מלבי"ם על איוב לח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על איוב · לח · >>

תוכן עניינים

פתיחה למענה התשעה עשר מענה ה' בסערה

אחר כל הויכוח הזה שהתווכחו על-פי השכל והסברה, התגלה ה' אל איוב מן הסערה, ויצו שיאזור חלציו ושיחלוף כח ויסורו ממנו הייסורים ויתווכח איתו. בהתגלות ה' בעצמו כבר נשלם כל הויכוח, כי מזה הראה לדעת:

  • א] שה' משגיח על פרטי בני אדם, עד שהיטה אוזן אל כל מה שדיבר איוב, ובא להוכיחו וללמדו דעת, שזה מעיד על השגחה פרטיית על כל מצעדי גבר, ונסתר דעת איוב שאין ה' משגיח;
  • ב] מזה מבואר שנפש האדם היא בת אלהים בלתי בת תמותה, חיה ורבת פעלים, שרק באופן זה יצוייר שידבר ה' עם האדם, מצד שנפשו הוא חלק ממנו, ובעת תפשיט בגדי הגוויה, היא צופה במראית אלהים שהיא חלק מעצמותו ית' יתברך, יתעלה - תארים לה', ונסתרו כל הספקות שהיה מסופק בעניין הישארות הנפש וגמול עולם הבא, אחר שראה זה בחיים איך תתפשט הנפש מן הגויה בעת החזון והדיבוק באלהים, ואיך תתענג בנועם רוחני על מחזות קדשו.

ובזה כבר השיב לו על כל השאלות אשר שאל על ייסורי הצדיקים, אחר שראה שעיקר האדם הוא הנפש אשר היא תיפרד מן הגויה ותדבק באלהים לחזות בנועם ה' ולשמוע קולו מתוך האש, והוא עיקר השכר המקווה לצדיקים אחר כלות החומר, בעת תשוב הרוח אל האלהים אשר נתנה.

ועם זה דיבר עמו באורך בפרט זה, והודיע איך השגחתו הפרטית משתרע על כל מעשיו, בין בבריאת המציאות בכלל, בין על כל בריה בייחוד, שישגיח על כל ענייניו להמציא לו המזון והמעון, ולהשגיח על קיום מינו, הן בעניין לידתו, הן בפרנסת ילדיו, וכל שכן שהשגחה זו תתפשט על האדם מבחר היצורים.

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מי זה", כבר בארתי בפתיחה שבזה עצמו שהתגלה ה' אליו, בזה עצמו מצא מענה על כל וכוחו, הן על ההשגחה, הן על גמול הנפשות כנ"ל, וה' ענהו מן הסערה שבסערה זו שהפיל הבית על בניו והרס את ביתו, בזה בעצמו משגיח עליו עתה להשיבו אל נוהו, וכמ"ש חז"ל וזה כמ"ש שהקב"ה במה שמכה בה מרפא, ויאמר לו איך "תחשיך עצת ה'", בהנהגה אשר באורה נראה אור, איך תחשיך אותה לאמר שהעולם נתון למקרה ע"י "מלין בלי דעת":

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אזר נא כגבר חלציך", יען בקש איוב יסר מעלי שבטו, שבעת הוכוח יחדלו ממנו היסורים, א"ל שיאזור חלציו המנוגעים מן השחין, ויעמוד כגבר גבור כי סר השחין והחולשה ממנו, ועתה "אשאלך ותודיעני":

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"איפה" התחיל לברר לו טוב השגחתו והנהגתו מתחלת הבריאה, והקדים לאמר לו אם תרצה להשיג הנהגת ה' וחכמתו מן הקודם אל המאוחר, בהכרח שתכיר תחלת הבריאה לדעת יסודי העולם והוייתו, איך עשה הכל מן התהו בכח ובחכמה בב"ת, "אשאלך איפה היית ביסדי ארץ", ואז אשאלך, "הגד אם ידעת בינה":

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מי שם ממדיה כי תדע", מצייר הבנין הראשון בעת נבנה כדור הארץ ליסד ארץ על מכוניה כבית הנבנה, שתחלה מודדים את המקום ששם יעמוד הבית, ומי שם ממדיה, מי הזמין את האומנים שימדדו המקום שבו יעמוד כדור הארץ בין שאר הכדורים הנמצאים במציאות וכמה תתרחק מכל אחד מהם, ואח"כ נוטים קו על הבית עצמו לישר הבנין בארך וברוחב ובגובה, מי נטה הקו, הלא זאת עשה ה' בעצמו, ומיחס המדידה לאומנים אחרים ורק ה' הזמין את המודדים, ונטיית הקו יחס אליו בעצמו, כי המדידה כמה תתרחק מכל כוכב זה נעשה ע"י כח המושך הכללי אשר לכל הכדורים זה על זה, שכולם משכו את הארץ אליה עד שנשארה תלויה ביניהם במקום שהוא, כנודע בחכמת התכונה, אבל בנין הארץ בעצמה נעשה על ידי ה' בעצמו:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"על מה אדניה הטבעו", מצייר אותה כאהל ומשכן שהקרשים מוטבעים על אדנים, כן הארץ עומדת על בלימה, ועל מה הטבעו? הלא על חפץ ה' ורצונו, "או מי ירה אבן פנתה", מצייר שבאמצע הארץ נמצא צור ואבן שתיה המושך את כל מה שבסביבו אל המרכז, ומי שם שם האבן הזה?:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ברן יחד כוכבי בקר", דרך המלכים שבעת שמניחים אבן פינה ליסד בית מקדש מלך, יעמידו שרים ומנגנים לנגן ולהריע תרועה גדולה, עפ"ז מצייר שבעת ירה אבן פנת הארץ "רננו כל כוכבי בקר, וכל בני אלהים הריעו", וזה הציור של הכח המושך שיש לכל הכוכבים זא"ז ואל כדור הארץ, שערך מיתרי הכח המושך הזה ויחוסו שוה עם ערך הקולות אשר בחכמת המוסיק"א, וזה מראה הערך התבוניי והיחוס והשיוי שיש בין הארץ ויתר הכדורים, שכ"ז מורה על רוב החכמה וההשגחה:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויסך" אחר שספר איך יסד כדור הארץ, יספר איך כונן אותה שתהיה ראויה לישוב, כי כדור הארץ היה תחלה כולו מכוסה במים, ומדמה התגלות היבשה וצאתה מן בטן הים לולד היוצא מבטן אמו, וכבר בארתי בפי' מעשה בראשית שאחר שהיתה הארץ תהו ובהו ומים סובבים אותה, התחילו האדים לעלות מן המים אל הרקיע שהוא עיגול הנשימה מקום הסגריר, כי יסוד המים היה מעורב אז בצד אחד עם יסוד העפר. ובצד אחד עם יסוד האויר, כמ"ש ורוח אלהים מרחפת על פני המים, וע"י התחילו האדים לעלות, ועי"ז נבדל האויר מן המים האדיים והתחילה היבשה להתגלות קצת, והיה הסדר יהי אור, יהי רקיע בתוך המים (שזה נאמר על גבול עיגול הנשימה), ואח"כ יקוו המים כמ"ש בארך, וכן סדרם בתהלות (סי' ק"ד) עוטה אור כשלמה, נוטה שמים כיריעה, המקרה במים עליותיו, כמש"ש, ואחר שנתגלה קצת היבשה על ידי עליית האדים ששם ה' חק באויר הנשימה (כמ"ש למעלה כ"ו צורר מים בעביו חק חג על פני תהום) אז נתן גבול לים לבל ישוב להציף את היבשה, כמ"ש גבול שמת בל יעבורון, שעז"א ויקרא אלהים ליבשה ארץ, עז"א פה "ויסך בדלתים ים בעת גיחו מרחם יצא", עת יצא מן הגחון הולד הזה אשר התחיל לצאת מן הרחם שהוא עת שהתחילה היבשה לצאת מן המים:

ביאור המילות

"בגיחו". ענין גחון. שהיולדת שחה על גחונה מכאב הלידה. כמו חולי וגוחי בת ציון כיולדה (וכמ"ש ביחזקאל ס' ל"ב):

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בשומי", והיה דומה כילד שחותלים אותו בחיתול ומלבישים אותו, כמ"ש והחתל לא חתלת, והענן והערפל שנתהוה אז ע"י רוב האדים שעלו מן המים הם היו החיתול והלבוש שבם חתלתי את הילד הזה היוצא מרחם:

ביאור המילות

"ענן לבושו, וערפל חתולתו". הענין יצוייר כדבר שלם שעושים ממנו לבוש, והערפל הוא אד ומצוייר כדבר בלתי שלם שאין ראוי ללבוש רק לחתל בו:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואשבור עליו חקי", כשבא הים (שהוא האם המוליד את היבשה ומוציאה מתוכו) על המשבר להוליד את הולד, המשביר והמוליד היה חקי, החק שנתן ה' בטבע מאדים שיעלו לאויר הנשימה, (כמ"ש חק חג על פני תהום) ועל ידם נפרש האויר מן המים, וכן רוב מימות עלו ונשארו תלוים באויר, שהם המים העליונים התלוים במאמרו של מלך באויר. וגם "אשים בריח ודלתים", ששם גם בריח למי הים הסוגר בעדו בחוזק שלא יפרוץ את גבולו:

ביאור המילות

"ואשבור". פעל משם כי באו בנים עד משבר:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואומר", מפרש מה היה הבריח, שזה היה דבר ה' ופקודתו מה שצויתי עליו "לאמר עד פה תבוא ולא תוסיף", כמ"ש אשר שמתי חול גבול לים סביב ולא יעברנהו, "ופה ישית", ר"ל שבכ"ז הנחתי ג"כ אפשריית להפרע מן הרשעים שבעת אצטרך שיעבור הים את גבולו כמו בדור אנוש וכדומה, גם ע"ז נתתי לו גבול, ואומר "פה ישית בגאון גליך", שבעת יתגאו גליך ויעברו גבול הראשון להציף את הרשעים, לא יעברו את הגבול השני, שגבלתי להם עפ"י ההשגחה עד כמה ישטפו ויעבורו, בענין שקבעתי ישוב הארץ עפ"י השגחתי, וגם הנחתי אפשריית להפרע מן הרשעים:

ביאור המילות

"ישית". מוסב על החק, החק הזה ישית פה בעת גאון לו, וי"ל ישית מענין יסוד כי השתות יהרסון, פה יסוד החק:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"המימיך", אחר שבאר איך יסד ארץ ויבשה, באר ענין האור, וכבר בארתי בפי' בראשית, שבג' ימים הראשונים טרם נתלה האור במאורות, היה האור הראשון מקיף את הכדור י"ב שעות בכל יום סביב סביב, והיה אור בכל סביבות הכדור, ואחר יב"ש נסתלק מכל סביבות הכדור והיה לילה י"ב שעות, ובארתי שם שהורדת האור וסלוקו לא נעשה בפעם א', שא"כ לא יצוייר ערב ובקר (שמורה על התחלת שקיעת האור והתחלת זרוחו) רק יום ולילה, כי האור ירד ונסתלק בהדרגה בענין שיחול שם ערב ובקר, והיה הבדל בין הג' ימים הראשונים ובין העת שנתלו המאורות בענין השחר, שהשחר הוא בעת עלות השמש מן תחתית האופק על האופק, שזה לא היה אז עד יום ד', שאז נהיה השחר הראשון בעת שהתחיל השמש לסבוב סביב הארץ, בעלותו ברגע הראשונה ממקום שנתלה אל מקום אחר, ואמנם השחר לא היה לו מקום מיוחד בהכדור רק ברגע הזאת, כי מאז ואילך השחר סובב את הכדור תמיד ומחליף מקומו בכל רגע, ולא יתכן לציין לו מקום מיוחד, ועז"א "המימיך צוית בקר", הוא הבקר הראשון שנעשה ביום ראשון, זאת שנית "הידעת שחר מקומו", הוא השחר שעלה ביום הרביעי ברגע שנתלה השמש, שאז היה לו מקום מצוין מיוחד מזולתו מה שלא היה כן לפניו ולאחריו:

ביאור המילות

"ידעת". יוצא הודעת:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לאחוז", ומאז הגביל "שיאחז השחר תמיד בכנפות הארץ", כי בכל רגע ורגע השחר מחליף את מקומו ואוחז תמיד בקצה הכדור, ובאחזו בכנף הארץ דומה במשלו כאוחז בכנף בגד ומנער אותו מן האבק והעפר, כן "ינערו רשעים ממנה", שבכל מקום שיאיר השחר יברחו הרשעים שודדי לילה חותרי בחשך בתים ויתחבאו בחוריהם:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תתהפך כחומר חותם", שע"י הארת האור על הארץ יוחקו עליה צורות שונות, כי החום והאור יוציאו כל צמח וכל פרח וייפו פני האדמה וייבשו את הליחות, עד שתהיה כחומר חותם שהוא יבש, ויוחקו עליה צורות ושם הבורא חתום על פועל ידיו, "ויתיצבו כמו לבוש", כי הארץ תתלבש ותתעטף בתולדותיה, כמ"ש לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר, וכ"ז ע"י פעולת האור בכ"מ שיאחז בכנפות הארץ, וגם תתעטף בבגד ארגמן כליל יופי תחת שהחשך ערום ומשולל מכל צורה ואין כסות לאופל:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וימנע", וגם בהויית האור הניח אפשריית להפרע מן הרשעים, במה שבזה "מנע מרשעים אורם", אם מצד הטבע כי האור הזורח הוא חשך לרשעים כמ"ש בס' כ"ד כי יחדו בקר למו צלמות, שבבא הבקר יכירו מעשיהם ואז "זרוע רמה תשבר" כי יעשו בהם משפטים, וגם הכין אפשרות אל חשך השגחיי, אשר יצטרך לפעמים לתשלומי הרשעים, כמו חשך מצרים, במה שהכין את האור באופן שיש אפשרות לסילוק האור ובא החשך תחתיו, כמ"ש יוצר אור ובורא חשך כמ"ש בפי' שם, ואז ימנע אור מן הרשעים וזרוע רמה תשבר ע"י ההשגחה:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הבאת", אחר שדבר על בריאת הארץ והתהוות היבשה והאור, התחיל לדבר מן הים והתהום, "האם באת עד נבכי ים", שלשם נקוו המים, "והתהלכת בחקר תהום", כי הארץ עומדת על התהומות. ועומק הים ומקומות הנבוכים שבו וכן התהומות עלומים מעין החוקר, וגם בזה נראה ההשגחה כפולה, אם לקיום הארץ והיבשה, כי לשם נקוו המימות בל ישובון לכסות הארץ, אם להעניש את הרשעים, שעז"א.

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנגלו לך", כי לפעמים יעניש ה' ע"י נבכי ים, ולפעמים ע"י עומק תהום, שכשיתגברו המים במעמקי ימים או במצולות תהום רבה או כשיתקבצו אדים שמנים גפריתיים בעומק תהום או אש הבוער שם, או מים העוברים על מקומות סיד המוכנים להתלהב, יעמדו מהם זועות רעשים ופור תתפורר ארץ ויחריבו ערים ומדינות, כי שם "שערי מות ושערי צלמות", להעניש את הרשעים:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"התבוננת עד רחבי ארץ", אחר שדבר ממה שנעשה בג' ימים הראשונים מימי הבריאה מהאור והים והיבשה והרקיע, יתחיל לדבר ממה שנעשה ביום הרביעי שבו נתלו המאורות, שאז נעשה סדר הימים והשנים, והנה היום ומהלכו נקבע תיכף באור הראשון, כמ"ש ויהי ערב ויהי בקר, אבל קביעת השנה לא התחדש עד יום הרביעי, ע"י שהשמש נוטה במהלכו השנתיית (שהולך ממערב למזרח) מן קו משוה היום עד יותר מכ"ג מעלות לצפון וכן לדרום, ועי"ז יעשה שינוי במשך זמן האור והחשך ברחבי הארץ, היינו במדינות שיושבים נוטים מן המשוה לצד הרוחב, שהוא לצפון ולדרום, כי המדינות השוכנים על קו המשוה לארך הארץ ממזרח למערב להם תמיד יום ולילה שוים, ויהיה גבול אחד לאור ולחשך שכ"א משמש י"ב שעות, אבל הנוטים לרוחב הארץ, כשתתחיל השמש לסור במהלכה אל צד צפון של המשוה, יגדלו הימים ויקצרו הלילות במדינות הצפוניות ובהפך במדינות הדרומיות, עד שיגיע למזל סרטן שאז יהיו הימים היותר גדולים בצפון, והיושבים על קוטב הצפוני יהיו להם אז יום תמידי ששה חדשים ולילה תמידות ליושבים על קוטב הדרומי, וכשיגיע השמש למזל גדי יתהפך הדבר, ודבר זה נתהוה בהשגחה ובחכמה נפלאה, שעי"ז נתהוה האביב והקיץ והסתיו והחורף, שאם היה השמש הולך תמיד על קו המשוה היה שם חום בוער תמידי ועל הקוטבים היה קור תמידי, וז"ש "התבוננת עד רחבי ארץ הגד אם ידעת כולה", היינו כל השינויים שיתהוו ברוחב הארץ:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"איזה הדרך ישכן אור" - שתמיד ישכון אור במקום אחד, וחושך בצד שכנגדו, שבעת שהשמש במזל סרטן - ישכון האור בצפון והחושך בדרום, ובהיות השמש במזל גדי - יהיה בהיפך, ובזה יש שני השקפות:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


א] "כי תקחנו אל גבולו" - שיש מקום אחד ששם גבול האור והחושך, ששוכן שם שישה חודשים בקביעות, והוא על ציר הצפוני והדרומי, ששם יהיה תמיד שישה חודשים יום ושישה חודשים לילה;

ב] "וכי תבין נתיבות ביתו" - שהוא במקומות שהם בין המשווה ובין הצירים, ששם יארכו ויקצרו זמן הימים והלילות בכל יום, והאור והחושך יש להם נתיבות מיוחדים, שבכל יום יילך כל אחד בנתיב מיוחד לפי נטיית השמש מן המשוה אל קו המזלות.

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ידעת", אחר שהזכיר עריכת השנים בעת התלות המאורות, אומר וכי היית שם בעת ההיא שנסדר סדר השנים, "וידעת כי אז תולד", שאתה עתיד להולד בשנה פלונית ליצירה "ושמספר ימיך" יהיו "רבים" שתחיה שנים רבות, למשל מאתים ועשר שנים, ממליץ כאילו אם היה אז שאז הוקצבו שני הדורות והוקצב לכל נברא מתי יולד בעולם וכמה שנים יחיה היה יודע כל זאת:

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הבאת", אחר שגמר לדבר על סדר היצירה הכוללת, מתחיל לדבר מן פרטים, "הבאת אל אוצרות שלג", שיש המון הרים גדולים שראשם מכוסה בשלג תמידי כל השנה (גלעטשער) כמו במדינות טיראל שוויץ סאוויען ופיאמאנט, ויש בסאוויען הרי שלג שהם בארכם יותר משלש פרסה וחצי פרסה ברחבם ומעשרים עד מאה פרסה בעובים, ויש אוצרות גלעטשער מתחת לארץ במערות גדולות, וכן יש באיזאן ובגרענלאנד אוצרות שלג קרח וקפאון, ועז"א "הבאת אל אוצרות שלג", ובגובה האויר נמצאו אוצרות ברד במקומות הקפאון שאין נראים כלל לבני אדם, ועז"א "ואוצרות ברד תראה":

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אשר חשכתי", נגד אוצרות שלג אמר שחשך אותם "לעת צר", מצייר ההרים האלה כמקומות בצורות ששם ישגב ומשם ילחם על אויביו, כי ממקומות האלה יתגוללו גבעות שלג וקפאון על ידי רוחות וע"י סבות אחרות, ויחריבו ערים וכפרים וימיתו אדם ובהמה רבה, ונגד אוצרות ברד אמר אשר חשכתי "ליום קרב ומלחמה", שמצייר אותם כחצים ביד ה' שיורה וישליך אותם על אויביו, כמו אבני אלגביש במורד בית חורון, וידוע שהברד יעשה לפעמים הריסות גדולות, כמו הברד שירד בשנת תקמ"ח שהחרים רבים, וכ"ז מורה השגחתו שמלבד שהשלג והברד הם לתועלת ולקרר ולמזג האויר, הכין בו ללצים שפטים ועונשים לרשעים:

ביאור המילות

"קרב, ומלחמה", הקרב היא המלחמה בקרוב, ומלחמה גם מרחוק:

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"איזה הדרך", עתה באר לו איך ערך הכל במשקל ובפלס ולפי כח האדם, הנה תקן שלא יעלה השמש על הארץ פתאום, רק כשהשמש הוא עוד י"ח מעלות תחת הכפה יתחיל הבקר ויגה האור לאט לאט עד נכון היום, וזה בהשגחה נפלאה שלא יעור את העינים, וגם שעי"ז יואר חלק יותר גדול מן הארץ, וביחוד יועיל לאנשי צפון ששם ימשך הלילה כמה ימים רצופים ויהיה להם אור ע"י הנשפים, ועז"א, "איזה הדרך יחלק אור אשר יפיץ קדים עלי ארץ", האור שיפיץ רוח מזרח שיעלה על הארץ בבקר, באיזה אופן יחלק האור והקדים ויפיצנו לפני זריחת השמש. וידוע שסבת התראה אור קודם עלות השמש הוא מה שישתבור קרני השמש בתוך האויר והאדים הסובבים את הארץ, וגם בזה יש שאלות הרבה אם האור הוא חומר נזילי או מתפשט באויר ומתעורר ע"י תנועת המאיר, שבכל זה נחלקים החכמים, והדברים נעלמים ונסתרים:

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מי פלג", וכן ערך הכל במדה ובמשקל בענין יסוד המים, שהאדים העולים מן הארץ היה ראוי שירדו למטה בשטף לשטוף הכל בפעם אחת, וכן שהרעם והברק הנעצר בתוכם מיסוד האש עת יפתח יצא בפעם אחד ויחריב את העולם, וה' "פלג לשטף" של המים "תעלה", שירד הגשם טפות טפות כ"א בצינור מיוחד, וכן "להחזיז קולות" שהוא הרעם והברק פלג לו "דרך", שיצא מחולק במדה ובמשקל:

ביאור המילות

"תעלה". צינור ובריכה של מים, ובא במליצה על נטפי המטר כ"א בצינור מיוחד, כי השטף שישטף בפעם אחת נפלג לצינורות דקות.

"חזיז", הברק היוצא, מלשון מחזה, ויש חזיזים נראים בלילה בלתי משמיעים קול כמו מאורי צפון, ע"כ אמר חזיז קולות, ר"ל ברק שיש עמו רעם, והעננים העוצרים בתוכם אש עלעקטרי נקראים חזיזים (זכריה י'):

 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"להמטיר", וכן ערך את ירידת המטר שלא ירד המטר תמיד במקום שעלו האדים משם, כי רוב האדים עולים ממקום ישוב ששם יש צמחים ובע"ח המפיקים אדים, או מן המים, וה' ערך שהמטר ירד גם במדבר, וזה או לפורעניות כמ"ש בר"ה שאם נגזרו גשמים בר"ה והעם לא זכו יורידם אל המדברות, וז"ש "להמטיר על ארץ לא איש", או שהוא לטובה, כדי.

ביאור המילות

(כו-כז) "לא איש, לא אדם" . התבאר אצלי התו"ה (ויקרא סי' י') שאיש כולל כל יש ונמצא, ואדם שם מיוחד לאדם לבדו, וארץ שלא יש בו שום יש ונמצא הוא לרעה, ומדבר לא אדם בו אבל יש שם מרעה לבהמות הוא לטובה להצמיח מוצא דשא, ויל"פ שהמאמרים מקבילים. להמטיר על ארץ לא איש להשביע שואה ומשואה כי שם אין מקבל תועלת מן המטר, מדבר לא אדם בו להצמיח מוצא דשא:

 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"להשביע שואה ומשואה" שישם מדבר לאגם מים ויושיב שם רעבים ויכוננו עיר מושב:

 

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כח-כט) "היש למטר אב", שאל אותו עוד אם יודע סבת הדברים, מי הוא האב המוליד את המטר ואשר "הוליד אגלי טל", ומי הוא האם אשר הולידה את הקרח והכפור שהקרח הוא קפיאת המטר והכפור היא קפיאת הטל, ויען שאל האב תתיחס הזרע הנתכת ואל האם תתיחס ההקפאה והתקשות הולד, וכן החום תתיחס אל האב והקור אל האם כמ"ש הטבעיים לכן שאל מי הוא האב של המטר והטל הנוזלים והחמים, ומי היא האם של הכפור והקרח המוקפאים והקרים:

ביאור המילות

(כח-כט) "הוליד ילדו". האב הוא המוליד והאם היא היולדת:

 

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)



 

פסוק ל (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כאבן", ומה הוא הסבה שהמים יתקשו כאבן, שבזה ג"כ יש דעות שיש חומר מקפיא ומקרר, ויש דעות שעקר טבע המים להיות במעמד הקפאון רק החום יתיך אותו ובסור החום ישובו אל טבעם:

ביאור המילות

"פני תהום". הוא השטח העליון של המים של העומק שהוא הפנים, יתלכדו ע"י הקרח:

 

פסוק לא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"התקשר", הקדמונים יחסו אל הקור והחום כחות שופעות מן הכוכבים, שיש מחברת כוכבים נקראים בשם כימה הנמצאים בצפון שמאתם תצא הקור והקפאון, ויש מחברת כוכבים הנקראים כסיל שמהם יצא החום, עפ"ז שואל וכי אתה צוית לקשר קשרי הכימה שיקשרו את המים לקרח, וכי אתה הפועל זאת, או אתה "תפתח מושכות כסיל", שתפתח קשרי הקרח כפעולת הכסיל המושך ומתיך ומזיל את הקרח ע"י החום:

ביאור המילות

"כימה כסיל". עמ"ש עמוס (ה' ח'). "מעדנות" מעינן קשר, בדברי חז"ל:

 

פסוק לב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"התוציא", מוסיף לאמר ואם אינך בעצמך הכח הפועל בחום ובקור בהתכת ובקפאון רק המזלות פועלים זאת, אם עכ"פ אתה הפועל באמצעותם עד "שתוציא המזלות" כ"א "בעתו, ותנחה את העיש" שהוא קיבוץ כוכבים עם בניה:

ביאור המילות

"ועיש", כמו עושה עש כסיל וכימה, מיני כוכבים:

 

פסוק לג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הידעת", או עכ"פ "אם ידעת חקות שמים" ופעולות הכוכבים והמזלות וכחם, ואם אתה "שמת משטרו בארץ" בעת הבריאה, שאתה הכינות אותם ונתת להם הכח להיות שוטרים בארץ:

ביאור המילות

"משטרו". מענין שוטר ומושל, שכל חק ינהיג הארץ:

 

פסוק לד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"התרים", או עכ"פ אם אינך פוקד בעליונים, היש לך כח לפעול עד העב שהוא קרוב אל הארץ ושומע את קולך, עד שעת "שתרים לו קולך" ישמע לדברך. וישפך את מימיו עליך עד "ששפעת מים תכסך":

 

פסוק לה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"התשלח", או "שתשלח את הברקים" הנמצאים בעב "וילכו", או עכ"פ אם לא ילכו "שיאמרו לך הננו", כי באמת לא יענו אותך כלל:

 

פסוק לו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מי שת", אחר שגמר לחשוב סדר הפרטים של הבריאה, עורר אותו על שני עולמות שבם חבר את השמים עם הארץ, דהיינו את הרוחני עם הגשמי, אשר זה נפלא ונעלם מעין כל חוקר איך יתקשרו שני אלה דברים הרחוקים יחדיו, והם אחד בעולם הקטן שהוא האדם, ואחד בעולם הגדול, שקשר ג"כ השמים עם הארץ, על העולם הקטן אמר "מי שת בטוחות חכמה", איך נתן חכמה שהיא דבר רוחני שמיימי בטיח של טיט ואדמה, דהיינו שהחכמה השמיימית נתונה בגויה חומריית ויחמרה בחמר סביב, "ומי נתן לשכוי" שהוא ללב השוכה וצופה נעלמים, "בינה" להבין צפונות, מי חבר הרוחני והגשמי והשכל והעפר יחדיו?:

ביאור המילות

"בטוחות". דבר הטוח בטיט.

"שכוי" משכיות לב עמ"ש ישעיה ב'. והחכמה מקובלת,והנפש ערוכה לקבל חק החכמה, וכחותיה מסודרים מול החקים האלה, ועז"א מי שת בטוחות, הגם שהגוף סותם ומטיח לכחות האלה בטיט עב, והבינה הוא להבין דבר מתוך דבר, עז"א מי נתן, שנתן ללב האדם הכח התבוניי להתבונן בינה:

 

פסוק לז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מי יספר", וכן בעולם הגדול, הנה ה' ערך את המון הכדורים הסובבים על מעגלם באמצעות כח המושך שיש לכל גוף וכדור על חברו והארץ כמרכז בתוך העגולה לפי תכונת הקדמונים, וכבר בארו החוקרים שאם נמשוך מיתרים מכוכב אל חברו יהיה ערך כח המושך אשר לאחד על חבירו כערך מיתרי הנבל, בענן הקול, שמיתר הכפול מחברו כח הקול כערך מעוקב, וכן תמיד, וכן פעולת כח המושך, וע"ז אמר "מי יספר שחקים בחכמה, ונבלי שמים" היינו הנבלים והכנורות המזמרים בשמים המוסיקא העליונה, "מי ישכיבם" ויסדרם בענין שהם שוכבים ונערכים זה לעומת זה בערך הזה, ועל המרכז אמר.

ביאור המילות

"מי יספר". כמו ונגולו כספר השמים, שהם כספר כתוב עליהם כל התולדה.

"ונבלי" מענין נבל וכנור:

 

פסוק לח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בצקת עפר למוצק", שיצק עפר להיות המוצק והיסוד והמרכז לנבלים האלה, ואל המרכז הזה "רגבים ידובקו", וכולם משמיעים קול זמירות סביב המרכז, כמ"ש איפה היית ביסדי ארץ וכו' ברן יחד כוכבי בקר, עד שגם בעולם הגדול יש חיבור וערך להשמים עם הארץ וקרא זה אל זה, וכבר באר במורה (פע"ב מח"א) שבעולם הקטן החשוב מחברו מוקף ונשמר מחברו, שהלב הוא באמצע הגויה נשמר מכולם, ועז"א מי שת בטוחות חכמה, ובעולם הגדול החשוב הוא המקיף, ונבלי שמים הם מנגנים וסובבים סביב המוצק שהיא הארץ אשר באמצע:

ביאור המילות

"למוצק". יסוד חזק, כמו לה' מצוקי ארץ, יסוד הארץ וממליץ כמ"ד ארץ מאמצעיתה נברא, תחלה נברא המוצק והמרכז ואליו התחברו רגבים ע"י כח המושך שיש לו עד שנעשה הכדור כולו:

 

פסוק לט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"התצוד", עתה התחיל לבאר ההשגחה הפרטית שיש בעולם השפל על כל מיני הבע"ח (וכ"ש שיש השגחה על האדם החשוב מכולם), ומתחיל בענין ההשגחה על טרפם ומזונם, וחשב הגבור מכולם והחלש מכולם, הנה השגיח ה' "לצוד ללביא טרף", שהאריה הזולל בשר, הכין לו כלי טרפו שבם יצוד את טרפו, ודרך האריה הזקן לצאת על טרפו, והכפירים הקטנים אין יוצאים על טרפם, ובכ"ז "חית כפירים תמלא", ע"י מה שנתן בטבעם.

ביאור המילות

"לביא, כפירים". עמ"ש הושע ה':

 

פסוק מ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי ישוחו במעונות", שישבו שחוח במעונתם "ובסוכה" של סבכי עצים, "ישבו לארב" על חיות העוברים שם לצודם:

 

פסוק מא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מי", והשפל שבכולם הם בני עורב, וה' "יכין לעורב צידו", הגם "שילדיו יתעו לבלי אוכל" שהם עזובים מאמם, ובכ"ז "אל אל ישועו" והוא יכין להם את צידם ע"י יתושים כמ"ש חז"ל: