מדרש תנחומא יתרו

פרשה א

וישמע יתרו. זה שאמר הכתוב: ובכן ראיתי רשעים קברים ובאו וגו' (קהלת ח, י). וכי יש רשעים קבורים באים ומהלכים. רבי סימון אומר: אלו הרשעים שהן מתים וכקבורין בחייהן, שנאמר: כל ימי רשע הוא מתחולל (איוב טו, כ). מה הוא מתחולל? מת חולל.

דבר אחר ובכן ראיתי רשעים קברים ובאו (קהלת ח, י), הכתוב מדבר בגרים שבאים ועושין תשובה. וממקום קדוש יהלכו (קהלת ח, י), אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות.

דבר אחר, וממקום קדוש יהלכו, ממקום שישראל נקראו קדושים שם הם מהלכין, וישתכחו בעיר אשר כן עשו (קהלת ח, י). ישתכחו מעשיהם הרעים. דבר אחר, ישתכחו שהן משתכחין במעשיהם הטובים, גם זה הבל, אין זה הבל שאמות העולם רואין אותן מתגירין תחת כנפי השכינה. רואין אותן ואינן מתגירין, גם זה הבל. מי הוא זה שבא ונתגיר והיה גר של אמת. זה יתרו, שנאמר: וישמע יתרו.

פרשה ב

‎וישמע יתרו. יש שמע והפסיד. ויש שמע ונשכר. יואש שמע והפסיד, שנאמר: אז שמע המלך אליהם (דה״‎ב כד, יז). לפיכך, ואת יואש עשו שפטים (דה״‎ב כד, כד). וכן שמעו עמים ירגזון (שמות טו, יד). אבל יתרו שמע ונשכר, שהיה כמר לעבודה זרה ובא ונדבק למשה ונכנס תחת כנפי השכינה וזכה ליתר פרשת הדינין לישראל, שאמר למשה, לא טוב הדבר אשר אתה עשה.

ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל, גבורים בתורה. כענין שנאמר: גברי כח עשי דברו (תהלים קג, כ). יראי אלהים, כמשמעו. אנשי אמת, עומדין על אמתו של דין. שנאי בצע, שונאי ממון עצמן, כל שכן ממון של אחרים. יהא אומר, אפלו אתה שורף גדישי, אפלו קוצץ את כרמי, כהגן אני דינו.

פרשה ג

‎וישמע יתרו. זה שאמר הכתוב: לריח שמניך טובים (שה״‎ש א, ג). אמר רבי ינאי ברשב״‎י, הראשונים, ריח שירים אמרו לפניך. אבל אנו כשבאנו לים. לא הנחנו לשון של שבח שלא קלסנו לך. לכך נאמר: לריח שמניך.

דבר אחר, הראשונים, ריח מצות נתת להם. לאדם נתת לו מצוה אחת, לנח ולבניו שש מצות אבל אנו כשבאנו לסיני, כאדם שהוא מערה מפי חבית, כך אתה מערה עלינו את כל המצות. שמן תורק שמך (שה״‎ש א, ג). רבי ברכיה אמר: שמן מאיר למי שעוסק בשמנה של תורה. על כן עלמות אהבוך (שה״‎ש א, ג), אלו אמות העולם שהן באין ומתגירין. ומי הוא? זה יתרו, בשעה ששמע כמה נסים נעשו לישראל, בא ונתגיר. וישמע יתרו. מה כתיב למעלה, מפלתו של עמלק, ואחר כך וישמע יתרו. וישמע יתרו, זה שאמר הכתוב: לץ תכה ופתי יערם (משלי יט, כה). לץ תכה, זה עמלק. ופתי יערם, זה יתרו.

בשעה שבא עמלק הרשע להלחם בישראל, מה כתיב שם, וילחם עם ישראל ברפידם. מהו רפידם? שרפו ידיהן מן התורה ומן המצות. ראה מה כתיב שם? ויקרא שם המקום מסה ומריבה. התחיל הקדוש ברוך הוא צווח לפניהם, עד מתי אתם מנסים אותי, עד מתי אתם מריבין אותי. ואף משה צווח, מה תריבון עמדי ומה תנסון את ה'.

מה היו מנסין? רבי יהודה בר נחמיה ורבותינו. רבי יהודה אומר: כך היו מדינין ואומרים: אם מספק לנו מזונות כמלך שהוא נכנס למדינה והם מקלסין אותו ומכבדין אותו שהוא מספיק כל צרכיהם, נעבדנו. ואם לאו, נמרד בו. ורבותינו אומרים: אם מהרהרין אנו בלבנו ויהא יודע מה אנו מהרהרין, נעבדנו. ואם לאו, לא נעבדנו. שנאמר: היש ה' בקרבנו אם אין, רבי ברכיה אמר בלבם היו משיחין והקדוש ברוך הוא נותן להם את שאלתם שנאמר: וינסו אל בלבבם לשאל אכל לנפשם וגו' (תהלים עח, יח) אמר להן הקדוש ברוך הוא: כך הרהרתם היש ה' בקרבנו חייכם הריני מודיע לכם לכך ויבא עמלק,

רבי לוי אמר: למה הדבר דומה? לבן שהיה רוכב על כתף של אביו, והיה רואה דבר של חפץ ואומר לו קח לי והוא לוקח לו פעם ראשונה שניה ושלישית. רואה אדם אחד, אמר לו: ראית אבי. אמר לו אביו: אתה רכוב על כתפי וכל מה שתבקש אני לוקח לך, ואת אומר ראית אבי. השליכו מכתפו ובא הכלב ונשכו. כך היו ישראל. כשיצאו ממצרים, הקיפן בענני כבוד. בקשו לחם, הוריד להם את המן, שנאמר: וימטר עליהם מן לאכל ודגן שמים נתן למו (תהלים עח, כד). בקשו בשר, נתן להם שלו, שנאמר: שאל ויבא שלו וגו' (תהלים קה, מ). וכן הוא אומר: ותאותם יבא להם (תהלים עח, כט), הוא נותן להם כל צרכיהם, והן אומרים היש ה' בקרבנו. אמר להן הקדוש ברוך הוא: כך הרהרתם, הרי הכלב נושך אתכם, לכך ויבא עמלק.

פרשה ד

‎וישמע יתרו. שבעה שמות יש לו: יתר, (שמות ד, יח) שיתר פרשה בתורה פרשת הדינין. חובב, (במדבר י, כח) שחבב את התורה. כשבא לארץ, נתנו לו דשנה של יריחו, ואמר: כל עצמי לא באתי והנחתי כל מה שהיה לי אלא ללמד תורה. ועכשו אני זורע וקוצר, אימתי אני לומד תורה. אמרו לו: יש אדם לומד תורה בעיר, וזה המקום ציה הוא, מדבר הוא ואין שם חטים. כיון ששמעו כך, הלכו להן, שנאמר: ובני קיני חתן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד וילך וישב את העם (שופטים א, טז) הלכו ומצאו שם את יעבץ יושב בבית המדרש והכהנים והלוים והמלכים יושבים עמו וכל ישראל יושבין שם. אמרו לו: אנו גרים היאך נשב שם עם אלו. ישבו להן על שערי בית המדרש ושומעין ולומדים, שנאמר: ומשפחות סופרים ישבי יעבץ תרעתים שמעתים שוכתים המה הקינם (דה״‎א ב, נה). מהו תרעתים? שהיו יושבין על השער. שמעתים, שהיו שומעין ולומדים. שוכתים, שהיו ישראל מסכין להם. דבר אחר, מהו תרעתים, בשעה שישראל נכנסין לצרה, מתריעין והן נשמעין.

ומי הם הקינים? הבאים מבני בניו של יתרו, ובני קיני חתן משה. עליהם נאמר: שלח לחמך על פני המים כי ברב הימים תמצאנו (קהלת יא, א). בשכר קראן לו ויאכל לחם ונאמר במשה כי מן המים משיתיהו, זכו בני בניו של יתרו לישב בלשכת הגזית.

אמר שלמה: ושבח אני את המתים שכבר מתו (קהלת ד, ב). וחזר ואמר כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת. (קהלת ט, ד). אמרו לו: שלמה, אתה חולם ואתה פותר. אמש אמרת ושבח אני את המתים, ועכשיו אתה אומר כי לכלב חי הוא טוב. אמר: אני אומר לכם: הנביא צווח העצמות היבשות שמעו דבר ה' (יחזקאל לז, ד) והן שומעין, והנביא צווח לחיים: שמעו דבר ה' בית יעקב (ירמיה ב, ד). ולא שמעו ולא הטו את אזנם. ואומר: כי עם מרי המה בנים כחשים בנים לא אבו שמוע תורת ה'. (ישעיה ל, ט).

פרשה ה

‎וישמע יתרו. זה שאמר הכתוב: רעך ורע אביך אל תעזב, ובית אחיך אל תבוא ביום אידך, טוב שכן קרוב מאח רחוק (משלי כז, י). רעך, זה הקדוש ברוך הוא שקרא לישראל אחים ורעים, שנאמר: למען אחי ורעי (תהלים קכח, ח). ורע אביך, זה אברהם, שנאמר: זרע אברהם אהבי (ישעיה מא, ח). אל תעזב, ואם עזבת תן דעתך. ובית אחיך, ישמעאל ועשו.

אל תבוא ביום אידך, אמר רבי יהושע בן לוי: כשהגלה נבוכדנצר הרשע את ישראל לבבל, היו כפותים ידיהן מאחוריהן נתונים בשלשלאות של ברזל, והוליכום ערמים כבהמות. כיון שעברו על בני ישמעאל, אמרו להגמונות שעליהם, עשו עמנו חסד ורחמים והעבירונו על אחינו בני ישמעאל. וכן עשו. יצאו בני ישמעאל לקראתן, הוציאו להן פת מליח וציר עמה. הביאו נודות רקים וצבעום במים ותלאום בשערי אהליהם. כשראו ישראל כך, נתישבה דעתן, היו סבורין שהן מלאין מים. אמרו להן: אכלו פת תחלה, ואחר כך נביא לכם מים. אכלו את הפת, באו ואמרו: לא מצאנו מים. והן נושכין בשניהם באותן נודות, ונכנסו רוח חמה לתוך מעיהם ומתים, שנאמר: משא בערב, ביער בערב תלינו ארחות דדנים (ישעיה כא, יג). מהו משא בערב? משאוי קשה על בני ערב. אמר להן: כזה ארחות דדנים, דרכן של אחין לקבל בני דודיהן. בנהג שבעולם, הבא מן הדרך, מקדימין לפניו לחם ומים, שנאמר: לקראת צמא התיו מים. ואתם ישבי ארץ תימא, בלחמו קדמו נודד (ישעיה כא, יד). ואתם אין אתם יודעים, כי מפני חרבות נדדו מפני חרב נטושה ומפני קשת דרוכה ומפני כבד מלחמה (ישעיה כא, טו). אביכם שהיה משלך בצמא במדבר, פתחתי לו באר מים, שנאמר: ויפקח אלהים את עיניה ותרא באר מים (בראשית כא, יט). ואתם עשיתם כך.

טוב שכן קרוב מאח רחוק (משלי כז, י). טוב שכן קרוב, זה יתרו שהיה קרוב לישראל, מן עשו אחיו של יעקב. ביתרו כתיב: ויאמר שאול אל הקיני לכו סרו רדו מתוך עמלקי פן אספך עמו ואתה עשיתה חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים, ויסר קיני מתוך עמלק (ש״‎א טו, ו)

את מוצא, כל מה שכתוב ביתרו לשבח, כתיב בעשו לגנאי. בעשו כתיב: נשים בציון ענו (איכה ה, יא). ביתרו כתיב: ויתן את צפרה בתו למשה (שמות ב, כא). בעשו כתיב: אכלי עמי אכלו לחם (תהלים יד, ד). ביתרו כתיב: קראן לו ויאכל לחם (שמות ב, כ). בעשו כתיב: ולא ירא אלהים (דברים כה, יח). ביתרו כתיב: ואתה תחזה מכל העם יראי אלהים. בעשו כתיב, שהוא בטל את הקרבנות. ביתרו כתיב: ויקח יתרו חתן משה עלה וזבחים. עשו שמע צרתן ונזדוג להם, שנאמר: על ריב בני ישראל ועל נסתם (שמות יז, ז). לכך כתיב ויבא עמלק. יתרו שמע בטובתן ונדבק להם, שנאמר: וישמע יתרו.

פרשה ו

‎וישמע יתרו כהן מדין. זה שאמר הכתוב: כבוד חכמים ינחלו וכסילים מרים קלון (משלי ג, לה). כבוד חכמים ינחלו, זה יתרו כשבא אצל משה. מה כבוד נהג בו? ויאמר אל משה אני חתנך יתרו. רבי יהושע אומר: שלח לו ביד שליח. רבי אלעזר המודעי אומר: אגרת שלח לו, עשה בגיני. ואם אין אתה עושה בגיני, עשה בגין אשתך. ואם לאו, בגין בניך.

רבי אליעזר אומר: ויאמר אל משה (שמות יח, ו). הקדוש ברוך הוא אמר למשה: אני הוא שאמרתי והיה העולם, אני הוא שאני מקרב ואיני מרחק, שנאמר: האלהי מקרב אני נאם ה' ולא אלהי מרחק (ירמיה כג, כג). אני הוא שקרבתי ליתרו ולא רחקתיו. ואף אתה, אדם שבא אצלך להתגיר, קרבנו ואל תרחיקהו. מיד ויצא משה לקראת חתנו. אמרו זכרונם לברכה, שיצא משה ואהרן נדב ואביהו וזקנים וכל ישראל. לכך נאמר: כבוד חכמים ינחלו.

פרשה ז

‎ויחד יתרו. אל תקרי ויחד אלא ויהד, שנעשה יהודי. ויאמר יתרו ברוך ה'. למה אמר יתרו ברוך ה'? אמר יתרו: לא הנחתי עבודה זרה בעולם שלא עבדתיה, ולא מצאתי אלוה כאלהי ישראל. עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים.

ארבעה אמרו ארבעה דברים, אלו אמרן אדם אחר, היו שוחקין עליו לומר, זה מנין הוא יודע דרכיו של הקדוש ברוך הוא. ואלו הן: משה ונבוכדנצר ויתרו ושלמה. משה אמר: הצור תמים פעלו וגו' (דברים לב, ד). אלו אמרו אדם אחר, היו אומרים מנין הוא יודע? אלא למשה נאה לומר דבר זה, שכתוב בו: יודיע דרכיו למשה (תהלים קג, ז). ואף הוא אמר: הודעני נא את דרכך (שמות לג, יג).

שלמה אמר: את הכל עשה יפה בעתו (קהלת ג, יא). אלו אמר אדם אחר, היו שוחקין עליו לומר, מי הודיע לו מה יפה בעתו ומה אינו יפה, אלא לשלמה נאה לומר, שלא חסר משלחנו כלום.

אמר רבי חמא בר חנינא, אפלו קח בתמוז ומלספנון בניסן, לא היה שלחנו של שלמה חסר. ולמה אמר, את הכל עשה יפה בעתו. מפני שהטעם משתנה.

נבוכדנצר אמר: וכל דירי ארעה כלה חשיבין וכמצביה עבד בחיל שמיא ודירי ארעא, ולא איתי די ימחא בידה ויאמר לה מה עבדת (דניאל ד, לב). אלו אמרו אחר, היו שוחקין עליו והיו אומרים: מנין אותו רשע יודע? אלא לו נאה לומר, שכתוב בו: ובכל די דירין בני אנשא חיות ברא ועוף שמיא יהב בידך והשלטך בכלהון (דניאל ב, לח). ויתרו אמר: עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים. כי בדבר אשר זדו עליהם, כאדם שבא להטעין משוי על חמורו, ונפרק מעליו המשוי. כך המצרים, חשבו לאבד את ישראל במים, ונשתקעו במים. לכך כתיב: כי בדבר אשר זדו עליהם.

פרשה ח

‎בחדש השלישי. ילמדנו רבנו, החושש בפיו מהו לרפאתו בשבת. כך שנו רבותינו: החושש בפיו, מטילין לו לתוך פיו סם של רפואה בשבת, מפני ספק נפשות, וכל ספק נפשות דוחה את השבת. שאמרה תורה, חלל עליו שבת אחת, כדי שישמר שבתות הרבה. ומנין? אמר רבי אליעזר, מקל וחמר. ומה מילה שהוא אבר אחד מן אביו של אדם, דוחה את השבת. סכנת נפשות שהיא כל גופו של אדם, אינו דין שתדחה את השבת. אמר רבי יוחנן: כל שהוא מן השפה ולפנים, דוחה את השבת ומרפאים אותו בשבת.

אמר הקדוש ברוך הוא: אין מכה שאין לה רפואה, ונכרת רפואתה וסמה של כל מכה ומכה. אם מבקש את שלא יגיע לגופך צרה, עסק בתורה שהיא רפואה לכל הגוף. לראש מנין? שנאמר: תתן לראשך לוית חן (משלי ד, ט). ללב מנין? שנאמר: כתבם על לוח לבך (משלי ג, ג). לגרגרת מנין? שנאמר: וענקים לגרגרתיך (משלי א, ט). לידים מנין? שנאמר: והיה לך לאות על ידך (שמות יג, ט). לכל העצמות מנין? שנאמר: ושקוי לעצמותיך (משלי א, ט). אמר רבי יהושע בן לוי: כבר עשה הקדוש ברוך הוא מעין דגמא זו בשעת מתן תורה. כשיצאו ישראל ממצרים, היו בהן בעלי מומין מעבודת פרך שהיו עושין בטיט ובלבנים, והיתה האבן נופלת עליו מן הבנין ושוברת ידו וקוטעת את רגלו. אמר הקדוש ברוך הוא: אינו דין שאתן את תורתי לבעלי מומין. מה עשה? רמז למלאכי השרת וירדו ורפאו אותן. ומנין שלא היו בהן סומין? שנאמר: וכל העם ראים את הקולת (שמות כ, טו). ומנין שלא היו בהן חרשין. שאמרו, נשמע (שמות כד, יז). ומנין שלא היו בהן גדמים שאמרו נעשה (שמות יט, ח). ומנין שלא היו בהן חגרין, דכתיב: ויתיצבו בתחתית ההר. (שמות יט, יז). אמר רבי יהודה בר סימון: הואיל וחדשן הקדוש ברוך הוא, קרא לירח שר החדש. מנין? ממה שקראו בענין בחדש השלישי.

פרשה ט

‎בחדש השלישי. זה שאמר הכתוב יצפן לישרים תושיה מגן להלכי תם (משלי ב, ז). אמר רבי לוי בשם רבי שמואל בר נחמן: תשע מאות ושמונים דור קפל הקדוש ברוך הוא לתן את המילה לאברהם (וכו', לך לך יא). רבי יונתן בשם רבי יוסי הגלילי אומר: תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קפל הקדוש ברוך הוא לתן תורה לדור המדבר. ולמה נתנה תורה לדור המדבר? שהיו ישרים. שכיון שיצאו ממצרים, אחר שלשה חדשים נתן להם את התורה, שנאמר: בחדש השלישי. הוי, יצפן לישרים תושיה.

פרשה י

‎בחדש השלישי. זה שאמר הכתוב: הלא כתבתי לך שלשים במעצות ודעת (משלי כב, ב). אמר רבי יהושע ברבי נחמיה: זו תורה שאותיותיה משלשים, אל״‎ף בי״‎ת גימ״‎ל. והכל היה משלש: תורה משלשת, תורה נביאים וכתובים. משנה משלשת, תלמוד הלכות ואגדות. הסרסור משלש, מרים אהרן ומשה. תפלה משלשת, ערב ובקר וצהרים. קדשה משלשת, קדוש קדוש קדוש. ישראל משלשין, כהנים לוים וישראלים. משה, אותיותיו משלשין. משבט לוי, שאותיותיו משלשים. מזרע משלש, אברהם יצחק ויעקב. בחדש משלש, ניסן איר וסיון. על הר סין שאותיותיו משלשים שנאמר ויחנו במדבר סין. לשלשת ימים נתקדשו, שנאמר: והיו נכנים לשלשת ימים.

אמר רבי יהושע בר נחמיה: לעולם השלישי חביב, אדם הוליד שלשה בנים, קין הבל שת. שת חביב, שנאמר: זה ספר תולדת אדם (בראשית ה, א). וכתיב: ויולד בדמותו כצלמו (בראשית ה, ג) לנח שלשה בנים, שנאמר: ויולד נח את שם את חם ואת יפת (בראשית ו, י). אף על פי שיפת הגדול, לא זכה לגדלה אלא שם. שלשה בנים לעמרם, מרים אהרן ומשה, וכתיב: לולי משה בחירו (תהלים קו, כג). בשבטים, ראובן שמעון לוי, לוי חביב, שנאמר: בעת ההוא הבדיל ה' את שבט הלוי (דברים י, ח). במלכים, שאול דוד שלמה, שלמה חביב, שנאמר: וישב שלמה על כסא ה' למלך (דה״‎א כט, כג). בחדשים, השלישי חביב, שנאמר: בחדש השלישי.

ולמה לא נתנה התורה כשיצאו ממצרים? לא כך אמר למשה, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג, יב). אמר רבי יהודה בר שלום: משל לבן מלכים שעמד מחליו. אמר אביו: נמתין לו שלשה חדשים עד שתשוב נפשו מן החלי, ואחרי כן אוליכנו לבית הרב ללמד תורה. אף כך, כשיצאו ישראל ממצרים היו בהן בעלי מומין מן השעבוד. אמר הקדוש ברוך הוא: אמתין להם עד שיתרפאו, ואחרי כן אתן להם את התורה.

פרשה יא

‎וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר, אנכי ה'. אמר רבי יצחק: אף מה שהנביאים עתידין להתנבאות, כלם קבלו מהר סיני. מנין? דכתיב: כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום (דברים כט, יד), הרי מי שנברא כבר. ישנו, מי שהוא בעולם. ואת אשר איננו, הרי מי שעתיד להבראות ואיננו. עמנו היום, עמנו עומד אין כתיב כאן אלא עמנו היום, אלו הנפשות שעתידין להבראות, שלא נאמר בהן עמידה, שאף הן היו בכלל. וכן הוא אומר: משא דבר ה' ביד מלאכי (מלאכי א, א). על מלאכי לא נאמר אלא ביד מלאכי. ללמדך, שכבר היתה הנבואה בידו מהר סיני. וכן ישעיה אומר: קרבו אלי שמעו זאת, לא מראש בסתר דברתי, מעת היותה שם אני, ואתה אדני אלקים שלחני ורוחו (ישעיה מח, טז). אמר ישעיה, משעה שנתנה התורה קבלתי הנבואה הזו. הוי אומר: מעת היות התורה שם אני, אלא ועתה אדני אלקים שלחני ורוחו, שעד עכשו לא נתנה לי רשות להתנבאות.

ולא הנביאים בלבד, אלא אף כל החכמים שהיו ושעתידין להיות, שנאמר: את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם (דברים ה, יט). ומהו קול גדול ולא יסף (דברים ה, יט). אמרו זכרונם לברכה, שעשרת הדברות כלן בקול אחד יצאו מפי הגבורה, דבר קשה עד מאד, מה שאין הפה של הדיוט יכול לדבר, ולא האזן יכולה לשמע. ולפיכך כתיב: נפשי יצאה בדברו (שה״‎ש ה, ו) קול גדול ולא יסף, והקול נחלק לשבעה קולות ומשם לשבעים לשון.

אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן, מהו קול ה' בכח (תהלים כט, ד) ? וכי אפשר לומר, והלא מלאך אחד אין כל בריה יכולה לעמד בכחו, שנאמר: וגויתו כתרשיש ופניו כמראה ברק ועיניו כלפידי אש וזרעתיו ומרגלתיו כעין נחשת קלל וקול דבריו כקול המון (דניאל י, ו). והקדוש ברוך הוא שכתוב בו הלא את השמים ואת הארץ אני מלא (ירמיה כג, כד), על אחת כמה וכמה, והוא צריך לדבר בכח. אלא בקול שיכול משה לסבל.

פרשה יב

‎וידבר אלהים את כל הדברים, הכל בבת אחת. ממית ומחיה בבת אחד. מכה ורופא בבת אחת. עונה אשה על המשבר, יורדי ימים והולכי מדברות, חבושים בבית האסורין, אחד במזרח ואחד במערב, אחד בצפון ואחד בדרום, יוצר אור ובורא חשך, עשה שלום ובורא רע (ישעיה מה, ז), כל אלה בבת אחת. עפר נהפך לאדם. ואדם נהפך לעפר, שנאמר: והפך לבקר צלמות (עמוס ה, ח). מהו לבקר צלמות? לתחלתו.

ואומר: ויהפכו כל המים אשר ביאר לדם (שמות ז, כ). חזר הדם ונהפך למים. בשר חי נהפך למת, חזר ונהפך המת לחי. המטה נהפך לנחש, הנחש נהפך למטה. הים נהפך ליבשה, היבשה נהפכה לים. וכן הוא אומר: הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ ה' שמו (עמוס ה, ח). לכך נאמר: וידבר אלהים את כל הדברים.

מה כתיב למעלה מן הענין? והר סיני עשן כלו. יכול מקום הכבוד? תלמוד לומר: מפני אשר ירד עליו ה' באש. מגיד, שהתורה כלה אש, מאש נתנה ובאש נמשלה. מה דרכה של אש? שאם קרב אדם אצלה נכוה, רחק ממנו צנן, כך אין לו לאדם אלא להתחמם כנגד אורן של חכמים.

פרשה יג

‎ויעל עשנו כעשן הכבשן. איזה כבשן? יכול ככבשן הזה? תלמוד לומר: וההר בער באש. אם כן, מה תלמוד לומר: כבשן? אלא לשכך את האזן מה שיכולה לשמע. כיוצא בו, אריה שאג מי לא יירא (עמוס ג, ח). וכי מי נתן כח וגבורה באריה? לא הוא. אלא הרי אנו מכנין אותו מבריותיו, כדי לשכך את האזן מה שיכולה לשמע. כיוצא בו, והנה כבוד אלהי ישראל בא מדרך הקדים וקולו כקול מים רבים והארץ האירה מכבדו (יחזקאל מג, ב). וכי מי נתן כח וגבורה במים, לא הוא? אלא הרי אנו מכנין אותו מבריותיו לשכך את האזן.

ויהי קול השפר הולך וחזק מאד. ההדיוט כל זמן שהוא הולך ותוקע, קולו עמה וכהה. וכאן: הולך וחזק. ולמה רך מתחלה? לשכך את האזן.

רבי אומר: בשעה שעמדו ישראל על הר סיני, השוו כלן לב אחד לקבל עליהם מלכות שמים בשמחה, שנאמר: ויענו כל העם יחדו ויאמרו. ולא עוד, אלא שהיו ממשכנין עצמן זה על זה. באותה שעה בקש הקדוש ברוך הוא לכרות עמהן ברית על הסתרים ועל הגלויים. אמרו לו: על הגלויים אנו כורתין ולא על הסתרים. שלא יהא אחד חוטא בסתר ויהא הצבור מתמשכן עליו, שנאמר: הנסתרת לה' אלהינו וגו' לעשות את כל דברי התורה הזאת (דברים כט, כח) לפיכך, וידבר אלהים את כל הדברים.

פרשה יד

‎וידבר אלהים. ילמדנו רבנו, כמה דברים שכרן לעולם הבא. כך שנו רבותינו, אלו דברים שאדם אוכל פרותיהן בעולם הזה והקרן קימת לו לעולם הבא. ואלו הן: כבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחברו, ותלמוד תורה כנגד כלם.

ראה כמה חביבה התורה שבשבילה נברא העולם. וכן הוא אומר: ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטע שמים וליסד ארץ ולאמר לציון עמי אתה (ישעיה נא, טז).

את מוצא כשבקש הקדוש ברוך הוא לתן את התורה לישראל, החזירה על כל האמות ולא קבלוה. בקש להחזיר העולם למדידת מימיו, שנאמר: עמד וימדד ארץ ראה ויתר גוים (חבקוק ג, ו). כיון שקבלוה ישראל נתישב העולם. לפיכך וידבר אלהים.

פרשה טו

‎דבר אחר, וידבר אלהים, זה שאמר הכתוב: אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה (איוב כח, כז). ואחרי כן ויאמר לאדם (איוב כח, כח). למדך התורה, שאם תהיה בן תורה, לא תהא רוחך גסה לומר דבר לפני הצבור, עד שתפשט אותה בינך ובין עצמך שנים שלשה פעמים.

מעשה ברבי עקיבא שקראו החזן ברבים לקרות בספר תורה בצבור, ולא רצה לעלות. אמרו לו תלמידיו: רבנו, לא כך למדתנו, כי היא חייך וארך ימיך, ולמה נמנעת מלעלות. אמר להן: העבודה, לא נמנעתי לקרות אלא על שלא סדרתי אותה פרשה שנים שלשה פעמים, שאין אדם רשאי לומר דברי תורה לפני הצבור, עד שיפשט אותו שנים שלשה פעמים בינו לבין עצמו. שכן מצינו בהקדוש ברוך הוא, שהוא נותן מענה לשון לכל הבריות, והתורה גלויה לפניו ככוכב אחד. וכשבא לתן אותה לישראל, כתיב בו: אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה. ואחרי כן ויאמר לאדם וגו'. וכן כתיב: וידבר אלהים את כל הדברים האלה, בינו לבין עצמו, ואחרי כן לאמר.

פרשה טז

‎אנכי ה' אלהיך. ילמדנו רבנו, אם נפלה דלקה בשבת בבית שיש שם ספר תורה וספרים אחרים, מהו להצילן מפני הדלקה בשבת. כך שנו רבותינו: כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדלקה בשבת, בין שקורין בהן בין שאין קורין בהן. ולמה אמרו להצילן? מפני כבוד התורה שכתובה בהן. שאם ישרפו, נראין שאינן כלום.

את מוצא כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה, הכל היה של אש, שנאמר: מימינו אש דת למו (דברים לג, ב). אמר ריש לקיש: התורה של אש, עורותיה של אש, כתבה של אש, חיטה של אש, שנאמר: מימינו אש דת למו והסרסור נעשו פיו של אש שנאמר (שמות לד, ל): וייראו מגשת אליו (שמות לד, ל). והמלאכים שירדו עמו של אש, שנאמר: עשה מלאכיו רוחות וגו' (תהלים קד, ד). וההר בער באש ונתנה מן האש אוכלת אש, שנאמר: כי ה' אלהיך אש אכלה, (דברים ד, כד). ועל הארץ הראך את אשו הגדולה (דברים ד, לו). ואף הדבור יצא מתוך האש. כיון שראו הלפידים וכל אותן אשות, אמר להם הקדוש ברוך הוא: לא תהיו סבורין שהן רשיות הרבה. לכך פתח באנכי. לא יהיה לך וגו', למה קראן אלהים? רבי יוסי אומר: כדי שלא לתן פתחון פה לאמות העולם לומר, שלא נקראו בשמו. שאלו נקראו בשמו, היה בהן צרך. והרי נקראו בשמו, ולא היה בהן צרך. ואימתי נקראו בשמו? בימי אנוש בן שת, שנאמר: אז הוחל לקרא בשם ה' (בראשית ד, כו). באותה שעה יצא אוקינוס והציף שלישו של עולם. אמר הקדוש ברוך הוא: אתם עשיתם מעשה חדש וקראתם עצמכם בשמי. ואף אני אעשה מעשה חדש ואקרא עצמי בשמי. וכן הוא אומר: הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ ה' שמו (עמוס ה, ח)

רבי אליעזר אומר: נקראו אלהים אחרים, שהן עושין אחרים חדשים בכל יום. כיצד? יש לו אלוה של זהב, נצרך, עשה אותו של כסף. נצרך לו, עשאו של נחשת. נצרך, עשאו של ברזל. וכן בדיל ועופרת, עד שיעשה אותו של עץ, שנאמר: חדשים מקרב באו (דברים לב, יז)

כי אנכי ה' אלהיך אש אכלה הוא אל קנא (דברים ד, כד). שאל פלוסופוס אחד את רבן גמליאל: מהו שכתוב בתורה כי ה' אלהיך אל קנא. וכי יש כח בעבודה זרה להתקנאות בה. גבור מתקנא בגבור, חכם בחכם, עשיר בעשיר וכו'.

לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב (שמות כ, כ). לא תעשון, כדרך שבני אדם נוהגים ביראותיהן. כשטובה באה עליהם, מכבדין ליראותיהן, שנאמר (חבקוק א, טז): על כן יזבח לחרמו ויקטר למכמרתו כי בהמה שמן חלקו ומאכלו בראה, וכשהפרענות באה עליהן מקללין ליראותיהן שנאמר (ישעיה ח, כא): והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה (ישעיה ח, כא). אבל אתם תהיו נותנים הודיה על הטובה ועל הרעה. שכן דוד אומר: כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא (תהלים קטז, יג). צרה ויגון אמצא, ובשם ה' אקרא (תהלים קטז, ג-ד). וכן איוב אומר: ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מברך (איוב א, כא), על מדה טובה ועל מדת פרענות. מה אשתו אומרת לו, עדך מחזיק בתמתך ברך אלהים ומת (תהלים ב, ט). אמר לה: כדבר אחת הנבלות תדברי גם את הטוב נקבל מאת האלהים ואת הרע לא נקבל (תהלים ב, י) וצריך אדם להיות שמח ביסורין יותר מן הטובה. שאפלו אדם בטובה כל ימיו, לא נמחל לו עברות שבידו. ובמה נמחל לו, ביסורין.

רבי אליעזר בן יעקב אומר: הרי הוא אומר: מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקץ בתוכחתו, כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה (משלי ג, יא-יב). מי גרם לבן זה לרצות את אביו. הוי אומר: זה יסורין.

רבי מאיר אומר: הרי הוא אומר: וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך (דברים ח, ה). מהו וידעת עם לבבך? יהי יודע לבבך מעשים שעשית, שיסורין שהבאתי עליך, שלא לפי מעשיך הן.

רבי נחמיה אומר: חביבין היסורין, שכשם שקרבנות מרצין, כך היסורין מרצין. בקרבנות כתיב: ונרצה לו (ויקרא א, ד). וביסורין כתיב: והם ירצו את עונם (ויקרא כו, מג) ולא עוד, אלא שהיסורין מרצין יותר מן הקרבנות. שהקרבנות בממון, ויסורין בגוף. וכן הוא אומר עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו (איוב ב, ד).

פרשה יז

‎ולא תעלה במעלת על מזבחי וגו'. והרי דברים קל וחמר. ומה אבנים שאין בהם דעת לא לטובה ולא לרעה, הזהירך הקדוש ברוך הוא שלא לנהג בהן מנהג בזיון חברך שהוא בדמותו של הקדוש ברוך הוא, על אחת כמה וכמה. כי חרבך הנפת עליה ותחללה. מכאן אמרו: המזבח נברא לאריכות ימיו של אדם, והברזל לקצר ימיו. אינו דין שיניף את המקצר על המאריך.

רבן יוחנן בן זכאי אומר, הרי הוא אומר: אבנים שלמות תבנה (דברים כז, ו), אבנים שמטילין שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. והרי קל וחמר, ומה אבני מזבח שלא רואות ולא שומעות ולא מדברות, על שמטילות שלום, אמרה תורה לא תניף עליהם ברזל (דברים כז, ה). המטיל שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, על אחת כמה וכמה שיאריכו ימיו ושנותיו. אמר הקדוש ברוך הוא, בעולם הזה, על ידי יצר הרע השנים מתקצרות. אבל לעתיד לבא, בלע המות לנצח ומחה אדני אלקים דמעה מעל כל פנים וגו' (ישעיה כה, ח).