ביאור:בבלי סוכה דף מא
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת סוכה:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו • הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
בזכרים [1], אבל בנקבות דברי הכל על שחוטין מתחללין, על חיין אין מתחללין, גזרה שמא יגדל מהן עדרים;
אמר רב אשי: מחלוקת [2] בפרי ראשון [3], אבל בפרי שני [4] דברי הכל, בין דרך מקח בין דרך חילול; והא דקתני [5] לקח... לקח [6] - איידי דתנא רישא לקח [7] - תנא נמי סיפא לקח.
איתיביה רבינא לרב אשי: 'מי שיש לו סלע של שביעית וביקש ליקח בו חלוק [8], כיצד יעשה? - ילך אצל חנווני הרגיל אצלו [9], ואומר לו "תן לי בסלע פירות", ונותן לו, וחוזר ואומר לו [10] "הרי פירות הללו [11] נתונים לך במתנה" [12], והוא [13] אומר לו "הא לך סלע [14] זו [15] במתנה", והלה לוקח בהן [16] מה שירצה [17]' והא הכא דפרי שני הוא [18], וקתני דרך מקח – אִין [19] דרך חילול לא [20]!
אלא [21] אמר רב אשי: מחלוקת בפרי שני [22], אבל בפרי ראשון דברי הכל דרך מקח – אִין, דרך חילול לא; והא דקתני [23] 'אחד שביעית ואחד מעשר שני [24]' [25] - מאי 'שביעית'? - דמי שביעית, דאי לא תימא הכי, 'מעשר' = מעשר ממש? [26] והא כתיב (דברים יד כה) [וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף] וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ [וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ] [27]! אלא דמי מעשר! הכא נמי דמי שביעית!!
משנה:
בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה [28], ובמדינה [29] יום אחד;
משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש, ושיהא יום הנף [30] כולו אסור [31].
גמרא:
מנא לן דעבדינן זכר למקדש?
אמר רבי יוחנן דאמר קרא: (ירמיהו ל יז) כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם ה' כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ; דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ - מכלל דבעיא דרישה.
ושיהא יום הנף:
מאי טעמא?
מהרה יבנה בית המקדש [32] ויאמרו "אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח? השתא נמי ניכול", ואינהו לא ידעי דאשתקד דלא הוה בית המקדש האיר מזרח התיר, השתא דאיכא בית המקדש - עומר מתיר.
דאיבני אימת [33]?: אילימא דאיבני בשיתסר [34] - הרי התיר האיר מזרח [35]! אלא דאיבני בחמיסר [36] - מחצות היום ולהלן תשתרי [37], דהא תנן [מנחות פ"י מ"ה, דף סח,א] הרחוקים [38] מותרין [39] מחצות היום ולהלן לפי שאין בית דין מתעצלים בו [40]!
לא, צריכא דאיבני בליליא [41], אי נמי [42] סמוך לשקיעת החמה [43]. [44];
רב נחמן בר יצחק אמר: רבן יוחנן בן זכאי - בשיטת רבי יהודה אמרה [45], דאמר: מן התורה הוא אסור, דכתיב
(ויקרא כג יד) [וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ] עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה [עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם] - עד עיצומו של יום [46], וקסבר עד ועד בכלל [47].
ומי סבר ליה כוותיה? והא מפליג פליג [48] עליה, דתניא: משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור; אמר לו רבי יהודה: והלא מן התורה הוא אסור, דכתיב עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה - עד עיצומו של יום! [49]?
רבי יהודה - הוא דקא טעי: הוא סבר מדרבנן קאמר, ולא היא; מדאורייתא קאמר.
והא התקין קאמר?
מאי התקין? – דרש [50] והתקין [51].
משנה:
יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת [52], כל העם מוליכין את לולביהן [53] לבית הכנסת, למחרת משכימין ובאין; כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו, מפני שאמרו חכמים אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון בלולבו של חבירו;
ושאר ימות החג אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו;
רבי יוסי אומר: יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לרשות הרבים – פטור, מפני שהוציאו ברשות [54].
גמרא:
מנא ה"מ [55]?
דתנו רבנן: '(ויקרא כג מ) [וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים]:
וּלְקַחְתֶּם - שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד;
לָכֶם – משלכם [56], להוציא את השאול ואת הגזול; מכאן אמרו חכמים [מכאן מתחיל ציטוט מתוספתא סוכה פ"ב הלכה יא [ליברמן]]: אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו אלא אם כן נתנו לו במתנה; ומעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא שהיו באין בספינה, ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד, שלקחו באלף זוז; נטלו רבן גמליאל ויצא בו, ונתנו לרבי יהושע במתנה; נטלו רבי יהושע ויצא בו, ונתנו לרבי אלעזר בן עזריה במתנה; נטלו רבי אלעזר בן עזריה ויצא בו ונתנו במתנה לרבי עקיבא; נטלו רבי עקיבא ויצא בו והחזירו לרבן גמליאל'.
למה לי למימר החזירו [57]?
מלתא אגב אורחיה קא משמע לן: מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה. [58]
כי הא דאמר רבא: "הא לך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי" נטלו ויצא בו, החזירו – יצא [59], לא החזירו - לא יצא [60].
למה לי למימר שלקחו באלף זוז?
להודיעך כמה מצות חביבות עליהן.
אמר ליה מר בר אמימר לרב אשי: אבא צלויי קא מצלי ביה [61].
מיתיבי: 'לא יאחז אדם תפילין בידו וספר תורה בחיקו ויתפלל [62], ולא ישתין בהן מים, ולא יישן בהן לא שינת קבע ולא שינת עראי [63]' [64], ואמר שמואל: סכין [65] וקערה [66], ככר [67], ומעות [68] - הרי אלו כיוצא בהן!
התם לאו מצוה נינהו [69] וטריד בהו, הכא [70] מצוה נינהו [71] ולא טריד בהו.
תניא: רבי אלעזר בר צדוק אומר: כך היה מנהגן של אנשי ירושלים: אדם יוצא מביתו ולולבו בידו, הולך לבית הכנסת לולבו בידו, קורא קריאת שמע ומתפלל ולולבו בידו, קורא בתורה ונושא את כפיו - מניחו על גבי קרקע [72], הולך לבקר חולים ולנחם אבלים לולבו בידו, נכנס לבית המדרש [73] - משגר לולבו ביד בנו וביד עבדו וביד שלוחו.
מאי קא משמע לן?
להודיעך כמה היו זריזין במצות.
רבי יוסי אומר: יום טוב [הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לרשות הרבים – פטור, מפני שהוציאו ברשות]:
אמר אביי:
הערות
[עריכה]- ^ שאין מגדלים מהם וולדות, ואפילו הכי גזרו רבנן אטו נקבות
- ^ דרבי אלעזר ורבי יוחנן
- ^ בפירות שביעית - הוא דאמר רבי אלעזר דרך חילול לא, משום דדריש סמוכין
- ^ דמי שביעית
- ^ בברייתא דמסייע ליה
- ^ בכולהו, בין בפרי ראשון בין בדמיו, דקתני לקח בבשר יין, ולא קתני 'חילל בשר ביין'
- ^ דאיירי בפרי עצמו
- ^ ואינו יכול: דהתורה אמרה [וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם] לְאָכְלָה (ויקרא כה ו) בתוך הזמן, ולא לסחורה, וזה מתקיים לשנה הבאה
- ^ שמתוך כך יעשה לו חפצו
- ^ לחנוני
- ^ שמכרת לי, שהיו של חולין ונכנסו לקדושת שביעית
- ^ ואוכל אותם בשביעית
- ^ והחנוני
- ^ חולין
- ^ שיצא לחולין
- ^ מאותו סלע
- ^ והחנווני יאכל הפירות בתורת שביעית
- ^ דהא סלע פרי שני הוא = דמי שביעית
- ^ וקתני דצריך לילך אצל חנווני ולהוציאו לחולין דרך מקח וממכר
- ^ אלמא בפרי שני נמי איכא מאן דפליג, דאי הוי סגי בדרך חילול - למה ילך אצל חנווני?: יקח פירות חולין שיש לו בביתו שוה סלע, ויחללנו עליהם, ויאכלם בתורת שביעית
- ^ אי אתמר דרב אשי הכי אתמר:
- ^ דאיכא למאן דשרי דרך חילול
- ^ בברייתא דמסייע לרבי יוחנן
- ^ אחת שביעית ואחת מעשרות מתחללין
- ^ אלמא שביעית עצמה דרך חילול
- ^ בתמיה: וכי יש לומר שהמעשר עצמו יתחלל על בהמה חיה ועוף?
- ^ דאין מתחלל אלא על המטבע דבר שיש עליו צורה
- ^ כדדרשינן בתורת כהנים [ספרא אמור פרשתא יב פרק טז הלכה ט]: מ-וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים (ויקרא כג מ). - ולא בגבולין שבעה ימים
- ^ בירושלם, שאף הוא כגבולים
- ^ של עומר, דהיינו ט"ז בניסן
- ^ בחָדָש; ובעוד המקדש קיים משקרב העומר היו אוכלין חדש בו ביום, כדכתיב (ויקרא כג יד) [וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה] עַד הֲבִיאֲכֶם [אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם...], וכשחרב הבית מותר מן התורה משהאיר המזרח, כדאמר במנחות (דף סח,א): כתוב אחד אומר עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה דהיינו האיר המזרח, וכתוב אחד אומר עַד הֲבִיאֲכֶם, הא כיצד? - בזמן דאיכא עומר - עַד הֲבִיאֲכֶם, ובזמן דליכא עומר - עַד עֶצֶם, ואסר רבן יוחנן בן זכאי עליהם כל היום, כדמפרש טעמא בגמרא
- ^ ויחזור דבר לאיסורו, דהשתא קרינא ביה עַד הֲבִיאֲכֶם, ואי הוו נהיגי בחורבנו לאכול בהאיר מזרח כדין תורה, אתיא למיכל נמי בבניינו
- ^ הך חששא דחיישינן למהרה יבנה, אימת תגמור המלאכה דאיכא למיחש לאיסור חדש כל היום, דאצטריך לרבן יוחנן בן זכאי למיסר השתא כל היום משום סירכא דההוא יומא
- ^ שלא נבנה עד יום ט"ז עצמו
- ^ ושפיר קאכלי דהואיל דהאיר המזרח ואין מקדש בנוי אשתרי ליה בחדש
- ^ או קודם לכן, דכי מטא שיתסר - לא התיר האיר המזרח, שהרי המקדש בנוי, הלכך אכלי איסורא, וגזר רבן יוחנן בן זכאי השתא משום ההוא יומא
- ^ השתא, דאי נמי אכלי ההוא יומא מחצות היום ולהלן, כסירכא דמעיקרא נכלי וליכא איסורא, דודאי קרב העומר
- ^ מירושלים לא היו רואין ולא היו שומעין שעת הקרבת העומר
- ^ בחדש
- ^ מלהקריבו קודם חצות
- ^ כלומר: לשמא יבנה בליליא חייש, ולא יהו פנויים לקצור העומר עד סמוך ליום; ויש טורח הרבה בעומר: שהיו מייבשין אותו באבוס של קלאים, וצוברין אותו שיזובו מימיו, וטוחנין אותו ברחים של גרוסות, ומניפין אותו בי"ג נפה: בגסה בדקה, כדאמרינן התם; וזה שלא יוכלו להתעסק בו מתחילת לילה - לא יספיקו להקריבו למחר קודם חצות
- ^ דאיבני בחמיסר
- ^ והיא היא
- ^ ואי קשיא דבלילה אינו נבנה, דקיימא לן בשבועות (דף טו,ב) דאין בנין בית המקדש בלילה, דכתיב וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן (במדבר ט טו), ולא בחמיסר שהוא יום טוב, דקיימא לן בשבועות (שם) דאין בנין בית המקדש דוחה יום טוב - הני מילי בנין הבנוי בידי אדם, אבל מקדש העתיד שאנו מצפין - בנוי ומשוכלל הוא, יגלה ויבא משמים שנאמר (שמות טו יז) מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ
- ^ אותה שיטה שהיה רבי יהודה שהיה מתלמידי תלמידיו דורש אחריו - דרש גם הוא בימיו
- ^ כל היום קרוי 'עצם היום'
- ^ ולא דריש 'עד ולא עד בכלל' להתירו בהאיר מזרח כי ליכא עומר; והכי מתוקמא קראי: אין עומר - עַד עֶצֶם ועד בכלל; יש עומר - עַד הֲבִיאֲכֶם
- ^ רבי יהודה
- ^ שמצינו שתמה רבי יהודה בדורו על תקנת רבן יוחנן בן זכאי למה תלה הדבר בעצמו, דמשמע לעשות סייג בא, והלא מן התורה הוא אסור
- ^ המקרא עד ועד בכלל
- ^ לפי שהיו רגילים לאכול חדש מחצות ולהלן כשהיה הבית קיים עד עכשיו - הוצרך לתקן
- ^ דאמרינן (לקמן דף מג,א) דדוחה מצות לולב שבת ביום טוב הראשון לבדו
- ^ מערב שבת
- ^ ברשות מצוה: שהיה טרוד במצוה ומחשב ועסוק וממהר לעשותה, ומתוך כך טעה ושכח שהוא שבת; וקסבר רבי יוסי: טעה בדבר מצוה ושגג בדבר כרת - פטור מקרבן
- ^ דאין אדם יוצא בלולבו של חבירו
- ^ לכם - משלכם משמע
- ^ מה אנו למידין מחזרה זו דאצטריך תנא למיתנייה במתניתא
- ^ דרבן גמליאל - על מנת שיחזירוהו לו נתנו להם, ואפילו הכי הויא מתנה עד שיצאו בו.
- ^ דמתנה על מנת להחזיר מתנה היא והרי החזירו לו
- ^ אבל אם לא החזירו - אגלאי מלתא דמעיקרא גזול הוא בידו
- ^ כשהיה מתפלל היה לולבו בידו; מרוב חיבתו עליו היה מתפלל בו
- ^ מפני שטרוד הוא במחשבתו, שלא יפלו מידו ויתבזו, ואין דעתו מיושבת עליו בתפלתו
- ^ שמא יפלו מידו
- ^ והכי אוקימנא ליה ב'הישן' (לעיל דף כו,א) דהא דקתני 'לא קבע ולא עראי' - בדנקיט ליה בידיה
- ^ מתיירא שמא יפול ויתקע לו ברגלו
- ^ מליאה
- ^ שאם יפול יהא נמאס
- ^ שלא יתפזרו
- ^ לאוחזן והויין עליו למשא לפיכך טרוד במשאם וכבד עליו משאם ושמירתם
- ^ נטילתה ולקיחתה
- ^ ומתוך שחביבה מצוה עליו אין משאה ושימורה כבד עליו
- ^ קורא בתורה צריך להניח הלולב לפי שגולל ספר תורה ופותחו
- ^ בבית המדרש טריד בשמעתא ויפול מידיו