מעשה אפוד (דוראן)/פרק כא

הפרק העשרים ואחד

בבנין הִתְפַּעֵל הִתְפַּעֵל הִתְפַּעַלְתָּ הִתְפַּעַלְתִּי וכו'

כבר התבאר במה שקדם המכוון בבנין הזה בשמוש הלשון העברי וכי שמושו ושמוש הנִפְעַל משתוה על הרוב ובהנחתו הראשונה. ואשר אומר אותו עתה הוא כי עם העיון הטוב יראה כי לבנין הזה סגולות מה לקוחות מענין המקרים אשר יורו עליהם וטבעם, וסגולות מה לקוחות מצד השמוש. אמנם הלקוחות מענין המקרים וטבעם, כי הוא כבר יאמר על המקרים המחשביים לבד, רצוני אשר מציאותם בנפש, או לאשר הם נאמרים לבד מזולת השקפה שיהיה הענין כן חוץ לנפש, אמנם יורה עליהם מצד מה שהם נמצאים בנפש או נאמרים. והמשל "וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם" (בראשית ג, ח), הרצון בו מחשבת התחבו, לא אמר וַיֵּחָבֵא, כי נחבא לא יוכל ואם יסק שמים שם הוא ויציע שאול הננו. וכן "מִתְעַשֵּׁר וְאֵין כֹּל מִתְרוֹשֵׁשׁ וְהוֹן רָב" (משלי יג, ז); "מִמִּתְכַּבֵּד וַחֲסַר לָחֶם" (משלי יב, ט); "אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר" (משלי כה, יד) – הענין אלה כלם הוא במחשבה ודבור, לא בבחינה שיהיה הענין כן חוץ לנפש. ומזה המין "וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ" (בראשית כב, יח) כמו שהתבאר (מעשה אפוד (דוראן)/פרק יא). וכן "וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ" (דברים כט, יח), "אֲשֶׁר הַמִּתְבָּרֵךְ בָּאָרֶץ" (ישעיהו סה, טז); וכן "וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם" (במדבר יג, כ) הוא שיתחזקו במחשבתם ושלא יפחדו בלקחם מפרי הארץ, וכן כתב הרמבן ז"ל. וכן "אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ" (משלי כה, ו), וכן על אשת ירבעם כתוב "וְהִיא מִתְנַכֵּרָה" (מ"א יד, ה), והיה זה לפי מחשבתה. וכן "וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם" (דברים כח, סח), הרצון בו המחשבה ובקשת ההמכר, לא בפעל, כי כבר אמר "ואין קונה, ואינו כמו "כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי" (אסתר ז, ד) בבחינה זו, כי שם בפעל נמכרו. וכן "הַמִּתְנַבְּאוֹת מִלִּבְּהֶן" (יחזקאל יג, יז). ויפול ישמושה ברוב על נביאי שקר לסבה זו, או על הבלתי נביאים בפעל ומבקשים להנבא ושמכינים עצמם על זה.

וכן מסגלת זה הבנין להורות על חוזק והפלגת רושם פעל הפועל בעצמו והשארותו והמשך מציאותו והתמדתו והתרבותו. אמר "אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר" (ישעיהו מה, טו), לא אמר נִסְתָּר, להורות על הפלגת ההסתר; "וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ" (תהלים פג, ד) – יורה על רבוי העצות והתמדתן. "זִכְרוּ זֹאת וְהִתְאֹשָׁשׁוּ" (ישעיהו מו, ח); "הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בראשית ו, ט); "וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ" (בראשית לז, לד); "וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר" (קהלת ז, טז); "וְהִתְחוֹלֵל לוֹ" (תהלים לז, ז); "אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב" (תהלים עו, ו); "וָאֶתְחַנַּן אֶל יְיָ" (דברים ג, כג); "וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה" (אסתר ד, ד); "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי" (יחזקאל לח, כג), "הִתְאַזְּרוּ וָחֹתּוּ" (ישעיהו ח, ט), "הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ" (צפניה ב, א) "וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט" (תהלים קלט, כא), "כִי יִרְעַב וְהִתְקַצַּף" (ישעיהו ח, כא), "מִתְרוֹנֵן מִיָּיִן" (תהלים עח, סה), "וַיִּתְעַדְּנוּ בְּטוּבְךָ" (נחמיה ט, כה), "וְיִשְׂתָּעֵר עָלָיו" (דניאל יא, מ), "חַיָּתוֹ לֹא יִתְחַזָּקוּ" (יחזקאל ז, יג), "וָאֶשְׁתּוֹמֵם עַל הַמַּרְאֶה" (דניאל ח, כז), "וְכִלְיוֹתַי אֶשְׁתּוֹנָן" (תהלים עג, כא). אלה כלם והדומים להם יורו על חוזק רושם פעל הפועל בעצמו והפלגתו והמשך מציאותו, ויכללו גם כן מציאות המקרים האלה בנפש. והנה רב שמוש הבנין הזה הוא על המקרים אשר יפעלם הבעל נפש בעצמו, וזה במקרים הנפשיים על הרוב, ובזולתם על המעט. וגם כשיאמר המקרים הנמצאים בזולת הבעל נפש הם מחשביים ונאמרים על צד המשל – "וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי עַד" (חבקוק ג, ו); "פּוֹר הִתְפּוֹרְרָה… מוֹט הִתְמוֹטְטָה" (ישעיהו כד, יט) "וְהִתְנוֹדְדָה כַּמְּלוּנָה" (ישעיהו כד, כ), "צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס" (ישעיהו כח, כ), "יִתְעוֹפֵף כְּבוֹדָם" (הושע ט, יא) וכן כל מה שידמה לזה ובקשת ומצאת. הנה אלה סגולות הבנין הזה ומה שייוחדו בו עם שמירתו תמיד מה שישתתף בו על הנפעל והוא הוראתו על פעל הפועל בעצמו בהנחתו הראשונה. וראי שתדע שאני לא אגזור שתהיינה תמיד הוראת ההתפעל ההוראות הנזכרות וששמושו תמיד יהיה השמוש הנזכר, כי כבר אפשר שלא יורה בשמוש הכתוב כי אם על מה שיורה עליו הנפעל סתם. אבל אגזור כי הוא כוחני על זה מצד שמושו מה שאין כן בזולתו. וכמו שנקרא השחוק סגלה לאדם מצד הכח אשר לו על הצחוק, לא שיהיה יצחק תמיד, כן הענין בסגלות אשר הונחו לבנין זה.

וכבר אמרו המדקדקים שהוא יורה על הפעל פועל בזולת וקראוהו באלה מִתְעַבֵּר. וראיתם על זה שמצאו בכתוב קצת פעלים שיראה בתהלת המחשבה מהם ההתעברות כמו "וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם" (ויקרא כה, מו) "וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם" (שמות לב, ג), "וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ" (בראשית לז, יח), "וְהִתְאַוִּיתֶם לָכֶם" (במדבר לד, י) וזה נטיה מהם מהאמת בזה, לפי שהוראת זה הבנין על פעל הפועל בעצמו הוא יותר מיוחד אליו מאשר הוא לבנין נִפְעַל. וכבר השיגו זה קצת האחרונים תמצא המדקדק המעולה ר' מאיר בר דוד כתב על זה: "ועוד צריך אתה לדעת כי בנין הִתְפַּעֵל לא תמצאנו פעול מאחר אם לא תהיה רוב הסבה ממנו" ע"כ. והאריך בזה בספרו בהשגת ההשגה אשר עשה לחלוק על קצת דעות ר' יונה בספרו בהשגה. אמנם הביא הראשונים אל מה שאמרו מזה מה שמצאו בפסוקים הנזכרים מלות מורות על הפעולים, והטעה אותם אוֹתָם ואֵת ואוֹתוֹ. והא"ע נשתבש בזה גם כן וכתב על "וְהִתְנַחַלְתֶּם" שהוא כמו "וְהִתְאַוִּיתֶם", וכתב על "וְהִתְאַוִּיתֶם" שהיא כמו "וְהִתְנַחַלְתֶּם" והפעול – הארץ. אמנם הרש"י ז"ל כתב בכלם בפירושיו מה שיורה על בקיאותו ושלמותו בחכמת הדקדוק עם היותה בהשקפה אל שלמותו דבר קטן. אמר: "ויתנכלו – נתמלאו נכלים וערמומיות; אותו – כמו אִתּוֹ – עִמּוֹ – כלומר אליו". כבר הורה על כי היות אחי יוסף הפועלים בעצמם, והתיר הספק באוֹתוֹ כשאמר כי הכונה אֵלָיו, ונתן הסבה כי כמו שבא בכתוב אִתּוֹ שהוא כמו עִמּוֹ, כאמרו "נִמֹּלוּ אִתּוֹ" (בראשית יז, כז) – השמוש בו כמו אֵלָיו. אמר: "ויתפרקו – לשון פריקת משא, כשנטלו מאזניהם נמצאו הם מפורקים מאזניהם מנזמיהם; את נזמי – כמו מִנִּזְמֵי, כמו "כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר" (שמות ט, כט)." אמר: {{וְהִתְנַחַלְתֶּם אוֹתָם – כמו וְהִתְחַזַּקְתֶּם; לִבְנֵיכֶם – החזיקו בהם לנחלה לצורך בניכם אחריכם; ולא יתכן לפרש הנחילום לבניכם, שאם כן היה לו לכתוב וְהִנְחַלְתֶּם.}} אמר: {{והתאויתם – לשון סבה ונטיה, כמו "תְּתָאוּ" (במדבר לד, ז).}} וכתב על "תְּתָאוּ" – "תסבו ותלכו". הנה כבר עשה אותו בודד. הנה לפי זה לא יצא בנין התפעל בדרך שמושו ולא נמצא מתעבר כמו שחשבו. וכבר נמצאו פעלים אחרים מזה הבנין יחשב בהם ההתעברות ולא זכרום המדקדקים בביאור, כמו "אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי" (שמות י, ב), "וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ" (דברים ה, יח), והרש"י ז"ל זכרם והניחם באופן מסכים למה שהונח מסגולת זה הבנין. אמר: "אשר התעללתי במצרים – שחקקתי, כמו "כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי" (במדבר כב, כט). ואינו לשון פעל ומעללים, שאם כן היה לו לכתוב עוֹלַלְתִּי." הנה שהניח ביאורו באופן מסכים למה שהונח. כי מן הידוע שהגזרה הזאת היא בודדת, והשחוק הוא מקרה שיחדשהו השוחק בעצמו. אמנם "וְלֹא תִתְאַוֶּה" מבואר מענינו שהוא התפעלות לבעל התאוה, לא לענין אשר עליו התאוה, ומפני זה כתב הרש"י ז"ל: "ולא תתאוה – ולא תירוג, אף הוא לשון חמדה, כמו "נֶחְמָד לְמַרְאֶה" (בראשית ב, ט) [דמתרגמינן] דמרגג למחזי." לא אמר זה על דרך הביאור לאמרו "לֹא תִתְאַוֶּה", כי הגזרה הזאת מבוארת בעצמה שתורה על החמדה ועדיה רבים בכתוב – "נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ" (ישעיהו כו, ט), "אִוָּהּ לְמוֹשָׁב" (תהלים קלב, יג), "תַּאֲוָה נִהְיָה" (משלי יג, יט), "לֹא הִתְאַוֵּיתִי" (ירמיהו יז, טז) וזולתם – ואיך יבאר אותה במה שהוא יותר נעלם ואף כי מהלשון הארמי; אבל חשש הרב שאולי יחשוב חושב כי פירוש אונקלוס לזאת הגזרה הוא באופן חולק על מה שהשורש מבנין התפעל ושתרגומו "לא תירוג" הוא יוצא ומורה על התעברות הגזרה, לזה אמר כי "לא תירוג" הוא מורה על החמדה גם כן כמו "לֹא תִתְאַוֶּה", ולזה אמר אף הוא לשון חמדה, וכאלו רצה שאחר שהוא לשון חמדה מבואר מענינו שהוא התפעלות לחומר ויהיה "לֹא תִתְאַוֶּה" כפי השורש המונח מבנין התפעל. וכבר אפשר שימצאו מקומות אחרים בכתוב יראה מהם בהתחלת המחשבה ההתעברות לבנין התפעל, ועליך להקיש עליהם ממה שנאמר. והנה כתבתי למעלה כי דעת קצת מדקדקים שהבנין הזה ילקח במקום שלא הוזכר פועלו לפעמים, וכי לא אסכים עמם בזה לסבה שזכרתי. ואוסיף עתה סבה אחרת, והוא מה שאראה בכתוב כי ירכיבהו עם שלא הוזכר פועלו כשירצה זה ממנו, כמו "אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס" (ויקרא יג, נה), "אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה" (דברים כד, ד), "לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם" (במדבר א, מז) – הורה זה כי הוא בעצמו לא ישמש השמוש הזה.

הנה כבר התבארו סגולות הבנין הזה מצד הוראתו על ענין המקרים אשר יאמר עליהם. אמנם סגולותיו מצד השמושים הם כי תמיד תהיינה בו התי"ו והה"א להורות על ענינו. אמנם הה"א תמיד בפעל, והתי"ו בפעל על הרוב ובכח על המעט, וזה בהיותה בכח הדגש. כמו "וַהֲנִחוֹתִי חֲמָתִי בָּם וְהִנֶּחָמְתִּי" (יחזקאל ה, יג), "אַל תִּטַּמְּאוּ" (ויקרא יח, כד), "וַיִּטַּהֲרוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם" (נחמיה יב, ל), וכל מה שבא מהטומאה והטהרה בבנין זה, "אֵת מִדַּבֵּר" (יחזקאל ב, ב) – אלה כלם בא בהם תי"ו ההתפעל מכח הדגש.

ומסגולותיו כי תמיד התי"ו נמשכת לה"א בכל הגזרות זולת אשר פ"א הפעל בהם אחת מאותיות ס"ש, כי אז כשפ"א הפעל אחת מאלה, פ"א הפעל נמשכת לה"א, והתי"ו באה אחר פ"א הפעל. כמו "וְיִשְׁתַּמֵּר חֻקּוֹת עָמְרִי" (מיכה ו, טז), ו"אַל תִּשְׁתָּע" (ישעיהו מא, י), "וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל" (ישעיהו נט, טו), "וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב" (קהלת יב, ה), "מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי" (שמות ט, יז), "אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר" (ישעיהו מה, טו). וכשפ"א הפעל אחת מאותיות ז"צ, הנה עם זה תהיה להם סגלה אחרת, והוא שעם הצ' תשוב התי"ו טי"ת, ועם הז' תשוב דל"ת. כמו "הִצְטַיַּדְנוּ אֹתוֹ" (יהושע ט, יב), "וּמַה נִּצְטַדָּק" (בראשית מד, טז), "רַחֲצוּ הִזַּכּוּ" (ישעיהו א, טז) – דינו הִזְדַּכּוּ. וכן שמשו בו החכמים ז"ל – "נזדכה לפלוני" (סנהדרין ל א) וכן הכתוב בארמי – "הִזְדְּמִנְתּוּן לְמֵאמַר קָדָמַי" (דניאל ב, ט). ואמנם עשה כל זה כי ראה אותו יותר קל על המבטא. וכבר נשתנה הסדר הזה במה שכתוב "וְהִתְשׁוֹטַטְנָה בַּגְּדֵרוֹת" (ירמיהו מט, ג), וגם זה להקל על המבטא שלא יתחברו ג' אותיות ממוצא אחד. וכן באמרו "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ" (שמות ב, ד), כי היו"ד השרשית בא מכח הנח אשר בתי"ו האינ"ת והיא קודמת לתי"ו ההתפעל וגם זה להקל במבטא. וכל זה כבר אמרו אותו המדקדקים, אלא שאני לא ארגיש הקל במבטא ב"הִצְטַיַּדְנוּ" ו"נִצְטַדָּק" בהיותו עם טי"ת מאשר הוא עם התי"ו, ומפני שלא יורגש הבדל ביניהם בדבור אין ראוי שייוחס זה לבעל הלשון. ואמנם עשה זה בעל הכתב ולא אדע לזה סבה, ואולי כי לא ראה הזדווג שתי אלה האותיות בכל הכתוב בחר הזדווגם להדמותן ביחס המספרי, כי יחס הטי"ת מן האחדים הוא יחס הצד"י מן העשרות וגם כן הן משתוות ביחס אל מוצאיהן, כי יחס הטי"ת אל מוצאה הוא יחס הצד"י אל מוצאה. ובחר הזדווגם בבנין זה לפי שהגשמים המתפעלים והמשתנים אשר הם גשמי עולם ההויה וההפסד הם המדרגה התשיעית לגשמים המוחשים, והיא לבדה אשר תתפעל ותשתנה. ולא תחשוב כי בשתי אלה הגזרות לבד תשוב תי"ו ההתפעל טי"ת, כי גם בכל הגזרות שתהיה פ"א הפעל צדי תשוב תי"ו ההתפעל טי"ת, כמו מה שבא בארמי "גִּשְׁמֵהּ יִצְטַבַּע" (דניאל ד, ל), ובלשון חכמים ז"ל "מצטמק ויפה" (שבת לז ב), "מצטרך", "מצטנן" וכל מה שידמה לזה.

ואחר שהתבארו סגלות הבנין אודיע הדמיונים אשר לו בכתוב על דרך הראשונים. וכבר בא הבנין הזה על שלשה פנים התפעל בפתח העי"ן והתפעל בצירי העי"ן והתפ'־על אלא כי התפועל בא תמיד בנחי העי"ן וכפולה הלמ"ד ואולי שהפועל בזולת בגזרות האלה הוא בנין פועל כי לא נבדלו ממנו כי אם בתוספת הה"א והת*ו המורות על בנין זה. ואחר זה אתן הדמיונים. העוברים מהשלמים "יִרְעַב וְהִתְקַצַּף" (ישעיהו ח, כא), "וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ" (דברים כט, יח), "וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם" (דברים כב, א), "הִתְקַדְּשׁוּ לְמַדַּי" (דה"ב ל, ג), ובלא דגש "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָתְפָּקְדוּ" (מ"א כ, כז); "וְהִתְגֹּעֲשׁוּ וְהִתְהֹלָלוּ" (ירמיהו כה, טז); "וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם" (במדבר יג, כ).

שמות הפועלים – "אֲשֶׁר הַמִּתְבָּרֵךְ" (ישעיהו סה, טז); "שְׁמִי מִנֹּאָץ" (ישעיהו נב, ה); הוא כמו מִתְנוֹאֵץ. "מִתְדַּפְּקִים עַל הַדָּלֶת" (שופטים יט, כב), "מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ" (שיר השירים ח, ה).

המקור – "צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס" (ישעיהו כח, כ), "וְלִפְנֵי הִתְגַּלַּע" (משלי יז, יד), "וּמִן הִתְחַבְּרוּת אֵלָיו" (דניאל יא, כג) לדעת ר' יונה (הרקמה שער יד).

הצוויין – "הִתְחַפֵּשׂ" (מ"א כב, ל); "הִתְקַדְּשׁוּ וּבָאתֶם" (ש"א טז, ה); "הִתְפַּתְּחִי מוֹסְרֵי" (ישעיהו נב, ב).

העתידים – "וָאֶתְמַשֵּׁל כֶּעָפָר" (איוב ל, יט). "יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹהִים" (יונה א, ו), "וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב" (קהלת יב, ה); "אָז תִּתְעַנַּג" (ישעיהו נח, יד); "חֲזַק וְנִתְחַזַּק" (ש"ב י, יב), ובה"א – "נִתְעַלְּסָה בָּאֳהָבִים" (משלי ז, יח); "וַיִּתְעַדְּנוּ בְּטוּבְךָ" (נחמיה ט, כה), ובאתנח – "וְהָעֲמָקִים יִתְבַּקָּעוּ" (מיכה א, ד); "נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף" (תהלים קז, ה), "תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ" (איכה ד, א).

הדמיון לנחי הפ"א שהיא אל"ף. העוברים – "עֹז הִתְאַזָּר" (תהלים צג, א).

הצווי – "הִתְאַזְּרוּ וָחֹתּוּ" (ישעיהו ח, ט); "הִתְאַחֲדִי הֵימִנִי" (יחזקאל כא, כא)

הדמיון לנחי הפ"א שהיא יו"ד ולנחי הפ"א והלמ"ד שהן יו"ד וה"א – "וְהִתְוַדָּה עָלָיו" (ויקרא טז, כא), "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם" (ויקרא כו, מ).

הצווי – "הִתְיַצֵּב עַל עֹלָתֶךָ" (במדבר כג, ג).

המקור – "בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף" (בראשית מה, א), "לְהִתְיַצֵּב עַל יְיָ" (איוב א, ו).

העתידים "וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ" (תהלים פג, ד), "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ" (שמות ב, ד).

הדמיון לנחי העי"ן שהיא וי"ו או יו"ד. העוברים – "הִתְבֹּנַנְתָּ עַד רַחֲבֵי אָרֶץ" (איוב לח, יח), "וְהִתְעֹרַרְתִּי כִּי מְצָאוֹ רָע" (איוב לא, כט), "מוֹט הִתְמוֹטְטָה" (ישעיהו כד, יט).

שמות הפועלים – "מִתְעוֹרֵר לְהַחֲזִיק" (ישעיהו סד, ו); "מִמִּתְקוֹמְמִים בִּימִינֶךָ" (תהלים יז, ז); מִתְקוֹמָמָה לוֹ" (איוב כ, כז).

העתידים "וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט" (תהלים קלט, כא), ובהעמדה – "רָאִיתִי בֹגְדִים וָאֶתְקוֹטָטָה" (תהלים קיט, קנח); "בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן" (תהלים צא, א); "וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי עַד" (חבקוק ג, ו), ובהעמדה – "וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ" (בראשית ב, כה); "וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה" (אסתר ד, ד).

הדמיון לנחי הלמ"ד שהיא אל"ף או ה"א. העוברים – "אֲשֶׁר הִתְעַנָּה" (מ"א ב, כו); "וְכִי הִתְעַנִּיתָ בְּכֹל" (מ"א ב, כו); "לֹא הִתְאַוֵּיתִי" (ירמיהו יז, טז); "הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה" (במדבר יא, ד); "וְהִתְאַוִּיתֶם לָכֶם" (במדבר לד, י), "וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק" (שמות כד, א).

שמות הפועלים – "וּמִתְעָרֶה כְּאֶזְרָח" (תהלים לז, לה), "וְהוּא מִתְחַבֵּא" (דה"ב כב, ט); "הוֹי הַמִּתְאַוִּים" (עמוס ה, יח).

המקור – "לְהָבִין וּלְהִתְעַנּוֹת" (דניאל י, יב).

הצווי – "שְׁכַב עַל מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְחָל" (ש"ב יג, ה) – דינו וְהִתְחָלֶה.

העתידים – "וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם" (בראשית ג, ח), ובלא ה"א – "וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה" (בראשית ט, כא). "וְתָשֹׁב תִּתְפַּלָּא בִי" (איוב י, טז); "וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס" (בראשית כד, סה) – דינו ותתכסה.

הדמיון לחסר הפ"א שהיא נו"ן או למ"ד. העוברים – "עַל כָּל הִתְנַדֵּב" (עזרא א, ו); "אֲשֶׁר הִתְנַפָּלְתִּי" (דברים ט, כה).

שם הפועל – "אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם" (תהלים ח, ג); "הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם" (שופטים ה, ט); "וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת" (שמות ט, כד).

המקור – "וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ" (בראשית מג, יח).

העתידים – "וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יְיָ" (דברים ט, יח); "וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם" (דברים לב, לו); "יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם" (ירמיהו יג, טז).

הדמיון לחסר הפ"א ונח הלמ"ד שהיא אל"ף. העוברים – "וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם" (ש"א י, ו) – היו"ד מקום אל"ף; "וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי" (יחזקאל לז, י); "הִנַּבְּאוּ בַבַּעַל" (ירמיהו כג, יג) – דינם הִתְנַבֵּאתִי, הִתְנַבְּאוּ.

שמות הפועלים – "מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר" (מ"א א, ה); "מִתְנַבְּאִים" (במדבר יא, כז).

המקור – "וַיְכַל מֵהִתְנַבּוֹת" (ש"א י, יג), ובא על דרך בעלי ה"הין.

העתידים – "וַיִּנַּשֵּׂא לְעֵינֵי כָל הַגּוֹיִם" (דה"ב לב, כג); "יִנַּשְּׂאוּ לְהַעֲמִיד חָזוֹן" (דניאל יא, יד); "וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ" (במדבר כד, ז) – הת"וין בשלשתן מובלעות בדגשין ודינם וַיִּתְנַשֵׂא, ויִתְנַשְׂאוּ, וְתִתְנַשֵׂא; "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ" (במדבר טז, ג). הדמיון לכפול העי"ן והלמ"ד. העוברים – "וּבָא וְהִתְפַּלֵּל" (מ"א ח, מב); "הִתְפַּלַּלְתָּ אֵלַי" (מ"ב יט, כ); "הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם" (שמות י, ב); ובלא דגש – "וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ" (מ"א ח, לג), "וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם" (מ"א ח, לה), ובהעמדה "תַּחַת שֹׁאָה הִתְגַּלְגָּלוּ" (איוב ל, יד), ובאל"ף מקום ה"א "אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב" (תהלים עו, ו).

שמות הפועלים – "עוֹדְךָ מִסְתּוֹלֵל" (שמות ט, יז), "אִישׁ מִתְהַלֵּל" (משלי כה, יד); "וּקְרֻעֵי בְגָדִים וּמִתְגֹּדְדִים" (ירמיהו מא, ה); "מִתְנוֹסְסוֹת עַל אַדְמָתוֹ" (זכריה ט, טז).

המקור – "לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ" (בראשית מג, יח), "לְהִתְהַלֵּל עִם נַחֲלָתֶךָ" (תהלים קו, ה).

הצוויין – "וְהִתְחוֹלֵל לוֹ" (תהלים לז, ז); "הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ" (צפניה ב, א).

העתידים – "בְּמוֹ פִי אֶתְחַנֶּן" (איוב יט, טז), "וָאֶתְחַנַּן אֶל יְיָ" (דברים ג, כג), "וְכִלְיוֹתַי אֶשְׁתּוֹנָן" (תהלים עג, כא); "וּמִגֵּז כְּבָשַׂי יִתְחַמָּם" (איוב לא, כ), "הוּא יִתְבּוֹלָל" (הושע ז, ח), "יִשְׁתּוֹמֵם לִבִּי" (תהלים קמג, ד), "יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל" (ירמיהו ט, כג), "וַיִּתְמַרְמַר אֵלָיו" (דניאל ח, ז); "מַה תִּתְהַלֵּל" (תהלים נב, ג); "יִתְבָּרֲרוּ וְיִתְלַבְּנוּ" (דניאל יב, י), "וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם" (מ"א יח, כח), ובנו"ן – "יִשְׁתַּקְשְׁקוּן בָּרְחֹבוֹת" (נחום ב, ה); "לֹא תִתְגֹּדְדוּ" (דברים יד, א); "תִּתְגֹּדְדִי בַת גְּדוּד" (מיכה ד, יד).

הדמיון לכפול הפ"א והעי"ן ונח הלמ"ד – "אֶדַּדֶּה כָל שְׁנוֹתַי" (ישעיהו לח, טו); "אֶדַּדֵּם עַד בֵּית אֱלֹהִים" (תהלים מב, ה) – הת"וין מובלעות בדגשין.

הנה שכבר נשלמו הדמיונים לכל הששה בנינים שהניחו הראשונים, וזה בכל הסוגים הנזכרים מהנמצא מהם בכתוב. וראוי אחר כן שנתן הדמיונים בשלא הוזכרו פועליהם, לפי שהם חלק מהבנינים הקודמים, ולא הניחום הראשונים בנינים בפני עצמם להעדר מהם שמות הפועלים והצוויין, וזה כבר התבאר (לעיל פרק יא).