מדרש תנחומא בשלח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מדרש תנחומא · בשלח · >>


פיסקאות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח

פרשת בשלח

<< · מדרש תנחומא · בשלח א · >>

פרק יג

א בשלח. שלוח הזה לוויה, כמה דאת אמר (בראשית יח, טז): "ואברהם הולך עמם לשלחם". וכן הוא אומר (שם כו, לא) "וישלחם יצחק וילכו" וגו'. ולמה פתח הכתוב בלשון הזה הפה שאמר לא אשלח, חזר ואמר: אנכי אשלח אתכם, לכך פתח ויהי בשלח. ומה שכרו (דברים כג, ח): "לא תתעב מצרי". הפה שאמר לא ידעתי את ה', חזר ואמר: ה' הצדיק. ומה שכרו נתן להן קבורה, שנאמר: נטית ימינך תבלעמו ארץ. ולא נחם נהגם, כמו דאת אמר (תהלים עז , כא): "נחית כצאן עמך". ואומר (שם עח, יד) "וינחם בענן יומם". דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא קרוב הדבר שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם. ועוד, קרוב הדרך לחזור למצרים. ועוד, קרובה שבועה שנשבע אברהם לאבימלך, "אם תשקר לי" וגו' (בראשית כא, כג), ועדיין לא בא נכדו. ועוד, קרובה מלחמה ראשונה לשניה. דבר אחר: כי קרוב הוא קרוב הוא שירשו הכנענים את הארץ, דכתיב (שם טו, טז) "ודור רביעי ישובו הנה". ועדיין לא היה להם דור רביעי. והקיפן במדבר ארבעים שנה. אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני מוליכן דרך פשוטה, עכשיו מחזיקין איש איש בשדה ובכרם ומבטלין מן התורה, אלא אני מוליכן דרך המדבר ויאכלו את המן וישתו מי באר, והתורה מתיישבת בגופן. ועוד, כששמעו הכנענים שישראל נכנסין לארץ, עמדו ושרפו את הזרעים, ועקרו את האילנות, וקצצו את הנטיעות, וסתרו את הבניינים, וסתמו את המעיינות. אמר הקדוש ברוך הוא: אני הבטחתי את אברהם אביהם להכניסם בארץ מלאה כל טוב, הריני מעכבן במדבר ארבעים שנה, עד שיעמדו הכנעניים ויתקנו מה שקלקלו. וחמושים עלו בני ישראל אחד מחמישה. ויש אומרים: אחד מחמישים. ויש אומרים: אחד מחמש מאות. רבי נהוראי אומר: העבודה, לא אחד מחמשת אלפים. ואימתי מתו בימי האפלה, שהיו קוברין ישראל מתיהן, ומצרים יושבין בחשך, ישראל הודו ושבחו על שלא ראו שונאיהם ושמחו בפורענותן:

<< · מדרש תנחומא · בשלח ב · >>

ב ויקח משה את עצמות יוסף מנין יודע משה היכן יוסף קבור אמרו: סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור, היא הודיעה את משה היכן יוסף קבור. עמדו מצרים ועשו לו ארון של מתכת ושקעוהו בנילוס. בא משה ועמד על נילוס. נטל צרור וחקק בו עלה שור, וצווח ואומר: יוסף יוסף, הגיעה שעה שהקדוש ברוך הוא גואל את בניו, והשכינה מעכבת לך, וישראל וענני כבוד מעכבין לך. אם אתה מגלה את עצמך, מוטב. ואם לאו, הרי אנו נקיים משבועתך. מיד צף ועלה ארונו של יוסף. ואל תתמה, שהרי הוא אומר (מלכים ב ו, ה): "ויהי האחד מפיל הקורה ואת הברזל נפל אל המים ויצעק ויאמר אהה אדוני והוא שאול", (שם, ו) "ויאמר איש האלהים אנה נפל ויקצב עץ וישלך שמה ויצף הברזל". והרי דברים קל וחומר, ומה אלישע תלמידו של אליהו הציף הברזל, משה שהוא רבו של אליהו, על אחת כמה וכמה! רבי נתן אומר: בקבורת המלכים היה יוסף קבור, שנאמר: ויחנטו אותו. ומנין היה יודע משה היכן ארונו של יוסף אלא בא ועמד בין הארונות, וצעק ואמר: יוסף יוסף, הגיעה השעה שהקדוש ברוך הוא גואל את בניו, השכינה מעכבת לך, וישראל וענני כבוד מעכבין לך. אם אתה מגלה את עצמך, מוטב. ואם לאו, אנו נקיים משבועתך, מיד נזדעזע ארונו ונטלו והלך. ללמדך, במידה שאדם מודד, בה מודדין לו. יוסף קבר את אביו, שנאמר (בראשית נ, ז): "ויעל יוסף לקבור את אביו", ואין באחיו גדול ממנו, שהיה מלך. וכתיב: (שם, ט) "ויעל עמו גם רכב גם פרשים". וזכה לצאת מן הקבר על ידי משה. משה הוציא את עצמות יוסף ממצרים. ואין בעולם גדול ממנו והוא מלך, שנאמר (דברים לג, ה): "ויהי בישרון מלך". לפיכך זכה משה שיתעסק בו שכינה, שנאמר (שם לד, ו) "ויקבר אתו בגיא". ולא עוד, אלא עם יעקב עלו עבדי פרעה וזקני ביתו וזקני ארץ מצרים. ועם ארונו של יוסף עלו השכינה והארון והכוהנים והלווים ושבעה ענני כבוד, וארונו של יוסף מהלך עם ארון העדות במדבר. ואומות העולם אומרים: מה טיבן של שני ארונות אלו וישראל אומרים: זה ארון המת, וזה ארון חי העולמים. והן אומרים: וכי דרכו של מת מהלך עם ארון חי העולמים! והן משיבין ואומרים להן: המת המונח בארון, קיים כל מה שכתוב בזה. מרים המתינה שעה אחת למשה, שנאמר (שמות ב, ד): "ותתצב אחותו מרחוק". לפיכך עכב הקדוש ברוך הוא במדבר וענני הכבוד והכוהנים והלווים שבעת ימים, שנאמר (במדבר יב , טו): "והעם לא נסע עד היאסף מרים". כי השבע השביע, השביען שישביעו לבניהם. את בני ישראל. למה השביע את אחיו ולא את בניו? אמר: אם אני משביע את בני, אין המצרים מניחין אותן. ואם יאמרו להן אבינו העלה את אביו. הן אומרים להן: אביכם מלך היה, לפיכך השביע את אחיו. דבר אחר: אמר להן: אבינו ירד כאן לרצונו, ואני העליתי אותו בעל כורחו. משביעני עליכם, שממקום שגנבתוני, לשם תחזירוני. וכן עשו, שנאמר (יהושע כד , לב): "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם". פקוד יפקוד במצרים. יפקוד, בים. פקוד במדבר. יפקוד בנחלי ארנון. פקוד בעולם הזה. יפקוד לעולם הבא:

<< · מדרש תנחומא · בשלח ג · >>

ג וה' הולך לפניהם יומם. את מוצא שבעה ענני כבוד היו, אלו הן: וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן, הרי אחד. "ועננך עומד עליהם" (במדבר יד , יד), הרי שנים. "ובעמוד ענן" (שם), הרי שלשה. (שם ט, יט) "ובהאריך הענן", ארבע. "ובהעלות הענן" (שמות מ , לו), חמשה. (שם, לז) "ואם לא יעלה הענן", ששה. (שם, לח) "כי ענן ה' על המשכן", שבעה. ארבע מארבע רוחות: ואחד מלמטה, ואחד מלמעלה, ואחד מהלך לפניהם. כל הנמוך מגביהו, וכל הגבוה מנמיכו, ושורף נחשים ועקרבים, מכבד ומרבץ את הדרך לפניהם:

<< · מדרש תנחומא · בשלח ד · >>

ד וה' הולך לפניהם במידה שאדם מודד, בה מודדים לו. אברהם ליוה מלאכי השרת, שנאמר (בראשית יח , טז): "ואברהם הולך עמם לשלחם". לפיכך ליוה הקדוש ברוך הוא את בניו במדבר ארבעים שנה. אברהם אמר: יוקח נא וכו' (כדכתיב בסדר וירא אליו):

<< · מדרש תנחומא · בשלח ה · >>

ה וה' הולך לפניהם יומם. והלא כבר נאמר (ירמיהו כג, כד): "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא". ואומר (ישעיהו ו , ג): "מלא כל הארץ כבודו". ומה תלמוד לומר וה' הולך להודיע חבת ישראל לפני האומות, כדי שינהגו בהם כבוד. ולא דיין שאין נוהגין בהן כבוד, אלא ממיתין אותן מיתות חמורות. לענין כן מהו אומר (יואל ד , ב) "וקיבצתי את כל הגויים והורדתים אל עמק יהושפט ונשפטתי עמם שם, על עמי ונחלתי ישראל אשר פזרו בגויים". על עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים לא נאמר, אלא על עמי ונחלתי ישראל. ואומר: (שם, יט) "מצרים לשממה תהיה ואדום למדבר שממה תהיה". באותה שעה, (שם, כ) "ויהודה לעולם תשב וירושלים לדור ודור". (שם, כא) "ונקיתי דמם לא נקיתי". אימתי: "וה' שוכן בציון" (שם):

<< · מדרש תנחומא · בשלח ו · >>

פרק יד

ו וחזקתי את לב פרעה. שהיה לבו ספק אם לרדוף אם לא. ואכבדה בפרעה בפרעה תחילה, שהוא התחיל בעבירה תחלה, שנאמר (שמות א , כב): "ויצו פרעה לכל עמו לאמר", וכן (שם ה, ו) "ויצו פרעה ביום ההוא את הנוגשים", לפיכך ממנו התחילה הפורענות, כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך, ואחר כך את עמך בדבר. כיוצא בו (בראשית ז, כג): "וימח את כל היקום מאדם ועד בהמה". מאדם שהוא התחיל בעבירה, ואחר כך בהמה ורמש. כיוצא בו (שם יט, יא) "ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנוורים מקטן", ואחר כך: "ועד גדול" (שם). כיוצא בו (שמות יב , יב): "והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם", ואחר כך "ועד בהמה" (שם). כיוצא בו (דברים יג, טז): "הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב", ואחר כך "ואת בהמתם" (שם). כיוצא בו (במדבר ה , כז): "וצבתה בטנה", ואחר כך "ונפלה יריכה" (שם). הבטן שהתחיל, ממנו התחילה הפורענות. והלא דברים קל וחמר, ומה המתחיל בעבירה ממנו התחילה הפורענות, המתחיל במצווה ומידה טובה מרובה, על אחת כמה וכמה!

<< · מדרש תנחומא · בשלח ז · >>

ז ואכבדה בפרעה. מגיד שכשיפרע הקדוש ברוך הוא מן האומות, שמו מתגדל בעולם, שנאמר (ישעיהו סו , יט): "ושמתי בהם אות ושלחתי מהם פלטים אל הגויים, תרשיש, פול, ולוד מושכי קשת, תובל, ויון האיים הרחוקים אשר לא שמעו את שמעי ולא ראו את כבודי, והגידו את כבודי בגויים". וכתיב (שם מה, יד) "כה אמר ה', יגיע מצרים וסחר כוש וסבאים אנשי מידה עליך יעבורו, ולך יהיו אחריך ילכו בזיקים יעבורו ואליך ישתחוו אליך יתפללו אך בך אל ואין עוד". מה כתיב אחריו (שם, טו) "אכן אתה אל מסתתר אלהי ישראל מושיע". וכן הוא אומר (יחזקאל לח, כב): "ונשפטתי אתו בדבר ובדם וגשם שוטף ואבני אלגביש אש וגפרית אמטיר עליו ועל אגפיו ועל עמים רבים אשר אתו". מה כתיב אחריו (שם, כג) "והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גויים רבים וידעו כי אני ה'". ואומר (תהלים עו, ג): "ויהי בשלום סכו ומעונתו בציון", (שם, ד) "שמה שבר רשפי קשת מגן וחרב ומלחמה סלה", (שם, ב) "נודע ביהודה אלוהים":

<< · מדרש תנחומא · בשלח ח · >>

ח ויקח שש מאות רכב בחור. משל מי היו? אם תאמר משל מצרים, והלא כבר נאמר: וימת כל מקנה מצרים. אם תאמר משל פרעה, והלא כבר נאמר: הנה יד ה' הויה במקנך וגו'. אם תאמר משל ישראל, והלא כבר נאמר וגם מקננו ילך עמנו וגו'! אלא משל הירא את דבר ה' מעבדי פרעה. הרי למדנו, שהירא את דבר ה', הם היו תקלה לישראל. מכאן אמרו: טוב שבגויים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו. ופרעה הקריב הקריב את הפורעניות לבוא עליו, והקריב את ישראל לתשובה. כיון שראו ששבו ישראל לאחוריהם וחנו לפני פי החירות לפני בעל צפון, אמר פרעה: בעל צפון הסכים על גזרתי לאבדם במים. התחיל לזבח לקטר ולנסך לעבודה זרה. לכך נאמר: ופרעה הקריב:

<< · מדרש תנחומא · בשלח ט · >>

ט וישאו בני ישראל וגו' וייראו מאד ויצעקו. תפשו אומנות אבותיהם. באברהם כתיב (בראשית יג , ד): "ויקרא שם אברם בשם ה'". ביצחק כתיב (שם כד, סג) "ויצא יצחק לשוח בשדה". ביעקב כתיב (שם כח, יא) "ויפגע במקום". אין פגיעה אלא תפילה, שנאמר (ירמיהו ז , טז): "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפילה ואל תפגע בי". ואומר (ישעיהו מא, יד): "אל תיראי תולעת יעקב". למה נמשלו ישראל לתולעת? לומר לך, מה תולעת הזה אינו מכה את הארזים אלא בפיה, והיא רכה ומכה את הקשה, כך אין להם לישראל אלא תפילה. שהאומות נמשלו כארזים, שנאמר (יחזקאל לא , ג): "הנה אשור ארז בלבנון". ואומר (תהלים כט , ה): "וישבר ה' את ארזי הלבנון". וכשהן מתגברים עליהם, חוזרים בתשובה וצועקים ומתפללין. וכן הוא אומר (בראשית מח, כב): "ואני נתתי לך שכם אחד וגו'". וכי בחרבו ובקשתו לקח? והלא כבר נאמר (תהלים מד , ז), "כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני"! אלא חרבי זו תפילה. וקשתי זו בקשה. וכן הוא אומר (דברים לג , ז): "וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה" וגו'. וכן דוד אומר (שמואל א יז , מה): "אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות אלהי מערכות ישראל אשר חרפת". וכן הוא אומר (תהלים כ, ח): "אלה ברכב ואלה בסוסים" וגו'. וכן הוא אומר (דברי הימים ב יד, י): "ויקרא אסא אל ה' אלהיו ויאמר, ה' אין עמך לעזר בין רב לאין כח, עזרנו ה' אלהינו כי עליך נשענו ובשמך באנו על ההמון הזה, ה' אלהינו אתה אל יעצור עמך אנוש". במשה הוא אומר (במדבר כ , יד): "וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום" וגו', (שם, טו) "וירדו אבותינו מצרימה" וגו', (שם, טז) "ונצעק אל ה' וישמע קולנו". אמר להם: אתם מתנאים על שהורישו לכם אבותיכם, "הקול קול יעקב" (בראשית כז, כב), "וישמע ה' את קולנו" (דברים כו , ז), ואנו על מה שהוריש לנו אבינו, "ועל חרבך תחייה" (בראשית כז, מ). ואף כאן: ויצעקו בני ישראל אל ה', תפשו אומנות אבותיהן. וכשהן צועקין, הקדוש ברוך הוא מצוי להם, שנאמר (דברים ד, כט): "ובקשתם משם את ה' אלוהיך ומצאת":

<< · מדרש תנחומא · בשלח י · >>

י ואתה הרם את מטך. עשרה נסים נעשה להם על הים: נבקע להם הים ונבקע כמין כפה, שנאמר (חבקוק ג , יד): "נקבת במטיו ראש פרזיו" וגו'. ונחלק לשנים עשר שבילים, שנאמר: ונטה ידך על הים ובקעהו. ונעשה יבשה, שנאמר: ובני ישראל הלכו ביבשה. ונעשו כמין טיט, שנאמר (שם, טו) "דרכת בים סוסיך חמר מים רבים". ונעשו המים פרורים, שנאמר (תהלים עד, יג): "אתה פוררת בעזך ים". ונעשו סלעים סלעים, שנאמר (שם, יג) "שברת ראשי תנינים על המים". ונעשו גזרים, שנאמר (שם קלו, יג) "לגוזר ים סוף לגזרים". ונעשו ערמות ערמות, שנאמר: וברוח אפיך נערמו מים. ונעשו כמו נד, שנאמר: נצבו כמו נד. ויצאו להם כדי מים מתוקין מתוך מלוחין. וקפאו המים ונעשו ככלי זכוכית, שנאמר: קפאו תהומות. רבי יהודה אומר: הרי מקראות עשר ממקומות הרבה. משל לאחד, שהיה מהלך בדרך והיה מנהיג בנו לפניו. באו ליסטים לשבותו מלפניו, החזירו לאחוריו. בא הזאב, נטלו מאחוריו, נתנו לפניו. ראה לסטין מאחוריו וזאב מלפניו, נתנו על זרועותיו. אף כך הקדוש ברוך הוא לישראל. הים לפניהם ומצרים לאחוריהם, קחם על זרועותיו. התחיל מצטער, פירש עליו בגדו, שנאמר (שם קה, לט) "פרש ענן למסך". הרעיב, נתן לו לחם, שנאמר: הנני ממטיר לכם לחם. צמא, נתן לו מים, שנאמר (שם עח, טז) "ויוציא נוזלים מסלע". כנגדן אמרו ליה ישראל עשר שירות: הראשונה במצרים, שנאמר (ישעיהו ל, כט): "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג". השנית על הים, שנאמר: אז ישיר משה. השלישית על הבאר (במדבר כא, יז): "אז ישיר ישראל את השירה". הרביעית אמר משה (דברים לא , כד): "ויהי ככלות משה לכתוב" וגו'. החמישית (יהושע י, יב): "אז ידבר יהושע לה' ביום תת ה' את האמורי". השישית (שופטים ה , א): "ותשר דבורה וברק בן אבינועם". השביעית (שמואל ב כב, א): "וידבר דוד לה' את דברי השירה". השמינית (תהלים ל, א): "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד". וכי דוד חנכו? והרי שלמה חנכו! אלא מתוך שדוד נתן נפשו עליו, נקרא על שמו. כיוצא בו, "ותתצב אחותו". והלא אחות שניהם הייתה! אלא שנתנה נפשה עליו, נקראת על שמו. כיוצא בו (בראשית לד, כה): "ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה". והלא אחות כל השבטים הייתה! אלא מתוך שנתנו נפשם עליה, נקראת על שמם. כיוצא בו (במדבר כה , יח): "על דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם". וכי אחותם הייתה? אלא מתוך שנתנה נפשה על אומתה, נקראת על שמם.

פרק טו

אז ישיר, ויאמינו בה'. לפיכך זכו לירש את הארץ. אתה מוצא בשכר אמנה שהאמין אברהם אבינו בה', ירש העולם הזה והעולם הבא, שנאמר (בראשית טו, ו): "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". וכן (שמות ד , לא): "ויאמן העם". וכתיב (תהלים לא, כד): "אמונים נוצר ה' ומשלם על יתר עושה גאווה". וכן במשה (שמות יז , יב): "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש". ואומר (תהלים קיח, כ): "זה השער לה' צדיקים יבואו בו". אלו בעלי אמנה, שנאמר (ישעיהו כו , ב): "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים". השער הזה בעלי אמנה נכנסין בו, שנאמר (תהלים צב, ב): "טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון", (שם, ג) "להגיד בבקר חסדך" וגו'. מה כתיב בתריה (שם, ה) "כי שמחתני". מי גרם לנו לשמחה זו? אמנה שהאמינו אבותינו בעולם הזה שכולו לילות, כדכתיב (שם, ג) "ואמונתך בלילות". וכתיב (חבקוק ב , ד): "וצדיק באמונתו יחיה". וכתיב (איכה ג , כג): "חדשים לבקרים רבה אמונתך". ואין הגליות עתידות להיגאל, אלא בשכר אמנה, שנאמר (שיר השירים ד, ח): "אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי תשורי מראש אמנה" וגו'. ואומר (הושע ב, כב): "וארשתיך לי באמונה". הא למדת, שגדולה אמנה. שבשכר אמנה, שרתה עליהם שכינה ואמרו שירה, שנאמר: ויאמינו בה'. אז ישיר משה. ואומר (תהלים קו , יב): "ויאמינו בדבריו ישירו תהילתו". אז ישיר, לשעבר. ויש אז לעתיד. כיוצא בדבר אתה אומר (בראשית ד , כו): "אז הוחל לקרא בשם ה'", "אז אמרה חתן דמים" (שמות ד , כו), "אז ישיר", "אז ישיר ישראל" (במדבר כא, יז), "אז ידבר יהושע" (יהושע י, יב), "אז אמר דוד" (דברי הימים א טו, ב), "אז אמר שלמה" (מלכים א ח, יב), כולהון לשעבר. ויש אז לעתיד, ואלין אנון לעתיד: "אז תראי ונהרת" (ישעיהו ס, ה), (שם נח, ח) "אז יבקע כשחר אורך", (שם לה, ו) "אז ידלג כאיל", (שם, ה) "אז תפקחנה עיני עורים", "אז תשמח בתולה" (ירמיהו לא , יב), "אז ימלא שחוק" וגו' "אז יאמרו בגוים" (תהלים קכו, ב), כל אלו לעתיד. מכאן למדנו תחיית המתים מן התורה. משה ובני ישראל. משה שקול כנגד כל ישראל. דבר אחר: משה ובני ישראל. משה אמר שירה כנגד כל ישראל. את השירה הזאת. וכי שירה אחת היא, והלא עשר שירות הן כדמפרש לעיל. שירה שמינית (שם ל, א) "מזמור שיר חנכת הבית לדוד". והלא שלמה חנכו, שנאמר (מלכים א ח , סג): "ויחנכו את בית ה' המלך וכל בני ישראל"! אלא לפי שנתן דוד נפשו עליו, נקרא על שמו. וכן הוא אומר (תהלים קלב , א): "זכור ה' לדוד את כל ענותו", (שם, ב) "אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב", (שם, ג) "אם אבא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי" וגו', (שם, ה) "עד אמצא מקום לה'" וגו', (שם, ו) "הנה שמענוה באפרתה מצאנוה בשדי יער". ראה מה כתיב בו (מלכים א יב, טז): "ועתה ראה ביתך דוד". הא למדת, לפי שנתן נפשו עליה, נקראת על שמו. וכן משה נתן נפשו על התורה ונקראת על שמו. ומנין שנתן נפשו על התורה? שנאמר (שמות לד, כח): "ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה". ומנין שנקרא על שמו? דכתיב (מלאכי ג, כב): "זכרו תורת משה עבדי". נתן נפשו על ישראל, "ועתה אם תשא חטאתם" וגו' (שמות לב , לב). ונקראו על שמו, "ויזכור ימי עולם משה עמו" (ישעיהו סג , יא). וכתיב (שמות לב , ז): "לך רד כי שחת עמך". נתן נפשו על הדינין, דכתיב (שם ב, יג) "ויאמר לרשע למה תכה רעך". מלפני הדין ברח ולדין חזר. "צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל" (דברים לג, כא). והלא המשפט לאלהים הוא! אלא לפי שנתן נפשו עליו, נקראת על שמו. וכן כתיב ביהושפט (דברי הימים ב כ , כא): "ויועץ אל העם ויעמד משוררים לה' ומהללים להדרת קדש בצאת לפני החלוץ ואומרים הודו לה' כי לעולם חסדו". מה נשתנה הודיה זו מכל ההודיות שבתורה שנאמר בכולן כי טוב, וכאן לא נאמר בה כי טוב, כביכול לא הייתה שמחה לפניו במרום על אבודן של רשעים. ומה על אבודן של רשעים אין שמחה לפניו, על אבודן של צדיקים על אחת כמה וכמה! שצדיק אחד לפניו שקול כנגד כל העולם, שנאמר (משלי י, כה): "וצדיק יסוד עולם". שירה התשיעית של שלמה, שיר השירים. העשירית לעתיד (תהלים צח, א): "מזמור שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה":

<< · מדרש תנחומא · בשלח יא · >>

יא לה' יאמרוה ולא לבשר ודם. אימתי "הושיעה לו ימינו וזרוע עזו" (תהלים צח, א). אותו הימין הגדול שכתוב, "השיב אחור ימינו" (איכה ב, ג). ויאמרו לאמר. מהו לאמר? רבי אלעזר בן תדייא אומר: משה פתח תחילה, וישראל גומרין. כי גאה גאה. משה אמר: עזי וזמרת יה. וישראל אומרים: ויהי לי לישועה. משה אמר: ה' איש מלחמה. וישראל אומרים ה' שמו. כולם כעניין הזה. מהו אשירה לה' נאה שירה לה', נאה גבורה לה', נאה גדולה לה'. וכן דוד אומר (דברי הימים א כט, יא): "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת". מלך בשר ודם מקלסין אותו שהוא גיבור, והוא חלש. חכם, עשיר, רחמני, נאה, ומחניפין לו. אבל הקדוש ברוך הוא (דברים י, יז): "האל הגדול הגיבור והנורא". "ה' עזוז וגיבור ה' גיבור מלחמה" (תהלים כד, ח). "ה' כגיבור יצא" ((ישעיהו מב, יג). "מאין כמוך ה'" וגו' (ירמיהו י, ו). אומרין שהוא עשיר הוא יקיר (דברים י, יד): "הן לה' אלוהיך השמים ושמי השמים" וגו'. וכתיב (תהלים צה, ה): "אשר לו הים והוא עשהו ויבשת ידיו יצרו". (שם כד, ד) "לה' הארץ ומלואה". "לי הכסף ולי הזהב" (חגי ב, ח). "הן כל הנפשות לי הנה כנפש האב וכנפש הבן לי הנה" (יחזקאל יח, ד). שהוא חכם (משלי ג, יט): "ה' בחכמה יסד ארץ". "עמו חכמה וגבורה" (איוב יב, יג), (שם, טז) "עמו עוז ותושיה". "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה" (משלי ב, ו). ואומר (דניאל ב, כא): "יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה". ואומר (ירמיהו י, ז): "כי בכל חכמי הגויים ובכל מלכותם מאין כמוך". אומרין שהוא רחמני, הוא יותר: "כי אל רחום ה' אלוהיך" (דברים ד, לא). "רחום וחנון ה'" (תהלים קג, ח). (שם קמה, ט) "טוב ה' לכל". "לה' אלהינו הרחמים והסליחות" (דניאל ט, ט). אומרים שהוא דיין אמת: "כי המשפט לאלהים הוא" (דברים א, יז). "אלוהים ניצב בעדת אל בקרב אלוהים ישפט" (תהלים פב, א). ואומר (דברים לב, ד): "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט". אומרים שהוא נאמן, הוא יותר: (שם ז, ט) "האל הנאמן". (שם לב, ד) "אל אמונה". אומרים שהוא משובח, הוא יותר: שנאמר (תהלים פט, ז): "כי מי בשחק יערוך לה'". ואומר (שם, ח) "אל נערץ בסוד קדושים רבה". ואומר (שם, ט) "ה' אלהי צבאות מי כמוך חסין יה". "ה' אלוהים צבאות", בתוך צבא שלו. ואומר (שם פו, ח) "אין כמוך באלהים ה'". ואומר (שיר השירים ה, י): "דודי צח ואדום", (שם, יא) "ראשו כתם פז", (שם, יד) "ידיו גלילי זהב", (שם, טו) "שוקיו עמודי שש". רבי יוסי הגלילי אומר: "מפי עוללים ויונקים יסדת עז" (תהלים ח, ג). עוללים, אלו שבמעי אמן, שנאמר (איוב ג, טז): "או כנפל טמון לא אהיה כעוללים לא ראו אור". יונקים, אלו שיונקים משדי אמן, שנאמר (יואל ב, טז): "אספו עוללים ויונקי שדים". רבי אומר: עוללים, אלו שבחוץ, שנאמר (ירמיהו ט, כ): "להכרית עולל מחוץ". ואומר (איכה ד, ד): "עוללים שאלו לחם". ואלו ואלו פתחו פיהם ואמרו שירה. רבי מאיר אומר: אף עוברין שבמעי אמן אמרו שירה, שנאמר (תהלים סח, כז): "במקהלות ברכו אלהים, ה' ממקור ישראל". ואף מלאכים אמרו שירה, שנאמר (תהלים ח, ב): "ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ":

<< · מדרש תנחומא · בשלח יב · >>

יב כי גאה גאה. גאוני וגאיתיו. גאוני במצרים, "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב). גאיתיו במצרים, "השיר יהיה לכם כליל" וגו' (ישעיהו ל, כט). גאוני על הים, "ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה" וגו'. גאיתיו על הים, "אשירה לה'". "כי גאה גאה". בעולם הזה. ועתיד להתגאות לעולם הבא, שנאמר (ישעיהו ב, יב): "כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם ועל כל נשא ושפל", (שם, יג) "ועל כל ארזי הלבנון הרמים והנשאים ועל כל אלוני הבשן", (שם, יד) "ועל כל ההרים הרמים" וגו', (שם, טו) "ועל כל מגדל גבוה ועל כל חומה בצורה", (שם, טז) "ועל כל אניות תרשיש ועל כל שכיות החמדה", (שם, יז) "ושח גבהות האדם ושפל רום אנשים ונשגב ה' לבדו ביום ההוא", (שם, יח) "והאלילים כליל יחלוף". דבר אחר: גאה על כל המתגאים, שכל המתגאים, במה שהן מתגאים, בו נפרע מהם. מצרים לקו במים על שנתגאו במים. דור המבול כתיב בהם (איוב כא, י): "שורו עבר ולא יגעיל תפלט פרתו ולא תשכל", (שם, יא) "ישלחו כצאן עויליהם וילדיהם ירקדון", (שם, יב) "יישאו בתוף וכינור וישמחו לקול עוגב", (שם, יד) "ויאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו", (שם, טו) "מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו". אמרו: אין אנו צריכין לטיפת גשמים, אלא (בראשית ב, ו): "ואד יעלה מן הארץ" וגו'. אמר להן הקדוש ברוך הוא: בטובה שהשפעתי לכם אתם מתגאין לפני! בה אני נפרע מכם, שנאמר (שם ז, יב) "ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום" וגו', (שם, כג) "וימח את כל היקום" וגו'. רבי יוסי בן דורמסקית אומר: הן נתנו עיניהם העליונה בתחתונה כדי לעשות תחתון. הקדוש ברוך הוא פתח עליהן מעיינות מלמעלה ומלמטה כדי לאבדן, שנאמר (שם, יא) "ביום הזה נבקעו כל מעיינות" וגו'. אנשי מגדל, במה שנתגאו, בו נפרע מהן. הם אמרו (שם יא, ד) "הבה נבנה לנו עיר" וגו'. בו נפרע מהן, שנאמר (שם, ז) "הבה נרדה ונבלה שם שפתם" וגו', (שם, ח) "ויפץ ה' אותם". אנשי סדום, במה שנתגאו, בו נפרע מהם. מה כתיב בהן (איוב כח, ה): "ארץ ממנה יצא לחם ותחתיה נהפך כמו אש", (שם, ו) "מקום ספיר אבניה ועפרות זהב לו", (שם, ז) "נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה", (שם, ח) "לא הדריכוהו בני שחץ לא עדה עליו שחל". אמרו: אין אנו צריכין שיבוא אדם מעוברי דרכים אצלנו. (אלא) הרי מזון יוצא מאצלנו, וכסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות משלנו. בואו ונשכח תורת הרגל מארצנו. אמר להן הקדוש ברוך הוא: בטובה שהשפעתי לכם אתם מתגאים! אני אשכח אתכם מן העולם, שנאמר (שם, ד) "פרץ נחל מעם גר הנשכחים מני רגל דלו מאנוש נעו". וכתיב (שם יב, ה) "לפיד בוז לעשתות שאנן נכון למועדי רגל", (שם, ו) "ישליו אוהלים לשודדים ובטחות למרגיזי אל". מי גרם להם? (שם): "לאשר הביא אלוה בידו". וכן הוא אומר (יחזקאל טז, מט): "הנה זה היה עוון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלוות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה". וכן הוא אומר (בראשית יג, י): "לפני שחת ה' את סדום ואת עמורה כגן ה' כארץ מצרים". מה כתיב שם? (שם יט, לג) "ותשקין את אביהן יין בלילה הוא". מנין היה להם יין במערה? אלא שזמן להם המקום יין, כמה שנאמר (יואל ד, יח): "והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב וכל אפיקי יהודה ילכו מים ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים". אם כך זמן הקדוש ברוך הוא למכעיסיו. לעושי רצונו, על אחת כמה וכמה! וכן פרעה, במה שנתגאה, בו נפרע ממנו. ויקח שש מאות רכב (שמות יד ז), לפיכך מרכבות פרעה וחילו ירה בים. וכן סיסרא במה שנתגאה בו נפרע ממנו. ויזעק סיסרא את כל רכבו תשע מאות רכב ברזל (שופטים ד יג). לפיכך (שופטים ה כ): משמים נלחמו הכוכבים ממסלותם נלחמו עם סיסרא. שמשון, במה שנתגאה, בו נפרע ממנו. שנאמר (שופטים יד ג): ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. לפיכך (שופטים טז כא): ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו ויורידו אותו עזתה. רבי יהודה אומר: תחילת קלקלתו בעזה הייתה, שנאמר (שופטים טז א): וירד שמשון עזתה וירא שם אשה זונה ויבא אליה, לפיכך לא היה עונשו אלא בעזה. וכן אבשלום במה שנתגאה, בו נפרע ממנו. שנאמר (שמואל ב יד כה-כו): וכאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל להלל מאד, מכף רגלו ועד קודקדו לא היה בו מום, ובגלחו את ראשו והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח. רבי נהוראי אומר: נזיר היה והיה מגלח אחת לשלושים יום, שנאמר: והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח. רבי יהודה אומר: נזיר עולם היה והיה מגלח לשנים עשר חדש, שנאמר (שמואל ב טו ז-ח): ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון, כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור בארם לאמר אם ישוב ישיבני ה' ירושלים ועבדתי את ה'. רבי אומר: כל ערב שבת היה מגלח, שכן דרך בני מלכים להיות מגלחין מערב שבת לערב שבת. וכן הוא אומר (שמואל ב יח ט): ויקרא אבשלום לפני עבדי דוד ואבשלום רכב על הפרד ויבא הפרד תחת שובך האלה הגדולה ויחזק ראשו באלה ויתן בין השמים ובין הארץ והפרד אשר תחתיו עבר. וכן סנחריב במה שנתגאה, בו נפרע ממנו. שנאמר (מלכים ב יט כג-כד): ביד מלאכיך חרפת אדני ותאמר ברב רכבי אני עליתי מרום הרים ירכתי לבנון, ואכרות קומת ארזיו מבחר ברושיו ואבואה מלון קצו יער כרמלו, אני קרתי ושתיתי מים זרים ואחריב בכף פעמי כל יאורי מצור. לפיכך (מלכים ב יט לה): ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמישה אלף, וישכימו בבקר והנה כולם פגרים מתים. הגדול שבהם ממונה על מאה ושמונים וחמישה אלף, והקטן שבהן ממונה על אלפים איש, שנאמר (מלכים ב יח כד): ואיך תשיב את פני פחת אחד עבדי אדני הקטנים ותבטח לך על מצרים לרכב ולפרשים. וכתיב (מלכים ב יט כא-כב): זה הדבר אשר דבר ה' עליו, בזה לך לעגה לך בתולת בת ציון אחריך ראש הניעה בת ירושלים, את מי חרפת וגידפת ועל מי הרימות קול ותישא מרום עיניך על קדוש ישראל. וכן נבוכדנצר במה שנתגאה, בו נפרע ממנו, שנאמר (ישעיהו יד יג-טו): ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה, ממעל לכוכבי אל ארים כיסאי ואשב בהר מועד בירכתי צפון, אעלה על במתי עב, אדמה לעליון, אך אל שאול תורד אל ירכתי בור. וכן בצור, במה שנתגאה נפרע ממנו. צור, את אמרת אני כלילת יופי, בלב ימים גבוליך, בוניך כללו יפיך (יחזקאל כז ג-ד). הנני עליך צור והעליתי עליך גויים רבים כעלות הים לגליו (יחזקאל כו ג). וכן בנגיד צור, במה שנתגאה, בו נפרע ממנו (יחזקאל כח ב-י): בן אדם אמר לנגיד צור כה אמר אדני אלוהים יען גבה לבך ותאמר אל אני מושב אלוהים ישבתי בלב ימים ואתה אדם ולא אל ותתן לבך כלב אלוהים וגו', מותי ערלים תמות ביד זרים. הא, במה שהגויים מתגאין, בו נפרע מהן. לכך נאמר: כי גאה גאה:

<< · מדרש תנחומא · בשלח יג · >>

יג

"סוס ורוכבו". וכי סוס אחד היה? אלא כולם כסוס אחד לפניו. וכן (דברים כ, א): "כי תצא למלחמה וראית סוס ורכב" וגו', כסוס אחד לפניו. "ורוכבו". והלא כבר נאמר: "ויקח שש מאות רכב". ואומר: "מרכבות פרעה וחילו"! אלא, כשישראל עושים רצונו של מקום, הרי כל הגויים לפניו כסוס ורכב אחד.

"סוס ורוכבו רמה בים". מגיד: שהסוס קשור ברכב ורכב קשור בסוס, עולין למרום ויורדין לתהום ואין נפרדין זה מזה. "רמה בים", "ירה בים", כיצד יתקיימו שני מקראות אלו? רמה - שהיו עולין למרום, ירה - שהיו יורדין לתהום, ואין נפרדין זה מזה.

דבר אחר: רמה, שראה שרה של מצרים נופל. וכן את מוצא, שאין הקדוש ברוך הוא נפרע מן האומות לעתיד לבא, עד שנפרע משריהם תחלה, שנאמר (ישעיהו כד, כא): "והיה ביום ההוא יפקד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה". וכן: (שם יד, יב) "איך נפלת משמים הילל בן שחר", ואחר כך: "נגדעת לארץ חולש על גויים". וכן: (שם לד, ה) "כי רוותה בשמים חרבי", ואחר כך: "הנה על אדום תרד".

דבר אחר: מצרים, במידה שמדדו, מודדת להם. הם אמרו: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", לפיכך: תהומות יכסיומו. הם לקחו "שש מאות רכב", לפיכך: מרכבות פרעה וגו'. הם: "ושלישים על כלו", לפיכך: ומבחר שלישיו טבעו. הם: "וימררו את חייהם בחומר", לפיכך (חבקוק ג, טו): "דרכת בים סוסיך חמר מים רבים":

<< · מדרש תנחומא · בשלח יד · >>

יד תהומות יכסיומו. וכי תהומות יש שם, והלא עשוניות היא, אלא מלמד שעלה תהום התחתון ותהום העליון והיו המים נלחמים בהן בכל מיני פורעניות. כמו אבן. הם אמרו: וראיתן על האבנים, לפיכך נעשה להן המים כאבנים. דבר אחר: כמו אבן היא נקמת בינוניים. הרשעים שבהן, נשרפין כקש. והבינונים, כאבן. והפקחין, צללו כעופרת:

<< · מדרש תנחומא · בשלח טו · >>

טו ימינך ה' ימינך ה' פשוטה לקבל שבים, שנתת ארכה לדור המבול לעשות תשובה, שנאמר (בראשית ו, ג): "לא ידון רוחי באדם לעולם", ולא גמרת עליהם כלייה, עד שהשלימו רשעתן לפניך. וכן אנשי המגדל, נתת להם ארכה לעשות תשובה, ולא גמרת עליהן כלייה, עד שהשלימו רשעתן לפניך, שנאמר: (שם יא, ו) "ועתה לא יבצר מהם". ואין ועתה אלא תשובה, שנאמר (דברים י, יב): "ועתה ישראל מה ה' אלוהיך שואל" וגו'. (שם ד, א) "ועתה ישראל שמע אל החקים". "ועתה שמע" (ישעיה מד, א). וכן אנשי סדום, נתת להם ארכה, (בראשית יח, כ) "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד", (שם, כא) "ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה" וגו', ולא גמרת עליהן כלייה, עד שהשלימו רשעתן לפניך. (שם יט, כד) "וה' המטיר על סדום". עשו תשובה: מטר. ואם לאו: גפרית ואש. וכן במצרים, לקו במכות אולי יעשו תשובה. כיון שלא עשו תשובה, לא נשאר בהם עד אחד. ימינך ה' נאדרי בכח, ימינך למה שני פעמים? אלא, כשישראל עושין רצונו של מקום, עושין שמאל ימין. וכשאין עושין רצונו, כביכול עושין ימין שמאל, שנאמר (איכה ב, ג): "השיב אחור ימינו". "ימין ה' רוממה ימין ה' עושה חיל" (תהלים קיח, טז). כשהן עושין רצונו של מקום: (שם קכא, ד) "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל". לא עשו רצונו: (שם עח, סה) "העירה, אל תזנח לנצח, ויקץ כישן ה' כגיבור מתרונן מיין". וכשהן עושין רצונו: "חמה אין לי" (ישעיה כז, ד). אין עושין רצונו: "וחרה אף ה'" (דברים יא, יז). כשהן עושין רצונו: "ה' ילחם לכם". אין עושין רצונו: "ויהפך להם לאויב" (ישעיה סג, י), ולא עוד, אלא הופך רחמנותו לאכזריות, "היה ה' כאויב בלע ישראל" (איכה ב, ה). תרעץ אויב, לעתיד לבא. וכן הוא אומר (חבקוק ג, יב): "בזעם תצעד ארץ". תרעץ אויב, זה אדום, שנאמר (יחזקאל לו, ב): "יען אמר האויב עליכם האח":

<< · מדרש תנחומא · בשלח טז · >>

טז וברוב גאונך. הרבית להתגאות כנגד כל הקמים לנגדך. ומי הן אלו הקמים כנגד בניך. מגיד שכל הקם כנגד ישראל, כאלו קם כנגד השכינה. וכן הוא אומר (תהלים עד כג): אל תשכח קול צורריך. כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש (תהלים פג ג). מפני מה (תהלים פג ד): על עמך יערימו סוד ויתייעצו על צפוניך. וכתיב (תהלים קלט כא): הלא משנאיך ה', אשנא, ובתקוממיך אתקוטט. מפני מה (תהלים קלט כב): תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי. וכן הוא אומר (זכריה ב יב): כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו. "עיני" היה לו לומר? אלא שכנהו הכתוב. כלומר, כביכול כלפי מעלן, וכנהו הכתוב, שהוא תיקון סופרים אנשי כנסת הגדולה. כיוצא בו (מלאכי א יג): ואמרתם הנה מתלאה והפחתם אותי, אלא שכנהו הכתוב. כיוצא בו (שמואל א ג יג): בעוון אשר ידע כי מקללים להם בניו ולא כהה בם, אלא שכנהו הכתוב. כיוצא בו (איוב ז כ): למה שמתני למפגע לך ואהיה עליך למשא, אלא שכנהו הכתוב. כיוצא בו (חבקוק א יב): הלא אתה מקדם ה' אלהי קדושי לא ימות, אלא שכנהו הכתוב. כיוצא בו (ירמיהו ב יא): ההמיר גוי אלוהים והמה לא אלוהים ועמי המיר כבודי בלא יועיל, אלא שכנהו הכתוב. כיוצא בו (תהלים קו כ): וימירו את כבודי בתבנית שור אוכל עשב, אלא שכנהו הכתוב. כיוצא בו (הושע ד ז): כבודי בקלון אמיר, אלא שכנהו הכתוב, כיוצא בו (איוב לב ג): ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה וירשיעו את איוב, אלא שכנהו הכתוב. כיוצא בו (בראשית יח כג): ואברהם עודנו עומד לפני ה', אלא שכנהו הכתוב. כיוצא בו (במדבר יא טו): ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי. כיוצא בו (במדבר יב יב): אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמנו ויאכל חצי בשרנו, אלא שכנהו הכתוב. כיוצא בו (מלכים א יב טז): מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי לאהליך ישראל עתה ראה ביתך דוד וילך ישראל לאהליו, ובדברי הימים (דברי הימים ב י טז) לאלהיו. זכור תזכור ותשוח עלי נפשי (איכה ג כ). אולי יראה ה' בעיניו (שמואל ב טז יב). אלא שכינו פסוקים אלו אנשי כנסת הגדולה. ולכך נקראו סופרים, שהיו סופרים כל אותיות שבתורה ודורשין אותו. וכן (יחזקאל ח יז): והנם שולחים את הזמורה אל אפי, והם תקנו אל אפם. ואף כאן (זכריה ב יב): כי הנוגע בכם נוגע בבבת עיני. אלא ללמדך שכל הקם כנגד ישראל, כאלו קם כנגד שכינה. וכן הוא אומר (שופטים ה כג): אורו ארור יושביה כי לא באו לעזרת ה'. וכי הוא צריך עזרת אחרים! והוא אומר ועושה, ושלח בסנחריב מלאך ולא הרגם, אלא נשף בהם ויבשו. אלא ללמדך שכל העוזר את ישראל, כאלו עוזר את השכינה. ולפיכך כתיב: כי גאה גאה, הרבית להתגאות אצל הקמים כנגדך. ומי הן אלו הקמים כנגד בניך. את כדרלעומר מלך עילם, ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו (בראשית יד טו). מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו וגו' ירדפם יעבר שלום וגו' (ישעיהו סא ב- ג). וכן הוא אומר (תהלים קי א-ה): נאם ה' לאדוני שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך, מטה עוזך ישלח ה' מציון רדה בקרב אויביך, עמך נדבות ביום חילך בהררי קדש מרחם משחר לך טל ילדותך, נשבע ה' ולא ינחם אתה כוהן לעולם על דברתי מלכי צדק, אדני על ימינך מחץ ביום אפו מלכים. סיסרא וכל רכבו, שנאמר (שופטים ד יג): ויזעק סיסרא את כל רכבו. וכתיב (שופטים ה כ): מן שמים נלחמו. סנחריב וכל המונו, שנאמר (מלכים ב יט כג-כד): ביד עבדיך חרפת וגו' אני קרתי ושתיתי, וישלח ה' מלאך ויכחד כל גבור חיל ונגיד ושר במחנה מלך אשור וישב בבשת פנים לארצו ויבא בית אלהיו ומיציאי מעיו שם הפילהו בחרב (דברי הימים ב לב כא). נבוכדנצר אמר: אעלה על במתי עב (ישעיהו יד יד). אמר ליה הקדוש ברוך הוא: אתה רצית לפרוש עצמך מן בני אדם, סוף בני אדם נפרשים ממך. לקצת ירחין תרי עשר, על היכל מלכותא די בבל מהלך הוה, ענה מלכא ואמר הלא דא היא בבל רבתא די אנה בניתה לבית מלכו בתקף חסני וליקר הדרי, עוד מלתא בפום מלכא, קל מן שמיא נפל, לך אמרין נבוכדנצר מלכא, מלכותא עדת מנך, ומן אנשא לך טרדין ועם חיות ברא מדורך עשבא כתורין לך יטעמון וגו', בה שעתא מלתא ספת על נבוכדנצר ומן אנשא טריד ועשבא כתורין יאכל ומטל שמיא גשמה יצטבע עד די שערה כנשרין רבה וטפרוהי כצפרין (דניאל ד כו-ל). כלא מטא על נבוכדנצר מלכא (דניאל ד כה). בלשאצר מלכא עבד לחם רב לרברבנוהי אלף ולקבל אלפא חמרא שתה, בלשאצר אמר בטעם חמרא להיתיה למאני דהבא וכספא די הנפק נבוכדנצר אבוהי מן היכלא די בירושלם וישתון בהון מלכא ורברבנוהי שגלתה ולחנתה, באדין היתיו מאני דהבא די הנפקו מן היכלא די בית אלהא די בירושלם ואשתיו בהון מלכא ורברבנוהי שגלתה ולחנתה, אשתיו חמרא ושבחו לאלהי דהבא וכספא נחשא פרזלא אעא ואבנא, בה שעתו נפקו אצבען די יד אנש וכתבן לקבל נברשתא על גירא די כתל היכלא די מלכא ומלכא חזה פס ידא די כתבא, אדין מלכא זיוהי שנוהי ורעינוהי יבהלונה וקטרי חרצה משתרין וארכובתה דא לדא נקשן (דניאל ה א-ו). עליו אומר (חבקוק ב טו-טז): הוי משקה רעהו, מספח חמתך ואף שכר, למען הביט על מעוריהם, שבעת קלון מכבוד, שתה גם אתה והערל, תסוב עליך כוס ימין ה', וקיקלון על כבודך. בה בליליא קטיל בלשאצר מלכא כשדיה (דניאל ה ל):

<< · מדרש תנחומא · בשלח יז · >>

יז קפאו תהומות, עשאן כמין כפה. בלב ים היכן לבו של אדם נתון משני חלקים, כך קפא עליהם הים משני חלקים. הים לא היה לו לב וניתן לו לב. האלה לא היה לה לב וניתן לה לב, שנאמר (שמואל ב יח יד): עודנו חי בלב האלה. השמים לא היה להן לב וניתן להן לב, שנאמר (דברים ד יא): וההר בוער באש עד לב השמים. יבוא הים שלא היה לו לב ונתן לו לב. ויפרע מן המצרים שהיה להם לב, ושעבדו ישראל בכל מיני פורעניות. תבוא האלה שלא היה לה לב ונתן לה לב. ויפרע מאבשלום שהיה לו לב, וגנב שלוש לבבות, לב אביו, ולב בית דין, ולבב אנשי ישראל. ויבואו השמים שלא היה להן לב ונתן להם לב. ויורידו המן לישראל, שיש להן לב וקבלו את התורה בכל לב, ואהבו את קונם בכל לב:

<< · מדרש תנחומא · בשלח יח · >>

יח ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור. מדבר שור, זה מדבר כזב, אמרו עליו על מדבר כזב, שהוא שמונה מאות פרסה על שמונה מאות פרסה, וכולו מלא נחשים ועקרבים, שנאמר (דברים ח טו): המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב. אמר רבי יוסי בר חנינא: היה בו נחשים כקורת בית הבד, ועקרבים מלא הזרת. מעשה בשבור המלך שהיה עובר שם, ועברה קרובים שלו, ובלעה נחש. עברה שניה, בלעה. שלישית, בלעה. היה שבור המלך מיצר, לא היה יודע מה לעשות. אמרו לו חכמיו: הבא עשרה גיבורין וימלאו סרידות תבן. הביא ועשו כך. ונתנו לפניו ובלע, ונתנו לפניו ובלע, עד שנפחה כריסו, והרגו אותו. הוי, המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצימאון אשר אין מים, המוציא לך מים מצור החלמיש. ואומר (ישעיהו ל ו): משא בהמות נגב בארץ צרה וצוקה לביא וליש מהם אפעה ושרף מעופף. אין אפעה אלא עכס. אמרו: עכס זה רואה צל עוף פורח באוויר, מיד נתחבר ונושר אברים אברים. ואף על פי כן, לא אמרו: איה ה' המעלה אותנו ממצרים המוליך אותנו במדבר בארץ ערבה ושוחה בארץ ציה וצלמות (ירמיהו ב ו). מהו צלמות? צל ועמו מות. אמר רב אחא: הסיח לי רבנו הגדול, אדם אחד היה בארץ ישראל, והיו קורין אותו מרוטה. פעם אחת עלה בהר ללקט עצים, ראה את הנחש ישן והנחש לא ראהו, והרגיש בו, ומפחדו נשר שער ראשו ולא צמח בו שער עד יום מותו, והיו קורין אותו מרוטה:

<< · מדרש תנחומא · בשלח יט · >>

יט וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. אחרים אומרים: מים שנטלו מבין הגזרים, שלמו מהן באותה שעה. ומה תלמוד לומר ולא מצאו מים אפילו בכליהם, כעניין שנאמר (ירמיהו יד ג): ואדיריהם שלחו צעיריהם למים, באו על גבים ולא מצאו מים, שבו כליהם ריקם, בושו והיכלמו וחפו ראשם. דורשי רשומות אמרו: לפי שפירשו מדברי תורה שנמשלו למים, דכתיב (ישעיהו נה א): הוי כל צמא לכו למים, שלושת ימים. לפיכך התקינו נביאים וזקנים שיהיו קורין בספר תורה בכל שבוע שלושה ימים. קורין בשבת ומפסיקין אחד בשבת, קורין בשני ומפסיקין שלישי ורביעי, וקורין בחמישי ומפסיקין בששי, ולא יהיו שלשת ימים לעולם בלא תורה. ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך. מכאן אמרו: רצה אדם לשמוע בשעתו, משמיעין אותו לאחר זמן. לשכוח, משכחין אותו לאחר זמן. תלמוד לומר: והיה אם שמוע, והיה אם שכוח. הא כיצד רצה אדם לשמוע בטובתו, משמיעין אותו שלא בטובתו. לשכח בטובתו, משכחין אותו שלא בטובתו. והרשות נתונה בידו, אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן (משלי ג לד). שמע אדם מצווה אחת, משמיעין אותו מצוות הרבה. לשכח מצווה אחת, משכחין אותו מצוות הרבה. לפיכך כתיב: אם שכוח תשכח. אחרים אומרים מהכא (שמות כב כה): אם חבול תחבל. חבלת חבולה אחת, סוף שחובלין בך חבלות הרבה:

<< · מדרש תנחומא · בשלח כ · >>

פרק טז

כ ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא. רבן שמעון בן גמליאל אומר: בא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, ששנה להם מעשה בראשית. עשה להן הקדוש ברוך הוא, העליונים תחתונים, והתחתונים עליונים. לשעבר היה לחם עולה מן הארץ והטל יורד מן השמים. ועכשיו ירד הלחם מן השמים והטל עולה מן הארץ. הנני ממטיר לכם לחם, ותעל שכבת הטל. ויצא העם ולקטו, שלא היו יוצאין לחצרות ומלקטין, אלא למדברות. דבר יום ביומו. מי שברא יום, ברא פרנסתו. מכאן היה רבי אלעזר המודעי אומר: כל מי שיש לו מה יאכל היום ואומר מה אוכל למחר, הרי זה מחוסר אמנה. למען אנסנו הילך בתורתי אם לא. רבי יהושע אומר: שונה אדם שתי הלכות בשחרית ושתי הלכות בערבית ועוסק במלאכתו כל היום, מעלין עליו כאלו קיים את כל התורה כולה, וקיים (יהושע א ח): והגית בו יומם ולילה. מכאן היה רבי שמעון בן יהושע אומר: לא נתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן, שלא היה להם צורך לא למלאכה ולא לסחורה. הא כיצד היה יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן היה אוכל ושותה, ומהיכן ללבוש ולכסות. הא לא נתנה תורה לדרוש, אלא לאוכלי המן. ושניים להם אוכלי תרומה:

<< · מדרש תנחומא · בשלח כא · >>

כא ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן. איני יודע של מה היה, אם של כסף, אם של זהב, אם של ברזל, אם של עופרת תלמוד לומר: צנצנת, לא אמרתי, אלא דבר המציץ מחברו. אין את מוצא, אלא כלי חרס. ותן שמה מלא העומר מן רבי אלעזר אומר: לדורות. רבי אליעזר אומר: לימות המשיח. שבשעה שאמר ירמיה לישראל: מפני מה אין אתם עוסקין בתורה אמרו לו: אם אנו עוסקין בתורה, במה נתפרנס! באותה שעה הוציא להן צנצנת המן ואומר להם (ירמיהו ב לא): הדור אתם ראו דבר ה', המדבר הייתי לישראל אם ארץ מאפליה מדוע אמרו עמי רדנו לא נבוא עוד אליך. אבותיכם שעסקו בתורה, ראו מהיכן נתפרנסו, ואתם עסקו בתורה ואני אפרנס אתכם מזה. זו אחד משלשה דברים שעתיד אליהו להעמיד להן לישראל: צנצנת המן, וצלוחית שמן המשחה, וצלוחית המים. ויש אומרים: אף מקלו של אהרן שקדיו ופרחיו, שנאמר (במדבר יז כה): השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת לאות לבני מרי. וזה אחד משלשה דברים שהיו ישראל מתרעמים עליהן והיו אומרים, מיני פורעניות הן, אלו הן: הקטורת, והארון, והמטה. הקטרת, של פורעניות היא, שהרגה נדב ואביהו. לפיכך הודיען שהיא של כפרה, שנאמר (במדבר יז יב): ויתן את הקטרת ויכפר על העם. הארון, אמרו של סמפרינון היה, הוא הרג את עוזה ואנשי בית שמש, שנאמר (שמואל ב ו ז): ויחר אף ה' בעזה ויכהו שם האלהים על השל וימת שם עם ארון האלהים, וכתיב (שמואל א ו יט): ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה' ויך בעם שבעים איש חמישים אלף איש ויתאבלו העם. לפיכך הודיעם שהוא של ברכה, דכתיב (שמואל ב ו יא): וישב ארון ה' בית עובד אדום הגתי שלושה חדשים ויברך ה' את עובד אדום ואת כל ביתו. המטה, של סמפרינון היה, הוא הביא המכות על המצרים במצרים ועל הים. לפיכך ידעו שהוא של נסים, ויאמר ה' אל משה עבור לפני העם וקח אתך מזקני ישראל ומטך אשר הכית בו את היאור, מפני התרעומות:

<< · מדרש תנחומא · בשלח כב · >>

פרק יז

כב הנני עומד לפניך שם על הצור. אמר ליה הקדוש ברוך הוא: כל מקום שאתה מוצא שם רושם רגלי אדם, שם אני לפניך. והכית בצור מכאן אמר רבי יוסי בן זמרה: שהמטה של סמפירינון היה, שנאמר: והכית בצור, על הצור אינו אומר כן, אלא בצור. ויצאו ממנו מים ושתה העם ויקרא שם המקום מסה. רבי יהושע אומר: משה קראו מסה, שנאמר:, ויקרא שם המקום מסה. רבי אלעזר המודעי אומר: המקום קראו מסה ומריבה. מכאן לבית דין הגדול שהוא קרוי מקום. ויצעק משה אל ה' ויאמר מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: ריבון העולם, בינך לבינם אני הרוג. אתה אומר לי: אל תקפיד כנגדן, כי תאמר אלי שאהו בחיקך (במדבר יא יב), והם בקשו לסקלוני. כאן, הקדוש ברוך הוא ממיך, ומשה מגביה. ובמקום אחר, הקדוש ברוך הוא מגביה ומשה ממיך, כעניין שנאמר (שמות לב י-יא): ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, ויחל משה. אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה: כך אתה אומר, עוד מעט וסקלוני! עבור לפני העם, נראה מי סוקל אותך. התחיל לעבור, עמדו כל ישראל לפניו ונהגו בו כבוד ומורא. אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה: כמה פעמים אני מצווה אותך עליהם, שלא תקפיד כנגדן, אלא הנהיגם כרועה הצאן, שבשבילן העליתי אותך, ובשבילם תמצא חן וחסד וחיים וכבוד לפני:

<< · מדרש תנחומא · בשלח כג · >>

כג אמרו רבותינו זכרונם לברכה: בא וראה שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מידת בשר ודם. מידת בשר ודם, במה שמכה אינו מרפא, אלא מכה באיזמל ומרפא ברטיה. הקדוש ברוך הוא, במה שמכה, בו מרפא. כשהכה את איוב, בסערה הכהו, שנאמר (איוב ט יז): אשר בשערה ישופני והרבה פצעי חנם. וכשרפאהו, בסערה רפאהו, שנאמר (איוב לח א): ויען ה' את איוב מן הסערה. כשהגלה את ישראל, לא הגלה אותם אלא בעבים, שנאמר (איכה ב א): איכה יעיב באפו. וכשהוא מכנסן, מכנסן בעבים, שנאמר (ישעיהו ס ח): מי אלה כעב תעופינה. כשפזרן, לא פזרן אלא כיונים, שנאמר (יחזקאל ז טז): ופלטו פליטיהם והיו אל ההרים כיוני הגאיות כולם הומות. וכשהוא מכנסן (ישעיהו ס ח): כיונים אל ארבותיהם. כשמברכן, אין מברכן אלא בהשקפה, שנאמר (דברים כו טו): השקיפה ממעון קדשך וברך. וכשנפרע משונאיהם, בהשקפה, שנאמר: ויהי באשמורת הבקר וישקף וגו', שהיה עמוד הענן יורד ועושה אותם כטיט, ועמוד האש מרתיחן וטלפות סוסיהן משתבשות, הזכר מלמעלן והנקבה מלמטן. וכן הוא אומר (שופטים ה כב): הלמו עקבי סוס מדהרות דהרות אביריו. ויהם, הממם וערבם, נטל סגיונות שלהן ולא היו יודעין מה הן עושין. ויסר את אופן מרכבותיו. רבי יהודה אומר: מחמת אש שלמעלה נשרפו גלגליו של מטה, והיו מוטות ומרכבות רצות ונכנסות בעל כורחן, שהיו של כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות, כדי שיטלו ישראל את הבזה. רבי נחמיה אומר: מקול רעם מעלן, של נתזו צינורות מלמטן, שנאמר (תהלים עז יט): קול רעמך בגלגל. לשעבר, היו הפרדות מושכות את המרכבות. ועכשו, המרכבות מושכות את הפרדות. וינהגהו בכבדות מידה כנגד מידה. לפי שאמרו המצריים: תכבד העבודה (שמות ה ט). אז ישיר, מספרא

<< · מדרש תנחומא · בשלח כד · >>

כד ילמדנו רבנו: מה הוא ליתן אספלנית על גבי המכה בשבת כך שנו רבותינו: אסור ליתן אספלנית על גבי המכה בשבת לכתחילה. אבל אם נתן מערב שבת, מותר. את מוצא, בשר ודם מכה באיזמל ומרפא ברטיה. והקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא במכה שמכה, בו מרפא. וכן את מוצא כשבאו למרה ולא יכלו לשתות מים ממרה, והיה משה סבור שהקדוש ברוך הוא אומר לו שישליך שם דבש או דבילה והמים מתמתקין. ראה מה כתיב שם: ויצעק משה אל ה' ויורהו ה' עץ. אמר ליה הקדוש ברוך הוא: משה, אין דרכי כמידת בשר ודם. עכשיו אתה צריך ללמוד, שנאמר: ויורהו ה' עץ. ויראהו לא נאמר כאן, אלא ויורהו, הורהו בדרכיו. ומה היה העץ רבי יהושע אומר: של ערבה היה. רבי נתן אומר: הרדופני מר היה. רבי אליעזר המודעי אומר: של זית היה. רבי יהושע בן קרחה אומר: קרדנין. ויש אומרים: עקרי תאנה ועקרי רימון. מכל מקום, מר היה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: בא וראה כמה מופלאין דרכיו של הקדוש ברוך הוא יותר מדרכי בשר ודם. בשר ודם, במתוק מרפא את המר. אבל הקדוש ברוך הוא, במר מרפא את המר. הא כיצד נותן דבר המחבל בתוך דבר המחבל, לעשות נס בתוך נס. כיוצא בו (ישעיהו לח כא): ויאמר ישעיהו ישאו דבלת תאנים וימרחו על השחין ויחי. הלא בשר חי שאתה נותן עליו דבלת תאנים, מיד הוא נסרח. הא כיצד נתן דבר המחבל לתוך דבר המחבל, לעשות בו נס. כיוצא בו (מלכים ב ב כא): ויצא אל מוצא המים וישלך שם מלח ויאמר כה אמר ה' רפאתי למים האלה לא יהיה משם עוד מות ומשכלת. והלא מים מתוקין שאתה נותן לתוכן מלח, מיד נפסדים. הא כיצד נותן דבר המחבל לתוך דבר המחבל, לעשות בו נס. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לא כך הוא אומנתי, אלא במה שאני מכה, בו אני מרפא, הלכך הואיל ואלו המים מרים, אני מרפאן בדבר מר. וכן הצדיקים במה שהן מקנתרין, בו הן מתקנין. תדע לך, שבשעה שקנתר משה, באז קנתר, שנאמר (שמות ה כג): ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך וגו'. אמר משה: באז סרחתי. באז אני מתקן ואומר שירה. לכך נאמר, אז ישיר משה:

<< · מדרש תנחומא · בשלח כה · >>

כה ויבא עמלק וילחם עם ישראל. רבי אליעזר בן חסמא אומר: מקרא זה רשום ומפורש הוא על ידי איוב, שנאמר (איוב ח יא): היגאה גומא בלא בצה וגו'. כשם שאי אפשר, כך אי אפשר לישראל לחיות, אלא אם כן מתעסקין בדברי תורה. ולפי שפירשו ישראל מדברי תורה, לפיכך השונא בא עליהם. ולעולם אין השונא בא, אלא על החטא ועל העבירה. לכך נאמר: ויבא עמלק. רבי יהודה הנשיא אומר: חמישה פעמים פסע עמלק ובא ועשה מלחמה עם ישראל ברפידים, שנאמר (במדבר יג כט): עמלק יושב בארץ הנגב, והחתי והיבוסי והאמורי יושב בהר, והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן. מכאן את למד, שהיה עמלק לפנים מכולן. רבי נתן אומר: מהררי שעיר בא והלך ארבע מאות פרסה עד שהגיע לרפידים, ועשה עם ישראל מלחמה. אחרים אומרים: יבוא עמלק כפוי טובה, ויפרע מעם כפוי טובה. וכן הוא אומר (דברי הימים ב כד כו): ואלה המתקשרים עליו זבד בן שמעת העמונית ויהוזבד בן שמרית המואבית. יבואו אלו כפויי טובה ויפרעו מיואש כפוי טובה, שנאמר (דברי הימים ב כד כב): ולא זכר יואש המלך החסד אשר עשה יהוידע אביו עמו, ויהרוג את בנו וכמותו אמר ירא ה' וידרש. ומה הוא עונשו (דברי הימים ב כד כג-כד): ויהי לתקופת השנה עלה עליו חיל ארם ויבאו אל יהודה וירושלים וישחיתו את כל שרי העם מעם וגו', ואת יואש עשו שפטים. אל תהי קורא שפטים, אלא שפוטים. עמדו עליו בריונים קשים שלא ידעו משכב אשה וענו אותו במשכב זכור, שנאמר (הושע ז י): וענה גאון ישראל בפניו. וכתיב (דברי הימים ב כד כה): ובלכתם ממנו כי עזבו אותו במחליים רבים, התקשרו עליו עבדיו בדמי בני יהוידע הכהן ויהרגוהו על מטתו וימת ויקברהו בעיר דוד ולא קברהו בקברות המלכים. וילחם עם ישראל ברפידים אמר רבי חנניה: שאלתי את רבי אליעזר: מה ראו ישראל לפדות פטרי חמורים ולא לפדות פטרי סוסים וגמלים אמר לי: גזרת מלך הוא, שלא היה בידם אלא חמורים. שאין לך כל אחד ואחד מישראל, שלא עלה עמו תשעים חמורים טעונין כסף וזהב ושמלות. אחרים אומרים: אין רפידים אלא שרפו ידיהם מן התורה, ולפיכך עמלק בא עליהם. וכן את מוצא, שאין השונא בא אלא על ידי רפיון ידים מן התורה, שנאמר (דברי הימים ב יב א): ויהי כהכין מלכות רחבעם וכחזקתו עזב את תורת ה' וכל ישראל עמו. ומה ענשו (מלכים א יד כה): עלה שישק מלך מצרים על ירושלים,(מלכים א יד כו) ויקח את אוצרות בית ה' ואת אוצרות בית המלך ואת הכל לקח, ויקח את כל מגני הזהב אשר עשה שלמה:

<< · מדרש תנחומא · בשלח כו · >>

כו ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק. מכאן שהיה עושה משה יהושע תלמידו כמותו. ללמדך דרך ארץ, שלא אמר לתלמידו בחר לי, אלא בחר לנו. אף על פי שתלמידו היה, עשאו כמותו. מכאן אמרו: שיהא כבוד תלמידך חביב עליך כשלך. ומנין שיהא כבוד חבירך חביב עליך ככבוד רבך? שכן את מוצא באהרן (במדבר יב יא): ויאמר אהרן אל משה בי אדני אל נא תשת עלינו חטאת. והלא אחיו הגדול היה, אלא מכאן את למד שעשאו כרבו. ומנין שיהא כבוד רבו חביב עליו כמורא שמים? שנאמר (במדבר יא כח): ויען יהושע בן נון משרת משה מבחוריו, ויאמר אדני משה כלאם. אמר לו: אדני משה, כשם שהקדוש ברוך הוא כלאם, כך אתה יכול לכלאם. וכן את מוצא בגחזי, כשאמר לו אלישע (מלכים ב ד כט): חגר מתניך וקח משענתי בידך ולך כי תמצא איש לא תברכנו וכי יברכך איש לא תעננו, התחיל מסתמך והולך על מקלו. פגעו בו בני אדם, אמרו לו: להיכן את הולך אמר להן: להחיות את המת. אמרו לו: והלא הקדוש ברוך הוא ממית ומחיה. אמר להן: אף רבי ממית ומחיה. בחר לנו אנשים גיבורים יראי חטא. וצא מתוך הענן. והלחם בעמלק מחר איסי בן יהודה אומר: חמישה פסוקים יש בתורה ויש בהן חמישה תיבות שאין להם הכרע, וסימן, שאת, ארור, מחר, משוקדים, וקם. שאת, הלא אם תטיב שאת (בראשית ד ז), או שאת אם לא תטיב. כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור ארור (בראשית מט ה-ו), או ארור אפם. וצא הלחם בעמלק מחר, או מחר אנכי נצב. ובמנורה ארבעה גביעים משוקדים (שמות כה לד), או משוקדים כפתוריה. הנך שוכב עם אבותיך וקם (דברים לא טז), או וקם העם הזה. על ראש הגבעה ראש אלו מעשה אבות. הגבעה, אלו אמהות. ומטה האלהים בידי אמר משה: ריבון העולמים, במטה הזה הוצאת ישראל ממצרים. ובמטה הזה קרעת להם את הים. ובמטה הזה עשית להם נסים וגבורות. ובמטה הזה תעשה להם נסים בשעה הזו.

<< · מדרש תנחומא · בשלח כז · >>

כז ויעש יהושע כאשר אמר לו משה וגו', והיה כאשר ירים משה וגו'. וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבן לאביהם שבשמים, היו מתגברין. ואם לאו, היו נופלין. כיוצא בו (במדבר כא ח): ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף וגו'. וכי שרף של נחושת ממית או מחיה? אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבן לאביהן שבשמים, היו מתרפאין. ואם לאו, היו נמוקין. כיוצא בו (שמות יב יג): והיה הדם לכם לאות וגו'. וכי הדם מהני למלאך המשחית או לישראל? אלא בזמן שהיו ישראל נותנין מן הדם על פתחיהם, הקדוש ברוך הוא נגלה וחס עליהן, שנאמר (שמות יב יג): וראיתי את הדם ופסחתי וגו', ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף. רבי אלעזר אומר: מה תלמוד לומר, וגבר ישראל, וגבר עמלק אלא כל זמן שהיה משה מגביה ידיו למעלה, עתידין ישראל להגביר בדברי תורה, שעתידין להינתן על ידיו של משה. וכשהוא ממיך, עתידין להמיך בדברי תורה שעתידין להינתן על ידיו של משה. וידי משה כבדים באותה שעה, יקרו ידיו של משה כאדם שתלוין בידו שלושה כדי מים. ויקחו אבן וישימו תחתיו וכי לא היה להן כר או כסת אחת לישב עליהן! אלא ללמדך שהיו שרויים בתענית צבור. ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד. מכאן אמרו: שאין פוחתין משלשה בני אדם שעוברין לפני התיבה בתענית צבור:

<< · מדרש תנחומא · בשלח כח · >>

כח ויהי ידיו אמונה עד בא השמש, שהיו מחשבים את השעות באסטרולוגיה. מה עשה משה? העמיד גלגל חמה ולבנה וערב את שעותיהן, שנאמר (חבקוק ג יא): שמש ירח עמד זבולה וגו', וכתיב (חבקוק ג י): נתן תהום קולו רום ידיהו נשא. ויחלוש יהושע את עמלק וגו' רבי יהושע אומר: ירד וחתך ראשי גיבורים שלהן לפי חרב. למדנו, שמלחמה הזו על פי הגבורה הייתה. אחרים אומרים: נתקיים בהם מקרא זה (יחזקאל לה ו): כי לדם אעשך ודם ירדפך. כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע זה אחד מארבעה צדיקים שנתן להם רמז. שנים חשו, ושנים לא חשו. יעקב ומשה נתן להם רמז ולא חשו. יעקב, אמר לו הקדוש ברוך הוא (בראשית כח טו): והנה אנכי עמך ושמרתיך, ולבסוף (בראשית לב ח): ויירא יעקב מאד. אדם שהבטיחו הקדוש ברוך הוא, היה מתפחד! אלא אמר יעקב: שמא כשהייתי בבית לבן הטמא, נתלכלכתי בטומאה ובחטא. משה, נתן לו רמז ולא חש. שאמר לו: כתוב זאת זיכרון בספר ושים באזני יהושע, לומר, שאתה מת ויהושע מכניס ישראל לארץ. בכאן נאמר לו ולא חש, ולבסוף היה מתחנן, שנאמר (דברים ג כג-כה): ואתחנן אל ה', אעברה נא ואראה. אבל דוד ומרדכי נתן להם רמז וחשו. דוד אמר (שמואל א יז לו): גם את הארי גם הדוב הכה עבדך וגו'. מרדכי, ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני

<< · מדרש תנחומא · בשלח · >>

סימן יב

...וכן פרעה, במה שנתגאה, בו נפרע ממנו. "ויקח שש מאות רכב" (שמות יד, ז), לפיכך: "מרכבות פרעה וחילו ירה בים". וכן סיסרא, במה שנתגאה בו נפרע ממנו. "ויזעק סיסרא את כל רכבו תשע מאות רכב ברזל" (שופטים ד, יג). לפיכך (שם ה, כ) "משמים נלחמו הכוכבים ממסלותם נלחמו עם סיסרא". שמשון, במה שנתגאה, בו נפרע ממנו. שנאמר (שם יד, ג) "ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני". לפיכך (שם טז, כא) "ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו ויורידו אותו עזתה". רבי יהודה אומר: תחילת קלקלתו בעזה הייתה, שנאמר (שם, א) "וירד שמשון עזתה וירא שם אשה זונה ויבא אליה", לפיכך לא היה עונשו אלא בעזה. וכן אבשלום, במה שנתגאה, בו נפרע ממנו. שנאמר (שמואל ב יד, כה): "וכאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל להלל מאד, מכף רגלו ועד קודקדו לא היה בו מום", (שם, כו) "ובגלחו את ראשו והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח". רבי נהוראי אומר: נזיר היה והיה מגלח אחת לשלושים יום, שנאמר: "והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח". רבי יהודה אומר: נזיר עולם היה והיה מגלח לשנים עשר חדש, שנאמר (שם טו, ז) "ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון", (שם, ח) "כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור בארם לאמר אם ישוב ישיבני ה' ירושלים ועבדתי את ה'". רבי אומר: כל ערב שבת היה מגלח, שכן דרך בני מלכים להיות מגלחין מערב שבת לערב שבת. וכן הוא אומר (שם יח, ט) "ויקרא אבשלום לפני עבדי דוד ואבשלום רכב על הפרד ויבא הפרד תחת שובך האלה הגדולה ויחזק ראשו באלה ויתן בין השמים ובין הארץ והפרד אשר תחתיו עבר". וכן סנחריב, במה שנתגאה, בו נפרע ממנו. שנאמר (מלכים ב יט, כג): "ביד מלאכיך חרפת אדני ותאמר ברב רכבי אני עליתי מרום הרים ירכתי לבנון, ואכרות קומת ארזיו מבחר ברושיו ואבואה מלון קצו יער כרמלו", (שם, כד) "אני קרתי ושתיתי מים זרים ואחריב בכף פעמי כל יאורי מצור". לפיכך (שם, לה) "ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמישה אלף, וישכימו בבקר והנה כולם פגרים מתים". הגדול שבהם ממונה על מאה ושמונים וחמישה אלף, והקטן שבהן ממונה על אלפים איש, שנאמר (שם יח, כד) "ואיך תשיב את פני פחת אחד עבדי אדני הקטנים ותבטח לך על מצרים לרכב ולפרשים". וכתיב (שם יט, כא) "זה הדבר אשר דבר ה' עליו, בזה לך לעגה לך בתולת בת ציון אחריך ראש הניעה בת ירושלים", (שם, כב) "את מי חרפת וגידפת ועל מי הרימות קול ותישא מרום עיניך על קדוש ישראל". וכן נבוכדנצר, במה שנתגאה, בו נפרע ממנו, שנאמר (ישעיהו יד, יג): "ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה, ממעל לכוכבי אל ארים כיסאי ואשב בהר מועד בירכתי צפון", (שם, יד) "אעלה על במתי עב, אדמה לעליון", (שם, טו) "אך אל שאול תורד אל ירכתי בור". וכן בצור, במה שנתגאה, נפרע ממנו. "צור, את אמרת אני כלילת יופי" (יחזקאל כז, ג), (שם, ד) "בלב ימים גבוליך, בוניך כללו יפיך". (שם כו, ג) "הנני עליך צור והעליתי עליך גויים רבים כעלות הים לגליו". וכן בנגיד צור, במה שנתגאה, בו נפרע ממנו: (שם כח, ב) "בן אדם אמר לנגיד צור כה אמר אדני אלוהים יען גבה לבך ותאמר אל אני מושב אלוהים ישבתי בלב ימים ואתה אדם ולא אל ותתן לבך כלב אלוהים" וגו', (שם, י) "מותי ערלים תמות ביד זרים". הא, במה שהגויים מתגאין, בו נפרע מהן. לכך נאמר: כי גאה גאה: