תורת חובות הלבבות/הקדמה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תורת חובות הלבבות · הקדמה· >>

הקדמה[עריכה]

אמר המחבר: ברוך ה׳ אלהי ישראל. אשר לו יאות עניין האחד האמתי[עריכה]

הקדמון במציאותו, המתמיד טובתו,
אשר ברא כל הנמצאות לאות על אחדותו,
ויצר יצירות לעד על גבורתו,
והחל חדשות להעיד על חכמתו,

וגודל טובו, כדכתיב "דור לדור ישבח מעשיך וגבורותיך יגידו" (תהלים קמה ד), וכתיב "יודוך ה׳ כל מעשיך וחסידיך יברכוכה, כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו להודיע לבני האדם גבורותיו" וכו' (תהלים קמה, י-יב). והגדולה שבטובות, אשר היטיב בהם הבורא לעבדיו המדברים אחרי המציאו אותם על תכונת הכרתם בהן גמורה והבנתם שלמה, היא החכמה, אשר היא חיי רוחם ונר שכלם, והמביאה אותם אל רצון האלהים והמצלת אותם מקצפו בעולם הזה ובעולם הבא, כאשר אמר הכתוב "כי ה׳ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה" (משלי ב ו), ואמר אליהוא "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם" (איוב לב ח), ודניאל אמד "יהב חכמתא לחכימין" וגומר (דניאל ב, כא). ואמר הכתוב "אני ה׳ אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך" (ישעיהו מח יז).

והחכמה מתחלקת לשלשה חלקים: החלק הראשון חכמת היצירות שקורין לה בלשון ערב אלעל"ם אלטבע"י, והיא חכמת טבעי הגופות ומקריהן. והחלק השני היא חכמת השמוש שקורין לה בלשון ערבי אלעל"ם ריצ"י, ויש מי שקראה חכמת המוסר, והיא חכמת המניין והשעורים וחכמת הכוכבים וחכמת הניגון הנקראת מוזיק"א, והחלק השלישי קורין לה בלשון ערבי אלעל"ם אלה"י, והיא חכמת האלוהות, והוא דעת האל יתברך ודעת תורתו ושאר המושכלות, כנפש וכשכל וכאישים הרוחניים.

וכל חלקי החכמה לפי מחלוקת ענינה המה שערים, פתחם הבורא יתברך למדברים להשיג בהם התורה והעולם, אלא שמקצת החכמות הצורך אליהם יותר לעניין התורה ומקצתם הצורך אליהם יותר לתועלת העולם. ואשר הצורך אליהם יותר לעניין העולם היא החכמה התחתונה, אשר היא חכמת טבעי הגופות ומקריהן והחכמה התיכונה שהיא חכמת השימוש. ושתי החכמות האלה מורות על כל סודות העולם הזה ותועלותיו והנאותינו ממנו, ומורות על כל עניני המלאכות ומיני התחבולות הצריכות הגופות ולענייני קנייני העולם.

אך החכמה שהצורך אליה יותר אל התורה היא החכמה העליונה והיא החכמה האלהית, ואנחנו חייבין ללמוד אותה, כדי להבין ולהגיע אל תורתנו, אך ללמוד אותה כדי להגיע אל הנאות העולם אסור לנו. ואמרו רבותינו (נדרים סב א): "תניא "לאהבה את ה׳ אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו" (דברים ל כ) שלא יאמר אדם אקרא כדי שיקראוני חכם, אשנה כדי שיקראוני רבי, אשנה כדי שאהיה זקן ואשב בישיבה, אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבא", ואמרו (נדרים סב א): "עשה דברים לשם פעלם ודבר בהם לשמן ואל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחתוך בהם." ואמרו (עבודה זרה יט א): ""אשרי איש ירא את ה׳ במצותיו חפץ מאד" (תהלים קיב א), אמר רבי אלעזר במצותיו ולא בשכר מצותיו, כדתנן: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם" (משנה אבות א, ג)".

והשערים שפתחם הבורא לדעת תורתו ודתו הם שלשה: האחד מהם השכל הניצל מכל פגע, והב׳ ספר תורתו הנתונה למשה נביאו‏[1], והג׳ הקבלות שקבלנו מקדמונינו, שקבלו מן הנביאים עליהם השלום. וכבר הקדים לבארם הרב הגדול רבנו סעדיה זיכרונו לברכה במה שיש בו די.

אך חכמת התורה מתחלקת לב׳ חלקים:[עריכה]

האחד מהם לדעת חובות האברים והיא החכמה הנראית, והשני לדעת חובות הלבבות והם המצפונים והיא החכמה הצפונה.

חובות האברים יחלקו לב׳ חלקים: האחד מהם מצוות שמחייב בהם השכל אפילו אם לא חייבה בהן התורה, והחלק השני מצוות השמע, שאין השכל מחייב בהם ולא דוחה אותם, כאיסור בשר וחלב ושעטנז וכלאים והדומה להם ממה שנעלמה ממנו עילת איסורם ועילת חיוב ממה שנתחייבנו מהן. אך חובות הלבבות כל שורשיהן הן מן השכל, כאשר אבאר בעזרת ה'.

וכל המצוות הן נחלקות למצוות עשה ולמצוות לא תעשה. ואין אנו צריכין לבאר את זה במצוות האברים, מפני שהם ידועות לכל, אבל אני זוכר ממצוות עשה וממצוות לא תעשה שבחובות הלבבות מה שיזדמן לי, כדי שיהיה דמיון למה שלא אזכור מהם בעזרת ה' יתברך. וממצוות עשה שבחובות הלבבות: שנאמין כי יש לעולם בורא בראו מאין ושאין כמוהו, ושנקבל עלינו יחודו ושנעבדהו בלבנו, ושנתבונן בפלאי יצירותיו כדי שיהיו לנו לאות עליו, ושנבטח בו ושנכנע מפניו ושנירא אותו ונפחד ונבוש מהשקיפו על נגלותינו ונסתרותינו ושנכסוף לרצונו ונייחד מעשינו לשמו ושנאהב אותו ואת אוהביו כדי להתקרב אליו, ונשנא את שונאיו והדומה לזה ממה שאינו נראה מן האברים.

אך הלאוין שבחובות הלבבות [מהם] הפך כל אלו, וגם מהם שלא נחמוד ולא נקום ולא נטור את בני עמנו, כדכתיב "לא תקום ולא תטור" (ויקרא יט יח), ומהם שלא נהרהר בעבירות ולא נתאוום ולא נסכים לעשותם, ומה שדומה לזה במה שהוא במצפון האדם ולא ישקיף עליו זולתי הבורא, כדכתיב "אני ה׳ חוקר לב בוחן כליות" (ירמיהו יז י), וכתיב "נר אלהים נשמת אדם חופש כל חדרי בטן" (משלי כ כז).

ומפני שחכמת המצוות שבתורה על שני עניינים: האחד מהם גלוי והשני נסתר, עיינתי בספרי הקדמונים שהיו אחרי אנשי התלמוד, אשר חברו בענייני המצוות חבורים רבים, לעמוד מהם על חכמת העניין הנסתר, וראיתי כי כל מה שכוונו לפרש ולבאר איננו יוצא מאחד משלשה עניינים: האחד מהם לפרש ספר התורה והנביאים וזה על שני דרכים: או לבאר פירוש המלות והעניינים, כמו שעשה רבינו סעדיה זיכרו לברכה ברוב ספרי המקרא, או לבאר ענייני הלשון והדקדוק והשמוש לכל עבריו וצדדיו ולתקן מלותיו, כספרי בן גאנח ובעלי המסורת ומי שנהג מנהגם. והעניין השני לחבר ענייני המצוות על דרך קצרה, כספר רב חפץ בן יצליח זיכרו לברכה, או מה שאנו חייבים בהן בזמן הזה כהלכות פסוקות וגדולות והדומה להם, או חלק מחלקיהן כספרי קצת הגאונים בתשובת שאלות במצוות הגוף ופסקי דינין. והעניין השלישי ליישב ענייני התורה בלבבנו בדרכי הראיות ותשובת האפיקורסים, כספר האמונות, ספר שורשי הדת וספר המקמץ והדומה להם.

וחקרתי עליהם ולא מצאתי בהם ספר מיוחד בחכמת המצפון[עריכה]

וראיתי החכמה הזאת שהיא חכמת חובות הלבבות, שהניחוה ולא חברוה בספר שיהיה כולל שורשיה (ופרקיה), [ושהיא כארץ עזובה ולא סדרוה בחבור שיקיף את כל פרקיה], ותמהתי על זה תימה גדולה. עד שאמרתי בלבי, שמא המין הזה מן המצוות, אין אנחנו חייבין בו מן התורה אלא שחיובו מדרך המוסר להורות הדרך הנכונה והישרה, וכמוהו כמו התוספות שהם רשות, שאין אנחנו נתבעין בהם, ולא נענשים אם נתעלם מהם, ועל כן הניחו הקדמונים לחברו בספר, עד שחפשתי על חובות הלבבות מן השכל ומן הכתוב ומן הקבלה, אם אנחנו חייבים בהם אם לאו, ומצאתים שהם יסודי כל המצוות, ואם יארע בהם שום הפסד, לא תיתכן לנו מצוה ממצוות האברים.

מן השכל, שאמרתי, כי כבר נתברר לנו כי האדם מחובר מנפש וגוף ושניהם מטובות הבורא עלינו: האחד נראה, והשני אינו נראה. ואנחנו חייבים לעבוד אותו בעבור זה עבודה גלויה ועבודה צפונה: הגלויה, חובות האברים, כמו התפלה והצום והצדקה, ולמוד תורה ולַמְּדָהּ, ועשות סוכה ולולב וציצית ומזוזה ומעקה, והדומה להם, ממה שיגמר מעשהו על ידי חושי האדם הנראים. אך העבודה הצפונה היא חובות הלבבות, (והוא) [כגון] שנייחד האל בלבותינו, ושנאמין בו ובתורתו, ושנקבל עבודתו ונירא אותו וניכנע מפניו ונבוש ממנו, ונאהב אותו ונבטח בו ונמסור נפשותינו אליו, ושנפרוש מאשר ישנא, ושנייחד מעשינו לשמו, ושנתבונן בטובותיו, והדומה לזה ממה שיוגמר במחשבת הלב ומצפונו מבלי אברי הגוף הנראים ממנו.

וידעתי דעת ברורה, כי חובות האברים לא תשלמנה [לנו] כי אם ברצון הלב וחפץ הנפש לעשותם ותאות לבנו לפעול אותם. ואם יעלה במחשבותינו שאין לבותינו חייבין לבחור בעבודת ה' ולחפוץ בה, יסתלק מעל אברינו חיוב המצוות שאנו חייבין בהם, מפני שאין מעשה נשלם מבלי חפץ הנפש בו. וכיוון שנתברר כי הבורא חייב את אברינו במצוותיו, לא היה נכון להניח נפשנו ולבנו, שהם מבחר חלקי עצמנו, שלא יחייבם בעבודתו כפי יכולתם, מפני שבהם גמר העבודה. ועל כן נתחייבנו בחובות גלויינו ומצפונינו – כדי שתהיה עבודתנו שלמה וגמורה וכוללת מצפונינו וגלויינו לבורא יתברך.

וכאשר התברר לי חיובם מדרך השכל, אמרתי בלבי, שמא העניין הזה אינו כתוב בספר תורתנו, ועל כן הניחו לחברו בספר שיורנו אותו ויראנו ענייניו. עד אשר בקשתיו בספר התורה ומצאתיו שנזכר בו פעמים רבות כמו שנאמר "ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך" ((דברים ו, ה-ו) ואמר "לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו" (דברים ל כ) ואמר "לאהבה את ה׳ אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם" (דברים יא יג) ואמר "אחרי ה׳ אלהיכם תלכו ואותו תיראו" (דברים יג ה) ואמר "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט יח) ואמר "ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה" (דברים י יב) ואמר "ואהבתם את הגר" וגומר (דברים י, יט) והיראה והאהבה מחובות הלבבות. ואמר בלאוין שבהן "לא תחמד אשת רעך ולא תתאוה" וגומר (דברים ה, יז); "לא תקום ולא תטור" (ויקרא יט יח) "לא תשנא את אחיך בלבבך" וגומר (ויקרא יט, יז); "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר טו לט); "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך" (דברים טו ז) ורבים כאלה. ואחר כך השיב את כל העבודה אל הלב ואל הלשון, כמו שנאמר "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום" וגומר "לא בשמים היא" וגומר "ולא מעבר לים היא" וגומר "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" ((דברים ל, יא-יד). ובשאר ספרי הנביאים האריכו בעניין והשיבו אותו בכמה מקומות, ואינני צריך להביאם מפני שהם רבים וידועים.

וכאשר התברר לי חיוב מצוות הלבבות מן התורה כאשר התברר מן השכל, חפשתי עליו בדברי רבותינו זיכרונם לברכה ומצאתיו יותר מפורש בדבריהם ממה שהוא מפורש בספרים ומן השכל. קצתו בכלל, כמו שאמרו (סנהדרין קו א): "רחמנא לבא בעי" ואמרו (ירושלמי ברכות פרק א הלכה ה): "לבא ועינא תרי סרסורי דחטאה נינהו" וקצתו בפרט במסכת אבות, שאין צורך להאריך בזכרו. ומצאתי הרבה ממנו במדותיהם ובמנהגיהם המקובלים מהם, כשהיו נשאלים על ענייניהם כמו שאמרו רבותינו ז"ל ״במה הארכת ימים?"‏[2]. וראיתי מצד הכתוב עוד במכה נפש בשגגה (במדבר לה,) שאינו חייב מיתה, ומי שהוא שוגג במצוות "אשר לא תעשינה" (ויקרא ד ב), שהיו חייבים עליהם במזיד אחת מד׳ מיתות בית דין או כרת, שאינו חייב עליהם אלא חטאת או אשם. וכל זה ראיה כי העיקר בחיוב העונש אינו אלא עד שיהיו הלב והגוף משתתפין במעשה, הלב בכוונתו והגוף בתנועתו. וכן אמרו במי שעשה מצווה ולא נתכוין לעשותה לשם שמים, שאינו מקבל עליה שכר. וכיוון שקוטב המעשה ועמודו בנויים על כוונת הלב ומצפונו, ראויה שתהא חכמת מצוות הלב קודמת בטבע לחכמת מצוות האברים.

וכאשר נתברר לי חיוב החכמה הצפונה מן השכל והכתוב והקבלה[עריכה]

אמרתי, שמא המין הזה מן המצוות, אין אנו חייבין בו בכל עת ובכל מקום כשמיטה וכיובל וכקרבנות. וכאשר עיינתי, מצאתי שאנו חייבין בו תמיד כל ימינו בלי הפסק, ושאין לנו שום טענה בהנחתו, כמו יחוד אלהינו בלבבנו ועבדו במצפונינו וליראה ולאהבה אותו ושנכסוף לעשות המצוות, שאנחנו חייבין בהן, כמו שאמר הכתוב "אחלי יכונו דרכי לשמור חוקיך" (תהלים קיט ה), ושנבטח בו ושנמסור נפשותינו אליו, כמו שנאמר "בטחו בו בכל עת עם שפכו לפניו לבבכם" וגומר (תהלים סב, ט), ולהסיר השנאה והקנאה מלבבנו ושנפרוש ממותרי ענייני העולם שטורדין אותנו מעבודת ה', כי כל זה אנו חייבין בו תמיד בכל עת ובכל מקום ובכל שעה ובכל רגע ועל כל עניין, בעוד שכלנו ונשמתנו בנו. והדומה לזה, עבד שצוהו רבו לעשות שתי מלאכות, האחת בביתו והשנית בשדה, כמו עבודת האדמה, ולעיין בה בעתים ידועות ובשעות ידועות, אם יעברו העתים ההם או אם לא ימצא לעשות מפני דבר שימנענו, יסתלק מעליו חיוב המעשה חוץ לביתו. אבל המעשה שצוהו לעשות בביתו אינו מסתלק מעליו כל ימי עמדו בו ועבדו את אדוניו, כשלא ימנענו מונע ולא יטרדהו טורד, וחיוב המעשה תמיד עליו כשיפנה. וכן מצוות הלב שאנו חייבין בהן, אין לנו טענה בהן ולא טורד מהן, אלא אהבת העולם, ושאין אנחנו מבינים עניין בוראנו, כמו שנאמר "והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם ואת פועל ה׳ לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו" (ישעיהו ה יב).

ואמרתי, שמא המין הזה מן המצוות אינו מתילד למצוות רבות, ועל כן הניחו אותם ולא חברו בהם ספד מיוחד, וכאשר חקרתי על מספרם ופרקיהם, מצאתים לרוב מאד בהתילדם, עד שחשבתי, כי מה שאמר דוד עליו השלום "לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד", אמרוֹ על מצוות הלבבות, כי מצוות האיברים יש להם מספר ידוע, כמו תרי״ג מצוות, אך מצוות הלבבות רבות מאד, עד כי אין לתולדותיהן מספר.

ואמרתי עוד, שמא הם כל כך מבוארות וידועות לכל, וכל בני אדם דבקים בהם, עד שלא נצטרכו לחבר בספר, ועיינתי מנהגי בני אדם ברוב הדורות הנזכרים בספרים, ומצאתים רחוקים מן המין הזה מן המצוות, אלא הזריזים הפרושים בהם, כפי הנזכר עליהם; אך השאר – כמה היו צריכין להעיר ולהורות אותם, וכל שכן רוב אנשי זמננו זה, אשר זלזלו בחכמת מצוות האיברים [ועשייתן], כל שכן במצוות הלבבות. ואשר ידבנו לבו מהם לעיין בחכמת התורה, הוא מתכוון רק לדבר שיקרא בו חכם אצל עמי הארץ ושיעשה לו שם אצל הגדולים‏[3], ויט מדרך התורה אל מה שלא יקנהו מעלה יתירה ולא ינקהו ממכשול בנפשו, ושאם לא היה יודעו לא היה נענש עליו, והניח לעיין בשורשי דתו ויסודי תורתו, אשר לא היה לו להתעלם מהם ולהניחם, ושלא יוכל לקיים מצוות אם לא ידעם ויעשם, כמו אמונת היחוד: אם אנחנו חייבים לעיין בו מצד שכלנו או אם יספיק לנו אם נדעהו מצד הקבלה, שנאמר שאלוהינו אחד כאשר יאמרו הפתאים מבלי אות ומופת. או אם אנחנו חייבים לחקור על עניין האחד האמת והאחד העובר, להבדיל העניין הזה אצלנו משאר ענייני האחדים הנמצאים, אם לא.

והעניין הזה, אין המאמין רשאי שלא ידענו[עריכה]

שהתורה הזהירה עליו, דכתיב "וידעת היום והשבות אל לבבך" וגומר (דברים ד, לט), וכן שאר מצוות הלבבות שזכרנו ושאנו עתידים לזכור, אשר לא תגמר אמונת המאמין אם לא ידעם ויעשם, והיא החכמה הצפונה, אשר היא אור הלבבות ונוגה הנפשות, ועליה אמר הכתוב "הן אמת חפצת בטוחות ובסתום חכמה תודיעני" (תהלים נא ח). ואמרו על אחד מהחכמים, כי היה יושב עם בני אדם עד חצי היום, וכשהיה מתייחד עם איבריו, היה אומר: "הבו האור הצפון", והיה אומר על מצות הלבבות. ונשאל אחד מן החכמים על שאלה נכרית מעניין דין הגרושין, והשיב את שואלו: "אתה האיש השואל על מה שלא יזיקנו אם לא ידענו, הידעת כל מה שאתה חייב לדעתו מן המצוות אשר אינך רשאי להתעלם מהם ואין ראוי לך לפשוע בהם, עד שנפנית לחשוב בשאלות נכריות, אשר לא תקנה בהם מעלה יתירה בתורתך ואמונתך, ולא תתקן בה מעוות במדות נפשך? והנה אני נשבע, כי מחמש ושלשים שנה אני מתעסק במה שצריך לי ממצוות תורתי, ואתה יודע רוב טרחי בעיון ורב הספרים אצלי, ולא פניתי לבי למה שפנית לבך לשאול עליו". והאריך להוכיחו ולביישו על זה. וחכם אחר אמר: "למדתי לברר מעשי חמש ועשרים שנה". ואמר חכם אחר: "יש מן החכמה מה שהוא צפון בלבות החכמים כמטמון הנסתר, אשר אם יסתירוהו, לא ישיגנו אדם, וכאשר יגלוהו לא יעלם מאדם יושר אמריהם בו". וזה כמו שאמר הכתוב "מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה" (משלי כ ה), רצה לומר, כי החכמה תקועה בתולדות האדם וטבעו ובכוח הכרתו, כמים הטמונים בלב הארץ, והנבון המשכיל ישתדל לחקור על מה שיש בכוחו ובמצפוניו מן החכמה לגלותו ולהראותו וישאבנה מלבו, כאשר יחקר על המים אשר במעמקי הארץ.

ואני שאלתי אחד מהנחשבים מחכמי התורה במקצת מה שזכרתי לך בחכמות המצפון, והשיב אותי כי הקבלה תעמוד במקום העיון בזה ובמה שדומה לו. אמרתי לו: אין זה ראוי אלא למי שאין בו יכולת לעיין מפני מעוט הכרתו ודוחק הבנתו, כנשים וכקטנים וחסרי הדעת מן האנשים, אך מי שבכוח שכלו והכרתו לעמוד על ברור מה שקבל, ועכבוהו מלעיין בו בשכלו העצלות והקלות במצוות האל ובתורתו, הוא נענש על זה ואשם על אשר התעלם ממנו. וזה הדבר דומה לעבד שצווהו המלך לקבל ממון מעבדי מלכותו ושימנה המעות וישקלם וירצם , והיה העבד פקח בכל אשר ציוהו המלך. ויתחכמו לו עבדי המלכות לפייסו בדברים עד אשר האמין בהם, והביאו הממון אליו ואמרו לו כי הוא שלם במנינו ובמשקלו ובמרצה, והאמין להם והתעצל לעמוד על ברור דבריהם והקל במצוות המלך. וכאשר הגיע הדבר אל המלך, צווה להביא הממון לפניו. וכאשר שאל אותו על משקלו ומנינו, לא יכול להשיב על הדבר, וחייבו המלך על אשר הקל במצוותו וסמך על דברי עבדיו בדבר שהיה יכול לעמוד עליו, אפילו אם ימצא הממון כדבריהם. ואלו לא היה בקי בעניין, לא היה מתחייב על אשר סמך עליהם. וכן אתה, אם לא היית יכול להגיע אל עניין זה מדרך שכלך, כמו עילות מצוות השמע, הייתה נראית טענתך טענה בעמדך מחקור עליו. וכן אם הייתה דעתך קצרה והכרתך חלושה מהשיג אליו, לא היית נענש על פשיעתך, ותהיה כנשים וכקטנים, אשר הוא בידיהם דרך קבלה. אבל אם אתה איש דעת ותבונה, שתוכל לעמוד בהם על ברור מה שקיבלת מהחכמים בשם הנביאים משורשי הדת וקוטבי המעשים, אתה מצווה להשתמש בהם, עד שתעמוד על העניין ויתברר לך מדרך הקבלה והשכל יחד. ואם תתעלם ותפשע בדבר, תהיה כמקצר במה שאתה חייב לבוראך יתברך.

וזה יתבאר משני פנים:[עריכה]

האחד מהם, כמה שאמר הכתוב: "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין" וגומר "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך" וגומר (דברים יז, ח-י). וכשאתה משתכל במה שכולל הפסוק הראשון מענייני הדינין, תמצאם דברים שצריכים לפרוט אותם ולחלקם ולדקדק בהם בדרך הקבלה, לא בדרך אותות השכל – הלא תראה שלא הזכיר בכללם עניין מן העניינים אשר יושגו מצד השכל, כי לא אמר "כשתסתפק בעניין היחוד איך הוא, או בשמות הבורא ובמדותיו ובשורש משורשי הדת, כעבודת המקום, ובטוח עליו, והכנע לפניו, ויחד המעשה לשמו, ולברר המעשים הטובים מפגעי ההפסד, וענייני התשובה מן העבירות, ולירא ממנו, ולאהבה אותו, ולהתבושש מפניו, ולחשוב עם הנפש בעבור שמו והדומה לזה ממה שיגיע אליו האדם בדרך השכל וההכרה, שתאמין בהם על ידי חכמי התורה והסמך, ותסמוך על דברי קבלתם בלבד. אבל אמר שתשוב אל דעתך ותשמש בשכלך במה שדומה לזה, אחר שתעמוד עליו מצד הקבלה, שהיא כוללת כל מצוות התורה ושורשיהן ופרקיהם, ותחקור עליו בשכלך ותבונתך ושקול דעתך, עד שיתברר לך האמת וידחה השקר, כדכתיב "וידעת היום והשבות אל לבבך" וגומר (דברים ד, לט), וכן אומר בכל מה שנוכל לעמוד על ברורו מדרך השכל. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: (ספרא פרשה א): "כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא", מפני שדעת עניין היחיד כענף מן הדברים שיובנו בדרך השכל, וכיוון שיתחייב בו, יתחייב בכולם.

והשני, ממה שאמר הכתוב "הלוא ידעת אם לא שמעת" וגומר (ישעיהו מ, כח). אמר "הלא ידעת", על הידיעה שהיא בצד הראיה; ואמר "הלא שמעת", על דרך הקבלה והסמך. וכן אמר "הלוא תדעו הלוא תשמעו הלוא הוגד מראש לכם" (שם, כא), הקדים הידיעה מצד הראיה על הידיעה מצד הקבלה וההגדה. וכן אמר משה רבינו "הלה׳ תגמלו זאת עם נבל ולא חכם" וגומר "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודוד שאל אביך ויגדך" וגומר (דברים לא, ו-ז). וזה ראיה על מה שזכרנו, כי הקבלה, ואם גם אם היא קודמת בטבע מפני צורך הלומדים אליה תחילה, אין מן הזריזות שיסמוך עליה לבדה מי שיוכל לדעת ברורה בדרך הראיות, ומן הדין לעיין במה שיושג מדרך השכל ולהביא עליו ראיות במופת ששיקול הדעת עוזרו, למי שיש לו יכולת לעשות כן.

אמר המחבר: וכיון שעמדתי על חיוב מצוות הלבבות[עריכה]

ושאנחנו חייבים בהם ממה שזכרנו, וראיתי שהונחו ולא חובר בהם ספר מיוחד. והתבוננתי מה שהם בו אנשי דורנו מקוצר דעתם להבינם, כל שכן לעשותם ולהתעסק בהם. והיה מחסד האלוהים עלי שהעירני לחקור על חכמת המצפון.

וראיתי במעשי קדמונינו זיכרונם לברכה ובמה שקבלנו מדבריהם, כי יותר היו זריזים ומשתדלים בחובת עצמם ממה שהיו משתדלים בתולדות הדינים והשאלות הנכריות המסופקות,‏[4] ושהשתדלותם הייתה בכללי הדינים ולברר עניין איסור והיתר, ואחר כך היו מתעסקים ומשתדלים לברר מעשיהם וחובות לבותם. וכשהייתה באה לידם שאלה נוכרית מתולדות הדינים, היו מעיינים בה בעת ההיא בדרך הסברא ומוציאים את דינה מן העיקר שהיה בידם, ולא היו מטרידים דעתם עליה קודם לכן, מפני שהיו ענייני העולם נקלים בעיניהם. וכשהיו צריכין לפסוק את הדין בעניין ההוא, אם היה הדין ברור להם מן היסודות שקבלו משם הנביאים עליהם השלום, היו פוסקים אותו על הדרך ההוא. ואם תהיה השאלה מן התולדות שמוציאים דינם מן היסודות ההם, היו מעיינים בה דרך סברתם, ואם יסכימו כולם לדעת אחת, היו פוסקים, ואם היו חולקים בדין, היו פוסקים כדעת הרוב, כמו שאמרו על הסנהדרין (סנהדרין פח ב): "נשאלה שאלה לפניהם. אם שמעו, אמרו להם, ואם לאו, עומדים למניין: רבו המטהרין, טהרו, רבו המטמאים, טמאו", מעיקר שבידם: "יחיד ורבים הלכה כרבים" (מקומות רבים בש"ס). וחברו במסכת אבות מוסרם ויושר מדותם המקובלות מהם כל איש בזמנו ובמקומו.

ואנשי התלמוד אמרו על רבותיהם מה שיורה על עומק חכמתם ורוב השתדלם לבדר את מעשיהם, והוא מה שאמרו (ברכות כ א): "בשני דרב יהודה כוליה תנויי בנזיקין הוה, ואנן קא מתניתן טובא. ואילו רב יהודה כד הוה שליף מסאניה הוה אתי מטרא, ואנן אילו מענינן ואזלינן ומענינן ליכא מאן דמשגח בן. אמרי ליה: קמאי היו מסרי נפשייהו על קדושת השם אנן לא מסרינן נפשין על קדושת השם". ואמרו (עבודה זרה יז ב): "אמר רב הונא כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר "וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת" (דברי הימים ב טו ג), אלא בתורה וגמילות חסדים".

והתברר לי, כי שורשי המעשים שמתכוונים בהם לשמו יתברך הם מיוסדים על בר הלב וזוך המצפון. ואם יארע על הכוונה הפסד, לא יהיו המעשים מקובלים, ואם גם אם ירבו ויתמידו, כמו שאמר הכתוב "גם כי תרבו תפלה" וגומר "רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם" וגומר (ישעיהו א, טו-טז). ואומר "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל יד). ואמר "תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג כו), ואמרו קדמונינו זכרונם לברכה בזה (ירושלמי ברכות פרק א הלכה ה): "אי יהבת לי לבך ועיניך אנא ידע דאת דילי", ואמר הכתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" וגומר (במדבר טו, לט). ואומר "במה אקדם ה' אכף לאלהי מרום האקדמנו בעולות" וגומר (מיכה ו, ו), והייתה התשובה "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך" וגומר (שם, ח). ואומר "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה'" וגומר (ירמיהו ט, כג). ופירוש עניין התשובה הזאת, שצריך המתהלל להתהלל בהבנת דרכי והכרת חסדי, להתבונן בבריאתי ולהכיר גבורתי וחכמתי מתוך מעשי. וכל מה שהבאתי מן הפסוקים הם ראיות על חיוב מצוות הלבבות ומוסר הנפשות.

וצריך שתדע, כי הכוונה והתועלת במצוות הלבבות הם שיהיו גלויינו וצפונינו שווים ושקולים בעבודת ה’, עד שתהיה עדות הלב והלשון והאברים שווה, ויצדיק כל אחד מהם את חברו ויעיד לו ולא יחלוק עליו ולא יסתור דבריו. והוא אשר יקראהו הכתוב תמים, באמרו "תמים תהיה עם ה׳ אלוהיך" (דברים יח ג), ואמר "תמים היה בדורותיו" (בראשית ו ט), ואמר "הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו" (תהלים טו ב), ואמר "אשכילה בדרך תמים מתי תבוא אלי אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי" (תהלים קא ב). ואמר במי שאין תוכו כברו: "ולא היה לבבו שלם עם ה׳ אלוהיו" (מלכים א יא ד), ואמר "ויפתוהו בפיהם, ובלשונם יכזבו לו, ולבם לא נכון עמו" וגומר (תהלים עח, לז). ומן הידוע, שכל מי שחולק קצתו על קצתו ומכזיב קצתו את קצתו בדבור או במעשה, אין מאמינים בצדקו ואין הנפשות מתיישבות על אמיתו. וכן אם יחלוק גלויינו על נסתרינו, וכוונת לבבנו על דיבורנו, ותנועת אברינו על מצפוננו, לא תהיה עבודתנו לאלוהינו שלמה, מפני שאינו מקבל ממנו עבודה מזויפת, כמו שנאמר "לא אוכל און ועצרה" (ישעיהו א יג), ואמר "כי אני ה׳ אוהב משפט שונא גזל בעולה" (ישעיהו סא ח), ואמר "וכי תגישון עור לזבוח אין רע" וגומר (מלאכי א, ח), ואמר "הנה שמוע מזבח טוב" וגומר (שמואל א טו, כב). ומפני זה תהיה מצווה אחת שקולה כמצוות רבות, כפי הלב והכוונה, ועבירה אחת שקולה כעבירות רבות. ואפשר שתהיה המחשבה במצווה והכוסף לעשותה מיראת אלוהים, שוקלת מצוות רבות מזולתה, כאשר אמר ה׳ לדוד "יען אשר היה עם לבבך לבנות בית לשמי" וגומר (דברי הימים ב ו, ח). ואמר "אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו ויקשב ה׳ וישמע ויכתב ספר זיכרון לפניו ליראי ה׳ ולחושבי שמו" (מלאכי ג טז), ואמרו זיכרונם לברכה בפירושו (ברכות ו א): "מאי ולחושבי שמו? אפילו חשב לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה".

וכאשר עמדתי על מה שהזהיר עליו השכל והכתוב והקבלה ממצוות הלבבות, החילותי להרגיל את נפשי בהם, ועמסתי עליה משא ידיעתם ועשייתם, וכל אשר נגלה אלי מהם עניין, גלה לי את הסמוך לו, והסמוך לו את הסמוך לו, עד אשר רחב העניין, והיה לי קשה לזכור אותו תמיד (מלבי) [בלבי]. ויראתי השכחה על מה שעלה במחשבתי מהם, והתכת מה שקפא ברעיוני מענייניהם, עם מעוט העוזרים מאנשי דורנו עליהם, והסכמתי לכתבם על ספר ושאחברם בחבור, שיהיה כולל שורשיהם וסובב פרקיהם והרבה מתולדותיהם, כדי שאבקש את נפשי תמיד לדעתם ואחייבנה לעשותם. ובמה שיהיה מהם פעלי שווה עם דבורי, אודה לאל העוזר אותי עליו והמורה לי את שביליו, ובמה שיהיה מהם חולק עליו ומקצר מהגיע אליו, אאשים את נפשי ואוכיחנה ואטעון עליה ממנו, עד שיתבאר לה עוולה מצדקו, ונטותה מיושרו, ועוותה מתיקונו, וקוצר מעשיה מתמותו. וראיתי לשומו דבר קיים ומטמון צפון ונר שיאיר לבני אדם ויורה להם הדרך אשר ילכו בה, וקיוויתי שתהיה תועלת זולתי בו יותר מתועלתי, והוראת בלעדי מהשלמת חפצי. ואמרתי בלבי, שאחבר בעניין הזה ספר, שיהיה מתחלק על שורשי חובות הלבבות ומצוות המצפונים ולשומו מאסף לכל, ושיהיה מספיק בעניין, ומורה הדרך הטובה והישרה, ומנהיג במנהגי הקדמונים ומוסר החסידים, ומעיר משינת הפתיות, ומעמיק בדקדוקי החכמה הזאת, ומזכיר דעת האלהים ותורותיו, וגורם להצלת הנפש, ומזרז העושה, ומעורר המתעלם, ומיישר המקדים, ומרגיל המתאחר, ומאשר המתחילים, ומראה הדרך לנבוכים.

וכאשר זממתי לעשות מה שהסכמתי עליו מחבור הספר הזה, ראיתי כי אין איש כמוני ראוי לחבר חבור כמוהו[עריכה]

ושיערתי בנפשי כי כוחי קצר מחלק מחלקותיו כפי הצריך לו, מפני כובד הדבר בעיני וקוצר דעתי וחלישות שכלי מהשיג העניינים, ושאינני בקי בצחות לשון הערבי אשר בה חברתי אותו, מפני שהיא קרובה להבין לרוב אנשי דורנו. ויראתי שאטרח בדבר שיראה בו קוצר כוחי‏[5] ושאעבר בו את המידה הנכונה, עד שאמרתי בנפשי לשוב ממחשבתי ולהשיבה ממה שהסכימה עליו.

וכאשר זמותי להסיר משא הטורח הזה מעלי ולהניח לי מחברו, שבתי וחשדתי את נפשי על בחרה במנוחה ולשכון במעון העצלה בהשקט ובבטחה. ויראתי שיהיה רצון התאוה להניח המחשבה הזאת, ושהוא הטני אל דרך המנוחה והשלוה ולהסכים על ההנחה ולשבת במושב העצלות. וידעתי, כי כמה שכלים‏[6] אבדו בעבור המורא, וכמה חסרונים גרם אותם הפחד. וזכרתי דברי האומר: "מן הזהירות, שלא תרבה להיזהר". ואמרתי, שאם היה כל מתעסק בעניין מענייני הטובה או להורות הדרך הישרה הנכונה שותק ועומד עד אשר יגמר לו כל רצונו, לא היה אדם מדבר דבר אחרי הנביאים עליהם השלום אשר בחרם ה' לשליחותו ואימצם בעזרתו. ואילו היה כל מי שרוצה למלאות לו כל מידות הטוב ולא יכול להשיגם, מניח מה שיזדמן לו מהן, היו כל בני אדם ריקים מן הטובות וחסרים מן החמודות, ושבים במרוצת תוחלת נכזבה, והיו שבילי הטוב שוממים ומעונות החסד נעזבים.

והבינותי, כי הנפשות תאוותם רבה להשיג תכלית הרע, ומתרשלות לעסוק בדרכי החסד, ומתעצלות להקדים אל הטובות, והולכות תמיד בדרכי השחוק והשמחה. ואם נראה אליהן מראה תאווה שיקרא אתהן, בודות דברי שקר לנטות אליו וסומכות את טענותיו להעמיד נטייתו ולחזק אודותיו הסיבות שמביאות אליו וענייניו, ולחבר פרידותיו הניגודים שבו. ואם (יאור) [יאיר] להם נר האמת לקרוא אותן, בודות דברים בטלים להימנע מנטות אליו, וטוענות עליו, ומחטיאות את שביליו, וסותרות את ענייניו להפריד (טבורו) [חבורו] ולהיפרד ממנו. וכל אדם אויבו בין צלעיו, אלא אם יהיה לו עזר מאלוהיו, ומוכיח מזומן מנפשו, ושלטון גובר אשר יקשור אותה בחבל העבודה ויבלמנה ברסן הצדק ויכנה בשוט המוסר. וכאשר יחשוב לעשות טובה, אל יאחר, ואם ישיאהו לבו לדרך אחרת, יגער בו ויתגבר עליו.

על כן ראיתי להכריח את נפשי לסבל טורח חבור הספר הזה, ולבאר עניינו בכל לשון שאוכל ובכל מליצה שתזדמן לי שיובן העניין מהם. ואזכור מתולדות חובות הלבבות מה שיבוא לידי, ולא אטרח להביאם כולם, כדי שלא יארך הספר, אך אזכיר מן הדברים הצריכים לכל שורש משורשיו בשער שלו מה שראוי לו. ובאלוהים האחד האמת אעזר, ועליו אבטח, וממנו אשאל ברחמיו לאמצני ולהורות אותי בו את הדרך הישרה, אשר הוא רוצה בה ושהיא מקובלת בעיניו בדבור ובמעשה בסתר ובגלוי.

וכאשר נגמרה עצתי והסכמתי לחברו, תקנתי אשיותיו והצעתי מכונותיו[עריכה]

ובניתי אותו על עשרה שורשים מקבצים כל חובות הלבבות. וחילקתי אותו לעשרה שערים, כל שער מהם מיוחד לשורש אחד משורשיו, כולל את גבוליו ומחלקותיו, העניינים התלויים בו והפנים המפסידים אותו. ואני אוחז בו הדרך הקרובה להעיר, להורות ולהשכיל בלשון המבואר הקרוב והנוהג, כדי שיהיה מה שאני רוצה לבארו קרוב להבין. ואניח הלשון העמוק והמילות הנכריות והמופתים ההולכים על דרך מלאכת הניצוח דיאלקטיקה, שקורין אותה אנשי חכמת הדיבור בלשון ערבי אלג׳דא"ל, והמחקרים הרחוקים, אשר לא ייתכן להתיישב עליהם בספר הזה, מפני שלא הבאתי בו אלא הראיות המספיקות אשר תתיישב הדעת עליהן על משפטי החכמה האלוהית. וכמו שאמר הפילוסוף: "אין ראוי שנבקש בהשגת כל מחקר מחקר שכלי המצאה שהיא על דרך המופת הוכחה חותכת, כי אין כל מחקר שכלי נמצא במופת. ולא שנבקש בחכמת השימוש חשבון, הנדסה, פיזיקה, מוזיקה ודומיהן הדבר המספיק הוכחה מסברה ללא ראיה חותכת, ולא בחכמת האלוהות להרגיש ולהמשיל הוכחות מהרגשות ומשלים, ולא בתחילת החכמה היצורית‏[7] מופת, ולא בראשית המופת מופת". כי כאשר נשמר מן הדברים האלה, יקל עלינו להגיע אל בקשתנו; ואם לא נעשה כן, נטעה מדרך עניינינו ויקשה עלינו למצוא מה שהייתה כוונתנו אליו.

ומפני שהיה ספרי זה מן החכמה האלוהית, נשמרתי בו מן הראיות שהן הולכות על דרך חכמת הדבר וחכמת השימוש, אלא בשער הראשון ממנו, כי אפשר שידחקנו הצורך אליהן מפני דקות מחקרנו בו. ושמתי רוב ראיותי מן הדברים המושכלים, וקרבתים בדמיונים הקרובים, אשר אין בהם ספק, וסמכתי להם מה שמצאתי כתוב בספרי הנביאים, ואחר כך סמכתי להם דברי הקבלות שקיבלנו מרבותינו זיכרונם לברכה ומן החסידים והחכמים שבכל אומה שהגיעו דבריהם אלינו – מפני שקיוויתי שיהיו הלבבות נוטים אליהם ומקשיבים אל חכמתם, כמו דברי הפילוסופים ומוסר הפרושים ומנהגיהם המשובחים. וכבר אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, (סנהדרין לט ב): "כתוב אחד אומר "וכמשפטי הגויים אשר סביבותיכם עשיתם" (יחזקאל יא יב) וכתוב אחד אומר "לא עשיתם" (שם ה, ז), הא כיצד? כמתוקנים שבהם לא עשיתם, כמקולקלים שבהם עשיתם". ואמרו, (מגילה טז א): "כל האומר דבר חכמה אפילו באומות העולם נקרא חכם", ואמרו בהבאת המשלים לקרב העניינים הקשים בהם (יבמות כא א): "אגמרה בסימנין ואסברה בדדמי לה", והחכם אמר "להבין משל ומליצה, דברי חכמים וחידותם" (משלי א ו).

אמר המחבר, כאשר הסכמתי לחבר בספר הזה חלקי חובות הלבבות[עריכה]

כיוונתי את מחשבתי לבחור אותן שתהיינה כוללות את זולתן וסובבות את שאריתן,

  • ושמתי שורשן העליון ויסודן הגדול יחוד האל בלב שלם.
  • ואחר כך עיינתי במה שאנו חייבין לחבר אל יחודו מהחובות הנזכרות הראויות לו ממנו, וידעתי דעת ברורה כי הבורא יתברך מפני שהוא אחד אמת ולא ישיגהו שום עצם ולא מקרה, ואין מחשבתנו משגת דבר שאינו עצם ולא מקרה, נמנעה ממנו השגתו מצד עצם כבודו יתברך, והוצרכנו לדעת ולהשיג מציאותו מצד בריותיו, וזה הוא שער הבחינה בברואים, שמתי הבחינה שורש שני לכלל מחובות הלבבות.
  • והתבוננתי במה שראוי לאחד האמת מן האדנות ומה שחייבים בריותיו בו מעבודתו, שמתי קבלת עבודת האלוהים שורש שלישי לכלל מחובות הלבבות.
  • ואחר כך נתבאר לי מה שראוי לאחד האמת מהתייחדו בהנהגת הכל, ושהתועלת והנזק אינם כי אם ממנו וברשותו לבדו התחייבנו לבטוח עליו ולהימסר אליו, שמתי הביטחון שורש רביעי לכלל מחובות הלבבות.
  • ואחר כך חשבתי בעניין האחד האמת מהתייחדו בכבודו, ושאיננו משתתף עם דבר ואינו דומה לדבר. הוצרכנו לחבר אל זה שנעבדהו לבדו ונייחד כל המעשים לשמו, כי איננו מקבל המעשה המשתתף בו זולתו עימו, שמתי המעשה המיוחד לשם האל שורש חמישי לכלל מחובות הלבבות.
  • וכאשר שוטטו רעיוני לחשוב במה שאנו חייבים לאחד האמת מספר רוממותו וגודלו, מפני שאין כמוהו. הוצרכנו לחבר אל זה שנכנע לו כפי יכולתנו, שמתי את הכניעה שורש ששי לכלל מחובות הלבבות.
  • וכאשר הבינותי מה שהוא עובר על בני אדם, שהם מתעלמים ומקצרים במה שהם חייבים בו מעבודת האל יתברך, והדרך שיכולין לתקן בה מעוותם וקיצורם היא התשובה ובקשת הכפרה, שמתי התשובה שורש שביעי לכלל מחובות הלבבות.
  • וכאשר חיפשתי להשיג אמיתת מה שאנו חייבים לה' יתברך מן החובות הנגלות והנסתרות, וידעתי, כי לא ייתכן לקיים אותן עד שנחשוב עם נפשותינו בעבורן לאל יתברך ושנדקדק עליהם, שמתי החשבון עם הנפש שורש שמיני לכלל מחובות הלבבות.
  • וכאשר השיבותי אל מחשבתי בעניין האחד האמת, ראיתי כי יחודו בלב שלם לא יתקיים בנפש המאמין כשלבו שיכור ביין אהבת עולם ונוטה אל תאוותיו הבהמיות. ואם ישתדל לפנות את לבבו ולסלק את מצפונו ממותרי העולם ולפרוש ממעדניו, יתקיים הייחוד השלם בלבו ויעל אל מעלתו, שמתי הפרישות שורש תשיעי לכלל מחובות הלבבות.
  • ואחר כך חקרתי על מה שאנו חייבים לבורא יתברך, אשר הוא תכלית כל תאוה וקץ כל תקווה, כי ממנו התחלה ואליו התכלה. ומה שראוי לו ממנו מאהבת רצונו ויראת חרונו, אשר המה תכלית הטובה והרעה, כמו שאמר הכתוב "כי רגע באפו חיים ברצונו" וגומר ( תהלים ל, ו), שמתי אהבת האל יתברך שורש עשירי לכלל מחובות הלבבות.

וכאשר עלו בידי מדרך הסברא, חקרתי עליהם מן הכתוב אצלנו והמקובל בידינו, ומצאתי בהם במקומות רבים. ואני עתיד לבאר כל דבר מהם בשער המיוחד לו בעזרו יתברך. וקראתי לספרי זה שם מעניין כוונתי בו, והוא

ספר תורת חובות הלבבות.


וכוונתי בו להתחכם ולהעיר הפתאים והמקצרים מאנשי תורתנו ונוחלי חוקי דתנו במה שיספיק להם מן הראיות, אשר יעיד השכל בבירורן ואמיתתן. ולא יכחש[ו] בהן כי אם אנשי החונף והשקר מפני שהאמת כבד עליהם, ושהם מבקשים להקל על עצמם. ולא אטרח להשיב עליהם, מפני שלא הייתה כוונתי בזה הספר להשיב על החולקים על עיקר תורתנו; אך כוונתי לגלות מה שהוא תקוע בשכל הצלול משורשי דתנו וטמון בנפשותינו מקוטבי תורתנו. וכאשר נעורר מחשבותינו לחשוב בהם, תתברר אמיתתם במצפונינו ויראו מאוריהם על אברינו. וזה דומה לאחד מחכמי החוזים שנכנס בחצר אחד מאוהביו והרגיש שיש בה מטמון. חקר עליו, וימצאהו כסף שחור, נשתנית צורתו מן החלודה שעלתה עליו. לקח ממנו מעט ומרקו במלח ובחומץ וישטפהו וייפהו, עד ששב הכסף אל צורתו הנאה ואל הדרו וזיוו, ואחר כך ציווה בעל הבית לעשות בשאר המטמון כן. ואני כוונתי לעשות כן במטמוני הלבבות: לגלות אותם ולהראות פני זוהר מעלותם, כדי שיעשה כן מי שרוצה להתקרב אל האלוהים ולהידבק בו.

וכאשר תקרא, אחי, את ספרי זה ותעמוד על עניינו[עריכה]

קחהו אליך לזיכרון ודון על נפשך דין אמת והפוך בו וילדהו הוצא את התולדות מהכללים, והדבק אותו אל לבך ומצפונך. ואם תראה בו שום טעות, תקנהו, או חסרון – השלימהו, וכוון בו כוונת המעשה במה שיורה עליו וינהיג אליו, ואל תכוון לקנות השם ולהתפאר בחכמתו. ודונני לזכות במה שתשקיף עליו מטעות או משגיאה ובמה שיראה מקוצר ידי בענייניו ובמיליו, מפני שמיהרתי לחברו ולא התמהמהתי, כי יראתי שימהרני המוות וימנעני ממה שקוויתי בו. ותדע, כי הכח הבשריי קצר מהשיג והטבע האנושי חסר מהשלים, כמו שאמר הכתוב, "אך הבל בני אדם כזב בני איש במאזנים לעלות המה מהבל יחד" (תהלים סב י). וכבר הקדמתי להתוודות על קוצר כוחי במה שיש בו כופר לטעות ולשגיאה שתהיינה בו. וראוי שתדע, כי כל חובות הלבבות ומוסרי הנפשות נכנסים תחת אלה העשרה שורשים אשר חיברתי בספר הזה, צווייהם ולאויהם, כהכנסת הרבה מן המצוות תחת "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט יח) ותחת דברי הכתוב "לא עשה לרעהו רעה" (תהלים טו ג) ותחת מה שנאמר "סור מרע ועשה טוב" (תהלים לד טו)}}. הדבק אותם אל מחשבתך, והשיבם אל רעיונך תמיד, ויראו לך תולדותיהם בעזרת ה' כשיראה מלבך שאתה חפץ בהם ונוטה אליהם, כמו שכתוב "מי זה האיש ירא ה', יורנו בדרך יבחר, נפשו בטוב תלין, וזרעו יירש ארץ, סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם" ([[{{{2}}}]]) (שם כב, יב).

וראיתי לחתום פתיחת הספר הזה במשל נאה, יזרז אותך לעמוד על ענייניו ויעירך לדעת מעלת המין הזה מן המצוות משאריתן, ומעלת שאר החכמות הטבעיות והמוסריות והדבריות מחכמת התורה, והבינהו בקוראך אותו והשיבהו ברעיוניך, תמצא מה שאתה חפץ בעזרת ה'. והוא, שאחד מן המלכים חלק אל עבדיו לוזי המשי פקעות משי לבחון בהם את דעתם. הזריז מהם והנלבב שבהם בחר מחלקו הטוב שהיה בו, ומן השאר גם כן בחר הטוב שבו, ועשה מחלקו שלשה מינים – טוב ובינוני ופחות. ועשה מכל מין לבדו הטוב במה שראוי לעשות ממנו ועשה ממנו אצל האומנים הבקיאים בגדי חופש בגדים יקרים, על פי יחזקאל כז מעניינים שונים זה מזה, וצבעונים שאינם דומים זה לזה. וילבשם לפני המלך בכל זמן ובכל מקום כראוי לו מהם. והכסיל מעבדי המלך עשה מכל חלקו מן המשי מה שעשה הזריז מהמין הפחות שבו ומכרו במה שנזדמן לו מן הדמים, וימהר להנות בו במאכל טוב ובמשתה טוב וכדומה לו. וכשהגיע הדבר אל המלך, רצה את מעשה הזריז הנלבב והקריבו אליו והעלהו אל מעלת אנשי סגולתו. וירע בעיניו מעשה הכסיל ויגרשהו והרחיקו אל שוממות ארצותיו, והשכינו עם אנשי קצפו.

וכן האלוהים יתברך נתן ספר תורתו האמת לעבדיו לבחון אותם. והמשכיל הפקח, כשהוא קורא אותו ויבינהו הבנה ברורה, יחלקהו לשלושה חלקים: האחד מהם לדעת העניינים הדקים הרוחניים, אשר הם חכמת המצפון, כחובת הלבבות ומוסרי הנפשות, ויחייב את נפשו לעשותם תדיר. ואחרי כן יברור ממנו חלק שני, והיא חכמת חובות האברים בזמנם ובמקומם. ואחר כך ישמש בחלק השלישי בענייני דברי הימים לדעת כתות בני אדם ותולדותם על סדר הדורות שעברו, ומה שאירע מן הדברים והחידות בימים קדמונים. וישמש בכל עניין ממנו בזמנו ובמקומו וכראוי לו כפי הצורך אליו, ויעזר על השתמשו בכל אחד מהם בחכמת השימוש ובחכמת המופת אשר בחכמת הדבר, שמהם תהיינה ההקדמות (לחכמת) [לחכמה] האלוהית.

כי מי שאינו בקי בהם, אינו מכיר סימני חכמת הבורא בבריאותיו, ולא ידע ענייני גופו כל שכן זולתו, כאשר זימן העבד הזריז כלי בעלי המלאכות להשלים מה שכוון לעשותו מן המשי של המלך. והפתי הנמהר בעמדו על ספר האלוהים, הוא משמש בו לדעת חידות הראשונים, ודברי הקדמונים, וימהר ליהנות בו בענייני העולם. ויביא ראיה ממנו לרדוף אחרי התאוה ולהניח דרך הפרישות, ולעשות כרצון איש ואיש, וללכת אחרי רצון כל מין ומין מבני האדם כדעתם וכחפצם, והוא כמו שאמר הכתוב "הוא ימות באין מוסר וברוב איוולתו ישגה" (משלי ה כג). בחון אחי המשל הזה, והשיבהו אל מחשבתך. והתבונן מספר תורת אלוהיך מה שהעירותיך עליו, והעזר להשיג אותו בקריאת ספרי הגאון רבינו סעדיה זיכרונו לברכה, שהמה מאירים השכל, ומחדדים הבינה, ומורים הפתי, ומזרזים העצל.

והאלוהים יורנו דרך עבודתו, כאשר שאל ממנו משיחו "תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח" (תהלים טז יא).

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ ספרים אחרים: והב’ מה שהוא מוחש
  2. ^ ראו למשל מגילה כז:.
  3. ^ נוסח אחר: ושיתואר במדע אצל הגדולים המדומים
  4. ^ נוסח אחר: הקשות
  5. ^ נוסח אחר: שאטרח בדבר יותר מן הראוי
  6. ^ ספרים אחרים: שכרים
  7. ^ ספרים אחרים: הטבעיית


חובת הלבבות
הקדמה
שער היחוד | שער הבחינה | שער עבודת האלהים | שער הבטחון
שער יחוד המעשה | שער הכניעה | שער התשובה | שער חשבון הנפש | שער הפרישות | שער אהבת ה'
חתימה