על הם::ור כ"ש שהגבור למעלה וממך לא רחוק. אבל למעלה ממך ממש כענין שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד:

(ח) (על המשנה) עין כו'. כנגד המעשה אמר עין רואה, וכנגד הדבור הרע אמר ואוזן שומעת. והיה מספיק למניעת העבירות כשידע שמעשיו בספר נכתבין. אבל לא ידע ויבין את זאת כי אם בהקדים לו הידיעה שיש רואה ושומע. וכתב בר"ח, אמר עין ואוזן בלשון יחיד, כי לא אדם הוא שיש לו עיני בשר ודם ח"ו:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

רבי אומר וכו':    פ"ד נדרים דף כ"ב ובפ"ק דתמיד ברייתא:

והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה:    פרק אין בין המודר (נדרים דף ל"ט):

ואין אתה יודע מתן שכרן של מצות ועונשן של עבירות:    כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל.

עוד כתב:

""הסתכל בשלשה דברים" - ס"א "בארבעה דברים". ומצאתי כתוב בספר חן טוב בפ' עקב דף רפ"ח בשם הרב ר' שלמה סאגיס זלה"ה וזה לשונו: הנה אומרו "דע מה למעלה ממך" הוא מיותר, שהיל"ל "דע שעין רואה וכו'". גם אומרו עין קודם לאזן ובפסוק אמר אזן קודם שנאמר "אזן שומעת ועין רואה וכו'" אכן לא בא לחדש שה' רואה כל דבר שזה פשוט שלא יפלא מה' כל דבר אלא הכונה לומר שמה שקב"ה רואה אינו שמביט מלמעלה למטה ורואה מעשה המכוער אלא דע שלמעלה ממך הוא מה שעין רואה, והעין עלה למעלה המלאך הנוצר ממעשה טוב מלאך טוב ומהעון מלאך רע וצועק לפני ה' ואומר פלוני עשאני אם כן נכח עיני ה' דרכי איש ירצה עולין שם למעלה נגד פניו ושם אינו עולה המעשה עצמו אלא המלאך שנברא ממנו אם טוב ואם רע. א"כ אם כוונתו טוב נוצר ממנה מלאך טוב גם אם המעשה מכוער ה' יראה ללבב שאין העין רואה למטה ממך אלא למעלה ממך וסם עולה כונתו טובה זהו שאמר עין רואה קודם האזן לסמוך העין לתיבת למעלה לומר דע שאין העין רואה מלמעלה למטה אלא למעלה ממך הוא מה שהעץ רואה" ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

רבי אומר:    הוא רבינו יהודה הנשיא דור הז' מהלל:

ותפארת לו מן האדם:    ג' דרכים הם שראוי האדם להשלים א"ע בהן בעולמו, והן:

(א) דרך חיוביו [פפליכטען] לה' ולאדם, והן המצות המפורשים בתורה. (ב) דרך המדות [טוגענדען], שלא נזכרו בתורה בפירוש, אבל משתמעין מתוך דבריה, מה שראוי מהן לאדם שיעשה אותן וממה ימנע א"ע, כגאוה וענוה, כעס וסבלנות, קמצנית וותרנית וכדומה. והן כמו אמצעיים בין חיובי האדם לחבירו ולעצמו. (ג) דרך ארץ [זיטטען], שאינן כהמדות שמזיק בהן לחבירו, רק יבזו נפשו. כגון כשאינו נקי בגופו ובמלבושיו [סוף סוטה]. ושאינו צנוע בעשיית צרכיו ובתשמיש [ברכות ס"ב א' ונדה די"ז א'], או שהוא רעבתן [פסחים מ"ט א'], או שכור [נזיר כ"ג א'], או להוט במשגל [ברכות כ"ב א'], או עצל [פסחים ד"נ ע"ב], או מבוהל [ברכות מ"ג ב'], או אוכל בשוק [קידושין ד"מ ע"ב], או שחקן [אבות פ"ג מי"ג], או עצבן [שבת ד"ל ע"ב], או לשנות ממנהג המקום שהוא שם בענייניו [פסחים ד"נ ע"ב], וכדומה הרבה מאלו. ועל כולן אמר רבי שיבור האדם לעשות כל הג' דרכים באופן נאה ומתקבל בעיני העושה כשיראה אותה באחרית, דהיינו שהמעשה בעצמה נאה, וגם בעיני הרואין כשיראוה בו, דהיינו שהיא נאות ג"כ לפי מדרגות האדם העושה. א"נ ר"ל שיהיה מחשבתו טובה, ועי"ז היא תפארת לעושיה, דהיינו אדם העושה את המצוה, ותפארת לו מהאדם דהיינו המעשה בעצמה טוב שאותה יראו הבנ"א. דאע"ג דגדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, אף שרק המחשבה ולא המעשה לתפארת. אין זה שוה לכל, רק לאדם גדול שיודע לשקול היטב העבירה נגד המצוה, תדע דאל"כ נגנוב ונרמה כדי ליתן צדקה וכדומה. א"נ נ"ל דיבור ר"ל לזקק, דכל מצוה שהיא תפארת בעיני הקב"ה וגם בעיני האדם, כטלית נאה ואתרוג נאה, צריך לזקק מחשבותיו שיהיו לשם שמים לבד, דבקל יטה אשוריו. והוה זהיר במצוה קלה זו לטהר ולקדש מחשבתך בעת עשיית המצוה וכו', דהיינו לעשותן במתינות ונעימות, ולא בקול המולה והתלהבות זר. ויזכיר כי כל הג' דרכים הנ"ל הם משתנים לפעמים, משום שתלוים תמיד, בפועל, ובזמן, ובמקום, ובמאורע, אשר לפיהן פעולה משובחת תתהפך לפעמים להיות גרוע, וגרוע תשוב להיות משובחת [ויש לדבר בזה הרבה. והארכתי בהן בפירושי ראשי אבות באריכות בס"ד]:

קלה כבחמורה:    כמו שהזהרתיך לעשות כל מצוה באופן נאה ומתקבל, כ"כ אזהירך שכל מצוה שהיא קלה לעשות בלי טורח וחסרון כיס, או ששכרה או ענשה קל, תהיה זהיר לעשותה בשמחה כאילו היתה חמורה מאד ושכרה רב:

שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות:    דהחילוק בין שכר ועונש שבין מצוה למצוה, אינו ברבוי ומיעוט לבד, כ"א יש עוד חילוק ביניהן באיכות דכל מצוה תתן השלמה אחרת לנפש. דצרכי הנפש הם כצרכי הגוף, דהיין והזהב חשובים יותר, והלחם והברזל נצרכים יותר. כ"כ יש מצות ששכרן רם ונישא. ויש שאינן מנושאין ורמים כל כך, אבל נצרכים יותר למעלות תחתוניות של הנפש. ולכן העלים הקב"ה מלהודיע שכרן, כדי שירדוף אחר כולן, שכולן צריכים לו:

והוי מחשב הפסד מצוה:    ההפסד שיתגלגל לך בעולם עובר ע"י עשיית המצוה:

כנגד שכרה:    בעולם הנצחי:

כנגד הפסדה:    הרווחת ממון או עונג שיתגלגל לך כשתעשה העבירה:

דע מה למעלה ממך:    למעלה מהשגתך:

עין רואה:    לעומק לבבך אשר שם תארוג מחשבות חטא שלך:

ואוזן שומעת:    דברי חטא שתדבר:

וכל מעשיך בספר נכתבין:    מעשה חטא שלך, כל הג' רשומים לנצח לפניו ית', ואם שישתקו לך בשמים ולא תענש עליהם כרגע, לפניו ית' אינם שכוחים. [וענין ספר שנזכר כאן ובשאר דוכתא בתנ"ך ובש"ס כבר פירשתים באריכות ובראיות בדרושותי לר"ה. ובפירושי ראשי אבות הארוך שזכרנו. וכאן נאמר בקיצור, שמרמז על שילובי הסבות האחדיות שבעולם שכולן קשורין זב"ז, וכן כל הגופות וכל מעשיהן תלויין בהן, והן בהן וכולן בעולם הרוחני באופן נפלא מאד, למעלה הרבה מהשגת האדם. וכל האחדיות הנ"ל תלויין זב"ז כאותיות ומלות ופרקים שבספר. והוא הוא ספר הבריאה. והיינו דקאמר הכא וכל מעשיך בספר הבריאה הזה נכתבים, ושם עשו רושם שקלקלת עליו מעשה בראשית ועי' לקמן פ"ג סי' ק"ו]:

בועז

פירושים נוספים


מגן אבות (רשב"ץ)

דרך חיים (מהר"ל)

מדרש שמואל (אוזידא)