קטגוריה:איוב לח לו

<< | ספר איוב • פרק ל"ח • פסוק ל"ו | >>

מהדורת הכתיב:

מי שת בטחות חכמה או מי נתן לשכוי בינה.

המהדורה המנוקדת:

מִי שָׁת בַּטֻּחוֹת חׇכְמָה אוֹ מִי נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה.

המהדורה המוטעמת:

מִי־שָׁ֭ת בַּטֻּח֣וֹת חׇכְמָ֑ה
א֤וֹ מִֽי־נָתַ֖ן לַשֶּׂ֣כְוִי בִינָֽה׃

הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה. לפרטים ראו ויקיטקסט:מקרא.

מהדורות נוספות

המהדורה הדקדוקית:

מִי מִי - מילית, ה' השאלה

צורת יסוד: 4310
מורפ': HTi־שָׁ֭ת שָׁ֭ת - פועל, קל, עבר, גוף שלישי, זכר, יחיד

צורת יסוד: 7896
מורפ': HVqp3ms בַּטֻּח֣וֹת בַּ - מילת יחס, ה' הידיעה
טֻּח֣וֹת - שם עצם, נקבה, רבים, נפרד

צורת יסוד: b/2910
מורפ': HRd/Ncfpa חָכְמָ֑ה חָכְמָ֑ה - שם עצם, נקבה, יחיד, נפרד

צורת יסוד: 2451
מורפ': HNcfsa א֤וֹ א֤וֹ - ו' החיבור

צורת יסוד: 176 a
מורפ': HC מִֽי מִֽי - מילית, ה' השאלה

צורת יסוד: 4310
מורפ': HTi־נָתַ֖ן נָתַ֖ן - פועל, קל, עבר, גוף שלישי, זכר, יחיד

צורת יסוד: 5414
מורפ': HVqp3ms לַשֶּׂ֣כְוִי לַ - מילת יחס, ה' הידיעה
שֶּׂ֣כְוִי - שם עצם, זכר, יחיד, נפרד

צורת יסוד: l/7907
מורפ': HRd/Ncmsa בִינָֽה בִינָֽה - שם עצם, נקבה, יחיד, נפרד

צורת יסוד: 998
מורפ': HNcfsa׃

תרשים הפסוק ע"פ טעמי המקרא (מקור):

מִי־שָׁ֭ת דחי (משנה, דרגא 3)

בַּטֻּח֣וֹת מונח (משרת, דרגא 5) חָכְמָ֑ה אתנחתא (מלך, דרגא 2)

א֤וֹ מהפך (משרת, דרגא 5) מִֽי־נָתַ֖ן טרחא (משרת, דרגא 5) לַשֶּׂ֣כְוִי מונח (משרת, דרגא 5) בִינָֽה סוף פסוק\סילוק (קיסר, דרגא 1)

עריכה

פיסוק ופירוש מודרני:

מִי שָׁת בַּטֻּחוֹת שם במקומות נסתרים את ה- חָכְמָה? אוֹ מִי נָתַן לַשֶּׂכְוִי לתרנגול (שיקרא בשעות קבועות) בִינָה?

פרשנות מסורתית:

מקראות גדולות

רש"י

עריכה

• לפירוש "רש"י" על כל הפרק •

"בטוחות" - אלו הכליות "לשכוי" - זה תרנגול לשון חכמים וי"א זה הלב שהוא שוכה וצופה ומחשב את הנולדות

מצודות

עריכה

• לפירוש "מצודות" על כל הפרק •

מצודת ציון

"בטוחות" - בכליות ויקראו כן ע"ש שהם טוחות ומכוסות בחלב והוא מלשון וטח את הבית (ויקרא יד)

"לשכוי" - הלב נקרא כן לפי שהוא צופה ומביט את הנולדות ותרגומו של שדה צופים (במדבר כג)הוא חקל סכותא וכן נאמר עברו משכיות לבב (תהלים עג)

מצודת דוד

"מי שת" - מי שם חכמה בכליות או מי נתן בינה בלב

מלבי"ם

עריכה

• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •

"מי שת", אחר שגמר לחשוב סדר הפרטים של הבריאה, עורר אותו על שני עולמות שבם חבר את השמים עם הארץ, דהיינו את הרוחני עם הגשמי, אשר זה נפלא ונעלם מעין כל חוקר איך יתקשרו שני אלה דברים הרחוקים יחדיו, והם אחד בעולם הקטן שהוא האדם, ואחד בעולם הגדול, שקשר ג"כ השמים עם הארץ, על העולם הקטן אמר "מי שת בטוחות חכמה", איך נתן חכמה שהיא דבר רוחני שמיימי בטיח של טיט ואדמה, דהיינו שהחכמה השמיימית נתונה בגויה חומריית ויחמרה בחמר סביב, "ומי נתן לשכוי" שהוא ללב השוכה וצופה נעלמים, "בינה" להבין צפונות, מי חבר הרוחני והגשמי והשכל והעפר יחדיו?:

ביאור המילות

"בטוחות". דבר הטוח בטיט.

"שכוי" משכיות לב עמ"ש ישעיה ב'. והחכמה מקובלת,והנפש ערוכה לקבל חק החכמה, וכחותיה מסודרים מול החקים האלה, ועז"א מי שת בטוחות, הגם שהגוף סותם ומטיח לכחות האלה בטיט עב, והבינה הוא להבין דבר מתוך דבר, עז"א מי נתן, שנתן ללב האדם הכח התבוניי להתבונן בינה: