מלבי"ם על איוב לז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על איוב · לז · >>

המשך המענה השמונה עשר מענה אליהוא - המענה הרביעית

תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אף לזאת" אחר שהגיע לדבר מן הרעם, יאמר, הלא הרעם הוא קול טבעי, והוא נחשב אצל ה' רק כהגה קל, וקול חלוש, ובכל זאת יתבהל האדם ויחרד מפניו מאד, וכ"ש שיתבהל אם ירעם ה' בקול של הנפלאות שהם למעלה מן הטבע, שהוא קול גדול ונורא, כאומר אם אינך יכול לעצור כח מפני הטבע החלושה איך תעצר כח לדרוש את הנהגתו המופלאת אשר היא למעלה מן הטבע, וז"ש הלא "אף לזאת" דהיינו לקול תרועת הרעם, הלא אף ממנו "יחרד לבי ויתר ממקומו" מפני הפחד:


ביאור המילות

"ויתר". יעתק ממקומו:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שמעו שמוע" את "קולו" היוצא "ברוגז", שכן מציירים את הרעם כקול רוגז מאת ה' והגם שרק "הגה מפיו יצא" שאצל ה' הוא נחשב רק כהגה שהוא קול נמוך מאד ובכ"ז הוא נורא כ"כ, עד.


ביאור המילות

"הגה". ענות חלושה ממוצע בין הדבור והמחשבה אהגה כיונה:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שתחת כל השמים ישרהו", שישורו ויביטו אותו מרחוק תחת כל השמים, "ואורו" שהוא הברק הנראה עם הרעם ע"י אור העלעקטרי היוצא אז, נראה "על כנפות הארץ":


ביאור המילות

"ישרהו". פרשתי כמו ישורהו, כי נל"ה ונ"ע משתתפים. ויל"פ מענין שרון שמשתתף עם מישור, שהקול הולך ביושר תחת כל השמים, או שהוא שם מענין ישר. ישרו הולך תחת כל השמים, והיו"ד שרשית:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אחריו", ואחר האור והברק היוצא, "ישאג קול" הוא קול הרעם שיוצא אחר הברק, "ירעם בקול גאונו", כי קול הרעם הולך ומתחזק, "ולא יעקבם" כי "ישמע קולו", כי באמת הרעם יוצא תחלה לפני הברק, רק מפני שהקול מתאחר בדרך עד שבא אל "אזן" השומע, וחוש העין רואה תחלה, לכן נראה הברק קודם הרעם, אבל אם היה נשמע קולו תיכף בצאתו "לא יעקבם", לא היה הקול יוצא מאוחר ובעקבות הברק, כי היה נשמע תיכף לא בעקביו:


ביאור המילות

"יעקבם". מענין עקב שמורה על הסוף והאיחור:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ירעם", בזה מסיים דבריו, אמר אם אתה מתפחד וחרד מקול הרעם הטבעי, ואינך מכיר טבעו ותכונתו ולא לשמעו תיכף בצאתו, כ"ש "אם ירעם אל בקולו נפלאות", אם ירעם בקול שלמעלה מן הטבע בקול הנפלא והפלאיי, שזה מליצה על ענינים שהוא נוהג בהם למעלה מחקי הטבע, מכ"ש "שלא נדע" ונכיר אותם, ואיך תרצה אתה לחקור ולדעת בסתרי ה' המופלאים מה שאחר הטבע:


 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי", אחר שספר ענין המטר והרעם הנקשר עמו, חזר לדבר על האדים של המטר חקיהם וענינם, הנה בעת הסתיו אז יתפשט החום מן האדים, ואז יגלדו באויר ויתהוה מהם השלג והכפור והקרח, עד שהחק הזה עצמו שעל ידו יתהוה המטר, הוא עצמו יהפך את טפות המים לשלג, ואז ישבות כל עבודת האדמה ומלאכת השדה ויתחילו ימי הקרח, עד שיגיע האביב ויתחמם האויר וישוב המטר לרדת, ומתחיל לצייר ימי הסתיו והחורף, "כי לשלג אשר יאמר הוא ארץ", שיעור הכתוב "בעת יאמר ארץ וגשם מטר וגשם מטרות עוזו הוא לשלג", בעת יאמר ה' שהארץ וכל מיני גשם ומטר הנמצאים באויר כולם יתהפכו ויתהוה מהם שלג, עד שכל הנמצא על כדור הארץ עד מקום העבים נתהוה ממנו שלג:


ביאור המילות

"לשלג הוא". הוה לשלג א£ת ארץ, ר"ל שיתהפך לשלג, כמו והיו לדם ביבשת:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ביד כל אדם יחתום", אז כל אדם שאסף וכנס בקיץ יחתום יסגור כל מעשיו, כי אז ישבתו מכל מלאכה, וכל אחד חותם את ספר זכרונות מעשהו בידו ויחשב "לדעת כל אנשי מעשהו", שאחר שנשבתה המלאכה אז משלמים להפועלים את שכירתם, ומחשבים מה שעשה כל אחד מהפועלים בזמן העבודה כדי לתת לו את המגיע לו:


ביאור המילות

"יחתום". גמר המעשים חתימת ספרי הזכרונות:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותבא", וכן כל הבע"ח ישבתו ממלאכתם בשדה, כי "החיה תבא במו ארב" ביערות וצחיחים, "ובמעונותיה תשכן" מפני הקור הממשמש לבא, ויש בע"ח שאורבים שם בסתר על החיות הקטנות מהם, ועז"א "במו ארב", ויש בע"ח שישנים שינת החורף, או שהכינו להם לחמם לעת החורף, ועליהם אמר "ובמעונותיה תשכן":


 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מן החדר", אז יבואו הסופות והסערות הגדולות הבאים מפאת דרום, וע"י רוח צפון המפזר העננים יבא קרה, ואח"כ.


ביאור המילות

"החדר". חדרי תימן, ממזרים מן הרוחות המפזרות העננים, מענין תזרם כמו דוה:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מנשמת אל", ע"י נשימת הרוח בחוזק גדול "יתן קרח, ורוחב מים" יתהפך "במוצק", שנעשה ממנו דבר חזק שהוא הקפאון שמקפיא יאורים גדולים רחבי ידים:


ביאור המילות

"מנשמת". נשימה החזקה שלכן נסמך לשם אל, כמו שלהבת יה, ארזי אל. במוצק, דבר חזק, ר"ל יתן במוצק, שיתהפכו לדבר נקפא:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אף ברי" גם דבר הבר והצח, "המטריח את העב" שהוא השלג הלבן והברד שהוא טרחה ומשא אל העב וא"י לסבלו עוד, "יפיץ ענן אורו" יפיצנו הענן למטה:


ביאור המילות

"ברי". שרשו ברה, כמו דלי מן דלה, השלג הלבן אשר יטריח עב והוא למשא עליו:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והוא מסבות", ודבר זה סובב במסבה, שהחק הזה שנתן ה' בטבע האדים ובטבע האויר והחום הצפון בתוכם, סובב הולך תמיד, שבקיץ יוריד את הגשמים ומרעים רעמים, ובחורף יהפך את הגשם לשלג ואת המים לקרח על ידי שיוציא את החום מן המים. בענין שע"י סיבה אחת שנתן בהאדים והמים יסבב כל אלה הענינים ההפכים שהם תולדות החום והקור, והוא "מתהפך בתחבולותיו", ע"י תחבולות ה' וקישור העצות וחקי החכמה שהם קשורים כשלשלת זה בזה תתהפך המסבה תמיד לפי מה שערך בחכמה, "לפעלם" כדי שיפעלו "על פני תבל ארצה כל אשר יצום", שע"י המסבות האלה המתהפכים, יעשה ה' כל חפצו וגזרותיו בהנהגת התחתונים לטוב או לרע:


ביאור המילות

"מסבות". שם, או בינוני מההפעיל, "בתחבולותיו", גדרו קישור עצות רבות שונות לתכלית אחד כמ"ש בפי' משלי.

"לפעלם", למען יפעלו, ושיעורו לפעלם על פני תבל ארצם כל אשר יצום:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אם לשבט", שההנהגה תתחלק לשלשה דרכים. פעמים ירצה ליסר את בריותיו בשבט ויתנהג במדת הדין, ופעמים יתנהג במדת החסד, ופעמים יתנהג בארח ממוצע ואינו נותן לא רוב טובה ולא רוב פורעניות, וה' ימציא המסבה הזאת לכל חפצו, בין אם יצטרך "לשבט", ובין אם יצטרך "לארצו", היינו הדרך הממוצע כפי דרך הארץ, ופעמים יצטרך "לחסד", בכל אופן "ימציאהו", ימציא את המסבה כפי רצונו, שאם לשבט יעצור את השמים ויהפכו המים לשלג, ואם לחסד יתן גשמי ברכה, ואם לארצו יוריד המטר בצמצום, וכל ההנהגה הזאת נעשית בחכמה על ידי החק שנתן בטבע המים, ואדים ועננים:


ביאור המילות

"ימצאהו". מוסב על המסבה:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"האזינה", אחר שספר בארך חכמת ה' הנראה בפלאי המטר והרעם והשלג ואיך ערך הכל בתבונה, השיב פניו אל איוב, אמר אליו, תחלה "האזינה זאת איוב", וראה אם תבין חקי ה' וחכמתו בדברים אלה הגלוים לנגד עיניך תמיד, ואח"כ "עמוד והתבונן נפלאות אל", אם תבין את הנגלה ואת הטבע, אז תוכל להתנשא לחקור אחר נפלאות, שהם דברים שהם לאחר הטבע, ר"ל הלא אינך מבין גם את הטבע וענין המטר והרעם והשלג ותחבולותיו בהם, ואיך ערבת לבך לחקור ולשפוט על נפלאות אל וענינים הנעלמים והנסתרים:


 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"התדע", וכי תוכל לדעת ולהבין, "בשום אלוה עליהם" איך שם ה' חקי המטר והגשם, ואיך "הופיע אור עננו", איך יצא הגשם מן הענן, ואיך יאסף בקרבו את האור ועלעקטרי שע"י יעשו כל השנויים האלה וכל המכונה הזאת, הלא גם זאת לא תדע הגם שהם דברים נגלים, וא"כ:


ביאור המילות

"בשום". מנסבות או תחבולותיו עליהם:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"התדע", ואיך אפשר שתדע, מה שהוא "על מפלשי עב", מה שהוא למעלה מן העבים ברום שמים, אשר שם "מפלאות תמים דעים", ששם הוא מקום הפלאות הנעלים מן הטבע המוחשת, איך אפשר שתדע ותשיג שם, אם לא ידעת מה שהוא מן העב ולמטה ששם משכן חקי הטבע, איך תדע הנהגת ה' ופליאותיו שהם למעלה מן המוחש והטבע?


ביאור המילות

"מפלשי". אין לו דוגמא, וענינו למעלה מגבולות העבים, וי"מ ממשקל העבים:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אשר בגדיך חמים", הוסיף משל ומליצה, הלא בעת "שישקט הארץ ע"י רוח דרום" החם, המחמם מאד בעת שהארץ שקטה מרוחות. הלא אז בגדיך חמים מאד, ולא תוכל לסבול החום הטבעי הנמצא אתך בארץ, וא"כ איך


ביאור המילות

"בהשקט". מקור עומד:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תרקיע עמו לשחקים", איך אתה רוצה לרקיע עד רום שחקים להתוכח שם עם האל, אשר הם "חזקים כראי מוצק", שהם דומים כראי ומראות הצובאות המוצקים וחזקים ומלוטשים לקבל את ניצוצי האורה, שבבא האור על גבנינותם המלוטש וישליכו הניצוצות לחזרה ישרפו כל הקרב אליהם באש בוער, ר"ל אם לא תוכל לסבול חום הטבעי איך תסבול את האש הגדולה המופלאת שלמעלה מן הטבע, והנמשל אם אינך משיג את הטבע איך תשיג את הנפלאות:


ביאור המילות

"תרקיע". תעלה דרך רקיע עד שחקים, וכבר בארנו (ישעיה ס' מ"ה) ששחקים גבוהים משמים, ומורה ע"מ שהוא למעלה מן הטבע:

"כראי מוצק". כמראה חזק, הנעשה מן מתכות מוצק:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הודיעני", מסיים את הוכוח, אחר שהוכיח שאין ראוי לגזור דבר בחכמת מה שאחר הטבע ובעניני האלהות, עתה "מה נאמר לו" על הוכוח שאני מתוכח עמך בענינים האלה, הלא היה ראוי שאומר לו "לא נערך מפני חשך", שא"א לערוך את הוכוח הזה כלל ולהחליט שם איזה דבר "מפני החשך" שיש בו, ר"ל מפני שעין האדם כהה מלהביט אל האלהים אשר ישת חשך סתרו ועניניו צפונים מן האדם, וראוי שלא נערוך הוכוח הזה כלל, אבל:


ביאור המילות

"נערך". בא על הוכוח (כנ"ל ל"ו י"ט) וימליץ הוכוח כערך מלחמה שא"א לערוך מערכה בחשך:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"היספר לו", וכי ראוי שיסופר לו "אם אדבר" כן, לאמר שלא ארצה לערך ולהתוכח בזה, בעת "שאמר איש כי יבולע", בעת שבא איש להכחיש את ההשגחה ואמר שהוא מבולע ומכוסה ונסתר מעיני ה', ואין ה' משגיח עליו, הכי גם אז אדבר כן לאמר שלא נערוך ונתוכח מפני חשך? זה אינו ראוי, שהגם שאין אנו משיגים בעניני האלהות והוא חשך בעינינו. בזה אור נגה עלינו לדעת שלא יבולע ויסתר שום דבר מעיניו והוא צופה את כל הפרטים, ובזה ראוי שנערך ונתוכח, כי בזה יש אור ודעת ברור:


ביאור המילות

"יבולע". ענין הסתר, כמו כבלע את הקדש:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ועתה", ששלשת הריעים חדלו מלהתוכח על פרט זה, כאילו גם בזה יש חשך וחסרון ידיעה, "לא ראו אור" כי באמת בזה יש אור והם לא ראוהו, האור הזה (ר"ל ידיעה הזאת) "בהיר הוא בשחקים", האור עצמו הוא בהיר בשחקים, וגם אין ענן מכסהו מנגד העין הרואה, כי "רוח עברה ותטהרם", כי נטהרו השחקים מן העננים המכסים את האור, ר"ל שדבר זה שה' משגיח הוא אור נראה ולא יכסהו ענני הסכלות ועבי טענות המכחישים, שכבר עברו העננים על ידי רוח הוכוח של אליהוא:


 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מצפון", מפרש מהו האור, שנתברר כי "מצפון יאתה זהב", והיא מליצה נפלאה שעל ידי שהנהגת ה' בעניני השגחתו ובגמול ועונש צפון ונעלם, עי"ז תצא משם הזהב היקר והנקי, ר"ל שמזה עצמו ניכר חכמת ה' העמוקה שאין ביכולת איש להשיגה עד יבקשנה כזהב הנטמן בצפון ובטמון, "(מצפון יאתה) על אלוה נורא הוד", על ידי שהנהגתו צפונה ואין משיגים אותה, עי"ז בעצמו יש מקום לבחירה ולשכר ועונש, ועי"ז בעצמו יתראה הוד ה', והוד אלוה הוא נורא מאד, שאין איש משיג עומק חכמתו וזה הודו והדרו וכבוד ה':


ביאור המילות

"מצפון". ממקום צפון ונעלם, ובא במליצה כמו שהזהב צפון במעמקים כן כל הדברים היקרים והחכמות הרמות הם צפונות, ומלת יאתה נמשך לשתים:

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שדי לא מצאנוהו", זה עצמו מה שלא מצאנו והשגנו את שדי, שהוא הנהגתו עם בריותיו ודרך השגחתו, זה העדות כי שדי זה הוא שגיא כח, עד שלכן אין איש מכיר את ענינו "ומשפט ורב צדקה לא יענה", זה עצמו מה שלא יענה ולא יודיע דרך הנהגתו ומשפטו, זה עצמו הוא האות שהנהגתו מלאה משפט וצדקה, דהיינו שלפעמים יעשה בדרך משפט, שהוא נערך לפי מעשה בני אדם, ולפעמים יעשה בדרך צדקה העליונה, שלא תביט על המעשה ויעשה חסד בצדקתו וחמלתו, והנהגה זו רב מאד, ובכל זה לא יענה ולא יודיע דרכו, כי הכל בפלס החכמה העליונה הנשגבה מדעת אנוש:


ביאור המילות

"לא יענה". בא בפעל גם על הרמת קול, קול ענות נכי שומע וכן תחשה ותענני עד מאד (ישעיה ס"ד) לפי פירושי:

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן יראוהו אנשים", ומצד זה בעצמו ייראו האנשים מפניו מצד "שלא יראה כל חכמי לב", כי כולם כאין לפניו ואין משיגים מהנהגתו כמר מדלי, ומצד החכמה הנשגבה הצפונה בהשגחתו יש מקום לבחירה ולשכר ועונש ויש מקום ליראת הרוממות, כי זה העד על גודל טובו ורב תבונתו, עד שאין טענה ממה שהעלים דרך הנהגתו מבני אדם, שיש בזה חכמה נעלמה, וזה עצמו הוא העד על גודל חכמתו וגדולתו ויכלתו: