מגן אבות (רשב"ץ)/חלק ד/פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · מגן אבות (רשב"ץ) · חלק ד · פרק ב· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק ב[עריכה]

משנה א[עריכה]

הפירוש כבר כתבתי בסוף פרק א' למה הפסיק התנא בסדר הנשיאים כי עשה כן לחתום הפרק בשלום. ובפרק זה התחיל דברי רבי שהוא ר' יהודה הנשיא כמו שאמרו בגיטין רבי יהודה הנשיא מנו רבי וכן בפרק החולץ ובפ' במה מדליקין וכן הוא נקרא כן בבבא שאחר זו ובן בנו הוא הנקרא רבי יהודה נשיאה וידוע הוא כי ר' היה גדול מאביו וכ"ש מבנו וכמו שביארתי בראיות בפר' ראשון ואם כן למה לא קראוהו רבן כאביו ובנו הטעם בזה שהיה ידוע בדורו שלא היה כמותו ותלמידיו כולם היו תנאים שחיברו הברייתות תוספתא ספרא וספרי ושאר הברייתות והתלמוד הירושלמי והם שני בניו גמליאל ושמעון ורבי חנינא בר חמא ורבי אפס ורבי ינאי ורבי חייא ורבי אושעיא ובר קפרא ולוי וקטנים שבהם היו רב ושמואל ורבי יוחנן ואחרים. והראב"ד ז"ל כתב בהשגות כי בר קפרא לא היה תלמיד רבי ובפרק ארבעה אחין אמרו קפץ בר קפרא ונשבע כך שמעתי מפי רבי וכן כתב ז"ל כי רבי יוחנן לא היה תלמידו של רבי ובפ' אלו טרפות ובפרק ראשית הגז ובראשון מפסחים נראה כי שימש רבי והוא קטן. ובראשון מכריתות נזכר כי רבי חייא ורבי אושעיא ובר קפרא היו בזמן אחד. וביבמות פר' האשה רבה נזכר גם כן כי רבי ינאי היה בזמן רבי חייא וכולם תלמידי רבי היו כמו רבי חייא ושמואל תלמיד רבי היה בפרק הפועלים. והרב ז"ל השיג על הר"מ ב"ם ז"ל על אלו והוא תימה. וכל אלו היו סוף התנאים וכבר אמרו על רב תנא הוא ופליג בפרק השולח גט ובפרק קמא דכתובות ולא אמרו כן על רבי יוחנן. ובפרק ב"ש ביבמות אמרו תנאי היא על רב ורבי ישמעאל ברבי יוסי ורבי ישמעאל ברבי יוסי שהיה ממלא מקום אביו היו כפוף לרבי כמו שנזכר בסנהדרין בפרק שני ובפרק במה טומנין ובפר' מצות חליצה במעשה דאבדן וכשהיו קורין רבי סתם לא היו צריכין ליחד אותו בשמו כי הוא הידוע לכל וזו מעלה יתירה ולפי שהתנעלה בשם רבי אף כשהזכירוהו בשמו היו אומרים רבי יהודה הנשיא ולא היו אומרי' רבן יהודה ותלמידיו היו קורין אותו רבי רבה כמו שנזכר בפרק אלו טרפות בשני מקומות. ודע כי הקריאה הקדומה היא רבי הרי"ש בחירק כי הוא שם התואר והיו"ד אינה לכנוי אלא ליחס כיו"ד אכזרי ואלו היה רבי הרי"ש בפתח היה משמעו הרב שלי כי היו"ד הוא לכנוי והיה פגם במעלתו וזה התואר היו מתארים בו לכל מי שנסמך מפי סמוך איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה כי כשהיו סומכין אותו היו קורין אותו רבי כמו שנזכר בא' מסנהדרין ובפרק השוכר את הפועלים. וכן היו קורין לכל מי שנסמך בארץ ישראל כי שם היתה סמיכה והיו יכולין לדון דיני קנסות כי היו מומחין ונקראים אלהים שנאמר אשר ירשיעון אלהים ישלם וחכמי בבל לא היו נקראים אלא רב לפי שלא היו סמוכין והיו קורין עצמן הדיוטות כמו שאמרו בפרק המגרש והא אנן הדיוטות אנן ולא היו רשאין לדון דיני קנסות ולזה אמרו אין שור מועד בבבל וכן מזה הטעם אמרו אין תענית צבור בבבל שבכל אלה צריך ב"ד סמוכין וכשהיו עולין לארץ ישראל היו סומכין אותם וקורין להם רבי ולזה נמצא בתלמוד רב זירא ורבי זירא רב אמי ורב אסי רבי אמי ורבי אסי ורב ירמיה ורבי ירמיה לפי שעלו מבבל ושם נסמכו. ומה שנהגו בדורות הללו לקרוא לכל אדם רבי נפל זה המנהג מהמקומות שיש בהם קראין כדי שלא יטעו לומר זה האיש הוא מהקראין כי הם אינם נוהגים בשם זה וקורין למי שאינו מהם רבן. ורבינו הקדוש כמו שהיה תלמיד אביו רשב"ג כמו שנזכר בפרק הפועלים כן היה תלמיד רבי אלעזר בן שמוע כמו שנזכר בפרק הערל ובפרק יום הכפורים ותלמיד רבי שמעון כמו שנזכר בפרק כל גגות ובפרק תינוקת ושם נראה שהיה תלמיד רבי יוסי וגם תלמיד רבי מאיר כמו שנזכר בראשון מעירובין ותלמיד ר' יהודה כמו שנזכר בשני ממגילה:

אי זו היא דרך ישרה שיבור לו האדם. כל החסידים הראשונים היו בוררים לעצמם מעשה טוב יותר על שאר מעשים והיו משתדלים יפה לקיימו תדיר אותו מעשה יהיה מצוה מהמצות או מדה מהמדות כמו שהיו אומרים בענין המצות תיתי לי דקיימית מצות ציצית והרב' כיוצא בזה הזכירו בפרק כל כתבי. ובענין המדות כמו שהיו אומרים לחסיד במה הארכת ימים כלומר אי זו מדה יפה החזקת כל זה הזמן שהארכת ימים והיה אומר שלא הסתכלתי בצלם אדם רשע והרבה כיוצא בזה כמו שהזכירו בפר' בני העיר ובמסכת תמיד בגמרא שלה אמר רבי אי זו היא דרך ישרה שיבור לו האדם אהוב את התוכחות שכל זמן שהתוכחות בעולם נחת רוח באה לעול' וטובה וברכה באה לעולה ורעה מסתלקת מן העולם שנאמר ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב ושם אמרו אשריהם לראשונים שאפילו על שינה קלה עושין דין שכל בן לוי שנמצא ישן במשמרו היה רשות ביד איש הר הבית לחבטו במקלו ולשרוף את כסותו ועל דרך זה בא רבי בכאן ללמד אי זו היא אותה הדרך שהיא ישרה להדריך האדם ההולך בה שיהיה טוב לשמים וטוב לבריות ויבור אותה מתוך שאר דרכים ואמר שהיא זאת שיזכיר אחר זה אשר אהבת התוכחת הנזכ' במס' תמיד היא בכללה:

כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם. התנה התנא בדרך ישרה שני תנאים האחד שתהיה תפארת לעושה והשני שתהיה תפארת לו מן האדם ואם כן שני דברים חלוקים נפרדים זה מזה הם. והתנאי הראשון שתהיה תפארת לעושה שהוא בעצמו מכיר שהיא מפוארת ואם אדם אחר זולתו עשאה היה מפארו עליה ואם עשה הפכה היה מוכיחו עליה ואיפשר שאין לו בזה תפארת מבני אדם. ואיפשר הוא שיפארוהו בני אדם והוא בעצמו יודע שאין לו פאר בה על כן התנה התנאי הראשון שתהיה תפארת לעושה כמו שהיא תפארת לו מבני אדם. ויש מפרשים זה לענין עשיית המצות שאיפשר שיעשה אדם מצוה והרי היא תפארת לעושה ולא יהיה לו בה פאר מבני אדם כגון שיעשה אותה בזמן שלא יישר בעיני הבריות ושמא תישר בעיני הבריות ויפארוהו עליה ולא תהיה תפארת לעושה כגון העושים מצות שלא לשמן והם החניפים הצבועי' על כן התנה התנא שני תנאים אלו. ועל זה אמרו בפרק במה אשה כל העושה מצוה כמאמרה אפי' גזר דין של שבעים שנה מתבטל עליו שנאמר באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה וסמיך ליה שומר מצוה לא ידע דבר רע ומה שאמרו שבעים שנה לפי שאי איפשר לאדם לחיות אחר שהגיע לכלל מצות יותר ומזה הענין הוא מה שאמרו בסוכה פרק לולב הגזול התנאה לפניו במצות ובפרק רבי אליעזר דמילה וכן בראשון מנזירות אמרו עשה סוכה נאה שופר נאה לולב נאה ציצית נאה ספר תורה לשמו בקולמוס נאה בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאים כי בזה יש לו תפארת לפני קונו ובני אדם גם כן יפארוהו. ויש לפרש זה לענין מדות האדם שיהיו מדותיו בענין שיהיו לו לפאר וגם שיפארוהו בני אדם וכמו שאמרו בראשון מסוטה ובראשון ממסכת משקין כל השם אורחותיו זוכה לישועתו של הקב"ה שנא' ושם דרך אראנו בישע אלהים אל תקרי וש"ם בסי"ן אלא וש"ם בשי"ן ובויקרא רבה אמרו דשאים אורחיה סגיא שוי ועל זה אמר דוד ע"ה טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט ופירשו רז"ל בפרק כיסוי הדם שיאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו וילבש ויתכסה כמו שיש לו ויכבד את אשתו ובניו יותר ממה שיש לו שהם תלויים בו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם וכן בפרק הזהב אמרו אוקירו נשייכו כי היכי דתתעתרו ובזה תגדל תפארתו וגם בני אדם יפארוהו. ורבינו משה ז"ל פירש כי האדם צריך שילך בכל מידותיו על הדרך האמצעית ולא יטה לאחד מהקצוות כגון שלא יהיה כילי ולא מפזר אבל יהיה נדיב וכן לא יהיה בעל תאוות בזוללות ושכרות ולא מסגף עצמו מכל תאוות כמו שקראה התורה לנזיר חוטא כמו שנזכר בראשון מנדרים וראשון משבועות וראשון מתענית ובשני מנזירות ובפרק החובל מפני שציער עצמו מן היין והתורה היא המלמדת לנו דעת לבור הדרך האמצעית כי חייבה מיתה לזולל ולא צוותה להתענות כי אם יום אחד וחייבה לתת צדקה ומעשרות והזהירה שלא לאבד ממון שנא' לא תשחית את עצה ואמרו חכמים בפרק החובל ובפרק נערה שנתפתתה המבזבז אל יבזבז יותר מחומש וכן בשאר המדות ילך באמצעות המדה ולא יטה לאחת הקצוות כי אם יהיה כילי יהיה בעיניו שקנה מדה טובה לעצמו לאסוף הון ולא תהיה לו תפארת מן האדם ואם יפזר יפארוהו המקבלים מתנותיו ואינו תפארת לעצמו כי יבוא לידי עוני ובנדיבות הוא שומר ממונו וגם בני אדם יפארוהו וכן בכל שאר כל המדות ותנהג בהן שיהיה נוח לו ונוחין שאר בני אדם ממנו. וכן פירש רבינו שלמה ז"ל. ובתלמוד הוא מתפרש על ענין המדות גם כן שאמרו בנדרים פרק ארבעה נדרים רב סחורא הוה ליה נדרא למשרי אתא לקמיה דרב נחמן על כל דאמר ליה אדעתא דהכי מי נדרת הוה אמר אין אקפד רב נחמן פתח פתחא לנפשיה אי זו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם והשתא דאקפד רב נחמן אדעתא דהכי לא נדרי ושרי ליה. ויש גורסין כל שהיה תפארת לעושהו תפארת לו מן האדם ופי' עושהו הקב"ה שנא' אם מעושהו יטהר גבר כלומר שיבור לו דרך שתהיה תפארת וכבוד להקב"ה ובזה תהיה תפארת לו מן הבריות וכן היתה גירסת רבינו יצחק אבן גיאת ז"ל והסופרים שבשוה שהו"ו של עושהו כתבו על תפארת כן מצאתי:

הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. התורה גלתה עונשן של עבירות יש במלקות ויש במיתה קלה כחנק והרג ויש במיתה חמורה כשריפה וסקילה ויש בכרת ויש במיתה בידי שמים אבל במצות עשה לא פירשה לנו מתן שכרן ואמרו בפסיקתא וכן בירושלמי דפיאה וקדושין וכן בילמדנו פרשת עקב ובמדרש תהלים אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע אמר רבי אבא בר כהנא שלא תהא יושב ושוקל מצותיה של תורה ורואה אי זו מצוה ששכרה מרובה ועושה אותה נעו מעגלותיה לא תדע מטלטלין אינון שבילי דאורייתא. תני רבי חייא משל למלך שהיה לו פרדס והכניס בו פועלים ולא גלה להם המלך שכר נטיעותיו של פרדס שאלו גלה להם היו רואין איזו נטיעה ששכרה מרובה ונוטעין אותה נמצאת מלאכת הפרדס מקצתה בטילה ומקצתה קיימת אמר רבי אחא בשם רבי אבא בר כהנא כך לא גלה הקב"ה לישראל שכר מצותיה של תורה שלא תהא תורה מקצתה בטילה ומקצתה קיימת ואמר ר' אחא בשם רבי אבא בר כהנא טלטל הקב"ה שכר עושי מצוה בעולם הזה כדי שיהיו ישראל עושין אותם משלם. תני רבי שמעון בן יוחאי שתי מצות בתורה גלה הקב"ה מתן שכרן ואלו הן קלה שבקלות וחמורה שבחמורות. קלה שבקלות שלא תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים. וחמורה שבחמורות כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך אמר ר' אבא מה דבר שהוא פריעת חוב כתוב בו אריכות ימים דבר שהוא הפסד כיס וחסרון נפשות על אחת כמה וכמה וכל כך למה כדי שלא תהא יושב בפני עצמך ושוקל ואומר זו קלה וזו חמורה זו שכרה מועט וזו שכרה מרובה. ולפי שאין שכר מצות גלוי אמרו חכמים בשני מברכות ובשני מסוכה העוסק במצוה פטור מן המצוה ולא חלק בין מצוה למצוה ועל זה אמרו אין מעבירין על המצות בפרק אמר להם הממונה ומזה השורש דנו שומר אבידה שומר שכר מפני שהוא פטור מלתת פרוטה לעני בשעה שהוא עוסק בשמירתה כמו שאמרו במציעא פרק אלו מציאות ובפרק האומנין ובפרק הכונס ובפרק שבועת הדיינין וזה קורין אותו פרוטה דרב יוסף בנדרי' פרק אין בין המודר ואע"פי שבאותה פרוטה איפשר שתתקיים נפשו של אותו עני ולא יארע הפסד גדול באותה אבידה כיון שהוא עוסק במצוה אין לו להניחה מפני מצוה אחרת והתנא נתן טעם גדול בדבר שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות ושמא במצוה שאתה עוסק בה יש יותר שכר. וכמו שאמרו בפ' התכלת אמר רבי נתן אין לך מצוה קלה שאין מתן שכרה בעולם הזה ובעולם הבא. ואני אומר שלא נתן טעם זה אלא לדעתן של בריות שהם רצים לעשות המצות מפני שיקבלו עליהם שכר וזה למי שיש בידו שתי מצות לעשות שאין בידו משקל אי זו חמורה ואי זו קלה ויהיה זריז בכל אחת מהן אבל למי שהוא עוסק במצות אין אנו צריכים לטעם זה לפי שהעובד את אדוניו אין מוטלת עליו עבודה אחרת בעת שהוא עובד אותו ואם הניח אותה עבודה אע"פי שהיא קלה מפני עבודה אחרת אע"פי שהיא חמורה הרי זלזל בעבודה שהיא בידו ואם השלימה ולא השגיח לעבודה אחרת הרי השלים רצון אביו כראוי ומטעם זה נפטרו נשים ועבדים ממצות עשה שהזמן גרמא שכיון שהוטלה עליהם עבודה אחרת נפטרו מאותן מצות. ופירוש מצוה קלה שהיא קלה בעיניו כמו מצות סוכה שקראוה בראשון מע"ז מצוה קלה לפי שאין בה חסרון כיס וכן מצות ציצית קראוה בפ' התכלת מצוה קלה שאין בה עמל ויגיעה אבל המצות מצד עצמן אין לומר בהם קלה וחמורה. ובפרק במה אשה אמרו העושה מצוה כמאמרה אינו מתבשר בשורות רעות שנא' שומר מצוה לא ידע דבר רע ואפי' הקב"ה גוזר הוא מבטל וסמיך ליה באשר דבר מלך שלטון:

והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסידה. בא לומר שאם תפסיד על ידי קיום מצוה כגון שנפלה לו דליקה בשבת ואינו מכבה אותה או הנותן טרפה לכלב או המוציא הוצאות בקניית המצות וכיוצא בזה או תתבטל מסחורתך יותר תשתכר בשכרה בעולם הבא ואף בעולם הזה כמו שאירע לאותו חסיד שהרהר בלבו לבנות חורבה ונזכר שהוא שבת ונמנע מלבנותה ועלה בה צלף והיה מתפרנס ממנו כל ימיו הוא ואנשי ביתו כמו שנזכר בפרק שואל וכן הרבה מעשים בפרק כל כתבי שנשתכרו בעולם הזה מפני שהוציאו הוצאות בכבוד שבת. וכן מעשה הנזכר בפרק התכלת באותו איש שהיה מקיים מצות ציצית ופירש מעבירה ונשתכר הרבה. ואם תבוא לידך עבירה ותחשוב להשתכר בה כגון שתחמוד ממון חבירך גזילתו גנבתו אבידתו יותר תפסיד בעולם הבא מפני העונש ועל זה אמרו בפרק המוכר את הספינה על כן יאמרו המושלים בואו חשבון וגו' המושלים אלו המושלים ביצרם בואו חשבון בואו ונחשב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסידה אם אתה עושה כן תבנה ותכונן תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא. כי אש יצאה מחשבון. תצא אש מהמחשבין ותאכל שאינן מחשבין. ורבינו משה ז"ל פירש זה לענין של מעלה שאע"פי שאין אדם יודע מתן שכרן של מצות איפשר לעמוד בזה מצד העונשין כי ידוע הוא מצות עשה היא מילה וכן פסח וכן שביתה בשבת וכן לעשות מעקה בגגו ואע"פי שלח קבע להם הכתוב שכר יש לחשב שכר כל אחת מהן מהעונש כי שכר שביתת שבת יותר גדול משכר מילה ופסח כי זו עונשה בביטול' סקילה וכרת ואלו אין עונשן אלא בכרת ושכר מילה ופסח יותר גדול משכר עשיית מעקה שאלו יש כרת בביטולן וזו אין עונשה אלא לאו בלא כרת שנאמר ולא תשים דמים בביתך:

והפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסידה. שאם ישב ולא עשה עבירה שנותנין לו שכר כעושה מצוה כמו שנזכר בראשון מקדושין אם העבירה היא חמורה יהיה שכרה יותר גדול מהקלה זהו פירושו. ואינו נראה כי ידוע הוא שהעוסק במצוה שאפילו קלה שבקלות פטור הוא ממצוה אפי' חמורה שבחמורות ואינו מתחייב. מפני שקול זה וגם ממדרש חכמים בדרשת על כן יאמרו המושלים אינו נראה כן וגם לשון המשנה אינו מתיישב בפירוש זה שהיה לו לומר והוי מחשב שכר מצוה כנגד הפסדה ושכר ביטול עבירה כנגד הפסדה וכן נראה ממה שאמרו בנדרים פרק אין בין המודר וכל מצות מי יש להן שיעור למתן שכרן והא תנן הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות:

הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. והשלשה הם עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין. כי מי שמסתכל בעצמו שצריך לתת דין וחשבון יברח מהעבירה וכמו שאמרו חכמים ז"ל בראשון מחגיגה אוי לנו מיום דין אוי לנו מיום תוכחה כי אם יחטא איש לאיש ויתבייש ממנו יגברו עליו צורכי הגוף ותעבור אותה בושה אבל מי שהוא עומד לפני מלך גדול היודע מצפוניו ואי אפשר לשחדו יתבייש בושה שאינה מסתלקת ממנו לעולם וישאר בצערו לעולם בבושתו וכלימתו וזהו שאמרו בפרק המוכר את הספינה וכל אחד נכוה מחופתו של חבירו אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה:

דע מה למעלה ממך וכו' שלא תאמר עבים סתר לו ולא יראה וחוג שמים יתהלך. אבל דע כי האלהים בשמים ואתה על הארץ והוא צופה ומביט אותך ואינך יכול להתעלם ממנו ועל זה אמר מה למעלה ממך לענין שהוא כמו הצופה הרואה ממקום גבוה ואע"פי שהקב"ה אין לומר עליו שהוא במקום לפי שהוא מקום עולמו ואין עולמו מקומו אבל לענין זה נאמר שהוא כמו הצופה שאי אפשר להעלים דבר ממנו. וכן דע שיש לאותו שהוא למעלה עין רואה מעשיך ואוזן שומעת דבריך ואין שכחה לפניו כי כל מעשיך כאלו הם בספרו נכתבים כענין שנא' וישמע ה' ויקשב ויכתב ספר זכרון לפניו ואל תאמר כמו שאמרו על פושעי ישראל שנא' עליהם ויחפאו על ה' דברים אשר לא כן ומה היו אומרים העמוד הזה לא רואה ולא שומע כלומר שהעמוד אין לו עינים לראות ולא אזנים לשמוע וכיון שאין לו עין ואוזן אינו רואה ואינו שומע כן אין לאל ית' אותן איברים וכיון שהוא נעדר אותן איברים לפי שאין למעלה גוף וגויה אם כן אין לו אותם כוחות היוצאות מאותן איברים שהם הראייה והשמיעה וגם יש שכחה לפניו כי אין לו אבר שיש לו כח על הזכירה כמו האדם כי אם תאמר כן אתה תועה מדרך השכל בקהל רפאי' תנוח וזהו שאמר דוד ע"ה בינו בוערים בעם וכסילים מתי תשכילו והם אלו שהיו אומרים העמוד הזה אינו רואה ואינו שומע ויאמרו לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב וביאר להם שהם תועים ואמר הנוטע אוזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט היוסר גוים הלא יוכיח המלמד אדם דעת. יאמר בלא ספק האדם הוא יציר כפיו של הקב"ה ואם האדם יש לו כח על הראייה ועל השמיעה ועל הזכירה לייסר החוטאים כל שכן שהבורא אותו יש לו אותם כוחות בלא אותן איברים. ואם תאמר ואם מפני שהאדם יש לו אותן כוחות הם גם כן בהאל ית' אם כן בא ונאמר כמו שהאדם יש לו פה לאכול כן לפני האל ית' זה הוא טעות כי אכילה לאדם הוא לקיום גופו ואם באנו למדות האל ית' לזה נאמר שאם האדם הוא חי בשביל אכילתו כל שכן שאל ית' הוא אלהים חיים בלא איברי האכילה כמו שהוא רואה ושומע בלא עין ואוזן. ודע כי אלו הכוחות אשר הזכיר בכאן והם הראייה והשמיעה והזכירה הם היותר נכבדים והיותר דקים שבכוחות האדם לפי שהעין והאוזן הם המשיגים המוחשים בלא קריבה אליהם ואינם כמו הטעם והמשוש שאינם משיגים המוחשים עד שיפגשו אותן וגם הם יותר נכבדים מחוש הריח ואע"פי שהוא דומה להם שאין צריך פגישה למוחשים אבל הראייה והשמיעה הם יותר נכבדים לפי שהם כלי השכל כי הרבה מהחכמות הם המושגות בראייה והשמיעה מה שאין כן בריח וכן הכח הזוכר הוא יותר נכבד משאר כוחות המוח שהם החוש המשותף וכח המדמה שהוא יותר רוחני מהם לפי שהוא באחורני' המוח וקבל המוחשים בלא קליפות ולפי שאלו הכוחות שלשתם הם דקים רוחניים מיוחדים לתשמיש השכל על כן הותר לנו לומר כי האל ית' רואה ושומע וזוכר והכל משל לומר שאין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און ואם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו והמסתכל בזה יתרחק מהעבירה. ואמרו שחכם אחד ראה איש אחד עובר עבירה בסתר אמר לו אם אתה מאמין שהאל יודע מה מעשיך כמה גדול עונך מנשוא ואם אין אתה מאמין שהוא יודע מעשיך כמה גדולה כפירתך וכבר אמרו רז"ל למה החמירה תורה בגנב יותר מן הגזלן מפני שעשה עין שלמעלה כעין שלמטה בפרק מרובה. ודע כי הישמעאלים הם נותנים דופי בתורתינו במצות תקיעת שופר במה שהם אומרים שהיא כדי לעורר הי"ת שישמע קולינו כאיש אשר יעור משנתו והם מתפארים כי כתוב בספרם שהאל שומע ורואה והם בהמות בהררי אלף שתקיעת שופר להכניע יצרינו ולענין מה שהם אומרים שהם יודעים מספרם כי האל שומע ורואה זאת היתה קבלה בידם מזקינתם שפחת אמנו שאמרה אתה אל רואי וקראה הבאר באר לחי רואי והם חוגגים שם וקוראים אותו ומז"ם וזקינתם קראתו היא לבנה ישמעאל כי שמע אלהים את קולה ומה נתפארו עלינו בזה ששפחתינו אמם למדתם זה ואבותינו קראו שם בניהם על זה ראובן שמעון יששכר כי ראה אלהים כי שמע אלהים נתן אלהים שכרי אם כן יודעות היו שיש למעלה עין רואה ואוזן שומעת וכל המעשים בספר נכתבין ליתן שכר עליהם:


משנה ב[עריכה]

הפירוש זה הוא הנשיא האחרון הנזכר במשנה כי בנו ר' יהודה נשיאה אינו נזכר במשנה כלל כי בימי האמוראים היה והוא הנאמר עליו בגיטין בפ' מי שאחזו רבותינו התירוה לינשא והוא בי דינא דשרו משתה כמו שנזכר בשני מע"ז ואף על פי שבמשנה כתוב ר' יהודה הנשיא ובית דינו נמנו על השמן והתירוה כבר פירשו הראשונים שרבינו הקדוש התירו ולא קבלו ממנו עד שבא בן בנו והושיב ב"ד והתירו וקבלו ממנו:

יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. והוא העסק בצרכי מזונותיו מלאכה או עסק סחורה כי שניהם כאחד טובים אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך פרק בזה ובפרק בזה וכן אמרו במדרש קהלת טובה חכמה עם נחלה טובה חכמה כשהיא עם נחלה דתנינן תמן באבות רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ ונתן טעם בזה שיגיעת שניהם משכחת עון התורה היא משכחת עון ואמרו בשני מסנהדרין למה נקרא שמה תושיה שמתשת כחו של אדם שנאמר מעולפת ספירים כמו שנזכר במדרש חזית ואמרו בפרק הנודר מן המבושל מריעי רבנן כלומר שהם חלושים מחמת הגירסא וכשהכח הוא תשוש לא יהרהר בעבירה וכן אמרו בראשון מקדושין בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ כי התור' נמשלה למים שנא' הוי כל צמא לכו למים כמו שנזכר בראשון מתענית והתורה נמשל' לאש שנא' הלא כה דברי כאש נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע כמו שנזכר שם וכן בראשון מקדושין ובפרק החליל והמים מוחים האבן שנאמר אבנים שתקו מים והאש מפוצץ הברזל. ויש מפרשים שהתורה משכחת עון לפי שהעוסק בה קורא לא תגנוב לא תגזול לא תעשוק ומתוך כך פורש מהאיסור. והראשון יותר נכון בעיני וכן מוכיח בגמרא פרק קמא דקדושין שאמרו שם ושמתם שם תם מלמד שנמשלה התורה לסם חיים משל לאדם שהכה את בנו והניח לו רטייה ואמר לו כל זמן שרטייה זו מונחת על מכתך אכול מה שהנאך כך אמר הקב"ה בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין כמו שנזכר בראשון מבתרא. והמלאכה גם כן מפרכת כחו של אדם ומכנעת יצרו סימן לדבר ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך פן ירבה והעוסק בשניהם יצר הרע בטל ממנו והמתבטל מהם יצרו מתגבר עליו שהבטלה מביאה לידי זמה כמו שנזכר בפ' אע"פי ואם אין לו תורה שתגין עליו לשמרו מעון ורם לבבו ושכח את ה' ושמן ודשן ויבעט:

וכל תורה שאין עמה מלאכה. כתב רבינו שלמה ז"ל סוף בטלה וגוררת עון כתוב במשנה ואיני יודע אם בא לדקדק בין סופה לסוף ושמא לא היה כתוב זה בסדור תפלותיו והוצרך התנא לטעם זה שאם מפני הטעם הראשון היה די באחד מהם או תורה או מלאכה ולא הוצרך לתת טעם למה צריך לעסוק בתורה כי היא מצוה גדולה אבל הוצרך לתת טעם ליופי דרך ארץ עם התורה והוא מפני שני טעמים האחד מהם מפני קיום התורה עצמה. והשני מפני השמירה מעון שזכר תחלה. כי התורה שאין עמה מלאכה סוף בטלה שלא ניתנה תורה למלאכי השרת שאין ביניהם אכילה וכבר אמרו בילמדנו פרשת בשלח לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן שניים להם אוכלי תרומה ואם כן אם לא יטרח במלאכתו לצורך מזונותיו יצטרך להתבטל מתורתו מפני מזונותיו כשיחסר לחמו ולבסוף משתכחת ממנו. ולזה אמרו בפרק כיצד מברכין נהוג בהן מנהג דרך ארץ. ואמר אביי הרבה עשו כן ועלתה בידם. ואמר רבא לרבנן במטותא מנייכו לא תיתו קמאי תרין ירחי בשתא כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולי שתא וכבר דברנו למעלה מזה בענין אהוב את המלאכה. ובמדרש רבה אמרו כי אדם אחד שאל לאליהו על מה שכתוב נותן לחם לכל בשר והיאך אפשר לתת לחם למי שעומד בטל אמר לו כבר אמרה תורה למען יברכך ה' אלהיך בכל אשר תעשה לא לעומד בטל ולזה הטעם הוא יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ וגם מפני השמירה מהעון הוא יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ כי מי שאין לו מזונות סופו להיות מלסטם הבריות וגונב וגוזל וחומס למלא בטנו או יחניף לרשעים כדי שיתנו לו מתנות או יבוא לידי חילול שבת וכמה עבירות הם נמשכו' אל מי שאין לו מזונות ע"כ אמר יפה ת"ת עם דרך ארץ:

וכל העוסק עם הציבור יהיו עוסקין עמהם לשם שמים. ובמשניות גרסינן וכל העמלין עם הציבור יהיו עמלים והענין אחד הוא ואינו נקשר למעלה והיא אזהרה לכל מי שהוא עוסק עם הצבור לדבר עם המלך או אל שר הצבא שלא יתעסקו בזה שיתגברו עליהם ולהשתרר גם השתרר אבל יהיו עסוקים עמהם לשם שמים שאין להם להשתרר עליהם ולהתגאות לומר עשינו בשבילכם כל זאת הטובה כי המעשים הנעשים בהתעסקות העמלים עמהם לא נגמרו מפני עסקן אלא מפני שזכות אבותם של צבור סייעתם וצדקתם העומדת לעד ואם תאמרו אם כן מה לנו לטרוח בצורכי צבור כיון שאין הדבר נגמר אלא בזכות אבותם אמר להם ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם שכיון שהתעסקתם עמהם לשם שמים יש לכם שכר בעמלכם על הכוונה הטובה שהיתה לכם בעמלכם. ומלת אבותם היא זרה בדקדוק כי כמו שהיחיד יאמר אבותיו בשני כינויי הרבים ראוי לומר לרבים אבותיהם אבל לשון הפסוק הוא ולא כחדו מאבותם:

ויש לפרש זה לענין העוסק עם הצבור לכוף אותם לתת צדקה לעניים שלא יאמרו הרי טרחנו הרבה בזה והשכר הוא להם כי מממונם נעשו הצדקות וזכות אבותם מסייעתם לעשות המצוה הזאת מנכסיהם וצדקתם עומדת לעד להם לבדם ואין לנו חלק בשכר מצוה זו על כן אמר ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם מממונכם וכמו שאמרו בפרק השותפין שרצו גדול המעשה יותר מהעושה. ואתם מעלה אני עליכם הם דברי רבן גמליאל. ורבינו משה ז"ל פי' שאם מפני שהתעסקתם עם הצבור נתבטלתם ממצוה אל תדאגו מזה כי מעלה עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם והם דברי האל ית' אל העוסקים עם הצבור לשם שמים. והפירוש הראשון הוא יותר נכון אלא שבתוספתא ממסכת ברכות יש כעין ראיה לפירוש רבינו משה ז"ל כי שם שנו א"ר יהודה מהלך הייתי אחר ר' עקיבא ור' אלעזר בן עזריה והגיע זמן קריאת שמע כמדומה אני שנתייאשו מלקרות אלא שהם עסוקים בצורכי צבור בירושלמי פרק אין עומדין א"ר יהודה העוסק בצורכי צבור כעוסק בתורה:


משנה ג[עריכה]

הפירוש כבר הזהיר שמעיה ואמר אל תתודע לרשות ומה בא זה להוסיף על דבריו ונראה לי כי שמעיה דבר על ענייני הרבנות שלא יתודע לרשות כדי שיתנו לו רבנות כי צריך לשנוא הרבנות וכל מה שמביא אליה ורבן גמליאל בא לומר שאע"פי שאתם צריכים להזקק לרשות מפני צורכי צבור ושמעיה לא אמר אל כיוצא בזה אל תתודע לרשות כי מצוה היא להתודע להם לפקח על צורכי צבור אפילו בשבת מותר לילך לטרטריאות ולקרקסיאות לפקח עליהם לפי שהם חפצי שמים כמו שנזכר בא' בשבת ובפרק שואל ובראשון מכתובות ומרדכי היה משנה לאחשורוש ורבינו הקדוש נתחבר לאנטונינוס והיו עושים טובה לישראל אבל הוו זהירין בהם כדי שלא יראו לכם פני' צהובות ובחלק שפתותם יפתו אתכם לגלו' להם מצפוני לבבכם לפי שאין מקרבין אתכם אלא להנאתם וכשיעלו מכם ממון אל תחשבו שיגמלו אתכם כצדקתכם ותאמרו על זה שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימי' תמצאנו כי אינם עומדין לאדם בשעת דחקו והרי הוא כאלו השלכת' ממונכם לאיבוד וכן אמרו בפרק הספינה דמודה להון אתמסר להון דמתרחיץ עליהון דליה דליהון ולמדתי פי' זה ממה שאמרו בפרק אחרון ממסכת תמיד בגמרא שלה בשאלתות ששאל אלכסנדרוס מוקדון את זקני הנגב מה יעשה אדם ויתקבל על הבריות אמרו לו ישנא מלכות ושלטון אמר להו דידי עדיפא מדידכו ירחם מלכות ושלטון ויעביד טיבו עם בני אינשא. ורבינו יונה ז"ל פירוש פחד מהמלכות שלא יעלילו אותו שהוא נותן דופי בהם והפך הדברים לשבח המלכות שהאדם צריך שיהיה זהיר ברשות שתהיה אימת המלך עליו כי כן ראוי למלכות לקרב האדם להנאתה ואינה חייבת לעמוד לאדם בשעת דחקו כי אם תעשה רעה או טובה המלכות לשום אדם מה' היתה זאת כי פלגי מים לב מלך ביד ה':


משנה ד[עריכה]

הפירוש זאת המשנה היא כתובה בפ' בן זומא וכך היא שנויה שם ר' אומר עשה רצונו כרצונך כמו שהיא שנויה כאן ושם פירשה רבינו שלמה ז"ל וכתב כי ר' הוא רבן גמליאל הוקשה לו ז"ל שתהיה משנ' אחת לשני תנאים בלא שינוי ביניהם ובסדורי תפלה אינה כתובה כאן וכן רבינו שלמה ז"ל לא פירשה כאן אבל בנוסחתו של רבינו משה ז"ל היא כתובה כאן ושם גם כן ולא פירשה כלל. וכתבו כי במשניות שכתוב רבינו גרשום ז"ל הגדול היא כתובה כאן וכן רבינו יונה ז"ל פירשה כאן ובמשניות שלנו גם כן היא כתוב' כאן ואינה כתובה בפרק בן זומא. ורבינו שלמה ז"ל פירש עשה כל חפציך כרצונו שיהיו מעשיך לשם שמים ויהיה לפי זה הפירוש נקשר למה שאמר וכל העוסקין עם הציבור יהיו עוסקין עמהם לשם שמים אבל אינו מיושב הלשון יפה שהיה לו לומר עשה רצונך כרצונו. ורבינו יונה ז"ל כתב כי באבות דרבי נתן כתוב עשה רצונו כרצונך וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך וכן מצאתיה במדרש משלי ומסיימין בה אם עשית כן מאריך לך ימים ויוסיף לך שנים שנאמר כי בי ירבו ימיך וגו'. ויהיה הפירוש לפי זה עשה רצון האל בפזור ממונך בחפצי שמים כרצונך כאלו פזרתו בחפציך ואם עשית כן יעשה רצונך כרצונו ותמה הוא שיראה מזה שאם עשית רצונו שלא כרצונך יעשה הוא רצונך שלא כרצונו מדה כנגד מדה והיאך אפשר לומר כן היה די שיאמר כדי שיעשה רצונך. ורבינו שלמה ז"ל בפרק בן זומא פירש כדי שיתן לך טובה בעין יפה וזהו בין אדם לחבירו ואינו ענין לבין אדם למקום. ונראה לי לפרש עשה רצונו כרצונך כאלו אין לך רצון אלא רצונו והוא גם כן יעשה רצונך ברצון מיוחד ולא יהיו מעשיך ברצונו הכולל לכל העולם לקיום העולם כטוב כחוטח אבל יהיו מעשיך כולם ברצונך ברצונו המיוחד בהפקת רצונך ואפילו היה ראוי לבוא עליך רע מפני עון הדור או מפני המזל הוא יעשה רצונך ברצון מיוחד וישמור אותך מאותו רע הראוי לבוא עליך:

בטל רצונך מפני רצונו. אם תחמוד ותתאוה לגזול ולגנוב או לאכול איסור ולבטול באיסור בטל אותו רצון מפני רצונו שמנע אותך כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. פשט הדברים הוא שאם יעצו עליך אויביך רע יפר עצתם. אבל נראה שהדברים הם דרך כבוד של מעלה כאלו אמר כדי שיבטל רצונו מפני רצונך מדה כנגד מדה כמו הראשונה ויתקיים בך ותגזור אומר ויקם לך. וזהו שאמרו בפרק במה אשה כל העושה מצוה כמאמרה אפילו גזר דין של שבעים שנה מתבטל עליו וכבר כתבתי זה בתחלת פרק זה:

הפירוש בסדורי תפלות כותבין ר' הלל והוא טעות והגירסא הנכונה היא הלל אומר וכן הוא בנוסחתו של רבינו משה ז"ל וכן הוא בנסחתו של רבינו אפרים ז"ל והוא הלל הנזכר למעלה אלא שהפסיק בדבריו כדי שאחר שהשלים סדר הנשיאים שהיו מבני בניו חזר להשלים דבריו לסמוך לו דברי רבן יוחנן בן זכאי שקבל ממנו ושאר התנאים הבאים אחריהם. ויש הוכחה שזה הוא הלל הזקן שהרי שנינו שהוא ראה גלגלת צפה על פני המים ובפרק אחרון מסוכה נזכר זה על הלל הזקן ואין בדבר ספק כלל כי לא נמצא בשום מקום תנא ששמו ר' הלל:

אל תפרוש מן הצבור. כשהצבור דרכיהם מקולקלים הפורש מהם הרי זה משובח ועל זה אמר ירמיה מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם כי כולם מנאפים ואמר דוד שנאתי קהל מריעים ועם רשעים לא אשב. ואמר ישעיה אל תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר והתורה אמרה לא תהיה אחרי רבים לרעות ואם אין דרכיהם מקולקלים כל כך אין לפרוש מהם וכן אמר בעל ספר הכוזר ז"ל כי התפלה בצבור יותר משובחת משיתפלל אדם ביחיד לפי שהיחיד איפש' שיכלול בתפלתו מה שיהיה נזק ליחיד או לרבים והצבור לא יתפללו אלא מה שיועיל לכל ועוד כי בהקבץ עמים יחדו לעבוד עבודת הבורא ברוך הוא מתעלה שמו ומתקדש וכן הוא אומר ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל והתפלה היא יותר נשמעת עם הצבור לא ביחיד שנאמר בעת רצון עניתיך ואמרו בראשון מברכות אימתי עת רצון בעת שהצבור מתפללין ואף מי שאינו יכול ללכת לבית הכנסת יתפלל ביחיד בשעה שהצבור מתפללין שנאמר ואני תפלתי לך ה' עת רצון ואין הקב"ה מואס בתפלת של רבים שנאמר הן אל כביר לא ימאס כמו שנזכר שם. וכן בתעניות אמרו כן ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ואע"פי כן והוא רחום יכפר עון. ואמרו בפרק תפלת השחר לעולם לשתתיף איניש בהדי צבורא ואפילו יתפלל על עצמו כגון ההולך בדרך יתפלל בלשון רבים יהי רצון שתוליכינו לשלום וכשיהיה עם הצבור יתפלל עמהם ואל יקדים תפלתו לתפלתם וכן אמרו בראשון מברכות ובראשון משבת אמרו מי שיש לו חולה בתוך ביתו שיערבנו עם חולי ישראל. וכן אמרו במדרש חזית היושבת בגנים אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות אם כולם חבירים מקשיבים לקולך אז השכינה אומרת השמיעיני ואם לאו שכינה מסתלקת שנאמר אחריו ברח דודי וכן הוא בפרק במה אשה יוצאה. וכבר משלו משל זה לחבילה של קנים שכל קנה יחידי רך ונוח לשברו וכשהוא בתוך החבילה אין כח באדם לשברו. ואמרו בפרקי דרך ארץ והביאו כן בגמרא כתובות לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. ובתענית בפרק ראשון אמרו אדם הפורש מן הצבור שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחים ידיהם על ראשו ואומרים פלוני שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת צבור. וכבר מנו בברייתא דסדר עולם הפורש מדרכי צבור עם הרשעים הנידונין בגיהנם לדורי דורות והביאוה בראשון מראש השנה והמשתתף עמהם רואה בנחמתם שנא' שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה ששו אתה משוש כל המתאבלים עליה כמו שנזכר באחרון מתענית:

ואל תאמין בעצמך עד יום מותך. נראה לי שסמך זה לאל תפרוש מן הצבור לומר לך שיש לך תעלת גדולה בהשתתפותך עם הצבור יותר מהיותך שוכני לבדד יום אחד ואפי' הארכת ימים כי האדם השרוי יחידי יתגבר עליו יצרו מחמת הרהורי עבירה שאין אדם ניצול מהם בכל יום כמו שאמרו בפרק גט פשוט ואיפשר שיצא לתרבות רעה. ועם הצבור הוא נמלט מזה ואל יאמר הרי הארכתי ימים הולך בדרך טובים ופסק ממני יצר הרע ואיני חושש שישלוט בי יש מזקינין הרבה ובסוף ימיהם יצאו לתרבות רעה כי היצר הרע הוא כמו אויב אורב לאדם כשימצא להדיחו מעל אלהיו יתגבר עליו וכמו שאמרו באחרון מקדושין על רב הונא בר רב אסי ששמעה אותו אשתו נופל על פניו ואומר יהי רצון שלא ישלוט בי יצר הרע ותמהה מתפלתו זאת לפי שכבר פירש ממנה כמה שנים ועבר' לפניו מקושטת הרבה פעמים עד שנכשל בה אע"פי שלא היה חושב שתהיה אשתו וזה נאמר גם כן שלא יאמר אדם מפני מה נאסר דבר זה כלום נאסר אלא משום גזירה שלא אבוא לידי איסור תורה אני כבר נזהרתי כל אלה השנים ואיני חושש שאכשל בו והרי שלמה המלך נכשל בשלשה דברים שנאמר בהם לא ירבה להם נשים וסוסים וכסף וזהב ונתנה התורה טעם בהם ולא יסור לבבו ואמר הוא אני ארבה ולא יסור לבבי ולבסוף מה כתיב עליו ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו לבבו כמו שנזכר בסנהדרין פרק כהן גדול ובספרי ובמדר' קהלת ובילמדנו ובואלה שמות רבה. ורבי ישמעאל אמר אני אקרא לאור הנר ולא אטה וקרא והטה כמו שנזכר בראשון משבת ובירושלמי שנו חסיד אחד היה אומר עד יום זקנותך ובא לידי נסיון בזקנותו על ידי שד. וכן אל יאמר אדם אלך עם המינין ללמוד מהם חכמתם וכמו שעשה רבי מאיר שלמד מאלישע אחר ואמרו עליו רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק כמו שנזכר בפרק אין דורשין שאין הכל שוין בזה ואם רבי מאיר עמד טעמו בו וריחו לא נמר הלא יוחנן כהן גדול שימש בכהנה שמנים שנה ולבסוף נעשה צדוקי כמו שנזכר בקדושין בפרק האומר כי הוא ינאי שהרג חכמי ישראל ונעשה צדוקי וכן העלו בפרק תפלת השחר דהוא ינאי והוא יוחנן ועל זה שנינו אל תאמין בעצמך עד יום מותך כמו שנזכר שם ועל זה אמר שלמה טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו כי אז ניצול מהלכד בפח יצר הרע. וכבר אמרו על רבי אליעזר שנתפס למינות על ששמע דברי מינות והנאהו הדבר כמו שנזכר בראשון מע"ז:

ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו. זהו גם כן מהענין הראשון שאם ראית חבירך נכשל בדבר כשבא לידי ניסיון או כשעלה לגדולה על תדין אותו לכף חובה ולומר ראוי הוא לישרף ראוי הוא ליצלב ראו מה שעשה זהו לשון אל תדין אל תעשה כן עד שתראה אם בסוף ימיך תבוא לידי ניסיון כמוהו או תעלה לאותה גדולה ולא תכשל כמו שנכשל הוא ואמרו במדרש אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו שכן מצינו בירבעם בשעה שבנה שלמה בית המקדש והשלימו הניח מפתחותיו תחת מראשותיו כדי להשכים למחרתו ולהקדים ולהקריב תמיד של שחר עם עמוד השחר מה עשתה בת פרעה הכניסה לו על מטתו כמין רקים של נחשת ומזלות וכוכבים מצויירין בו על גבי מטתו כדי להטעותו וליהנות מגופו של אותו צדיק ועברו עליו ארבעה שעות ביום שלא עמד ולא קרב תמיד של שחר ועל אותה שעה שנינו בעדיות כמו שאמרו בתלמוד ירושלמי ובמדרש משלי עדות של תמיד של שחר שקרב בארבע שעות מה עשה ירבעם קבץ שבט אפרים שהוא משבטו והשכים לפתחו של שלמה להרשיעו על זאת יצתה בת קול ואמרה לו רשע אתה עתיד לבטל כמה תמידין ומוספין במזיד ואתה מחייבו על השוגג וזהו שאמר הכתוב כדבר אפרים רתת כשנרתע אפרים ויגד על התמיד ששהה להקריב נשא הוא בישראל ויאשם בבעל וימות יצתה בת קול ואמרה לו עדיין אתה עתיד להיות נשיא בישראל ותעמיד שני עגלים אחד בדן ואחד בבית אל כדי שלא יעלו ישראל לרגל ויעבדו שם עבודה זרה באמצע הדרך ותאשים העם בבעל וימותו באותו עון כי מפני אותו עון גלה ישראל והקב"ה עתיד להחזיר' ולהחיותם שנאמר אחר זה יחיינו מיומים ביום השלישי יקימינו ונחיה לפניו:

ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע. בזה נתחלפו הפירושים רבי משה ז"ל פירש שלא תאמר דברים שאי אפשר להבינם אע"פי שסופם להיות מובנים על ידי פירוש אל תכניס עצמך לדבר דברים מסופקים שיצטרכו לפירוש כי זה יגרום לטעות בדבריך ולהביא לידי מינות כמו שאירע לאנטיגנוס עם צדוק וביתוס ונסחתו היא וסופו להשמע וכן היא במשניות שלנו. ורבינו יונה ז"ל פירשו לענין גילוי סוד לחבירו או אפילו בינו לבין עצמו כמו שאמרו ז"ל במדרש קהלת אל תשיח בין הכותלים כי אזנים לכותל וכן כתוב גם במדעך מלך על תקלל ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר כי עוף השמים יוליך את הקול וכן הזכירו זה בראשון מבתרא ויהיה פירוש זה לפי זה אל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע עכשיו לפי שסופו להשמע ולהתגלות ונסחתו היא שסופו להשמע ואמרו סודך אסירך ואם תגלהו אתה אסירו. ואמרו אם לבך צר מלהכיל סודך לב חבירך יותר צר. ורבינו שלמה ז"ל נראה שנסחתו היא אל תאמר דבר שאפשר לשמוע שסופו להשמע וכן היא גירסת ספרים צרפתים ופירושו אל תאמר דבר זה של דברי תורה שאפשר לשמוע עכשיו שסופו להשמע למחר אלא הט אזנך ושמע כי לא תדע מה ילד יום ופירוש רבינו משה ז"ל נראה יותר נכון:

ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה. זה נאמר לפי דעתו של זה הדוחה הזמן לזמן אחר כי שמא אותו זמן שחושב שיהיה פנוי לא יהיה פנוי כי יצאו לו עסקים ונמצא שיוצא מעולמו בלא תורה והוא אינו רוצה לצאת בלא תורה אלא שרוצה לשנות בזמן אחר ולא תעלה כוונתו על כן הזהירו מלומר דברים אלו ואל יבטח עצמו על תהו ולפי האמת אפילו יפנה אותו שעה שירצה לשנות אין לו לדחות זאת השעה שאפשר לו לשנות ואף אם ישנה בשעה אחרת אין לו לבטל שעה זו שהרי בכל שעה חייב לשנות ולעשות תורתו קבע ועל זה דרשו במדרש משלי אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך רעך זה הקב"ה שנא' זה דודי וזה רעי:


משנה ה[עריכה]

הפירוש אפשר היה לחבר דברים אלו עם דבריו הראשונים ולא היה צריך לומר הוא היה אומר וכן בדברי הלל עצמו בפ"א שהפסיק ואמר הוא היה אומר היה אפשר לחבר הדברים ונראה שהפסיק ביניהם כי כן היה דרכו לאומרם נפרדים בכל עת שהיה דורשם ברבים וכן יתפרש כל הוא היה אומר שיש בזאת המסכתא:

אין בור ירא חטא. בור הוא שאין לו תורה ואינו יודע בטוב משא ומתן ובזה הוא גרוע מעם הארץ כי עם הארץ אע"פי שאין בו תורה יש בו דרך ארץ ועוסק ביישובו כל עולם ולשון בור כמו שדה בור הנזכר במסכת שביעית וכן אם אוביר ולא אעביד בפרק המקבל ותרגום לא תשם לא תבור ובלשון ישמעאל גם כן קורין השדה שאינו נתחרש בור בחול"ם ואנו קורין אותו בשור"ק וכיון שהוא כל כך ריקן מתורה ומדרך ארץ אינו ירא חטא כי לא ידע להזהר מהחטא שאינו יודע מה הוא חטא שאפילו במצות אינו עוסק ואינו קורא אפילו קריאת שמע. ולזה אמרו בפרק גיד הנשה ההולך לימין רבו הרי זה בור. ובפרק היה נוטל אמרו קרא ולא שנה הרי זה בור. ובפרק שלשה שאכלו אמרו האומר נברך למי שאכלנו משלו וכן על המזון שאכלנו הרי זה בור. אבל עם הארץ אפשר לו להיות ירא חטא שהוא עוסק בדרך ארץ ומתרחק מהאונאוח והגזילות והרביות וכיוצא בהן ואפילו לא למד לעולם וכל שכן שאם זה עם הארץ הוא אותו שהזכירו חכמים ז"ל בסוטה בפרק היה נוטל ובפרק שלשה שאכלו שהוא מי שקרא ושנה ולא שימש ת"ח כל שכן שאפשר לו להיות ירא חטא אבל אי אפשר לו להיות חסיד שהוא לעשות לפנים משורת הדין כי לא נתנה מדה זו אלא למי שעסקו בתורה וכל ימיו מטהר מחשבותיו בזכות הנפש להוסיף בכל יום מעלות בנפשו ולזה נקרא עם הארץ שהוא ממיישבי הארץ ומתערב עם הבריות וכל עסקו אינו אלא להתנהג עמהם בדרך ארץ להתאהב אליהם ובא ללמדנו שהעסק בתורה הוא מציל את האדם מן החטא ומביאו לידי חסידות. ובאבות דר' נתן שנו אין עם הארץ חסיד פרוש והפרישות אפרש במסכתא זו:

ולא הביישן למד. כמו שאמרו ז"ל בפ"א מתענית ובפרק הרואה ובמסכת דרך ארץ ובאבות דרבי נתן אם נבלת בהתנשא אם אדם מנבל עצמו על דברי תורה סופו להתנשא בהם ואמרו בפרק השולח והמכשלה הזאת תחת ידיך אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם ואמרו בפרק המפלת א"ר פפא לימא איניש קמי רביה כל כי האי מילתא ולא לשתוק שנא' אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה אם אדם עושה זמם בפיו ומתבייש לשאול סופו שכשישאלו אותו ישים יד לפה וכן אמר דוד ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש ודע כי הבושת היא מעלה יפה וכבר אמרו בושת פנים לגן עדן אבל בענין הלימוד היא מדה רעה שאם יאמר אם אשאל דבר זה ילעיגו עלי ישאר בספקותיו וכן אמרו שאל שאלת השוטים ושמור שמירת הנדיבים רוצה לומר שישאל כל דבר ולא יתבייש אפי' היו שאלותיו שאלת השוטים וישמור חכמתו שלא יפזרנה במקום שאינו ראוי ולא יעצרנה מהמקום הראוי אלא יכלכל דבריו במשפט כמו הנדיב שמוציא ממונו במקום הראוי ואמרו חכמי המוסר הבושת בזולת מקומה חסרון:

ולא הקפדן מלמד. הרב צריך להסביר פנים לתלמידיו כמו שאמרו בפסיקתא גדול' בפרשת בחדש השלישי כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם שצריך הרב להסביר פנים לתלמידיו ופירש הפסוק רבינו שלמה ז"ל ביבמות בפרק האשה שלום כי כמו שהאדם המסתכל במים אותה צורה הנראית בה היא כצורה שהוא מראה לה אם צוחקת צוחקת ואם עצובה עצובה כן הוא לב האדם לאדם שאם מראה לו לב שמח גם הוא יראה ושמח בלבו. וכן אמרו בפרק הרואה ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו אמר לו הקב"ה למשה בא ונסביר פנים בהלכה אני ואתה. דבר אחר לך והסביר להם פנים כמו שהסברתי לך. ואם יקפיד הרב על תלמידיו בשאלותיהם יגורו ממנו וימנעו מלשאול ולא ילמדו אבל צריך להחזיר להם השמועה בסבר פנים יפות עד שתהא שגורה בפיהם כמו שאמרו על רבי פרידא שהחזיר השמוע ארבע מאות פעמים לאותו תלמי' וזכה לחיות ארבע מאות שנה ולזכות כל דורו לחיי העולם הבא כמו שנזכר בפרק כיצד מעברין וכבר אמרו בשני משבת לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ולא יהא קפדן כשמאי:

ולא המרבה בסחורה מחכים. לפי שעסק סחורתו מעכב אותו מלעסוק בתורה ואמרו בפרק כיצד מעברין לא מעבר לים לא תמצא בסוחרנין ובתגרין. ופירש רבינו שלמה ז"ל שזה נאמר בפורשים מן היבשה לים ואמת הוא זה כי גם זה גורם ביטול גדול אבל הלל כבר התנה המרבה בסחורה ואפילו בישוב אבל ממעט בעסק ועושה תורתו קבע איפשר לו להחכים. ובברייתא של דרך ארץ הביאו משנה זו והוסיפו בה שים לבך ועצמך על התורה יותר מהסחורה ובזה איפשר להתקיים טובה חכמה עם נחלה:

ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש. תרגום ויאבק איש עמו ואשתדל גבר. ויש גורסין השתדר והכל אחד כלומר במקום שאין אנשים עומדים בפרץ לעסוק בצורכי צבור השתדל להיות איש ואף אם תתבטל מדברי תורה וכמו שדרשו באחרון מברכות עת לעשות לה' הפרו תורתיך האי קרא מסיפיה לרישיה מדריש מה טעם הפרו תורתיך משום עת לעשות לה' ובפרק שתי הלחם אמרו פעמים שבטלה של תורה זהו יסודה דכתיב אשר שברת אמר לו הקב"ה למשה יישר כחך ששברת ומשום עת לעשות לה' הפרו תורתיך יצא שמעון הצדיק לאלכסנדרוס מוקדון בבגדי כהונה אע"פי שלא ניתנו ליהנות בהם כמו שנזכר בפרק בא לו ביומא. ואיפשר לפרשו על ענין הלימוד כשתראה הדור שאין דברי התורה חביבין עליהם ואין שום מורה דעה ומבין שמועה השתדל אתה להיו' איש גדול ואין בזה משום יוהרא כדי להעמיד התורה שלא תשתכח וממה שאמרו בגמרא פרק הרואה נראה של ענין לישב בראש ולהורות הוראות נאמר ששם אמרו דרש בר קפרא באתר דלית גבר תמן הוי גבר ואמר אביי ש"מ באתר דאית גבר תמן לא תהא גבר והקשו בגמרא פשיטא כלומר שדבר פשוט הוא שאסור להורות בפני מי שגדול ממנו בחכמה וכן כתיב ובמקום גדולים אל תעמוד. ותירץ רבא ואמר לא נצרכא אלא אפילו שניהן שוין כלומר מה שחיד' אביי הוא שאם נכנס למקום שיש שם חכם מורה הוראות אע"פי שהוא גדול כמותו ושוה לו בחכמה אל יכנס בגבולו. וזאת המשנה אינה בסדורים:


משנה ו[עריכה]

הפירוש יש גורסין דאטיפת אטיפוך וכן הוא במשניות שלנו והוא הגירסא הנכונה תרגום אשר הציף את מי ים סוף דאטיף עליהן ולשון תלמוד הוא טפופות הפך מחוקות לענין מדות בפ' הוציאו לו. ויש גורסין דעטפת עטפוך וכן הוא בפרק החליל דעטפת עטפוך ודעטפך יעטפוניה והכל אחד הוא כי האל"ף מתחלפת בארמית בעי"ן. וזאת הבבא היא נשנית על הלל חבירו של שמאי וזו ראיה שאין במשנה רבי הלל אלא הלל והוא הלל הזקן אמר הלל לאותה גלגלת רשע היית ומלסטם הבריות והיית הורגן ומציפן בנהר כדי שלא יתגלה הדבר ובאות' מדה מדדו לך וכמו שאמרו בסוטה בפרק ראשון אע"פי שבטלו כל המדות מדה כנגד מדה לא בטלה שנאמר בסאסאה בשלחה תריבנה וסוף מי שהציפוך יצופון כי לא היה להם להרגך כי אין הדבר מסור אלא לבית דין וההורגו בלא בית דין חייב מיתה אלא שמגלגלין חובה על ידי חייב וכמו שאמרו במסכת מכות פרק אלו הן הגולין והאלהים אנה לידו הרי שהרג זה מזיד ולא היו שם עדים וזה שהרג שוגג ולא היו שם עדים הקב"ה מזמנן לפונדק אחד וזה שהרג שוגג עולה בסולם ונופל על זה שהרג מזיד והעדים מעידי' עליו וגולה נמצא שהורג מזיד נהרג וההורג שוגג גולה וזהו שנאמר כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע זו היא התורה שהיא משל קדמונו של עולם וכן נאמר בתענית פרק סדר תעניות כיצד ובמדרש קהלת גם כן נזכר וכן בירושלמי במסכת שביעית על פפוס ולוליאנוס שהם שמעיה ואחיו וטרכינוס קיסר שנתנו להם מים בזכוכית צבועה ולא קבלו שאמר להם אם מעמן של חנניה מישאל ועזריה אתם יבוא ויציל אתכם מידי כמו שהציל אותם מיד נבוכדנצר אמרו לו נבוכדנצר מלך הגון היה וראוי שיעשה נס על ידו וחנניה מישאל ועזריה צדיקים גמורים היו ואתה הדיוט אינך ראוי שיעשה נס על ידך ואנחנו מחוייבים מיתה אם אי אתה הורגנו כמה דובים ואריות יש לו ועתיד הקב"ה לגבות דמינו מידך והרגם ולא זזו משם עד שבאו דיופלי מרומי ופצעו את מוחו בגזירין ופפוס ולוליאנוס אחיו אמרו עליהם בגמ' בתרא פרק ראשון שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן לפי שמסרו עצמן להריגה על שנמצאת בתו של קיסר הרוגה והעלילו על ישראל ורצו להשמידם והם אמרו שהם הרגוה להציל את ישראל ועל כן זכו למחיצה זו ועל כיוצא בזה אמר שלמה בספר קהלת כורה שחת בה יפול וגולל אבן אליו תשוב כי זו היא מדתו של הקב"ה וזו המשנה גם כן אינה בסדורים. וכבר אמרו בפרק ראשון כי הלל היה בבלי ולשון בבל הוא לשון ארמית:


משנה ז[עריכה]

הפירוש בא ללמד כי כל הרבויים הם רעים מלבד רבוי התורה על כן צריך אדם להוציא מעותיו כדי ללמוד תורת וכמו שאמר ר' יוחנן לר חייא בר אבא שהיה בוכה עליו שמכר כל נכסיו ללמוד תורה ואמר ליה למה את בכי אמר לי' בכי אנא דלא שבקת לסיבותיך כלום אמר ליה חייא ונקלה זאת בעיניך מה שעשיתי שמכרתי דבר שנתן לששה ימים שנאמר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ אבל התורה נתנה לארבעים יום שנא' ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה כמו שנזכר במדרש ואלה שמות רבה ובמדרש ילמדנו בפרשת כי תשא וכן במדרש חזית:

מרבה בשר מרבה רמה. המשביע את עצמו ואכל ושבע ודשן והוא עושה כן כדי שיוסיף ימים על ימיו לא מפני זה יאריך ימים ביותר ממה שהוא קצוב לו והרבה כחושים אשר במשמניהם רזון הם מאריכים ימים וזה שהרבה בשר לא הועיל לו באריכות ימים וביום המות יהיה לו רבוי בשרו לצער שהוא מרבה רמה ואמרו רבותינו ז"ל בפרק מי שמתו ובראשון משבת קשה רמה למת כמחט בבשר חי שנא' אך בשרו עליו יכאב הרי שריבוי בשרו לא הועיל לו והרבה צערו ועל זה אמרו בפ' שואל וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם אלו בני אדם שעושין כל ימיהם כחגים שכרסם נבקעת על פניהם ואומרה לו עול מה שנתת בי:

מרבה נכסים מרבה דאוון. כך הנוסחא בספר רבינו משה ז"ל ובספר צרפתים וכן הוא במשניות שלנו. והוא לשון דאגה כמו דאגה ודאבון בבי"ת והבי"ת והו"ו מתחלפים כמו גוויה גביה וכן אחרים ותרגום ביגון שאולה בדאוונא. ואמר כי ריבוי הנכסים גורם לו ריבוי דאגות כי בכל יום קול פחדים באזניו שמא יגזלוהו ממנו בית המלך או יבואו עליו לסטים ויהרגוהו וגם בלילה לא שכב לבו והיה אומר אחד מן החסידים המקום יצילני מפזור הנפש אמרו לו מהו פזור הנפש אמר להם שיהיה לו ממון בראש כל ההר ובכל קריה והוא שאמר הכתוב מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון וזה הפך מחשבתו כי הוא חושב כי יכבדוהו לרוב עושרו וירבה בתענוגים ואין לו אלא ריבוי דאגות וע"ז נאמר אוהב כסף לא ישבע כסף:

מרבה נשים מרבה כשפים. זהו דרך העולם תחלה מקשט עצמו ומרבה בשר ואחר כך משתדל להרבות נכסים וכשירבה נכסים גם הוא ירבה נשים וכשירבה נשים יצטרכו לשפחות ומרבה אותן לו לעבודת הבית ואחר כך אם ירבו נכסיו יקנה שדות וכרמים ויצטרך לעבדים על כן סדרם התנא כן בשר נכסים נשים שפחות ועבדים ואמר כי בריבוי הנשים יש ריבוי רעה בעולם כי טובה שבנשים מכשפה כמו שהזכירו במדרש ואלה שמות ויותר הן מצויין המכשפים בנשים מהאנשים לפי שהן חלושות ואין להם כח להלחם ורוצות לנצח על ידי כשפים כמו שאמרו בספרי לא יתיצב איש בפניך אפילו אשה בכשפיה ולזה אמרה תורה מכשפה לא תחיה ועוד שלקלות דעתן מתפתות בכשפים יותר מהאנשים והמרבה נשים עושה כן להרבות תענוג והוא מרבה צער בעולם ואפילו המתכוין להרבות בנים יותר הן ממעיטות בכשפיהן כי למה נקרא שמם כשפים שמכחישין פמליא של מעלה שהפמליא גוזרת חיים לאדם והן הורגות אותו כן נזכר בסנהדרין בפרק ארבע מתות ובראשון מחולין. וגם אל האדם עצמו הן גורמות רעה כי השנואה מהן תעשה כשפים לבעלה מפני ששונא אותה וכעסתה צרתה גם כעס ועושה פי שנים הרי שבזה הריבוי הרבה רעה ולא הרבה טובה:

מרבה שפחות מרבה ומה מרבה עבדים מרבה גזל. גם בעבדים מצויה זמה כמו שנזכר בערבי פסחים שכנען צוה את בניו אהבו את הגזל ואהבו את הזמה פירוש כי לריבוי מנהגן זה הוא כאלו צוה אביהן אותם בכך והם עושים כן לקיים מצותו אבל התנא נתן הזמה לשפחות כי בהן הוא יותר מצוי וכמו שאמרו בראשון מגיטין שפחה זילא ליה שכיחא ליה ופריצא ליה והעבד אפילו יזנה ויפרוץ עם אחת אבל בבית שפחה אחת יתגודדו אגודות אגודות ותרבה הזמה ובעבדים הוא מצוי הגזל ומרבה אותם מרבה גזל והנה בהרבת כל זה יש ריבוי רעה. ורבינו יונה ז"ל פירוש כי הזהיר מכל זה לאדם כי יש עליו עון פלילי בריבוי הכשפים והגזל והזמה וכאילו הוא מסייע על דבר עבירה. ואני אומר שלא היתה הכוונה לזה אלא שהדברים בעצמם הם רעים והמרבה אותם מרבה רעה הפך מה שהיה מחשבתו בזה ולהודיע כי אין שום ריבוי טוב אלא במה שיזכיר אחר זה:

מרבה תורה מרבה חיים. רבינו יונה ז"ל רצה לדקדק שכל אלו הרבויים האחרונים הם כל אחד ואחד הפך מכל אחד ואחד מהראשונים ולא עלה בידו יפה וגם אין צורך שיבוא על אותו דקדוק. ואמר כי מרבה תורה הוא מרבה חיים פסוק מלא הוא בתורה כי הוא חייך ואורך ימיך והתורה אומרת כן כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנו' חיים ואע"פי שהתורה מתשת כתו של אדם כמו שדרשו במדרש חזית מעולפת ספירים ונקראת גם כן תושיה שמתשת כחו של אדם כמו שנזכר בפרק זה בורר ובמדרש תהלים ועל זה נקראו רבנן מריעי כלומר חולים כמו שנזכר בפרק אין בין המודד וכשקבל עליו ריש לקיש עול תורה חלש גופו ולא יכול לעבור את הירדן כמו שנזכר בפרק הפועלים וכן עקילס כשנתגייר מצאו אדריינוס בפנים חולניות ואמר לו שלמד תורה כמו שנזכר בילמדנו וכיון שגופו תשוש אינו מרבה בשר כמו באכילה גסה ויש לו שכר בעמלו אורך ימים ושנות חיים ואין לו דאגה כמו מרבה נכסים אבל יש לו שמחה במענה פיו כי פקודי ה' ישרים משמחי לב:

מרבה ישיבה מרבה חכמה. אלו השלשה שהם ישיבה ועצה וצדקה אינם במשניות דווקניות ורבינו יונה ז"ל היה גורס מרבה חכמה מרבה ישיבה והוקשה לו מה בין מרבה תורה ומרבה חכמה ופי' חכמה הסברא כי בזה תרבה ישיבתו שיתקבצו התלמידים לשמוע סברותיו. ולגרסת הספרים שלנו וכן היא נסחת רבינו משה ז"ל וכן בספר צפרתי יתפרש כן כי מרבה ישיבת התלמידים הוא מרבה חכמה כי התלמידים מחדדים את הרב וכמו שאמר ובראשון מתענית אמר רבי הרבה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולן וגם מרבה חכמה בעולם שהתלמידים ילמדו ממנו וזה הרבוי יותר טוב מכשפי' וזמה:

מרבה עצה מרבה תבונה. זאת המשנה כולה רבינו משה ורבינו שלמה ז"ל לא פירשו בה כלום ורבינו יונה ז"ל פירשה וגם בסדור צפרתי היא מפורשת חוץ מזה המקום שלא הזכירו כלל איך בריבוי עצה תרבה תבונה. ונראה לי שהמרבה ליטול עצה הוא מוסיף לקח ומבין דבר מתוך דבר סימן לדבר יתרו שנתן עצה למנות שופטים ומשה רבינו ע"ה הוסיף למנות להעמיד משפט השופט והכתוב אומר ושומע לעצה חכם:

ויש מפרשים כי הכתוב חסר וצריך לומר ושומע לעצת חכם חכם. ואני אומר כי מקרא מלא הוא כי אין עצה לסכל כי אם נבערה וכשאומר ושומע לעצה הדבר ידוע שמחכם יצאה וכן אמרו בפרק אין בין המודר אם יאמרו לך ילדים בנה וזקנים סתור שמע לזקנים ואל תשמע לילדים שבניין ילדים סתירה וסתירת זקנים בנין וסימן לדבר רחבעם בן שלמה וכן היא בפרק בני העיר. וכן הוא אומר הפר מחשבות באין סוד וברוב יועצים תקום רוב יועצים אינו רוצה לומר ריבוי יועצים שהרי כתיב בפשע ארץ רבים שריה ובאדם מבין יודע כן יאריך אבל רוצה לומר גדול היועצים ותקום חוזר אל המחשבה כי המחשבה תופר בלא קיבוץ חכמים בהוסדם להתיעץ ואפי' היו מחשבות רבות ותתקיים על ידי גדול היועצים הנותן עצה נכונה לצרף המחשבה הטובה אל המעשה ואפילו לא היתה אלא אחת ומצינו קיום ועמידה אל המחשבות עצת ה' לעולם תעמוד מחשבות לבו לדור ודור:

ויש מפרשים וברוב יועצים תקום שב אל העצה כאלו אמר וברוב יועצים עצה תקום כמו שכתוב ועצת ה' היא תקום ופירשו בשני מסנהדרין עצה שיש בה דבר ה' תקום וכן במדרש תהלים ובסוף יבמות נזכר כי רב רצה לנדות לרבי שילא שהתיר מים שאין להם סוף ושמואל חבירו יעצו שלא ינדהו עד שישלחו לו למה התיר כן והוא השיב כי לא היה מתיר כן במים שאין להם סוף אלא שחשב באותן מים שהיה להם סוף וקילס רב לשמואל על עצתו וקרא עליו ותשועה ברוב יועץ כי האדם נושע מלהכשל בעצת גדול יועץ וזה תורה כי רוב אינו ריבוי כי היה לו לומר רוב יועצים לא רוב יועץ הרי שבריבוי עצה אדם מרבה תבונה ומבין דבר מתוך דבר היועץ ובריבוי הנשים אין חכמה ואין תבונה ואין עצה וכבר אמרו חכמי המוסר: שאל עצת הנשים ועשה הפכן:

מרבה צדקה מרבה שלום. שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום ונאמר ושמתי פקודותיך שלום ונוגשיך צדקה כי מפני נוגשי הצדקה אל יחשוב אדם שתרבה מריבה בעולם כשאר נוגשים אבל ירבה שלו' כי במיעוט הצדק' ירעבו העניי' ותרבה המריבה ובהשביע אותם תשקוט המריבה הנה כי ריבוי הצדקה אע"פי שממעיט ממונו יש ריבוי טוב ובריבוי העבדים יתמעטו ממונות הטובים וירבה הוי בעולם כאשר יבז לו משוד יתום:

קנה שם טוב קנה לעצמו. ושאר הקניינים הם לאחרים ובשם טוב יש נחת רוח לבדו ואין לזרים אתו וכן אמר מונבז כשבזבז אוצרותיו לעניים אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי כמו שנזכר בהשותפין שרצו וכן הכתוב אומ' נבחר שם מעושר רב וכל שכן שאם קנה לו דברי תורה שקנה לו חיי העולם הבא כמו שדרשו בסוטה פרק היה נוטל מהפסוק שכתוב בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך וכן היא בפ' קנין תורה:


משנה ח[עריכה]

הפירוש לפי שרבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל והפסיק בינו לבין הלל מפני שרצה לסדר סדר הנשיאי' שנשתלשלו מהלל על כן חזר להזכיר דברי הלל האחרונים וסמך להם דברי תלמידו שקבל ממנו ובמדרש חזית מונה דורות הראשונים מאנשי כנסת הגדולה עד רבן גמליאל הזקן ודורות האחרונים מרבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו והוא התקין תשעה תקנות הנזכרות בראש השנה פרק יום טוב של ר"ה:

אם עשית תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך. כי האדם לא נברא אלא לעסוק בתורה וכמו שדרשו בראשון מע"ז ובפרק רבי עקיבא ממה שכתוב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם ישראל מקבלין את התורה בששה בסיון מוטב ואם לאו אחזיר אתכם לתהו ובהו ולפי שהאדם הוא חייב בכל עת ללמוד תורה שנאמר והגית בו יומם ולילה אם הוא מתבטל אפילו שעה אחת הרי שהפסיד שכרה של אותה שעה כמו הפועל שאין לו רשות להתבטל ממלאכתו של בעל הבית אפי' שעה קלה ועל זה אמרו במסכת תענית בפרק ראשון שאסר לתלמיד חכם להתענות מפני שממעט במלאכת שמים כמו שהפועל בודאי אסור לסגף עצמו בתענית מפני שממעט ממלאכתו של בעל הבית כמו שנראה בפרק הפועלים ובתוספתא דמציעא פרק שביעי וכן אמרו בז' מדמאי רשב"ג אומר לא יחשוך מפיו גרוגרות שממעט במלאכתו של בעל הבית ופירש בערוך לא יחשוך גרוגרות מאכילתו ליתנה תרומת מעשר מפני שממעט מלאכתו של בעל הבית ותניא לא ישכיר אדם עצמו וירעיב עצמו ויסגף עצמו מפני שממעט מלאכתו של בעל הבית וכן מפורש בירושלמי שאמרו שם רבי יוחנן אשכח ספרא אטימו יום פירוש שהיה חולה ומלמד תינוקות אמר לון מהו כן אמרי ליה ציים פירוש רגל הוא לצום על כן הוא חולה וחלוש אמר ליה אסיר לך אם מלאכת בשר ודם אסור מלאכתו של הקב"ה לא כל שכן. וכשהאדם עושה תורה הרבה אין לו להחזיק טובה לעצמו לומר כמה אני גדול וכמה אני נשוא חן לפני הקב"ה שהרי עמלתי בתורתו הרבה כי לכך נוצרת וכמו שאין הפועל מחזיק טובה לעצמו כשעשה מלאכת בעל הבית באמונה לפי שלכך שכרו כן האדם אין לו להתפאר על שעשה תורתו הרבה כי לכך נוצר ומי שפרע חובו אין מחזיקין לו טובה כמי שנותן מתנה בטובה ואלו היתה מלאכת התורה קצרה כמי שהשלים מלאכתו ועושה עם בעל הבית בטובה מלאכה אחרת היה איפשר לו להחזיק טובה לעצמו אבל התורה ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים כמו שנזכר בעירובין פרק עושין פסין שכל העולם כולו א' משלשת אלפים ומאתים מהתורה והוכרחו כן מהפסוקים ואפי' יחיה אדם אלף שנים פעמים לא יוכל להשלימה ואיך יחזיק טובה לעצמו במה שלמד ממנה ולזה היו משבחים החכמים מי שלומ' הרבה ולא מחזיק טיבו לנפשיה כמו שנזכר בסנהדרין פרק אלו הי הנחנקין אי זהו בן העולם הבא ענותן ושפל ברך שאיף עייל שאיף נפיק וגריס באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבו לנפשי' ורבי יוחנן בן זכאי היה נאה דורש ונאה מקיים כי הוא היה כמו הלל רבו שחיה מאה ועשרים שנה כמשה רבינו ע"ה ארבעים שנה עסק בפרקמטיא ארבעים שנה למד ארבעים שנה לימד כמו שנזכר בספרי ובאחרון מראש השנה ובפרק היו בודקין ובפרק יש נוחלין שנו וכן בפרק הישן כי שמונים תלמידים היו לו להלל שלשים מהם ראויים שתשרה עליהם שכינה כמשה שלשי' מהם ראויים שתעמוד להם חמה כיהושוע עשרים מהם בינוניי' גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל קטן שבכולם רבן יוחנן בן זכאי אמרו עליו על רבי יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה ותלמוד הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים קלות וחמורות וגזרות שוות וגמטריאות שיחת מלאכי השרת שיחת שידים ושיחת דקלים ומשלות כובסים ומשלות שועלים דבר גדול ודבר קטון שלא למד דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא לקיים מה שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא ואמרו על גדול שבכולן שכל עוף שהיה פורח עליו בשעה שהיה עוסק בתורה היה נשרף בהבל היוצא מפיו ובפרק היה קורא אמרו שלא קדמו אדם בשלום לעולם ואפי' עכו"ם בשוק ולפי שרבן יוחנן בן זכאי למד תורה הרבה לימד לכל מי שיעשה כמותו שלא יחזיק טובה לעצמו כמו שלא החזיק הוא טובה לעצמו:


משנה ט[עריכה]

הפירוש בלא ספק כי אלפים תלמידים העמיד ובפרק אין עומדין נראה כי רבי חנניא בן דוסא היה תלמידו ולא מנה אלא הגדולים שנמסרה הקבלה אליהם והם התנאים הראשונים הנזכרים במשנה ובברייתות ומצאתי כי במשניות המדויקות אין שם וא"ו אלא באחרון שכתוב בהן ורבי אלעזר בן ערך אבל בכולן כתוב רבי בלא וא"ו ובא על דרך שמעון לוי ויהודה וכן דרך הרומייס כשהן כותבין הרבה שמות זה אחר זה אין נותנין הוא"ו או מה שדומה לה בלשונם אלא באותו שמזכירין אחרון:

הפירוש אין דרך הרב לקרוא לתלמידיו רבי אלא בשמו בלבד וכן בפרק הוציאו לו הזכירו שרבי חנינא היה יותר גדול מרבי יהושע בן לוי לפי שאמר לי התיר רבי חנינא ולא אמר לי התיר חנינא על כן אין בכל אלו השמות רבי כלל ומצאתי כי באחרון יש רבי והוא רבי אלעזר בן ערך ואינו כן בנוסחת רבינו משה ז"ל ונראה כי שיבוש הוא באותן משניות שכתוב בהם רבי ונסתבכו בזה השיבוש לפי שבמשנה ראשונה נשתנה זה השם בתוספת וא"ו כמו שהזכרתי הוסיפו כאן גם כן רבי והוא טעות ורב אליעזר הוא הנזכר בתלמוד רבי אליעזר הגדול ועל שמו הם הפרקים הנודעים בשם פרקי רבי אליעזר והגירסא המדוקדקת הוא בור סוד לא בור סיד רוצה לומר בור של סוד ומה שבח יש בו אבל בור סוד הוא בור שסדוהו יפה כמו המקואות והשיחין שהם מסויידין יפה ומעמידין המים שלא יבלעו בקרקע ובכותלין. וסוד הוא פעול על משקל שובי מלחמה נוגי ממועד מולים היו שיאמר מהם ליחיד שוב נוג מול וכתוב מול בערלה כמו שדקדק רבי' שלמה ז"ל בפרשת מסעי בתיבת ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו לשוב שאינו מקור אלא פעול ובשלימותו היה סיוד על משקל עושר שמור ובא חסר יו"ד כדרך נחי העי"ן:

ושבח רבי אליעזר בזכרנות שלא שכח לעולם דבר ממה שלמד כמו הבור אשר הוא טוח בסיד שאינו מאבד אפי' טיפה אחת:

ושבח רבי יהושע בטוב המדות כן כתב רבינו משה ז"ל וכן הוא האמת שהיה עומד לפני קיסר כמו שמצינו בפרק הרואה ובפרק אלו טרפות אמר ליה קיסר לרבי יהושע וגם עם המטרוניתא דבר כמו שנזכר בפרק מפנין ולא יתיצב לפני מלכים אלא מי שהוא מאושר במדותיו. ורבינו יונה ז"ל דקדק כי לשון אשרי הוא ריבוי במעלות המאושרות כי נאמר על היראה אשרי איש ירא ה' ועל השוקד בלימוד אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום ונאמר גם כן בזה אשרי יושבי ביתיך ונאמר על הבוטח באל אשרי אדם עוז לו בך ועל המתרחק מהרשעים אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ואמת הוא זה והרבה יש מכל זה אבל רבן יוחנן לא אמר אשריו אלא אשרי יולדתו ואם מפני שילדה אדם חשוב שבחה למה לא שבח אמות האחרים ולמה זכתה היא בשבח הזה יותר משאר יולדות צדיקים. ורבינו שלמה ז"ל פירשו יפה וזה לשונו אשרי יולדתו שהיא גרמה לו שהוא חכם שכל אותם ימים שעיברה אמו ממנו היתה מחזרת בכל יום על ארבעה ועשרים בתי מדרשות שהיו בעירה ואומרת להם בבקשה מכם בקשו רחמים על העוב' הזה שיהיה חכם כדאיתא בתלמוד ירושלמי עד כאן לשונו ז"ל. וגם ראיתי אני בירושלמי בראשון מיבמות שאמר רבי דוסא בן הורכינס לחכמי ישראל עליו שמיום שנולד לא הוציאה העריסה שהיה בה מבית המדרש כדי שלא יכנסו באזניו אלא דברי תורה וזהו שבחו אשרי יולדתו שגרמה לו יתרון על חביריו שלא שמע לעולם מיום שנולד אלא דברי תורה והיה לוי ומשורר בבית המקדש כמו שנזכר בספרי ובערכין פרק אין בערכין והיה אב בית דין כמו שנזכר בפר' מרובה ומפני שצערו רבן גמליאל העבירו אותו מהנשיאות ולא החזירוהו עד שנתפייס ממנו כדאיתא בפרק תפלת השחר. ויוסי הכהן הוא הנזכר בראשון מע"ז ובפרק מי שהוציאוהו שיצא אחר רבו לצידן ובירושלמי דברכות פרק מי שמתו ובמשנת עדיות יש הלכות על שמו והוא נזכר בזבחים פרק טבול יום שמתה אשתו בערב הפסח וטמאוהו אחיו הכהנים ונזכר באלו מגלחין שמתה אשתו ואמר לאחותה בעודה בבית הקברות לכי ופרנסי בני אחותיך ובפ' אין דורשין במעשה מרכבה. וכן בראשון משבת שלא נמצאת אגרת שלו ביד גוי לעולם מפני איסור הוצאת שבת וכן במשנת מקוואות בפרק עשירי קלמירין של יוסי הכהן היתה נקובה ושבח אותו בחסידות הוא העושה לפנים משורת הדין וכמו שאמרו בגמרא מדת חסידות שנו כאן במציעא בפרק הזהב וכן בפרק הזרוע ובירושלמי אמרו וכי משנת חסידים היא זו וכן בפרק כל היד ובפרק אלו מגלחין על הצפרנים קוברן צדיק שזהו דינם שורפן חסיד שלא יבוא בהם לידי מכשול כי חסיד גדול מצדיק וכן בפרק כל כתבי וכן בכריתות פר' המביא אמרו אשם חסידים הוא אשם תלוי המתנדבים בלא חטא ובפרק אין עומדין חסידי' הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין ובפרק בנות עכו"ם חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהם אלא ברביעי בשבת כדי שלא יבואו נשותיהן לידי חילול שבת שהיו בקיעין בזמן ההריון וכשמשמשין מטותיהם ליל ראשון וליל שני וליל שלישי היה אפשר לילד בשבת ומרביעי ואילך לא היי באין לידי חילול. וכן אמרו הנותן מעות בעסק קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע רחוק לשכר וקרוב להפסד חסיד קרוב לזה ולזה רחוק לזה ולזה זו מדת כל אדם כי המתרחק מן האיסור יותר מכל אדם נקרא חסיד. ובמדרש תהלים אמרו כל מי ששומע קללתו ושותק כדאי הוא שיקרא עצמו חסיד וכן דוד היה אומר שמר' נפשי כי חסיד אני וכן הקב"ה אמר חסיד אני נאום ה' לא אטור לעולם והעושה כן נעשה לו שותף:

ושבח רבי שמעון בן נתנאל ביראת חטא שהיה עושה סייגים להרחיק את עצמו מן החטא יותר מכל אדם כי לולי זה לא היה שבח גדול שהרי עם הארץ אפשר לו להיות ירא חטא ולא הוציאו מכלל זה אלא בור כמו שנזכר למעלה אבל השבח היה שהיה עושה הרחקות גדולות בענינים מיראתו שלא יכשל בחטא אפילו באונס ובשוגג וכן החסידות ששיבח בו רבי יוסי הכהן היה על תכלית החסידות יותר מכל החכמים כי לא שבחוהו שלא היה עם הארץ שאינו חסיד. ובאבות דר' נתן שנו יוסי הכהן חסיד שבדורו פירוש שלא היה בדורו כמוהו:

ושבח לרבי אלעזר בן ערך שהיה כמו מעיין המתגבר מאליו אשר לא יכזבו מימיו וכל אשר נמשך למרחוק הוא מתגבר כן היה לבו רחב ומוסיף פלפול וסברות מדעתו לא ייעף ולא ייגע כשהיה מדבר בין החכמים מהתגברותו ובזה היה יותר על ר' אליעזר כי ר' אליעזר לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם כמו שנזכר בסוכה פרק הישן וכן ביומא פרק שני שעירי וזה ר' אלעזר בן ערך אמרו עליו בפרק אין דורשין שהיה דורש במעשה מרכבה לפני רבן יוחנן בן זכאי עד שירדה אש מן השמים וסיבבה כל האילנות ונענה מלאך מן האש ואמר הן הן מעשה מרכבה ואמר רבן יוחנן בן זכאי אשריך אברהם אבינו שיצא מחלציך ר' אלעזר בן ערך ואחר כל זה הכבוד אמרו עליו בשבת ששכח תלמודו מפני שהלך להתעדן באותן מקומות הנזכרים שם כמו שנזכר בפרק חבית להודיע כמה צריך אדם להחזיק בלימודו וכן אמרו באבות דר' נתן וידוע הוא היום בית הכנסת שלו בדמשק. ובפרק כל הבשר אמרו נטילת ידים מצוה מאי מצוה מצוה לשמוע דברי ר' אלעור בן ערך שהיה סומך זה לפסוק וידיו לא שטף במים מתוך פלפולו:

הפירוש כתב רבינו יונה ז"ל שאבא שאול אינו חולק על סתם משנה שהתם דבר על ענין הידיעה ואבא שאול דבר על הפלפול והכל אמת כי רבי אליעזר היתה ידיעתו יותר גדולה מכל חכמי ישראל לפי שהיה כבור סוד שאינו מאבד טיפה ורבי אלעזר בן ערך היה פלפולו יותר גדול מכל חכמי ישראל שהיה כמעיין המתגבר ובאבות דרבי נתן שנו ואצבעו של ר' אלעזר בן ערך בכף שנייה ונקרא אבא שאול דרך כבוד הוא. וכתב רבינו משה ז"ל בפתיחת פירוש המשנה כי מדריגתו כמדריגת מי שקורין אותו רבי וכן נהגו העכו"ם לקרוא דרך כבוד בשם אב הישמעאלים הרבה מאד ואף העכו"ם לאפיפיור אב קדוש וכן לנשים החשובות קורין בשם אמא אמא שלום אמא מרים וכן מטרוניתא בלשון רומי אם היא מטיר כמו אב פטיר וכן נזכר בסוף פרק היה קורא כי אבא ואימא דרך כבוד ואין קורין כן לעבדים ולשפחות אלא של בית רבן גמליאל כמו שנזכר בסוף פרק היה קורא:

הפירוש לא ראיתי מי שנתעורר לפרש מה בין זה למה שאמר בראש הפרק אי זו היא דרך ישרה שיבור לו האדם ונראה לי שאותו מאמר הוא שיבור האדם מתוך הדרכים דרך ישרה אחת אשר אין בכל הדרכים ישרה אלא היא ויניח השאר והמאמר הזה הוא להדבק בדרך טובה יותר משאר הדרכים ואע"פי שהם גם כן טובות ולא אמר שיניחם אלא שילך בהם גם כן אלא שידבק באחת מהם יותר מהשאר:

רבי אליעור אומר עין טובה. ההפך מלמד על הפכו ומצינו בזאת המסכתא כי הקמצן הכילי נקרא עינו רעה כמו ששנינו בפרק אחרון רוצה שיתנו אחרים והוא לא יתן עינו רעה בשלו אם כן עין טובה הוא הנדיבות וכן כתוב נבהל להון איש רע עין ונקרא בלשון חכמים ז"ל צר עין בהפך טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל והיה אומר רבי אליעזר כי על ידי דרך זו ימצא חן האדם בעיני אלהים ואדם כי יתן מלחמו לדל:

רבי יהושע אומר חבר טוב. כי איפשר שהאדם יהיה קרוב אצל עצמו ותגבר לפעמים עינו הרעה על עינו הטובה וכשהיה לו חבר טוב יוכיחנו על פניו וגם הוא יבוש ממנו וטובים השנים מן האחד:

רבי יוסי אומר שכן טוב. כי החבר הטוב אינו מצוי אליו בכל עת והשכן הטוב אינו נפרד ממנו יום ולילה ומה שיעשה החבר ביום יעשה השכן ביום ובלילה והכתוב אמר טוב שכן קרוב מאח רחוק:

רבי שמעון אומר הרואה את הנולד. כי החבר והשכן אינן רואים אלא לפי שעה ומה שהוא היום טוב אינו טוב למחר כי ישתנו הדברים וכמו שאמר הכתוב אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום והרואה את הנולד ומרחוק יריח מה שאפשר להיות הוא נשמר מהרבה פגעים ולא יעשה כי אם שגלוי אליו שאי אפשר לו לבוא לידי תקלה שמתוך כך יהא מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסידה וזהו מה שאמרו חכמים ז"ל בסוטה ובראשון ממועד קטן ובפרק נגמר הדין שם ארחותיו שנאמ' ושם דרך אראנו בישע אלהים אל תקרי ושֹם אלא ושׂם וצווי זה אינו סותר מה שכתוב בספר בן סירא ונזכר בפרק חלק ובפ' הבא על יבמתו והוא אמרו אל תצר על צרת מחר כי לא תדע מה ילד יום וכן מה שאמרו באחרו. מסוטה כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל מחר הרי זה מקטני אמנה כי יש לו לאדם לחשוב על העתיד ויקח תחבולה להציל לו מרעתו ומה שאינו בידו יבטח באל ואל ידאג עליו. ובמסכת תמיד אמרו כי אלכסנדרוס מוקדון שאל זקני הנגב אי דין חכם ואמרו לו הרואה את הנולד:

רבי אלעזר אומר לב טוב. שיהיה לבו טוב לשמים וטוב לבריות וכן אמרו באבות דר' נתן טוב למקום טוב לבריות:

אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך שבכלל דבריו דבריכם. כי מי שיש לו לב טוב יהיה נדיב וקונה חבירים טובים וידור עם שכנים טובים ומתוך שלבו טוב יראה את הנולד כדי שלא תבוא תקלה על ידו ויהיה טוב עם אלהים ועם אנשים. ורבינו משה ז"ל פירש דברים אלו על דעת חכמי האומות הפוסקים הלכה במה שנפל מחלוקת ביניהם בענין מדות האדם כי יש מהם מי שאומר שלא נתייחד הלב לכל המדות כי יש מהם תלויות בכבד כמו הזוללות והזימה והפרישות מהם ויש מהם תלויות במוח כמו הראייה והשמיעה והטעם והריח והלקיחה וההליכה ודומיהם ויש בכל אחד מאלו מצוה ועבירה ויש מהם תלויות בלב כמו הכעס והגאוה וכיוצא בהם והחולקים עליהם אומרים כי מהלב הם נובעים כל אלו המדות ושם הוא מקורם ואע"פי שאין פעולתם נראית אלא במוח ובכבד אבל מהלב הוא נובע אליהם הכח הזה והכל מודים כי בלב הוא הכח המניע לכל אלו הכוחות קורין לו הכח המתעורר ויש שקורין אותו כח התאוה ואלו הכחות הם שמשים לזה הכח אשר בלב ורבן יוחנן בן זכאי הורה לדברי אלו ופסק כי הכל תלוי בלב על כן אמר כי בכלל דברי רבי אלעזר בן ערך הם דברי כולם והוא ראה יפה בזה שנתן עצה להדבק בלב הטוב כי ממנו תוצאות אלו המדות כמו שאמר הכתוב מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים וכך פירש רבינו מאיר הלוי ז"ל והרבה הארכנו בזה בחלק שני מזה הספר ורבינו יונה ז"ל פירש לב טוב שיהיה לו רצון טוב ויהיה סבלן ויקבל כל אדם בסבר פנים יפות ובזה יהיה נושא חן בעיני כל רואיו ותהיה עינו טובה ויהי' לו חבר טוב ושכן טוב וגם יראה את הנולד שבלבו הטוב לא תאונה אליו רעה:

הפירוש מה שנאמר כאן וכן במשנה שלפני זו צאו וראו דרך לשון התלמוד הוא צאו וראו מה עשה עכו"ם אחד באשקלון פוק חזי מה עמא דבר צא וחשוב צא ולמד וזו השאלה היא תמה כי ידוע הוא כי הטוב והרע הם הפכים שאין ביניה' אמצעי וכשידענו הדרך הטובה מיד ידענו הרעה ונראה לי לפרש כי הוא אמר להם זאת הדרך שאמר כל אחד מכם שהיא טובה להדבק בה האדם היא דרכן של אנשי' גדולי' כיוצא בכם ואין כל אדם מגיע לזאת המדריג' שידבק בה תדיר וסתם בני אדם אוחזים דרך זו לעתים רחוקות ואמר אני שואל מכם שתראוני אי זו היא הדרך הרעה שראוי כל אדם להתרחק ממנה ולא ילך בה כלל אפי' שעה אחת ודקדק רבינו יונה ז"ל שהוצרך לשאול מהם זה ולא הבין מתוך דבריהם הראשונים שהדרך הרעה היא הפך הטובה. כי כל מה שהוא טוב יהיה הפכו רע. כי מדת החסידות והוא העושה לפנים משורת הדין היא טובה ומי שאינו חסיד ומעמיד דבריו על דין תורה אינו רע ואיפשר היה לו לומר שאם הנדיבות והוא העין הטובה היא דרך טובה שלא תהיה הכילות והוא העין הרעה רעה לפי שאינו מזיק לשום אדם וכן בשאר המדות שהזכירו האחרי' ע"כ הוצרך לשאול מהם אי זו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם:

רבי אליעזר אומר עין רעה. היא מדת הכילות והיא מדה רעה צריך שיתרחק ממנה האדם כי היא גורמת כל רע כמו שאירע לנבל הכרמלי שנאמר ולקחתי את לחמי ואת מימי ואת טבחתי אשר טבחתי לגוזזי ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי מאין המה ונקרא בליעל שהוא השם היותר רע שאיפשר להקרא בו הרשע שנאמר יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וכן נבל נקרא מפני כילותו כן שנאמר עליו אל נא ישם אדני את לבו אל איש הבליעל הזה על נבל כי נבל שמו ונבלה עמו כי הפך נדיב יאמר נבל כמו שנאמר לא יקרא עוד לנבל נדיב ונאמר לא נאוה לנבל שפת יתר אף כי לנדיב שפת שקר וגם הוא מחטיא את הרבים ומעכב אותם מלעשות צדקות בעצות רעות הפך הנדיב כמו שכתו' ונדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום הפך מה שאמר על הכילי וכילי כליו רעים והוא זמות יעץ לחבל עניים באמרי שקר ובדברי אביון משפט והרבה ראינו מזה בדורינו זה:

רבי יהושע אומר חבר רע. רבי יוסי אומר שכן רע. כבר פירשנו בפרק ראשון הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע:

רבי שמעון אומר הלוה ואינו משלם. זהו הפך הרואה את הנולד כי אם לא ישלם לא ימצא מי שילונו ויהיה מוטל ברעב ויבא לידי גניבה וליסטות ולא אמר סתם מי שאינו רואה את הנולד כי איפשר לאדם שאינו רואה את הנולד שלא יבוא לידי תקלה בהצלה בבוא הנולד ההוא ואינה דרך רעה כלל אבל בפרט זו היא רעה כי מתחילה כשלוה היה לו לראות את הנולד אם יוכל לפורעו אם לא ואם לא יכיר בעצמו שבהגיע הזמן יוכל לפורעו לא ילוה כדי שלא יקרא רשע שנאמר לוה רשע ולא ישלם. ואמר שלא יחשוב שלא עשה רעה גדולה אם לא פרעו כיון שבית דין פטרוהו מפני עניו שזה הוא כאלו לוה מן המקום ברוך הוא שנאמר וצדיק חונן ונותן שהקב"ה הוא צדיקו של עולם חונן ונותן למלוה מה שלוה זה ממנו ולא פרעו אם כן מחוייב הוא למקום כאלו לוה ממנו ואם בית דין של מטה פטרוהו מחוייב הוא לבית דין שלמעלה ומצינו הלואה למקום ברוך הוא שנאמר מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו אם כן זהו לוה ממנו וכמו שמשלם גמול למלוה אותו כן יהיה נפרע מהלוה ממנו:

המקום ברוך הוא. הקב"ה נקרא מקום וכן מעון ואמרו במדרש רבה ובירושלמי בסוף מסכת מכות מפני מה מכנים שמו של הקב"ה מקום שנאמ' ויפגע במקום שהוא מקומו של עולם אמר רבי יוסי בן חלפתא איני יודע אם הוא מקום עולמו או עולמו מקומו הרי הוא אומר הנה מקום אתי ת"ל שהוא מקום עולמו ואין העולם מקומו מקומי טפלה לי ואין אני טפל למקומי שנאמר הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך וכן הוא אומר מעונה אלהי קדם ואיני יודע אם הוא מעון עולמו או עולמו מעונו כשהוא אומר מעון אתה היית לנו ת"ל שהוא מעון עולמו וכן הוא אומר ומתחת זרועות עולם כן אמרו במדרש בראשית רבה וכן בספרי ופירוש זה כי ידוע הוא מדרכי השכל והחכמה כי המקום הוא המקיף על היושב ושם הוא כלה והוא שוה ליושב עליו ונבדל ממנו על כן אומרים כי גדרו הוא תכלית מקיף שוה נבדל ואי איפשר לשני גופים שיקיפם מקום אחד להמנע הכנס גשם בגשם שאם היה איפשר זה היה איפשר שיכנס כל העולם תוך גרגר חרדל על כן נבהלו הראשונים מחכמי האומות על העולם כלו אם יש לו מקום כי אין דבר חוץ ממנו שיהיה מקומו ולפי שהם אומרים כי כל מתנועע הוא מתנועע ונעתק ממקום למקום והעולם אין לו מקום אם כן אין לו תנועה ויש אחרים אומרים כי אחר היות נמנע שיכנס גשם בגשם ואנו רואים העולם כלו אם כן כשמתנועע גוף אחר ממקום למקום נכנס גוף בגוף ויחייבו מזה אחד משני דברים או שיהא ריקות נמצא והתנועה היא מהמקו' המלא אל המקום הריקן או אם אין ריקות נמצא יהיה הכנסות גשם בגשם וזהו נמנע ועל כן יתחייב מזה שלא תהיה התנועה כלל והכחישו התנועה המוחשת כדי שתתקיים בידם זאת ההקדמה שאין ריקות בעולם והאחרונים הוצרכו לקיים התנועה ואמרו כי העולם הוא מתנועע בעצמו והוא הוא מקומו כי כל חלק מקום חלק הסמוך לו או גבנונית הגלגל הוא מתנועע על קערירותו והוא מקומו או הגלגל העליון הוא מתנועע על התחתון והתחתון על המרכז והמרכז הוא מקומו ואע"פי שאין שם ריקות לא תתבטל מפני זה התנוע' כי הגוף הממלא המקום הוא נדחה מפני הגוף המתנועע בזה המקום זהו שנבהלו בו חכמי האומו' וכבר כתבנו כשדברנו במעשה בראשית בחלק השני מזה הספר כי המים העליונים הם השמים ואינם מתנועעים כי נשארו חומר בלא צורה כי לא נתן להם הכתוב צורה כמו שנתן לרקיע וליסודות וכיון שאין להם צורה אין להם תנועה ואם כן הגלגלים הם מתנועעים במקום כי המים העליונים הה מקיפים בהם והם מקומם ונסתלקה תמיהת חכמי האומות ודבר זה השיגוהו חכמי ישראל המקובלים מהנביאים ומכל מקום חכמי העכו"ם לא טעו שיהיה להקב"ה מקום כי כבר הם מאמינים כמונו שאין למעלה ישיבה כמו שאמרו חכמים ז"ל בפרק אין דורשין והישיבה אינה אלא שיצטרכו למקום ואפי' המלאכים אין להם ישיבה לפי שאין להם גוף וגויה והם אומרים כי האל ית' אינו תוך לעולם ולא חוץ ממנו כי לא נאמר תוך וחוץ אלא לבעל גוף וכבר פרשנו זה בחלק ראשון מזה הספר וזהו מאמרם ז"ל אין העולם מקומו ומה שאמרו שהוא מקום עולמו רוצה לומר שהוא סבת קיומו שנא' ומתחת זרועות עולם כי הוא בראו ואחר שבראו הוא מעמידו ולולי שהוא מעמידו היה חוזר לתהו ובהו ואינו כמו הבנאים כי אחר אשר בנה הבית אין הבית צריך אליו אבל הקב"ה אינו כן כי אחר אשר ברא העולם הוא מעמידו ומקיימו כמו שהצורה מקיימת החומר כי הוא ית' הוא צורת העולם ותכליתו כמו שהוא פועל אותו וזהו שתקנו ביוצר אור המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית ועל זה אמרו שהקב"ה מקום עולמו לא שיהיה הוא מקיף עליו כי לא יקיף גוף כי אם גוף והקב"ה אינו גוף. ועל דרך הגימטריאות שם בן ד' אותיות הוא עולה קפ"ו כי עשרה פעמים עשרה עולה מאה וחמשה פעמים חמשה חמשה ועשרים הרי קכ"ה וששה פעמים ששה ששה ושלשי' הרי קס"א וחמשה פעמי' חמשה ה"א האחרונה כ"ה הם קפ"ו כמו מקום וכן קו"ף בשלמות ועל כן אמרו ז"ל בפרק הבונה ק' קדוש ר"ל כנוהו שם להקב"ה לפי שעולה בשלמותו כמנין שם בן ד' אותיות וזה המספר יהיה בו ששה פעמים אחד ושלשי' כלומר שהוא אל בשש קצוות המעלה והמטה וד' רוחות כמו שאנו מכוונין בקריאת אחד של שמע וזהו אשר מי אל בשמים ובארץ ולזה נקרא מקום עולמו ומה שאמר המקום ברוך הוא לפי שתכף שאנו מזכירים שמו של הקב"ה אנו חייבין לברכו שנאמר זכר צדיק לברכה ונאמ' כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו וכן אמרו ביומא בפרק אמר להם הממונה ובבראשי' רבה אמרו וכן במדרש תלים כל המזכיר את הצדיק ואינו מברכו עובר בעשה שנאמר זכר צדיק לברכה וכל שכן המזכיר שמו של מקום שצריך לומר ברוך הוא:

רבי אלעזר אומר לב רע. הוא הפך לב טוב אשר כבר פירשתי ועל כן אמר רבן יוחנן בן זכאי רואה אני את דברי אלעזר שבכלל דבריו דבריכם:


משנה י[עריכה]

הפירוש הם אמרו הם תלמידי רבן יוחנן בן זכאי כל אחד מהם אמר שלשה דברים ולזה נכפל במשנה שלשה ב' פעמים ובלא ספק כי הרבה דברים אמרו זולת אלו והלא התנא הראשון הנזכר במשנ' בתחלת ברכות הוא רבי אליעזר ובמס' נדה פרק ראשון אמרו הלכה כר' אליעזר בארבע' דברים בסדר טהרות ובשאר סדרים יש כמה וכמה וכן רבי יהושע הוא בר מחלוקתו בכמ' מקומות מהתלמוד ורבי יוסי הכהן ור' אלעזר בן ערך נזכרו בקצת מקומות ורבי שמעון בן נתנאל הוא שלא ראיתי בשום מקום שנזכר אלא במקום הזה ומה שאמרה המשנה שלא אמרו אלא שלשה דברים אלו זהו בדברי המוסרים ובדברי דרך ארץ ודברי תוכחות אבל בדיני התורה אמרו יותר משלשה דברים וכן איפשר לומר כי שלשה דברים היו אומרים תדיר ודורשים אותם ברבים ומרגלא בפומייהו כמו שפירשתי בפרק ראשון. ויש תימה שהרי בדברי רבי אליעזר יש יותר משלשה דברים. ורבינו משה ז"ל פירש כי השלשה דברים יהי כבוד חבירך ואל תהי נוח לכעוס ושוב יום אחד לפני מיתתך ושאר הדברים אינו אומרם מעצמו אלא ששמעם מאחרים ולזה יקשה מעט מה שאמרו בגמ' בפ' שני שעירי ובפרק הישן על רבי אליעזר שלא אמר דבר ששמע מאחרים. ורבינו יונה ז"ל תירץ בזה כי השלשה הראשונים היו מרגלא בפיו תמיד והאחרון לא היה רגיל לאומרו. ורבינו שלמה ז"ל פירש יהי כבוד חבירך ואל תהא נוח לכעוס הוא דבר אחד והשני שוב יום אחד והשלישי והוי מתחמם וכן הוא פירושו יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך אימתי כשלא תהיה נוח לכעוס שאם תכעוס תביישינו ברבים ותזלזל בכבודו ודעלך סני לחבירך לא תעביד כמו שאמרו בשני משבת וכמו שיקשה עליך מי שיוציא עליך בכעסו שם רע ומלבין פניך ברבים כן יהיה כבוד חבירך חביב עליך וכן פירשו באבות דרבי נתן ואם תהי נוח לכעוס תבזהו ותקללהו וכבר אמרו א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל אדם הכועס כל מיני גיהנם שולטים בו שנא' הסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך כמו שנזכר בנדרים בפרק ארבעה נדרים וכן אמרו שם א"ר הונא כל אדם הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו שנא' רשע בגובה אפו בל ידרוש וגו' רבי ירמיה מדפתי אמר אף משכח תלמודו ומוסיף טפשות שנא' כי כעס בחיק כסילים ינוח וכתיב וכסיל יפרוש אולת. וכן אמרו בפסחים בפרק אלו דברים כל הכועס אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו מאלישע שמפני שכעס על יורם נסתלקה שכינה ממנו שנא' והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' ואם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ממשה מפני שכעס בא לכלל טעות ושכח דיני הגעלה. וכן בענין אלעזר ואיתמר כמו שנזכר בספרא ובספרי. ורבינו משה ז"ל כתב כי מפני הכעס נענש שלא נכנס בארץ כי כעס על ישראל ולא היו חוטאים כלל וכבר השיב עליו רבינו משה בר נחמן ז"ל מהכתוב שנא' ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם ועוד למה נענש אהרן אבל החטא במשה ואהרן היה מפני שלא קדשו השם שנא' על אשר לא קדשתם אותי והשם נתקדש מאליו שנא' ויקדש בם כי חשבו שמפני חטא הקהל לא יעשה להם נס וזהו שנא' שם ויפלו על פניהם ולא שאלו עצה מה יעשו כמו שעשו ברפידים ואף כשאמר להם האל ית' ודברתם אל הסלע לא חשבו שיצאו ממנו מים דרך נס וזהו שאמרו שמעו נא המורים אינכם ראויים לנס ולא יעשה הנס המן הסלע הזה נוציא לכם מים וחשבו שימותו ישראל בצמא במדבר ולא יצאו מים וזהו שנאמר אשר מריתם פי שאמרתי לכם להוציא דרך נס ולא האמנתם בי שנאמר יען לא האמנתם בי והכיתם את הסלע וזהו המעל שנאמר אשר מעלתם בי כי שניתם רצוני והיה עונשם שימותו במדבר כאשר דמו וישראל נכנסו ובהם נתקיימה מחשבתם למות במדבר וכבר פירשנו זה בחלק שלישי מזה הספר ולא מפני הכעס שאמרו שמעו נא המורים נענשו כי אחר זה אמר להם ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם אבל החטא היה שחשבו שיד ה' תקצר לעשות להם נס ולזה דמו זה רבותינו ז"ל בספרי לחטא הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אלא שמפני שהיה בסתר היסך עליו הכתוב ומכל מקום הכעס מדה רעה הוא ואליהו זכור לטוב אמר לרב סלא חסידא לא תרתח ולא תחטא בפרק תפלת השחר וכתיב אל תבהל ברוחך לכעוס כי כעס בחיק כסילים ינוח. ואמרו אל תבהל כאומרו אל תהי נוח לכעוס שאפילו בדברים שהכעס ראוי בהם צריך האדם שיקבלנו במתינות ולא יהא נוח ומהיר בכעסו כי הכעס הוא כמו הארס של נחש שהוא בין שיניו ואינו צריך להקיאו מגופו כמו שהזכירו ז"ל בפרק אלו הן הנשרפין לדעת רבי יהודה כן כעס הכסיל הוא בחיקו מזומן לצאת ומי שהוא נוח לכעוס יזלזל בכבוד חבירו אמרו שהכועס עונותיו מרובים מזכיותיו שנאמר ובעל חמה רב פשע וזאת היא האזהרה שהזהיר ר' אליעזר ואמרו באבות דרבי נתן אל תהי נוח לכעוס כהלל פירוש שהיה ענותן ולא היה קפדן כשמאי כמו שהזכירו בפרק במה מדליקין ואמרו כי מפני שנטה אליהו זכור לטוב למדת הכעס והרג נביאי הבעל סילקו הקב"ה ואמר לו אינך צריך לעולמי:

שוב יום אחד לפני מיתתך. אמרו בפרק שואל במסכת שבת וכן במדרש תהלים שאלו תלמידיו את רבי אליעזר וכי יודע אדם יום שימות שיעשה תשובה אמר להם כל שכן שיעשה תשובה היום שמא ימות מחר ונמצא כל ימיו בתשובה ויש משניות שהוא כתוב בהם ובמדרש תהלים סמכו זה לפסוק למנות ימינו כן הודע ואף שלמה אמר בחכמתו בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר ומשלו משל בגמרא למלך שזימן אורחים הפקחים קשטו עצמן כמו שנזכר שם. ואמרו במדרש קהלת משל לאשתו של בולדריס פירוש מלח שהיא מקושטת בכל יום ואומרות לה שכינותיה בעליך במדינת הים ובפני מי את מתקשטת אומרת להם בעלי מלח הוא אם יזדמן לו מעט רוח בא ונמצא עומד למעלה מראשי מוטב שימצאיני בכבודי ולא בניוולי ועל זה היה אומר דוד עני אני וגוע מנוער. וזה אזהרה שלא יהיה כאותם שנאמר בהם הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה והם כבהמה שנאמר כצאן לשאול שתו:

והוי מתחמם כנגד אורן של תלמידי חכמים. מכאן ואילך הוא הדבר השלישי שהיה מזהיר עליו רבי אליעזר והמשיל חכמים לאש שנאמר הלא כה דברי כאש ואמרו עליהם שהם גופם אש בסוף חגיגה והם דומים לאש שהיושב כנגדו מתחמם ונהנה ממנו ואם יתקרב אליו יותר מדאי יהיה נכוה ונשרף ממנו כן המתקרב לחכמים הוא מקבל תועלת מהם ומהתורה שילמד מהם ואם יתקרב אליהם יותר מדאי וינהוג עמהם קלות ראש ישרף באש היוצא מפיהם כי יענישוהו ואין לו רפואה וכמו שאמרו במסכת ע"ז פרק שני וכן בשבת פרק שמנה שרצים חיוייא דרבנן לית ליה אסוותא. ובראשון משבת אמרו תחת חבר ולא תחת ת"ח. וחבר היא אומה רעה הרבה מהפרסיים כמו שנזכר בפרק הבא על יבמתו ובמקומות אחרים על כן אמר אחר כך הזהר מהם שלא יענישוך כי עונשם חזק מאד שאין לו רפואה דימה לנשיכת שועל ששיניו עקומות ועקושות ודקות והבא לרפאת נשיכתו צריך להוסיף פצע באיזמל להרחיב הנשיכה. ועקיצתן עקיצת עקרב. שהוא עוקץ בזנבו והיא קשה הרבה כמו שאמרו לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק בפרק אין עומדין. ולחישתן ודיבורן היא כלחישת שרף שהיא שורפת בהבל היוצא מפיו בשעה שהוא לוחש. ואף כל דבריהם כגחלי אש אשר הוא יותר קשה מהלהבה והלחש היוצא מהשרף וזהו שאמרו בתעני' האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא מרתחא ליה שנא' הלא כה דברי כאש ולזה נקרא צורבא מרבנן לשון חמימות מן ונצרבו בה כל פנים כן פירש רבינו שלמה ז"ל שם על כן התקרב אליהם בענוה ושפלות ואל תתגאה ותתיהר בפניהם שלא יארע לך מה שאירע לגחזי ולאותו וכבר אירע לתלמידו של רבי אליעזר עצמו כן כמו שאמרו בראשון מחגיגה ובמסכת ידים בתוספתא על רבי יוסי בן דורמסקית שאמר לו פשוט ידיך וקבל עיניך פשט ידיו וקבל עיניו מפני שאמר לו נמנו וגמרו בבית המדרש כך ולא אמר תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין וכן אמר לרבי עקיבא בשחיטה השבתני בשחיטה תהא מיתתך וכן אירע לו כמו שנזכ' בפסחים פרק אלו דברים ובפרק רבי אליעזר דמילה וכן רבן גמליאל היה אחי אשתו רצה נחשול שבים לטבעו כשברכוהו בתנורו של עכנאי לולי שאמר רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא מפני כבודי ומפני כבוד בית אבא עשיתי אלא כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל כמו שנזכר בפרק הזהב וכשנפל על פניו בתפלה מת רבן גמליאל מיד כמו שנז' שם. ובילמדנו פרשת במדבר סיני סמכו זה לצדיק כתמר יפרח מה תמרה עושה תמרים ועושה קוצים לכל מי שמבקש לגנוב התמרים הקוצים שולטים בו כך הצדיקים והחכמים בני תורה כל מי שאינו משמר את עצמו מהם נופל בגיהנם ולוקה בעול' הזה למה שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב:


משנה יא[עריכה]

הפירוש רבינו משה ז"ל פירש עין הרע כמו עין רעה שפירשנו למעלה שהוא הכיליות והוא מוציא את האדם מן העולם שמתוך שהוא חרוץ לאסוף ממון יכניס עצמו לסכנות וזה הפירוש אינו נרא' שהרי למעלה יש עין רעה וכאן יש עין הרע ומפורסם הוא בתלמוד שעין הרע הוא העיין את חבירו או את נכסיו דרך קנאה ושנאה והוא מזיק אותו ונכסיו ועל כן אמרו בפר' המקבל וכן בפרק השותפין שרצו אסור לאדם לעמוד על שדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה משום דקלי לה בעיניה וכן אמרו בפרק אלו מציאות שאסור לשטוח טלית של אבדה בפני רבים משום עינא ואמרו בפ' הרואה האי מאן דמסתפי מעינא בישא לימא מזרעא דיוסף קאתינא דלא שלטא ביה עינא בישא. וכן אמרו בפ' הפועלים ובפרק מי שמתו ובפ' יש נוחלין וכן בפרק המקבל אמרו תשעה ותשעים מתים בעין הרע ואחד מת במיתת עצמו ואל תתמה מזה שיצאו ניצוצות מהעין מזיקין שהרי אמרו חכמי הטבע כי האשה בתחלת נדותה כשתסתכל במראה זכה של זכוכית יראו בה טיפי דם וכן יש בני אדם זכי החוש מתפעלים מעין הרע ועל זה אמר כי מי שיש לו עין הרע על חבירו יצא מהעולם מהרה כי כמו שמוציא הבל מעיניו לשרוף את חבירו ונכסיו כל שכן שהוא נשרף באותו הבל ותשלוט בו הקנאה וירקבו בעצמותיו שנא' ורקב עצמות קנאה וכן אמרו חכמים ז"ל לעולם יראה אדה את ביתו של חבירו כמו שרואה את אשתו ואת בניו שכל המכניס עין הרע בממונו של חבירו מאבד את שלו ולא עוד אלא אפילו הוא עצמו שנא' ורוח נכאה תיבש גרם וכן אמרו באבות דרבי נתן שלא תהא עינו של אדם רעה בממונו של חבירו לא בבניו ולא בבנותיו ולא בצאנו ובבקרו ולא בכל מה שבידו. ויש משניות שגורסין עין רעה:

ויצר הרע. הוא רבוי התאוות במאכל ומשתה ותשמיש שכל הממלא תאוותו כאשר יסית אותו יצר הרע ימות מהרה שיביא עליו חלאים רעים ורבים מרוב אכילה ויתיש גופו מרוב תשמיש ויהיה נטרד מן העולם וכבר אמרו חכמים בפרק הרואה ובפרק עושין פסין כי שני יצרים יש בו באדם אחד טוב ואחד רע הרע ניתן בו משעה שנולד והטוב ניתן בו משעה שנתחייב במצות כמו שנזכר בפרק ארבעה נדרים ועל כן נקרא יצר הרע מלך זקן וכסיל ויצר טוב ילד מסכן וחכם כמו שאמרו במדרש קהלת וכבר הארכנו זה בחלק שלישי מזה הספר ובפרק השותפין שרצו אמרו כי איוב היה מתריס כנגד מדת הדין לפי שהקב"ה ברא יצר הרע ואם כן האדם אם חוטא מאת ה' היתה זאת וזהו על דעתך כי לא תרשע ושם אמרו כי השיבו לו חביריו אף אתה תפר יראה כי אם ברא יצר הרע ברא לו תורה תבלין והרשות ביד אדם לכוף את יצרו על ידי התורה ואם לא עשה כן הוא המית את עצמו. וכן אמרו בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש כמו שנזכר שם ובראשון מקדושין ובאבות דרבי נתן פירשוהו בענין אחר וכן שנו שם יצר הרע ניתן באדם בשעה שנולד הבהמה אם עולה לגג היא סוללת אחריה אבל התינוק רץ ליפול ממנו וכן למדורה ולגחלים קומצן בידו מפני שיצר הרע נזרק בו:

ושנאת הבריות. פירש רבינו משה ז"ל זה חולי הוא מחמת מדה שחורה הגוברת עליו ונקרא הזה החולי מאלינכוני"א והוא חולי מביא את האדם לשנוא את הבריות ולצאת למדברות וליערים ושם יאכלוהו אריות וזאבים ואם כן זה מדרכי הרפואה הוא ואין ביד האדם להנצל מהחלאים ואין זה דרך המשנה. ורבינו שלמה ז"ל פירש שנאת חנם וזו היא מן התורה שנא' לא תשנא את אחיך בלבבך ונאמר ואהבת לרעך כמוך והוא כלל גדול בתורה כמו שנזכר בספרא ואמר רבי שמעון בן אלעזר בשבועה גדולה נאמר דבר זה שנאמר ואהבת לרעך כמוך אני ה' נאמן ליפרע:


משנה יב[עריכה]

ויש מפרשים ושנאת הבריות מי שהוא קשה ומביא עליו שנאת הבריות הכל מקללין אותו ותחול עליו קללתם ויצא מן העולם. שהרי אמרו חכמים ז"ל בפרק בני העיר ובפרק החובל ובפרק אלו הן הלוקין אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך שהרי אבימלך קלל את שרה בכהות עינים שנא' הנה הוא לך כסות עינים ונתקיים ביצחק שנאמר ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות. ופירוש רבינו שלמה ז"ל נראה יותר נכון כי מתוך ששונא את הבריות דואג בטובתן ומת בדאגה. ובאבות דרבי נתן נראה כפירוש אחרון כי שם שנו שנאת הבריות שהקב"ה עוקרו כאנשי סדום שנאמר ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד ולאהותרה שנאה אלא לשונאי ה' שנא' הלא משנאיך ה' אשנא:

הפירוש. יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך. אינו צריך להזהיר שלא יגזלנו ולא יזיקינו ולא שיציל ממונו בממון חבירו שכל אלו הדברים אסורין הם מן התורה ועל דבר יותר קל מזה והוא קריעת מעיל כנף שאול נענש דוד ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו כמו שנזכר בפרק הרואה בברכות אבל בא להזהיר שיחמול על ממון חבירו כאשר יחמול על ממונו שלא יאבד ואם אבד צריך להשיבו אליו כאשר היה עושה אלו היה ממונו וזה מדרכי החסידות שלא יראה הפרש בין ממון חבירו לממונו וכן אמרו באבות דר' נתן שיהיה חס על ממון חבירו כמו שהוא חס על ממונו:

התקן עצמך ללמוד תורה. ואפילו היית בן החכמים דור אחר דור אל תאמר התורה חוזרת לאכסניא שלה ואיני צריך לחזר אחריה וכמו שאמרו בפרק הפועלים ובמדרש משלי ובמדרש תהלים מי שהוא חכם ובנו חכם ובן בנו חכם מכאן ואילך התורה חוזרת לאכסניא שלה שנא' לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם אל תאמר כן שאינה ירושה הבאה מאליה אם לא תחזיר עליה ואע"פי שהכתוב אומר והחוט המשולש לא במהרה ינתק כבר אמרו במדרש קהלת שלא אמר הכתוב לא לעולם ינתק אבל אמר לא במהרה ינתק אין מתקשה עילויה מתפסיק וכן אמרו בירושלמי בראשון מפאה ובראשון מקדושין אין מטרחת עליה מפסיק וכן בשני משבועות וזה אמת הוא כי מי שהוא רוצה ללכת בדרכי אבותיו החכמים יגיע למעלת אבותיו יותר מהרה ממי שאין אבותיו חכמים וכמו שדרשו בלב נבון תנוח חכמה זה חכם בן חכם ובחרב כסילים תודע זה חכם שאינו בן חכם והמשל שאמרו אסתירא בלגינא קישקיש קריא כמו שנזכר כל זה בפרק הפועלים ואמרו במנחות בפרק כל המנחות אי בר אוריין הוא יאי אי בר אבהן ובר אוריין הוא יאי ויאי אי בר אבהן ולאו בר אוריין אשא תיכליה על כן הזהיר שיתקון עצמו ללמוד תורה ולא יסמוך על נחלת אבות ובאבות דרבי נתן אמרו אינה ירושה לך שאם היתה ירושה היה משה מורישה לזרעו עד סוף הדורות וכשאמר משה יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה אמר לו קת לך את יהושע בן נון ובפרק אע"פי אמרו והחוט המשולש לא במהרה ינתק זה רבי אושעיא בר חמא ברבי ביסנא וכן בפ' חזקת הבתים:

וכל מעשיך יהיו לשם שמים. זה שער גדול הוא והמעשה הם שלשה מצוה ועבירה ודרך ארץ. המצוה לשמה משובחת וכבר אמרו בפרק חלק כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ופמליא של מטה שנא' או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי ואע"פי שאמרו באחרון מהוריות ובנזיר בפרק מי שאמר ובפרק מקום שנהגו וכן בערכין בפרק יש בערכין ובסוטה פרק היה נוטל לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה כבר אמרו הטעם שמתוך שלא לשמה בא לשמה והוא הרצון מהאל ית' שיעסוק האדם בתורותיו ובמצותיו לקיים מצות אלהיו בלבד שלא ליטול עטרה ולא להתגאות על הבריות וזה יותר רע מהראשון כמו שאמרו בפרק היה קורא. והעבירה בכל ענין היא מגונה אבל אם יצטרך אדם לעבור על דעת קונו מפני צורך השעה יתכוין בזה לעשות רצון אביו שבשמים והעד אליהו בהר הכרמל שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות כדי לאבד ע"א וע"ז נאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך כמו שנזכר בפ' הרואה ובפ' הניזקין ובמס' תמורה וזה נקרא עבירה לשמה וכמו שאמרו בהוריות בפרק אחרון ובנזיר פרק מי שאמר גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה שהרי יעל נבעלה לסיסרא שנא' בין רגליה כרע נפל ואמרו רז"ל שבע בעילות בעל אותו רשע ועשתה כן להתיש כחו כדי להרגו ושקלה הכתוב לאמותינו הקדושות שנא' מנשים באהל תבורך. וכן אמרו בפרק הרואה בכל דרכיך דעהו ואפילו לדבר עבירה תדע דגנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי ואמרו שם שזו היא פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה וזה יותר חזק מהראשון שאפילו אין באותה עבירה שום נדנוד מצוה לא מפני כן ישכח את השם עושהו ויזכירינו בפיו ויהרהר בעבירה ההיא איזה ענין שיהיה לשם שמים ואפילו בדרך רחוקה הנה שאול היה עובר על דעת קונו לשאול באובות והיה נשבע בו שנאמר חי השם אם יקרך עון בדבר הזה ודומה זה לאשה מזנה ונשבעת בחיי בעלה כמו שהזכירו בילמדנו בפרשת אמור אל הכהנים א"ר לקיש למה שאול דומה לאשה נתונה אצל אוהבה ונשבעת בחיי בעלה ובפרק עשרה יוחסין אמרו אמר ליה עבר מר אדשמואל דאמר שמואל אין משתמשין באשה אמר ליה כאידך דשמואל סבירא לי דאמר שמואל הכל לשם שמים. ובשני מיום טוב אמרו על הלל שהיה אומר ברוך ה' יום יום שהיו כל מעשיו לשם שמים אע"פי שהיה מתעצל בכבוד שבת ולא היה כשמאי שהיה אומר מחד בשביך לשבתיך. ובדרך ארץ שבעת שהוא אוכל ושותה יכוין שהוא אוכל ושותה לא להנאת גופו אלא לקיים אותו כדי שיוכל לעסוק בתורה ובמצות וכשירבה בתענוגים בשבתות וימים טובים ובסעודה של מצוה יכוין בזה לקיים רצון אביו שבשמים שצוה כן ואז תהיה אכילתו ושתייתו מצוה רצוייה כענויו ביום הכפורים וכן כתב בעל הכוזר וכשיישן יכוין בזה כדי שינוח גופו מעט שיוכל לייגע אחר כן בעסק התורה והמצות. וכענין שאמרו והנה טוב מאד זו שינה וכי שינה טובה היא מתוך שהוא ישן קמעא הוא עומד ועוסק בתורה. וכשיבעול יכוין בזה לקיים מצות פריה ורביה או לפרוע חובו לאשתו לקיים עונתה או לרפואת גופו כי הצורך אל הבעילה בעת תגבורת התאוה הוא כמו הצורך אל האכילה והשתייה בעת תגבורת הרעב והצמא ויבעול בהיתר כדי שלא יסיתהו יצר הרע לבעול באיסור. וכשיתהדר בכסות נקייה יתכוין בזה שלא יזדלזל בפני הבריות ויזלזלו בתורה וכמו שאמרו כל תלמיד חכם שנמצא רבב בבגדו חייב מיתה שנאמר ולמשנאי אהבו מות והיה אומר רבי יוחנן מנאי מכבדותי בפרק אלו קשרים. וגם אם יצטרך שיהיו דבריו נשמעיס התירו לו להתהדר בלבושו אפי' מנכסי יתומים אם הוא אפוטרפוס כמו שנזכר בפרק הניזקין או אם הוא גדול האחים כמו שנזכר בפרק יש נוחלין ובפרק ארבע אבות נזיקין וכשיעסוק במלאכתו יכוין בזה כדי שלא יצטרך לבריות ולא לבוא לידי לסטות וכן אמרו בפרק אלו מציאות אבידתו ואבידת אביו אבידתו קודמת וסמכו זה לאפס כי לא יהיה בך אביון וכן אמרו בסנהדרין בפר' ארבע מיתות. וכשיאסוף הון יכוין בזה כדי למצוא אותו לקנות ספרים ולעשות מצות ולהנחילו לבניו כדי שיזכו לתורה וכמו שאמרה בפרק נערה שנתפתתה הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד זה הלוקח ספרים ומשאילן לאחרים או כותבן וכשידבר עם הבריות יכוין בזה לקרבן לתורה ולהרחיקן מן העבירה. וכשימצא גופו חלוש מהלימוד ויצטרך לטייל מעט בשווקים וברחובות יכוין בזה כדי להרחיב לבו לשוב לתלמודו וכמו שאמרו רז"ל כי הוו רבנן חלישי מגרסייהו הוו אמרי מילי דבדיחותא וזהו ענין האגדות הזרות הנמצאות בתלמוד. וכשירצ' שיכבדוהו הבריות יכוין בזה כדי שיתגדל שם האל ית' וכמו שאמר רבן גמליאל בפרק הזהב לא לכבודי עשיתי אלא כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל והיה אומר רב נחמן אי לאו תורה כמה נחמן איכא בשוקא בראשון מקדושין. ואפילו בעת שהוא עושה צרכיו יכוין בזה לרפוא' גופו וכמו שאמרו בפרק אלו הן הלוקין המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו וכן אמרו באבות דרבי נתן הלל כשהיה נכנס לבית הכסא היה אומר לעשות מצוה אני הולך שלא יתקלקל הגוף היה נכנס לבית המרחץ היה אומר לנקות הגוף לפי שנברא בצלם ודמות קל וחומר מאיקונין של מלך והאיש אשר הוא כזה איני אומר שהוא איש האלהים אבל אני אומר שהוא מלאך השם צבאות בצלם אלהים ודמותו ולזה כיוון זה התנא במצותו זאת ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה גול אל ה' מעשיך ויכונו מחשבותיך והחכמים ז"ל הם מכנים האל ית' כיותר נכבדים שבבריותיו הנראים אלינו והם השמים ואומרים לקבל עול מלכות שמים וכן מורא שמים וכן בכתובים נמצא כן מן די תנדע די שליטין שמייא וכן ואתה תשמע השמים. ויש לחכמי הקבלה בכל זה סוד נעלם ונשגב והוא יגלה עינינו להביט נפלאות מתורתו:


משנה יג[עריכה]

הפירוש כן היא גירסת הספרים וכן בספר רבינו משה ז"ל ורבינו שלמה ז"ל כתב לא גרסינן ובתפלה וכן באבות דרבי נתן אין שם ובתפלה ולא במשניות שלנו. והשלשה הם הוי זהיר בקריאת שמע אחד והשני וכשאתה מתפלל והשלישי ואל תהי רשע. והזהיר על קריאת שמע יותר מהתפלה שזמנה יותר קצר מזמן התפלה שהוא עם הנץ החמה כותיקין כמו שנזכר בראשון מברכות ותפלה זמנה עד ארבע שעות כמו שנזכר בפרק תפלת השחר ואע"פי שהקורא אחר זמנה יש לו שכר כקורא בתורה ויכול לברך לפניה ולאחריה כמו שנזכר שם כשהוא קורא אותה בעונתה יש לו יותר מהקורא בתורה כמו שאמרו בגמרא וכן אמרו שכר קריאת שמע יהבי ליה שכר קריאת שמע בעונת לא יהבי ליה לפי שחביבה מצוה בשעתה כמו שאמרו בפרק ערבי פסחים וכן אמרו בספרא חביבה מצוה בשעתה שעני חוטא מביא מיד עשירית האיפה ואין ממתינין עד שיעשיר ויביא כשבה או שעירה ואפי' היה אביו חולה והוא יורשו ואפילו גוסס אע"פי שרוב גוססין למיתה כמו שנזכר בערכין בפרק השג יד. עוד אמרו בספרא אמר ר' אליעזר חביבה מצוה בשעתה שמיד בערכין מביא סלע ואין ממתינין עד שיעשיר ויביא חמש סלעים. וכן אמרו בערכין פרק אין בערכין. עוד אמרו בספרא ר' שמעון אומר חביבה מצוה בשעתה שהקטר חלבים כשרים כל הלילה ודוחין את השבת בשעתן ואין ממתינין להם שיקריבום במוצאי שבת וכן במנחות פרק רבי ישמעאל ובפסחים פרק אלו דברים ובראשון מקדושין וכן באלו טרפות אמרו גדולה מצוה בשעתה שהרי אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים ועומדין מפני עושה מצוה בשעתה כגון מביאי בכורים שעומדים אנשי ירושלים מפניהם ואומרים להם אחינו שממקום פלוני בואכם לשלום כמו שאמרו במשנת בכורים ואמרו במדרש קהלת חביבה קריאת שמע בעונתה מאלף עולות שהכסיל זובח:

וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע. כבר אמרו במשנה פרק תפלת השחר העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים ופירשו בגמרא כל שתפלתו עליו כמשוי וזהו לשון קבע שעושה אותה כדבר הקבוע' עליו חובה וממהר ליפטר ממנה ואומר מתי אפרוק עול זה מעלי ואלו לא נתחייב בה היה יותר טוב לי. עוד פירשו בגמרא כל שאינה אומרה בלשון תחנונים אלא כמי שקבועה עליו לקרוא פרשה אחת או הלכה אחת שקורא אותה בקריאה בעלמא כי המתפלל צריך שיראה את עצמו כאלו הוא מצטער ומבקש רחמים וכמו שאמרו בראשון משבת פכר ידיה ומצלי כלומר מחבק את ידיו זו עם זו ומתפלל כאדם המצטער וכן אמרו חכמים במדרש תהלים שעיקר תפלה שיצטער כמי שמתעטף שנא' תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו כי התפלה קרויה רחמים כמו שאמרו רז"ל בפרק ערבי פסחים ובפרק אלו נאמרין בכל לשון ובפרק מי שמתו לחייב נשים בתפלה שאני תפלה דרחמי נינהו ובכל מקום מזכירין תפלה בלשון רחמים בעא רחמי עליה ולשון הכתוב ורחמין למיבעא מי קדם אלה שמייא והמבקש רחמים מדבר בתחנונים שנא' תחנונים ידבר רש והשם ברוך הוא עונה אותו ביום צרתו כי הוא בעל רחמים ומרחם לכל מי שצריך רחמים ועל זה אמר הכתוב כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה שאפילו נגזר עליו רע על ידי בקשת רחמים מתבטל גזר דינו ונקרע כמו שאמרו בראשון מראש השנה:

ואל תהי רשע בפני עצמך. רבינו משה ז"ל פירש שלא יחזיק עצמו רשע שהמחזיק עצמו רשע לא יגדל בעיניו עון שיעשה ומי שהוא צדיק בעיניו יזהר מהעבירות שלא יצא מחזקתו ואינו מזהירו גם כן שיחזיק עצמו צדיק גמור שהרי אמרו במסכת נדה פרק המפלת שמשביעין את הוולד ואומרים לו אפילו יאמרו כל העולם עליך שאתה צדיק תהיה בעיניך כרשע ולא רשע אלא כבינוני שיראה את עצמו לח צדיק ולא רשע אלא כבינוני שמעשה קל יכריענו לכף זכות אם יזכה ולכף חובה אם יכשל בחטא ועל זה נאמר זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט כלומר כמו שזבוב קטן מבאיש כלי גדול מלא שמן רוקח כך מי שהוא יקר בחכמה ובכבוד סכלות מעט יבאיש ריח שמן הטוב וזהו הבינוני שחטא קל יכריענו לכף חובה ועל זה סמך זה לחוטא אחד יאבד טובה הרבה ופירשו רז"ל חטא אחד כמו שנזכר בראשון מקדושין. ורבינו שלמה ז"ל פירש אל תעש דבר שהיום או מחר תרשיע את עצמך בו. וכן אמר אחד לבנו אם תיבוש מזולתך יותר מנפשך אין נפשך חשובה אצלך. והלשון נופל על זה הפי' יותר מהפירוש הראשון שלפי הפירוש הראשון היה לו לומר אל תהי רשע בעיניך. ויש מדקדקים יותר הלשון שהוא כמו פייס בפני עצמו זמן בפני עצמו כלומר כל אחד לבדו כן זה אל תהי רשע לעמוד בפני עצמך שלא תהיה לך אהבה וריעות עם בני אדם אלא כמו שהוא יחידי בפני עצמו בעולם אלא התקרב לבריות והתחבר עמהן ואע"פי שהלשון מתיישב יותר לפי זה הפירוש פירושו של רבינו שלמה ז"ל נראה יותר:


משנה יד[עריכה]

הפירוש השלשה דברים הם הוי שקוד אחד. ודע לפני מי שאתה עמל שנים. ומי הוא בעל בריתך הוא השלישי כן כתב רבינו שלמה ז"ל וגירסתו היא ומי הוא בעל מלאכתך אבל בספר רבינו משה ז"ל כתוב ומי הוא בעל בריתך וכן הוא במשניות וכבר פירשנו בחלק ראשון מזה הספר כי אפיקורוס שם אחד מהיונים שהיה כופר באל ית' ואומר אין אלהים ורז"ל שמשו זה השם לכל מי שהוא כופר באמונתנו בין שיהיה כופר באל ית' בין שיהיה כופר ואומר שהם שני אלוהות והם הנקראים מינים גם כן ואמרו עליהם שהם מן המורידים שמותר להרגם כמו שאמרו בפ' אין מעמידין ושהם יורדים לגיהנם ונדונין שם לדורי דורות כמו שאמרו בסדר עולם ובראשון מראש השנה והכניסו בכלל זה המבזים תלמידי חכמים כמו שאמרו בסנהדרין בפרק אחרון ועשאוהו לשון הפקר וצוה החכם שיהיה שקוד ומתמיד ללמוד תורה כדי שידע להשיב להם לסתור טענותיהם ובימי רבותינו ז"ל היו מצערים אותם המינים בטענותיהם מהפסוקים ועל כן הוצרכו לתקן ברכת המינים בתפלה כמו שנזכר בפ' תפלת השחר והיו צריכים להשיב להם כפי טענותיהם כמו שמצינו בפרק מצות חליצה שהיו טוענים עלינו שאנחנו עם האל ית' כמו החליצה שנפטרה מיבמה משום שנאמר חלץ מהם והוצרכו לומר שלא נאמר חלצו לו וכן בפ' א' מע"ז היו טוענים עלינו ממה שכתוב רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה ע"כ אפקוד עליכם את כל עונותיכם מאן דאית ליה סוסיא בישא ברחמיה מסיק ליה. והוצרכו להשיב משל לאדם שנושה בשני בני אדם מאוהבו נפרע מעט מעט וכן בפ' ראשון מחגיגה היו טוענים עלינו ממה שכתוב ואנכי הסתר אסתיר פני מהם והוצרכו להשיב במה שכתוב ובצל ידי כסיתיך וכן תלמידי ישו היו פוטרים עצמם ממיתה מפני פסוקים וכמו שאמרו מתאי יהרג שנאמר בו מתי אבא ואראה פני אלהים והוצרכו להשיב אין מתי יהרג שנאמר בו מתי ימות ואבד שמו כמו שנזכ' בסנהד' בפ' נגמר הדין וכן לשאר התלמידים וגם רבן גמליאל הוצרך להשיב לאומר כל בי עשרה איכא שכינה הרבה שכינה יש והוא השיב לו דמיון מניצוץ השמש שהוא בכל מקום ואינו אלא אחד כמו שנזכר בסנהדרין פ' אחד דיני ממונות וכן בפ' חלק ובספרי אמר ר' אליעזר בר' יוסי בדבר זה זייפתי ספרי עכו"ם שהיו אומר' אין תחיית המתים מן התורה והשיב להם מהכרת תכרת הנפש ההיא הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא אף הכרת תכרת בעולם הזה עונה בה בעולם הבא וכן הרבה בתלמוד שהיו משיבים למתפקרים בתורה להשיב להם לפי טענותיהם גם אחרי התלמוד הוצרכו הגאונים ז"ל להשיב כנגד טענות הצדוקים המכחישים הקבלה מפני הכרעת הכתובים וגם לסתור דעות חכמי יון אשר לא שמו את לבם לא דעת ולא תבונה להאמין אלא מה שהבינו בדעתם בראיות ממנהגו של עולם ולא חששו לחלוק על התורה האומרת שהעולם נברא אחר שלא היה ואית דין ואית דיין ויש גן עדן לצדיקים וגיהנם לרשעים והם אמרו לא נאמין אלא במה שראו עינינו ולא ראינו לעולם דבר שיהיה חדש אחר שלא היה וראינו צדיק ורע לו רשע וטוב לו ואיה אלהי המשפט ולא שמענו שיש מקום תענוג ולא מקום צער לנשמות והוצרכנו להשיב על דבריהם כי הדברים שלא יבינו דעות החכמים יבינום הנביאים במה שנאצל עליהם מרוח הקדש והם ידעו מפי האל כי העולם נברא אחר שלא היה ומשנה אותו ממנהגו כרצונו כאשר ראו אבותינו בעיניהם הנסים המפורסמים וכי האל ית' נותן לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו ואם הצדיק יש לו יסורין בעולם הזה הם לטוב לו לעולם הבא ואם הרשעים יש להם טובה בעול' הזה הוא מרחמי שמים והנביאים גם כן ידעושהכל מתוקן לסעודה לעולם שכלו ארוך ובטענות האלה יתבטלו דעות המתחכמים מדעתם להאמין דעות נכריות סותרות דברי תורה והנביאים ויש לסמוך על הנביאים בזה שהם כלם בהסכמה אחת הם על דעת זו ואין לפקפק בזה מפני טענות המתחכמים אחריהם מתחלפי הסברות ואין אחד מסכים לחבירו וטענה זו כתב אחד מגדולי פילוסופי ישמעאל להאמין בנביאי ישראל מפי משה רבינו ע"ה וכל זה נכלל באזהרת הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב את אפיקורוס מכאן נהגנו היתר בעצמנו ללמוד החכמות ההם כדי שמדברי עצמם נשיבם לומר להם כי אין להם ראיות לסתור דברי תורה ונביאים ואין זה בכלל מה שאמרו הקורא בספרים החיצוניים אין להם חלק לעולם הבא כי כבר פירשו בגמרא פרק חלק כגון ספרי בן סירא וכן בירושלמי אמרו כגון ספרי בן לענה והם ספרים מלאים תעתועים כהכרת הפנים וכמו ספרי הערב מדברי הימים וכן ספרי מינים שאין בהם חכמה אלא אבוד זמן וכן מה שאסרו ללמוד חכמה יונית כמו שנזכר פרק מרובה ואחרון מסוטה לא אמרו זה על חכמה שהיא על דרך חקירה שכלית אלא על החכמה שהיתה נוהגת באותו זמן לדבר בלשון רמיזה כמו שהוא נראה בראשון מחגיגה ואף חכמה זו מותרת היתה אלא מפני אותו מעשה הנזכר במנחות פרק ר' ישמעאל ועל אותו מעשה אמרו ארור המלמד את בנו חכמה יונית והמגדל חזירים ומה שאמרו בברכות בפ' תפלת השחר מנעו בניכם מן ההגיון אינו חכמת א"ל מנט"ק (אמר אהרן יעללינעק א"ל מנט"ק בלשון ערב הוא חכמת הגיון או לוגיק"ה) כי רש"י ז"ל פי' הגיון שיחה בטלה ובירושלמי פרק במה אשה ר' אבהו בשם ר' יוחנן מותר אדם ללמד את בתו יונית מפני שהוא תכשיט לה שמע שמעון בר בא ואמר בגין דר' אבהו בעי מלפא בנתיה יונית הוא תלי לה בר' יוחנן שמע ר' אבהו ואמר יבא עלי אם לא שמעתי מר' יוחנן אבל הספרים המחוברים על דרכי הראיות אינן בכלל זה והקורא בהם יקבל מהם האמת וישקוד ללמוד להשיב במה שהוא כנגד התורה וכמו שאמרו על ר' מאיר כשלמד מאלישע אחר רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק בפ' אין דורשין ואמרו בירושלמי אבל ספרי המירם והספרים שנכתבו מכאן ואלך כל הקורא בהם כקורא באגרות מאי טעמא ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר להגיון נתנם ולא ליגיעה נתנם ע"כ ואמרו במדרש קהלת כל המכניס בביתו יותר מעשרים וארבעה ספרים מכניס מהומה בתוך ביתו ופירשו עשות ספרים חסר מ"ם כמו מעשות ספרים כמו השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו וכן פירש בן גנא"ח וכמשמרות נטועים הכתוב שם הוא בשי"ן כנגד משמרות כהונה הם כ"ד ספרי הקדש ופירשו מהמה לשון מהומה לפי שלא אמר מהם ומה שאמרו כ"ד ספרים רוצים בזה הם ופירושיהם וכן כל ספר המחובר בחכמה לפרש העקרי התורה ממציאות האל ואחדותו והרחקת הגשמות ושהוא משגיח בעולם ושולח נביאי' לצוות ולהזהיר וגומל ועונש כל אלו הספרים פירוש התורה הם ומותר לקראתם וכבר אמרו בפ' אין דורשין מקצה השמים ועד קצה השמים אתה שואל ואין אתה שואל מה למעלה מה למטה ומה לפנים מה לאחור אם כן מותר הוא לדרוש ולתור בחכמה בענין זה העול' כולו ממרכז הארץ עד מקיף הגלגל העליון ולא הזהרנו אלא מהספרים שאין בהם חכמה מחכמות הנמצאות ובזמננו זה אנו שוקדים ללמוד תורה להשיב את שתי האומות הבאות אחר חתימת התלמוד ואע"פי שהאומה הראשונה כבר היתה בימי רז"ל שהם אמרו בפרק ראשון מע"ז לדברי ר' ישמעאל עכו"ם לעולם אסור לשאת ולתת עמו שהיה אומר ג' ימים לפני אידיהן וג' לאחריהן והן עושין יום אחד בשבת יום איד וכן אמרו בתעניות בפ' בשלשה פרקים שאנשי משמר לא היו מתענים במוצאי שבת מפני העכו"ם ואע"פי שדברי העכו"ם הם הבל מעשה תעתועים כי הם הודו מה שלא הודו המתפקרים הראשונים כי תורתינו היא מן השמים ואחר שהודו כן אולת היא להם וכלימה אם אינם מחזיקים בה ודי להם תשובה לטעותם בזה אבל אנחנו חייבים לשקוד על דלתות התורה להשיב להם כנגד טענותיהם כמו שמצינו שחכמי יון האחרונים הוצרכו להתחזק להשיב טענות הראשונים שהיו מכחישים התנועה והרבו ראיות לאמת התנועה אע"פי שהיא גלויה ומפורסמת כדי לבטל טענותיהם המכחישים אותה כן אנחנו עם שתי האומות חייבים לשקוד על התורה להכחיש טענותיהם ולזה נהגנו היתר בעצמנו לקרות ספר שבושיהם כדי שתצא לנו תשובה נצחת כנגדם מדברי עצמם וגו' וכבר הארכנו בכל זה בחלק השני מזה הספר ובגמרא בסנהדרין הביאו משנה זו בפרק אחד דיני ממונות ושם אמרו לא שנו אלא אפיקורוס עכו"ם אבל אפיקורוס ישראל כל שכן דפקר טפי פי' כי מי שנזרקה מינות בו מישראל אי אפשר לו לשוב בתשובה לעולם כמו שאמרו בפרק ראשון מע"ז שנאמר כל באיה לא ישובון ואם נשתדל להשיבו יוסיף להתפקר עוד ונעבור על לפני עור לא תתן מכשול ומכל מקום זה הוא במי שהחציף פניו לכפור בעיקר אבל מי שהוא טועה ומלעיג בקצת מדרשות מצוה לענותו כמו שאמרו בשבת פרק שני על אותו תלמיד שלגלג על ר' יוחנן שאמר עתידה אשה שתלד בכל יום שנאמר הרה ויולדת יחדו והקשה לו מהכתו' אין כל חדש תחת השמש והרא' לו דוגמא לזה בעולם הזה תרנגולת הודיעו כי אין כל חדש תחת השמש הוא לברוא דבר חדש שאין לו דמיון בעולם כלל וזה קורין לו החכמים ז"ל נמנע מצד עצמו שיש לו טבע קיים אבל הדברים שיש להם קצת דמיון בעולם הקב"ה מחדשם כרצונו ואע"פי שהם נמנעי' אצלנו הם אפשרים אל הנביא דרך נס בשליחותו של מקום כמו שפירשנו בחלק שלישי מזה הספר ועל זה נאמר ענה כסיל כאולתו וכבר הקשו שם ממקרא אחר שנא' אל תען כסיל כאולתו ותירצו הא במילי דעלמא ומילי דעלמא הם כגון אותו שאמר לר' חייא אמך אשתי ואתה בני ולפעמים צריך לענות בכיוצא בזה כמו שאמרו בפרק הפועלים כדי שלא להוציא על בניהם לעז שהם ממזרים זהו על דרך המדרש ועל דרך הפשט אמרו לפעמים ענה ולפעמים אל תען הכל כפי מה שיראה לך שלא יהיה חכם בעיניו בשתיקתך ושלא תשוה לו גם אתה באולתו ואני אומר על דרך הפשט שהכל הוא בענין אחד שאתה צריך לענות לו כאולתו שאם לא תענהו יהיה חכם בעיניו לומר כי נצחך ומכל מקום אל תענהו כאולתו בדברי טפשות פן תשוה לו גם אתה לדבר טפשות ואם הוא דבר דברי טפשות תהיה תשובתך חכמה אבל ענה אותו ולא תשתוק לו ובמדרש משלי אמרו אל תען בעירך ענה שלא בעירך:

ודע לפני מי אתה עמל. שאם תעמול בתורה כדי לקיים אותה כנגד אפיקורוס השם ית' לא יפקח שכרך כי הוא נאמן לשלם שכר עמלך זה נראה פירוש זה הלשון ואינו נכון שאם כן אין כאן ג' דברים כי כל זה הוא דבר אחד על כן יש לפרש וכן פירשוה רבינו משה ז"ל ורבינו יונה ז"ל ודע בתשובתך זאת לפני מי אתה עמל כי הוא יודע מצפון לבך ואם תטה לדעת האפיקורוס לא יכחד ממנו דבר ועל זה אמר האל לירמיה אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה ישובו המה אליך ואתה לא תשוב אליהם יאמר שאם תוציא דבר יקר מזולל כפי תהיה דומה לפי שדברתי ונעשה רצוני להשיב הפושעים אלי. ובפרק הפועלים פי' שהקב"ה גוזר גזירה הוא מבטלה ובתוספת' דהוריות וכן באבות דר' נתן כפי שזרקתי נשמה באדם הראשון כלומר הרי הוא כאלו אתה עשיתו בריה וכן הוא האמת כי המקרב הבריות על האמת הרי הוא כאלו עשאן כמו שאמר ז"ל בפ' חלק ובא' מע"ז בענין ואת הנפש אשר עשו בחרן אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים ואמר הכתוב ישובו המה אליך ואתה לא תשוב אליהם כלומר השמר והזהר שישובו המה עליך ואתה לא תשוב אליהם ואם יפתוך חטאים אל תאבה דשאני מינות דמשכה כמו שאמרו בשני מע"ז ועל זה היו נזהרים החכמים מלהתקרב אליהם ואמרו על זה ואל תקרב אל פתח ביתה זו מינות בא' מע"ז:

ומי הוא בעל בריתך ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. רבינו יונה ז"ל פירשו לענין המשיב אפיקורוס שידע שהשם ית' יתן לו שכרו שלם ואם כן אין כאן שלשה דברים על כן אני אומר שזה אינו חוזר אל המשיב את אפיקורוס אלא לכל עובד השם שלא יתיאש מעבודתו אבל יתחזק בה ואע"פי שהזהיר אנטיגנוס שלא יהא האדם כעבד המשמש על מנת לקבל פרס אבל חייב הוא העובד לחשב גדולת האדון אשר צוה אותו לעבדו בכל לבבו כדי שתיקר בעיניו העבודה ההיא ויתחזק בה לגדולת האדון ומתוך גדולתו ידע גם כן שהוא נאמן ואינו מקפח שכר פועליו כי אם לא יחשוב זה בלבו תמעט בעיניו גדולתו שהוא בעבדו יעבוד חנם ופועלו לא יתן לו וכשיחשב שהוא משלם לעובדו שכר פעולתו תיקר בעיניו פעולתו וייגע להשלים אותה כדי שיהיה רצוי בעיניו. וגם אנטיגנוס לא אמר שהעובד על מנת לקבל פרס שלא תהיה עבודתו רצויה שהרי אמרו בראשון מבתרא ובראשון מראש השנה האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני או בשביל שאזכה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור וגם העובד מיראה צדיק גמור הוא. וכבר כתבתי מזה על משנה זו של אנטיגנוס ובמשניות שלנו אין כתוב אלא ומי הוא בעל בריתך ואין שם ונאמן הוא בעל מלאכתך:


משנה טו[עריכה]

הפירוש לפי שרבי אליעזר דבר בשכר התורה שהוא גדול לפי פירושו סמך לו דברי רבי טרפון באותו פרק עצמו וזה סיוע לפירושי כי לולי זה מה הוא הסדר הזה שיסמוך דברי רבי טרפון לדברי תלמידי רבן יוחנן בן זכאי והניח דברי עקביא בן מהללאל שהיה בבית שני והנה הסדר היה כן שהתנא סידר דברי הזוגות וכשהגיע להלל סידר דברי הנשיאי' שנשתלשלו ממנו וכשהשלים הסדר ההוא חזר להלל הראשון הסמוך לו דברי תלמידי רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו שראו החורבן וסמך דברי רבי טרפון לדברי רבי אליעזר מפני הדמיון שביניהם בשכר התורה. ורבי טרפון גם הוא היה בזמן החורבן וראה הבית בבניינו שהרי אמרו בפרק עשרה יוחסין בקדושין וכן במדרש קהלת שהוא עלה לדוכן אחרי אחי אמו והטה אזנו אצל כהן גדול ושמע שהבליע שם בן שתים עשרה אותיות בנעימות אחיו הכהנים וזה היה במקדש שהרי אמרו בפרק ואלו נאמרין בסוטה שלא היו מזכירין השם בגבולין אלא בכינוי וכן בספרי אמרו שהוא ראה אחי אמו כהן תוקע בחצוצרות וגם אחר החורבן היה שהרי אמר לו רבן גמליאל בספרי ובפסחים בפרק אלו דברים למה לא באת אמש לבית המדרש ואמר לו עבודה עבדתי ואמר לו כל דבריך אינן אלא מן המתמיהין וכי עבודה יש בזמן הזה אמר לו תרומה אכלתי ומזה נראה כי היה אחר החורבן. וכן בתוספתא דנגעים אמר לרבי יהודה בעץ ארז זה טהרתי שלשה מצורעים ולמדו משם כי תורת מצורע נוהגת אחרי הבית. והר"ם ז"ל בפי' המשנה בסוף נגעים כתב כן ובפרק יש בכור אמרו עליו שהיה נוטל פדיון הבן ומחזירו וכן בתוספתא דכתובות אמרו עליו שקידש שלש מאות נשים להאכילן תרומה בשני בצורת שהיה סובר שארוסת כהן בת ישראל אוכלת בתרומה. ובפרק הכותב העלו שהיה חבירו לרבי עקיבא ולא רבו אע"פי שמצינו בספרא שאמר לו רבי עקיבא רבי הרשני לומר דבר ממה שלמדתי לפניך. ובבכורות פרק עד כמה אמר לו רבי עקיבא טרפון פטור אתה והיה אומר רבי טרפון לרבי עקיבא עקיבא הפורש ממך כפורש מחיים בספרי. ובפרק האומר בקדושין ובראשון מזבחים ובמסכת ידים היה אומר רבי יהושע שהוא רבו של רבי עקיבא לרבי טרפון טרפון אחי. ובראשון מבכורות אמרו רבי יהודה נשיאה הוה ליה פטר חמור שדריה לקמיה דרבי טרפון ורבי יהודה נשיאה היה בן בנו של רבינו הקדוש שחיה כמה דורות אחר חורבן הבית כמו שפירשתי ואם כן רבי טרפון חיה כל זה הזמן ותמה הוא ובירושלמי בראשון ממגילה קורא רבי טרפון רבן של כל ישראל ובראשון מיומא אביהן של כל ישראל:

היום קצר. זה המאמר כולו הוא להזהיר האדם ליתן כל זמנו לעסוק בתורה והלואי יצא ידי חובתו והאנשים יודעים זה ופושעים בעצמם ומאבדים שכר גדול ודומה זה לבעל הבית השוכר פועלים לעשות מלאכה חשובה בשכר הרבה ואמר דרך משל כי היום קצר והמלאכה מרובה. וידוע הוא כי הקיצר והאורך הנאמרים בענין א' מהאחד יודע חבירו ואין צריך לכפול אותו כי כשנא' ראובן יותר קצר משמעון אינך צריך לומר ושמעון יותר ארוך מראובן על כן יש לפרש זה על פי המשל היום קצר שהוא בתקופת טבת והמלאכה מרובה אפילו ליום ארוך אשר בתקופת תמוז על כן היה להם לפועלים להשתדל יפה להשלי' פעולת בעל הבית ולא יתעצלו וכל שכן כשבעל הבית עומד עליהם ודוחקם ורוצה שתהיה נגמרת באותו יום ואם לא יגמרוה באותו יום תשאר המלאכה בלתי נגמרת לעולם שלא שכר אותם אלא לאותו יום וכל שכן כשפוסק להם שכר הרבה שבעצלתם יפסידו הרבה והמשל הזה הוא על התורה שהיום הוא קצר זהו זמן של אדם כמו שנא' כי צל ימינו עלי ארץ ולא כצל אילן ולא כצל כותל אלא כצל עוף עובר עלינו תמיד שנא' ימינו כצל עובר כמו שאמרו במדרש קהלת ומתוך קוצר החיים אי אפשר לאדם לצאת ידי חובה אפילו במלאכה קטנה ובחלק קטן מחלקי התורה וכל שכן כשהמלאכה היא מרובה שאפי' יחיה האדם אלף שנים פעמים לא יוכל להשלים מלאכת התורה כולה שנא' ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים כמו שדרשו בפרק עושין פסין ובני אדם העוסקים בתורה הם מתעצלים וזה הזמן הקצר מאבדין אותו בביטול התורה ובין כך ובין כך מלאכת בעל הבית היא מתבטלת הרבה בעצלתם ושמא תאמר בעל הבית אינו מקפיד על עצלתם אינו כן אבל הוא דוחק אותם שנא' והגית בו יומם ולילה ואם תאמר מה הפסדתי בביטול דע כי השכר הוא הרבה וההפסד גדול וכן אמרו במדרש חזית אותן ארבעים יום שעמד משה בהר סיני לא ישן משל למלך שאמר לעבדו לך מדוד זהובים מכאן עד למחר וכל מה שתמדוד יהיה שלך איך יישן והלא באותה שעה יפסיד כך אמר משה אם אישן כמה מרגליות מדברי תורה אפסיד על אחת כמה וכמה אנו אם נתן שנת לעינינו לעפעפינו תנומה. ורבינו שלמה ז"ל כתב היום קצר העולם הזה רוצה לומר שאפילו יחיה אדם כל ימי עולם לא היה מספיק ללמוד תורה כולה. שמא תאמר אם לא אשלים היום אשלים למחר על זה אמר בעל הבית דוחק שנא' היום לעשותם ודרשו היום לעשותם ולא למחר לעשותם היום לעשותם ולא היום ליטול שכרן כמו שאמרו בראשון מע"ז ובפרק עושין פסין:


משנה טז[עריכה]

הפירוש זאת המשנה קצרוה בסדור תפלות ולא כתבו ממנה אלא ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא וחברוה עם המשנה הקודמת ומהמשנה הראשונה גם כן קצרו ובעל הבית דוחק וזה המאמר בא שלא יתיאש האדם מהגיית התורה אחר שאינו יכול לגומרה וזה משלימות זה החכם כי במאמר הראשון הזהיר הרבה שלא יתעצלו הפועלים והיה אפשר שיגיע ממאמרו יאוש לבני אדם כי אחר ששמעו ממנו שאי אפשר לגומרה אולי יאמרו למה נתחיל מה שלא נוכל לגמור על כן בא המאמר הזה לומר להם שלא יתיאשו מהשכר אם לא ישלימו פעולתם שהדין הוא כן בשכירות פועלים כי אע"פי שאין השכר משתלם אלא לסוף כמו שנזכר בפרק המקבל ובפרק איזהו נשך ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כמו שנזכ' בשלישי מקדושין ובפרק הגוזל עצים ובא' מע"ז ואלו לא אמר זה החכם אלא זה המאמר היה נותן עצלה לבני אדם והיה מספיק להם ללמוד באקראי בעלמא ודרך טיול אחר שיש להם שכר באותו עמל על כן באו שני המאמרים האחד לזרז הרבה והשני שלא להתיאש ואמר ולא עליך המלאכה לגמור ולא שכרך לגמור את כולה שתפסיד שכרך במה שתעשה כי יודע הוא שאי אפשר לך לגומרה אם מפני קוצר הזמן אם מפני צורך המלאכה ואפילו לא תתעצל כלל ואם תאמר מה יועיל לי להתחיל מה שלא אוכל לגמור אל תאמר כן כי לכך נוצרת שתעשה כל אשר בכחך לעשות ואין אתה בן חורין לעמוד בטל כי העול הוטל עליך לעבוד וכן אמרו בפרק שתי הלחם תנא דבי רבי ישמעאל דברי תורה לא יהיו עליך חובה ואי אתה רשאי לפטור את עצמך מהם. לבטל הוא על משקל לשכב והוח מקור מפעל קל כי לא מצינו ממנו כי אם פעל קל ובטלו הטוחנות. וכיון שאין אתה בן חורין עשה מה שתוכל בין תשלים המלאכה בין לא תשלים כי אין ההקפדה להשלימה שהרי אי אפשר אבל ההקפדה היא על הביטול. ואם תאמר מה הפרש יש בין העמל בתורה לשאינו עמל בה לא זה ולא זה השלימו המלאכה. דע כי אם למד תורה הרבה נותנים לו שכר הרבה וזה הוא היתרון אשר בין העובד הזריז לעובד השפל כי זה זריז ונשכר וזה שפל ונפסד כמו שאמרו בפרק מקום שנהגו ואל תחוש לפירעון השכר שתהיה כמי שעובד בעל הבית ואומר לו לך ושוב ומחר אתן כי הקב"ה שהוא בעל מלאכתך הוא נאמן לשלם לך שכר פעולתך ואל תצטרך להביאו בבית דין שיפסקו לך שכרך כפי עמלך כי הוא נאמן ולא יקפח שכרך ולא הוצרך החכם להוסיף תנאי אחר שהוא יש לו ממה שישלם כי זה דבר ידוע הוא שהעולם כולו שלו הוא ובידו לספק לכל בריה די מחסורה:

ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא. אמר זה שלא יתיאש מתשלום שכרו אם בעולם הזה אינו משתלם כי דרכו של בעל הבית הוא לפרוע אחר תשלום המלאכה ומלאכת ה' היא כל ימי האדם ואם כן מתן שכרו אינו בחייו אלא אחר מותו וכמו שאמרו רז"ל בראשון מע"ז ובשני מעירובין היום לעשותם ולא היום ליטול שכרן וכן אמרו בראשון מקדושין ובפרק שילוח הקן שכר מצות בהאי עלמא ליכא שהרי התורה נתנה בשתי מצות אריכות ימים כיבוד אב ואם ושילוח הקן והיה מעשה באחד שאמר לו אביו הבא לי גוזלו' מהשובך ועלה בסולם ושלח האם ולקח בנים וברדתו מהסולם נשבר הסולם ומת ועל דבר זה יצא אלישע אחר לתרבות רעה ואמר היכן טובתו של זה והיכן אריכות ימיו עד שבא רבי יעקב בר קודשאי בן בתו של אחר ודרש למען ייטב לך בעולם שכולו טוב והארכת ימים בעולם שכולו ארוך ואמרו שם אלו דרשיה אחר להאי קרא דרבי יעקב בר ברתיה לא נפק לתרבות רעה ועל כן אמר המשורר בראת שני עולמות ונתת ביניהם גבול הראשון למעש' והשני לגמול. ומה שאמר מתן שכרן של צדיקים הוא לומר שמתן שכרן של צדיקים הוא לעתיד לבא אבל מתן שכרן של רשעים בעולם הזה שנא' ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו ותרגם אנקלוס ומשלם לשנאוהי טוובן דאינון עבדין קדמוהי בחייהון לאובדיהון בעלמא דאתי לא מאחר עובד טב לשנאוהי טוובן דאינון עבדין קדמוהי בחייהון משלם להון והרבה פירש לנו אנקלוס בזה לסלק מעלינו קושיית רשע וטוב לו. וגם הצדיקים אם יש להם ייסורין בעולם הזה הוא למרק קצת עונות שעשו ובזה מסתלקת קושיית צדיק ורע לו והכתוב צווח כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא וזה הוא שורש גדול סמכו עליו רז"ל כמו שנזכ' בפ' נגמ' הדין ובפ' חלק ומוטב שיתמרקו בייסורין בעולם הזה כדי שישאר שכרם שלם בעולם הבא וכן אמרו בירושלמי של מסכת פאה ובראשון מקדושין וכן בראשון מתענית ובראשון מע"ז. ומה שאמר מתן שכרן ולא אמר פרעון שכרן לומר כי השכר ההוא מתת אלהים הוא בחסדו וברחמיו לא שיהיה לנו עליו חיוב אבל הוא ברחמיו נותן משלו שכר ליריאיו מבית גנזיו. וענין לעתיד לבא פירושו העול' הבא ושם הוא שכר הצדיקים כמו שאנו אומרים זכרונו לחיי העולם הבא. ורבינו משה ז"ל פירש אחר המות והוא עולם הנשמות. ורבינו משה בר נחמן ז"ל פירשו אחר עולם הנשמות בתחיית המתים שיבוא אותו עולם אחר זה העולם וכבר פירשנו זה בחלק שלישי מזה הספר: