מדרש תנחומא בשלח יח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


יח.    [ עריכה ]
ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור. מדבר שור, זה מדבר כזב, אמרו עליו על מדבר כזב, שהוא שמונה מאות פרסה על שמונה מאות פרסה, וכולו מלא נחשים ועקרבים, שנאמר (דברים ח טו): המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב. אמר רבי יוסי בר חנינא: היה בו נחשים כקורת בית הבד, ועקרבים מלא הזרת. מעשה בשבור המלך שהיה עובר שם, ועברה קרובים שלו, ובלעה נחש. עברה שניה, בלעה. שלישית, בלעה. היה שבור המלך מיצר, לא היה יודע מה לעשות. אמרו לו חכמיו: הבא עשרה גיבורין וימלאו סרידות תבן. הביא ועשו כך. ונתנו לפניו ובלע, ונתנו לפניו ובלע, עד שנפחה כריסו, והרגו אותו. הוי, המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצימאון אשר אין מים, המוציא לך מים מצור החלמיש. ואומר (ישעיהו ל ו): משא בהמות נגב בארץ צרה וצוקה לביא וליש מהם אפעה ושרף מעופף. אין אפעה אלא עכס. אמרו: עכס זה רואה צל עוף פורח באוויר, מיד נתחבר ונושר אברים אברים. ואף על פי כן, לא אמרו: איה ה' המעלה אותנו ממצרים המוליך אותנו במדבר בארץ ערבה ושוחה בארץ ציה וצלמות (ירמיהו ב ו). מהו צלמות? צל ועמו מות. אמר רב אחא: הסיח לי רבנו הגדול, אדם אחד היה בארץ ישראל, והיו קורין אותו מרוטה. פעם אחת עלה בהר ללקט עצים, ראה את הנחש ישן והנחש לא ראהו, והרגיש בו, ומפחדו נשר שער ראשו ולא צמח בו שער עד יום מותו, והיו קורין אותו מרוטה: