קהלת י ג: "וְגַם בַּדֶּרֶךְ, כשהסכל[כְּשֶׁסָּכָל] הֹלֵךְ, לִבּוֹ חָסֵר, וְאָמַר לַכֹּל 'סָכָל הוּא'".

מי אומר למי "סכל הוא"? ומדוע הפסוק מתחיל במילת חיבור "וגם"? שני פירושים:

הסכל כאילו אומר לכולם שהוא עצמו סכל.    הוא לא מתכוון לזה, אבל ההתנהגות שלו מפגינה את סכלותו לעין כל: "בהליכתו ובדבורו, הכל מכירין שהוא שוטה" ( רש"י ) .

המילה וגם עניינה "אפילו": "אפילו בהיותו בדרך, שלא במקום מושבו, אפילו כשהוא הולך ואינו מתעכב, נראה לכל שהוא חסר-שכל... מעשיו וענייניו לא בהשכל, וכאילו בפיו יאמר לכל ש הוא סכל" (מצודות ע"פ אבן עזרא) .

הסכל אומר על כל אדם שהוא פוגש, שהוא סכל; "הפוסל - במומו פוסל". המילה וגם מקשרת את הפסוק לפסוק הקודם, (קהלת י ב): "לֵב חָכָם לִימִינוֹ, וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ"( פירוט ), כלומר:

• החכם משתמש בצדדים החזקים שלו, בעוד שהכסיל עסוק בלהתבכיין על הצדדים החלשים שלו.   זה מה שהכסיל עושה כשהוא בביתו עם עצמו.  וגם כשהסכל   הולך בדרך ופוגש אנשים אחרים, גם אז ליבו עסוק ב חסרונות - חסרונות של אחרים: הוא אומר על כל אדם שהוא פוגש " סכל הוא "!
• ליבו של החכם חזק כמו יד ימין, ליבו של הכסיל חלש כמו יד שמאל; הכסיל לא יודע לחשב ולתכנן את דרכו;  וגם כשהוא כבר הולך בדרך ונכשל בביצוע, הוא לא מכיר בכך שהוא טעה בתיכנון, אלא מטיל את האשמה על כל מי שסביבו, ואמר על כל אחד שהוא פוגש " סכל הוא ".

אפשר לראות כאן רמז להומור עצמי של שלמה המלך: הרי הוא עצמו האשים אחרים בסכלות, (קהלת י ו): "נִתַּן הַסֶּכֶל בַּמְּרוֹמִים רַבִּים וַעֲשִׁירִים בַּשֵּׁפֶל יֵשֵׁבוּ"( פירוט ), אפילו בבנו חשד שיהיה סכל, (קהלת ב יט): "וּמִי יוֹדֵעַ הֶחָכָם יִהְיֶה אוֹ סָכָל וְיִשְׁלַט בְּכָל עֲמָלִי שֶׁעָמַלְתִּי וְשֶׁחָכַמְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, גַּם זֶה הָבֶל"( פירוט ). אם כך, בפסוק שלנו שלמה רומז על עצמו שהוא עצמו הסכל המאשים אחרים בסכלות...  ואכן הוא כבר כתב על עצמו בתחילת הספר,  (קהלת א יז): "וָאֶתְּנָה לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה וְדַעַת הוֹלֵלוֹת וְשִׂכְלוּת יָדַעְתִּי שֶׁגַּם זֶה הוּא רַעְיוֹן רוּחַ", (קהלת ז כה): "סַבּוֹתִי אֲנִי וְלִבִּי לָדַעַת וְלָתוּר וּבַקֵּשׁ חָכְמָה וְחֶשְׁבּוֹן וְלָדַעַת רֶשַׁע כֶּסֶל וְהַסִּכְלוּת הוֹלֵלוֹת"( פירוט ).