ביאור:בבלי סוכה דף לח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת סוכה: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו הדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

שירי מצוה מעכבין את הפורענות [1], שהרי תנופה - שירי מצוה היא [2], ועוצרת רוחות וטללים רעים.

ואמר רבא: וכן בלולב [3].

רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומייתי [4] ליה, אמר: "דין גירא בעיניה דסטנא [5]"!

ולאו מלתא היא [6], משום דאתי לאיגרויי ביה [7].

משנה:

מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב ליטול, לכשיכנס לביתו - יטול על שלחנו [8];

לא נטל שחרית יטול בין הערבים, שכל היום כשר ללולב.

גמרא:

אמרת נוטלו על שלחנו, למימרא דמפסיק, ורמינהי 'אם התחילו אין מפסיקין'!? [9]!?

אמר רב ספרא: לא קשיא: הא דאיכא שהות ביום [10], הא [11] דליכא שהות ביום [12].

אמר רבא מאי קושיא [13] דילמא [14] הא [15] דאורייתא, [16] הא [17] דרבנן?

אלא אמר רבא: אי קשיא [18] – הא [19] קשיא [20]: לכשיכנס לביתו נוטלו על שלחנו, אלמא דמפסיק והדר תני לא נטל שחרית יטול בין הערבים אלמא לא מפסיק [21]!?

אמר רב ספרא: לא קשיא: הא דאיכא שהות ביום הא דליכא שהות ביום.

אמר רבי זירא: מאי קושיא? דלמא מצוה לאפסוקי [22], ואי לא פסיק – 'יטול בין הערבים שכל היום כשר ללולב'!
אלא אמר רבי זירא: לעולם כדאמרינן מעיקרא [23]; ודקשיא לך 'הא דאורייתא הא דרבנן' - הכא ביום טוב שני דרבנן עסקינן [24]; דיקא נמי מדקתני מי שבא בדרך ואין בידו לולב דאי סלקא דעתך ביום טוב ראשון, מי שרי?

משנה:

מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו - עונה אחריהן מה שהן אומרין [25], ותבא לו מאירה [26];

אם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו "הללויה" [27];

מקום שנהגו לכפול [28] יכפול [29], לפשוט יפשוט, לברך יברך - הכל כמנהג המדינה.

גמרא:

תנו רבנן [תוספתא ברכות פ"ה ה"יז [ליברמן]]: 'באמת אמרו [30]: בן מברך לאביו [31], ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה, אבל אמרו חכמים תבא מאירה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו [32]';

אמר רבא:

עמוד ב

הלכתא גיברתא [33] איכא למשמע ממנהגא דהלילא: [34]

הוא אומר הַלְלוּיָהּ [מתוך הפסוק הפותח את ההלל (תהלים קיג א) הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה' הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה’] והן אומרים "הללויה", מכאן שמצוה לענות "הללויה" [35];

הוא אומר הַלְלוּ עַבְדֵי ה' והן אומרין "הללויה", מכאן שאם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו "הללויה"; [36]

הוא אומר הוֹדוּ לַה' [כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ] (תהלים קיח א) והן [37] אומרים "הודו לה'", מכאן שמצוה לענות ראשי פרקים [38].

אתמר נמי: אמר רב חנן בר רבא: מצוה לענות ראשי פרקים;

הוא אומר (תהלים קיח כה) אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא והן אומרים אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, מכאן שאם היה קטן מקרא אותו עונין אחריו מה שהוא אומר [39];

הוא אומר אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא והן אומרים [40] אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא, מכאן שאם בא לכפול – כופל [41]; [42]

הוא אומר בָּרוּךְ הַבָּא והן אומרים בְּשֵׁם ה' [תהלים קיח,כו: בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה' בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית ה’] [43], מכאן לשומע כעונה [44].

בעו מיניה מרבי חייא בר אבא: שמע ולא ענה מהו?

אמר להו: חכימיא [45] וספריא [46] ורישי עמא ודרשיא - אמרו: שמע ולא ענה – יצא.

אתמר נמי: אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: מנין לשומע כעונה? – דכתיב [47] (מלכים ב כב טז: כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל יֹשְׁבָיו) אֵת כָּל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר קָרָא מֶלֶךְ יְהוּדָה; וכי יאשיהו קראן? והלא שפן קראן, דכתיב : (מלכים ב כב י: וַיַּגֵּד שָׁפָן הַסֹּפֵר לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סֵפֶר נָתַן לִי חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן) וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, אלא מכאן לשומע כעונה;

ודילמא בתר דקראנהו שפן קרא יאשיהו?

אמר רב אחא בר יעקב: לא סלקא דעתך, דכתיב (מלכים ב כב יט) יַעַן רַךְ לְבָבְךָ וַתִּכָּנַע מִפְּנֵי ה' בְּשָׁמְעֲךָ [אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל יֹשְׁבָיו לִהְיוֹת לְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה וַתִּקְרַע אֶת בְּגָדֶיךָ וַתִּבְכֶּה לְפָנָי וְגַם אָנֹכִי שָׁמַעְתִּי נְאֻם ה’]; בְּשָׁמְעֲךָ - ולא בקראך.

אמר רבא: [48] לא לימא איניש 'בָּרוּךְ הַבָּא' [49] והדר 'בְּשֵׁם ה’’ [תהלים קיח,כו: בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה' בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית ה’] [50], אלא 'בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה’’ בהדדי.

אמר ליה רב ספרא:

הערות[עריכה]

  1. ^ מצוה שהיא שירים: שאינה עיקר לעכב כפרה, אף על פי כן חשובה היא לעכב את הפורענות
  2. ^ ואינה מעכבת, כדתניא בתורת כהנים [ספרא מצורע פרשתא ד הלכה ה] ומייתינן לה בגמרא דיומא (דף ה,א) לִתְנוּפָה לְכַפֵּר (ויקרא יד כא) וכי תנופה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם אלא שאם עשאה לתנופה שירי מצוה ששיירה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו לא עשה מן המובחר – וכיפר, כלומר: אף על פי כן כיפר, שאין צריך להביא קרבן אחר
  3. ^ מוליך ומביא מעלה ומוריד
  4. ^ מביא
  5. ^ הרי זה לְחֵץ בעיניו של שטן: שרואה בעיניו שאין בו כח לנתק מעלינו עול מצות
  6. ^ אין נכון לומר כן
  7. ^ שיתגרה בו שטן שהוא יצר הרע, וישיאנו לתעות מעל קונו, וימסור עצמו על הדבר
  8. ^ אם שכח ולא נטל קודם אכילה - צריך להפסיק סעודתו וליטול לולב
  9. ^ גבי תפלת המנחה תנן לה במסכת שבת [פ"א מ"ב]: לא ישב אדם לפני הספר, ולא יכנס לא לאכול ולא לדון, ואם התחילו קודם המנחה ומשכה סעודתן והגיע זמן המנחה – אין מפסיקין: אין צריכין להפסיק סעודתן ולהתפלל
  10. ^ להתפלל אחר שיגמרו סעודתם
  11. ^ ומתניתין דהכא
  12. ^ שתמשך סעודתו עד שתחשך
  13. ^ דתפלה אלולב דאיצטריך רב ספרא לשנויי עלה?
  14. ^ תרוייהו בדאיכא שהות:
  15. ^ גבי לולב מפסיקין
  16. ^ אבל
  17. ^ תפלה
  18. ^ דאיצטריך רב ספרא לשנויי
  19. ^ היא גופה
  20. ^ דלולב אלולב
  21. ^ רישא דקתני מפסיק, וסיפא משמע ימתין אם ירצה שהרי יש לו שהות כל היום
  22. ^ שמא ישכח ויפשע
  23. ^ כי איצטריך רב ספרא לשנויי משום קושיא קמייתא איצטריך
  24. ^ הריטב"א: פירוש: בחולו של מועד
  25. ^ כך היו נוהגין: אחד קורא את ההלל ומוציא את הרבים, ואם היה עבד או אשה או קטן - הואיל ואין מחויב בדבר - אין מוציא את המחויב מידי חובתו, הלכך עונה אחריו כל מה שהוא אומר
  26. ^ שלא למד; ואם למד - תבא לו מאירה שמבזה את קונו לעשות שלוחים כאלה
  27. ^ על כל דבר שהוא אומר, והכי קתני לה במסכת סוטה (דף ל,ב): כיצד אמרו ישראל שירה בים? כגדול המקרא את ההלל, והם עונין אחריו "הללויה"; משה אמר "אשירה לה'" והם אומרים "אשירה לה'"; משה אמר "כי גאה גאה" והם אומרים "אשירה לה'" - אלמא דעל כל דבר ודבר קאמר דעונין "הללויה"
  28. ^ כל פסוק ופסוק
  29. ^ ונהגו כן מפני שיש פרשה שכולה כפולה: הוֹדוּ תחלה וסוף (תהלים קיח א,כט), יֹאמַר נָא שלשה פעמים [תהלים קיח פסוקים ב,ג,ד [יאמרו]], קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ (תהלים קיח ה), ה' לִי ה' לִי (תהלים קיח ו,ז), טוֹב לַחֲסוֹת טוֹב לַחֲסוֹת (תהלים קיח ח,ט), סַבּוּנִי סְבָבוּנִי סַבּוּנִי (תהלים קיח יא,יב), דַּחֹה דְחִיתַנִי (תהלים קיח יג), וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה (תהלים קיח יד) קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה (תהלים קיח טו), יְמִין ה' יְמִין ה' (תהלים קיח טז), לֹא אָמוּת (תהלים קיח יז) וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי (תהלים קיח יח), פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי (תהלים קיח יט) זֶה הַשַּׁעַר (תהלים קיח כ) וגו', אבל מ-אוֹדְךָ (תהלים קיח כא) ולמטה אינו (כופל), והיינו דאמרינן (לקמן דף לט,א) מוסיף לכפול מ-אוֹדְךָ ולמטה
  30. ^ כל 'באמת' הלכה היא ואין חולק בדבר
  31. ^ ברכות המזון משהגיע לחינוך, דחייב מדרבנן; ובמסכת ברכות פרק 'מי שמתו' (דף כ,ב) מוקים לה כגון שלא אכל אביו אלא כזית או כביצה, דהוי שיעורא דרבנן, דמדאורייתא לא מיחייב עד דשבע, דכתיב וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ (דברים י ח), הלכך אתי מדרבנן ומפיק מדרבנן
  32. ^ דודאי מחמת שלא למד הוא
  33. ^ הלכות גדולות
  34. ^ ממה שאנו רואים שנוהגין עכשיו בימינו בבתי כנסיות, כדמפרש ואזיל, שהיו נוהגין לענות "הללויה" שתי פעמים ולא יותר, ואומרים כל ההלל עם המקרא עד הודו ועונין הודו אחריו וחוֹזְרין וקורין עמו עד (תהלים קיח כה) אָנָּא [ה' הוֹשִׁיעָה נָּא] ועונין אָנָּא ... הוֹשִׁיעָה נָּא, ו-אָנָּא... הַצְלִיחָה נָּא אחריו, כמו שאנו עושין; ואין זו כקריאת הראשונים שהיו עונים "הללויה" על כל דבר, כדאמרינן במתניתין דהכא ובסוטה (דף ל,ה); ואמר רבא: ממנהג של עכשיו אנו למדים מהו עיקר קריאת הלל כשתיקנוהו תחילה, לפי שהכל חייבין בקריאתו ואין הכל בקיאין בו - תקנו אחד קורא ואחרים שומעים והכל עונים מקצת; ועכשיו שכל בני כנסיותינו בקיאין וקורין אותו כולו ואף על פי כן עונין שתי פעמים "הללויה" ו"הודו לה'" ו"אנא" - מכאן אנו יכולים ללמוד מה תקנו הראשונים לענות למי שאין בקיאין ולבקיאין;
  35. ^ ממה שאנו נוהגין שהמקרא פותח ב-הַלְלוּיָהּ ואנו שותקין ועונין אחריו "הללויה" והוא שותק ואין אנו מתחילין לקרות עמו כסדר שאנו גומרים עמו שאר ההלל - למדין אנו מכאן שמצוה לענות "הללויה" בפתיחתו ואפילו לבקיאין
  36. ^ ממה שנוהגין עכשיו לענות עוד "הללויה" פעם שניה, ושאר הלל קורין כולן עמו - אנו למידין תקנה הראשונה: מי שאינו בקי או בקי ואינו גומרו אלא סומך על המקרא - דיו לענות "הללויה" על כל דבר ודבר, ולפיכך החזיקו עכשיו במנהג הזה: לסמוך ב-הַלְלוּ עַבְדֵי ה' על המקרא ולענות הללויה לדעת תקנה ראשונה, ולא תשתכח שמותר בכל הלל לסמוך עליו ולענות "הללויה" למי שאינו בקי
  37. ^ והן שותקין ואחר כך
  38. ^ מכאן שבראשי פרקים צריכין לענות ראשי פרקים עצמן, ולא סגי ליה ב"הללויה"; ומיהו אנן דגמרינן כוליה לא צריכינן, אלא שבזה החזיקו שלא תשתכח תקנה הראשונה למי שאינו גומר
  39. ^ הוא אומר אנא והם אומרין אחריו אנא, ואין זה מראשי פרקים - בזה החזיקו להיות סימן לעיקר תקנה למי שסומך על המקרא, שפעמים שצריך לענות אחריו כל דבר ודבר שהוא אומר, והיכי דמי? - כגון מי שהיה קטן מקרא אותו, כדתנן במתניתין
  40. ^ והן שומעין ואחר כך עונין
  41. ^ סימן זה החזיקו לדעת שהרוצה לכפול את ההלל - כופל כמו שזה נכפל, שהרי שומע כעונה, כדלקמן, ואלו שומעין ועונין - הרי זו כפילה
  42. ^ וכל הני 'מכאן' דקאמר רבא: 'מכאן לקטן המקרא כו', 'מכאן שאם בא לכפול' - לאו דווקא, דהוא הדין נמי מצי למילף איפכא מ-אָנָּא [ה’] הוֹשִׁיעָה נָּא (תהלים קיח כה) שאם בא לכפול, ומ-אָנָּא... הַצְלִיחָה נָּא נא לקטן המקרא, אלא אשמעינן שלא על חנם החזיקו אלו שגומרין את ההלל לענות דברים הללו, אלא כדי ללמוד מהם תקנות הללו שתקנו נביאים לישראל.
  43. ^ ובברוך הבא סומכין עליו ואין עונין לא התיבות עצמן ולא הללויה
  44. ^ מכאן נלמד לשאינו יודע לא לקרות ולא לענות, אם שמע וכיון לבו לשמוע אף על פי שלא ענה – יצא; וכן למתפללין בצבור ושליח צבור אומר קדיש או יהא שמיה רבא - ישתקו בתפלתן וישמעו בכוונה, והרי הן כעונין, וכשיגמור הקדושה - יחזרו לתפלתן; וכן יסד רב יהודאי גאון בעל הלכות גדולות
  45. ^ כמשמעו
  46. ^ מלמדי תינוקות
  47. ^ בספר שמצא חלקיה הכהן משתעי קרא בספר מלכים (ב כב)
  48. ^ מי שאין אחר מקרא אותו
  49. ^ וינשים בינתים
  50. ^ דלא קיימא אזכרה אמילתא דלעיל ומיחזי כמוציאו לבטלה