ביאור:בבלי סוכה דף יג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת סוכה: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו הדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

דסרי ריחייהו [1] שביק להו ונפיק.

אמר רב חנן בר רבא: הני היזמי והיגי [2] מסככין בהו.

אביי אמר: בהיזמי מסככינן, בהיגי לא מסככינן; מאי טעמא? - כיון דנתרי טרפייהו [3] שביק לה ונפיק.

אמר רב גידל אמר רב: האי אפקותא דדיקלא [4] מסככין בהו אף על גב דאגידי [5]: אגד בידי שמים לא שמיה אגד, [6]אף על גב דהדר אגיד להו [7]: איגד בחד לא שמיה אגד [8].

אמר רב חסדא אמר רבינא בר שילא: הני דוקרי דקני [9] - מסככין בהו אף על גב דאגידי נינהו; אגד בידי שמים לא שמיה אגד, אף על גב דהדר אגיד להו - איגד בחד לא שמיה אגד.

תניא נמי הכי: קנים ודוקרנין מסככין בהן [10];

'קנים'? פשיטא!?

אימא 'קנים של דוקרנין [11] מסככין בהן [12]'.

ואמר רב חסדא אמר רבינא בר שילא: הני מרריתא דאגמא [13] - אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח;

מיתיביה [נגעים פ"יד מ"ו; פרה פ"יא מ"ז]: אזוב [14] - ולא אזוב יון, ולא אזוב כוחלי, ולא אזוב מדברי, ולא אזוב רומי, ולא אזוב שיש לו שם לווי [15]!

אמר אביי: כל שנשתנה שמו קודם מתן תורה [16], ובאתה תורה והקפידה עליה [17] - בידוע שיש לו שם לווי [18] , והני [19] לא נשתנה שמייהו קודם מתן תורה כלל [20].

רבא אמר: הני מרריתא סתמא שמייהו; והאי דקרי להו 'מרריתא דאגמא' - משום דמשתכח באגמא.

אמר רב חסדא: איגד בחד - לא שמיה אגד [21]; שלש שמיה אגד; שנים מחלוקת רבי יוסי ורבנן, דתנן [פרה פ"יא מ"ט]: מצות אזוב שלשה קלחים [22] ובהן שלשה גבעולין [23]; ... רבי יוסי אומר [24]: מצות אזוב שלשה, גבעולין ושיריו שנים [25] וגרדומיו כל שהוא [26]' קא סלקא דעתין [27]: מדשיריו שנים [28] , תחילתו נמי שנים [29] והאי דקתני שלשה – למצוה [30]; ומדרבי יוסי שלשה למצוה [31] - [32] לרבנן [33] שלשה - לעכב [34]; והתניא: רבי יוסי אומר: אזוב תחילתו שנים ושיריו אחד – פסול [35], ואינו כשר עד שיהא תחילתו שלשה ושיריו שנים [36]'!?

איפוך: לרבי יוסי שלשה לעכב [37], לרבנן שלשה למצוה [38], והתניא [39]: אזוב תחילתו שנים ושיריו אחד – כשר [40], ואינו פסול עד שיהא תחילתו ושיריו אחד [41]; [42] שיריו אחד פסול? הא אמרת שיריו אחד - כשר?

עמוד ב

אלא אימא [43]: [44] עד שתהא תחלתו כשיריו אחד [45]. [46]

דרש מרימר: הני איסורייתא דסורא [47] - מסככין בהו [48] אף על גב דאגדן: למנינא בעלמא הוא דאגדן [49].

אמר רבי אבא: הני צריפי [50] דאורבני [51]: כיון שהותרה ראשי מעדנים שלהן [52] – כשרין.

והא אגידי מתתאי [53]?

אמר רב פפא: דשרי להו [54].

<ואמר> רב הונא בריה דרב יהושע: אפילו תימא דלא שרי להו; כל אגד שאינו עשוי לטלטלו [55] - לא שמיה אגד.

אמר רבי אבא אמר שמואל: ירקות שאמרו חכמים [56] אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח [57] - מביאין את הטומאה [58] ואין חוצצין בפני הטומאה [59], ופוסלין בסוכה משום אויר [60]; מאי טעמא? - כיון דלכי יבשי פרכי ונפלי כמאן דליתנהו דמי.

ואמר רבי אבא אמר רב הונא: הבוצר לגת [61] - אין לו ידות [62]; ורב מנשיא בר גדא אמר רב הונא: הקוצר לסכך אין לו ידות [63]; מאן דאמר קוצר [64] - כל שכן בוצר [65], דלא ניחא ליה [66] דלא נימצייה לחמריה [67]; מאן דאמר בוצר שאין לו ידות - אבל קוצר יש לו ידות, דניחא ליה דליסכך בהו כי היכי דלא ליבדרן [68].

נימא דרב מנשיא בר גדא [69] - תנאי היא, דתניא: 'סוכי [70] תאנים ובהן תאנים, פרכילין [71] ובהן ענבים, קשין ובהן שבלים, מכבדות [72] ובהן תמרים, כולן אם פסולת מרובה על האוכלין – כשרה [73], ואם לאו פסולה; אחרים אומרים: עד שיהו קשין מרובין על הידות ועל האוכלין [74]'; מאי לאו בהא קא מיפלגי: דמר סבר יש להן ידות, ומר סבר אין להן ידות?

לרבי אבא [75] ודאי תנאי היא [76]; [77] לרב מנשיא בר גדא [78], מי לימא תנאי היא? אמר לך רב מנשיא: דכולי עלמא סברי הקוצר לסכך אין לו ידות, והכא במאי עסקינן? - כגון שקוצצן לאכילה ונמלך עליהן לסיכוך [79].

אי קוצצן לאכילה - מאי טעמייהו דרבנן? וכי תימא קסברי רבנן 'כיון דנמלך עליהן לסיכוך בטלה ליה מחשבתו', ומי בטלה ליה מחשבה [80] בהכי [81]? והתנן [כלים פ"כה מ"ט]: 'כל הכלים

הערות[עריכה]

  1. ^ מבאיש ריחם
  2. ^ מיני סנה
  3. ^ נושרין עלין שלהן
  4. ^ מוצא הדקל כשהוא סמוך לקרקע יוצאים בו דוקרנין הרבה סביב סביב
  5. ^ שמחוברין ענפי האילן יחד, ודמי לחבילין, דאמרן אין מסככין בהן
  6. ^ ו
  7. ^ איהו: הענפים של מעלה, כדי להשכיבן מפני שמתפצלין לכאן ולכאן, ונוקפין למעלה ואין סותמים הנקב
  8. ^ כל דבר יחידי המחובר יחד ואוגדו בפני עצמו - אינה 'אגודה' עד שיתן דבר אחר עמו ויאגדם יחד
  9. ^ כעין אפקותא דדיקלא אלא שזה של קנים וזה של דקלים
  10. ^ 'קנים ודוקרנים' משמע תרי מילי, ודוקרנים - כמו 'יחפור בדקר' (ביצה דף ב,ב) פל"א בלע"ז [את חפירה]
  11. ^ שיוצאים בגזעם כמין דוקרנים הרבה
  12. ^ ולא משווינן להו כחבילה
  13. ^ חזרת של אגם
  14. ^ כל היכא דכתיב 'אזוב' דריש ליה הכי
  15. ^ הכא נמי מרור כתיב ולא מררתא דאגמא דהוא שם לווי
  16. ^ שיש בו מכמה מינין וכל אחד שם לווי לו כמו 'אזוב כוחלית' וקודם מתן תורה היה זה שמו
  17. ^ שכתוב בכמה מקומות אזוב ולא נכתב באחד מהן אחד משמות הללו
  18. ^ שמע מינה אסתם אזוב קפיד רחמנא
  19. ^ מרריתא
  20. ^ וכשניתנה תורה - לא היו קרויין אלא 'מרור' סתם, וכשהזכיר מרורים - אף זה היה במשמע
  21. ^ לא לענין חבילה לסכך ולא לענין אגודת אזוב
  22. ^ שרשין
  23. ^ גבעול לכל קלח; 'גבעול' הוא קנה האמצעי שהזרע בראשו, כקנבוס ופשתן
  24. ^ לקמן מפרש פלוגתייהו
  25. ^ אם נפל האחד לאחר זמן - שיָרָיו כשרים בשנים
  26. ^ כשמזין בו פעמים הרבה, מתוך שגבעוליו רכים – משתברים, וכל שהוא המשתייר באגודה – כשר, ובלבד שישתייר מכל אחד ואחד כל שהוא, שתהא שם אגודתו קיימת
  27. ^ דהא דאמר רב חסדא: שנים מחלוקת - רבי יוסי ורבנן - הכי מפרש פלוגתייהו, והכי שמעינן לה
  28. ^ לרבי יוסי
  29. ^ דיעבד
  30. ^ לכתחילה
  31. ^ ומדרבי יוסי בעי שלש מיהא למצוה
  32. ^ מכלל
  33. ^ דאמרי
  34. ^ דאי אינהו נמי למצוה ולא לעכב, מאי אתא רבי יוסי לאיפלוגי? ומאי מחלוקת דקאמר רב חסדא דלרבי יוסי שמיה אגד ולרבנן לא שמיה אגד?
  35. ^ אזוב שתחילתו שנים פסול, וכן אזוב שלשה ונפלו שנים מן האגודה ונשתייר אחד פסול
  36. ^ כלומר: אין תחילתו כשר אלא בשלשה: דבציר מהכי לאו 'אגודה' היא, ואין שירים כשרים אלא בשנים
  37. ^ איפוך סברא דידן דאמרן לעיל 'קא סלקא דעתיה דנפרשה לרב חסדא הכי דלרבי יוסי שלשה לעכב', כדמפרש הכא בהדיא
  38. ^ ולא לעכב
  39. ^ ובניחותא
  40. ^ אזוב שתחילתו שנים כשר, ושיריו אחד נמי כשר
  41. ^ וקא סלקא דעתא דסיפא נמי הכי מיפרשא, ואין שיריו פסולים עד שיהא אחד
  42. ^ ולהכי פריך
  43. ^ אתחלתו קאי, והכי קאמר
  44. ^ אין תחילתו פסול
  45. ^ עד שיהא הוא כשיעור שיריו, דהיינו אחד
  46. ^ אלמא לרבנן שלשה דקאמרינן לעיל – למצוה, דאי לעכב - הא מני?: לא רבי יוסי ולא רבנן!
  47. ^ חבילי קנים שהיו עושין למכור בשוק ומוכרין אותם במנין
  48. ^ ואין בהם משום גזרת אוצר דכל ימות השנה, לפי שאין דרך להצניעם באגדם
  49. ^ עד שימכרו, והלוקחן לייבשן מתיר אגדן, הלכך המסכך בהן לשם סוכה אינו צריך להתיר אגדן
  50. ^ כמין כוך עגול ככובע ונחבאים בתוכו ציידי עופות
  51. ^ עשוי מענפי ערבות וגודלין אותו; מתחתיו פיו רחב, ולמעלה קושרין ראשי הנצרים בחבל קשר אחד כעין כלי מצודות שצדין דגים קטנים שעושין בגומא, שקורין יונק"ש, אבל אין בצריף - שלשה וארבעה בתי אריגה כמו שיש למצודה
  52. ^ קשר העליון; 'מעדנים' - כמו הַתְקַשֵּׁר מַעֲדַנּוֹת כִּימָה (איוב לח לא)
  53. ^ לצד פיו הוא קלוע
  54. ^ מתיר ראשי החוט שהוא קלוע בו, ואינו צריך להפקיע הקליעה
  55. ^ כגון זה שמשהתיר קשר העליון: אם אתה מטלטלו - הוא ניתק מאליו, שאין לו אלא פיו קלוע כמין גדיל לאחוֹז את הנצרים
  56. ^ בפסח
  57. ^ מרור: חזרת ועולשין ושאר חברותיהן
  58. ^ בעודן לחין, וכל כמה דלא יבשי - אהל הוא מדאורייתא
  59. ^ דקות הם טינב"ש בלע"ז, הלכך אין חוצצין בפני הטומאה אם סיכך בהן גג, ומדרבנן הוא דגזור עלייהו שלא יסמכו עליהן לָחוּץ בפני הטומאה, דלמא סמכי עלייהו לכי יבשי נמי; מיהו בעודן לחין - חוצצין מדאורייתא משום דלא מקבלי טומאה, דלאו מאכל אדם נינהו (דאי מקבלי טומאה לא חייצי בפני הטומאה), ולכי יבשי אין חציצתן חציצה, כדמפרש: דמפרכי ונפלי
  60. ^ כשיעור שאויר פוסל בה, דהיינו בשלשה טפחים, כדאמרינן לקמן בפירקין (דף יז,א): אויר בשלשה, ולא משערינן להו לפסול כשיעור שאר סכך פסול, דאוכל הראוי לקבל טומאה הוא, וסכך פסול אינו פוסל אלא בארבעה טפחים באמצע וארבע אמות מן הצד, אלא כי אויר דיינינן להו לחומרא, ובשלשה
  61. ^ הבוצר ענבים לדרוך אותם
  62. ^ להביא העץ טומאה על האוכל, לפי שאינו צריך לבית אחיזה, ולא ניחא ליה בהן; וכי אתרבו ידות לטומאה ב'העור והרוטב' (חולין דף קיז,א) - הני מילי ביד הצריכה, או בכלי או באוכל
  63. ^ אין הקשין מביאין טומאה על האוכל, דלא ניחא ליה בחיבורין: דאוכל בסכך לא מיבעי, ואי לאו דפסולת מרובה עליו - הוה פסיל לה לסוכה
  64. ^ לסכך אין לו ידות
  65. ^ לגת
  66. ^ בהנך ידות
  67. ^ מוצצות את היין ומפסידות
  68. ^ ניחא ליה באוכל המחובר בהן: שאם יבדיל ראשי שבלים מן הקשים שמא יתפזרו וילכו לאיבוד
  69. ^ דאמר קוצר אין לו ידות
  70. ^ ענפי
  71. ^ זמורות
  72. ^ ענפי דקל
  73. ^ לסכך
  74. ^ על הידות כדי בית יד סמוך לאוכל - אף הוא צריך ביטול שגם הוא מקבל טומאה
  75. ^ דאמר בוצר אין לו ידות אבל קוצר יש לו
  76. ^ על כרחיה מבעי למימר "אנא דאמרי כאחרים דאמרי יש לו" דאילו תנא קמא לא מיתוקם כוותיה, דהא אמר 'אין לו', ואי בקוצר לאכילה ונמלך לסיכוך - כל שכן דהוה ליה למימר 'יש לו' וקאמר 'אין לו'! הלכך לא מיתוקמא כרבי אבא
  77. ^ אלא
  78. ^ דאמר קוצר לסכך אין לו
  79. ^ מי מידחיק לאוקמי מילתיה כתנאי ולמימר אנא אמרי כתנא קמא ואחרים פליגי, או מוקמינן למתניתין בקוצר לאכילה ונמלך לסכך ומשום הכי אמרי אחרים דיש לו ידות, אבל בקוצר לסכך - אחרים מודו נמי דאין לו
  80. ^ קבלת טומאה
  81. ^ ואפילו לא נטמאו קודם שנמלך, מיהו ירדה להן תורת קבלת טומאה על ידי מחשבה ראשונה, ומי בטלה קמייתא במחשבה בתרייתא