ביאור:משנה מכשירין פרק ג
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
----
תחילתו ברצון
[עריכה]חטיבה I: פירות ששאבו מים או יין
[עריכה](א) שַׂק שֶׁהוּא מָלֵא פֵרוֹת,
|
השוו לעיל א, ד-ו: שם הפירות נפלו למים והעלה אותם, ואילו כאן הפירות היו יבשים, והכוונה של בעליהם היתה שירטבו מהנתינה על גב הנהר. ההרטבה של הפירות מכונה כאן "שאיבה", וגם הפירות הגבוהים, שמעל פני המים - נרטבים מעט. |
- וּנְתָנוֹ עַל גַּף הַנָּהָר, אוֹ עַל פִּי הַבּוֹר, אוֹ עַל מַעֲלוֹת הַמְּעָרָה,
- וְשָׁאֲבוּ, כָּל שֶׁשָּׁאֲבוּ - בְּ'כִי יֻתַּן'.
רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁהוּא כְּנֶגֶד הַמַּיִם - בְּ'כִי יֻתַּן',
- וְשֶׁאֵינוּ כְנֶגֶד הַמַּיִם - אֵינוּ בְ'כִי יֻתַּן'.
(ב) חָבִית שֶׁהִיא מְלֵאָה פֵרוֹת, וּנְתוּנָה לְתוֹךְ הַמַּשְׁקִין,
|
חבית פירות בתוך נוזל או ההפך - הפירות נרטבים כמו במשנה א. מדובר במשקים הדלילים יחסית, כגון מים ויין. משקים סמיכים יותר אינם נשאבים. בתוספתא ב, א מסייג ר' יוסי את הדין לכלי חרס בלבד. |
- אוֹ מְלֵאָה מַשְׁקִין וּנְתוּנָה לְתוֹךְ הַפֵּרוֹת, וְשָׁאֲבוּ,
- כָּל שֶׁשָּׁאֲבוּ - בְּ'כִי יֻתַּן'.
בְּאֵלּוּ מַשְׁקִין אָמָרוּ? - בַּמַּיִם, וּבַיַּיִן, וּבַחֹמֶץ. שנחשב כיין
- וּשְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִין - טְהוֹרִין.
רְבִּי נְחֶמְיָה מְטַהֵר בַּקִּטְנִית, שֶׁאֵין הַקִּטְנִית שׁוֹאֶבֶת.
(ג) הָרוֹדֶה פַת חַמָּה וּנְתָנָהּ עַל פִּי חָבִית טמאה שֶׁלַּיַּיִן,
- רְבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא רְבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר.
|
ראו מקבילה בתרומות י, ג. שם היין הוא תרומה, והשאיבה הופכת את הפת לקדושה כתרומה. כאן נוסף, שאם החבית טמאה - גם הפת טמאה אפילו אם לא לשו אותה במים אלא במיץ, שהרי לאחר שניתנה על פי החבית שאבה יין. המשנה אינה עוסקת רק בהכשרה לטומאה אלא גם בטומאה ממש, אם מניחים שהיין בחבית טמא. |
- רְבִּי יוֹסֵה מְטַהֵר בְּשֶׁלַּחִטִּין, וּמְטַמֵּא בְּשֶׁלַּשְּׂעוֹרִין,
- מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׂעוֹרִין שׁוֹאֲבוֹת.
חטיבה II: הירטבות משנית
[עריכה](ד) הַמְרַבֵּץ אֶת בֵּיתוֹ שטף את הרצפה וְנָתַן בּוֹ חִטִּים, וּטְנָנוֹ, נרטבו החיטים
|
שאיבה של מים מהרצפה הרטובה אינה מכשירה את החיטה להיטמא, אבל אם נשארו בבית שלוליות מים - כן. כך גם בכלי הכביסה ששימש לאיכסון חיטה. אבל מים המעורבים בחול עשויים להשאב ולהיספג בחיטה, ולהכשיר אותה להיטמא. |
- אִם מֵחֲמַת הַמַּיִם - בְּ'כִי יֻתַּן';
- וְאִם מֵחֲמַת הַסֶּלַע - אֵינָן בְּ'כִי יֻתַּן'.
הַמְכַבֵּס אֶת כְּסוּתוֹ בַעֲרֵבָה, וְנָתַן בָּהּ חִטִּים, וּטְנָנוֹ,
- אִם מֵחֲמַת הַמַּיִם, - בְּ'כִי יֻתַּן';
- אִם מֵחֲמַת עַצְמָהּ - אֵינָן בְּ'כִי יֻתַּן'.
- בַּחוֹל - הֲרֵי זֶה בְ'כִי יֻתַּן'.
מַעֲשֶׂה בְאַנְשֵׁי הַמָּחוֹז שֶׁהָיוּ מְטִינִין בַּחוֹל,
- אָמְרוּ לָהֶן חֲכָמִים: אִם כָּךְ הֱיִיתֶם עוֹשִׂים - לֹא עֲשִׂיתֶם טַהֲרָה מִימֵיכֶם.
(ה) הַמֵּטֵן בְּטִיט הַנָּגוּב,
|
טיט - דינו בין סלע לבין חול. הדבר תלוי במידת הרטיבות שלו: אם היא מורגשת במגע - הוא כחול. בתוספתא ב, א מובאת מסורת לפיה ר' שמעון הקל במכבד את ביתו אפילו אם היה משקה טופח, בניגוד למשנתנו. דין הגורן קל מדין הבית, ואין לחשוש שמא נשארו בו שלוליות מים. |
- רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם יֶשׁ בּוֹ מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ - בְּ'כִי יֻתַּן',
- וְאִם לָאו - אֵינוּ בְ'כִי יֻתַּן'.
הַמְרַבֵּץ אֶת גֳּרָנוֹ, אֵינוּ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמֵּא נָתַן בַּחִטִּים וּטְנְָנוֹ.
חטיבה III: שמחה וקריטריונים לה
[עריכה]|
לעניין הטל שעל העשבים - השוו לעיל א, ב. ר' יהודה אינו בוחן את שמחת הבעלים, שקשה לאמדה, אלא את התנהגותו: אם השאיר את החיטה בכוונה בחוץ - כנראה התכוון שירד עליה הגשם. וראו גישה שונה בתוספתא ב, א. |
הַמְלַקֵּט עֲשָׂבִים כְּשֶׁהַטַּל עֲלֵיהֶן, לְהָטֵן בָּהֶן חִטָּיו - אֵינָן בְּ'כִי יֻתַּן'.
- אִם נִתְכַּוַּן לְכֵן - הֲרֵי זֶה בְ'כִי יֻתַּן'.
הַמּוֹלִיךְ חִטִּין לִטְחוֹן, וְיָרְדוּ עֲלֵיהֶם גְּשָׁמִים,
- אִם שָׂמַח - בְּ'כִי יֻתַּן'.
- רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵיפְשָׁר שֶׁלֹּא לִשְׂמֹחַ! אֶלָּא: "אִם עָמַד".
(ו) הָיוּ זֵיתָיו נְתוּנִים בַּגַּג, וְיָרְדוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים,
|
גם כאן נותן ר' יהודה קריטריון מעשי לשמחה: אם הבעלים עשה מעשה כדי שההרטבה תהיה שלמה יותר. |
- אִם שָׂמַח - בְּ'כִי יֻתַּן'.
- רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵיפְשָׁר שֶׁלֹּא לִשְׂמֹחַ!
- אֶלָּא: "אִם פָּקַק אֶת הַצִּנּוֹר, המרזב אוֹ אִם חִלְחֵל לְתוֹכָן ערבב את הזיתים היבשים עם הרטובים.".
(ז) הַחַמָּרִים שֶׁהָיוּ עוֹבְרִים בַּנָּהָר, וְנָפְלוּ שַׂקֵּיהֶם לַמַּיִם,
|
השוו להיתר לעבור בנהר ולהירטב ביום הכיפורים, לדעת רשב"ג, בתוספתא יומא ד, ה. ר' יהודה מכשיר את תכולת השקים לקבל טומאה רק אם החמרים דאגו באופן מעשי שירטב השק כולו. המקרה השני הוא שהחמרים לא היו חייבים לעבור במים, אבל עשו זאת כדי לשטוף את רגליהם. במקרה כזה מחמירים, כי הכניסה למים היתה מכוונת, ולכן אפילו אם לא הפכו את השקים - תכולתם הוכשרה להיטמא. הקריטריון לרצון המכוון להכנס למים הוא שפשוף הרגלים המלוכלכות במים. |
- אִם שָׂמְחוּ - בְּ'כִי יֻתַּן'.
- רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵיפְשָׁר שֶׁלֹּא לִשְׂמֹחַ! - אֶלָּא: "אִם הֲפָכוֹ".
הָיוּ רַגְלָיו מְלֵאוֹת טִיט, וְכֵן רַגְלֵי בְהֶמְתּוֹ, וְעָבַר בַּנָּהָר,
- אִם שָׂמַח - בְּ'כִי יֻתַּן'.
- רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵיפְשָׁר שֶׁלֹּא לִשְׂמֹחַ! אֶלָּא: "אִם עָמַד וְהֵדִיחַ".
חטיבה IV: כניסה למים להתקרר ולשתות
[עריכה]בָּאָדָם וּבִבְהֵמָה טְמֵאָה - לְעוֹלָם טָמֵא.
(ח) הַמּוֹרִיד אֶת הַגַּלְגַּלִּין וְאֶת כְּלֵי הַבָּקָר בְּשָׁעַת הַקָּדִים בשעת השרב לַמַּיִם, בִּשְׁבִיל שֶׁיָּחוּצוּ, כדי לקרר אותם
|
יתכן לראות את השורה "בשעת היחף..." כהמשך השורה האחרונה במשנה ז: באדם יחף, שחלץ נעליו כדי לדרוך ענבים, וכן בבהמה בשעת הדיש - שבמצבים אלו חם במיוחד, ויש כונה לקרר את הרגלים - תמיד טמא, הן בהירטבות בגלל ירידת האדם למים - הן במקרה שהבהמה ירדה למים. וראו תוספתא ב, ב, העוסקת בבהמה שירדה מאליה למים, אבל הדין דומה לדין המוריד בהמה לשתות. לעניין החרש וכו' - השוו לקמן ו, א. |
- הֲרֵי זֶה בְ'כִי יֻתַּן'.
הַמּוֹרִיד בְּהֵמָה לִשְׁתּוֹת - הַמַּיִם הָעוֹלִים בְּפִיהָ בְּ'כִי יֻתַּן',
- וּבְרַגְלֶיהָ - אֵינָן בְּ'כִי יֻתַּן'.
- אִם חָשַׁב שֶׁיִּדּוֹחוּ רַגְלֶיה ראו משנה זָ - אַף הָעוֹלִין בְּרַגְלֶיהָ בְּ'כִי יֻתַּן'.
- בְּשָׁעַת הַיַּחַף וְהַדַּיִשׁ - לְעוֹלָם טָמֵא.
הוֹרִידָהּ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, אַף עַל פִּי שֶׁחָשַׁב שֶׁיִּדּוֹחוּ רַגְלֶיהָ,
- אֵינָן בְּ'כִי יֻתַּן',
- שֶׁיֵּשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה - וְאֵין לָהֶן מַחֲשָׁבָה.