זוהר חלק יז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

<< · זוהר · חלק יז · >>

פרשת תצוה - זהר[עריכה]

  [דף קעט ע"ב]   ואתה תצוה את בני ישראל וגו', ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך וגו', אמר רבי חייא, מאי שנא הכא מבכל אתר, דכתיב ואתה הקרב אליך, ואתה תדבר אל כל חכמי לב, ואתה תצוה את בני ישראל, (שמות ל כג) ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור, אלא כלא ברזא עלאה איהו, לאכללא שכינתא בהדיה.

אמר רבי יצחק, נהורא עלאה ונהורא תתאה כליל כחדא אקרי ואתה, כמה דאת אמר (נחמיה ט ו) ואתה מחיה את כלם, ועל דא לא כתיב והקרבת את אהרן אחיך, וצוית את בני ישראל, ודברת אל כל חכמי לב, בגין דההוא זמנא שריא שמשא בסיהרא, ואשתתף כלא כחדא, לשריא על אומנותא דעובדא.

אמר רבי אלעזר, מהכא (שמות לו א) אשר נתן יהו"ה חכמה ותבונה בהמה.

רבי שמעון אמר מהכא, ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה, אשר מלאתים מבעי ליה, אלא אשר מלאתיו לההוא לבא, מלאתיו רוח חכמה, כמה דאת אמר (ישעיה יא ב) ונחה עליו רוח יהו"ה רוח חכמה וגו, ועל דא אצטריך אשר מלאתיו רוח חכמה, דשריא שמשא בסיהרא באשלמותא דכלא, ועל דא אתרשים כלא בכל אתר.

אמר רבי אלעזר, אי הכי הני ואתה ואתה היאך מתיישבן בקראי, אמר ליה, כלהו מתיישבן נינהו, ואתה הקרב אליך, ליחדא בהדיה, ולקרבא בהדיה רזא דשמא קדישא כדקא יאות, ואתה תדבר אל כל חכמי לב, בגין דכלהו לא אתיין למעבד עבידתא, עד דרוח קודשא ממללא בגווייהו, ולחש לון בלחישו, וכדין עבדי עבידתא, ואתה תצוה את בני ישראל, רוח קדשא פקדא עלייהו, ואנהיר עלייהו למעבד עובדא ברעותא שלים, ואתה קח לך, כמה דאוקימנא (דכתיב) ואתה הקרב אליך, והני כלהו הכא בעובדא דמשכנא, דכלא אתעביד ברזא דא.

פתח רבי שמעון ואמר, (תהלים כב כ) ואתה יהו"ה אל תרחק, אילותי לעזרתי חושה, ואתה יהו"ה כלא חד, אל תרחק, לאסתלקא מינן, למהוי סליק נהורא עלאה מתתאה, דהא כד אסתלק נהורא עלאה מתתאה, כדין אתחשך כל נהורא, ולא אשתכח כלל בעלמא. ועל דא אתחרב בי מקדשא ביומוי דירמיהו, ואף על גב דאתבני לבתר, לא אהדר נהורא לאתריה כדקא יאות, ועל רזא דא שמא דההוא נביאה דאתנבי על דא ירמיהו, אסתלקותא דנהורא עלאה, דאסתלק לעילא לעילא, ולא אהדר לאנהרא לבתר כדקא יאות, ירמיהו, אסתלק ולא אהדר לאתריה, ואתחרב בי מקדשא, ואתחשכו נהורין. אבל ישעיהו שמא גרים לפורקנא, ולאהדרא נהורא עלאה לאתריה, (ישעיהו לאנהרא ההוא נהורא עלאה, ולמעבד פורקנא) ולמבני בי מקדשא, וכל טבין וכל נהורין יהדרון כדבקדמיתא,

ועל דא שמהן דתרין נביאין אלין קיימין דא לקבל דא, בגין דשמא גרים, וצרופא דאתוון דא בדא גרמין עובדא, הן לטב הן לביש, ועל רזא דא צרופא דאתוון דשמהן קדישין, וכן אתוון בגרמייהו, גרמין לאתחזאה רזין עלאין, כגוונא דשמא קדישא, דאתוון בגרמייהו גרמין רזין עלאין קדישין לאתחזאה בהו.

רזא קדמאה, יו"ד נקודה קדמאה,  [דף קפ ע"א]   דקיימא על תשע סמכין דסמכין לה, ואינון קיימין לארבע סטרי עלמא, כמה דסיפא דמחשבה נקודה בתראה קייא לארבע סטרי עלמא, בר דהאי דכר ואיהי נוקבא.

והאי קיימא בלא גופא, וכד קיימא בלבושא דאתלבש בהו, איהי קיימא על תשע סמכין, ברזא דאת ם' בלא עגולא, ואף על גב דאת ס' איהי בעגולא וקיימא בעגולא, אבל ברזא דאתוון חקיקן, גו נקודי טהירין לעילא, אינון ברבועא, דלתתא איהו בעגולא. האי ברבוע איהי קיימא בשיעורא דתשע נקודין, תלת תלת לכל סטר, ואינון בשיעורא דחושבנא תמניא נקודין, ואינון תשע, ואלין אינון דקיימין מרזא דבוצינא ברבועא, בסמכין תשעה לאת יו"ד, נקודה חדא, אינון תשעה אינון תמניא, ברזא דאת ם' ברבועא, כגוונא דא (ציור) תלת לכל סטר, ודא איהו רזא דאת יו"ד נקודה חדא. ואף על גב דאיהי נקודה חדא, דיוקנא דילה רישא לעילא, וקוצא לתתא, ושיעורא דילה תלת נקודין, כגוונא דא (לעשות ציור סגו"ל), ועל דא אתפשטותא לארבע סטרין, תלת תלת לכל סטר, איהי תשע ואיהי תמניא, ואלין אינון סמכין דנפקין מרזא דבוצינא, למהוי סמכין לאת יו"ד, ואלין אקרון רתיכא דילה, ולא קיימין בשמא, בר ברזא דתשע נקודין דאורייתא.

וברזא דספרא דאדם, אתפלגו אלין תשע דאינון תמניא, בצרופא דאתוון דשמא קדישא, לצרפא לון וליחדא לון בכל אינון גוונין, כד נטלין אלין תמניא דאינון תשע, נהרין בנהירו דאת ם' ברבועא, ואפיק נהורין תמניא, (ס"א תמניא אתחזן) אתחזן, ואתוון תשעה, ואתפלגן לתתא לנטלא כל משכנא. ואינון צרופא דשמא קדישא, ברזא דשבעין ותרין אתוון מחקקן, דנפקי מרזא דתלת גוונין, ימינא ושמאלא ואמצעיתא, וכלא מרזא דתלת נקודין, שיעורא דאת יו"ד, דאיהי לארבע סטרין, ואינון תמניא נקודין, ואינון תשע נקודין, ואינון תריסר נקודין עלאין, תלת תלת לכל סטר וסטר, ומהכא נחתין לתתא בתריסר לשית סטרין, וכד אתחקקן תריסר אלין בשית סטרין, אינון שבעין ותרין שמהן, רזא דשמא קדישא דשבעין ותרין, דאינון שמא דא קדישא.

וכלא איהו סליק ברעותא, דסמיכו דמחשבה באינון סמכין דאת יו"ד, ועל דא אתוון בצרופייהו תלת תלת בכל צרופא דיליה, בגין לסלקא ברעותא דאת י' דתלת נקודין כמה דאתמר, ועל דא לא אסתליק בסליקו דצרופא, אלא מעקרא ושרשא דרזא דאלין סמכין דסמכין לאת י', רזא דאת ם ברבועא, תשע נקודין, תמניא נקודין, תריסר נקודין, שבעין ותרין נקודין, אשתכח דכל רזא דשמא קדישא קיימא באת י', וכלא רזא חדא, וקיימא ברזא דבוצינא כמה דאתמר, למעבד סמיכו לכל את ואת, ואינון סמכין אינון רתיכא דלהון דכל את ואת כמה דאתמר.

רזא תניינא את ה', דקיימא על חמשה סמכין דסמכין לה, דנפקין מרזא דבוצינא, כד אתכנש לאסתלקא לעילא מרזא דמשחתא, את דא היכלא קדישא אקרי, לגו נקודה דקאמרן, וכלא איהו ברזא דקאמרן דאת ם' ברבועא, אבל הכא לא אתרשים בר את ה', ורתיכא דילה חמשה סמכין דקאמרן. דכד בטש נהירו דבוצינא באת י' אתנהיר, ומההוא בטישותא אתעבידו אינון תשע סמכין דקאמרן, ומגו נהירו דאתנהר את י', אתפשטו תלת נקודין די', תרין לעילא דאינון רישא, וחד לתתא דאיהו קוצא די' כגוונא דא (לעשות ציור סגו"ל) דקאמרן, כד אתפשטו, תרין אתעבידו תלת, חד אתעביד תרין, ואתפשטו, ואתעביד חד היכלא, דא היכלא לבתר דאתעביד היכלא לחד נקודה קדמאה,  [דף קפ ע"ב]   אתעביד בנגיזו טמיר רזא דאת דא, וקיימא על חמש אחרנין.

ארבעה, גניזין אינון בחד נקודה דקיימא לגו באמצעיתא, אינון חמש, ואיהי ה', כמה דה"א דלתתא קיימא על ארבע, ואיהי נקודה על ארבע, דקיימא בגו אמצעיתא, אוף הכא נמי האי, ומה דקיימא על ה' סמכין, הכי הוא ודאי, בגין דהאי נקודה עלאה איהי על תרין גוונין, חד בלחודוי וחד בטמירו.

ובספרא דרזין דחנוך, ה' ודאי קיימא על חמש סמכין, דנפקין מגו בוצינא, וכדין אפיק חמש קיימין אחרנין, ואשתכח האי ה' ברזא דעשרה, וכד אתפרשת, קיימא ה' דא על סמכין, ואינון הוו תליסר מכילן דרחמי, בחד דרגא דאתוסף עלייהו, ואלין אינון תריסר דקיימין בשית זמנין, אינון ארבעין ותרין זמנין, שבעין ותרין הוו, אבל נחתין לתת.

והכא אתפרשו שבילין לכל סטר, דאינון תלתין ותרין, אשתאר ארבעין, ותרין אודנין ימינא ושמאלא, הא ארבעין ותרין, אלין מ"ב אתוון עלאין, דאינון אתוון רברבן דאורייתא, בגין דאית אתוון רברבן, ואית אתוון זעירין, אתוון רברבין אינון לעילא, אתוון זעירין לתתא, וכלא לתתא כגוונא דלעילא.

בגין דאית שמהן קדישין עלאין דקיימין ברעו דרוחא ולבא בלא מלולא כלל, ואית שמהן קדישין תתאין דקיימין במלה, ובמשיכו דמחשבה ורעו עלייהו.

ואית שמהן אחרנין לתתא, דאינון מההוא סטרא אחרא, דאיהו מסטרא דמסאבא, ואלין לא קיימין אלא ברעו דעובדא לתתא, לסלקא רעו דההוא עובדא דלתתא לגביה, בגין דאיהו סטרא אחרא לאו איהו אלא בעובדין דהאי עלמא, לאסתאבא בהון, כגוונא דבלעם ואינון בני קדם, וכל אינון דמתעסקי בההוא סטרא אחרא. ואלין לא קיימי באתוון רשימין מן כ"ב דאורייתא, בר תרין, ואלין ח' וק', וסמכי לון בסמיכו אתוון דשקר, אבל אלין אינון אשתמודעאן לגבייהו יתיר, ועל דא בתהלה לדוד, בכלהו כתיב ו' בכל את ואת, בר מאלין תרין דלא כתיב ו', דהא ו' שמא דקודשא בריך הוא איהו.

ובגין כך אינון ארבעין ותרין אתוון, דעלמא דא אתברי בהו, אשתכח האי ה' עלאה לסלקא לתשעין ותרין, תשעין הוו בר תרין אודנין ימינא ושמאלא, ורזא דא (ס"א וסימנך) (בראשית יז יז) ואם שרה הבת תשעים שנה תלד, אבל איהו בחשבנא תשעין ותרין, וכד אתוסף דרגא דרזא דברית, איהו רקיעא תמינאה, וקיימא לתמניא יומין, הא מאה, ואלין ודאי מאה ברכאן בכל יומא, דאצטריכא כנסת ישראל לאתעטרא בהו, וכלא ברזא דה'.

האי ה' איהי דיוקנא דילה בתרין נוני"ן, רזא דמאה, ואינון חמש סמכין רתיכין דנפקי מגו בוצינא, ואינון חמש אחרנין דנפקין מינה, ועל דא דיוקנהא כגונא דא ן-ן, תרין נוני"ן, ונקודה דקיימא באמצעיתא, ועל דא ו' קיימא בינייהו תדיר, כגוונא דא נו"ן, בגין דהכא איהו אתריה לאתעטרא, ואף על גב דרזין אחרנין אינון ברזא דה', אבל דא איהו ברזין דספרא דחנוך, והכי הוא ודאי.

וכד אתתקנא באינון חמשין בלחודייהו, איהי נקודה חדא דקיימא ברזא דנ', כגוונא דא ה נו"ן וחד נקודה באמצעיתא, דאיהי שלטא עלייהו, וכלא רזא חדא, זכאין אינון דידעי ארחוי דאורייתא למהך בארחי קשוט, זכאין אינון בהאי עלמא וזכאין אינון בעלמא דאתי.

רזא תליתאה את ו', האי את דיוקנא דרזא דאדם כמה דאתמר, והא אוקימנא דהאי את קיימא על י"ב רתיכין, וכד מתפרשאן, אינון כ"ד רתיכין דכלילן בהאי את, פשיטו דיוקנא דבר נש, לקבל דרועין וירכין וגופא,  [דף קפא ע"א]   שייפין דלהון כ"ד אינון, דדרועין וירכין, וגופא הא אתמר, אבל כלהו סתימין בגופא, דגופא קיימא בכלהו כ"ד.

וכלהו רתיכין כלילן ביה בגופא, ובגין דכלילן כלהו ביה, קיימא ו' פשיטו חד, גופא חד כליל בכ"ד רתיכין, ואלין אינון, רישא בשית, גופא בי"ח,ואף על גב דכל רתיכין אינון (נ"א י' י' לכל סטר ונ"א יח) י"ב לכל סטר, בכלא קיימא גופא, אבל עשרים וארבע, אינון שית דרישא, דאינון שייפין לאעלאה רישא, תמני סרי חוליין, דקיימא רישא וסמכא גופא עלייהו. וכלהו פשיטו חד ברישא וגופא, ואינון שיתין כלהו כליל לון, דאיהו רזא דשית, ועל דא שיעורא דאת ו', רישא שיעורא בשית נקודין ממש, גופא בתמני סרי, כגוונא דא כל אלין רזין מתפרשן, לאכללא לון בגופא, בגין דדרועין וירכין כלהו בגניזו, ועל דא כלא אתכליל ברזא דאת ו', ודיוקנא דילה. וכד שלימו דאת דא אתחזי, כדין כל סטרין בישין אסתתמו, ואתפרשן מסיהרא, ולא אתחפיין, בגין דאיהו מבקע כל משקופין דרקיעין ואנהיר לה, ולא יכלא מקטרגא לאבאשא כלל, וכד האי אסתלק, כדין סליק ואסטי ומפתי, ויכיל לקטרגא על כל בני עלמא, בגין דאיהו מלך זקן וכסיל, והא אוקימנא.

ו' איהו נהורא דנהיר לסיהרא, ואף על גב דנהירין סגיאין אתכלילן ביה, נהורא דנהיר לסיהרא איהו חד פשיטו למליא לה, ואיהו רזא דאלף, רשימו בכל אינון רזין, וכד נהיר לסיהרא, ברזא דו' נהיר לה.

ובספרא דאדם קדמאה, בדיוקנין דאתוון, ו' חד נקודה לעילא, וחמש נקודין דלתתא, וכן שיעורא דילה כגוונא דא ו', וכל נקודה קיימא ברזא דעשר, בגין דלית לך נקודה דלא אשלים לעשר, דכל נקודה אית ביה תשע סמכין רתיכין, וההיא נקודה אשלים לעשר, נקודה דימינא תשע סמכין רתיכין לה, ואיהי עשרה, וכן לשמאלא, וכן לכל סטרין, ועל דא כלהו נקודין אינון כל חד וחד כללא דעשר, איהי ורתיכוי, וכלהו כלילן בההוא פשיטו דאת ו', בגין כך כלא איהו בדיוקנא ברזא דאת ו'.

וכד עייל שימשא בסיהרא (סיהרא), נפק מהאי ו' חד בפשיטו רזא דברית, כגוונא דא ג', ודא איהו לאעלא בנוקבא, וכד אתכליל כלא בהאי פשיטו דאת ו', כדין קיימא לשמשא בנוקבא, ורזא דא דכתיב, ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך, את לאתכללא דרועא בגופא, ואת בניו אתו, אלין כל אינון רתיכין וסמכין דיליה, דרועא שמאלא לגביה, דכתיב (במדבר ג מה) קח את הלוים, לאשתכחא ו' דכליל כלא בחד פשיטו למהוי חד, ועל דא אתכח יחודא בהאי, ימינא ושמאלא ואמצעיתא כלא איהו חד, ועל דא אתעביד חד פשיטו ואקרי אחד, ולא תשכח בר פשיטו חד בלחודוי, ודא הוא חד.

ה' בתראה אתעביד חד גופא, בהאי נקודה דאמצעיתא, ואעיל בה ו', ואשתכח ו' בין ב' נקודין, חד לעילא וחד לתתא, וכדין אתאחיד עלמא עלאה בעלמא תתאה, ואיהו חד ואוקימנא, אתא רבי אלעזר ורבי אבא ונשקו ידוי, בכה רבי אבא ואמר, ווי לעלמא כד יתכניש שמשא, ויתחשך עלמא.

אמר רבי אלעזר, ירכין לתתא ברזא דאת ו', מנא לן דאתכלילו בהאי את, אמר ליה דכתיב (מלאכי ג כב) זכרו תורת משה עבדי, ולא כתיב נביאי, לאתחזאה דכלא אתכליל ברזא דו', ואת ו' אקרי חד, ואיהו חד בלחודהא, ופשיטו חד, והא אתמר:

ואתה הקרב אליך וגו', אמר רבי שמעון, לא שמש משה (נ"א שמשא), (נ"א דאיהו שמשא) בסיהרא, עד דאתכליל בכל סטרין ברזא דו', כמה דאוקימנא, תא חזי מה כתיב, מתוך בני ישראל לכהנו לי, לכהן לי לא כתיב, אלא לכהנו לי, לשמושא דיליה, לשמושא דאת דא, לשמושא דיליה ודאי, לי דא את ה,' לאעלא ולשמשא ו' בה', למהוי כלא חד, זכאין אינון ישראל  [דף קפא ע"ב]   דעאלו ונפקו, וידעי ברזא דארחוי דאורייתא, למהך בארח קשוט.

מתוך בני ישראל, אמאי מתוך בני ישראל, אלא כלא לא אתקרי למהוי חד כדקא יאות, אלא מתוך בני ישראל, דהא בני ישראל קיימי לתתא, לאפתחא ארחין, ולאנהרא שבילין, ולאדלקא בוצינין, ולקרבא כלא מתתא לעילא, למהוי כלא חד, ובגיני כך כתיב (דברים ד ד) ואתם הדבקים ביהו"ה וגו'.

אמר רבי שמעון, כלא איהו קריבה, למאן דידע ליחדא יחודא, ולמפלח למאריה, דהא בזמנא דאשתכח קרבנא כדקא יאות, כדין אתקריב כלא חדא, (נ"א דרגין כלהו כחד), ונהירו דאנפין אשתכח בעלמא בבי מקדשא, ואתכפיא ואתכסיא סטרא אחרא, ושליט סטרא דקדושה בנהירו וחידו. וכד קרבנא לא אשתכח כדקא יאות, או יחודא לא הוי כדקא יאות, כדין אנפין עציבו, ונהירו לא אשתכח, ואתכסיא סיהרא, ושלטא סטרא אחרא בעלמא, (נ"א דלא אתחריב בי מקדשא אלא בגין וכו') בגין דלא אית מאן דידע ליחדא שמא קדישא כדקא יאות.

אמר רבי שמעון, קודשא בריך הוא לא נסי לאיוב, ולא אתא עמיה בנסיונא כנסיונא דשאר צדיקיא, דהא לא כתיב ביה והאלהי"ם נסה את איוב, כמה דכתיב באברהם (בראשית כב א) והאלהי"ם נסה את אברהם, דאיהו בידיה אקריב לבריה יחידאי לגביה, ואיוב לא יהיב ליה ולא מסר ליה כלום, ולא אתמר ליה, אבל אתמסר בידא דמקטרגא בדינא דקודשא בריך הוא, דאיהו אתער לההוא מקטרגא לגביה, מה דאיהו לא בעא, דהא בכל זמנא אתא ההוא מקטרגא לאתערא על בני נשא, והכא קודשא בריך הוא אתער לגביה, דכתיב (איוב א ח) השמת לבך על עבדי איוב, אבל רזא עמיקא איהו.

פתח ואמר, (בראשית ד ג) ויהי מקץ ימים, ויבא קין מפרי האדמה מנחה ליהו"ה, ויהי מקץ ימים, רזא איהו, מקץ ימים ולא מקץ ימין, דחה לקץ ימין וקריב לקץ ימים. והא אוקימנא, דכתיב (דניאל יב יג) ואתה לך לקץ, אמר קודשא בריך הוא לדניאל ואתה לך לקץ, אמר ליה לאן קץ, לקץ הימים או לקץ הימין, עד דאמר ליה לקץ הימין, ועל דא דחיל דוד, דכתיב (תהלים לט ה) הודיעני יהו"ה קצי, או לקץ הימים או לקץ הימין, והכא מה כתיב ויהי מקץ ימים, ולא מקץ ימין, ובגיני כך לא אתקבל קרבניה, דהא מסטרא אחרא הוה כלא.

תא חזי מה כתיב, (בראשית ד ד) והבל הביא גם הוא, מאי גם הוא, לאסגאה כלא דא בדא, קרבנא כלא ועקרא דיליה הוה לקודשא בריך הוא, ויהיב חולקיה לסטרא אחרא, כמה דאת אמר ומחלביהן, וקין עקרא עבד מקץ ימים, ויהב חולקא לקודשא בריך הוא, ועל דא אתדחא איהו וקרבניה.

באיוב מה כתיב, (איוב א ד) והלכו בניו ועשו משתה וגו', וכתיב ויהי כי הקיפו ימי המשתה, וכתיב ושלחו וקראו לשלשת אחיותיהם לאכול ולשתות עמהם, דדא איהו עקרא לסטרא אחרא, ולבתר אקריב עולות, ועולה איהו דכר ולא נוקבא, וסלקא לעילא, וקרבנא לא קריב לאכללא ליה כדקא יאות.

ותא חזי, אלמלא חולקא יהב לכלא, מקטרגא לא יכיל ליה לבתר, ואי תימא אמאי אבאיש ליה קודשא בריך הוא, אלא בגין דגרים לכסיא נהורא ולאתחפיא, ואיהו לא קריב קרבנא אחרא לאתזנא ביה אחרנין, אלא עולה דסלקא לעילא, ועל דא כתיב ככה יעשה איוב כל הימים, דאלמלא סטרא אחרא אתזנת בחולקא, אתעבר מעל מקדשא ואסתלק מניה, וסטרא דקדושה הוה סליק לעילא לעילא. אבל איהו לא בעא דאתהני אחרא מקרבניה, ואעדי גרמיה מניה, מנא לן, דכתיב (שם א) וסר מרע, ועל דא קריב תדיר עולה, דהא עולה לא אתהני מניה סטרא אחרא לעלמין, ובגין כך כל מה דנטיל לבתר מדידיה נטיל, ועל דא איוב גרים לחפיא ערלה על ברית קיימא, דלא הוה אעדי מניה, ובגין כך קודשא בריך הוא אתער לההוא מקטרגא, דכתיב השמת לבך על עבדי איוב.

תא חזי כד בעא  [דף קפב ע"א]   קודשא בריך הוא לאתאחדא בהו בישראל במצרים, לא קיימא שעתא, בגין דערלה חפיא נהורא, עד זמנא דההוא מקטרגא הוה נטיל דיליה מאיוב, ועל דא פקיד ליה קודשא בריך הוא למיכליה לההוא פסח בבהילו, עד דההוא סטרא אחרא אשתדל ביה באיוב, ופקיד לאתעברא ערלה מנייהו, וכדין אתאחד קודשא בריך הוא בישראל, וההוא סטרא אחרא אתפרש מן קודשא, ואשתדל ביה באיוב, ונטיל מדיליה, וכדין (שמות יב יא) פסח הוא ליהו"ה ודאי, דעד השתא לא הוה פסח ליהו"ה, זכאין אינון דידעי ומיחדי יחודא דמאריהון כדקא יאות. כתיב (שם לד יז) אלהי מסכה לא תעשה לך, וכתיב בתריה (שם יח) את חג המצות תשמר, מאי עביד) האי לגבי האי, אלא הכי אוקמוה, מאן דאכיל חמץ בפסח (כאלו עביד ע"ז, למפלח לגרמיה, דהא רזא הכי הוא דחמץ בפסח), כמאן דפלח לע"ז איהו.

תא חזי, כד נפקו ישראל ממצרים נפקו מרשו דלהון, מרשו אחרא, מההוא רשו דאקרי חמץ נהמא בישא, ועל דא אקרי עבודה זרה הכי, ודא איהו רזא דיצר הרע, פולחנא נוכראה דאקרי אוף הכי שאור, ודא איהו יצר הרע, דהכי איהו יצר הרע בבר נש כחמיר בעיסה, עאל במעוי דבר נש זעיר זעיר, ולבתר אסגי ביה, עד דכל גופא אתערב בהדיה, ודא איהו עבודה זרה, ועל דא כתיב (תהלים פא י) לא יהיה בך אל זר, אל זר ודאי.

את חג המצות תשמר, רבי יהודה פתח, (ישעיה ב כב) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא, האי קרא אוקמוה, אבל מאי חדלו לכם מן האדם, וכי אזהר ליה לבר נש לאתמנע משאר בני נשא, אוף אינון נמי לגביה, ישתכחון בני נשא דלא יקרבון אלין באלין לעלמין, אלא הא אוקמוה במאן דאשכים לפתחה דחבריה למיהב ליה שלם, ואנא אוקימנא ליה בקרא אחרא, דכתיב (משלי כז יד) מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם, קללה תחשב לו, ואף על גב דכלא שפיר, אבל מאי חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו.

הכא פקיד קודשא בריך הוא לבר נש, ואזהיר ליה לאסתמרא אינון בני נשא דסטו ארחייהו מארח טב לארח ביש, ומסאבי נפשייהו בההוא מסאבו אחרא, דהא כד ברא קודשא בריך הוא לבר נש, עבד ליה בדיוקנא עלאה, ונפח ביה רוחא (נ"א נשמתא) קדישא דכליל בתלת, כמה דאוקימנא דאית ביה נפש רוח ונשמה, ועילא מכלא נשמה, דאיהי חילא עלאה למנדע ולמטר פקודוי דקודשא בריך הוא, ואי ההיא נשמתא קדישא עאיל לה בפולחנא אחרא, האי איהו מסאיב לה, ונפיק מפולחנא דמאריה, בגין דתלת חילין אלין כלהו חד, נפש רוח ונשמה משתתפי כחדא והוו חד, וכלא כגוונא דרזא עלאה, (על דא נאמר (שם יג כ) הולך את חכמים וגו').

ואי חזינן להאי בר נש דהוו ביה אלין דרגין כלהו, עד לא קיימא בקיומיה למנדע מאן איהו, במאי אתידע (דלא) לקרבא בר נש בהדיה או לאתמנעא מניה, (ס"א בר נש דאית ביה דרגין אלין כלהו, וקיימא בקיומיה, דא איהו גבר שלים, עבדא מהימנא דמאריה, ובעי לאשתתפא ביה ולאתחברא בהדיה, למילף אורחוי מניה, ובמאי אתידע בר נש למנדע מאן איהו לקרבא בהדיה או לאתמנעא מניה), ברוגזיה ממש ידע ליה בר נש, וישתמודע מאן איהו, אי ההיא נשמתא קדישא נטר בשעתא דרוגזוי (אתי עליה), דלא יעקר לה מאתרהא, בגין למשרי תחותה ההוא אל זר, דא איהו בר נש כדקא יאות, דא איהו עבדא דמאריה, דא איהו גבר שלים.

ואי ההוא בר נש לא נטיר לה, ואיהו עקר קדושה דא עלאה מאתריה, למשרי באתריה סטרא אחרא, ודאי דא איהו בר נש דמריד במאריה, ואסיר לקרבא בהדיה ולאתחברא עמיה, ודא איהו (איוב יח ד) טורף נפשו באפו, איהו טריף ועקר נפשיה בגין רוגזיה, ואשרי בגויה אל זר ועל דא כתיב חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו דההיא נשמתא קדישא טריף לה, וסאיב לה בגין אפו, אשר נשמה  [דף קפב ע"ב]   אחלף באפו, כי במה נחשב הוא, עבודה זרה אתחשיב ההוא בר נש, ומאן דאתחבר עמיה ומאן דאשתעי (ס"א דאשתתף) בהדיה, כמאן אתחבר בעבודה זרה ממש, מאי טעמא בגין דעבודה זרה ממש שארי בגויה, ולא עוד אלא דעקר קדושה עלאה מאתריה, ושארי באתריה עבודה זרה אל זר, מה אל זר כתיב ביה (ויקרא יט ד) אל תפנו אל האלילים, כגוונא דא אסיר לאסתכלא באנפוי.

ואי תימא הא רוגזא דרבנן, רוגזא דרבנן טב איהו לכל סטרין, דהא תנינן דאורייתא אשא איהי, ואורייתא קא מרתחא ליה, דכתיב (ירמיה כג כט) הלא כה דברי כאש נאם יהו"ה, רוגזא דרבנן במלי דאורייתא, רוגזא דרבנן למיהב יקרא לאורייתא, וכלא לפולחנא דקודשא בריך הוא הוי, לכך נאמר (דברים ד כד) כי יהו"ה אלה"יך אש אוכלה הוא אל קנא. אבל אי במלין אחרנין, לאו פולחנא דקודשא בריך הוא האי, בגין דבכל חטאים דקא עביד בר נש לאו איהו עבודה זרה ממש כהאי, ואסיר לקרבא בהדיה דהאי.

ואי תימא הא לשעתא הוה דעבר והדר אהדר, לאו הכי, דכיון דאעקר קדושה דנפשיה מניה ומאתריה, וההוא אל זר מקפח ההוא אתר, אתתקף ביה ולא שביק ליה, בר כד אתדכי בר נש מכל וכל, ועקר ליה לעלמין, ולבתר אשתדל לאתקדשא ולאמשכא קדושה עליה, כדין ולואי דאתקדש, אמר ליה רבי יוסי אתקדש ממש, (ס"א אמאי והא אתדכי ואתקדש).

אמר ליה תא חזי, בשעתא דאיהו עקר קדושה דנפשיה, ושריא באתריה ההוא אל זר דאקרי טמא, אסתאב בר נש, וסאיב למאן דקריב בהדיה, וההיא קדושה ערקת מניה, וכיון דערקת מניה זמנא חדא, כמה דיעביד בר נש, עוד לא תיתוב לאתרהא.

אמר ליה, אי הכי כמה מסאבין אינון דמתדכאן, אמר ליה, שאני מסאבו אחרא דלא יכיל למעבד יתיר, אבל דא שניא מכלא, דכל גופא סאיב מגו ומבר, ונפשא וכלא מסאיב, ושאר מסאבו דעלמא לאו איהו אלא גופא לבר בלחודוי, ובגין כך כתיב חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, דאחלף קדושה דאריה בגין אפו, דדא איהו מסאבו דמסאיב כלא, כי במה נחשב הוא, במה עבודה זרה ודאי נחשב איהו.

תא חזי, האי איהו רוגזא דאיהו עבודה זרה סטרא אחרא כמה דאמרן, דבעי בר נש לאסתמרא מניה ולאתפרשא מעלוי, ועל דא כתיב (שמות לד יז) אלהי מסכה לא תעשה לך, לך בגין לאבאשא גרמך, וכתיב בתריה את חג המצות תשמר, תשמר דא סטרא דקדושה, דבעי בר נש לנטרא ליה, ולא יחלף ליה בגין סטרא אחרא, ואי יחלף ליה הא איהו מסאיב, וסאיב לכל מאן דקריב בהדיה.

את חג המצות תשמר, האי איהו אתר דאקרי שמור, ובגין כך כתיב את חג המצות תשמר.

שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתיך, שבעת ימים אלין, לאו אינון כשבעת הימים דסכות, דאינון עלאין, ואלין תתאין, ועל דא באינון הלל גמור, ובהני לאו הלל גמור, ועל דאינון לתתא, שבעת ימים תאכל מצות, מצת כתיב חסר בלא ו', דעד לא שראן אינון יומין עלאין רזא דו'. ואי תימא כיון דהאי רזא דחג המצות אתקדש, אמאי נחתא, דהא תנינן מעלין בקדש ולא מורידין, אמאי נחתא לתתא באינון יומין תתאין, תא חזי כתיב (ויקרא טז ו) וכפר בעדו ובעד ביתו וגו', מאן דיכפר, אצטריך (נ"א לכפרא) עליה בקדמיתא, ובתר על ביתיה, כגוונא דא האי דרגא שארי לאתקדשא, ולנפקא בקדושה לכפרא עליה, וכיון דאיהו אתקדש, בעי לכפרא על ביתיה ולקדשא לון, ועל דא נחתא לתתא לקדשא ביתיה, ובמה מקדש לון, בישראל דלתתא (ס"א בחושבנא דעומר), וכיון דאלין מתקדשאן, בעינן לסלקא לה לעילא, דהא כד ביתא דמטרוניתא אתקדשת, כדין סלקת לעילא לאתקשרא באינון יומין עלאין  [דף קפג ע"א]   לעילא.

ועל דא אנן עבדין חושבנא בקיומא, על קיומנא קיימין, בגין דאינון יומין, יומין עלאין אינון. וכן בכל זמנא דעאל בר נש לאינון יומין עלאין, בין בצלותא בין בשבחא, אצטריך לקיימא על רגלוי, ירכין וגופא כחדא תמן, ירכין וגופא לקיימא כדכורא דקיימא בחיליה, ולא כנוקבא דארחהא למיתב, ועוד בגין שבחא דעלמא עלאה, ובגין דאיהו רזא דדכורא, נשים פטורות מחושבנא דא, ולא מתחייבן למימני בר דכורין, לאתקשרא כל חד כדקא יאות.

כגוונא דא, (שמות כג טז) יראה כל זכורך, דכורין ולא נשין, בגין דרזא דברית בדכורא איהו ולא בנוקבא, ובגין דקיימא רזא לעילא, נשין לא מתחייבן. ורזא אוליפנא הכא, דבכל שבעת יומין מאלין יומין עלאין, נטלא קדושא יומא חד (ומתאחד) דאלין תתאי, והאי תתאה אקרי שבוע, דאתקדש בשבעה יומין עלאין, וכן בכל שבעה ושבעה מאינון חמשין יומין, עד ולא עד בכלל.

וכד אשתכחו ארבעין ותשע יומין עלאין, אשתכחו לתתא שבע יומין דאתקדשו בהו, וכל חד אקרי שבוע, דעאל באינון שבע, ועל דא כתיב (ויקרא כג טו) שבע שבתות תמימות תהיינה, בגין דאינון נוקבין, נקט קרא לישנא דנוקבין. וכד אתקדשו בהו, וביתא מתתקנא לאתחברא אתתא בבעלה, כדין אקרי חג שבועות, מאינון נוקבי דשארו עלייהו אינון יומין עלאין דאתקדשו בהו, ובגין כך כתיב בשבועותיכם, אינון דלכון, ולא כתיב בשבועות, בגין דהכי נמי מתקדשין ישראל לתתא עמהון.

ועל דא כד מטון לתשע וארבעין יומין, ההוא יומא עלאה דעלייהו דאיהו יומא דחמשין, דשליט על תשעה וארבעין יומין, רזא דכללא דאורייתא בתשעה וארבעין אנפין, וכדין ההוא יומא עלאה יומא דחמשין, באתערותא דלתתא, אפיק אורייתא כללא בתשעה וארבעין אנפין.


רבי אלעזר פתח ואמר, (תהלים פד ד) גם צפור מצאה בית, ודרור קן לה, אשר שתה אפרוחיה את מזבחותיך וגו', גם צפור מצאה בית, אלין צפרי שמיא, דמנהון שויין מדוריהון לבר, ומנהון שויין מדוריהון בביתא, כגון דרור דאיהו עופא דשוי דיוריה בביתא דכל בר נש ולא דחיל, אמאי, בגין דכלא קראן ליה דרור, מאי דרור, חירו, כמה דאת אמר (ויקרא כה י) וקראתם דרור, ותרגומו חירו, ודא איהו צפור דרור, דהא מיומא דעביד קנא בביתא ואפיק בנין, מדוריה בביתא חמשין יומין, ולבתר מתפרשן אלין מאלין, ודא איהו עופא דאקרי דרור, חירו.

תא חזי מה כתיב, וקדשתם את שנת החמשים שנה, וקראתם דרור בארץ, מהכא נפקא חירו לכלא, ובגין דנפקא מניה חירו, אורייתא דנפקת מניה אקרי חירו, ועל דא כתיב (שמות לב י) חרות על הלחת, אל תקרי חרות אלא חירות, ודא אורייתא דאתקרי חירות, דהא מה דאפיק יומא דא עלאה אקרי חירו, ואיהו חירו דכלא, והאי יומא איהו חירו עלאה, בגין דאית חירו תתאה וחירו עלאה, ה"א עלאה ה"א תתאה, חירו עלאה, חירו תתאה, שמטה ויובל כחדא אינון:

תרין נהמי אכלו ישראל, חד כד נפקו ממצרים אכלו מצה לחם עוני, וחד במדברא לחם מן השמים, (חד בפסח וחד בשבועות), דכתיב (שם טז ד) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ועל דא קרבנא דיומא דא נהמא איהו, ועל נהמא אתקריבו כל שאר קרבנין, דנהמא איהו עיקר, דכתיב (ויקרא כג יח) והקרבתם על הלחם שבעת כבשים וגו' (שם יז) ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וגו', דדא איהו נהמא דאחכימו ביה ישראל חכמתא עלאה דאורייתא, ועאלו בארחהא.

השתא אית לן לאסתכלא, בפסח נפקו ישראל מנהמא דאתקרי חמץ, כתיב (שמות יג ז) ולא יראה לך חמץ, וכתיב (שם יב יט) כי כל אוכל מחמצת,  [דף קפג ע"ב]   מאי טעמא, בגין יקרא דההוא נהמא דאתקרי מצה, השתא דזכו ישראל לנהמא עלאה יתיר, לא יאות הוה לאתבטלא חמץ ולא אתחזיא כלל, ואמאי קרבנא דא חמץ הוה, דכתיב סלת תהיינה חמץ תאפינה, ותו דהשתא ביומא דא אתבטל יצר הרע, ואורייתא דאתקרי חירו אשתכחת.

אלא למלכא דהוה ליה בר יחידאי וחלש, יומא חד הוה תאיב למיכל, אמרו ייכול בריה דמלכא (ס"א מיכלא דאסוותא) אסוותא דא, ועד דייכול ליה לא ישתכח מיכלא ומזונא אחרא בביתא, עבדו הכי, כיון דאכל ההוא אסוותא, אמר מכאן ולהלאה ייכול כל מה דאיהו תאיב, ולא יכיל לנזקא ליה. כך כד נפקו ישראל ממצרים, לא הוי ידעי עיקרא ורזא דמהימנותא, אמר קודשא בריך הוא, יטעמון ישראל אסוותא, ועד דייכלון אסוותא דא לא אתחזי להון מיכלא אחרא, כיון דאכלו מצה דאיהי אסוותא, למיעל ולמנדע ברזא דמהימנותא, אמר קודשא בריך הוא, מכאן ולהלאה אתחזי לון חמץ, וייכלון ליה, דהא לא יכיל לנזקא לון, וכל שכן דביומא דשבועות אזדמן נהמא עלאה, דאיהו אסוותא בכלא.

ועל דא מקרבין חמץ לאתוקדא על מדבחא, ומקרבין תרין נהמין אחרנין כחדא, וחמץ אתוקדא בנורא דמדבחא, ולא יכיל לשלטאה ולנזקא לון לישראל, ובגיני כך ישראל קדישין אתדבקו ביה בקודשא בריך הוא באסוותא דאורייתא ביומא דא, ואלמלי הוו נטרי ישראל תרין סטרין דנהמי אלין, לא הוו עיילין בדינא לעלמין.

ביומא דראש השנה דאיהו יומא דדינא, (וכל יומא) דלאו איהו אלא לאינון דלא נטלו מיכלא דאסוותא, ושבקו לאסוותא דאורייתא, בגין מיכלא אחרא דאיהו חמץ, דהא ביומא דא דראש השנה, ההוא חמץ סלקא ומקטרגא עליה דבר נש ואלשין עליה, ואיהו קייא ביומא דא מקטרגא על עלמא, וקודשא בריך הוא יתיב בדינא על כלא ודאין עלמא.

ובגיני כך כד יהב קודשא בריך הוא אורייתא לישראל,אטעים להו מההוא נהמא עלאה דההוא אתר, ומגו ההוא נהמא הוו ידעין ומסתכלין ברזי דאורייתא, למהך בארח מישר, והא אוקמוה מלה אינון חברייא ברזין (ס"א אלין דקאמרן) כדקאמרן.

רבי שמעון ורבי אלעזר בריה הוו אזלי בארחא, והוו אזלין עמהון רבי אבא ורבי יוסי, עד דהוו אזלי אערעו בחד סבא, והוה אחיד בידיה חד ינוקא, זקף עינוי רבי שמעון וחמא ליה, אמר ליה לרבי אבא, ודאי מלין חדתין אית גבן בהאי סבא, כד מטו לגביה, אמר רבי שמעון, במטול דקופטרך בגבך קא אתית, מאן אנת, אמר ליה יודאי אנא, אמר מלין חדתין ודאי יומא דא לגבך, אמר ליה לאן הוא ארעך, אמר ליה דיורי הוה באינון פרישי מדברא, דהוינא משתדל באורייתא, והשתא אתינא לישובא למיתב בצלא דקודשא בריך הוא, באלין יומי דירחא שביעאה דא.

חדי רבי שמעון, אמר נתיב, דודאי קודשא בריך הוא שדרך לגבן, אמר ליה חייך דנשמע מלה מפומך, מאינון מלין חדתין עתיקין דנטעתון תמן במדברא, מהאי ירחא שביעאה, ואמאי אתפרשתון השתא ממדברא למיתי לישובא, אמר ליה ההוא סבא, בשאלתא דא ידענא דחכמתא גבך, ומילך מטו לרקיעי דחכמתא, (ס"א נטו לתקיעו דחכמתא):

פתח ההוא סבא ואמר, (דברים א לא) ובמדבר אשר ראית, אשר נשאך יהו"ה אלה"יך כאשר ישא איש את בנו וגו', האי קרא הכי מבעי ליה, ובמדבר אשר נשאך, מהו ראית, אלא קודשא בריך הוא דבר לון לישראל במדברא, מדברא תקיפא, כמה דכתיב (שם ח טו) נחש שרף ועקרב וגו', ומדברא דאיהו תקיף משאר מדברין בעלמא, מאי טעמא, בגין דההוא שעתא דנפקו  [דף קפד ע"א]   ישראל ממצרים, ואשתלימו לשתין רבבן, אתתקף מלכותא קדישא, ואסתלק על כלא, וסיהרא אתנהירת, וכדין אתכפיא מלכו חייבא סטרא אחרא, ואפיק לון קודשא בריך הוא למיהך במדברא תקיפא, דאיהו אתר ושלטנו דסמא"ל חייבא, דאיהו דיליה ממש, בגין לתברא תוקפיה וחיליה, ולכתתא רישיה, (ס"א ולאחתא ליה), ולאכפיא ליה דלא ישלוט.

ואלמלא דחאבו ישראל, בעא קודשא בריך הוא לאעברא ליה מעלמא, ועל דא אעבר לון באחסנתיה ועדביה וחולקיה ממש, כיון דחאבו בכמה זמנין, נשיך לון חויא, וכדין אתקיים (בראשית ג טו) הוא ישופך ראש וגו', ישראל מחו רישיה בקדמיתא, ולא ידעי לאסתמרא מיניה, ולבתר איהו מחא בבתרייתא, ונפלו כלהו במדברא, ואתקיים ואתה תשופנו עקב, וארבעין שנין לקו מניה לקבל ארבעין מלקות דבי דינא, ועל דא כתיב אשר ראית, בעינייהו הוו חמאן לההוא מארי דמדברא אזיל כפית קמייהו, ונטלי אחסנתיה ועדביה, מנלן, מדכתיב (שמות טו טו) אז נבהלו אלופי אדום, ואלין אינון (דברים ח טו) נחש שרף ועקרב.

ואנן אוף הכי אתפרשנא מישובא למדברא תקיפא, ולעיינא תמן באורייתא, בגין לאכפיא לההוא סטרא, ותו דלא מתישבן מלי דאורייתא אלא תמן, דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא, דכד אתכפיא סטרא דא, אסתלק קודשא בריך הוא לעילא ואתייקר ביקריה, ולית פולחנא דקודשא בריך הוא אלא מגו חשוכא, ולית טובא אלא מגו בישא, וכד עאל בר נש באורח בישא ושביק ליה, כדין אסתלק קודשא בריך הוא ביקריה, ועל דא שלימו דכלא טוב ורע כחדא, ולאסתלקא לבתר בטוב, ולית טוב אלא ההוא דנפק מגו בישא, ובהאי טוב אסתלק יקריה, ודא איהו פולחנא שלים.

ואנן עד השתא יתיבנא תמן כל יומי שתא, בגין לאכפיא במדברא לההוא סטרא, השתא דמטא זמנא דפולחנא קדישא דסטרא דקדושה, אהדרנא לישובא, דתמן איהו פולחנא דיליה, ותו דהשתא בראש השנה מטא זמנא דההוא חויא למתבע דינא מקמי קודשא בריך הוא, ותמן איהו שליט, ובגין כך נפקנא מתמן ואתינא לישובא:

פתח ההוא סבא ואמר, (תהלים פא ד) תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו, השתא איהו זמנא לאתערא דינא עלאה תקיפא, וכד איהו אתער, סטרא אחרא אתתקף בהדיה, וכיון דאיהו אתתקף, סליק וחפיא לסיהרא דלא נהיר נהורא, ואתמליא מסטרא דדינא, כדין כל עלמא איהו בדינא, עלאין ותתאין, וכרוזא כריז בכלהו רקיעין, אתקינו כורסיא דדינא למאריה דכלא, דאיהו בעי למידן.

ורזא הכא, ואתנהיר לון במדברא, אמאי אתער דינא עלאה ביומא דא, אלא כל רזין וכל קדושין יקירין, כלהו תליין בשביעאה, וההוא שביעאה עלאה עלמא עלאה דאקרי עלמא דאתי, מניה נהרין כל בוצינין וכל קדושין וכל ברכאן. וכד מטי זמנא לחדתותי ברכאן, וקדושין לאנהרא, בעא לאשגחא בכל תקונא דעלמין כלהו, וכל אינון תקונים לאתקיימא, כלהון סלקין מגו תתאי אי אינון כשראן, ואי לא כשראן כדין קיימא (ס"א מלה) דלא נהיר, עד דאתפרשן חייבין מגו זכאין, כדין אתער דינא, ומההוא דינא אתתקף סטרא אחרא, ואשתכח מקטרגא, בגין דינתנון ליה אינון חייביא, בגין דעליה כתיב, (איוב כח ג) ולכל תכלית הוא חוקר, וחפיא לסיהרא, אמאי (ד"א לא מסרא לון בידא דמקטרגא), בגין דלית תיאובתיה דקודשא בריך הוא לאובדא לעובדי ידוי.

וההוא סטרא אחרא קיימא קליפה תקיפא, דלא יכיל לאתברא, בר בההוא עיטא דקודשא בריך הוא יהיב לישראל, דכתיב תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו, בגין לתברא ההוא כסה דאתחפיא סיהרא ולא נהיר, וכד מתערי ישראל לתתא בשופר, ההוא קלא דנפיק משופר, בטש באוירא ובקע רקיעין, עד דסלקא לגבי ההוא טנרא תקיפא (נ"א סטרא אחרא) דחפי לסיהרא, אשגח ואשכח אתערותא דרחמי, כדין ההוא  [דף קפד ע"ב]   דסליק וקיימא לעילא אתערבב, כדין ההוא קלא קיימא, ואעבר ההוא דינא.

וכיון דלתתא אתערו רחמי, הכי נמי לעילא אתער שופרא אחרא עלאה, ואפיק קלא דאיהו רחמי, ואערעו קלא בקלא, רחמי ברחמי, ובאתערותא דלתתא אתער הכי נמי לעילא. ואי תימא היך יכיל קלא דלתתא או אתערותא דלתתא לאתערא:

הכי נמי, תא חזי עלמא תתאה קיימא לקבלא תדיר, והוא אקרי אבן טבא, ועלמא עלאה לא יהיב ליה אלא כגוונא דאיהו קיימא, אי איהו קיימא בנהירו דאנפין מתתא, כדין הכי נהרין ליה מעילא, ואי איהו קיימא בעציבו, יהבין ליה דינא בקבליה.

כגוונא דא (תהלים ק ב) עבדו את יהו"ה בשמחה, חדוה דבר נש משיך לגביה חדוה אחרא עלאה, הכי נמי האי עלמא תתאה, כגוונא דאיהי אתערת הכי אמשיך מלעילא, בגין כך מקדמי ישראל ואתעריב שופר, קלא דאיהו (רזא דרחמי) כליל באשא ומיא ורוחא, ואתעביד חד, וסלקא לעילא, ובטש בהאי אבן טבא, ואצטבע באינון גוונין דהאי קלא, וכדין כמה דאתחזיאת הכי משיך מלעילא. וכיון דאתקנת בהאי קלא, רחמי נפקי מלעילא ושריין עלה, ואתכלילת ברחמי מתתא ומלעילא, וכדין אתערבב סטרא אחרא, (אסתכל וחמי בנהירו דאנפין), ואתחלש תקפיה, ולא יכיל לקטרגא. והאי אבן טבא קיימא בנהירו דאנפין מכל סטרין, בנהירו דלתתא ובנהירו דלעילא, אימתי קיימא בנהירו דלעילא, הוי אומר ביומא דכפורי, וביומא דכפורי אתנהיר ההוא אבן טבא בנהירו דלעילא, מגו נהירו דעלמא דאתי, (ואתערבב ההוא דלטורא), וכדין מתקנין ישראל לתתא חד שעיר, ומשדרין להאי מדברא תקיפא דאיהו שלטא עלי.

וההוא סטרא אחרא איהו נקודא אמצעיתא דחריבו דעלמא, בגין דכל חריבו ושממון מיניה הוא, מההוא סטרא אחרא שליט עליה, ונקודה אמצעיתא דכל ישובא סטרא דקדושה איהו, ועל דא קיימא ירושלם באמצעיתא דכל ישובא דעלמא.

בתרין נקודין אתפרשת מלכו שמיא סטרא דקדושה, חד דילה וחד דעלמא דאתי, נקודה עלאה טמיראה, ועל דא קיימא בתרין נקודין, נקודה דילה קיימא תחותה ירושלם, אמצעיתא דכל ישובא, נקודה דנטלא מאימא עלאה טמירא, איהו גן עדן דארעא, דקיימא באמצעיתא דכל עלמא לכל סטרין, דחריבו וישובא וכל סטרין דעלמא.

ועל דא באמצעיתא דגן עדן, קיימא נקודה חדא עלאה טמירא וגניזא דלא ידיע, וחד עמודא נעיץ מתתא לעילא גו ההיא נקודה, ומתמן נבעי מיא דאתפרישו לארבע סטרי עלמא, אשתכחו תלת נקודין בעלמא דקיימאן דא על דא, כגוונא דתלת נקודין דאורייתא.

תא חזי, ההוא שעיר דמשדרין ישראל לעזאזל לההוא מדברא, בגין למיהב חולקא לההוא סטרא אחרא לאתעסקא בהדיה, ואי תימא תרין שעירין אמאי הכא, חד ליהו"ה וחד להוא סטרא אחרא, תינח ההוא שעיר דסטרא אחרא, ליהו"ה אמאי. אלא למלכא דהוה ארגיז על בריה, קרא לסנטירא ההוא דעביד דינא בבני נשא תדיר, בגין דיזדמן למעבד דינא בבריה, ההוא סנטירא חדי, ועאל בבי מלכא למיכל תמן, כיון דאשגח ביה בריה, אמר ודאי לא עאל סנטירא דא בבי אבא אלא בגין דארגיז מלכא עלי, מה עבד, אזל ואתפייס בהדיה, כיון דאתפייס בהדיה, פקיד מלכא למעבד סעודתא עלאה ליה ולבריה, ופקיד ולא ינדע ביה ההוא סנטירא, לבתר עאל ההוא סנטירא, אמר מלכא השתא אי ינדע דא מסעודתא עלאה  [דף קפה ע"א]   דאתקינית לי ולברי, יתערבב פתורא, מה עבד, קרא לממנא על סעודתא, אמר ליה אתקין מדי ותשוי קמאי, ותשוי קמיה דההוא סנטירא, בגין דיחשיב דסעיד קמאי מדילי, ולא ינדע בההיא סעודתא יקירא דחדוה דילי ודברי, ויטול ההוא חולקא ויזיל ליה, ויתפרש מחדוה דסעודתא דילן, ואי לאו דמלכא עביד הכי, לא יתפרש ההוא סנטירא מבי מלכא.

כך אמר קודשא בריך הוא לישראל, אזמינו תרין שעירין, חד לי וחד לההוא דלטורא, בגין דיחשיב דמסעודתא דילי קאכיל, ולא ינדע בסעודתא דחדוה אחרא דילן, ויסב ההוא חולקא ויזיל לארחיה, ויתפרש מבית. כיון דאמא עלאה עלמא דאתי, אתי למשרי גו היכלא דעלמא תתאה, לאשכחא נהירו (נ"א לאשגחא עלה בנהירו) דאנפין, דין הוא דלא ישתכח ההוא דלטורא, ולא מארי דדינין לקמיה, כד אפיק כל ברכאן ואנהיר לכלא, וכל ההוא חידו ישתכח, וישראל נטלי מאינון ברכאן. דהא כד עלמא דאתי עאל להיכלא דעלמא תתאה, ואשתכח דחדי עלמא תתאה עם בנוי בההיא סעודתא עלאה, כדין איהו בריך פתורא, ועלמין כלהו מתברכין, וכל חידו וכל נהירו דאנפין אשתכחו תמן, הדא הוא דכתיב (ויקרא טז ל) לפני יהו"ה תטהרו.

כתיב (שם ח) ונתן אהרן על שני השעירים גורלות, גורל אחד ליהו"ה וגורל אחד לעזאזל, דא איהו ההוא חדוה דההוא דלטורא, בגין דקודשא בריך הוא יטיל עמיה גורל, וזמין לה, ולא ידע דנור דליק אטיל על רישיה ועל עמא דיליה, כמה דאת אמר (משלי כה כב) כי גחלים אתה חותה על ראשו, וסימנך (אסתר ה יב) אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך אל המשתה אשר עשתה כי אם אותי, וכתיב ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב, בההוא חולקא דנטיל ואזיל ליה.

ולבתר כד אתי מלכא עלאה לבי מטרוניתא, מטרוניתא תבעת עלה ועל בנהא ועל עמא מן מלכא, ואפילו בזמנא דישראל בגלותא, וצלו צלותין בכל יומא, איהי סלקת ביומא דא לקמי מלכא עלאה, ותבעת על בנהא, וכדין אתגזרו כל אינון נוקמין דזמין קודשא בריך הוא למעבד עם אדום, ואתגזר היך זמין דלטורא דא לאתעברא מעלמא, כמה דאת אמר (ישעיה כה ח) בלע המות לנצח, וסימנך, בזמנא דגלותא (אסתר ז ד) כי נמכרנו אני וגו', כי אין הצר שוה בנזק המלך, מאי בנזק המלך, כמה דאת אמר (יהושע ז ט) והכריתו את שמנו מן הארץ, ומה תעשה לשמך הגדול, דהא שמא עלאה לא אתקיים בקיומיה, ודא איהו בנזק המלך, וכדין והמן נבעת מלפני המלך והמלכה.

כדין נהירו דאנפין וכל חידו אשתכח, וישראל נפקי לחירו בההוא יומא, כדין מההוא יומא ולהלאה חירו וחדוה באתגליא לשלטאה עלייהו, כדין בעי למחדי עמהון מכאן ולהלאה, כמה דיהבו ליה חולקא לאתפרשא מנהו, הכי נמי יהבין לשאר עמין לאתפרשא מנהון לתתא.

תא חזי מה הוא רזא דקרבנא לקרבא שעיר (לקבל שעיר) ולא מלה אחרא, ואמאי שעיר בראש חדש, והכא נמי שעיר, אלא אי תימא בגין דאיהו סטרא דיליה, יאות, אמאי לא הוי עז, אלא מלה דא אצטריך, ואיהי אשתכחת למאריהון דחרשין, דכל עובדייהו במה דלא (אתחבר) יהא בנוקבא, ועל דא שעיר לא אתחבר בנוקבא,בסטרין דיליה כלהו, עז כד אתחבר בנוקבא, ובגין דאיהו מלכא, יהבין ליה בגין יקרא דיליה האי דלא אתחבר בנוקבא, ולא יהיב חיליה לאחרא, ודא אשתמודע לאינון חרשין דמשתמשין בהני עובדי, ובגיני כך שדיין על ההוא שעיר כל אינון חטאיהון.

ותא חזי, אף על גב דאיהו חולקא לההוא סטרא אחרא, רזא הכא, כל הני סטרין אחרנין דלתתא (ס"א דאקרון מצולות ים) כלהו מסאבין יתיר, וכל מה דנחתין דרגין תתאין, הכי מסאבו דלהון יתיר, ובגין כך בעז יתיר חולקיהון, בגין דשערא  [דף קפה ע"ב]   דיליה תליא יתיר מבעירא אחרא, כמה דדינא דלהון תלי לתתא במסאבו, אבל האי מלכו חייבתא אחרא, מלכא דכלא בההוא סטרא, ברור איהו יתיר מסאבו דיליה, ולא מסאבו שלים כהני תתאי, ועל דא שעיר, דשער דיליה לא תליא ולא שעיע, לא שעיע בגין דההוא מסאבו דיליה, ולא תלי בגין דלא יתתקף ביה מסאבו כהני תתאי, ועל דא ודאי שעיר ולא אחרא.

כפור, אמאי אקרי כפור, אלא בגין דנקי כל מסאבו ואעבר ליה מקמיה, בההוא יומא, ועל דא יום כפור, יומא דנקיותא, והכי קרינא ליה.

כתיב (ויקרא טז ל) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, כי היום הזה מבעי ליה, מאי כי ביום הזה, אלא בגין דאתדכי מקדשא לעילא ואתנקי (נ"א ואתנהיר), כתיב כי ביום הזה יכפר עליכם, יכפר וינקי בקדמיתא ביום הזה בגין דיתדכי, ולבתר עליכם. תו יכפר ביום הזה וינקי ליה בקדמיתא, וכל דא עליכם, בגינכון אצטריך לנקאה ליה ולדכאה ליה בקדמיתא.

יכפר, מאן יכפר, אלא דא הוא עלמא עלאה דנהיר ונקי לכלא, ועל דא כלהו סטרין בישין דאקרון מצולות ים אתעברו, וכמה דאינון מצולות ים תליין, הכי נמי תלייא שערא (ס"א דיליה דהוא סטרא וכו') דיליה, דהוא סטרא דלהון, ושערא דההוא סטרא לא שעיע.

כגוונא דא כתיב (ויקרא טז טז) וכפר על הקדש מטומאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם, וכל חטאתם מבעי ליה, אלא להנאה להון מכאן ולהלאה, לכל חטאתם, דלא יכיל מקטרגא לשלטאה עלייהו, (ועל דא) ביומא דכפור דאיהו קנוחא דכל חובין ונקיו דלהון, בעאן ישראל לנקאה גרמייהו, ולמהך יחפי רגלין כמלאכי עלאין.

חמש ענויין, בגין לאסתייעא מחמש סטרין עלאין, דיומא דכפורי אפיק לון, ואינון תרעין דיליה. ואי שתיה קא חשיב דאיהו מסטרא דיצחק, הא שית, ואף על גב דבכלל אכילה איהו, וכדין אינון שית, וענויא בתראה תשמיש המטה איהו, ובדרגא שתיתאה שכיח, ולקבליה אנן עבדין ענויא דא.

כתיב (במדבר כט ז) ובעשור לחדש השביעי הזה, וכתיב (ויקרא כג כז) אך בעשור לחדש, בעשור, בעשירי מבעי ליה, מאי בעשור, אלא בגין דהשתא ביומא דא כל דרגין עלאין אתיין אלין על אלין, למשרי על סיהרא ולאנהרא לה, וכלהו ברזא דעשר, עד דסלקא למאה, וכד קיימא ברזא דמאה כדין כלא חד, ואקרי יום הכפורים, ועל דא בעשור, כמה דאת אמר זכור שמור, דכלהו אתיין בגין לעשרא, ולאנהרא ברזא דעשר.

אהדר האי סבא רישיה לקבליה דרבי שמעון, ואמר ליה, (רבי שמעון), הא ידענא דשאלתא תבעי בהאי בעשור לחדש השביעי, אמר ליה רבי שמעון, ודאי (ס"א דא בעשירי יאות הוא והכי הוא, אבל בעשור אמאי וכו'), בעשור יאות הוא, אי הכי הוא אמאי סליק למאה, והא מקרא לא אתחזי אלא דסליק לשבעין, משמע דכתיב בעשור לחדש השביעי, וכד מעשרי לשביעאה עשר זמנין, הא ודאי סליק לשבעין, אמר ליה על דא אהדרנא רישא לגבך, דהא ידענא דחכימא אנת.

תא חזי תרין רזין הכא, חד דהא סיהרא חדש השביעי אקרי, ובגין כך אקרי חדש השביעי עשור, בגין דקא מנהרין לה עשר זמנין הא מאה, ותו האי מלה דקאמרת, ודאי לשבעין סליקא בהאי יומא, (ובדרגא בדשבעין איהו, ובדרגא דמאה איהו, לדרגא דמאה לאשלמא ולאנהרא), ובהאי דרגא דשבעין, דהא ביומא דא נטיל לכל עמא דישראל למידן, וכלהו קיימין בנשמתא יתיר מגופא, דהא ביומא דא ענויא דנפשא איהו ולא מגופא, כמה דאת אמר ועניתם את נפשותיכם, כי כל הנפש אשר לא תעונה, והאי יומא נטיל לכל נפשאן והוו ברשותיה, ואי לא קיימא ברזא (נ"א ברשותא) דשבעין,לית ליה רשו בנפשאן (ס"א לקיימא תמן), דקיומא דנפשאן ברזא  [דף קפו ע"א]   דשבעין, כמה דאת אמר (תהלים צ י) ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו'.

ואי תימא נפשאן דרביי דלא אשלימו לשבעין שנין, לא שלטא בהו, ודאי שלטא בהו, אבל לא בשלימו כמאן דזכי יומין סגיאין לפקודי אורייתא, ועם כל דא בכלהו שבעין שנין אזלא. ועל דא תנינן, אחד המרבה ואחד הממעיט, מאן אחד, ביחודא דשבעין שנין, מאן דאסגי ומאן דאמעיט. ועל דא ביומא דכפורי אעבר בכלהו שבעין, ואשתלים האי דרגא בכלהו, וכל נשמתין סלקין קמיה ודאין להון בדינא, וקודשא בריך הוא חייס עלייהו דישראל ביומא דא.

מאן דלא אעבר טינא מרוחיה לכפרא עליה, (ביומא דא) כד סליק צלותיה בהאי יומא, טבע בההוא אתר דאקרי רפש וטיט, ואיהו מצולות ים, ולא סליק לאתעטרא ברישא דמלכא.

ביומא דא לא אצטריך בר נש לפרשא חטאוי קמי אחרא, בגין דכמה אינון דנטלי ההיא מלה וסלקי לה לעילא, ואית סהדין בההיא מלה, ומה (מיכה ז ה) משוכבת חיקך שמור פתחי פיך, כל שכן אינון דאזלי ועייני לקטרגא לון וסהדי עליה, וכל שכן דחציפו איהו לקמי כלא, וחלול שמא דקודשא בריך הוא, ועל דא כתיב (קהלת ה ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך.

(מכאן ולהלאה רזא בגוון) פתח ואמר, (שמות יב ב) החדש הזה לכם ראש חדשים וגו', וכי כלהו זמנין וחדשין לאו אינון דקודשא בריך הוא, (אלא חדשיכם לא כתיב), אלא החדש הזה לכם, דילי איהו אבל אנא מסרית ליה לכון, דלכון איהו באתגליא, אבל שביעאה דילי איהו ועל דא איהו בכסה ולא באתגליא.

ירחא דלכון איהו בסדורא כסדר דאתוון, אביב דאיהו אב"ג, אי"ב איהו רזא דג' (ס"א ואיהו אב"ג כסדרא דאתוון), אבל ירחא שביעאה דילי איהו מסופא דאתוון (ס"א תשרי), מאי טעמא, אתון מתתא לעילא, ואנא מעילא לתתא. האי דילי ברישא דירחא אנא איהו באתכסייא, בעשרה דירחא אנא איהו, בגין דאנא בחמש קדמאי, ובחמש אחרנין, ובחמש תליתאי, בקדמיתא דירחא אנא איהו, בגין חמשה יומין, בעשרה דירחא אנא איהו, בגין חמש יומין אחרנין, בחמשה עשר דירחא אנא איהו, בגין חמש תליתאי.

מאי טעמא כולי האי, בגין דכל ירחא דא מעלמא עלאה איהו, ועלמא עלאה ברזא דחמש איהו בכל זמנא וזמנא, ובגיני כך ירחא דא איהו בכסה ולא באתגליא, בגין דעלמא עלאה בכסה איהו, וכל מלוי באתכסייא, וירחא דא דקודשא בריך הוא איהו בלחודוי.

כיון דמטא יומא דחמיסר, כדין גילויא איהו בחדתותא דסיהרא, וסיהרא אשתלימת ואתנהירת מאימא עלאה, וקיימא לאנהרא לתתאי, מגו נהורא דלעילא, ועל דא אקרי ראשון, כמה דאת אמר (ויקרא כג מ) ולקחתם לכם ביום הראשון, עד השתא קיימי כלהו יומין ברזא עלאה, מכאן נחתין לרזא תתאה.

תא חזי, מיומא עלאה הוו אלין יומין קדמאין, רזא דעלמא עלאה, מאן דאין דינא דעלמא, דהא דינא לא אשתכח בהאי עלמא אלא מדינא תתאה רזא (ישעיה נד ה) דאלה"י כל הארץ יקרא, דאי תימא דינא דעלמא דאין לעילא, אי הכי לא אתקרי עלמא דחירו, עלמא דנהירו דכל עלמין, עלמא דכל חיין, עלמא דכל חיר.

ואי תימא מדינא דיצחק, אי איהו אתער דינא לגבי האי עלמא, לא יכלין כל עלמא למסבל, דההוא אשא תקיפא עלאה לא אית מאן דסביל ליה, אלא אשא דלתתא, דאיהו אשא דסביל אשא. אלא כמה דעלמא דא עלמא תתאה דכלהו עלמין, הכי נמי כל דינוי מעלמא תתאה, דאלהי"ם שופט, ודא אקרי דינא עלאה על האי עלמא, ובגין דאיהו דרגא שביעאה, לא גזיר גזרה על בר נש אלא מעשרין שנין ולעילא.

אשגח האי סבא ברבי שמעון, וחמא ליה דזלגין עינוי דמעין, אמר רבי שמעון, אי היא שביעאה, אמאי  [דף קפו ע"ב]   מעשרין שנין ולעילא, אמר ליה, זכאה מאן דמליל על אודנין דשמעין.

תא חזי, בי דינא דלתתא בארעא לא גזרין דינא על בר נש עד תליסר שנין, מאי טעמא, בגין דשבקין שבע שנין לשביעאה, אלה"י כל הארץ יקרא,, ולית רשו לבר נש באינון שבע, ואינון שבע לא שראן אלא על תליסר דלתתא (בארעא), דאינון כורסייא לגביה, ובגין כך כל גזרין וכל דינין דלתתא, מאינון שבע שנין דלתתא כללא דעשרין שנין איהו.

ודינא דעלמא בראש השנה, על ידא דהאי דרגא איהו, דאיהו ממש קיימא בדינא על בנוי בהאי עלמא, בגין לאתדכאה לגבי עלמא עלאה, בגין דלית ליה סיוע לסלקא ולאתדכאה, אלא מגו תתאי.

וכד ישראל אינון בחמיסר יומין, כדין נטיל לבנוי לפרשא גדפוי עלייהו, ולמחדי עמהון, ועל דא כתיב ולקחתם לכם ביום הראשון, פרי, דא איהו אילנא דאקרי עץ פרי, ואשתכח ביה פרי.

עץ הדר, כמה דאת אמר (תהלים צו ו) הוד והדר לפניו, מאי טעמא אקרי הדר, ומאן איהו הדר, אלא דא צדיק, אמאי אקרי הדר, והא אתר טמירא איהו דלית ליה גלויא, וצריכא לאתכסייא תדיר, ולית הדר אלא מאן דאתגלייא ואתחזי, אלא אף על גב דאיהו דרגא טמירא, הדורא איהו דכל גופא, ולא אשתכח הדורא לגופא אלא ביה.

מאי טעמא, מאן דלית עמיה האי דרגא, לית ביה הדורא למיעל בבני נשא, קלא לאו עמיה בדבורא (ס"א כדכורא), והדורא (ס"א ודבורא) דקלא אתפסק מניה, דיקנא והדורא דדיקנא לאו עמיה, ואף על גב דאתכסייא ההוא דרגא, כל הדורא דגופא ביה תליא, ואתכסי ואתגלייא, ובגין כך עץ הדר, איהו עץ דכל הדורא דגופא ביה תליא, ודא איהו (בראשית א יב) עץ עושה פרי.

כפת תמרים, הכא אתכלילת אתתא בבעלה בלא פרודא, כפות תמרים כחדא, וענף עץ עבות תלתא, ועלין דיליה, דא בסטרא דא, ודא בסטרא דא, וחד דשליט עלייהו, וערבי נחל תרין, דלית להו ריחא וטעמא, כשוקין בבני נשא, (ובגין כך) לולב נטיל כלהו, כחוטא דשדרה קיימא דגופא, ומה דנפיק לבר טפח, הכי הוא, בגין לאשלמא, ולאפקא כלא, ולשמשא כדקא חזי, (ובגין כך) בהני זינין בעי בר נש לאתחזאה קמי קודשא בריך הוא.

עלין וטרפין דהני תמרים, אינון כל שאר חילין, דאתאחדן באינון כנויין דקודשא בריך הוא אקרי בהון, בגין דבעינן (ס"א לאתחדתא) לתתא כגוונא דלעילא, דלית לך מלה בעלמא דלא אית לה דוגמא לעילא, כגוונא דלעילא הכי אית לתתא.

ובעו ישראל לאתאחדא ברזא דא דמהימנותא קמי קודשא בריך הוא, כתיב (ויקרא כג מב) בסכת תשבו שבעת ימים, דא הוא רזא דמהימנותא, והאי קרא על עלמא עלאה אתמר, והכי תנינן, כד אתברי עלמא אתמר האי קרא.

כד שרא חכמה לנפקא, מאתר דלא ידיע ולא אתחזי, כדין נפיק חד משחתא ובטש. וההיא חכמתא עלאה נציץ ואתפשט לכל סטרין, ברזא דמשכנא עלאה, וההוא משכנא עלאה אפיק שית סטרין, וכדין ההוא נציצו דמשחתא נהיר לכלא, ואמר בסכת תשבו שבעת ימים, מאן סכת חסר ו', דא משכנא תתאה, דאיהו כעששיתא לאחזאה לכל נהורין, וכדין אמר בסכת תשבו שבעת ימים, מאן שבעת ימים, מעלמא עלאה לתתאה, דכלהו קיימי בקיומא, לאנהרא להאי סכת, ומאן איהי, דא (עמוס ט יא) סכת דוד הנופלת, סכת שלום.

ובעי עמא קדישא למיתב תחות צלהא ברזא דמהימנותא, ומאן דיתיב בצלא דא, יתיב באינון יומין עלאין, ועל דא כלהו בסכת בסכת, וחד בסוכות שלים, חד שלים, לאחזאה, דמאן דיתיב בצלא דא, יתיב באינון יומין עלאין לעילא, דקיימין על האי תתאה, לאנהרא ליה, לחפיא עליה, ולאגנא ליה, בשעתא דאצטריך.

ותו, כלהו אקרון סכות בשלימו, וכתיב סכת חסר, דא עלמא תתאה דבעא בהני שבע יומין  [דף קפז ע"א]   קדישין, למיזן לשאר ממנן רברבן דעמין, בעוד דאיהי נטלא חדוה בבעלה, ולא יקטרגון חדוותא, בגין דיתערבבון (ס"א דיתעדנון) בההוא מזונא, קרבנין דלהון סגיאין יתיר משאר יומין, בגין דיתעסקון בהו ולא יתערבון לבתר בחדוה דישראל, ומאן חדוה דישראל דא יומא תמינאה דעצרת.

ותא חזי בעוד דאינון שאר ממנן חדאן, ואכלין בההוא מזונא דמתקני לון ישראל, אינון מתקני כורסייא לקודשא בריך הוא מתתא, ולסלקא ליה לעילא, באינון זינין, ובחדוה, ובהלולא, ולאקפא מדבחא, כדין איהי סלקא ונטלא ברכאן וחדוה בבעלה.

ושאר חיוון רברבן ממנן דעמין, אכלן ומדקן ורפסן ואתזנו, ואיהי נקטא נפשאן בענוגין לעילא כמה דאתמר, כיון דנחתא והא נקטא כל ברכאן וכל קדושין וכל ענוגין, וישראל כל הני שבעה יומין הוו משכין לה באינון עובדין דקא עבדין, ומקרבין בהדה, כדין נחתא לקרבא בבנהא, ולמחדי לון יומא חד, וההוא יומא איהו יומא תמינאה, בגין דכל שבע יומין אחרנין בהדה, ועל דא איהו תמינאה, ותמניא יומין כחדא, ובגין כך אקרי עצרת, כנישין, כנישין כלהו בהאי יומא, ואקרי שמיני, ולית שמיני אלא מגו שבעה.

כתיב (איוב א כא) יהי שם יהו"ה מבורך, מאי מבורך, (אלא כלא ידעי), אבל רזא חדא ידע חד מחברנא במדברא, אחזיאו ליה בחלמא, ורבי יצחק כפתורא שמיה, מאי מברך, שירותא קשה וסופיה רך, מ"ב קשה ודינא איהו ודאי, (ולבתר רך), כגוונא דא יומא דראש השנה מ"ב, דהא במ"ב (וברזא דמ"ב) אתוון אתברי עלמא, ועל דא אתברי בדינא, לבתר רך, ועל דא תנינן כל שירותין קשין וסופא דלהון רכין, (ס"א דהא במ"ב וברזא דמ"ב אתוון אתברי עלמא, ועל דא אתברי בדינא, לבתר רך, כגוונא דא) ביומא דראש השנה מ"ב קשה בדינא, ביומא דעצרת רך בחדוה.

תא חזי מה בין דינא עלאה להאי דינא, דינא עלאה שירותא וסופא קשה, ולית מאן דיקום ביה, וכל מה דאזיל אתתקף, ובתר דשארי לא סליק מניה, עד דאכיל ושצי כלא דלא אשתאר כלום, אבל דינא אחרא דתתא, שירותא קשה, וכל מה דאזיל אתחלש, עד דנהיר אנפין, כגוונא (ס"א דא דינא דנוקבא) דנוקבא דחלש חילהא.

אימתי אתער דינא דלעילא למשרי על עלמא, ביומא דטופנא, ועל דא לא אשתאר כלום בעלמא, בר ההוא תבותא דנח, דאיהי כגוונא עלאה דסביל לההוא תוקפא, ואי לאו דזמין קודשא בריך הוא ואשתכח ברחמי על עלמא, כל עלמא אתאביד, דכתיב (תהלים כט י) יהו"ה למבול ישב, ועל דא לא שריא דינא דלעילא על עלמא, דלא יכיל עלמא למסבל ליה אפילו רגעא חדא.

אדהכי הוה רבי שמעון בכי וחדי, זקפו עיינין וחמו חמשה מאינון פרושים, דהוו אזלי אבתריה למתבע ליה, קמו, אמר רבי שמעון מכאן ולהלאה מה שמך, אמר נהוראי סבא, בגין דנהוראי אחרא אית גבן, אזלו רבי שמעון ואינון חברייא עמיה תלת מילין, אמר רבי שמעון לאינון אחרנין מה ארחא דא גבייכו, אמרו, למתבע ליה להאי סבא, דמימוי אנן שתאן במדברא, אתא רבי שמעון ונשקיה, אמר ליה נהוראי שמך, ונהורא אנת, ונהורא עמך שרי.

פתח רבי שמעון ואמר, (דניאל ב כב) הוא גלא עמיקתא ומסתרתא, ידע מה בחשוכא, ונהורא עמה שרא, הוא גלא עמיקתא ומסתרתא, קודשא בריך הוא גלי עמיקתא ומסתרתא, דכל עמיקין סתימין עלאין איהו גלי לון, ומאי טעמא גלי לון, בגין דידע מה בחשוכא, דאלמלא חשוכא לא אתידע נהורא, ואיהו ידע מה בחשוכא, ובגין כך גלי עמיקתא ומסתרתא, דאי לאו חשוכא לא יתגליין עמיקין ומסתרתן.

ונהורא עמה שרא, מאן נהורא, דא נהורא  [דף קפז ע"ב]   דאתגלייא מגו חשוכא, ואנן מגו חשוכא דהוה במדברא, אתגלי לן נהורא דא, רחמנא ישרי עמך נהורא, בעלמא דין ובעלמא דאתי.

אזלי רבי שמעון וחברייא אלין תלת מילין אבתריה, אמר ליה אמאי לא אזלי אלין עמך כקדמיתא, אמר ליה, לא בעינא לאטרחא לבר נש עמי, השתא דאתו נזיל כחדא, אזלו, ורבי שמעון אזל לארחיה, אמר רבי אבא, הא אנן ידענא שמיה, ואיהו לא ידע שמיה דמר, אמר ליה מניה ידענא דלא לאתחזאה:

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

פרשת כי תשא - זהר[עריכה]

וידבר יהו"ה אל משה לאמר, כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם וגו', רבי אבא ורבי אחא ורבי יוסי הוו אזלי מטבריה לצפרי, עד דהוו אזלי, חמו ליה לרבי אלעזר דהוה אתי, ורבי חייא עמיה, אמר רבי אבא, ודאי נשתתף בהדי שכינתא, אוריכו להו עד דמטו לגבייהו, כיון דמטו גבייהו, אמר רבי אלעזר, ודאי כתיב (תהלים לד טז) עיני יהו"ה אל צדיקים ואזניו אל שועתם, האי קרא קשיא וכו', (זה המאמר תמצאנו בפרשת פקודי דף רכה סוע"א, עיין שם כי שם מקומו):

תא חזי הא אוקמוה, לית ברכתא דלעילא שרייא על מלה דאתמני, ואי תימא ישראל היך אתמנון, אלא כופרא נטיל מנייהו, והא אוקמוה וחושבנא לא הוי עד דאתכניש כל ההוא כופרא וסליק לחושבנא, ובקדמיתא מברכין להו לישראל, ולבתר מנין ההוא כופרא, ולבתר אהדרן ומברכין לון לישראל, אשתכחו ישראל מתברכאן בקדמיתא ובסופא, ולא סליק בהון מותנא.

מותנא אמאי סליק במניינא, אלא בגין דברכתא לא שרייא במניינא, כיון דאסתלק ברכתא, סטרא אחרא שריא עליה, ויכיל לנזקא, בגין כך נטלין כופרא ופדיונא, לסלקא (ס"א מעלייהו) עליה מניינא, והא אוקמוה ואתמר:


  [דף קפח ע"א]   רבי יוסי ורבי חייא הוו אזלי בארחא, עד דהוו אזלין רמש ליליא, יתבו, אדהוו יתבין, שריאת צפרא לאנהרא, קמו ואזלו, אמר רבי חייא, חמי אנפוי דמזרח דקא מנהרין, השתא כל אינון בני מדינחא דטורי נהורא, סגדין לגבי האי נהורא, דנהיר באתר דשמשא, עד לא יפוק, ופלחין ליה, דהא כיון דנפיק שמשא, כמה אינון דפלחין לשמשא, ואלין אינון דקא פלחין לנהורא דא, וקראן להאי נהורא, אלהא דמרגלא דנהיר, ואומאה דלהון באל"ה דמרגלא דנהיר.

ואי תימא פולחנא דא למגנא הוא, מיומין עתיקין קדמאין, חכמתא ידעו ביה, בזמנא דשמשא נהיר עד לא יפוק, ההוא ממנא דפקיד על שמשא, ואתוון קדישין דשמא עלאה קדישא רשימן על רישיה, ובחילא דאינון אתוון, פתח לכל כוי שמיא ובטש בהו, ועבר, וההוא ממנא עאל גו ההוא זהרא דנהיר סחרניה דשמשא, ותמן שכיח עד דנפק שמשא ואתפשט בעלמא.

וההוא ממנא, איהו פקידא על דהבא ועל מרגלן סומקן, ואינון פלחין לההוא דיוקנא דתמן, ובנקודין וסימנין דירתו מקדמאי מיומין עתיקין, אזלי וידעי נקודין דשמשא, למשכח אתרין דדהבא ומרגלן. אמר רבי יוסי, עד כמה יהון פולחנין סגיאין אלין בעלמא, דהא שקרא לית ליה קיימין לקיימא:

פתח אידך ואמר, (משלי יב יט) שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר, תא חזי, אלו כל בני עלמא הוו פלחין לשקרא, הוה הכי, אבל האי נהורא וזהרא דנהיר, ודאי קשוט איהו, כוכבי רומא דרקיעא קשוט אינון, אי בטפשו וחסרונא דדעתא דלהון, אינון אמרי וקראן להו אלהא, לא בעי קודשא בריך הוא לשיצאה עובדוי מעלמא, אבל לזמנא דאתי לא ישתצון כוכביא ונהורין דעלמא, אבל מאן ישתצי, אינון דפלחו לון, וקרא דא הכי הוא, שפת אמת תכון לעד, אלין ישראל, דאינון שפת אמת, (דברים ו ד) יהו"ה אלהינו יהו"ה אחד, וכלא איהו אמת, ורזא דאמת, ומסיימי יהו"ה אלהיכם אמת, ודא איהו שפת אמת תכון לע.

ועד ארגיעה, ועד רגע מבעי ליה, מאי ארגיעה, אלא עד כמה יהא קיומא דלהון בעלמא, עד זמנא דייתי ויהא לי נייחא, מפולחנא קשיא דעלוי, ובזמנא דארגיעה, ישתצי לשון שקר, אינון דקראן אלהא, למאן דלאו הוא אלהא, אבל ישראל דאינון שפת אמת, כתיב בהו (ישעיה מג כא) עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו.

אדכרנא, חדא זמנא דהוינא אזיל בהדי רבי אלעזר, פגע ביה הגמונא, אמר ליה לרבי אלעזר, אנת ידעת מאורייתא דיהודאי, אמר ליה ידענא, אמר ליה לית אתון אמרין דמהימנותא דלכון קשוט, וארייתכון קשוט, ואנן דמהימנותא דילן שקר, ואורייתא דילן שקר, והא כתיב שפת אמת תכון לעד, ועד ארגיעה לשון שקר אנן, מיומין דעלמא קיימין במלכותא, ולא אעדי מינן לעלמין דרא בתר דרא, תכון לעד ודאי, ואתון זעיר הוה לכו מלכותא, ומיד אעדי מנכון, וקרא אתקיים בכו דכתיב ועד ארגיעה לשון שקר.

אמר ליה, חמינא בך דאנת חכים באורייתא, תפח רוחיה,  [דף קפח ע"ב]   דההוא גברא, אלו אמר קרא שפת אמת כוננת לעד, הוה כדקאמרת, אבל לא כתיב אלא תכון, זמינא שפת אמת דתכון, מה דלאו הכי השתא, דהשתא שפת שקר קיימא, ושפת אמת שכיבא לעפרא, ובההוא זמנא דאמת יקום על קיומיה, ומגו ארץ תצמח, כדין שפת אמת תכון לעד וגו', אמר ליה ההוא הגמון, זכאה אנת, וזכאה עמא דאוריתא דקשוט ירתין, בתר יומין שמענא דאתגייר.

אזלו, מטו חד בי חקל וצלו צלותהון, כיון דצלו צלתהון, אמרו מכאן ולהלאה נתחבר בשכינתא, ונזיל ונתעסק באורייתא:

פתח רבי יוסי ואמר, (ישעיה מא יא) הן יבושו ויכלמו כל הנחרים בך וגו', זמין קודשא בריך הוא למעבד לישראל, כל אינון טבאן דקאמר על ידי נביאי קשוט, וישראל סבלו עליהון כמה בישין בגלותהון, ואלמלא כל אינון טבאן דקא מחכאן וחמאן כתיבין באורייתא, לא הוו יכלין למיקם ולמסבל גלותא, אבל אזלין לבי מדרשות, פתחין ספרין, וחמאן כל אינון טבאן דקא מחכאן, וחמאן כתיבין באורייתא דאבטח לון קודשא בריך הוא עלייהו, ומתנחמין בגלותהון.

ושאר עמין מחרפין ומגדפין לון, ואמרי אן הוא אלהכון, אן אינון טבאן דאתון אמרין דזמינין לכון, וכי כל עמין דעלמא יכספו מנייכו, הדא הוא דכתיב (שם סו ה) שמעו דבר יהו"ה, החרדים אל דברו, אמרו אחיכם שונאיכם וגו', מאי החרדים אל דברו, אינון דסבלו כמה בישין, כמה שמועות שמעי, אלין על אלין ואלין בתר אלין, וחרידו עליהון, כמה דאת אמר (ירמיה ל ה) כי וגו' קול חרדה שמענו פחד ואין שלום וגו', אינון חרדים תדיר אל דברו, כד אתעביד דינא.

אמרו אחיכם שונאיכם, אלין אינון אחוכון בני עשו, מנדיכם, כמה דאת אמר (איכה ד טו) סורו טמא קראו למו, דלית עמא דקא מבזין לון באנפי, ומרקקין באנפייהו לישראל, כבני אדום, ואמרי כלהו מסאבין כנדה, ודא איהו מנדיכם, למען שמי יכבד יהו"ה, אנן (דאמרין) בנוי דאל חי, די בן יתייקר שמיה, אנן שלטנין על עלמא בגין ההוא דאקרי גדול, (בראשית כז א) עשו בנו הגדול, ובשמא דא אקרי קודשא בריך הוא גדול, (תהלים קמה ג) גדול יהו"ה ומהולל מאד, אנן בני הגדול, ואיהו גדול, ודאי למען שמי יכבד יהו"ה.

אבל אתון זעירין מכלא, (בראשית כז ו) יעקב בנה הקטן כתיב, אן הוא אלהכון, אן הוא אינון טבאן דיכספון כל עממיא מחדוה דלכון, מאן יתן ונראה בשמחתכם כמה דאתון אמרין, והם יבושו, רוח הקדש אומר והם יבושו, (ס"א תו כמאן) כמאן דתלי קללתא באחרא, בגין דאתון אמרין דכדין יבושו ויכלמו, ובגין דא רוח קדשא הוה אמר מלה הכי, ועל דא הן יבושו ויכלמו כל הנחרים בך, מאי כל הנחרים בך, דאתקפו נחיריהון ברוגזא עלך, בגלותא דא, בההוא זמנא יבושו ויכלמו, מכל טבין דיחמון להון לישראל.

אמר רבי חייא הכי הוא ודאי, אבל חמינן, והכי חמו תקיפי עלמא, דהא גלותא אתמשך, ועדיין בריה דדוד לא אתי, אמר רבי יוסי, וכל דא הכי הוא, אבל מאן עביד דיסבלון ישראל גלותא דא, כל אינון הבטחות דאבטח לון קודשא בריך הוא, והא אתמר, דעאלין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, וחמאן כל אינון נחמות, וחדאן בלבייהו, למסבל כל מה דייתי עלייהו, ואלמלא דא לא יכלין למסבל.

אמר רבי חייא, ודאי הכי איהו, וכלא בתשובה תליא, ואי תימא דיכלין השתא לאתערא תשובה כלהו כחדא, לא יכלין, מאי טעמא לא יכלין, בגין דכתיב (דברים ל א) והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה, וכתיב והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך וגו', וכתיב (שם ב) ושבת עד יהו"ה אלה"יך וגו', וכדין (שם ד) אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצץ וגו', ועד דכל אינון מלין לא יתקיימון, לא יכלין  [דף קפ ע"א]   לאתערא תשובה מנייהו. אמר רבי יוסי, כמה סתמת כל ארחין ושבילין מכל בני גלותא, ולא שבקת לון פתחון פה, אי הכי להוו כמה דהוו בכל דרא ודרא, דלא יסבלון גלותא, ולא אגרא, ויפקון (ס"א אי הכי להוו כמה דלהוו בכל דרא ודרא, יסבלון גלותא ולא יפקון) מדינא דאורייתא, ויתערבון בשאר עמין:

פתח ואמר, (ישעיה כו יז) כמו הרה תקריב ללדת, תחיל תזעק בחבליה וגו', מאי כמו הרה, ארח איהו לעוברתא לאעברא עלה תשע ירחין שלמין, ואית בעלמא כמה וכמה, דלא עבר עלה אלא יומא חד או תרין יומין מתשיעאה, וכל צירין וחבלין דעוברתא בתשיעאה אינון, ואף על גב דלא אעבר עלה אלא יומא חדא, אתחשיב עלה כאילו אתעברו כל תשיעאה שלים. אוף הכי ישראל, כיון דאטעמי טעם גלותא, אי יהדרון בתשובה, יתחשב עלייהו כאלו אעברו עלייהו כל אינון מלין דכתיבין באורייתא, כל שכן וכל שכן דכמה וכמה יסורין אעברו עלייהו מן יומא דגלותא שרי.

אבל מאי דכתיב, (דברים ד ל) בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים, תא חזי כמה רחמנותא רחים קודשא בריך הוא לישראל במלה דא, למלכא דהוה ליה ברא יחידאה, ורחים ליה רחימו דנפשא, ומגו רחימו דיליה יהב ליה לאמיה מטרוניתא, דתרבי ליה, ותוליף ליה ארחי מתתקנן, זמנא חדא חב לגבי אבוה, אתא אבוהי ואלקי ליה, ולבתר אעבר על חוביה, תב כמלקדמין וחב לאבוה, ואפקיה אבוה מביתיה וארגיז עליה, נפק ההוא ברא מביתיה.

ובאתר דיהך בארח קשוט, ויהא זכאה כדקא יאות, בגין דישמע מלכא אבוה ויהא תיאובתיה עליה, מה עבד, אמר הואיל ונפקנא מהיכלא דאבא, אעביד מכאן ולהלאה כל מה דאנא בעי, מה עבד, אזל ואתחבר בזונות, ואתלכלך בלכלוכא דטנופא בהדייהו ולא הוה משתכח אלא בהדייהו בחבורא דלהון, מטרוניתא אמיה פקדת בכל יומא על ההוא ברא, וידעת דברה בהדי זונות אתחבר, וכל חברותא דידיה בהדייהו הוות, שריאת למבכי ולאתמררא על ברה.

יומא חד עאל מלכא לגבה, חמא לה דאיהי מבכה, שאיל לה על מה את בכאת, אמרה ולא אבכה, דהא ברנא לבר מהיכלא דמלכא, ולא די דהוא לא יתיב בהיכלא דמלכא, אלא דהוא יתיב בהדי זונות, מה יימרון כל בני עלמא, בריה דמלכא איהו דיתיב בבי זונות, שריאת למבכי ולאתחננא למלכא, אמר מלכא, בגינך אהדר ליה, ואנת ערבאה דיליה, אמרת הא ודאי.

אמר מלכא הואיל וכך הוא, לא אצטריך לאהדרא ליה ביממא באתגליא, דכסופא דילן איהו למהך בגיניה לבי זונות, ואי לא הוה כגוונא דא דטינף גרמיה הכי וחלל יקרי, הוינא אנא וכל חיילין דילי אזלין בגיניה, בכמה יקר בכמה בוקינס קמיה, בכמה מאני קרבא מימיניה ומשמאליה, עד דכל בני עלמא יודעזעון וינדעון כלא דברא דמלכא איהו, השתא כיון דאיהו טינף גרמיה וחלל יקרי, איהו יהדר בטמירו דלא ינדעון ביה.

אהדר לגבי מלכא, יהביה לגבי אמיה, ליומין סרח כמלקדמין, מה עבד מלכא, אפיק ליה ולאמיה בהדיה מגו היכלא, אמר תרווייכו תהכון, ותרווייכו תסבלון גלותא ומלקיותא תמן, כיון דתרווייכו תסבלון כחדא, כדין ידענא דברי יתוב כדקא חזי.

כך ישראל בנוי דמלכא קדישא אינון, אחית לון למצרים, ואי תימא בההוא זמנא לא חאבו, גזרה דגזר קודשא בריך הוא בין הבתרים, הוה אתחזי למהוי קיים, וקודשא בריך הוא אשגח לתרין מלין, חד בגין ההוא מלה דאמר אברהם, (בראשית טו ח) במה אדע כי אירשנה, דא הוא  [דף קפא ע"ב]   סבה ועילה, אבל עד דנפקו ממצרים לא הוי גוי, ולא אתחזו כדקא יאות.

פתח ואמר, (שיר ב ב) כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות, בעא קודשא בריך הוא למעבד לון לישראל כגוונא דלעילא, ולמהוי שושנה חדא בארעא כגוונא עלאה, ושושנה דסלקא ריחא ואתבריר מכל שאר וורדין דעלמא, לא הוי אלא ההיא דסלקא בין החוחים, ודא ארחא כדקא יאות, ועל דא זרע שבעין זוגין, דהוו שבעין נפש, ואעיל לון בין החוחים, ואינון חוחים מיד דהוו אינון זוגין תמן, סליקו ענפין וטרפין, ושליטו על עלמא, וכדין פרחת שושנה בינייהו.

כיון דבעא קודשא בריך הוא לאפקא שושנה, ולקיט לה מבינייהו, כדין יבשו חוחים ואזדריקו ואשתציאו ולא אתחשבו לכלום, בשעתא דאזיל למלקטא שושנה דא, לאפקא בריה בוכריה, בההוא זמנא אזל מלכא גו כמה חיילין רברבנין ושליטין, עם דגלין פרישן, ואפיק לבריה בוכריה בכמה גבורן, ואייתי ליה להיכליה, ויתיב סגי בבי מלכא.

כיון דחב לגבי אבוה, אוכח ליה ואלקי ליה, דכתיב (שופטים ב יד) ויחר אף יהו"ה בישראל ויתנם ביד שוסים וגו', סרח כמלקדמין ומרד באבוה, אפקיה מביתיה, מה עבדו ישראל, חמו דהא אתבדרו לבבל, אתערבו בעממיא, נסיבו נשין נכריות, ואולידו בנין מנהון, עם כל דא אימא קדישא הות אפטרופוסא עלייהו, ועל דעבד הכי, קודשא בריך הוא אמר הואיל וכסופא איהו, ליתי ברי איהו מגרמיה, הואיל וחלל יקרי לא אתחזי דאנא איזיל תמן לאפקא ליה, ולמעבד ליה נסין וגבורן כמלקדמין, תבו אינון בלא סיועא דאתחזו לון, בלא פליאן ונסין, אלא כלהו מתבדרן, כלהו לאן במסכנו, ותבו להיכלא דמלכא בכסופא, ואימא קדישא ערבת לון.

חאבו כמלקדמין, מה עבד קודשא בריך הוא, אפיק להאי ברא כמלקדמין מהיכליה, ואמיה בהדיה, אמר, מכאן ולהלאה אימא וברה יסבלון כמה בישין כחדא, הדא הוא דכתיב (ישעיה נ א) ובפשעיכם שלחה אמכם, ועל דא כתיב (דברים ד ל) בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים, מאי באחרית הימים, אלא דא היא אימא קדישא דהיא אחרית הימים, ועמה סבלו כל מה דסבלו בגלותא. ואילו יהדרון בתיובתא, אפילו חד ביש או חד צערא דיעבר עלייהו, אתחשב עלייהו כאלו סבלו כלא, (ס"א ואי לאו סתים קיצא) ואי לא, כד יסתיים קיצא (בישא) וכל דרין דיליה, כמה דאמר בוצינא קדישא, דכתיב (ויקרא כה ל) לצמיתות לקונה אותו לדורותיו, וכל דא בתיובתא תליא מילתא, אמר רבי חייא, ודאי הכי הוא, ועל דא גלותא אתמשך. אבל קודשא בריך הוא כל מה דמחא) (נ"א דלקא) לון לישראל, בהאי אחרית הימים, ובהאי אחרית הימים יעביד לון נסין ונוקמין, דכתיב (ישעיה ב ב) והיה באחרית הימים, נכון יהיה הר בית יהו"ה בראש ההרים, מאן ראש ההרים, דא אברהם סבא כהנא רבא, ראש דכלא, ובגין דאיהו ראש, כוס דברכה יהיה נכון בראש ההרים, דא אברהם סבא, קדמאה לשאר ההרים, כוס דברכה אצטריך למהוי מתקנא בימינא.

ונשא מגבעות, אצטריך למהוי זקיף מן פתורא שיעורא דאקרי דאיהו זרת, לברכא לקודשא בריך הוא, ודא הוא ונשא מגבעות, מגבעות מאי הוא, אלא בינה ובין בתולות אחריה רעותיה, שיעורא דזרת איהו, נשא, כוס דברכה, מבגעות ודאי, ועל דא טבא דיהא ליה להאי ברא בוכרא, באחרית הימים איהו.

אמר ליה שפיר קאמרת, האי קרא ודאי הכי הוא, בראש ההרים דא ימינא אברהם סבא, דאיהו ראש ההרים ודאי, ונשא מגבעות, משיעורא דגבעות דאינון רעותיה, ושפיר קאמרת, (ישעיה ב ב) ונהרו אליו כל הגוים, מאי הוא, אמר ליה, ואפילו נשים וקטנים, ושמש דפלח על פתורא, אף על גב דאיהו לא אכל, אצטריך למשמע ולמימר אמן, (ס"א להריק ברכה לכוס), דלא יימא בר נש אנא לא אכלית, והואיל  [דף קצ ע"א]   דלא אצטריפנא לזמון לא אשמע ולא אימא אמן, הכל חייבין ביה.

דבר אחר, ונהרו אליו כל הגוים, אף על גב דנשים וקטנים פטורין מן המצות, בכוס דברכה הכל חייבין, בלבד דינדעון למאן מברכין, ודא היא ונהרו אליו כל הגוים, אתא רבי יוסי ונשקיה, אמר כמה שפיר מלה דא, ומתיקא לחכא. השתא אית לדייקא, אי האי אחרית הימים איהו כוס דברכה ממש, מהו הר בית יהו"ה, הוה ליה למכתב הכי, והיה אחרית הימים נכון יהיה בראש ההרים, מהו באחרית הימים נכון יהיה הר בית יהו"ה, אמר ליה, אחרית הימים איהו אילנא כלא מרישיה ועד סיפיה, דהוא אילנא דטוב ורע, ואתא קרא לבררא באחרית הימים, ואפיק הר בית יהו"ה, דא טוב בלא רע, הר בית יהו"ה ודאי, דלית תמן חולקא לסטרא אחרא, דהא אתבריר הר בית יהו"ה מגו אילנא דאיהו אחרית הימים, ודא איהו כוס דברכה, דאיהו נכון בראש ההרים.

אמר רבי יוסי, זכאה ארחא דא דזכינא להאי מלה, אמר ליה, ממאן שמעת לה, אמר ליה יומא חדא הוינא אזיל בארחא, ושמענא וחמינא ליה לרב המנונא סבא (נ"א לרבי שמעון), דהוה דריש להאי קרא לרבי אחא, וכיון דשמענא, חדינא ביה, ונטירנא ליה צריר בכנפא דלבושאי, דלא יתעדי מנאי לעלמין, אמר ליה, ודאי מלה קדישא דא, מנהירו דבוצינא קדישא אתנהיר, זכאה דרא דקיימי עלמא וסמכוי שריין בגויה, ואי אנת צרירת להא מלה בקשרא חדא דלא יתעדי מינך, אנא אצרור לה בתלתין או בארבעין קשרין בכיסאי, דלא יתעדי מינאי לעלמין.

(כאן חסר), על ההיא מלה דאחמי קודשא בריך הוא למשה, בגין דאף על גב דישראל חבין קמיה בכל דרא ודרא, לא בעי מאן דיימא עלייהו דלטורין, מנלן, מהושע, דכתיב (הושע א ב) תחלת דבר יהו"ה בהושע, הא אוקמוה מלה, ועל דא (שם ב א) והיה מספר בני ישראל כחול הים וגו', ובגין דא בריך לון בכמה ברכאן, לאהדרא בתיובתא, ולאתבא לון לגבי אבוהון דבשמיא, ולא אעדי מתמן עד דקודשא בריך הוא מחל על חובייהו, ואתנקיאו קמיה.

אליהו מה כתיב ביה, (מלכים א יט ד) ויבא וישב תחת רתם אחד וגו', אמר מאריה דעלמא, אתתא חדא שדרת לון לישראל ודבורה שמה, דכתיב (שופטים ד ה) והיא יושבת תחת תמר דבורה, דא הוא רתם, ואהדרת לון למוטב, דכתיב (שם ה ז) עד שקמתי דבורה, ואנא עאלית בינייהו ואכרזית קמייהו, ולא יכילנא.

עד דהוה יתיב, אתגלי עליה קודשא בריך הוא, אמר ליה מה לך פה אליהו, בקדמיתא קא הוית מקטרגא ומקני על ברית, ומדחמינא בך דקנית עלי בההוא ברית, נטלית ליה ברעו דמשה ויהיבנא לך, עד דמשה הוה אמר, (במדבר כה יב) הנני נותן לו את בריתי שלום, השתא דאיהו דילך, לא אתחזי לך לקטרגא עלוי, הוה לך למשבק קנוייך לי, כמה בקדמיתא דהוה דילי, שבקנא ליה לידא אחרא ולא קטריגנא עלוי.

מה לך פה, מאי פה, ברית קיימא פה יהו"ה איהו, כיון דלא בעאת לשבקא לי, פומך אתברי באתר דההוא פומא.

תנן, בההיא שעתא אתעבר מניה ההוא נבזבזא דיהב ליה משה, דתנן מאי דכתיב, (מלכים א יט ח) וילך בכח האכילה ההיא וגו', עד הר האלהי"ם חורבה, למתבע מתמן, וכי מתמן הוה בעי, אלא למתבע כמלקדמין מההוא דירית בהר האלהי"ם ברית דא, פנחס הוא אליהו, ודאי בדרגא חדא. אמר ליה משה, לית אנת יכיל לקבלא מנאי, אלא זיל לינוקייהו דישראל, ומאינון תרווח, ואינון יהבי לך, וכך הוא עביד.

(חסר) כמה טיבו עביד קודשא בריך הוא בכל דרא ודרא לישראל, תא חזי מה כתיב, (מיכה ו ד) ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים, והא כמה נביאי הוו לבתר משה,   [דף קצ ע"ב]   ואשלח לפניך את משה אהרן ואלעזר ופנחס יהושע ואליהו ואלישע וכמה שאר צדיקי וחסידי מבעי ליה, אלין תלתא אמאי, אלא אמר קודשא בריך הוא, עמי בני אמאי לא תדכרון לכל טבין דעבדית לכו, דשדרית לכו למשה אהרן ומרים.

למלך בשר ודם דאית ליה מדינתא, ושדר לגבה גוברין אפרכין רברבנין, דיהון מנהלי עמא, ומעיינין בהו ובדינייהו, מאן אצטריך למהוי זקוק במזונייהו, במלין דיצטרכון, לאו עמא דמדינתא, בעל כרחייהו יצטרכו לעיינא בהו, ולמיהב להו יקרא. שדרית למשה איהו אייתי קמייכו מן למיכל, ונהיל לכו ולבנייכו ולבעירייכו, ואשתדל בדינייכו (ס"א במזונייכו), ובכל מה דאצטריך לכו. שדרית לאהרן, אייתי (ס"א לכו ענני) היכלין דענני יקר, לחפאה עלייכו כמלכין, אסחי לכו בטלי יקר, דלא אתרקבו לבושיכון ומנעליכון, והוו מתחדשי בכל יומא. שדרית למרים, אייתיאת בירא לאשקאה לכו, ושתיתון אתון ובעירכון, אינון יהבו לכון, ומדלהון אכלתון ושתיתון, ויתיבתון בחופאה דיקר דלהון, ומדלכון לא יהבתון לון, ולא עוד אלא דאשתדלו עליכון, ונטלו על צואריהון מטולכון, והויתון מחרפין ומגדפין לון.

אמר רבי יוסי, לאו הוה אבא רחמן על בנוי כקודשא בריך הוא, וקרא הוא, דכתיב (מלכים א ח נו) לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב וגו', תא חזי רחמנו דיליה, אלו אמר לא נפל דבר אחד מכל דברו ולא יתיר, נח לעלמא דלא אתברי, אבל מדאמר מכל דברו הטוב, ואפיק ביש לאחורא, דהא מלה דביש לא בעי למעבד. ואף על גב דאגזים וארים רצועה, אתאת אימא ואתקפת בדרועיה ימינא, וקם רצועה בקיומיה, ולא נחית לתתא, ולא אתעביד, בגין דבעיטא חדא הוו תרווייהו, איהו דאגזים, ואיהי דאחידת בימיניה.

ואי תימא מנלן, ממלה דאיהי באתגליא, דכתיב לך רד כי שחת עמך, שרי לארמא רצועה, ומשה דלא הוה ידע ארחא דאמא, שתיק, כיון דחמא קודשא בריך הוא כך, אנקיד ליה ובטש ביה, ואמר ועתה הניחה לי, מיד ארגיש משה ואחיד בדרועיה דקודשא בריך הוא, דכתיב זכור לאברהם, דא דרועיה ימינא, ובגין כך לא נחית רצועה.

ואי תימא אימא דאיהי רגילה לאחדא ברצועה דמלכא אן הות, דשבקת מלה למשה, שאילנא, ואמינא, והא לא ידענא ברירא דמלה, עד דנהוי קמיה דבוצינא קדישא, כד אתו לקמיה דרבי שמעון, חמא באנפייהו סימן, אמר עולו בני קדישין, עולו רחימין דמלכא, עולו רחימין דילי, עולו רחימין אלין באלין.

דאמר רבי אבא, כל אלין חברייא דלא רחימין אלין לאלין, אסתלקו מעלמא עד לא מטא זמנייהו, כל חברייא ביומוי דרבי שמעון רחימו דנפשא ורוחא הוה בינייהו, ובגין כך בדרא דרבי שמעון באתגלייא הוה, דהוה אמר רבי שמעון, כל חברייא דלא רחמין אלין לאלין, גרמין דלא ליהך בארח מישר, ועוד דעבדין פגימו בה, דהא אורייתא רחימו ואחוה וקשוט אית בה.

אברהם רחים ליצחק, יצחק לאברהם, מתחבקן דא בדא, יעקב תרווייהו אחידן ביה ברחימו ובאחוה, יהבין רוחייהו דא בדא, חברייא כההוא דוגמא אצטריבו, ולא למעבד פגימו. כיון דחמא סימן באנפייהו, ואמר לון הכי, אמרו ליה, ודאי רוח נבואה שרא על בוצינא קדישא, והכי אצטריך לן למנדע.

בכה רבי שמעון ואמר, חד מלה מאינון מלי דלחישו לי מגו ריש מתיבתא דגנתא דעדן, דלא אמרו באתגליא, מלה דא סתרא איהי, ואימא לכו, בני רחימאי, בני רחימין דנפשאי, מה אעביד, אמרו לי בלחישא, ואנא אימא באתגלייא, ולזמנא דנחמי אנפין באנפין,   [דף קצא ע"א]   כל אנפין יסתמכון בדא.

בני, חובא דעבדו (ערב רב) עמא דלבר, ואשתתפו ביה עמא קדישא, באימא חאבו, דכתיב קום עשה לנו אלהים, אלהים ודאי כבוד ישראל, דא איהו דשריא עלייהו, כאימא על בנין, ודא הוא רזא דכתיב (תהלים קו כ) וימירו את כבודם בתבנית שור, דא כבודם דישראל אימא דלהון, ודא הוא דכתיב (ש"א ד כב) גלה כבוד, דגרמו לשכינתא דאתגלי בגלותא עמהון, ועל דא וימירו את כבודם, במה בתבנית שור.

הכא איהו רזא דמלה, תא חזי, לתתא גו שמרים דחמרא דורדיין בישין, נפק חד ערעורא מקטרגא, מזיקא קדמאה, ואיהו ברזא דיוקנא דאדם, כד קריב לגו קדשא, כיון דאתעבר מתמן, ובעי לנחתא לתתא, בעי לאתלבשא בלבושא לנזקא עלמא, ונחית הוא ורתיכוי, ולבושא קדמאה דקא נקיט, תבנית שור דיוקנא דשור, וקדמאה לנזיקין מאינון ארבע שור איהו, ואינון ארבע אבות לנזקא עלמא, וכלהו תלתא דאבות נזיקין בר שור, כלהו דיליה, ועל דא כתיב, וימירו את כבודם בתבנית שור.

מהו אוכל עשב, הא דרשינן ביה, אבל עקרא דמלה מתמצית דלחם, ושבע זיני דגן, לית ליה בהו חולקא, ובגיני כך אימא לא הות תמן, ולא יאות לה למהוי תמן, ובגין דאבא הוה ידע רחמנו דאימא וארחא דילה, אמר למשה.

בני רחימאי, עיטא בתרווייהו בדא תדיר, ודא הוא דלחישו לי בלחישו, דלא חזי לגלאה, דברא לא ינדע, ויחמי דהא רצועה אתתקנת, וידחל תדיר, אבל תרווייהו בעיטא דא ובעיטא חדא:

תא חזי כתיב, וירא העם כי בשש משה, מאן העם, אינון ערב רב, מאן ערב רב, וכי לודים וכושים וכפתורים ותוגרמים הוו, דקראן לון ערב רב, והלא מצריים הוו, וממצרים נטלו, ואלו הוו ערבוביא דעמין סגיאין, הכי הוה ליה למכתב, ערב רב עלו אתם, לפי ערבוביא דלהון, אלא (שמות יב לח) ערב רב עלה אתם, עמא חד הוה ולישן חד, אבל כל חרשי מצרים וכל חרטומי דלהון הוו, דכתיב בהו (שם ז כג) ויעשו גם הם חרטומי מצרים, דבעו למיקם לקבל פליאן דקודשא בריך הוא.

כיון דחמו נסין ופליאן דעבד משה במצרים, אהדרו לגבי משה, אמר ליה קודשא בריך הוא למשה לא תקבל לון, אמר משה מאריה דעלמא, כיון דחמו גבורתא דילך באען לאתגיירא, יחמון גבורתך בכל יומא, וינדעון דלית אלהא בר מנך, וקבל לון משה.

אמאי קרא לון ערב רב, אלא כל חרשין דמצרים הוו, וברישהון יונוס וימברוס, ובשעתא דיומא הוו עבדי תדיר חרשייהו, וכל אלין חרשין עלאין, הוו מסתכלי מכי נטי שמשא, משירותא דשית שעות ומחצה, עד שירותא דתשע ומחצה, דהיינו ערב רברבא, כל אינון חרשין זעירין, משירותא דתשע ומחצה עד פלגות ליליא.

אינון עלאין דבהו, הוו מסתכלי מכי נטי שמשא, דהא כדין שראן תשע מאה ותשעין וחמש דרגין, למשטטא על טורי חשוך, ורוחא דלהון הוה משטטא על כל אינון חרשין (נ"א דרגין) בחרשייהו, ואלין הוו עבדי כל מה דאינון בעאן, עד דכל מצראי רחצנו דלהון באלין הוה, וקראן לון ערב רב, בגין דאית ערב זעירא, מתשע שעות   [דף קצא ע"ב]   ומחצה ולתתא, דא ערב זעירא, ותרי ערבי אינון, ועל דא וגם ערב רב עלה אתם.

וחכמתא דלהון הוה סגי, ואינון אסתכלו בשעתי דיומא, ואסתכלו בדרגא דמשה, וחמו דהא בכל סטרין בשש משה, בשש שעתי קדמאין דיומא, דאינון לא יכלין לשלטאה בהו, (ס"א בגין שית) בשית דרגין עלאין דאחידן ביה (נ"א דאחיד בהו), ובכל סטרין בשית הוה, ובעטרין דאלין שית הוה זמין לרדת מן ההר, דכתיב כי בשש משה לרדת מן ההר.

מיד ויקהל העם על אהרן, (דהכי תנינן דבההיא שעתא דנחית משה וקביל אורייתא בלחודוי, כללא דכל ישראל, ואיהו קביל אורייתא בעלמא, ואפילו מגלת אסתר, דכתיב (אסתר ט כז) וקבל היהודים, וקבלו היהודים מבעי ליה, מאי וקבל, אלא דא משה דאיהו היהודים, כללא דיהודאי. ויקהל העם על אהרן), אמאי על אהרן, בגין לאתכללא בסטרא דימינא, דהא אינון שמאלא בעו מניה, ובגין דלהוי כליל בימינא, אתכנשו על אהרן, ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים, (אלהי"ם ודאי, בעו סטר שמאלא, אשר ילכו, אשר ילך מבעי ליה, מאי אשר ילכו, אלא אלהי"ם שית דרגא אינון, (ד"א ששת ימי המעשה), כלהו בסטר שמאלא דאלהי"ם שית אינון, דאי תימא דהא שבע אינון, ההוא אלהי"ם עלאה לא עאל בכללא).

תא חזי, כל זמנא דהוה משה במצרים, שמא דאלהי"ם לא דכיר, אלא שמא דיהו"ה, ועל דא קשיא ליה לפרעה, בגין דלא יהא תוקפא לההוא סטרא אחרא, ולא יתתקף בעלמא, השתא בעו ההיא, מלה והיינו קום עשה לנו אלהי"ם, לנו דייקא, דאנן צריכין להאי מלה, לתקפא סטרא דילן, דהוה אתדחיא עד השתא.

אשר ילכו לפנינו, מאי אמרו, אלא הכי אמרו, חמינן דאתון ישראל כל טוב וכל יקר דעלמא לכו, ואנן דחיין לבר, דילכון (שמות יג כא) ויהו"ה הולך לפניהם יומם, אוף הכי אלהי"ם אשר ילכו לפנינו, כמה דאזיל קמייכו יהו"ה, דהא רשו אית לסטרא דילן למהך אוף הכי לקמנא, אי נזמין ליה עובדא.

תא חזי, כל ענני יקר דאזלו במדברא, לא הוו חפיין אלא לבני ישראל לחודייהו, וההוא עננא דיקר דכתיב ויהו"ה הולך לפניהם יומם, אזלא לקמייהו, ואלין ערב רב וכל אינון בעירי עאנין ותורין, הוו אזלו לבר ממשרייתא לבתרייתא.

ותא חזי, כל אינון ארבעין שנין דקא אזלו ישראל במדברא, שום לכלוכא וטנופא לא הוה גו ענני לגו, ועל דא עאני ותורי דהוו אכלי עשב לבר הוו, וכל אינון דנטרי לון.

אמר רבי אלעז, אבא אי הכי, אינון ערב רב לא הוו אכלי מן מנא, אמר ליה, ודאי הכי חוא, אלא מה דיהבין לון ישראל, כמאן דיהיב לעבדיה, וממה הוו אכלי, מתמצית מה דאשתאר מבתר ריחיא פסולת, וקרא אכריז ואמר, (שם טז לה) ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה, בני ישראל ולא אחרא, ויראו בני ישראל ויאמרו מן הוא, ולא שאר ערב רב עאני ותורי דהוו בינייהו.

עד השתא הוו אתכפיין אינון ערב רב, והשתא קמו ובעו עובדא לאתקפא לסטרא אחרא, אמרו או נהא כלנא עמא חדא, ונהוי בכללא עמכון, או יהא לן מאן דיהך קמנא, כמה דיהך אלהכון קמיכון, אמר אהרן, חס ושלום דאלין ישתתפון בעמא קדישא, למהוי כלא כללא חדא, ולא יתערבון עמא קדישא בעמא דא כללא חדא, אלא טב איהו לאפרשא לון מגו עמא קדישא עד דייתי משה, ואהרן לטב אתכוון, אלא סגיאין הוו מישראל דאשתתפו בהדייהו בלבא, ובגין כך, כד אתא משה אצטריך לבררא וללבנא לעמא קדישא מההוא חובא, ואשקי לון שקיו, עד דאתברירו   [דף קצב ע"א]   כלהו, ולא אשתאר בהו פסולת כלל:

אמר לון אהרן, פרקו נזמי הזהב, וכי לא הוה לון דהבא אחרא, אלא אמר אהרן בעוד דאית לון קטטה בבנייהו ובנשייהו יתעכבון, ובין כך ייתי משה.

תא חזי, תנינן קשים גרים לישראל כספחת בבשר החי, כל שכן אלין דלא הוו גרים כדקא יאות, אינון מה עבדו, ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם, כמה אלפי ורבוון הוו מנזמיהון תמן. מה כתיב ויקח מידם ויצר אותו בחרט וגו', אהרן לא אסתמר מאינון תרין חכימין דהוו ברישיהון דההוא ערב רב, חד מנייהו הוה קמיה, ואחרא הוה עביד בחרשוי, כיון דתרווייהו אתייעטו כחדא, נטלו ההיא דהבא, (חד) תרין שלישי בידא דחד, ושליש בידא דאחרא, בגין דהכי אצטריך בההוא זינא דחרשא.

בכה רבי שמעון, אמר אי חסידא קדישא אהרן משיחא דאלהא רבא, בחסידותך נפלו כמה מעמא קדישא, ואנת לא הוית ידע לאסתמרא, מהו עבדו, כד מטו שית שעתין, ויומא הוה במתקלא, נטלו ההוא דהבא דפריקו מאודניהון, מאי טעמא, בגין דמאן דאצטריך למעבד חרשא, לא בעי למיחס עינוי על ממונא, ואינון אמרי שעתא קיימא לן אי אנן לא מעכבין, לאו שעתא למיחס על דהבא, מיד ויתפרקו כל העם, מאי ויתפרקו, כמה דאת אמר (מלכים א יט יא) מפרק הרים ומשבר סלעים, דחבילו ותברו אודנייהו, בכה כמלקדמין ואמר, אי עמא קדישא דקודשא בריך הוא:

פתח רבי שמעון בבכיה ואמר, (שמות כא ו) והגישו אדניו אל האלהים וגו', הא אוקמוה חברייא, אזן דשמע בסיני (ויקרא כה נה) כי לי בני ישראל עבדים וגו', ואיהו פריק עול מלכות שמים מעליה וזבין גרמיה לאחר, תרצע, ואלין חייביא רשיעין גוברין בישין, בתיאובתא דלהון למהדר לסרחנייהו, לא בעו מנשיהון ובניהון, אלא חבילו אורחייהו (ס"א אודנייהו), ואתפרקו מעול שמיא דפקיד להו משה, ותברו אודנייהו, דלית לון חולקא בשמא קדישא ועמא קדישא.

מה עבדו, פליגו תרווייהו ההוא דהבא, חד נטיל תרין שלישין, וחד שליש, קמו לקבל שמשא בשית שעתין, עבדו חרשייהו ובלטו בלטיהון, בחרשא דפומא, כיון דמטא שירותא דשבע, ארימו תרווייהו ידייהו על ידוי דאהרן, (ומנלן דמידא דתרווייהו, (ס"א יד מכל חד נטל) נטל ולא יתיר), דכתיב ויקח מידם, תרווייהו הוו ולא יתיר, כיון דאיהו קביל מידם (תרי, ולא ידיהם), קלא נפק ואמר, (משלי יא כא) יד ליד לא ינקה רע, דכתיב כי ברע הוא, אייתי רע לעלמא.

רזא דמלה, אינון רשעים חייבין חרשין בנוי דבלעם חייבא, בני בנוי דלבן רשיע, חמו דכוס של ברכה בימין איהו, ומן ימינא אתקף תדיר (ס"א יתיר), אמרו אי יהא בסטר דא, ההוא רישא דימינא, הא תוקפא דילן כדקא יאות.

כיון דמטא שבע שעתין דיומא, יהבו ליה לאהרן מיד, אי איהו הוה אמר לון שוו ליה בארעא בקדמיתא, ואנא אטול, לא הוו יכלין בחרשייהו כלום, אלא מידם נטל, וקרא מתרעם ואמר ויקח, מידם חמו מה עבד אהרן, גבר נביאה גבר חכים לא ידע לאסתמרא, דאלו נטיל מארעא, כל חרשין דעלמא לא הוו יכלין לאצלחא, אבל במה אצלחו בעובדא דא, בגין דויקח מידם, ולא מארעא:

ויצר אותו בחרט, לאו כמה דחשבין בני נשא, דעבד ציורין במחוגה או במלה אחרא, אלא אתא קרא לאוכחא מלה, דאהרן לא ידע לאסתמרא, אילו כד נטל מידיהון הוה שדי לארעא, ואף על גב דיטול ליה לבתר, לא הוה   [דף קצב ע"ב]   אצלח עובדא בישא דא, אבל בכלא סיועא בישא הוה, דנקיט דהבא וטמריה מעינא, ביש בתר ביש, מאי ויצר אותו בחרט, דשוי כל דהבא בכיסא חדא ואסתמר מעינא, כדין סליק כלא לעובדא.

בספרא דחנוך אשכחנא, דהוה אמר הכי, ברא יחידאה יתייליד לההוא רישא חוורא, וכד ייתון מבשרא דחמרי, יטעין ליה, בההוא דעייל (נ"א דנטיל) מרגלן בזגין דדהבא, בלא דעתא דיליה, ודיוקנא יצייר בציורא בחרט, מאי בחרט, בחרט אנוש, דא קלמוסא דאנוש חייבא דאטעי לבני נשא, ודאי דא ברירא דמלה דאנוש, כד אטעי עלמא בקלמוסא הוה רשים רשימין דכל דיוקנין ופלחנין נכראין, בההוא קלמוסא רשים רשימו, ועל דא כתיב בחרט, ההוא דאשתמודע למעבד הכי, ודא הוא ברירו דמלה.

וכלא הוה, דודאי בכיסא ארמי דהבא, וכסי ליה מעינא, כמה דאמרו אינון חרשין, והכי אצטריך בזיני דחרשין אלין, ודא הוא עובדא דחרשין אלין, מלה דאצטריך באתגליא לאתגלאה לבתר, אצטריך טמירו וכסויא בקדמיתא, דיתכסי מעינא, ובתר יפוק אומנא לאומנותיה, ומלה דאצטריך בכסויא לבתר, אצטריך באתגליא כקדמיתא.

השתא בני רחימאי רחימין דנפשאי, מה אעביד, ודאי אצטריכנא לגלאה, אציתו ואטמירו מלין, בסטר קדושה ההוא אלהי"ם דקשוט, מלך על עלמא, בתלת (מלין) עלמין אתתקף, בבריאה, ביצירה, בעשיה, והא אתמר רזא דכל חדא וחדא הכא, לקבל בריאה ויקח מידם, מלה דלא הוה ביה עד כען כלום, לקבל יצירה, ויצר אותו בחרט, לקבל עשיה, ויעשהו עגל מסכה, מאן חמא חרשין בכל עלמא כאלין.

השתא אית למימר, וכי לא כתיב ואשליכהו באש ולא יתיר, וכדין ויצא העגל הזה, והשתא את אמרת ויעשהו עגל מסכה, אלא חס ושלום דאהרן עבד, וקרא אוכח דכתיב ויקח את העגל אשר עשו, אבל ממה דכתיב ויקח מידם, וכתיב ויצר אותו, מחילא דתרין אלין אתעביד כלא, כביכול הוא עביד ליה, דאי תרין אלין לא הוו, לא אתעביד, ולא נפק לאומנותא, אבל מאן גרם דאתעביד, אינון תרין, (כביכול ויעשהו, איהו ודאי עשהו), בעוד דאיהו לקח מידם, אינהו הוו עבדי חרשייהו, ומלחשי בפומייהו, ומשכי רוחא לתתא מן סטרא אחרא.

ומשכו תרין רוחין כחדא, חד מן דכר, וחד מן נוקבא, דכר אתלבש בדיוקנא דשור, נוקבא בדיוקנא דחמור, תרווייהו הוו כלילן כחדא, אמאי תרין אלין, אלא שור הא אתמר, חמור אמאי, בגין דחרשין אלין דמצראי, כתיב בהו (יחזקאל כג כ) אשר בשר חמורים בשרם. ועל דא כל אינון דישראל דמיתו, אתחברו בהדייהו בלבהון, ובגין דהוו תרין דיוקנין, כתיב אלה אלה"יך ישראל, ולא כתיב זה, אלא אלה, תרין הוו כחדא, אשר העלוך מארץ מצרים, העלוך, ולא העלך:

כתיב, ויעשהו עגל מסכה ויאמרו, ויאמר לא כתיב, אלא ויאמרו, דאהרן לא אמר מדי.

תנינן, מאה ועשרים וחמש קנטרין הוו ביה, היך כתיב ויקח מידם, וכי בידם הוו כלא אלין קנטרין, אלא מכללא דאינון קנטרין נטלו מלי ידייהו, וההוא זעיר אסתלק על כלא, כאילו הוה כלא בידייהו.

תא חזי מה כתיב, וירא אהרן ויבן מזבח לפניו, אי חסידא קדישא, כמה רעותך הוה לטב, ולא ידעת לאסתמרא, כיון דארמי ליה בנורא, אתתקף חילא דסטרא אחרא תמן בנורא, ונפק   [דף קצג ע"א]   דיוקנא דשור כמה דאתמר, בתרין משיכין דסטרא אחרא, מיד וירא אהרן, מהו וירא אהרן, חמא דסטרא אחרא אתתקף, מיד ויבן מזבח לפניו, דאלמלא דאקדים ובנה מזבח דא, עלמא אתהדר לחרבנא.

ללסטים דהוה נפיק לקפחא ולקטלא בני נשא, חמא לגיונא דמלכא דההוא לסטים נפק בחילא תקיף, מה עבד ההוא לגיונא, אשתדל בהדי מלכא לנפקא בארחא, ומשיך ליה ההוא לגיונא בההוא ארחא, עד דאזיל ההוא לסטים בההוא ארחא, חמא דיוקנא דמלכא קאים קמיה, כיון דחמא ליה למלכא דהוה אזיל קמיה בארחא, מיד נרתע ואהדר לאחורא.

כך וירא אהרן, דסטר אחרא אתקף, אחיד באסוותא ואתקיף בסטר קדושה ושוי ליה קמיה, כיון דחמא סטרא בישא דיוקנא דמלכא דקאים, מיד אהדר לאחורא ואתחלש תוקפיה וחיליה דהוה אתתקף, (מיד ויבן מזבח לפניו), ומזבח דא אתגבר ואתחלש סטרא אחרא:

תא חזי מה כתיב, ויקרא אהרן ויאמר חג ליהו"ה מחר, חג ליהו"ה ולא לעגל, ולסטר קדושה עבד, ולסטר קדושה קרא ואמר, ודא אסוותא אקדים, דאלמלא דעבד דא, לא קאים עלמא על קיומיה.

ועם כל דא לא שכיך רוגזיה מאהרן, אף על גב דלא אתכוון לביש, אמר ליה קודשא בריך הוא, אהרן, תרין חרשין אלין משכו לך למה דבעו, חייך תרין בנך יפלון, ועל חובא דא יתפסקון, (ס"א ובחובא דא יתפסון), הדא הוא דכתיב (דברים ט כ) ובאהרן התאנף יהו"ה מאד להשמידו, מאי להשמידו, אלין בנוי, כמה דאת אמר (עמוס ב ט) ואשמיד פריו ממעל, דפרי דבר נש בנוי אינון.

תא חזי אהרן שוי ליה לההוא מזבח לפניו, ועגלא תב לאחורא, בנוי שוו לסטר אחרא לפניו, וסטר קדושה אהדר לאחורא, דכתיב (ויקרא י א) ויקריבו לפני יהו"ה, לפני יהו"ה שוו, אתפסו בחובה דא.

אהרן חשב דבין כך ייתי משה, ועל דא ההוא מזבח לא סתיר ליה משה, דאילו הוה כמה דחשבין בני נשא, מלה קדמאה דאבעי למשה, לנתצא לההוא מזבח אצטריך, כמה דנבי עדו על מזבח דבית אל, ונבואתיה על ההוא מזבח הוה, אבל הכא מלה אחרא הוה, כמה דאתמר, וכתיב ויקח את העגל אשר עשו, ולא כתיב וינתץ את המזבח.

תא חזי, ויקרא אהרן, אכריז איהו בקלא ואמר, כתיב הכא ויקרא ויאמר, וכתיב ביונה (יונה ג ד) ויקרא ויאמר, מה להלן כריז לדינא, אוף הכא כריז לדינא, חג ליהו"ה מחר, נבי נבואה בההוא רוח דמזבח, דזמין דינא לשריא עלייהו, חג ליהו"ה, למעבד בכו דינא.

ותלת דינין הוו, חד ויגוף יהו"ה את העם, וחד בבני לוי, וחד דאשקי לבני ישראל, והיינו חג, דבני לוי, ליהו"ה, דויגוף יהו"ה, מחר, דאשקי לון משה, וביתו בההוא ליליא, ולמחר אשתכחו נפיחין ומתין, ואינון מיין הוו מכשכשין במעיהון כל ליליא, ובצפרא אשתכחו מתין, ועל דא חג ליהו"ה מחר, וכל אסותא דעבד אהרן, בגין דכתיב ויבן מזבח לפניו.

תא חזי (ההוא מזבח דקדושה הוה), דכתיב וירא את העגל ומחולות, ואילו מזבח לא כתיב, דהא אהרן מנדע הוה ידע, דכתיב (שמות כב יט) זבח לאלהים יחרם, בלתי ליהו"ה לבדו, ודאי אשתזיב אהרן בעיטא טבא דדבר לנפשיה, וכלא ברעותא שלים טב דלא אתכוין לביש.

אמר ליה רבי אלעזר, אבא ודאי הכי הוא, וישראל לא הוו, אבל ירבעם דעבד עגלין, הא ישראל הוו ועגל עבדו, אמר ליה ודאי ואוקמוה, אבל ירבעם חטא והחטיא, ולאו כמה דאמרו, דודאי חובא בישא עבד, ובמלכות חטא. אמר ירבעם, ודאי ידענא דהא סטר קדושה לא שריא אלא בלבא דכל עלמא ודא ירושלם, אנא לא יכילנא לאמשכא לההוא סטר הכא, מה אעביד מיד (מלכים א יב כח) ויועץ המלך ויעש וגו', נטל עיטא בישא,אמר הא   [דף קצג ע"ב]   סטרא אחרא דאתמשכא מיד לכל אתר, וכל שכן בארעא דא, דתיאובתיה לאשראה בגויה, אבל לא יכלא לאתלבשא אלא בדיוקנא דשור.

תרין עגלים אמאי, אלא אמר ירבעם (ס"א במצרים ובמדברא) במדברא הוו אינון חרשין, דכתיב (יחזקאל כג כ) בשר חמורים בשרם, (ס"א לאו אינון מצרים אלא), הכא אינון תרין רוחין בישין, יתלבשו כדקא חזי לון, דכר ונוקבא אינון, דכר הוה בבית אל ונוקבא הות בדן, ומגו דכתיב (משלי ה ג) נפת תטפנה שפתי זרה, אתמשכו ישראל אבתרה יתיר, דכתיב (מלכים א יב ל) וילכו העם לפני האחד עד דן, ובגין כך תרין עגלין הוו, ומשיך לון ירבעם בארעא קדישא, והוה חובא עליה ועל ישראל, ומנע ברכאן מן עלמא, ועליה כתיב (שם כח כד) גוזל אביו ואמו וגו'.

ועל דא הוו עגלין, דהא לבושא קדמאה דמתלבש סטרא אחרא שור איהו, כמה דאתמר, ואי תימא אמאי איהו עגל ולא שור, אלא ודאי כך אתחזי, וכן בכל סטרין שירותא דלבושא זוטא איהו, והא אוקימנא. ועל דא בני רחימאי, כיון דאלהי"ם בעו, ובסטר דאלהי"ם אתבני עובדא, אלהי"ם קדישא, אימא דאחידת תדיר בדרועא דמלכא וסליקת רצועא, לא הות תמן, ואצטריך ליה למשה למהוי תמן באתרהא, כיון דאנקיד ליה קודשא בריך הוא, אסתכל, תלת זמנין אנקיד ליה, אי משה רעיא מהימנא, כמה חילך תקיף כמה גבורתך רב.

תלת זמנין אנקיד ליה, דכתיב ועתה הניחה לי הא חד, ויחר אפי בהם ואכלם הא תרין, ואעשה אותך לגוי גדול הא תלת, חכמתא דמשה בתלת נקודין אלין, אחיד בדרועיה ימינא לקבל הניחה לי, אחיד בדרועיה שמאלא לקבל ויחר אפי בהם ואכלם, אתחבק בגופא דמלכא לקבל ואעשה אותך לגוי גדול, וכד אתחבק בגופא, תרין דרועין מסטרא דא ומסטרא דא לא יכיל לאתנענעא לסטרא בעלמא, דא הוי חכמתא דמשה, (ס"א דבמילי) דמיני נקודין דמלכא ידע בכל חד מנייהו באן אתר יתתקף, ובחכמתא עבד.

אתו רבי אלעזר וחבריא ונשקו ידוי, הוה תמן רבי אבא, אמר אלמלי לא אתינא לעלמא אלא למשמע דא די לן, בכה ואמר, ווי רבי כד תסתלק מעלמא, מאן ינהר ויגלי נהורין דאורייתא, מלה דא בחשוכא אתטמר עד השתא דנפק מתמן, והא נהיר עד רום רקיעא, ובכרסיא דמלכא רשים, וקודשא בריך הוא חדי השתא בהאי מלה, וכמה חדו על חדו אתוסף מקמי מלכא קדישא, מאן יתער מלי דחכמתא בעלמא דין כוותיך:

תא חזי, עד לא חטא אדם הוה סליק וקאים בחכמה דנהירו עלאה, ולא הוה מתפרש מאילנא דחיי, כיון דאסגי תיאובתא למנדע ולנחתא לתתא, אתמשיך אבתרייהו, עד דאתפרש מאילנא דחיי, וידע רע ושבק טוב, ועל דא כתיב (תהלים ה ה) כי לא אל חפץ רשע אתה, לא יגורך רע, מאן דאתמשך ברע לית ליה דיורא עם אילנא דחיי, ועד לא חטאו, הוו שמעין קלא מלעילא, וידעין חכמתא עלאה ולא דחלי, כיון דחטאו, אפילו קלא דלתתא לא הוו יכלין למיקם ביה.

כגוונא דא, עד לא חאבו ישראל, בשעתא דקיימו ישראל על טורא דסיני אתעבר מנייהו זוהמא דהאי חויא, דהא כדין בטול יצר הרע הוה מעלמא, ודחו ליה מנייהו, וכדין אתאחידו באילנא דחיי, וסליקו לעילא ולא נחתו לתתא, כדין הוו ידעין והוו חמאן אספקלריאן עלאין, ואתנהרן עינייהו, וחדאן למנדע ולמשמע, וכדין חגר לון קודשא בריך הוא חגירין דאתוון דשמא קדישא, דלא יכיל לשלטאה עלייהו האי חויא, ולא יסאב לון כבקדמיתא,.

כיון דחטו בעגלא, אתעברו מנייהו כל אינון דרגין ונהורין עלאין, ואתעבר מנייהו חגירו מזיינין, דאתעטרו משמא קדישא עלאה, ואמשיכו עלייהו חויא בישא כמלקדמין, וגרימו מותא לכל עלמא, ולבתר מה כתיב, וירא אהרן וכל בני ישראל את משה, והנה   [דף קצד ע"א]   קרן עור פניו, וייראו מגשת אליו.

תא חזי מה כתיב בקדמיתא, (שמות יד לא) וירא ישראל את היד הגדולה, וכלהו חמאן זהרין עלאין, אתנהרין באספקלריאה דנהרא, דכתיב (שם כ טז) וכל העם רואים את הקולות, ועל ימא הוו חמאן ולא דחלין, דכתיב זה אלי ואנוהו, לבתר דחבו פני הסרסור לא הוו יכלי למחמי, מה כתיב וייראו מגשת אליו:

ותא חזי מה כתיב בהו, ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חרב, דאתעברו מנייהו אינון מזיינין דאתחברו בהו סטורא דסיני, בגין דלא ישלוט בהו ההוא חויא בישא, כיון דאתעבר מנייהו, מה כתיב ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה.

אמר רבי אלעזר, מאי האי קרא לגבי האי, אלא כיון דידע משה דאתעברו מנייהו דישראל אינון זיינין עלאין, אמר הא ודאי מכאן ולהלאה חויא בישא ייתי לדיירא בינייהו, ואי יקום מקדשא הכא בינייהו יסתאב:

מיד ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה, בגין דחמא משה, דהא כדין ישלוט חויא בישא, מה דלא הוה מקדמת דנא, וקרא לו אהל מועד, וכי לא הוה בקדמיתא אהל מועד, אלא בקדמיתא אהל סתם, השתא אהל מועד.

מאי מועד, רבי אלעזר אמר לטב, רבי אבא אמר לביש, רבי אלעזר אמר לטב, מה מועד דאיהו יום חדוה דסיהרא, דאיתוספא ביה קדושה, לא שלטא בה פגימותא, אוף הכא קרי ליה בשמא דא, לאחזאה דהא אתרחיק מבינייהו ולא אתפגים, ועל דא וקרא לו אהל מועד כתיב.

ורבי אבא אמר לביש, דהא בקדמיתא הוה אהל סתם, כמה דאת אמר (ישעיה לג כ) אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח, והשתא אהל מועד, בקדמיתא למיהב חיין ארוכין לעלמין, דלא ישלוט בהו מותא, מכאן ולהלאה אהל מועד, כמה דאת אמר (איוב ל כג) ובית מועד לכל חי, השתא אתייהיב ביה זמנא, וחיין קצובין לעלמא, בקדמיתא לא אתפגים, והשתא אתפגים, בקדמיתא חברותא וזווגא לסיהרא בשמשא דלא יעדון, השתא אהל מועד, זווגא דלהון מזמן לזמן, ובגין כך וקרא לו אהל מועד, מה דלא הוה קודם.

רבי שמעון הוה יתיב ליליא חדא ולעי באורייתא, והוו יתבי קמיה רבי יהודה ורבי יצחק ורבי יוסי, אמר רבי יהודה, הא כתיב ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חרב, וקאמרינן דגרמו מותא עלייהו מההוא זמנא ולעילא, ושליט בהו ההוא חויא בישא דאעדי ליה מנייהו בקדמיתא, ישראל תינח, יהושע דלא חטא אתעדי מניה ההוא זיינא עלאה דקביל עמהון בטורא דסיני, או לא, אי תימא דלא אתערי מניה, אי הכי אמאי מית כשאר כל בני נשא, ואי תימא דאתעדי מניה אמאי, והא לא חטא, דהא איהו עם משה הוה בשעתא דחבו ישראל, ואי תימא דלא קביל ההוא עטרא בטורא דסיני כמה דקבילו ישראל, אמאי.

פתח רבי שמעון ואמר, (תהלים יא ז) כי צדיק יהו"ה צדקות אהב, ישר יחזו פנימו, האי קרא אמרו ביה חברייא מה דאמרו, אבל כי צדיק יהו"ה, צדיק הוא, ושמיה צדיק, ובגין כך צדקות אהב, ישר, ואיהו ישר, כמה דאת אמר (דברים לב ד) צדיק וישר, ועל דא יחזו פנימו כל בני עלמא, ויתקנון ארחייהו למהך בארח מישר כדקא יאות.

ותא חזי כד דאין קודשא בריך הוא עלמא, לא דן ליה אלא לפום רובן דבני נשא, ותא חזי כד חב אדם באילנא דאכל מניה, גרם לההוא אילנא דשרי ביה מותא לכל עלמא, וגרם פגימו לאפרשא אתתא מבעלה, וקאים חובה דפגימו דא בסיהרא, עד דקיימו ישראל בטורא דסיני, כיון דקיימו ישראל בטורא   [דף קצד ע"ב]   דסיני, אתעבר ההוא פגימו דסיהרא, וקיימא לאנהרא תדיר, כיון דחבו ישראל בעגלא, תבת סיהרא כמלקדמין לאתפגמא, ושלטא חויא בישא, ואחיד בה ומשיך לה לגביה, ואתפגימת.

וכד ידע משה דחבו ישראל, ואתעברו מנייהו אינון זיינין קדישין, ידע ודאי דהא חויא אחיד בה בסיהרא, לאמשכא לה לגביה ואתפגימת, כדין אפיק ליה לבר, וכיון דקיימא לאתפגמא, אף על גב דיהושע קאים בעטרא דזיינין דילה, כיון דפגימו שריא בה, ואתהדרת כמה דאתפגימת בחובא דאדם, לא יכיל בר נש לאתקיימא. בר משה דהוה שליט בה, ומותיה הוה בסטר אחרא, ועל דא לא הוה רשו לקיימא ליהושע תדיר, ולא לאחרא, ועל דא אהל מועד קרי ליה, דהא שריא ביה זמן קציב לכל עלמא.

ועל דא רזא דמלה, אית ימינא לעילא ואית ימינא לתתא, אית שמאלא לעילא ואית שמאלא לתתא, אית ימינא לעילא בקדושה עלאה, ואית ימינא לתתא דאיהו בסטרא אחרא, אית שמאלא לעילא בקדושה עלאה, לאתערא רחימותא, לאתקשרא סיהרא באתר קדישא לעילא לאתנהרא.

ואית שמאלא לתתא, דאפריש רחימותא דלעילא, ואפריש לה מלאנהרא בשמשא ולאתקרבא בהדיה, ודא הוא סטרא דחויא בישא, דכד שמאלא דא דלתתא אתערא, כדין משיך לה לסיהרא, ואפריש לה מלעילא, ואתחשכת נהורהא, ואתדבקת בחויא, וכדין שאיבת מותא לתתא לכלא, דאתדבקת בחויא, ואתרחקת מאילנא דחיי, ועל דא גרים מותא לכל עלמא.

ודא הוא כד אסתאב מקדשא, עד זמנא קציב דאתתקנת סיהרא, ותבת לאנהרא, ודא הוא אהל מועד. ועל דא יהושע לא מית, אלא בעיטא דנחש דא, דקריב ופגים משכנא כקדמיתא, ודא הוא רזא דכתיב, (שמות לג יא) יהושע בן נון נער, דאף על גב דאיהו נער לתתא, לקבלא נהורא, לא ימיש מתוך האהל, כמה דאתפגים דא, הכי נמי אתפגים דא, אף על גב דזינא קדישא הוה ליה, כיון דאתפגים סיהרא, הכי הוא ודאי לא אשתזיב בלחודוי מניה, מההוא גוונא ממש והא אתמר.

זכאין אינון צדיקיא דידעין רזין דאורייתא, ומתדבקין בה באורייתא, ומקיימין קרא דכתיב (יהושע א ח) והגית בו יומם ולילה וגו', ובגינה יזכון לחיי עלמא דאתי, דכתיב (דברים ל כ) כי הוא חייך ואורך ימיך וגו':

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

רעיא מהימנא - כי תשא[עריכה]

פקודא ליתן מחצית השקל בשקל הקדש, רעיא מהימנא מאן מחצית השקל, איהו כגון חצי ההין, ודא ו' ממוצע בין שני ההי"ן, אבנא למשקל בה דא י'.

עשרים גרה השקל דא יו"ד, העשיר לא ירבה דא עמודא דאמצעיתא, לא ירבה על י', והכי אתמר בספר יצירה עסר ספירות בלימה, עשר ולא אחד עשר, והדל לא ימעיט, דא צדיק, לא ימעיט מעשר, כמה דאת אמר עשר ולא תשע, ממחצית השקל דאיהו י', (נ"א מחצית השקל עשר הוא).

אמר ליה רעיא מהימנא, מלאך אנת בשמים, רחים אנת ממארך, לית תווהא בכל אינון מלין יקירין דיפקון מפומך, דהא מאן דאיהו מלכא, או ברא דמלכא, לית תווהא דיפקון מרגלאין בפתוריה, מליין סגולות, מליין נהורין, לבר נש אחרא איהו תווהא, אמר ליה, בריך אנת רעיא מהימנא, מתמן ואילך אימא אנת, דעלאין ותתאין נחתו למשמע מינך, אמר ליה, אשלים מלולך, אמר ליה, לא אית כען למימר יתיר, אימא אנת עד זמנא אחרא.

פתח רעיא מהימנא, פקודא בתר דא לקדש את החדש, בגין דסיהרא קדישא איהי כלה, דמתקדשת  [דף קפח ע"א]   על פי בית דין דאיהו גבורה, בגין דתמן ליואי, דאתמר בהו (אין זה פסוק) וקדשת את הלוים.

ולבתר דאתחזיא סיהרא דיאותו לאורה, מברך עליה, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר במאמרו ברא שחקים, וברוח פיו כל צבאם, ובמי מתקדשת ומתברכת, בתפארת, בגין דאיהו עטרת תפארת לעמוסי בטן. עד כאן הרעיא מהימנא:

פרשת ויקהל[עריכה]

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו', רבי חייא פתח, (שמואל א טו ו) ויאמר שאול אל הקני, לכו סורו רדו וגו', תא חזי מה כתיב בעמלק, (שם ב) פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל וגו', וקודשא בריך הוא בכלהו קרבין דעבדו שאר עממין לגבייהו דישראל, מאי טעמא לא אקשי קמיה, כהאי קרבא דעבד עמלק לגבייהו, אלא ודאי קרבא דעמלק הוה בכל סטרין לעילא ותתא, דהא בההוא זמנא אתתקף חויא בישא לעילא ואתתקף לתתא, מה חויא בישא כמין על פרשת ארחין, אוף הכא נמי עמלק חויא בישא הוה לגבייהו דישראל, דכמין לון   [דף קצה ע"א]   על פרשת ארחין, דכתיב (שמואל א טו ב) אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים, כמין הוא לעילא לסאבא מקדשא, וכמין הוה לתתא לסאבא לישראל, מנלן, דכתיב (דברים כה יז) אשר קרך בדרך, כתיב הכא אשר קרך, וכתיב התם (שם כג יא) כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה.

ועל דא בבלעם כתיב, (במדבר כג ד) ויקר אלהי"ם אל בלעם, ויקר לישנא דמסאבא נקט, ואי תימא הא כתיב אלהי"ם, אלא קודשא בריך הוא אזמין ליה ההוא אתר דמסאבא לאסתאבא ביה, בההוא דרגא דאיהו אתדבק לאסתאבא ביה, מה עבד בלעם, איהו חשיב באינון קרבנין לסלקא לעילא, מיד זמין ליה קודשא בריך הוא ההוא אתר, אמר ליה, הא מסאבו לגבך כמה דאתחזי לך, ועל דא ויקר אלהי"ם אל בלעם.

כגוונא דא אשר קרך בדרך וגו', אזמין לגבך ההוא חויא בישא לעילא לסאבא לך בכל סטרין, ואלמלא דאתתקף משה לעילא ויהושע לתתא, לא יכילו ישראל ליה, ובגין כך נטיר קודשא בריך הוא ההוא דבבו לדרי דרין, מאי טעמא, בגין דחשיב לאעקרא את קיימא מאתריה, ובגין כך פקדתי, בפקידה, דהא תמן אתרמיז רזא דאת קיימא קדישא.

תא חזי מה כתיב, ויאמר שאול אל הקני, מאן קני, דא יתרו, וכי מאן יהיב בני יתרו הכא למהוי דיוריהון בעמלק, והא ביריחו הוו שריין, אלא הא כתיב (שופטים א טז) ובני קני חתן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה וגו', וכד עלו מתמן שרו בתחומא דעמלק, עד ההוא זמנא דאתא שאול מלכא, דכתיב ויסר קני מתוך עמלק, בגין דהא בזמנא דחייביא אשתכחו (נ"א אתענשו), אינון חסידי וזכאי דמשתכחין בינייהו מתפסן בחוביהון והא אוקמוה.

כגוונא דא, אלמלא ההוא ערבוביא דאתחברו בהו בישראל, לא אתענשו ישראל על עובדא דעגלא, ותא חזי מה כתיב בקדמיתא, (שמות כה ב) מאת כל איש אשר ידבנו לבו, לאכללא כלא, בגין דבעא קודשא בריך הוא למעבד עובדא דמשכנא מכל סטרין במוחא וקליפא, ובגין דהוו אינון ערב רב בגווייהו, אתמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו, לאכללא לון בינייהו דישראל דאינון מוחא, וכלהו אתפקדו.

לבתר סטא זינא לזיניה, ואתו אינון ערב רב ועבדו ית עגלא, וסטו אבתרייהו אינון דמיתו, וגרמו לון לישראל מותא וקטולא, אמר קודשא בריך הוא, מכאן ולהלאה עובדא דמשכנא לא יהא אלא מסטרא דישראל בלחודייהו, מיד ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו', וכתיב בתריה קחו מאתכם תרומה ליהו"ה, מאתכם ודאי, ולא כקדמיתא דכתיב מאת כל איש אשר ידבנו לבו.

ויקהל משה וגו', מאן אתר כניש לון, אלא בגין דהוו אינון ערב רב בינייהו, אצטריך משה לאכנשא לון וליחדא לון מבינייהו:

ויקהל משה, רבי אבא פתח, (דברים לא יב) הקהל את העם האנשים והנשים והטף, מה להלן כללא דכלהו ישראל, אוף הכא כללא דכלהו ישראל, ומאן אינון שתין רבוא.

רבי אלעזר פתח קרא בישראל, כד נחית משה מן טורא דסיני, דכתיב (שמות לב יז) וישמע יהושע את קול העם ברעה, ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה, וישמע יהושע, וכי יהושע שמע ומשה לא שמע, אלא ודאי עד השתא יהושע לא הוה ידע ומשה הוה ידע, אי הכי מהו ברעה, אלא ברעה בה' כתיב, דההוא קלא בסטרא אחרא הוה, ויהושע דהוה אנפוי דסיהרא, אסתכל בההוא קלא דהוה דסטרא דרעה, מיד ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה.

בההיא שעתא אתברו תרין לוחי אבנא דהוו בקדמיתא, והא אוקימנא, דאינון אתייקרו על ידוי   [דף קצה ע"ב]   ונפלו ואתברו, מאי טעמא, בגין דפרחו אתוון מגו לוחי אבנין.

תא חזי בארבע תקופין דשתא קלא אתער, בארבע סטרין דעלמא, בההוא קלא אתערותא דסטרא אחרא אתער ביה, וההוא אתערותא דסטרא אחרא, עאל בין קלא לקלא, ואתחשך נהורא בקלא דלתתא, ובגין דלא מטא נהורא דקלא דלעילא לקלא דלתתא, כדין אקדים ההוא אתערותא, ועאל בין דא לדא נחש דמפתי לאתתא, ונטיל נהורא, וההוא קלא הוא קול מלחמה קול רעה, ודא איהו ברעה. ועל דא שמע יהושע ולא משה, בגין דנטל ההוא רעה נהורא דסיהרא, דהוה אחיד בה יהושע, ומשה דהוה אחיד בשמשא לא שמע, וישראל כלהו אתחשך נהורא דילהון, בגין ההוא רעה דאתדבקת בהו, כיון דמחל קודשא בריך הוא חוביהון, כדין ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, ויאמר אליהם אלה הדברים וגו', דהא ההוא ערב רב אתעבר מנייהו.

רבי אלעזר ורבי יוסי הוו יתבי ליליא חד, וקא מתעסקי באורייתא עד לא אתפליג ליליא, אדהכי קרא גברא, בריכו ברכתא, (אמר ליה רבי אלעזר, השתא הוא זמנא דקודשא בריך הוא עאל בגנתא דעדן לאשתעשעא עם צדיקייא, אמר ליה רבי יוסי, אמאי משתעשע קודשא בריך הוא), בכה רבי אלעזר ואמר, תא חזי, עד השתא קודשא בריך הוא אזדעזע תלת מאה ותשעין רקיעין, ובטש בהו, ובכה על חרבן בי מקדשא, ואוריד אתרין דמעין לגו ימא רבא, ואדכר לבנוהי מגו בכיה.

בגין דלתלת סטרין אתפלג ליליא, בתריסר שעתי דהוו רשימין ביה, ואי אתוספן שעתי בליליא, אינון שעתי דמתוספאן דיממא אינון, ולא אתחשיבו מליליא בר תריסר דאינון דילה, ואינון תריסר אתפלגו לתלת סטרין, ותלת משריין דמלאכין קדישין אתפלגו (ס"א אתמנון) באינון תלת סטרין:

משרייא קדמאה אתמנא בארבע שעתי קמייתא דשירותא דליליא, לשבחא למאריהון, ומה קאמרי (תהלים כד א) ליהו"ה הארץ ומלאה וגו', כי הוא על ימים יסדה וגו', מי יעלה בהר יהו"ה וגו', נקי כפים ובר לבב וגו', מאי טעמא דא, בגין דכד ליליא פריש גדפוי על עלמא, כדין כל בני עלמא טעמין טעמא דמותא, ונפקי נשמתייהו לסלקא לעילא, ואינון מלאכין קיימין, וקא אמרי מי יעלה בהר יהו"ה, הר יהו"ה דא הר הבית, מקום קדשו דא עזרת ישראל, כגוונא דלעילא הכי נמי לתתא.

בגין דבכל רקיעא ורקיעא כמה ממנן וכמה סרכין קיימין תמן, וכד נשמתין נפקין בעאן לסלקא לעילא, ואי לא זכיין, אינון דחיין לון לבר, ואזלין ושאטין בעלמא, ונטלין לון כמה חבילי טהירין, ואודעין לון מלין כדיבן, ולזמנין מלין דקשוט ממה דאתי לזמן קריב, כמה דאוקמוה.

ואינון נשמתין דצדיקייא, אזלין ושאטן לעילא, ופתחין לון פתחין, וסלקין לון לגו ההוא אתר דאקרי הר יהו"ה, כגוונא דרזא דהר הבית לתתא, ומתמן עאלין לגו ההוא אתר דאקרי מקום קדשו, דתמן אתחזיין כל נשמתין לקמי מאריהון, כגוונא דא ההוא אתר דאתחזון ישראל קמי קודשא בריך הוא אתר דאקרי עזרת ישראל, בשעתא דנשמתין קיימין תמן, כדין חדוה דמאריהון לאתתקנא בהו, אתר דאקרי קדש הקדשים, ותמן רשימין כל עובדיהון וזכוון דלהון:

משרייא תניינא אתמנא בארבע שעתי אחרנין, ולא אמרי שירתא בר תרי שעתי, עד דאתפלג ליליא ועאל קודשא בריך הוא בגנתא דעדן, ואלין אינון אבלי ציון, ואינון דבכו על חרבן בי מקדשא, ובשירותא דארבע שעתי אמצעין, פתחי ואמרי (תהלים קלז א) על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו וגו', ואלין אינון דבכו על נהרות בבל עמהון דישראל,   [דף קצו ע"א]   ממשמע דכתיב גם בכינו, ומנלן דבכו תמן, דכתיב (ישעיה לג ז) הן אראלם צעקו חוצה, מהו חוצה, דא בבל, בגין דכלהו אוזפוה לשכינה עד בבל, ותמן בכו עמהון דישראל, ועל דא פתחי בהאי, ומסיימי זכור יהו"ה לבני אדום וגו'.

כדין אתער קודשא בריך הוא בדרגוי, ובטש ברקיעין כדאמרן, ואזדעזעו תריסר אלפי עלמין, וגעי ובכי, דכתיב (ירמיה כה ל) יהו"ה ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נוהו, ואדכר לון לישראל, ואחית תרין דמעין לגו ימא רבא. וכדין אתער שלהוביתא חד דבסטר צפון, ובטש רוחא חד דבסטר צפון בההוא שלהוביתא, ואזלא ושאטא בעלמא, וההיא שעתא אתפלג ליליא, ושלהוביתא אזלא ובטש בגדפוי דתרנגולא וקארי, כדין קודשא בריך הוא עאל בגנתא דעדן, וקודשא בריך הוא לית ליה נייחא, עד דעאל לגנתא דעדן לאשתעשעא בנשמתהון דצדיקייא.

וסימן, (אסתר ז ד) כי נמכרנו אני ועמי וגו', ויאמר המלך מי הוא זה וגו', והמלך קם בחמתו ממשתה היין, אל גנת הביתן וגו', בשעתא דקודשא בריך הוא עאל בגנתא דעדן, כדין כל אינון אילנין דגנתא, וכל אינון נשמתין דצדיקייא, פתחי ואמרי (תהלים כד ז) שאו שערים ראשיכם וגו', מי זה מלך הכבוד וגו', שאו שערים ראשיכם גו'.

ובשעתא דנשמתהון דצדיקייא די בארעא אהדרו לגופייהו, כדין אתקיפו בהו כל אינון מלאכין, ואמרי (שם קלד א) הנה ברכו את יהו"ה כל עבדי יהו"ה:

ואוליפנא דדא משרייא תליתאה קא אמרי דא, בארבע שעתי בתרייתא, וקאמרי שירתא עד דסליק נהורא דצפרא, דכדין משבחין למריהון כל אינון ככביא ומזלי, וכל אינון מלאכין עלאין די שלטניהון ביממא, כלהו משבחן למאריהון ואמרי שירתא, הדא הוא דכתיב (איוב לח ז) ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלהי"ם.

בשעתא דשמשא נפיק ביממא, ישראל נטלי שירתא לתתא, ושמשא לעילא, דכתיב (תהלים עב ה) ייראוך עם שמש, בשעתא דנטיל שמשא בגלגלוי, פתח קל נעימותא ואמר שירתא, ומאי שירתא קאמר, (שם קה א) הודו ליהו"ה קראו בשמו וגו', (שם ב) שירו לו זמרו לו וגו', וישראל משבחן לקודשא בריך הוא ביממא עם שמשא, הדא הוא דכתיב ייראוך עם שמש, ואף על גב דהא אוקימנא להאי קרא.

אמר רבי אלעזר, אלמלא דבני עלמא אטימין לבא וסתימין עיינין, לא יכלין למיקם מקל נעימותא דגלגלא דשמשא כד נטיל (ונפיק) ומשבח קמי קודשא בריך הוא.

אדהכי דאתעסקו באורייתא נהר יממא, קמו ואתו לקמיה דרבי שמעון, כיון דחמא לון, אמר רבי שמעון, אלעזר ברי אנת וחברייא אסתימו גרמייכו אלין תלת יומין דלא תפקון לבר, בגין דמלאך המות אשתכח במתא, ואית ליה רשו לחבלא, וכיון דאתייהיב ליה רשו לחבלא, יכיל לחבלא לכל מאן דאתחזי קמיה.

ותו, דבר נש דאתחזי קמיה, סליק ואסטי עליה, ואדכר חובוי, ובעי דינא מקמי קודשא בריך הוא, ולא אתעדי מתמן, עד דאתדן ההוא בר נש, ואתייהיב ליה רשו וקטיל ליה.

אמר רבי שמעון, האלהי"ם, רובא דעלמא לא מיתו עד לא מטא זמנייהו, בר דלא ידעי לאסתמרא גרמייהו, דהא בשעתא דמיתא אפקי ליה מביתיה לבי קברי, מלאך המות אשתכח ביני נשי, אמאי ביני נשי, דהכי הוא אורחוי מיומא דפתי לחוה, ובגינה גרים מותא לכל עלמא.

ועל דא כד קטיל בר נש, וגוברי אשתכחו עם מיתא, עאל ביני נשי בארחא, ואית ליה רשו למקטל בני נשא, ואסתכל באנפייהו בארחא דאתחזיאו קמיה, משעתא דמפקי ליה מביתיה לבי קברי, עד דאהדרו לביתייהו, ובגיניהון גרים מותא לכמה גוברין בעלמא עד לא מטא זמנייהו, ועל דא כתיב, (משלי יג כג) ויש נספה בלא משפט, בגין דסליק ואסטין ואדכר חובוי דבר נש קמיה קודשא בריך הוא, ואתדן על אינון חובין, ואסתלק עד לא מטא זמניה.

מאי תקנתיה, בשעתא דנטלי מיתא לבי קברי, יהדר בר נש   [דף קצו ע"ב]   אנפוי, וישבוק לנשי בתר כתפוי, ואי אינון מקדמי, יהך לאחורא, בגין דלא יתחזי עמהון אנפין באנפין, ולבתר דמהדרי מבי קברי, לא יהדר בההוא ארחא דנשי קיימן, ולא יסתכל בהו כלל, אלא יסטי בארחא אחרא, ובגין דבני נשא לא ידעי ולא מסתכלן דא, רובא דעלמא אתדנו בדינא, ואסתלקו עד לא מטא זמנייהו.

אמר רבי אלעזר, אי הכי טב ליה לבר נש דלא יוזיף למיתא, אמר ליה, לא, דהא בר נש דאסתמר כהאי גוונא, אתחזי לארכא דיומין, וכל שכן לעלמא דאתי.

תא חזי לאו למגנא אתקינו קדמאי שופר, לאמשכא מיתא מן ביתא לבי קברי, אי תימא דעל מיתא ויקרא דיליה לחוד איהו, לא, אלא בגין לאגנא על חייא, דלא ישלוט עלייהו מלאך המות לאסטאה לעילא, ויסתמרון מניה.

פתח ואמר, (במדבר י ט) וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם וגו', ודייקנא על הצר, דא מלאך המות, הצורר אתכם תדיר, וקטיל לבני נשא, (ואעיק לון לחייא), ובעי לקטלא אחרנין, מאי תקנתיה, והרעותם, אם בראש השנה דהוא יומא דדינא לעילא, האי מלאך המות נחית לתתא, בגין לאשגחא בעובדין דבני נשא, ולסלקא לעילא לאסטאה לון, וישראל דידעי דהא מלאך המות נחית לתתא, וסליק לעילא בגין למהוי קטיגוריא עלייהו, מקדמי בשופר ליבבא עליה, דלא יכיל לון, ולאגנא עלייהו, וכל שכן בשעתא דעביד דינא וקטיל בני נשא ואשתכח לתתא, וכל שכן בשעתא דאזלי לבי קברי, ואהדרו מבי קברי. דהא בשעתא דנשי נטלי רגלייהו עם מיתא, איהו נחית ואשתכח קמייהו, דכתיב (משלי ה ה) רגליה יורדות מות, יורדות למאן, לההוא אתר דאקרי מות, ועל דא חוה גרמת מותא לכל עלמא, רחמנא לשזבינן.

תא חזי, כתיב (שם ל ב) כן דרך אשה מנאפת וגו', והא אוקימנא, אבל כן דרך אשה מנאפת, דא הוא מלאך המות, והכי הוא והכי אקרי, אכלה ומחתה פיה, אוקידת עלמא בשלהובי, וקטלת בני נשא עד לא מטא זמנייהו, ואמרה לא פעלתי און, דהא דינא בעא עלייהו, ואשתכחו בחובין, ובדינא קשוט מיתו.

בשעתא דעבדו ישראל ית עגלא, ומיתו כל אינון אוכלוסין, הוה מלאך המות אשתכח ביני נשי, בגו משרייתא דישראל, כיון דאסתכל משה דהא מלאך המות אשתכח ביני נשי, ומשרייתא דישראל בינייהו, מיד כניש לכל גוברין לחודייהו, הדא הוא דכתיב ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, אלין גוברין, דכניש לון ואפריש לון לחודייהו, ומלאך המות לא הוה מתפרש מגו נשין, עד דאתוקם משכנא, דכתיב ויקם משה את המשכן.

ואפילו בשעתא דנשין הוו מייתין נדבה למשכנא, לא הוה מתעדי מבינייהו, עד דחמא משה, ויהב לגוברין עיטא דלא ייתון בחבורא חדא עמהון, ולא יתחזון אנפין באנפין, אלא לבתר כתפייהו, הדא הוא דכתיב ויבאו האנשים על הנשים, (נ"א ויבואו האנשים עם הנשים לא כתיב, אלא ויבאו על), ויביאו לא כתיב, אלא ויבאו, בארחא חדא לא הוו אזלין, אלא לבתר כתפייהו, בגין דמלאך המות לא אתפרש מבינייהו, עד דאתוקם משכנא.

תא חזי, לא אשתכח ביני נשי בפחות משבע נשים, ולא פחות מעשר, ובארחא באתגליא בשבע אשתכח ובעי דינא, בעשר אסטי לקטלא, ובגין דאשתכח בינייהו בארחא באתגליא, כתיב ויבאו האנשים על הנשים, ואסתמרו כל ההוא יומא כלהו חברייא ואשתדלו באורייתא:

פתח רבי שמעון ואמר, (בראשית ז א) ויאמר יהו"ה אל נח בא אתה וכל ביתך אל התבה, האי קרא אוקימנא, אבל תא חזי, וכי לא יכיל קודשא בריך הוא לנטרא ליה לנח באתר חד בעלמא, דיהא   [דף קצז ע"א]   מבול בכל עלמא, ולא יהא בההוא אתר, כמה דכתיב בגדעון (שופטים ו א) ויהי חורב אל הגזה לבדה, או לנטרא ליה בארעא דישראל, דכתיב בה (יחזקאל כב כד) לא גשמה ביום זעם, דלא נחתו עלה מי טופנא.

אלא כיון דמחבלא נחת לעלמא, מאן דלא סגיר גרמיה, ואשתכח קמיה באתגלייא, אתחייב בנפשיה, דאיהו קטיל גרמיה, מנא לן מלוט, דכתיב (בראשית יט י) המלט על נפשך אל תביט אחריך, מאי טעמא אל תביט אחריך, בגין דמחבלא אזיל בתר כתפוי, ואי אהדר רישיה ואסתכל ביה אנפין באנפין, יכיל לנזקא ליה, ועל דא כתיב (שם ז טז) ויסגור יהו"ה בעדו, דלא יתחזי קמי מחבלא, ולא ישלוט עליה מלאך המות, ועד דהוו טמירין מיתו תליסר גוברין במתא, אמר רבי שמעון בריך רחמנא דלא אסתכל בדיוקנייכו מלאך המות:

ויקהל משה וגו', אהדר לון כמלקדמין עובדא דמשכנא, אמר רבי חייא, כלא כמה דאתמר, ועובדא דמשכנא לא אתעביד אלא מישראל בלחודייהו, ולא מאינון ערב רב, בגין דאינון ערב רב אמשיכו ליה למלאך המות לנחתא לעלמא, כיון דאסתכל משה ביה, אשדי לאינון ערב רב לבר, וכניש לון לישראל בלחודייהו, הדא הוא דכתיב ויקהל משה וגו'.

רבי שמעון פתח, (משלי ל ד) מי עלה שמים וירד, מי אסף רוח בחפניו, מי צרר מים בשמלה, מי הקים כל אפסי ארץ, מה שמו ומה שם בנו כי תדע, האי קרא הא אוקימנא, וכמה סמכין אית ביה, וכלא בקודשא בריך הוא אתמר דאיהו כלא, ואתמר, מה שמו ומה שם בנו כי תדע, דא קודשא בריך הוא, מה שמו יהו"ה, ומה שם בנו ישראל, דכתיב (שמות ד כב) בני בכרי ישראל, והא אוקימנא.

מי עלה שמים, הא אוקמוה, דא משה דכתיב (שם כד יב) ואל משה אמר עלה אל יהו"ה.

דבר אחר מי עלה שמים, דא אליהו, דכתיב ביה (מלכים ב ב יא) ויעל אליהו בסערה השמים, וכי היך יכיל אליהו לסלקא לשמים, והא כלהו שמים לא יכלין למסבל אפילו גרעינא כחרדל מגופא דהאי עלמא, ואת אמרת ויעל אליהו בסערה השמים, אלא כמה דאת אמר, (שמות יט ב) וירד יהו"ה על הר סיני, וכתיב (שם כד יח) ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר, וכי קודשא בריך הוא דהוה בטורא דסיני, וכתיב (שם יז) ומראה כבוד יהו"ה כאש אוכלת בראש ההר, איך יכיל משה לסלקא גביה, אלא במשה כתיב, ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר, דעאל גו עננא כמאן דאתלבש בלבושא, הכי נמי אתלבש בעננא ועאל בגויה, ובעננא אתקריב לגבי אשא ויכיל למקרב, אוף הכי אליהו, דכתיב ויעל אליהו בסערה השמים, דעאל בההיא סערה ואתלבש ביה בההיא סערה, וסליק לעילא.

ורזא אשכחנא בספרא דאדם קדמאה, דאמר באינון תולדות דעלמא, רוחא חדא יהא דיחות לעלמא בארעא, ויתלבש בגופא, ואליהו שמיה, ובההוא גופא יסתלק ואשתליל מגופיה, וישתאר בסערה, וגופא דנהורא אחרא יזדמן ליה למהוי גו מלאכי, וכד יחות יתלבש בההוא גופא דישתאר בההוא עלמא, ובההוא גופא יתחזי לתתא, ובגופא אחרא יתחזי לעילא, ודא איהו רזא דמי עלה שמים וירד, לא הוה בר נש דסליק לשמיא רוחא דיליה ונחית לבתר לתתא, בר אליהו, דאיהו סליק לעילא ונחית לתתא.

דבר אחר, מי עלה שמים, דא אליהו, וירד, דא יונה, דנחת ליה גונא גו תהומי לעמקי ימא, יונה מחילא דאליהו קא אתא, אליהו סליק, יונה נחית, דא שאיל נפשיה למימת, ודא שאיל נפשיה למימת, ובגין כך אקרי בן אמתי, וכתיב (מלכים א יז כ) ודבר יהו"ה בפיך אמת.

מי צרר מים, דא אליהו דצריר צרורא דמיא בעלמא, ולא נחתו טלא ומטרא דשמיא, בשמלה, דא אליהו, דהוה מחי   [דף קצז ע"ב]   באדרתיה למעבד נסין, מי אסף רוח בחפניו, דא אליהו, דאהדר רוחא דבר נש לגו מעוי, (אסף כמה דאתמר (מלכים ב ה יא) ואסף המצורע), מי הקים כל אפסי ארץ, דא אליהו, דלבתר דצרר מים ואומי על (ס"א מטרא) שמיא, לבתר אהדר בצלותיה, ואוקים כל עלמא ונחית מטרא, ואתיהיב מזונא לכלא, מה שמו, דא אליהו, ומה שם בנו דא אליהו, מה שמו כד סליק לעילא, אליהו, ומה שם בנו, כד נחית לתתא ואתעביד שליחא למעבד נסין, אליהו שמיה.

דבר אחר, מי עלה שמים, דא קודשא בריך הוא כמה דאוקימנא, ורזא דמלה מ"י והא אוקימנא. והכא איהו רזא דרתיכא עלאה, ארבע סטרין דעלמא, דאינון יסודי קדמאי דכלא, וכלהו תליין בההוא אתר עלאה דאקרי מ"י כמה דאתמר.

תא חזי, כד קיימא שעתא דרעותא קמי קודשא בריך הוא, ליחדא רתיכא עלאה (ס"א ברתיכא תתאה), למהוי כלא חד, כדין קלא נפיק מההוא אתר עלאה קדישא דאקרי שמים, וכניש כל אלין קדישין דלתתא, וכל אינון רברבן קדישין, ומשריין עלאין, למהוי כלהו זמינין כחדא, הדא הוא דכתיב ויקהל משה, דא רזא דשמים, את כל עדת בני ישראל, אלין אינון תריסר משריין עלאין קדישין.

ויאמר אליהם, ומאי קאמר, זה הדבר וגו' קחו מאתכם תרומה, אתתקנו כלכון לסלקא עלייכו, ולמיטל עלייכו יקרא דכרסייא קדישא, לסלקא לעילא, אפרישו מנייכו אינון יקרין, אינון רברבין עלאין, לסלקא לההיא תרומה, רזא דכרסייא קדישא, לאתחברא באבהן (נ"א בבעלה), דהא מטרוניתא לא אתחזי למיתי לבעלה, אלא באינון בתולתן עולמתהא, דייתון עמה ומדברן לה עד דמטת לבעלה, כמה דאת אמר (תהלים מה טו) בתולות אחריה רעותיה וגו', וכל כך למה, למיתי לאתחברא בבעלה:

כל נדיב לבו, אלין אינון ארבע משריין עלאין, דבכללא דלהון כלילן כל אינון שאר משריין, ואלין אינון דנפקן באבהן עלאין דאקרון נדיבים, כמה דאוקמוה, דכתיב (במדבר כא יח) כרוה נדיבי עם, אלין אבהן.

יביאה, יביאוה לא כתיב, אלא יביאה, ליחדא כלא כחדא, וכן יביא לא כתיב, אלא יביאה, לסלקא לה לגבי בעלה ביקרא כמה דאצטריך, את תרומת יהו"ה, את לאסגאה כל אינון משריין עלאין אחרנין, לאתחברא כלא כחדא, ואינון תריסר בכללא חדא.

זהב, וכסף, ונחושת, תכלת, וארגמן, ותולעת שני, ושש, ועזים, וערת אילים מאדמים וערת תחשים, ועצי שטים, ושמן למאר, ובשמים המשחה ולקטרת הסמים, אלין אינון תריסר משריין עלאין, דכלילן כלהו כחדא, בכללא דארבע דאקרון חיות הקדש כמה דאתמר, וכלהו אלין סלקין לכרסייא וקדישא, לאעלא לה לעילא, לאתחברא בבעלה, בגין למהוי כלא חד, בגין דישתכח עמה ביקרא עלאה, כדין יתיב מלכא עלאה על כורסייא קדישא, ואתחברא אתתא בבעלה, למהוי כלא חד, וכדין איהו חדוותא דכלא.

תא חזי, הכא שארי לממני זהב בקדמיתא וכסף לבתר, בגין דהאי חשבנא מתתא, אבל כד אתי לממני מחושבנא דרתיכא דלעילא, שארי לממני מימינא בקדמיתא, ולבתר מן שמאלא, מנלן, דכתיב (חגי ב ח) לי הכסף ולי הזהב, כסף בקדמיתא ולבתר הזהב, וברתיכא דלתתא, שארו משמאלא ולבתר מימינא, דכתיב זהב וכסף ונחשת, זהב בקדמיתא ולבתר כסף.

וכל אינון רתיכין אקרון נדיב לב, כל, לאכללא כל שאר רתיכין, לב, מאי לב, היינו רזא דכתיב (משלי טו טו) וטוב לב משתה תמיד, ודא איהו לבא דכלא, ודא כרסייא קדישא, ועל דא אקרון   [דף קצח ע"א]   לב, כל נדיב לב כמה דאוקימנא, דארבע משריין אלין כללא דכלהו, אקרון ברזא חדא נדיב לב, תרומת יהו"ה, דא כרסייא קדישא, ובגין דארימו לה לעילא וסלקין לה לעילא, אקרי תרומת יהו"ה, ועל דא כד חמא יחזקאל רזא דחיות דהוו סלקין, לא חמא מהו דסלקין, בגין דאיהי סלקא לגבי מלכא עלאה בגניזו בטמירא ביקרא עלאה:

וכל חכם לב בכם, אלין אינון שתין מקורין דאשקייא עלמא, ומנהון אתשקי, יבאו, אמאי יבאו, אלא דייתון למנקט מעם גנזא דחיין, יבאו, ולבתר ויעשו מה דקודשא בריך הוא פקיד לון, לאהנאה עלמא:

קחו מאתכם תרומה ליהו"ה, רבי יהודה פתח, (ישעיה נח ז) הלא פרוס לרעב לחמך וגו', תא חזי זכאה חולקיה דבר נש כד מסכנא אערע לגביה, דההוא מסכנא דורונא דקודשא בריך הוא הוי דשדר ליה, מאן דמקבל ליה לההוא דורונא בסבר אנפין, זכאה חולקיה.

תא חזי, מאן דחייס למסכנא ואתיב ליה נפשיה, קודשא בריך הוא סליק עליה כאילו הוא ברא לנפשיה, ועל דא אברהם דהוה חייס לכל בני עלמא, סליק עליה קודשא בריך הוא כאילו הוא ברא לון, דכתיב (בראשית יב ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן, ואף על גב דהא אוקימנא.

הלא פרוס, מאי פרוס, למפרס ליה מפה בנהמא ומזונא למיכל, דבר אחר, הלא פרוס, כמה דאת אמר (דניאל ה כח) פריס פריסת וגו', דבעי למפרס פריסין דנהמא קמיה, בגין דלא לכסיף, ויפרוס קמיה בעינא טבא.

לחמך, לחם לא כתיב אלא לחמך, ההוא דילך, מממונך, ולא דגזילו ולא דעשק ולא דגנבה, דאי הכי לאו זכותא הוא, אלא ווי ליה דאתי לאדכרא חובוי.

כגוונא דא, קחו מאתכם תרומה, לארמא ממה דלכון, ולא מעשק ולא מגזל ולא מגנבה, והא אוקמוה.

רבי חייא ורבי יצחק ורבי יוסי הוו אזלי בארחא, עד דהוו אזלי פגע בהו רבי אבא, אמר רבי חייא ודאי שכינתא בהדן, כד מטא לגבייהו, אמר רבי אבא, כתיב (מלכים א ח טז) מן היום אשר הוצאתי את עמי את ישראל ממצרים, לא בחרתי בעיר מכל שבטי ישראל, ואבחר בדוד וגו', לבנות בית, להיות שמי שם, האי קרא לאו רישיה סיפיה, ולאו סיפיה רישיה, דכתיב לא בחרתי בעיר, ואבחר בדוד, מאי האי עם האי, ואבחר בירושלם מבעי ליה.

אלא כד קודשא בריך הוא אית רעותא קמיה למבני קרתא, אסתכל בקדמיתא בההוא רישא דנהיג עמא דקרתא, ולבתר בני קרתא, ואייתי לעמא ביה, הדא הוא דכתיב לא בחרתי בעיר, עד דאסתכלנא בדוד, למהוי רעיא על ישראל, בגין דמתא וכל בני מתא כלהו קיימין ברעיא דנהיג לעמא, אי רעיא איהו טבא, טב ליה טב למתא טב לעמא, ואי רעיא איהו בישא, ווי ליה ווי למתא ווי לעמא.

והשתא אסתכל קודשא בריך הוא בעלמא, וסליק ברעותיה למבני ליה, ואוקים ברישא לדוד, הדא הוא דכתיב ואבחר בדוד עבדי, (ס"א ואוקים ברישא דדרא לרבי שמעון, וחבריה למיקם קמיה).

מלתא חדתא שמענא, פתח ואמר, (תהלים קמו ה) אשרי שאל יעקב בעזרו, שברו על יהו"ה אלהי"ו, וכי אל יעקב ולא אל אברהם ולא אל יצחק, אלא אל יעקב, בגין דיעקב לא אתרחיץ באבוהי ולא באמיה, כד ערק קמי אחוי ואזל יחידאי בלא ממונא, כמה דאת אמר (בראשית לב יא) כי במקלי עברתי את הירדן הזה, ואיהו אתרחיץ ביה בקודשא בריך הוא, דכתיב (שם כח כ) אם יהיה אלהי"ם עמדי ושמרני וגו', וכלא שאיל מקמיה דקודשא בריך הוא, ויהב ליה.

שברו על יהו"ה אלהי"ו, שברו, ולא אמר תקותו ולא בטחונו, אלא שברו, אל תקרי שברו אלא שברו, דניחא להו לצדיקייא לתברא גרמייהו, ולאתברא תבירו על תבירו, וכלא על יהו"ה אלהי"ו, כמה דאת אמר (תהלים מד כג) כי עליך הורגנו כל   [דף קצח ע"ב]   היום, (תהלים סט ח) כי עליך נשאנו חרפה.

כגוונא דיעקב, דכתיב (בראשית מב א) וירא יעקב כי יש שבר במצרים, דהא תבירו דגלותא חמא דהוה ליה במצרים, ושוי תוקפיה בקודשא בריך הוא, ובנוי דיעקב סבלו תבירו דגלותא, ולא אשתנו מגו רזא דמהימנותא דאבהתהו, ושמא דקודשא בריך הוא הוה בגלותא רגילא בפומייהו, ועל דא כתיב במשה, (שמות ג יג) ואמרו לי' מה' שמו' מה', בגין דהוו ידעי ליה, ולא אנשו ליה לעלמין, וסבלו תבירו דגלותא על קודשא בריך הוא, ובגין כך זכי לפורקנין ולנסין ולאתוון סגיאין.

ואתון קדישין עליונין, דסבלין תבירו דגופא מאתר לאתר על קודשא בריך הוא, על אחת כמה וכמה דזכאין אתון למעבד לכו נסין ופורקנין, ותזכון לחיי עלמא דאתי, אזלו כלהו כחדא:

פתח ואמר, קחו מאתכם תרומה ליהו"ה, כל נדיב לבו יביאה וגו', תא חזי, בשעתא דבר נש שוי רעותיה לגבי פולחנא דמאריה, ההוא רעותא סליק בקדמיתא על לבא, דאיהו קיומא ויסודא דכל גופא, לבתר סליק ההוא רעותא טבא על כל שייפי גופא, ורעותא דכל שייפי גופא ורעותא דלבא מתחבראן כחדא, ואינון משכין עלייהו זיהרא דשכינתא לדיירא עמהון, וההוא בר נש איהו חולקא דקודשא בריך הוא הוי, הדא הוא דכתיב קחו מאתכם תרומה, מאתכם הוה אמשכותא לקבלא עלייכו ההיא תרומה, למהוי חולקא ליהו"ה.

ואי תימא דלאו ברשותיה דבר נש קיימא מלה, תא חזי מה כתיב, כל נדיב לבו יביאה את תרומת יהו"ה, כל נדיב לבו ודאי, מאן דיתרעי לביה, ימשיך לה לשכינתא לגביה, הדא הוא דכתיב, יביאה, אף על גב דאיהי באסתלקותא לעילא, יביאה מאתר עלאה, לאמשכא לדיירא עמיה.

וכד תיתי לאשראה עמיה, כמה ברכאן וכמה עותרא תיתי עמה, הדא הוא דכתיב זהב וכסף ונחשת, לא יחסר ליה כל עתרא דעלמא, דא לשאר בני עלמא, אבל אתון קדישין עליונין, קחו מאתכם תרומה ליהו"ה, אמר רבי חייא, מאן דשרי לארמא הוא ירים:

פתח רבי אבא ואמר, (יונה ב יא) ויאמר יהו"ה לדג, וכי באן אתר אמר ליה, אלא בשעתא דברא קודשא בריך הוא עלמא, בעובדא דבראשית, ביומא חמישאה ברא נוני ימא, כדין פקיד ואמר, דיהא זמין חד נונא למבלע ליונה, ויהא במעוי תלתא יומין ותלת לילון, ולבתר דירמי ליה לבר.

ולא דא בלחודוי, אלא כל מה דעבד קודשא בריך הוא בעובדא דבראשית, בכלא אתני עמיה, ביומא קדמאה ברא שמיא, אתני עמהון דיסליק לאליהו השמימה בגו סערה, וכן הוה, דכתיב (מ"ב ב יא) ויעל אליהו בסערה השמים, בההוא יומא ברא נהורא, ואתני עמיה דיחשיך לשמשא במצרים תלתא יומין, דכתיב (שמות י כב) ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים שלשת ימים.

ביומא תניינא ברא רקיעא, דיהא מפריש בין מיא למיא, כדכתיב (בראשית א ו) ויאמר אלהי"ם יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים, ואתני עמהון קודשא בריך הוא, דמיא יהון מפרישין לישראל בין טומאה לטהרה, לאתדכאה בהו, וכך הוה.

ביומא תליתאה אפיק ארעא מגו מיא, ואכניש למיא, ועבד מההוא כנישו דאתכנשו לאתר חד, ימא, ואתני בימא למעבר לישראל בגויה ביבשתא, ולמטבע למצראי, וכך הוה, דכתיב (שמות יד כז) וישב הים לפנות בקר לאיתנו, אל תקרי לאיתנו, אלא לתנאו, למה דאתני עמיה קודשא בריך הוא בעובדא דבראשית.

תו אתני בארעא, דתפתח ית פומהא במחלקותא דקרח, ותבלע לקרח ולכל כנישתיה, וכך הוה, דכתיב (במדבר טז לב) ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת קרח.

ביומא רביעאה ברא שמשא וסיהרא, דכתיב (בראשית א יד) יהי מארת ברקיע השמים, ואתני עם שמשא, למהוי קאים בפלגו שמיא ביומי דיהושע,

  [דף קצט ע"א]   דכתיב (יהושע י יג) ויעמוד השמש בחצי השמים, אתני בכוכביא למעבד קרבא בסיסרא, דכתיב (שופטים ה ב) הכוכבים ממסלותם נלחמו עם סיסרא. ביומא חמישאה ברא נוני ימא ועופי דשמיא, אתני בעופי למיזן עורבים לאליהו, בזמנא דעצר לשמיא, דכתיב (מלכים א יז ד) ואת העורבים צויתי לכלכלך שם, צויתי דייקא, ואתני בנונא ימא, לאזדמנא נונא חד למבלע ליה ליונה, ולאשדאה ליה לבר.

ביומא שתיתאה ברא לאדם, ואתני עמיה, דתפוק מניה אתתא דתיזון לאליהו, דכתיב (שם ט) הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך, הנה צויתי, מיומא דאתברי עלמא, וכן בכל עובדא ועובדא דאתחדש בעלמא, קודשא בריך הוא פקיד ההוא עובדא מיומא דאתברי עלמא, אוף הכא, ויאמר יהו"ה לדג, ויאמר, משית יומין דבראשית קאמר ליה. הכא אית לן סמך בעלמא, על עובדין דבני נשא בהאי עלמא:

יונה דנחת לספינה, דא איהי נשמתא דבר נש, דנחתא להאי עלמא, למהוי בגופא דבר נש, אמאי אתקרי יונה, בגין דכיון דאשתתפת בגופא, כדין איהי יונה בהאי עלמא, כמה דאתמר (ויקרא כה יז) ולא תונו איש את עמיתו, וכדין בר נש אזיל בהאי עלמא, כספינה בגו ימא רבא דחשיבת לאתברא, כמה דאת אמר (יונה א ד) והאניה חשבה להשבר.

ובר נש כד איהו בהאי עלמא חטי, וחשיב דערק מקמי מאריה, ולא אשגח בההוא עלמא, וכדין אטיל קודשא בריך הוא רוח סערה תקיפא, דא איהי גזירת דינא, דקיימא תדיר קמי קודשא בריך הוא, ובעאת דינא דבר נש מקמיה, ודא איהו דקא מטי לספינה, ואדכר חובוי דבר נש לאתפסא ליה. כיון דאתפס בר נש על ידא דההיא סערה בבי מרעיה, מה כתיב ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם, אף על גב דבר נש בבי מרעיה, נשמתא לא אתערת לאתבא קמי מאריה למפרק חובוי, מה כתיב, ויקרב אליו רב החובל, מאן רב החובל, דא יצר טוב, דאיהו מנהיג כלא, ויאמר לו מה לך נרדם קום קרא אל אלה"יך וגו', לאו שעתא הוא למדמך, דהא סלקין לך לדינא, על כל מה דעבדת בהאי עלמא, תוב מחובך.

אסתכל במלין אלין ותוב למארן, מה מלאכתך דאת עסקת בה בהאי עלמא, ואודי עלה קמי מארך, ומאין תבא, אסתכל מאין באת, מטפה סרוחה, ולא תתגאי קמיה, מה ארצך, אסתכל דהא מארעא אתבריאת ולארעא תיתוב, ואי מזה עם אתה, אסתכל אי אית לך זכו דאבהן דיגין על. כיון דסלקין ליה לדינא בבי דינא דלעילא, ההיא סערה דאיהי גזרת דינא דסעיר עליה דבר נש, תבעת מן מלכא למידן אינון תפיסין דמלכא, וכלהו אתיין חד חד קמיה, ביה שעתא אתקריבו בי דינא, אית מנהון דפתחי בזכות, ואית מנהון דפתחי בחובה, וגזרת דינא תבעת דינא.

ואי ההוא בר נש לא זכי בדינא, מה כתיב ויחתרו האנשים להשיב אל היבשה ולא יכלו, משתדלין אינון דאורו זכותיה לאתבא ליה להאי עלמא, ולא יכלו, מאי טעמא, כי הים הולך וסוער עליהם, גזרה דדינא אזיל וסעיר בחובוי דבר נש, ואתגבר עלייהו.

כדין נחתין עליה תלת שליחן ממנן, חד דכתיב כל זכוון וכל חובין דעבד בר נש בהאי עלמא, וחד דעביד חושבן יומוי, וחד דהוה אזיל עמיה כד הוה במעי אמיה, והא אוקימנא, דגזרת דינא לא שכיך, עד ההוא זמנא דכתיב וישאו את יונה, וישאו, כד נטלי ליה מביתיה לבי קברי, כדין מכרזי עלוי, אי איהו זכאה מכרזי עליה, ואמרי הבו יקר לדיוקנא דמלכא, (ישעיה נז ב) יבא שלום ינוחו על משכבותם הלך נכחו, מנא לן, דכתיב (שם נח ח) והלך לפניך צדקך   [דף קצט ע"ב]   כבוד יהו"ה יאספך.

ואי חייבא איהי, מכריזי עליה ואמרו, ווי ליה לפלניא, טב ליה דלא יתברי, כדין מה כתיב, ויטלהו אל הים ויעמוד הים מזעפו, כד עאלין ליה לבי קברי, דאיהו אתר דדינא, כדין גזרת דינא דהוה סעיר שכיך מזעפיה, ונונא דבלע ליה דא איהו קברא.

מה כתיב, ויהי יונה במעי הדג, מעוי דדג דא איהו בטן שאול, מנלן דכתיב (יונה ב ג) מבטן שאול שועתי, ואיהו במעי דנונא הוה, וקארי ליה בטן שאול, שלשה ימים ושלשה לילות, אלין תלת יומין דבר נש בקברא ואתבקעו מעוי, לבתר תלתא יומין ההוא טנופא אתהפך על אנפוי, ואומר לו טול מה דיהבית בי, אכלת ושתית כל יומא ולא יהבת למסכני, וכל יומך הוו כחגין וכמועדין, ומסכני הוו כנפין דלא אכלו בהדך, טול מה דיהבת בי, הדא הוא דכתיב (מלאכי ב ג) וזריתי פרש על פניכם וגו', והא אוקימנא.

לבתר דא, מתלתא יומין ולהלאה, כדין אתדן בר נש, מעינוי, מידוי, ומרגלוי, ואוקמוה עד תלתין יומין, כל אינון תלתין יומין אתדנו נפשא וגופא כחדא, ובגיני כך אשתכח נשמתא לתתא בארעא, דלא סלקת לאתרה, כאתתא דיתבת לבר כל יומי מסאבותא, לבתר נשמתא סלקא, וגופא אתבלי בארעא, עד ההוא זמנא דיתער קודשא בריך הוא למיתייא.

וזמינא קלא חדא לאתערא בבי קברי, ויימא (ישעיה כו יט) הקיצו ורננו שוכני עפר, כי טל אורות טלך, וארץ רפאים תפיל, אימתי יהא דא, בזמנא דיתעבר מלאך המות מעלמא, דכתיב (שם כה ח) בלע המות לנצח וגו', כיון דבלע המות לנצח, לבתר ומחה יהו"ה אלהי"ם דמעה מעל כל פנים, וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ, כדין כתיב ויאמר יהו"ה לדג, ויקא את יונה אל היבשה. כיון דאתער ההוא קלא ביני קברי, כדין כל קברייא יקיאו לאינון מתייא דבהון לבר, הדא הוא דכתיב וארץ רפאים תפיל, מה תפיל, דיקיא לו לבר, רפאים, מהו רפאים, דקבילו אסוותא כמלקדמין, ואתסיאו גרמין בגרמין, ואלין אקרון רפאים.

ואי תימא, הא כתיב (שם כו יד) רפאים בל יקומו, אלא ודאי כל עלמא יתסון גרמין בבי קברי, אבל מנהון יקומון, ומנהון לא יקומון, ועל דא כתיב רפאים בל יקומו.

זכאה חולקהון דישראל, דכתיב בהו נבלתי יקומון, ובהאי נונא אשכחנא מלין לאסוותא דכל עלמא, האי נונא כיון דבלע ליונה מת, וביה הוה יונה תלתא יומין, לבתר אתקיים כמלקדמין, ואקי ליונה. לבר והא אוקמוה, דכתיב ויתפלל יונה אל יהו"ה אלה"יו ממעי הדגה, כתיב הכא הדגה, וכתיב התם (שמות ז כא) והדגה אשר ביאור מתה, והא אוקמוה, כגוונא דא זמינת ארעא דישראל לאתערא בקדמיתא, ולבתר וארץ רפאים תפיל. והא אוקימנא, דשבעה דינין יחלפון עליה דבר נש, כד נפיק מהאי עלמא, חד ההוא דינא עלאה כד נפיק רוחא מן גופא, ב' כד עובדוי ומלוי אזלין קמיה ומכרזי עלוי, ג' כד עייל לקברא, ד' דינא דקברא, ה' דינא דתולעתא, ו' דינא דגיהנם, ז' דינא דרוחא דאזלא ושאטת בעלמא, ולא אשכחת אתר נייחא, עד דישתלים עובדוי, בגין דא בעי בר נש לאסתכלא תדיר בעובדוי, ויתוב קמי מאריה.

וכד אסתכל דוד מלכא בדינין אלין דבר נש, אקדים ואמר, (תהלים קד א) ברכי נפשי את יהו"ה, עד לא תפוק מן עלמא, בעוד דאנת אשתכחת עם גופא, וכל קרבי את שם קדשו, אינון שייפא גופא דמשתתפי כחדא ברוחא, השתא דתשתכחון עמה, אקדימו לברכא שמא קדישא, עד לא ימטי זמנא דלא תיכלון לברכא ולאתבא בתיובתא, ועל דא אמר ברכי נפשי את יהו"ה הללויה, אתו אינון חברייא ונשקו רישיה:

רבי חייא פתח ואמר   [דף ר ע"א]   קחו מאתכם תרומה ליהו"ה, תא חזי, קודשא בריך הוא כד ברא עלמא, לא ברא ליה אלא בגין דייתון ישראל ויקבלון אורייתא, באורייתא אתברי עלמא, ועל אורייתא קיימא, הדא הוא דכתיב (ירמיה לג כה) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי.

אורייתא איהי ארכא דחיי בהאי עלמא, וארכא דחיי בעלמא דאתי, וכל מאן דאשתדל באורייתא, כאילו אשתדל בהיכליה דקודשא בריך הוא, דהיכליה עלאה דקודשא בריך הוא אורייתא איהי, וכד בר נש עסיק באורייתא, קודשא בריך הוא קאים תמן ואצית לקליה, כמה דכתיב (מלאכי ג טז) ויקשב יהו"ה וישמע וגו', ואשתזיב בר נש מתלת דינין, מדינא דהאי עלמא, ומדינא דמלאך המות דלא יכיל לשלטאה עליה, ומדינא דגיהנם.

ויכתב ספר זכרון, מאי איהו, אלא אית ספר לעילא ואית ספר לתתא, זכרון אתר (נ"א את) קיימא קדישא, דנטיל וכניש לגביה כל חיין דלעילא, ספר זכרון, תרין דרגין דאינון חד, ורזא דא שם יהו"ה, שם חד יהו"ה חד, וכלא מלה חדא.

בגין דאית שם ואית שם, שם לעילא, דאיהו אתרשים (ס"א אקרי שם) ממה דלא ידיע ולא אתרמיז בידיעה כלל, ודא אקרי נקודה עלאה. שם לתתא דאקרי שם, (דברים ד לב) מקצה השמים ועד קצה השמים, בגין דקצה השמים אקרי זכרון, והאי שם איהו נקודה דלתתא, דאיהו שם מההוא זכרון דאיהו קצה השמים, דנטיל כל חיין דלעילא, ודא איהו קצה השמים דלתתא, ושם דיליה איהי נקודה דלתתא, נקודה דא איהו ספר דקיימא בחושבנא, ודא הוא לחושבי שמו, ספר דקאמרן, ושם, חד מלה הוא בכל סטרין.

נקודה דא בגין דקיימא באמצעיתא, איהי עלאה על כל דאתאחדן בה, ושית סטרין אתאחדן בספר עלאה, ואיהו עלאה עלייהו, שית סטרין אתאחדן בספר תתאה, ואיהו עלאה עלייהו, ועל דא ספר עלאה ספר תתאה.

וכלא אקרי תורה, מה בין האי להאי, אלא ספר עלאה איהו תורה שבכתב, בגין דאיהי סתימא ולא קיימא אלא בכתב, דתמן איהו אתר לאתגלאה לתתא, ומאן איהו עלמא דאתי. ספר תתאה, דא תורה, דאקרי תורה שבעל פה, ומאן איהו על פה, אלין רתיכין דלתתא דאיהי קיימא עלייהו, ובגין דלאו אינון בכללא דכתיבה דלעילא, אקרון על פה, ותורה דא קיימא על פה, בגין דכתיב (בראשית ב י) ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים. ותורה עלאה אף על גב דאיהי קיימא לעילא, לא אקרי על הכתב, אלא שבכתב, דקיימא בכתב, וההוא כתב אתעביד היכלא לגביה, ואיהי קיימא גו ההוא היכלא ואתטמרת תמן, ובגין כך אקרי תורה שבכתב, ולא על כתב.

אבל תורה דלתתא, איהי קיימא על רתיכהא, ואקרי על פה, דקיימא עלייהו, ובגין דלא אתחשיבת (נ"א אתיהיבת) מלגו מכללא דכתיבה, לא אתעבידו היכלא להאי נקודה, כההיא נקודה עלאה, ובגין דקיימא עלייהו, אקרי תרומה.

תו שמענא מבוצינא קדישא, תרומה, מהו תרומה, כמה דאוקימנא תרי ממאה, תא חזי, כל אינון דרגין קדישין די ברזא דמהימנותא, דקודשא בריך הוא אתגלי בהון, אינון עשר דרגין, ואינון עשר אמירן כמה דאוקמוה, ואלין עשר סלקין למאה, וכד אצטריך לן להאי נקודה תתאה לארמא לה, אסיר לן לנטלא לה בלחודהא, אלא לה ולבעלה, ואינון תרי מאינון מאה דקאמרן, בגין דלא אצטריך לאפרשא לון כלל, אלא ליחדא לה ולבעלה, ועל דא אתקרי תרומה בכללא חדא.

ותא חזי, בכל יומא כרוזא קארי, כל בני עלמא, בכו קיימא מלה דא, ודא הוא:   [דף ר ע"ב]   קחו מאתכם תרומה ליהו"ה, ואי תימא דקשיא מלה עלייכו, כל נדיב לבו יביאה.

מהו יביאה, אלא מהכא אוליפנא רזא לצלותא, דבר נש דדחיל למאריה ומכוין לביה ורעותיה בצלותא, אתקין תקונא דלעילא כמה דאוקימנא. בקדמיתא בשירין ותושבחן דקאמרין מלאכין עלאין לעילא, ובההוא סדורא דתושבחן דקא אמרי ישראל לתתא, איהי קשיטת גרמהא ואתתקנת בתקונהא, כאתתא דאתקשטת לבעלה. ובסדורא דצלותא, בההוא תקונא דצלותא דמיושב, אתקינו עולמתהא וכל אינון דילה, ומתקשטן כל אינון בהדה. לבתר דאתתקן כלא ואתסדרו, כד מטו לאמת ויציב, כדין כלא מתתקנא, איהי ועולמתהא, עד דמטו לגאל ישראל, כדין אצטריך למיקם כלא על קיומייהו.

בגין דכד בר נש מטי לאמת ויציב, וכלא אתתקן, עולמתהא נטלי לה, ואיהי נטילת גרמה, לגבי מלכא עלאה, כיון דמטו לגאל ישראל, כדין מלכא קדישא עלאה נטיל בדרגוי, ונפיק לקבלא לה, ואנן מקמי מלכא עלאה בעינן לקיימא על קיומנא באימתא ברעדה. דהא כדין אושיט ימיניה לגבה, ולבתר שמאליה דשוי לה תחות רישה, ולבתר מתחבקו תרווייהו כחדא בנשיקו, ואלין אינון תלת קדמייתא. ובעי בר נש לשוואה לביה ורעותיה, ולכוונא בכל הני תקונין וסדורין דצלותא, פומיה ולביה ורעותיה כחדא. השתא דמלכא עלאה ומטרוניתא אינון בחבורא בחדוה באינון נשיקין, מאן דאצטריך למשאל שאלתין ישאל, דהא כדין שעתא דרעותא איהו.

כיון דשאיל בר נש שאלתוי מקמי מלכא ומטרוניתא, כדין יתקין גרמיה ברעותיה ולביה לתלתא אחרנין, לאתערא חדוה דטמירו, דהא מאלין תלת אתברכא בדבקותא אחרא. ויתקין בר נש גרמיה למיפק מקמייהו, ולאנחא לון בחדוה גניזא דאלין תלת, ועם כל דא דיהא רעותיה דיתברכון תתאי, מאינון ברכאן דחדוה טמירא. וכדין אצטריך למנפל על אנפוי, ולממסר נפשיה בשעתא דאיהי נקטא נפשין ורוחין, כדין איהי שעתא לממסר נפשיה, בגו אינון נפשין דאיהי נקטא, דהא כדין צרורא דחיי איהו כדקא יאות.

מלה דא שמענא ברזין דבוצינא קדישא, ולא אתייהיב לי רשו לגלאה בר לכו חסידי עליונין, דאי בההיא שעתא דאיהי נקטא נפשין ורוחין ברעו דדביקותא חדא, איהו ישוי לביה ורעותיה לדא, ויהיב נפשיה בדבקותא בההוא רעותא, לאכללא לה בההוא דבקותא, אי אתקבלת בההיא שעתא, בההוא רעותא דאינון נפשין רוחין ונשמתין דאיהי נקטא, האי איהו בר נש דאתצריר בצרורא דחיי, בהאי עלמא ובעלמא דאתי.

ותו דבעיא לאתכללא מכל סטרין מלכא ומטרוניתא, מלעילא ומתתא, ולאתעטרא בנשמתין בכל סטרין, אתעטרת בנשמתין מלעילא, ואתעטרת בנשמתין מתתא, ואי בר נש יכוין לביה ורעותיה לכל דא, וימסר נפשיה מתתא בדביקותא ברעותא כמה דאתמר, כדין קודשא בריך הוא קארי ליה שלום לתתא, כגוונא דההוא שלום דלעילא, ההוא דבריך לה למטרוניתא, ואכליל לה ואעטר לה בכל עטרין, אוף הכי האי בר נש קודשא בריך הוא קרי ליה שלום לתתא, כמה דאת אמר (שופטים י כד) ויקרא לו יהו"ה שלום, וכל יומוי הכי קראן ליה לעילא שלום, בגין דאכליל ואעטר למטרוניתא לתתא, כגוונא דההוא שלום לעילא.

וכד אסתלק ההוא בר נש מהאי עלמא, נשמתיה סלקא ובקעא בכל אינון רקיעין, ולית מאן דימחי בידה, וקודשא בריך הוא קרי לה ואמר, (ישעיה נז ב) יבא שלום, ושכינתא אמרה ינוחו על משכבותם וגו', ויפתחון לה   [דף רא ע"א]   תליסר טורי דאפרסמונא דכיא, ולא יהא מאן דימחי בידה. ועל דא זכאה איהו מאן דישוי לביה ורעותיה לדא, ועל דא כתיב כל נדיב לבו יביאה את תרומת יהו"ה לגבי מלכא עלאה, כמה דאתמר.

ארים רבי אבא קליה ואמר, ווי רבי שמעון, אנת בחיין ואנא בכינא עלך, לא עלך בכינא, אלא בכינא על חברייא ובכינא על עלמא, רבי שמעון כבוצינא דשרגא, דאדליק לעילא ואדליק לתתא, ובנהורא דאדליק לתתא, נהירין כל בני עלמא (נ"א נהיר לעילא), ווי לעלמא כד יסתלק נהורא דלתתא בנהורא דלעילא, מאן ינהיר נהורא דאורייתא לעלמא. קם רבי אבא ונשיק לרבי חייא, אמר ליה, מלין אלין הוו תחות ידך, ועל דא קודשא בריך הוא שדרני עד הכא לאתחברא עמכון, זכאה חולקי:

רבי יוסי פתח קרא אבתריה ואמר, וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו וגו', האי קרא אוקמוה, אבל תא חזי, בשעתא דאמר קודשא בריך הוא למשה, (דברים א יג) הבו לכם אנשים חכמים ונבונים, אשגח בכל ישראל ולא אשכח נבונים, הדא הוא דכתיב, ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים, ואלו נבונים לא כתיב, ואי תימא דנבון איהו דרגא עלאה מחכם, הכי איהו ודאי, מה בין האי להאי. חכם הא אוקמוה דאפילו תלמיד המחכים לרביה אקרי חכם, חכם דידע לגרמיה כל מה דאצטריך, נבון כמה דרגין אית ביה, דאסתכל בכלא וידע בדיליה ובאחרנין, וסימנך (משלי יב י) יודע צדיק נפש בהמתו, (שמואל ב כג ג) צדיק מושל יראת אלהי"ם. והכא חכם לב דייקא, בלב חכם, ולא באתרא אחרא, בגין דקיימא בלב, ונבון לעילא ותתא, אסתכל בדיליה ובאחרנין.

פתח ואמר, (ישעיה מט ג) ויאמר לי עבדי אתה וגו', הכא בצלותא דבעי בר נש לצלאה קמיה דקודשא בריך הוא, דאיהי פולחנא חדא רבא ויקירא, מאינון פולחנין דמאריה.

תא חזי אית פולחנא דקודשא בריך הוא דקיימא בעובדא, דאיהו פולחנא דקיימא בעובדא דגופא, ואיהו פולחנא, ואית פולחנא דקודשא בריך הוא דאיהו פולחנא פנימאה יתיר, דאיהו עיקרא דכלא, קיימא בההוא פולחנא פנימאה דאיהו עיקרא דכלא.

בגופא אית תריסר שייפין, דקיימין בעובדא דגופא כמה דאוקימנא, ואינון שייפין דגופא, ופולחנא דקודשא בריך הוא דעובדא קיימא בהו, בגין דפולחנא דקודשא בריך הוא בתרין סטרין, בשייפין גופא לבר, ואית תריסר שייפין אחרנין פנימאין לגו מן גופא, ואינון תקונין פנימאין לגו מן גופא, לאתתקנא בהו תקונא דרוחא, דאיהו פולחנא יקירא פנימאה דקודשא בריך הוא, כמה דאוקימנא גו רזין פנימאין דקאמר רבי שמעון, ואינון רזא דחכמתא עלאה, ואתידיעו ביני חבריא, זכאה חולקהון.

צלותא דבר נש איהו פולחנא דרוחא, ואיהי קיימא ברזין עלאין, ובני נשא לא ידעין, דהא צלותא דבר נש בקעת אוירין, בקעת רקיעין, פתחת פתחין וסלקא לעילא. בשעתא דנהיר נהורא, ואתפרש נהורא מן חשוכא, כדין כרוזא אזלא בכלהו רקיעין, אתתקנו מארי דפתחין, מאריהון דהיכלין, כל חד וחד על מטריה. בגין דאינון דשלטניהון ביממא, לאו אינון דשלטניהון בליליא, וכד עאל ליליא אתעברו שולטנין דיממא ואתמנון שלטנין אחרנין דשליטין בליליא, ואתחלפן אלין באלין, ורזא דא (בראשית א טז) את המאור הגדול לממשלת היום וגו', וממשלת היום וממשלת הלילה שולטנין אינון די ממנן ביממא, ושולטנין אינון די ממנן בליליא, ואלין אקרון ממשלת היום, ואלין אקרון ממשלת הלילה.

כד עאל ליליא כרוזא נפקא אתתקנו שולטנין דליליא כל   [דף רא ע"ב]   חד וחד לאתריה, וכד נהיר יממא כרוזא נפקא אתתקנו שולטנין דיממא כל חד וחד לאתריה, (כדין מתעברין שלטנין דליליא, ואתפקדון שלטנין דיממא), וכד כרוזא אכריז, כדין כלהו כל חד וחד אתפקד על ההוא אתר דאתחזי ליה. כדין שכינתא קדמא ונחתא, וישראל עאלין לבי כנישתא לשבחא למאריהון, פתחין בשירין ותושבחן, דבעי ליה לבר נש, כיון דאתקין גרמיה בפולחנא דעובדא, בתקוני דמצוה וקדושה, ליחדא לביה בתקונא דפולחנא פנימאה דמאריה, ולשואה לביה ורעותיה בההוא פולחנא דאינון מלין (ד"א דקאמר). דהא מלה סלקא, ואינון ממנן דקיימין באוירא אתמנון לארבע סטרי עלמא.

לסטר מזרח אתמנא ממנא חד דקיימא באוירא לההוא סטרא, גזרדי"א שמיה, ועמיה סרכין ממנן אחרנין, דאינון מחכאן לההיא מלה דצלותא, וסלקא באוירא בההוא סטרא, ונטיל לה האי ממנא, אי היא מלה כדקא יאות, הוא וכל אינון סרכין נשקין לההיא מלה, וסלקין עמה עד ההוא אוירא דרקיעא לעילא, דתמן ממנן סרכין אחרנין.

בשעתא דנשקי לההיא מלה, פתחי ואמרי זכאין אתון ישראל דידעיתו לאעטרא למאריכון בעטרין קדישין, זכאה איהו פומא דמלה דעטרא דא נפקא מניה. כדין פרחין אתוון דקיימין באוירא, דבשמא קדישא דתריסר אתוון, דההוא שמא שליט באוירא, והאי איהו שמא דהוה טאס ביה אליהו עד דאסתלק לשמיא, והיינו דקאמר עובדיה לאליהו (מלכים א יח יב) ורוח יהו"ה ישאך, בגין דבשמא דא הוה אליהו טאס ביה באוירא, והאי איהו שמא דשליט באוירא. ואינון אתוון פרחין וסלקין בההיא מלה, וההוא ממנא דמפתחן דאוירא בידיה, וכל אינון ממנן אחרנין, כלהו סלקין ביה עד רקיעא, ואתמסר בידא דממנא אחרא לסלקא לעילא.

לסטר דרום אית ממנא אחרא דשלטא באוירא לההוא סטר, וכמה ממנן אחרנין וסרכין עמיה, פסגני"ה שמיה, וביה מתאחדן (נ"א וליה אתמסראן) מפתחן דאוירא לההוא סטר, וכל אינון מארי דעקו דצלאן צלותא למאריהון מגו עקתא, מגו תבירו דלבא, אי ההיא מלה כדקא יאות, סלקא לאוירא בההוא סטרא, ונטיל לה האי ממנא, ונשיק לה, (ס"א בגין דסלקא בההוא סטרא), כד נשיק לה, פתח ואמר קודשא בריך הוא יחוס לקבלך, (נ"א ועלך) ובגינך יתמלי רחמין.

סלקין עמה כל אינון ממנן קדישין, וכל אינון סרכין דההוא סטרא, ופרחין אתוון דשמא קדישא דאינון ארבע אתוון דמתעטרין, ושלטין בההוא סטרא דאוירא, וסלקין בההוא סטרא דאוירא עד רקיעא, עד ההוא ממנא דרקיעא דשליט בההוא סטרא.

לסטר צפון אית ממנא אחרא, ועמיה כמה סרכין ממנן דשלטין באוירא, וההוא ממנא פתחי"ה שמיה, והאי אתמנא באוירא לההוא סטרא, וכל אינון דמצלאן צלותין על בעלי דבבו דעקין לון, וכד מלה דההיא צלותא סלקא לאוירא בההוא סטרא, אי זכאה הוא, נטיל לה האי ממנא, ונשיק לה. כדין אתער רוחא חדא דנפקא מגו תהומא בסטרא דצפון, וההוא רוחא קארי בכל אינון אוירין, ונטלי כלהו ההיא מלה, וסלקין לה עד רקיעא, ונשקין לה, פתחי ואמרי מרך ירמי שנאך לקמך. ואזלא וסלקא ובקעא רקיעין (ס"א ואוירין), עד דסלקין עמה לגבי רקיעא קדמאה, סלקא צלותא ומטאת לגבי חד ממנא דאתמנא לסטר מערב, ותמן קיימין תשעה פתחין, ובהו קיימין כמה סרכין וכמה ממנן, ועלייהו ממנא חד די שמיה זבוליא"ל, ודא איהו דבעי לשמשא בהאי רקיעא ביממא, ולא אתיהיב ליה רשו עד דסליק נהורא דסיהרא, וכדין אפיק כל אינון חילין וכל אינון ממנן.

וכד נהיר יממא, עאלין כלהו בפתחא חדא דאינון תשעה פתחין, דאיהי פתחא עלאה על כלהו, וכד צלותא סלקא,   [דף רב ע"א]   עאלת בההוא פתחא, וכלהו סרכין וכלהו ממנן נפקין מההוא פתחא, ועליהון זבוליא"ל ההוא רב ממנא, ונפקי כלהו ונשקי לה. ומטאן עמה עד רקיעא תניינא, (ס"א ברקיעא תניינא סלקא צלותא עד ההוא רקיעא, ואתפתחו), וכד סלקא צלותא עד ההוא רקיעא, אתפתחו תריסר תרעין דההוא רקיעא, ובההוא תרעא דתריסר, קאים ממנא חד דשמיה ענא"ל, והאי ממנא על כמה חיילין על כמה משריין, וכד צלותא סלקא, קאים האי ממנא וכריז על כל אינון פתחין, ואמר (ישעיה כו ב) פתחו שערים וגו', וכלהו תרעין פתיחין, ועאלת צלותא בכל אינון פתחין.

כדין אתער חד ממנא סבא דיומין דקאים לסטר דרום, דשמיה עזריא"ל סבא, ולזמנין אתקרי מחניא"ל, בגין דאתמנא על שתין רבוא משריין, וכלהו מארי דגדפין, מארי דמשריין, מליין עיינין. ולגבייהו קיימין אינון משריין מאריהון דאודנין, ואקרון אודנין, בגין דאינון צייתין כל אינון דמצלאן צלותהון בלחישו ברעותא דלבא, דלא אשתמע ההוא צלותא לאחרא, האי צלותא סלקא, וצייתין לה כל אינון דאקרון מארי דאודנין.

ואי ההיא צלותא אשתמע לאודנין דבר נש, לית מאן דציית לה לעילא, ולא צייתין לה אחרנין, בר מאן דשמע בקדמיתא, בגין כך בעי לאסתמרא, דלא ישמעון לההיא צלותא בני נשא, ותו דמלה דצלותא אתאחדא בעלמא עלאה, ומלה דעלמא עלאה לא אצטריך למשמע.

כגוונא דא, מאן דקרי בספרא דאורייתא, חד קרי וחד לשתוק, ואי תרי קראן באורייתא גרעי מהימנותא דלעילא, בגין דחד קלא ודיבור כלא חד, כדין תרין קלין ותרין דבורין איהו גריעותא דמהימנותא, אלא דיהא קלא ודבור חד כמה דאצטריך, בגין דיהא ההוא קלא וההוא דבור חד.

וההוא ממנא שמיה עזריא"ל סבא, כד ההיא צלותא סלקא בלחישו, כל אינון שתין רבוא משריין, וכל אינון מארי דעיינין, וכל אינון מארי דאודנין, כלהו נפקי ונשקי לההיא מלה דצלותא דסלקא, הדא הוא דכתיב (תהלים לד טז) עיני יהו"ה אל צדיקים ואזניו אל שועתם, עיני יהו"ה אל צדיקים, אלין מארי דעיינין דלתתא, בגין דאית (נ"א דלית) מארי דעיינין לעילא, ואזניו אל שועתם, אלין מאריהון דאודנין.

רקיעא תליתאה, ההיא צלותא סלקא, ומטי לההוא רקיעא, ותמן ההוא ממנא דאקרי גדרי"ה, ועמיה כמה סרכין וכמה ממנן, ואיהו משמש תלת זמנין ביומא, לקבל חד שרביטא דזיהרא דנפיק, סליק ונחית ולא קיימא באתר חד, והאי איהו שרביטא דנטיל תלת זמנין ואתגניז.

וכד צלותא סלקא, נחית ההוא שרביטא, וסגיד קמי ההוא צלותא, ואקרי האי רקיעא רקיעא דשרביטא, וכד סלקא ההיא צלותא, ההוא ממנא בתר דסגיד, בטש בההוא שרביטא בטינרא תקיפא דזהיר, דאיהו קאים באמצעיתא דההוא רקיעא, ונפקו מגו ההוא טינרא תלת מאה ושבעין וחמש חיילין, דאינון גניזין תמן מן יומא דאורייתא נחתת לארעא, בגין דאתתקפו לחברא (ס"א לסרבא) דלא תחות לארעא, ואנזיף בהו קודשא בריך הוא, ועאלו גו ההוא טינרא, ולא נפקין בר ההוא זמנא דצלותא סלקא, פתחי ואמרי (שם ח י) יהו"ה אדונינו מה אדיר שמך וגו', דא היא צלותא דסלקא על כל אינון רקיעין, כדין סגדין לגבה.

מכאן ולהלאה צלותא מתעטרא בעטרין עלאין, וסלקא לגו רקיעא רביעאה, וכדין שמשא נפיק בדרגוי, ושמשיא"ל רב ממנא נפיק, ותלת מאה ושתין וחמש משריין סלקין עמיה לגו ההוא רקיעא, ואקרון ימות החמה, וכלהו מעטרן לההיא צלותא בעטרין דבוסמין דגנתא דעדן. ותמן אתעכבת צלותא, עד דכלהו משריין סלקין עמה לגו ההוא רקיעא חמישאה, ותמן איהו ממנא חד גדריא"ל שמיה, והוא מארי קרבין דשאר עמין, וכד צלותא סלקא, כדין אזדעזע הוא וכל משריין דיליה, ואתבר   [דף רב ע"ב]   חילייה, ונפקי וסגדי ומעטרין לההיא צלותא.

וסלקין עמה עד דמטו לגבי רקיעא שתיתאה, וכדין נפקין כמה חיילין וכמה משריין, ומקבלין לההוא צלותא, וסלקין בהדה עד דמטו לשבעין תרעין, דתמן קאים חד ממנא די שמיה ענפיא"ל רב ממנא, ואיהו מעטר לההיא צלותא בשבעין עטרין. וכיון דמתעטרא צלותא בכל הני עטרין, כדין מתחברן כל אינון חיילין דכלהו רקיעין, וסלקין לההיא צלותא דמתעטרא בכל עטרין, לגבי רקיעא שביעאה, וכדין עאלת צלותא, וסנדלפ"ן רב יקירא עלאה דכל מפתחן דמאריה בידיה, אעיל לההוא צלותא לגו שבעה היכלין:

תא חזי אמר רבי שמעון שבעה מדורין אינון וכו'. שבעה היכלין אלין, אינון היכלין דמלכא, והאי צלותא כד מתעטרא בכל הני עטרין, כד עאלת, מחבר לון כחדא לאתעטרא לעילא, למהוי כלא חד כדקא יאות, ושמא דקודשא בריך הוא מתעטרא בכל סטרין, עילא ותתא למהוי חד, וכדין (משלי י ו) דברכות לראש צדיק כתיב, זכאה חולקיה דבר נש דידע לסדרא צלותיה כדקא יאות. בהאי צלותא דמתעטרא ביה קודשא בריך הוא, איהו מחכה עד דיסתיימון כל צלותהון דישראל, וכדין כלא איהו בשלימו כדקא יאות עילא ותתא, עד הכא מלין דצלותא, למנדע רזין עלאין.

מכאן ולהלאה אית פקודי אורייתא דאינון קיימין במלה, כמה דקיימין בעובדא, ואינון שית פקודין, וקיימין אוף הכא בצלותא, חד (דברים כח נח) ליראה את השם הנכבד והנורא, תניינא לאהבה אותו, תליתאה לברכו, רביעה ליחדו, חמישאה לברך כהנא ית עמא, שתיתאה למסור נשמתיה ליה.

ואלין שית פקודין דקיימין בצלותא דמלה, בר אינון פקודין דקיימין בעובדא, כגוונא דציצית ותפלין. ליראה את השם, פקודא דא קיימא באלין תושבחן דקאמר דוד מלכא, ובאינון קרבנין דאורייתא, דתמן בעי בר נש לדחלא מקמי מאריה, בגין דאינון שירין קיימין בההוא אתר דאקרי יראה, וכל אינון הללויה, דאינון רזא דיראה דקודשא בריך הוא, ובעי בר נש לשואה רעותיה באינון שירין ביראה, ואוקמוה חברייא כל אינון רזין דשירין ותושבחן, וכל אינון רזין דהללויה. כיון דמטי בר נש לישתבח, ישוי רעותיה לברכא ליה לקודשא בריך הוא, כגון יוצר אור, יוצר המאורות.

לאהבה אותו, כד מטי לאהבת עולם, ואהבת את יהו"ה אלהי"ך, דדא איהו רזא דרחימו דקודשא בריך הוא, והא אוקמוה. ליחדא ליה, שמע ישראל יהו"ה אלהינ"ו יהו"ה אחד, דהכא קיימא רזא דיחודא דקודשא בריך הוא, ליחדא שמיה ברעותא דלבא כדקא חזי, ומתמן ולהלאה אדכרותא דיציאת מצרים, דאיהו פקודא לאדכרא יציאת מצרים, דכתיב (שם ה טז) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים. לברכא כהנא ית עמא, בגין לאכללא ישראל כחדא, בשעתא דנטלין ברכאן לעילא, דהא בההיא שעתא נטלא כנסת ישראל ברכאן, ושעתא דרעותא הוא. למסור נפשיה לגביה, ולמיהב ליה נשמתיה ברעותא דלבא, כד נפלין על אנפין ואמרין (תהלים כה א) אליך יהו"ה נפשי אשא, דיכוין לביה ורעותיה לגביה, לממסר ליה נפשיה ברעותא שלים. ואלין אינון שית פקודין דקיימין בצלותא, דסלקין לגבי שית מאה פקודין דאורייתא, ואי תימא תליסר אחרנין יתיר, אינון קיימין לאמשכא תליסר מכילן דרחמי, דכלא כלילן בהו, (ס"א בהני), שית פקודין אלין דצלותא מתעטרא בהו, זכאה חולקיה מאן דישוי לביה ורעותיה לדא, ולאשלמא   [דף רג ע"א]   לון בכל יומא, ובאלין תליין אחרנין סגיאין.

אבל כד מטי בר נש לאתרין אלין, אצטריך ליה לכוונא לביה ורעותיה, לאשלמא ההוא פקודא דקיימא בההוא מלה, וכדין אכריזו עליה ואמרי, (ישעיה מט ג) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר, אתא רבי אבא ונשקיה:

פתח רבי יצחק אבתריה, ואמר, ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו', אמאי כניש לון, בגין לממסר לון שבת כמלקדמין, דהא בקדמיתא עד לא עבדו ישראל ית עגלא, מסר לון את השבת, ודא איהו דלא נטרו אינון ערב רב, כיון דשמעו ביני ובין בני ישראל, אמרו ואנן מלה דא אתמנע מינן, מיד (שמות לב א) ויקהל העם על אהרן וגו', ואתמשכו סגיאין אבתרייהו, לבתר דמיתו אינון דמיתו, כניש משה לבני ישראל בלחודייהו, ויהב לון שבת כמלקדמין, הדא הוא דכתיב ששת ימים תעשה מלאכה וגו'.

לא תבערו אש בכל מושבותיכם, הכא אית רזא דרזין, לאינון דידעי חכמתא עלאה, רזא דשבת הא אוקמוה חברייא, אבל רזא דא אתמסר לחכימי עליונין, דהא שבת רזא עלאה הוא. תא חזי ביומא שתיתאה, בשעתא דמטי זמנא דערב, כדין כוכבא חד מסטרא דצפון נהיר, ועמיה שבעין כוכבין אחרנין, וההוא כוכבא בטש באינון כוכבין אחרנין, ואתכלילו כלהו בההוא כוכבא, ואתעביד חד כללא דשבעין, וההוא כוכבא אתפשט, ואתעביד כמדורא חדא להיטא בכל סטרין, כדין אתפשט ההוא מדורא סחרנייהו דאלף טורין, וקיימא כחד חוטא דסחרא. והאי מדורא דאשא משיך לגביה גוונין אחרנין דלגו מניה, גוון קדמאה ירוקא, כיון דקיימא האי גוונא, סלקא ההוא מדורא דאשא, ודליג לעילא על ההוא גוון ירוקא, ועאל לגו מניה, ושדי לההוא גוון ירוקא לבר, וקיימא ירוקא לבר, וההוא מדורא דאשא דכוכבא כלילא לגו.

לבתר אמשיך אבתריה גוון אחרא תניינא חוורא, וההוא חוורא עאל לגו, כיון דקיימא האי גוון, סלקא ההוא מדורא דאשא דההוא כוכבא, ושדי לההוא חוורא לבר, ועאל איהו לגו, וכן כל אינון גוונין, עד דשדי לון לבר, ועייל איהו לגו, וקריב לגבי ההיא נקודה טמירא, למיטל נהורא:

פתח ואמר (יחזקאל א ד) וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון וגו', יחזקאל חמא להאי חיזו בתקונא דלא קיימא, בר בשעתא דשליט ההוא כוכבא כדקאמרן, אבל האי קרא אוקמוה, והנה רוח סערה אוקמוה, דהוה אתי למכבש כל עלמא לקמיה דנבוכדנצר חייבא, אבל רוח סערה דא, איהו ההוא כוכבא דקאמרן דבלע שבעין כוכבין אחרנין, ודא איהו רוח סערה דחמא אליהו, (מלכים א יט יא) מפרק הרים ומשבר סלעים, ודא דקיימא תדיר קדם כלא למיטר ההוא דלגו, כקליפה למוחא.

ואמאי אקרי סערה, דסעיר כלא עילא ותתא, באה מן הצפון, דהא מן ההוא סטרא קא אתיא, וסימנך (ירמיה א יד) מצפון תפתח הרעה, דהא כמה סטרין אחרנין אתאחדן בההוא רוח סערה, ובגין כך נפקא מן הצפון, ענן בגין דאיהי סוספיתא דדהבא, ומסטרא דצפון אתאחדא דא, והאי איהי נקודה אמצעיתא דקיימא בחורבא. ובגין דידע למפתי, שליט בגו נקודא דישובא, וכל מלין דישובא, בר ארעא דישראל, כד שראן ישראל בגוה, איהו לא שלטא עלייהו, ולבתר דחבו ישראל (ד"א לא) שלטא על ארעא קדישא, בגין דכתיב (איכה ב ג) השיב אחור ימינו מפני אויב.

ענן גדול, דא איהו עננא דחשוכא דאחשיך כל עלמא, תא חזי בין עננא לעננא, ההוא עננא   [דף רג ע"ב]   דכתיב (במדבר י לד) וענן יהו"ה עליהם יומם, (שם יד יד) ועננך עומד עליהם, האי איהו עננא דנהיר וזהיר, וכל נהורין אתחזון גו ההוא עננא, אבל עננא דא, עננא חשוך דלא נהיר כלל, אבל מנע כל נהורין דלא יכלין לאתחזאה קמיה.

גדול, אמאי אקרי גדול, והא זעיר איהו, אלא גדול איהו כיון דשליט, דבר אחר, גדול, ההוא חשוכא גדול, כיון דכסי כל נהורין ולא אתחזון קמיה, ואיהו גדול (נ"א שליט) על כל עובדין דעלמא. ואש מתלקחת, דהא אשא דדינא קשיא לא אעדי מניה לעלמין. ונגה לו סביב, אף על גב דכל האי קיימא ביה, נגה לו סביב, מהכא אוליפנא, דאף על גב דלית סטרא דא אלא סטרא דמסאבו, נגה לו סביב, ולא אטצריך ליה לבר נש לדחייא ליה לבר, מאי טעמא, בגין דנגה לו סביב, סטרא דקדושה דמהימנותא אית ליה, ולא אצטריך לאנהגא ביה קלנא, ועל דא אצטריך למיהב ליה חולקא בסטרא דקדושה דמהימנותא.

רב המנונא סבא הכי אמר, וכי נגה לו סביב, ואצטריך לאנהגא ביה קלנא. האי נגה לו לגו איהו, ולא קיימא לבר, ובגין דקיימא ההוא נגה לו מגו, כתיב ומתוכה כעין החשמל מתוך האש, מתוכה דמאן, מתוכה דההוא נגה, כעין החשמל, חש מל, הא אוקמוה חיוון דאשא ממללא. אבל מבוצינא קדישא שמענא עלה רזא דרזין, כד ערלה שרי על קיימא קדישא, לסאבא מקדשא, כדין ההוא מקדשא אתעכב מלגלאה, רזא דאת קיימא מגו ערלה, וכד האי נגה עאל לגו, ואפריש בין ערלה ובין מקדשא, כדין אקרי חשמל, חש ואתגליא מל, מהו מל, כמה דאת אמר (יהושע ח ד) מל יהושע, רזא דאת קיימא, דלא אתעכב מלאתגלאה מגו ערלה.

ואית רזא אחרא, דהא נהורא דיליה אתחזי ולא אתחזי, וכד אתגליא חשמל, אתעבר נהוריה, אבל רזא קדמאה איהו ברזא דקרא כדקא יאות, וכלא שפיר איהו ויאות הוא. בהאי נגה מפתי לאתתא לנטלא נהורא, ועל דא כתיב (משלי ה ג) וחלק משמן חכה, שוי ההוא נהורא לקבליה דברית, ובגיני כך מפתי ליה ונטלא נהוריה, ודא איהו פתויא דמפתי לאתתא, דכתיב (שם) נפת תטפנה שפתי זרה וגו'.

תא חזי, ביומא שתיתאה כד מטא זמנא דערב, דליג לגו ההוא (נ"א מדורא) נהורא דאשא, וסלקא לעילא לאעלא גו גוונין, כדין מתתקנין ישראל לתתא, ומסדרין סעודתין, ומתקנין פתורין כל חד וחד פתוריה, כדין חד שלהובא נפיק, ובטש בההוא מדורא, כיון דבטש ביה, מתגלגלן ההוא שלהובא וההוא מדורא, ועאלין בנוקבא דתהומא רבא, ואתטמרן ויתבת תמן. וההוא שלהובא איהו מסטרא דימינא, ובגין דהוא מסטרא דימינא, אעבר לההוא מדורא ואעיל ליה לנוקבא דתהומא רבא, ויתיב תמן עד דנפיק שבתא. כיון דנפק שבתא, אצטריך להו לעמא דישראל לברכא על אשא, ונפקא ההוא שלהובא בברכתא דלתתא, ושליט על ההוא מדורא כל ההוא ליליא, ואתכפיא ההוא מדורא.

תא חזי, כיון דעאל שבתא, ואתטמר ההוא מדורא, כל אשין דאשא קשיא אתטמרו ואתכפיין, ואפילו אשא דגיהנם, וחייבין דגיהנם אית לון נייחא, וכלא תתא ועילא אית להו נייחא. כד נפק שבתא, ומברכין ישראל על נורא, כדין נפקין כל אשין דמתטמרן, כל חד וחד לאתריה, ובגין דלא לאתערא אשא אחרא, כתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, והא אוקמוה. אשא דמדבחא אמאי, אלא כד עאל שבתא, כרוזא קרי בכולהו רקיעין, אתתקנו רתיכין, אתתקנו משריין, לקדמות מאריכון, כדין נפיק חד רוחא מסטרא דדרום, וההוא רוחא אתפרש   [דף רד ע"א]   על כל אינון חילין ומשריין דסטר ימינא, ואתלבשן ביה, וההוא רוחא אקרי לבושא דיקר דשבתא, כדין פתורי דהאי עלמא מתתקנן בחד היכלא, זכאה חולקיה דההוא בר נש דסדורא דפתוריה אתחזי תמן כדקא יאות, וקיימא כלא מתתקנא בלא כסופא, אינש כפום חיליה.

כד עאל שבתא, אצטריכו אינון עמא קדישא לאסחאה גרמייהו משמושא דחול, מאי טעמא, בגין דבחול רוחא אחרא אזלא ושטיא ושרא על עמא, וכד בעי בר נש לנפקא מן ההוא רוחא, ולאעלא ברוחא אחרא קדישא עלאה, בעי לאסחאה גרמיה, למשרי עליה ההוא רוחא עלאה קדישא.

תא חזי, רזא עלאה דמלה, כל אינון שית יומין (קיימא מלה דכלא) אתאחדן ברזא דחד נקודה קדישא, וכלהו יומין אתאחדן ביה, ואית יומין אחרנין דקיימין לבר בסטרא אחרא. ואית יומין אחרנין דקיימין לגו מעגולא קדישא, ואתאחדן בנקודה קדישא, וישראל קדישין וכל אינון דמתעסקין בקדושה כל יומא דשבתא, אתאחדן כל אינון שית יומין באינון שית יומין דלגו, דאתאחדן בההיא נקודה, אתאחדן בהאי, בגין לנטרא לון.

וכל אינון שית יומין (ד"א באינון שית יומין דלגאו) דשבתא, ההיא נקודה טמירא איהי, כיון דעאל שבתא, כדין סלקא ההיא נקודה, ואתעטרא ואתאחדא לעילא, וכלהו טמירין בגוה.

תא חזי, אית ימים ואית ימים, ימי חול כמה דאתמר, ואלין קיימין לבר לעמין, ימי השבת דאינון ימי השבוע, קיימין לישראל, וכד סלקא האי נקודה, כלא אתגניז ואיהי סלקא. כיון דאיהי סלקא, אקרי שבת, מהו שבת, אי תימא בגין שביתה, דכתיב כי בו שבת, יאות הוא, אבל רזא דמלה, כיון דסלקא האי נקודה, ונהורא נהיר, כדין מתעטרא איהי באבהן, כיון דמתעטרא איהי באבהן, כדין אתחברת ואתאחדת בהו למהוי חד, ואקרי כלא שבת, שש' בת, ש' הא אוקמוה, רזא דתלת אבהן, דמתאחדן בבת יחידה, ואיהי מתעטרא בהו, ואינון בעלמא דאתי, וכלא איהו חד, ודא איהו ש' בת, למהוי כלא חד.

ואי תימא שבת הגדול ואיהו לעילא, אמאי אקרי שבת, אלא ודאי הכי הוא, ורזא דמלה, בכל אתר נקודה דאיהי עיקרא דכל עינא אקרי בת, כמה דאת אמר (תהלים יז ח) שמרני כאישון בת עין, בגין דאיהי (נקודה) עיקרא דכל עינא אקרי בת, עלמא דאתי איהו היכלא לההיא נקודה עלאה, וכד איהי קיימא ונטלא בגדפהא לאבהן לאתעטרא לעילא, אקרי כלא שבת, וכד אבהן מתעטרן לעילא בגו נקודה עלאה, אקרי שבת, נקודה תתאה כד מתעטרא באבהן אקרי שבת. האי נקודה תתאה כד סלקא ואתחזיאת ואתקשיטת, (ס"א האי נקודה תתאה כד סלקא לאתעטרא באבהן) כדין כל חדוה אשתכח לעילא ותתא, ועלמין כלהו בחדוה. ובהאי ליליא, האי נקודה אתפשט נהורהא, ופריש גדפוי על עלמא, וכל שלטונין אחרנין מתעברן, ונטירו אשתכח על עלמא. וכדין אתוסף רוח נשמתא בישראל על כל חד וחד, ובההיא נשמתא יתירא נשיין כל עצבא וחימתא, ולא אשתכח בר חדוה לעילא ותתא.

ההוא רוחא דנחית ואתוסף בבני עלמא, כד נחית אתסחי בבוסמין דגנתא דעדן, ונחית ושרא על עמא קדישא, זכאין אינון כד האי רוחא אתער, בההיא שעתא דההוא רוחא נחית, נחתין עמה לגו גנתא דעדן, שתין רתיכין מתעטרין לשית סטרין, וכד מטי לגנתא דעדן, כדין כל אינון רוחין ונשמתין דגנתא דעדן, כלהו מתערי לההוא (נ"א מתעטרי בההוא) רוחא, וכרוזי קרי ואמר, זכאין אתון ישראל עמא קדישא, דרעותא דמאריכון אתער   [דף רד ע"ב]   לגבייכו.

רזא דרזין לידעי חכמתא, זכאין אינון כד האי רוחא אתער, האי רוחא איהו אתפשטותא דהאי נקודה, ונפקא מינה ואתפשטא בעלמא, וההוא הוי רזא דשבת דשרא לתתא, ועל דא כתיב ביה שמירה, (שמות לא יז) ושמרו בני ישראל את השבת, והא אוקמוה, שבת לא כתיב, אלא את השבת, לאסגאה ההוא רוחא דשרי על כלא, ואצטריך לנטרא ליה, הואיל וקיימא עמיה דבר נש, ועל דא כתיב (ישעיה נו ב) כל שומר שבת מחללו.

בהאי רזא אית רזא אחרא, האי רוחא אתהני בהאי יומא מהנאותן דישראל ומענוגא דלהון, ובגין דא בעי למיהב ליה ענוגא במיכלא ובמשתיא, תלת זמנין בתלת סעודתין, דתלת דרגי מהימנותא כמה דאוקמוה, והאי נטיל חדוה וענוגא באינון סעודתי דישראל, זכאה חולקיה מאן דאהני ליה ומענג ליה בהאי יומא. האי רוחא אתהני כל שיתא יומין, מרוחא עלאה דעתיקא דכל עתיקין, וביומא דשבתא כיון דנחית ואתסחי בגנתא דעדן, בליליא אתענג מענוגא דגופא בסעודתי דמהימנותא, ואתעטר (נ"א ואתענג) האי רוחא מעילא ותתא, ואתרוי בכל סטרין, בעטרא (נ"א בענוגא) דלעילא ותתא, והואיל וקיימא עמיה דבר נש, אצטריך ליה לנטרא ליה, ועל דא כתיב ושמרו בני ישראל את השבת, שבת דא הוא ההיא נקודה תתאה, את השבת, דא הוא האי רוחא, אתפשטותא דההיא נקודה.

ההוא אתפשטותא, כד אתוסף קדושן וברכאן מלעילא על ההיא נקודה, אתנהיר כלא, ואתעביד רוחא נהירא בכל סטרין, אתפלג לעילא ונהיר, ואתפלג לתתא ונהיר, ודא הוא דכתיב ביני ובין בני ישראל, חולק אחסנא אית לן כחדא. חולקא דלעילא אתעטר בהאי יומא מענוגא עלאה קדישא, ואתהני מזיוא עלאה דעתיקא דכל עתיקין, חולקא תתאה אתעטר בהאי יומא מענוגא דלתתא, דאתהני בהני סעודתי, ועל דא בעי לענגא ליה במיכלא ובמשתיא בלבושי יקר, ובחדוה דכלא, וכד מתעטרא האי חולקא לתתא, ואתנטיר כמה דאצטריך, סלקא לעילא, ואתחברא בההוא חולקא אחרא, והאי נקודה נטיל כלא מעילא ותתא, ואתכלילא מכל סטרין, ובגין דמתעטרא בשבת מעילא ומתתא, כל שאר יומין יהיב חילא לכלא, ואתייהיב ליה שולטנו מעילא ומתתא, וברזין דספרא דשלמה מלכא, אשתכח רזא דא, ואוקמיה בוצינא קדישא, זכאה חולקיהון דישראל.

כתיב וינפש, ואוקמוה, ווי נפש דאבדת, ושפיר איהו, אבל אי הכי ווי גופא אצטריך למימר, דמניה אבדת נפש, אבל רזא דמלה, בבר נש אית נפש דנטלא ומשיך לגביה להאי רוחא מערב שבת, וההוא רוחא שריא בגווה דההיא נפש, ודיירא בה כל יומא דשבתא, וכדין ההוא נפש יתיר ברבויא ותועלתא יתיר ממה דהוה, ועל דא תנינן, כל נפשאן דישראל מתעטרן ביומא דשבתא, ועטרא דלהון דשריא האי רוחא בגוייהו, כיון דנפק שבתא, וההוא רוחא סלקא לעילא, כדין ווי לנפש דאבדת מה דאבדת, אבדת ההוא עטרא עלאה, וההוא חילא קדישא דהוה בה, ודא הוא וינפש, ווי נפש דאבדת מה דאבדת.

עונתן דחכימין דידעי רזין עלאין, מליליא דשבתא לליליא דשבתא, ואוקמוה, אבל מלה דא שאילנא לבוצינא קדישא, דהא חזינן דהאי כתרא תתאה, נקטא מה דנקטא ביממא, ובליליא יהיב מזונא לכל חיליה, כמה דאוקמוה, דכתיב (משלי לא טז) ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה, נקטא ביממא ויהבא בליליא, והשתא אמר מר דזווגא אשתכח בהאי ליליא. אמר, ודאי זווגא אשתכח בליליא דא, מאי טעמא, בגין דהאי ליליא אפרישת נשמתין לכל אינון   [דף רה ע"א]   חכימין דידעין רזין דחכמתא, וחבורא וזווגא לא אשתכח ביומא אחרא בכל חדוה בלא ערבוביא אחרא כגון דא, בגין דאינון נשמתין דפליגת, פליגת לון בחכימין בצדיקים בחסידין כדקא יאות.

ותו בכל ליליא וליליא זווגא אשתכח ודאי, אימתי, בפלגות ליליא, והא אוקימנא, אבל לא בכל סטרין כהאי זווגא. ובגין דא חכימין דידעין רזין, בעיין לסדרא שמושא דלהון בהאי ליליא, מאי טעמא, בגין דכל יומי דשבתא אית לון רוחא אחרא דשרא על עלמא, ובהאי ליליא אית לון רוחא אחרא קדישא עלאה דנחתא לבני קדישין, וההוא רוחא נשיב מעתיקא (קדישא) דכל עתיקין, ונחתא לגו נקודה תתאה, למיהב בה נייחא לכלא, ודא אתפליג לכל סטרין לעילא ותתא, כמה דאת אמר ביני ובין בני ישראל.

וכד אינון חכימין יתבין בההוא רוחא קדישא רוחא עלאה, בעאן לשמשא ערסייהו, דהאי רוחא אמשיך אבתריה לתתא כל אינון נשמתין קדישין, וירתין קדישי עליונין בהאי רוחא, נשמתין קדישין לבניהון כדקא יאות. כיון דהאי רוחא שרא על עלמא, כל רוחין בישין וכל מקטרגין בישין אסתלקו מעלמא, ולא בעינן לצלאה על נטורא, בגין דישראל אינון נטירין בההוא רוחא, וסכת שלום פריסת גדפהא עלייהו, ואינון נטירין מכלא.

ואי תימא הא תנינן, דלא יפוק בר נש יחידאי לא בליליא רביעאה דשבתא, ולא בליליא דשבתא, ובעי בר נש לאסתמרא, והא אמרן דבליליא דשבתא נטירין בני נשא מכל מקטרגין דעלמא, ולא בעינן לצלאה על נטורא.

תא חזי הכי הוא ודאי, ליליא רביעאה דשבתא בעינן לאסתמרא מנייהו, מאי טעמא, בגין דכתיב (בראשית א יד) יהי מארת, מארת כתיב חסר, והא אוקמוה, דבגין דהיא חסרה, כמה חבילי טהירין אתכלילן בהאי מארת, לווטין ומארת אינון בגריעותא דסיהרא, וכלהו שליטין בההוא ליליא.

בליליא דשבתא כיון דכלהו מתבדרן לאעלא בנוקבא דעפרא, דלא יכלין לשלטאה, בעי בר נש יחידאי לאסתמרא, ותו, אף על גב דלא יכלין לשלטאה, אתחזיין לזמנין, ובר נש יחידאי בעי לאסתמרא, מלה דא הכי תנינן.

ואי הכי גריעותא דנטורא איהו, אבל בשבתא נטירו אשתכח לעמא קדישא, וקודשא בריך הוא כד עאל שבתא מעטר לכל חד וחד מישראל, ובעי דינטרון ליה להאי עטרא קדישא דאתעטרו ביה, ואף על גב דאינון לא אשתכחו בישובא, לזמנין לבר נש יחידאי אתחזון ואתרע מזליה, ואצטריך ליה לבר נש לאתעטרא בעטרא קדישא ולנטרא ליה.

סוף סוף נטירו אשתכח בההוא ליליא לעמא קדישא, הואיל וסכת שלום פריסא על עמא, דהא תנינן בכל אתר דסכת שלום אשתכח, סטרא אחרא לא אשתכח תמן, ועל דא נטורא איהו ונטורא שכיח. יומא דשבתא חדוה איהו לכלא, וכלא אתנטר לעילא ותתא, ונהורא (נ"א ונקודה) תתאה נהרא, לסלקא לעילא בשפירו דעטרין, שבעין חולקין יתיר, וסבא דכל סבין אתער. כדין כד סליק נהורא, עמא קדישא מקדמי לבי כנישתא בלבוש יקר, בחדוה, מתעטרן בעטרא קדישא דלעילא, בההוא רוחא דקיימא עלייהו לתתא, משבחן בשירין ותושבחן, וסלקין תושבחן לעילא, ועלאין ותתאין כלהו בחדוה, ומתעטרן כלהו כחדא, פתחי עלאי ואמרי, זכאין אתון עמא קדישא בארעא, דמאריכון אתעטר עלייכו, וכל חילין קדישין מתעטרין בגיניכון.

האי יומא, יומא דנשמתין איהו, ולאו יומא דגופא, בגין דשלטנו דצרורא דנשמתין איהו, וקיימן עלאין ותתאין כלהו בזווגא   [דף רה ע"ב]   חדא, בעטרא דרוחא יתירא עלאה קדישא.

צלותא דשבתא דעמא קדישא, תלת צלותין אשתכחו בהאי יומא, לקבל תלת שבתי ואוקמוה, וכלהו חד. כיון דעאלו עמא קדישא לבי כנישתא, אסיר לאשתדלא אפילו בצורך בי כנישתא, אלא במלי תושבחן וצלותא ואורייתא, וכדקא חזי לון, ומאן דאשתדל במלין אחרנין ובמלין דעלמא, דא איהו בר נש דקא מחלל שבתא, לית ליה חולקא בעמא דישראל, תרין מלאכין ממנן על דא ביומא דשבתא, ואינון שוו ידיהון על רישיה, ואמרי ווי לפלניא דלית ליה חולקא בקודשא בריך הוא, ועל דא בעי לאשתדלא בצלותא ובשירין ובתושבחן דמאריהון, ולאשתדלא באורייתא.

האי יומא איהו יומא דנשמתין, דאתעטרא ההוא צרורא דנשמתין, (בתושבחן דמאריהון), בגין כך משבחי בתושבחן, תשבחתא דנשמתא:

והיינו נשמת כל חי תברך את שמך יהו"ה אלהינ"ו ורוח כל בשר וכו', ולית תושבחתא אלא בסטרא דנשמתא ורוחא, והאי יומא קיימא ברוחא ונשמתא ולאו דגופא. תושבחתא דדרגא אחרא עלאה, רזא דיומא שמשא קדישא, דאיהו נהורא דיממא, היינו יוצר אור, רזא דנהורא דנהיר, דמניה אתזנן ונהרין כל אינון חיילין רתיכין וכוכביא ומזלי, וכל אינון דשלטין על עלמא. תושבחתא דעלמא דאתי ביומא, דא היינו אל אדון:

ותושבחתא דא איהו ברזא דעשרין ותרין אתוון עלאין קדישין, דמתעטרן באבהן, וברתיכא עלאה קדישא, אתוון זעירין אינון עשרין ותרין אתוון דאינון בעלמא תתאה, דאינון, אל ברוך גדול דעה וכו', ולא אית בין תיבה לתיבה רווחא אחרא, אלא את רשימא בכל תיבה ותיבה, ובעלמא עלאה אית רווחא וסטרין קדישין בין את לאת, ודא איהו תושבחתא על תושבחתא, דאתוון עלאין דיומא שביעאה קא משבח ואמר למלכא עלאה יוצר בראשית.

כד תושבחתא דא סלקא לעילא, שתין רתיכין עלאין דקאמרן מזדמנין, ונטלי להאי תושבחתא מעמא קדישא, וסלקי לה לאתעטרא בה בכמה רתיכין עלאין די ממנן, וכל אינון צדיקייא דבגנתא דעדן, כלהו מתעטרן בתושבחתא דא, וכל אינון רתיכין וכל אינון נשמתין דצדיקייא, כלהו סלקין בתושבחתא דא עד רזא דכורסייא.

כד מטא לכורסייא קדישא תושבחתא דא דכל ישראל, קיימא תמן עד זמנא דקאמרי קדושה עלאה דמוסף, וכדין סלוקא דלתתא לעילא, לאתאחדא כלא לעילא לעילא, למהוי כלא חד, דא איהי תושבחתא דסלקא על כלהו תושבחן.

מכאן ולהלאה סדורא דצלותא דשאר יומי, עד ישמח משה וכו', חדוותא דדרגא עלאה, עיקרא דאבהן, דחדי בההוא עדבא דיליה, כד סליק כורסייא לגביה ונטיל לה, ומתחבראן כחדא, ודא איהו חדוה דאורייתא עלאה דלעילא תורה שבכתב, דחדי באורייתא דלתתא תורה שבעל פה, ואתחברו דא בדא, כיון דאתחברו כחדא, בעי בר נש לאכללא בההוא חדוה לעמא קדישא, ישמחו במלכותך שומרי שבת וכו', אלהינ"ו ואלה"י אבותינו רצה נא במנוחתנו. רזא דספר תורה ביומא דא, הא אוקמוה, תנינן כתיב (נחמיה ח ח) ויקראו בספר בתורת האלהי"ם מפורש ושום שכל ויבינו במקרא, והא אוקמוה, רזא דאינון פסוקי טעמי, ומסורת, וכל אינון דיוקין (נ"א תקונין), ורזין עלאין, כלא אתמסר למשה מסיני, אי בכל הני דיוקין אתמסר אורייתא למשה, ספר תורה דאיהו בכל אינון קדושאן, אמאי איהו חסר מכל הני תקונין ורזין דאתמסרו ליה למשה באורייתא. אלא רזא דא, כד כורסייא קדישא מתעטרא, ואתכלילת בתורה שבכתב, כל אינון דיוקנין, וכל אינון טעמין ומסורות, כלהו עאלין בגניזו, ואתרשימו   [דף רו ע"א]   בגו כורסייא קדישא, ואינון דיוקנין דאעיל אורייתא דבכתב באורייתא דבעל פה, ובהו אתעברת, כאתתא דאתעברת מן דכורא, ואשתארו אתוון עלאין לחודייהו בקדושייהו כדקא חזי. ולאתחזאה בבי כנישתא, דהא אתברכת ואתעטרת כורסייא מרזא דתורה שבכתב, ותמן אעיל כל אינון דיוקנין, ואיהי אתקדשת מניה, בעי לאתחזאה באתוון לחודייהו כדקא יאות. וכדין כלא אתקדש בקדושה עלאה כדקא חזי, כל שכן וכל שכן בהאי יומא.

בהאי יומא בעי לסלקא שבעא גוברין, לקבל שבעא קלין, דאינון רזא דאורייתא, ובזמנין ובמועדין חמש, גו רזא דא, ביומא דכפורי שית, גו רזא עלאה דא, וכלא רזא חדא. חמש, דאינון חמש דרגין לתתא, מדרגא דאור קדמאה לתתא, ואינון רזא דאורייתא, שית, דאינון שית סטרין, וכלא רזא חדא, שבע, אינון שבע קלין, וכלהו רזא חדא אלין ואלין. בראש חדש אתוסף חד על תלתא, בגין שמשא דנהיר בההוא זמנא, לסיהרא ואתוסף נהורא על סיהרא, והיינו רזא דמוסף. בספר תורה בעי לשתמע חד קלא ודבור, סדורא לסדרא עמא קדישא ביומא דא ובשאר יומין דספר תורה, בעי לסדרא ולתקנא תקונא בחד כורסייא דאקרי תיבה, וההוא כורסייא דלהוי בשית דרגין לסלקא בהו, ולא יתיר, דכתיב (דה"ב ט, יח) ושש מעלות לכסא, ודרגא חד לעילא לשואה עליה ספר תורה, ולאחזאה לית לכלא.

כד סליק ספר תורה לתמן, כדין בעאן כל עמא לסדרא גרמייהו לתתא, באימתא בדחילו ברתת בזיע, ולכוונא לבייהו כמה דהשתא קיימין על טורא דסיני לקבלא אורייתא, ויהון צייתין וירכון אודנייהו, ולית רשו לעמא למפתח פומיהון אפילו במילי דאורייתא, וכל שכן במלה אחרא, אלא כלהו באימתא, כמאן דלית ליה פומא, והא אוקמוה, דכתיב (נחמיה ח ה) וכפתחו, עמדו כל העם, (שם ג) ואזני כל העם אל ספר התורה.

אמר רבי שמעון, כד מפקין ספר תורה בצבורא למקרא ביה, מתפתחן תרעי שמייא דרחמין, ומעוררין את האהבה לעילא, ואבעי ליה לבר נש למימר הכי, בריך שמיה דמארי עלמא, בריך כתרך ואתרך, יהא רעותך עם עמך ישראל לעלם, ופורקן ימינך אחזי לעמך בבית מקדשך, ולאמטויי לנא מטוב נהורך, ולקבלא צלותנא ברחמין. יהא רעוא קדמך דתוריך לן חיין בטיבו, ולהוי אנא עבדך פקידא בגו צדיקיא, למרחם עלי, ולמנטר יתי וית כל די לי, ודי לעמך ישראל, אנת הוא זן לכלא ומפרנס לכלא, אנת הוא שליט על כלא, אנת הוא דשליט על מלכייא, ומלכותא דילך הוא. אנא עבדא דקודשא בריך הוא, דסגידנא קמיה ומקמי דיקר אורייתיה, בכל עידן ועידן לא על אינש רחיצנא, ולא על בר אלהין סמיכנא, אלא באלהא דשמיא, דהוא אלהא קשוט, ואורייתיה קשוט, ונביאוהי קשוט, ומסגי למעבד טבוון וקשוט, ביה אנא רחיץ, ולשמיה קדישא יקירא אנא אימר תושבחן, יהא רעוא קדמך דתפתח לבאי באורייתך, ותיהב לי בנין דכרין דעבדין רעותך, ותשלים משאלין דלבאי, ולבא דכל עמך ישראל, לטב ולחיין ולשלם אמן.

ואסיר למקרי בספרא דאורייתא בר חד בלחודוי, וכלא צייתין ושתקין, בגין דישמעון מלין מפומיה, כאילו קבילו לה ההיא שעתא מטורא דסיני. ומאן דקרי באורייתא, להוי חד קאים עליה ושתיק, דלא ישתמע בר דבור חד בלחודוי, ולא תרין דבורין, לשון קדש חד, וחד הוא ולא תרין דבורין, ואי תרין משתכחין בספר תורה גריעותא דרזא דמהימנותא איהו, וגריעותא דיקרא דאורייתא אשתכח בספר תורה, ובעי חד קלא. מתרגם חד, ורזא דא קליפה ומוחא, (רזא דעלמא דא ורזא דעלמא דאתי). כלא שתקין, וחד קארי, דכתיב (שמות כ א) וידבר אלהי"ם את כל הדברים האלה לאמר, איהו לעילא, וכל עמא לתתא, דכתיב   [דף רו ע"ב]   (שמות יט יז) ויתיצבו בתחתית ההר, וכתיב (שם ג) ומשה עלה אל האלהי"ם. וההוא דקארי באורייתא, ישוי לביה ורעותיה לאינון מלין, וכי איהו שליחא דמאריה בסדורא דהני מלין, למשמע לכל עמא, דהא איהו קאים כדוגמא עלאה, בגין כך מאן דסליק למקרי באורייתא, יסדר אינון מלין בקדמיתא בביתיה, ואי לאו לא יקרי באורייתא, מנלן, מההוא דבור, עד לא ישמע אורייתא לעמא קדישא, מה כתיב (איוב כח כז) אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה, ולבתר ויאמר לאדם הן יראת יהו"ה היא חכמה וגו'.

אסיר ליה למאן דקארי באורייתא, למפסק פרשתא או אפילו מלה חדא, אלא באתר דפסק משה פרשתא לעמא קדישא, יפסיק, ולא יפסיק מלין דפרשתא דשבתא דא, בפרשתא דשבתא אחרא. רזא דא, בשעתא דאיפסיקו פרשיין, כל חד וחד אתעטרא וקיימא קמי קודשא בריך הוא, כיון דאשלימו למפסק הני פרשיין דכל שתא, אתעטרו קמיה קודשא בריך הוא, ואמרי אנא משבת פלוני (ס"א מצבורא פלוני), ואנא משבת פלוני (מצבורא פלוני), בההיא שעתא קרא ליופיא"ל רב ממנא, ולחמשין ותלת רתיכין קדישין דתחות ידיה, דאתמנון בשמושא דאורייתא, וכל רתיכא ורתיכא, מני ליה להאי רתיכא על פרשתא פלניא דבשבת פלוני, ורתיכא פלוני על פרשתא פלניא דשבת פלוני, וכל חד וחד משמשא לאורייתא דההוא שבת דיליה, ואסיר לן לערבא אלין באלין, ולא לאעלא רתיכא ברתיכא דחבריה, אפילו כמלא נימא, ואפילו בחד תיבה או אפילו באת חד, אלא כל חד וחד כמה דפסיק לון קודשא בריך הוא, וכמה דמני לון באינון פרשיין כל חד וחד על מטריה.

ועל דא כד מתעטרא פרשתא דא, סלקן אינון מלין דההיא פרשתא דאשתלים בצבורא, ונטיל לון ההוא רתיכא דממנא בההיא פרשתא, וסליק לון קמי קודשא בריך הוא, ואלין מלין ממש קיימין קמיה, ואמרין אנא פרשתא פלניא דאשלימו לי צבורא פלוני הכי והכי. אי אשתלים כדקא חזי ליה, סלקין אינון מלין, ומתעטרן על כורסייא קדישא, וההוא רתיכא משמשא קמיה, כל רתיכא ורתיכא פרשתא דכל שבתא ושבתא, וכלהו מתעטרן בגו כורסייא קדישא, ובהו איהי סלקא לאתיחדא לעילא לעילא, ואתעביד כלא כללא חדא, בגין כך זכאה חולקיה מאן דאשלים פרשתא דכל שבתא ושבתא כדקא יאות, כמה דאפסיקו לעילא.

תרי זמני קרינן בספר תורה בשבתא, במנחה בשעתא דדינא תליא לעידן ערב, צריכין לאכללא שמאלא בימינא, דהא אורייתא מתרין סטרין אתייהיבת, דכתיב (דברים לג ב) מימינו אש דת למו, ימינא ושמאלא, בגין כך ספר תורה במנחה די בעשרה פסוקין או יתיר, אבל לא שלימו דפרשתא, דהא שלימו דפרשתא לא הוי אלא בימינא, וימינא תלייא עד שעתא דמנחה, והא אוקמוה. בשני בשבתא ובחמישי בשבתא, בגין דקא נחתין דרגין לתתא, דאינון כללא דאורייתא, ואי תימא הא נביאין מתפרשן לתתא, אלא הכי הוא ודאי, אבל הני דלתתא כלהו כללא דאורייתא, וכל חד וחד כליל לכל חד וחד.

ורזא דמלה, אלין דרגין עלאין, אינון אקרון פרשתא חדא, ולבתר נפקין מנייהו תשע דרגין דאתאחדן כחדא, ובגין כך תשעה גוברין, תלת בשבתא במנחה, ותלת ביומא תניינא, ותלת ביומא חמשאה, הא תשעה.

ובספרא דרב ייבא סבא, במנחה בשבתא הא אתער רזא דשמאלא, ונקודה תתאה בההוא סטרא דשמאלא מקבלא רזא דאורייתא, כדין בההיא שעתא נטלא מסטרא דשמאלא, ומדיליה קרינן. דהא איהי קיימא ברזא   [דף רז ע"א]   דתשע (נ"א ספירות), וקרינן תשע, ואינון שית דחול, ותלת בשעתא דאתער שמאלא בשבתא, ולאתכללא כלא כחדא. ואיהי מתעטרא בהו בתלת סטרין, כגוונא דתלת סטרין עלאין, דאינון כללא דפרשתא דשבתא, זכאה חולקיה מאן דזכי ליקרא דשבתא, זכאה איהו בתרין עלמין בעלמא דין ובעלמא דאתי.

כתיב (שמות טז כט) אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, מהו ממקומו, תנינן, ממקומו, מההוא אתר דאתחזי למיהך, ורזא דמלה, דכתיב (יחזקאל ג יב) ברוך כבוד יהו"ה ממקומו, ודא איהו מקום, ודא איהו רזא דכתיב (שמות ג ה) כי המקום אשר אתה עומד עליו, אתר ידיעא איהו לעילא, וקרינן ליה מקום, דאשתמודע ביה יקרא עלאה דלעילא,. ובגין כך אזהרותא לבר נש, דהא מתעטרא בעטרא קדישא דלעילא, דלא יפוק מיניה, דאי (יפוק מפומיה מלולא דחול) יפוק מניה, קא מחלל שבתא, בידוי, בעבידתא כמה דאוקימנא, ברגלוי, למיהך לבר מתרי אלפין אמין, כל אלין חלולא דשבתא איהו.

אל יצא איש ממקומו, דא איהו אתר יקרא דקדושה דא, דהא מניה לבר אתר דאלהים אחרים איהו. ברוך כבוד יהו"ה ממקומו, כבוד יהו"ה דלעילא, ממקומו, דא כבוד דלתתא, ודא איהו רזא דעטרא דשבתא, בגין כך אל יצא איש ממקומו, בריך הוא לעלם ולעלמי עלמין.

כתיב (שם לג כא) הנה מקום אתי, מקום אתי ודאי, דא איהו מקום טמיר וגניז, דלא אתיידע כלל, משמע דכתיב אתי, אתר דלא אתגליא, וקיימא טמירא, ודא איהו אתר עלאה לעילא לעילא, היכלא עלאה טמיר וגניז, אבל דא איהו אתר לתתא כדקאמרן, ודא איהו מקום דאתפרש לעילא ואתפרש לתתא, ובגין כך אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. ומדתם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה וגו' (במדבר לה ה) הא אוקמוה, באינון רזין עלאין, אבל אלפים באמה, דירתה תרין סטרין לכל סטר, ואיהי מתעטרא תדיר בתרין סטרין בין לעילא בין לתתא, וסימניך שכינה לא שריא לבר מתחומא דאתחזי לה.

כד נפק שבתא, צריכין ישראל דלתתא לאתעכבא, דהא יומא רבא עלאה איהו, (ואצטריך לאתעכבא עליה), ובהאי יומא אושפיזא רבא ויקירא קא שריא עליה, בגין כך בעי לאתעכבא, לאתחזאה דלא דחקין באושפיזא קדישא. כדין פתחי ישראל, ואמרי (תהלים עח לח) והוא רחום יכפר עון וגו', דתקונא שפירא איהו בהאי ליליא, כיון דדינא אתהדר לאתריה, מה דלא אתחזי כד עייל שבתא, דדינא אסתלק ולא אשתכח.

בשעתא דפתחי ישראל ויהי נעם וקדושתא דסדרא, כל אינון חייבין דגיהנם פתחין ואמרי, זכאין אתון ישראל עמא קדישא, זכאין אתון צדיקייא דנטרי פקודי אורייתא, ווי לון לחייביא דלא זכו למיטר אורייתא, כדין דומ"ה קדים, וכרוזא אתער, ואמר (שם ט יח) ישובו רשעים לשאולה כל גוים שכחי אלהי"ם, וכל אינון חבילי טהירין טרדין לון בגיהנם, ולית מאן דמרחם עליהון, זכאין אינון כל נטרי שבתא בהאי עלמא, וקא מענגי לההוא ענג דשריא מלעילא כדקאמרן.

האי מאן דשרי בתעניתא בשבתא, תרי מתערי עליה קמי מלכא קדישא, חד ההוא רוחא עלאה קדישא דאצטריך לאתענגא ולא אתענג, וחד ההוא ממנא דקיימא על מאן דשרי בתעניתא וסנגרי"ה שמיה, וסלקין קמי מלכא קדישא ומתערי עליה.

וההוא רוחא אסתלק גריע מההוא אתהנותא דלתתא, וכד האי רוחא לא אשתלים לתתא, רוחא אחרא דלעילא לא אשתלים, כיון דלא אשתלים לתתא ולעילא, כדין אתחזי ההוא בר נש לאתלטיא ולאתענשא, אלא כיון דאשתלים זמנא אחרא, וההוא ממנא דאתמנא על ענוייא   [דף רז ע"ב]   ותעניתא אשתלים, גו אינון ממנן אחרנין בענוגא דלעילא, קורעין ליה כל גזר דינא דאתגזר מאינון שבעין שנין עלאין. למלכא דחדי בהלולא דיליה, וכל בני נשא חדאן עמיה, חמא חד בר נש יהיב בקולר, פקיד עלוי ושרייוהו, בגין דישתכחון כולא בחדוה. ולבתר מתהדרין אלין ממנן דענשין לבני נשא, ואתפרעין מניה דבר נש, על דאשתכח בגיניה גריעותא עילא ותתא, מאי תקנתיה, ליתיב תעניתא על תעניתא, מאי טעמא, דא בטיל ענוגא דשבתא, יבטל ענוגא דחול. ואי איהו מבטל ענוגא דשבתא, וקא מתענג בחול, דמי כמאן דחשב למלה אחרא, יתיר ממה דחשיב ליה לקודשא בריך הוא, רוחא עלאה קדישא דקודשין דשריא עליה לא עניג, ובטיל ליה מניה, רוחא אחרא דחול דשריא לבתר על עלמא, חשיב וקא מענגא ליה, כדין מהדרין ומתפרעין מניה בהאי עלמא ובעלמא דאתי.

בגין כך אצטריך תעניתא אחרינא ביומא קדמאה דחול, בזמנא דשריא על עלמא ההוא רוחא דחול, ובהאי אית ליה אסוותא, כיון דלא חשיב לרוחא דחול, וסימניך (ויקרא ה כג) והשיב את הגזלה אשר גזל וגו', גזלן לא חשיב לקודשא בריך הוא לא חשיב לבני נשא, בגין כך לית ליה עונשא כגנב, גנב דחשיב לבני נשא יתיר מקודשא בריך הוא, אית ליה עונשא בהאי עלמא ובעלמא דאתי, זכאה איהו מאן דאשתלים לתתא לההוא עונג עלאה כדקא חזי.

יומא דא מתעטרא בשבעין עטרין, ושמא עלאה קדישא אשתלים בכל סטרין, ואתנהירו כלהו דרגין, וכלא בחדוה דברכאן, ובקדושה על קדושה, ותוספת דקדושה.

קדושה דמעלי שבתא, דא איהי קדושה דשבת בראשית, דהא אתקדש מתלתין ותרין שבילין, ותלת דרגין דתפוחין קדישין, ובעינן לאדכרא על האי קדושה כללא דעובדא דבראשית, ונייחא ברזא דתלתין ותרין שבילין, ותלת דרגין דאתכלילן בהו.

רזא דסהדותא דעובדא דבראשית, דהיינו (בראשית ב א) ויכלו השמים והארץ וכל צבאם וגו', ויכל אלהי"ם, דאית בסהדותא דא תלתין וחמש תיבין, תלתין ותרין שבילין, ותלת דרגין דתפוחין קדישין, תלת דרגין דאינון שביעי שביעי שביעי, אית ביה רזא דעלמא עלאה, ורזא דעלמא תתאה, ורזא דכל מהימנותא, תלת זמנין אלהי"ם, חד עלמא תתאה, וחד פחד יצחק, וחד עלמא עלאה קדישא קדש קודשין.

ובעי בר נש למסהד סהדותא דא, בחדוה ברעותא דליבא, לאסהדא קמי מאריה דמהימנותא, וכל מאן דיסהיד דא, וישוי לביה ורעותיה לדא, מכפר על כל חובוי. ברוך אתה ה' אלהינ"ו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו וכו', האי קידושא איהו בחד מתקלא לקבל סהדותא דמהימנותא, ואינון תלתין וחמש תיבין אחרנין כמה דאית בויכלו, כלא סלקין לשבעין תיבין, לאתעטרא בהו שבת דמעלי שבתא, זכאה חולקיה דבר נש דיכוון רעותיה למלין אלין ליקרא דמאריה.

קידושא דיומא, הא אוקמוה, בורא פרי הגפן ולא יתיר, דהא ימא קאים לקדשא ליה, מה דלית הכי בליליא, דאנן צריכין לקדשא ליה בהני מלין, כמה דאוקימנא, ולא אתקדש האי ליליא, אלא בעמא קדישא לתתא, כד שריא עלייהו ההוא רוחא עלאה, ואנן בעינן לקדשא ליה ברעותא דלבא, לכוונא דעתא להאי, ויומא איהו קא מקדשא ליה, וישראל מקדשי בצלותין ובעותין, ומתקדשין בקדושתיה בהאי יומא, זכאין ישראל עמא קדישא, דאחסינו יומא דא אחסנת ירותא לעלמין.

לבתר דנפיק שבתא, בעי בר נש לאפרשא בין קדש לחול, אמאי, דהא אתיהיב רשו לממנן דלתתא לשלטאה על עלמא, ובכל עובדין דעלמא, לאחזאה יחודא באתר קדישא בקדושה עלאה, ולאפרשא לתתאי מיחודא עלאה.   [דף רח ע"א]   ולברכא על נהורא דאשא, בגין דכל אשין אחרנין אתטמרו ואתגניזו ביומא דשבתא, בר אשא חד דקדושה עלאה דאתגליא, ואתכליל בקדושא דשבתא, וכד האי אשא אתגלייא, כל אשין אחרנין אתטמרו ואתגניזו קמיה, והאי אשא איהי דעקידה דיצחק, דאתלהטא על גבי מדבחא. בגין כך בעי לברכא על נהורא דאשא, והאי אשא לא בעי אשא דחול, אלא אשא דשבת, והאי אשא איהו אשא דנפיק מההוא אשא דלעילא, ודא איהו אשא דסביל אשא, וכיון דהאי אשא דנפיק מאשא דלעילא אתברכא בברכה דנהורא, כדין כל שאר אשין אחרנין נפקין, ואתמנן בדוכתייהו, ואתייהיב לון רשותא לאנהרא.

בההיא שעתא דקא מברכין על אשא, אזדמנן ארבע רתיכין ארבע משריין לתתא, לאנהרא מההוא אשא מברכא, ואינון אקרון מאורי האש, בגין כך בעינן לאכפיא ארבע אצבעאן דידא דימינא, ולאנהרא לון מגו ההוא נהורא דשרגא דמתברכא, ואינון אצבעאן רמז לאינון מאורי האש, דנהירי ושלטי מההוא נהורא דשרגא דמתברכא. ובגין דאינון דרגין לתתא, כד אחזי בר נש אצבעאן קמי ההוא נהורא דשרגא, בעי לאכפייא לון קמיה, בגין דההוא נהורא שלטא עלייהו, ואינון נהרין מניה, בשאר ברכאן בעינן לזקפא לון לאצבעאן, בגין לאחזאה קדושה עלאה דדרגין עלאין דשלטין על כלא, דשמא קדישא אתעטר בהו ואתקדש בהו, ואתברכן כלהו דרגין כחדא, ונהרין מגו בוצינא עלאה דכלא, ובגין כך בעינן לזקפא לון לעילא, והכא בעינן לאכפייא אצבעאן קמי שרגא, בגין לאחזאה דרגין דלתתא, דנהרין מגו בוצינא דלעילא, ומהכא שלטין ונהרין מינה, ואינון מאורי האש.

בכל יומא אנן מברכינן מאורי אור, דאינון נהורין עלאין דקיימן בההוא אור קדמאה, ואתברכן כלהו דרגין, ונהרין כלהו כחדא מגו בוצינא עלאה, והני אקרון מאורי האש, ובגיני רזא דא מברכין בורא מאורי האש. ואי תימא אמאי בורא, ולא אמרו מאיר מאורי האש, הואיל וקא נהרין מההוא אש, מההוא בוצינא מברכא, אלא כיון דעאל שבתא, כל אינון דרגין דלתתא, וכל אינון דנהרין ושלטין, כלהו עאלין ואתכלילו בהאי שרגא, ואתטמרו ואתגניזו ואתנטרו ביה, ולא יתחזון ביה, אלא ההוא נקודא בלחודהא, וכלהו אתטמרו בגווה כל יומא דשבתא, כיון דנפק שבתא, אפיק לון לכל חד וחד, כאילו ההיא שעתא אתבריאו ונפקו כלהו, ואתבריאו כמלקדמין, ואתמניאו על דוכתייהו לשלטאה, כדין אתברכא האי שרגא, ואתכפיין קמיה לאנהרא, כיון דנהרין, כדין אתמנון כל חד וחד על דוכתיה.

כגוונא דא אינון דרגין עלאין דאקרון מאורי אור, שלטין ביממא, ונהרין מגו בוצינא עלאה, בשעתא דרמש ליליא, ההוא בוצינא עלאה כניש לון, ואעיל לון בגויה, עד דנהיר יממא, כיון דמבריכן ישראל על נהורא ביממא, כדין אפיק לון בשלימו דנהורא. ועל דא מברכין יוצר המאורות, ולא אמרי בורא (ס"א אלא יוצר), והכא בורא מאורי האש, בגין דאינון דרגין לתתא. וכלא איהו רזא דאצבעאן, בהו רמיז דרגין עלאין ודרגין תתאין, דרגין עלאין אשתמודעאן בזקיפו דאצבעאן לעילא, ובזקיפו דאצבעאן אתברכן דרגין עלאין ודרגין תתאין כחדא, ובמאיכו דאצבעאן אתברכן לאנהרא דרגין תתאין לחודייהו.

ורזא דא טופרי דאחורי אצבעאן, ואצבעאן לחודייהו לגו, טופרי דאחורי אצבעאן אינון אנפין אחרנין, דאצטריכו לאנהרא מגו ההוא שרגא, ואינון אנפין דאקרון   [דף רח ע"ב]   אחוריים, אצבעאן לגו בלא טופרין, אלין אינון אנפין פנימאן אתכסיין, ורזא דא (שמות לג כג) וראית את אחורי, אלין אחורי, אצבעאן לאחורא בטופריהון, ופני לא יראו, אלין אצבעאן לגו בלא טופרין, דאינון אנפין פנימאין.

וכד מברכינן על שרגא, בעי לאחזאה אחורי אצבעאן בטופרין, לאתנהרא מגו ההוא שרגא, ופנימאי דאצבעאן לא אצטריכו לאכפיא (נ"א לאחזאה) לון, לאתנהרא מגו ההוא שרגא, דהא אינון לא נהרין אלא מגו שרגא עלאה דלעילא לעילא, דאיהי טמירא וגניזא דלא אתגלייא כלל, ואינון לא נהרין מגו שרגא דאתגליא כלל, בגין כך בעי לאחזאה אחורי אצבעאן בטופרין, ופנימאי דאצבעאן לא בעי לאחזאה קמי האי שרגא, טמירין אינון ובטמירו אתנהרין, פנימאין אינון ומפנימאין אתנהרן, עלאין אינון ומעלאה אתנהרן, זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי.

ובעי לארחא בבוסמין כד נפיק שבתא, על דאסתלק ההוא רוחא, ונפשא דבר נש אשתארת בערטולא (ס"א אשתנית בקרטופא), בגין ההוא סליקו דאסלק רוחא מניה, והא אוקמוה.

כתיב (בראשית כז כז) וירח את ריח בגדיו, הא אוקמוה. תא חזי כתיב וירח את ריח בגדיו, הא אוקמוה, אינון לבושין דאדם קדמאה הוו, דיהב ליה קודשא בריך הוא לאלבשא לון, בגין דהא כד חב אדם, אתעדי מניה ההוא לבושא יקירא דאתלבש ביה בקדמיתא, כד אעיל ליה בגנתא דעדן, ולבתר דחב, אלביש ליה בלבושא אחרא, לבושא קדמאה דאתלבש ביה אדם בגנתא דעדן, איהו הוה (מאינון מלבושין) מאינון רתיכין דאקרון אחוריים, ואינון לבושין דאקרון לבושי טופרא. וכד הוה בגנתא דעדן, כל אינון רתיכין וכל אינון משריין קדישין כלהו סחרין ליה לאדם, ואתנטיר מכלא, ולא הוה יכיל מלה בישא לאתקרבא בהדיה, כיון דחב ואתעדו מניה אינון לבושין, (ס"א ואתלבש בלבושין דחול, ממלין כו') דחיל ממלין בישין ורוחין בישין, ואסתלקו מניה אינון משריין קדישין, ולא אשתארו ביה אלא אינון ראשי טופרי דאצבעאן, דסחרין לון לטופרין סחרנו דזוהמא אחרא.

ובגין כך, לא ליבעי ליה לבר נש לרבאה אינון טופרין דזוהמא, דהא כמה דאסגיאו, הכי נמי אסגי עליה קסטורא, וידאג בכל יומא, ובעי לספרא לון, ולא ירמי לון, דלא יעביד קלנא בההוא אתר, דיכיל ההוא בר נש לאתזקא, וכלא כגוונא עלאה, דהא לכלהו אחוריים סחרא סטרא אחרא, ולא אצטריך ליה באתר דעלמא. לבתר עבד ליה לאדם לבושין אחרנין, מטרפי אילנין דגנתא דעדן דארעא, דהא בקדמיתא הוו אינון לבושין, מאינון אחוריים דגנתא דלעילא, והשתא מגנתא דארעא, ונפק מגנתא, ואינון לבושין הוו סלקין ריחין ובוסמין דגנתא, דנפשא מתיישבא בהו וחדי בהו, הדא הוא דכתיב, וירח את ריח בגדיו ויברכהו, דהא אתיישבא נפשיה ורוחיה דיצחק בההוא ריחא. בגין דא כד נפק שבתא, בעי לארחא בבוסמין, לאתישבא נפשיה בההוא ריחא, על ההוא רוחא עלאה קדישא דאסתלק מינה, וההוא ריחא מעליא דבוסמין איהו הדס, דהא קיומא דאתר קדישא דנשמתין נפקין מניה הדס איהו, ודא איהו קיומא דנפשא כגוונא דלעילא, לאתקיימא מההוא ערטולא דאשתארת.

כד נפק שבתא, אתלבש אדם באינון לבושין דגנתא דעדן דארעא, דסלקין ריחין ובוסמין, לקיימא נפשיה על ההוא רוחא קדישא עלאה יקירא דאסתלק מניה, והדס איהו קיומא דנפשא ודאי, כגוונא עלאה דאתקיימא קיומא דנפשא. ההוא רוחא עלאה דנחית עליה דבר נש בחדו, וחדי לנפשיה, כדין קיימא נפשא דבר נש כגוונא דעלמא דאתי, דזמין   [דף רט ע"א]   לאתהנאה מניה, כמה דבר נש אהני להאי רוחא בעלמא דא, הכי ההוא רוחא אהני ליה לבר נש לעלמא דאתי, דכתיב (ישעיה נח יד) אז תתענג על יהו"ה וגו', וכתיב והשביע בצחצחות נפשך, כמה דבר נש רוי לההוא ענוגא ואהני ליה, הכי נמי איהו רוי ליה לעלמא דאתי, כדין כד בר נש זכי ואשלים שלימו דיקרא דשבתא כדקאמרן, קודשא בריך הוא קארי עליה, ואמר (שם מט ג) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.

קם רבי אבא ושאר חברייא, ונשקו רישיה, בכו ואמרו, זכאה חולקנא דארחא דא זמין קודשא בריך הוא לקבלן, אמר רבי אבא, לי זמין קודשא בריך הוא ארחא דא, בגין לאתחברא עמכון, זכאה איהו חולקי דזכינא לארחא דא. אמר להו, אימא לכו מה דחמינא יומא דא, נפקנא לארחא וחמינא נהורא חדא, ואתפלג לתלת נהורין, ואזלו קמאי ואתטמרו, ואמינא ודאי שכינתא חמינא זכאה חולקי, והשתא אינון תלת נהורין דחמינא, אתון אינון, ודאי אתון נהורין ובוצינין עלאין, לאנהרא בעלמא דין ובעלמא דאתי.

אמר רבי אבא, עד הכי לא ידענא דכל אלין מרגלן סתימין הוו תחות ידייכו, כיון דחמינא דהא ברעותא דפקודא דמאריכון אתאמרו מלין אלין, ידענא דכלהו מלין סלקין יומא דא לגו כורסייא עלאה, ונטיל לון ההוא מארי דאנפין, ועביד מינייהו עטרין למאריה, ויומא דא מתעטרין שתין (נ"א שבעין) רתיכין קדישין ליקרא דכרסייא, באלין מלין דאתאמרו הכא יומא דא.

אדהכי זקף עינוי, וחמא דאערב שמשא, אמר רבי אבא, נהך לגבי האי כפר דאיהו קריב לגבן במדברא, אזלו וביתו תמן, בפלגות ליליא קם רבי אבא ושאר חברייא לאשתדלא באורייתא, אמר רבי אבא, מכאן ולהלאה נימא מלין לאתעטרא בהו צדיקיא דבגנתא דעדן, דהשתא איהו זמנא דקודשא בריך הוא וכל צדיקיא דבגנתא דעדן צייתין לקליהון דצדיקיא די בארעא.

פתח רבי אבא ואמר, (תהלים קטו יז) השמים שמים ליהו"ה והארץ וגו', האי קרא אית לאסתכלא ביה, והכי אצטריך למימר, השמים ליהו"ה והארץ נתן לבני אדם, מאי השמים שמים, אלא הכא אית לאסתכלא, בגין דאית שמים, ואית שמים, שמים לתתא וארץ לתתא מנייהו, שמים לעילא וארץ לתתא מנייהו, וכל דרגין עלאין ותתאין כלהו כגוונא דא אלין באלין.

שמים לתתא אינון עשר יריעות, כמה דאת אמר (שם קד ב) נוטה שמים כיריעה, וקודשא בריך הוא עבד לון, ומשריין די בגווייהו, לאנהגא ארעא תתאה, תשיעאה אנהיג לתתאי, דסחרן כקופטרא דקולטא, עשיראה איהו עיקרא, ובכלהו משיריין ממנן עד שביעאה, משביעאה ולהלאה אית נהורא דאתפשט לתתא מגו כורסייא עלאה, ונהיר לעשיראה, ועשיראה מההוא נהירו דנקטא יהיב לתשיעאה, ואיהו לתמינאה ולתתא. האי תמינאה, כד אתפקדון חילי דכוכביא ואפיק לון, ההוא נהירו קיימא, ויהיב חיליה לכל חד וחד, לאתמנאה בההוא אתר דאצטריך, דכתיב (ישעיה מ כו) והמוציא במספר צבאם וגו', מרב אונים, דא איהו זהרא דלעילא דאקרי רוב אונים. ובכל רקיעא ורקיעא אית ממנא, ואתפקד על עלמא ועל ארעא לאנהגא כלא, בר ארעא דישראל דלא אנהיג לה רקיעא ולא חילא אחרא, אלא קודשא בריך הוא בלחודוי, והא אוקמוה.

ואי תימא היך שריא למגנא רקיעא על ארעא דישראל, והא מטרא וטלא מרקיעא נחית עלה כשאר כל ארעא אחרא, אלא בכל רקיעא ורקיעא אית ממנן שלטין על עלמא,   [דף רט ע"ב]   וההוא ממנא דשלטא על ההוא רקיעא, יהיב מחילא דאית ליה לההוא רקיעא, (בגין למיהב לתתא), וההוא רקיעא נקיט מההוא ממנא, ויהיב לתתא לארעא, וההוא ממנא לא נקיט אלא מתמצית דלעילא, אבל ארעא קדישא, לא שליט על ההוא רקיעא דעליה ממנא אחרא, ולא חילא אחרא, אלא קודשא בריך הוא בלחודוי, ואיהו פקיד לארעא קדישא בההוא רקיעא.

בכל רקיעא ורקיעא אית פתחין ידיען, ושולטנו דכל ממנן מפתחא לפתחא רשימא, ומההוא פתחא ולהלן לא שלטא אפילו כמלא נימא, ולא עאל דא (אפילו) בתחומא דפתחא דחבריה, בר כד אתיהיב ליה רשו לשלטאה חד על חבריה, כדין שלטין מלכין די בארעא חד על חבריה.

באמצעיתא דכלהו רקיעין, אית פתחא חדא דאקרי גבילו"ן, ותחות האי פתחא אית שבעין פתחין אחרנין לתתא, ושבעין ממנין נטרין מרחיק תרי אלפין אמין, דלא קרבין לגביה, ומההוא פתחא ארחא סליק לעילא לעילא, עד די מטא לגו כורסייא עלאה, ומההוא פתחא לכל סטרין דרקיעא, עד תרעא דפתחא דאקרי מגדו"ן (ס"א מנדו"ן), דתמן איהו סיומא דרקיעא דתחומא דארעא דישראל.

וכל אינון שבעין פתחין, דרשימין גו ההוא פתחא דאקרי גבילו"ן, כלהו רשימין בכורסייא קדישא, וכלהו קרינן לון שערי צדק, דלא שליט אחרא עלייהו, וקודשא בריך הוא פקיד לארעא דישראל בההוא רקיעא, מפתחא לפתחא בפקידו כמה דאצטריך, ומתמציתא דההוא פקידא נטלין אינון שבעין ממנן, ויהבין לכלהו ממנן אחרנין. בגנתא דעדן דלתתא, רקיעא דקיימא עליה אית ביה רזין עלאין, כד עבד קודשא בריך הוא רקיעא, אייתי אש ומים מגו כורסי יקריה, ושתף לון כחדא, ועבד מנהון רקיעא לתתא, ואתפשטו, עד דמטו לההוא אתר דגנתא דעדן, ויתבו. מה עבד קודשא בריך הוא, נטל משמים עלאין קדישין אש ומים אחרנין, דמשתכחין ולא משתכחין, דאתגליין ולא אתגליין, ומאינון אש ומים דאתנטלו משמים עלאין, עבד מנייהו מתיחו דרקיעא, ומתח ליה על האי גנתא דלתתא, ומתחבר גו רקיעא אחרא.

ארבע גוונין בההוא מתיחו דרקיעא דעל גנתא, חיור וסומק ירוק ואוכם, לגבי הני גוונין אית ארבע פתחין, לתתא מההוא מתיחו דרקיעא, ואינון פתחין לארבע סטרין דרקיעא דעל גבי גנתא, מאינון אש ומים דאתעביד מנהון ההוא רקיעא. ומתפתחין בארבע פתחין ארבע נהורין, לסטר ימינא בההוא פתחא, מגו מתיחו דסטר (נ"א מיא) ימינא, נהרין תרין נהורין באינון תרין פתחין, בפתחא דימינא ובפתחא דאיהו (נ"א לגו נפקא נהורא ואיהו אנפין) לקבל אנפין.

גו נהורא דנהיר לסטר ימינא, אתרשים את חד נהיר ובליט (נ"א ולהיט), ונציץ בנציצו מגו ההוא נהורא, ואיהו את מ', וקיימא באמצעיתא דההוא נהורא דפתחא, את דא סלקא ונחתא, ולא קאים באתר חד, ההוא נהורא נטיל לההוא את ואפיק לה, בגין כך לא קיימא באתר חד. גו נהורא דנהיר בסטרא דאיהו לקבל אנפין, אתרשים את חד דנהיר ובליט, ונציץ בנציצו גו ההוא נהורא, ואיהי את ר', ולזמנין אתחזי ב' (נ"א ד), וקיימא באמצעיתא דההוא נהורא דפתחא, וסלקא ונחתא, לזמנין אתגליא ולזמנין לא אתגליא, ולא קיימא באתר חד.

אלין תרין אתוון קיימין, וכד נשמתא דצדיקיא עאלת בגנתא דעדן, אלין תרין אתוון נפקין מגו ההוא נהורא, וקיימין על ההיא נשמתא, וסלקי ונחתי, כדין מאינון תרין פתחין, מקדמי ונחתי מעילא תרין רתיכין, רתיכא חדא עלאה דאיהי רתיכא דמיכא"ל רב סגנין, רתיכא תניינא דאיהי רתיכא מההוא רב ממנא דאקרי בוא"ל, ודא איהו שמשא יקירא   [דף רי ע"א]   דאקרי רפאל, ואלין נחתין וקיימין על נשמתא, ואמרין לה שלום בואך, יבא שלום יבא שלום. כדין אינון תרין אתוון סלקין, וקיימין באתרייהו, ואתגניזו גו ההוא נהורא דאינון פתחין. תרין פתחין אחרנין, תרין נהורין אחרנין קא מלהטין מנהירו דאשא באינון פתחין, חד לסטר שמאלא וחד לאחורא, תרין אתוון אחרנין מלהטין באינון נהורין, ונציצין בגווייהו, את חד ג', ואת חד נ', וכד אתוון קדמאי מתהדרן לאתרייהו, אלין תרין אחרנין נציצין, סלקין ונחתין, נפקין מאינון נהורין, וקיימין על נשמתא.

כדין נחתין תרין רתיכין מאינון תרין פתחין, רתיכא חדא איהו רתיכא דגבריאל רב ממנא ויקירא, רתיכא תניינא איהי רתיכא אחרא קדישא דנוריא"ל רב ממנא, ונחתין מאינון פתחין, וקיימין על נשמתא, ואתוון מתהדרן לאתרייהו. כדין אלין תרין רתיכין עאלין לגו היכלא חדא טמירא דגנתא דאקרי אהלו"ת, ותמן תריסר זיני בוסמין גניזין, דכתיב (שיר ד, יד) נרד וכרכם קנה וקנמון וגו', ואינון תריסר זיני דבוסמין דלתתא. ותמן כל אינון לבושין דנשמתין, דאתחזון לאתלבשא בהו כל חד וחד כדקא חזי, בההוא לבושא אתרשימו כל אינון עובדין טבין דעבד בהאי עלמא, וכלהו רשימין ביה, ומכריזי, האי איהו לבושא דפלניא, ונטלין לההוא לבושא, ואתלבשת ביה ההיא נשמתא דצדיקיא בגנתא, כגוונא דדיוקנא דהאי עלמא.

והני מילי מתלתין יומין ואילך, דהא כל תלתין יומין לית לך נשמתא דלא תקבל עונשא עד לא תיעול לגנתא דעדן, כיון דקבילת עונשא, עאלת לגנתא דעדן, כמה דאוקמוה, לבתר דאתלבנת אתלבשת. כיון דאתלבשת בהאי לבושא, יהבין לה אתר כמה דאתחזי לה, כדין כל אינון אתוון נחתין, וסלקין אינון רתיכין. ההוא רקיעא אהדר תרין זמנין בכל יומא, בההוא נטילו דהאי רקיעא אחרא דמתדבק ביה, והאי רקיעא לא נפיק לבר מגנתא. רקיעא דא מרקמא בכל זיני גוונין, תרין ועשרין אתוון רשימין מחקקן בההוא רקיעא, כל את ואת נטיף טלא ממנא (ס"א מטלא) דלעילא, על גנתא, ומההוא טלא דאתוון, אתסחיין אינון נשמתין, ומתסיין בתר דטבלו בנהר דינור לאתדכאה, וטלא לא נחית אלא מגו אתוון דרשימין ומחקקן בההוא רקיעא, בגין דאינון אתוון כללא דאורייתא, וההוא רקיעא רזא דאורייתא, דהא מאש ומים דאורייתא אתעביד. ועל דא אינון נגדין טלא על כל אינון דאשתדלו באורייתא לשמה בהאי עלמא, ואלין מלין רשימין בגנתא דעדן, וסלקין עד ההוא רקיעא, ונטלין מאינון אתוון ההוא טלא, לאתזנא ההיא נשמתא, הדא הוא דכתיב (דברים לב ב) יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי.

באמצעיתא דהאי רקיעא, קיימא פתחא חדא, לקבל פתחא דהיכלא דלעילא, דבההוא פתחא פרחין נשמתין מגנתא דלתתא לעילא, בחד עמודא דנעיץ בגנתא עד ההוא פתחא.

גו ההוא רקיעא (נ"א עמודא) בההוא פתחא דאיהו באמצעיתא דרקיעא דבגנתא, עאלין בגוה תלת גוונין דנהורא כלילן כחדא, ונהרן לגוונין דההוא עמודא, וכדין רקיעא (נ"א עמודא) דא נציץ ואתלהיט בכמה גוונין (נ"א נהורין) דמתלהטן.

בכל שעתא נהרין צדיקיא מההוא זיוא עלאה, אבל בכל שבתא ושבתא ובכל ריש ירחא, אתגלייא שכינתא יתיר משאר זמני בהאי רקיעא, ואתיין כלהו צדיקיא וסגדין לגביה.

זכאה חולקיה מאן דזכי להני לבושי דקאמרן, דמתלבשן בהו צדיקיא בגנתא דעדן (לתתא), אלין מעובדין טבין דעביד   [דף רי ע"ב]   בר נש בהאי עלמא בפקודי אורייתא, ובהון קיימא נשמתא בגנתא דעדן לתתא, ואתלבשת בהני לבושין יקירין. כד סלקא נשמתא בההוא פתחא דרקיעא לעילא, אזדמנן לה לבושין אחרנין יקירין עלאין, דאינון מרעותא וכונה דלבא באורייתא ובצלותא. דכד סלקא ההוא רעותא לעילא, מתעטר בה מאן דמתעטרא, ואשתאר חולקא לההוא בר נש, ואתעבד מניה לבושין דנהורא, לאתלבשא בהו נשמתא לסלקא לעילא, ואף על גב דאוקמוה דאינון לבושין בעובדין תליין, אלין לא תליין אלא ברעותא דרוחא כמה דאתמר, לקיימא גו מלאכין רוחין קדישין.

ודא איהו ברירו דמלה, ובוצינא קדישא אוליף הכי מאליהו, לבושין דלתתא בגנתא דארעא בעובדין, לבושין דלעילא (ס"א ברוחא ורעותא וכוונה דלבא) ברעותא וכוונא דרוחא בלבא.

ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן וגו' (בראשית ב י) הא אוקמוה, אבל בהאי גנתא דלתתא, נהר יוצא מעדן ודאי, ואצטריך למנדע האי נהר דנפיק בגנתא דלתתא באן אתר עקרא ושרשא דיליה, באן אתר, בעדן, עדן דא רזא עלאה איהו, ולא אתייהיב רשו לשלטאה ביה עינא דסכלתנו. ורזא דמלה, אלמלי אתר דא אתמסר לתתא לאתגלאה, אתר דעדן עלאה קדישא אתמסר אוף הכי למנדע, אלא (נ"א אבל) בגין טמירו דיקרא דעדן עלאה קדישא, אתטמר ואתגניז עדן תתאה, דההוא נהר נגיד ונפיק מניה, ועל דא לא אתמסר לאתגלאה, אפילו לאינון נשמתין דבגנתא דעדן.

כמה דהאי נהר אתפרש ונפיק מגו עדן לאשקאה לגנתא דלעילא, הכי נמי מגו ההוא פתחא דאמצעיתא דגנתא, נפיק חד נהורא דאתפרש לארבע סטרין, בארבע פתחין דקאמרן, אתר דקיימין אינון אתוון רשימן, וההוא נהורא דאתפרש לארבע נהורין בארבע אתוון דניצוצין, (נ"א ונפקין) נפיק מעדן אתר דזהרא נקודה תתאה לעילא, וההוא נקודה אתנהיר ואתעביד עדן לאנהרא, ולא אית מאן דשליט למחמי ולמנדע להאי נקודה, בר ההוא נהירו דאתפשט מניה, דסגדין לקמיה אינון צדיקיא דבגנתא דעדן כמה דאתמר. והאי נקודה תתאה איהי גנתא לגבי עדן עלאה, אתר דלא אתייהיב למנדע ולאסתכלא, על כל דא כתיב (ישעיה סד ג) עין לא ראתה אלהי"ם זולתך. שמא דא אתפרש, אלהי"ם זולתך, דא נקודה תתאה קדישא, דאיהו ידע האי עדן דלתתא דטמיר בגנתא, ולית אחרא מאן דידע ליה.

אלהי"ם זולתך, דא עדן עלאה על כלא, דאיהו רזא דעלמא דאתי, דאיהו ידע לנקודה תתאה, בחד צדיק דנפיק מניה, נהר דרוי ליה, ולית מאן דידע ליה בר איהו, דכתיב אלהי"ם זולתך, דאיהו אחיד לעילא לעילא עד אין סוף. והאי נהר דנפיק מעדן לתתא, רזא איהו לחכימין, ברזא דכתיב (ישעיה נח יא) והשביע בצחצחות נפשך, ומלה דא אתפרש לעילא ותתא, נשמתא דנפקא מהאי עלמא דחשוכא, איהי תאיבת למחמי בנהירו דעלמא עלאה, כהאי בר נש דתאיב למשתי בתאיבו למיא, הכי כל חד וחד איהו צחצחות, כמה דאת אמר (שם ה יג) צחה צמא, צמא מאינון צחות דנהורין דגנתא, ורקיעא והיכלין דגנתא.

וההוא נהר דנפיק מעדן, כל אינון נשמתין בלבושי יקר, יתבין על ההוא נהר, ואלמלא ההוא לבושא לא יכלין למסבל, וכדין מתיישבן ורוון באינון צחות ויכלי למסבל, וההוא נהר איהו תקונא דנשמתין לאתיישבא, ולאתזנא ולאתהנאה מאינון צחות, ונשמתין אתהנן (נ"א אתתקנן) על ההוא נהר ומתיישבן ביה. ההוא נהר עלאה דלעילא אפיק נשמתין, ופרחין מניה לגו גנתא, האי נהר דלתתא בגנתא דארעא, אתקין נשמתין לאתתקנא לאתיישבא באינון   [דף ריא ע"א]   צחות.

כגוונא דא בהאי עלמא לבר, בריחא דמיא מתיישבא נפשא לאתנהרא, דהא מעיקרא כגוונא דא נפקא. ובגין דמתתקנין נשמתין על ההוא נהר דנגיד ונפיק מעדן, יכלין לאתיישבא באינון צחות עלאין, ולסלקא לעילא בההוא פתחא דאמצעיתא דרקיעא. וחד עמודא דקאים באמצעות גנתא דקאמרן, בההוא עמודא סלקין לעילא, בגו ההוא פתחא דרקיע, וביה סחרניה אית ביה (ישעיה ד ה) ענן ועשן ונגה, ואף על גב דאוקמוה להאי קרא, אבל ענן ועשן אלין מלבר, ונגה מלגו, ודא איהו לחפיא על אינון דסלקין לעילא, דלא יתחזון מקמי אינון דיתבין לתתא. והא הכא רזא דרזין, כד (נ"א בעי קודשא בריך הוא לאתתקנא האי נקודה וכו'), האי נקודה בעא לאתתקנא בתקונוי ולאתקשטא, בשבתי ובזמני ובחגי, משדר ארבע אנפין דנשר, וקיימין על היכלא דאקרי דרור, והיינו מר דרור, ובגין דא בשתא דיובלא בעינן לאכרזא דרור, כמה דאת אמר (ויקרא כה י) וקראתם דרור. ואינון ארבע אנפין יהבין קלא, ולית מאן דישמע ליה בר אינון נשמתין דאתחזון לסלקא, ואינון מתכנשין תמן, ונטלי לון אלין ארבע אנפין, ואעלין לון לגו בההוא עמודא דקיימא באמצעיתא, ובההיא שעתא סלקא ההוא עמודא דעננא ואשא ותננא, ונגה מלגו.

ואלין תרין אקרון (ישעיה ד ה) מכון הר ציון ומקראיה, מכון הר ציון דא איהו תקונא דלעילא, כד נקודה תתאה מתקשטא, ואינון מקראיה דההיא נקודה לאתקשטא. כיון דסלקין אלין נשמתין עד ההוא פתחא דרקיעא, כדין ההוא רקיעא סחרא סחרני דגנתא תלת זמנין, ומקל נעימו דסחרא ההוא רקיעא, נפקין כל אינון נשמתין, ושמעין ההוא נעימו דההוא רקיע, וחמאן ההוא עמודא דסלקא אשא ועננא ותננא ונגה דלהיט, וסגדין כלהו. כדין נשמתין סלקין בההוא פתחא, עד דסלקין לגו עגולא דסחרא בההיא (נ"א לההוא) נקודה, כדין חמאן מה דחמאן, ומגו נהירו וחדוותא מההוא דחמאן, סלקין ונחתין, קרבין ורחקין. ואיהי תאיבא לגבייהו ומתקשטא בנהירו, כדין אלביש קנאה (מנהורא) חד צדיק עלאה, ואסתכל בנהורא ושפירו דהאי נקודה ובתקונהא, ואחיד בה, וסליק לה לגביה, ונהיר נהורא בנהורא, והוו חד. כל חילא דשמייא פתחי בההיא שעתא ואמרי, זכאין אתון צדיקיא נטרי אורייתא, זכאין אינון דמשתדלין באורייתא, דהא חדוותא דמאריכון הוי בכו, דהא עטרא דמאריכון מתעטר בכון. כדין כיון דנהרין נהורא בנהורא, תרין נהורין מתחברן כחדא ונהרין, לבתר אינון גוונין נחתין, ואסתכלן לאשתעשעא באינון נשמתין דצדיקיא, ומתקני לון לעטרא לעילא, ועל דא אתמר, עין לא ראתה אלהי"ם זולתך יעשה למחכה לו.

פתח רבי שמעון ואמר, כתיב (יחזקאל א כב) ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא נטוי על ראשיהם מלמעלה, האי קרא אוקמוה, אבל אית רקיע ואית רקיע, רקיעא דלתתא איהו קיימא על גבי ארבע חיון, ומתמן אתפשט ושרי דיוקנא דחד נוקבא דאחורי דכורא, ודא איהו רזא דכתיב (שמות לג כג) וראית את אחורי, כמה דאת אמר (תהלים קלט ה) אחור וקדם צרתני, וכתיב (בראשית ב כא) ויקח אחת מצלעותיו. רקיע דלעילא איהו קיימא על גבי חיון עלאין, ומתמן אתפשט ושארי דיוקנא דחד דכורא, דאיהו רזא עלאה.

והני תרין רקיעין, חד אקרי קצה השמים, וחד אקרי מקצה השמים, דכתיב (דברים ד לב) ולמקצה השמים ועד קצה השמים. ראשי החיה דלתתא, אינון ארבע חיון, דאינון רשימין (נ"א נהורין) עלאין, על אינון ארבע אתוון רשימין די בגו אינון ארבע פתחין דבגנתא דעדן. ואף על גב דאמרן עדן דלתתא בארעא, הכי הוא ודאי, אבל כלא רזא עלאה איהו. כמה דאתמר   [דף ריא ע"ב]   דהאי נקודה דקאמרן, כמה דאית לה חולקא לעילא, הכי נמי אית לה חולקא לתתא בארעא, והאי גנתא לתתא איהו חולקא דהאי נקודה, לאשתעשא ברוחי דצדיקייא בארעא. ואתהני בכל סטרין לעילא ותתא, לעילא בצדיק, לתתא בההוא איבא דצדיק, ולא אשתכח שעשועא עילא ותתא אלא בצדיק, והאי גנתא איהו מההיא נקודה דאקרי עדן, (נקודה דנטלא מאימא עלאה טמירא, איהי גן עדן דארעא).

אינון ראשי החיה, אלין ארבע רישי אנפין, חד אריה, דכתיב (יחזקאל א י) ופני אריה אל הימין, וחד שור, דכתיב ופני שור מהשמאל, וחד נשר, דכתיב ופני נשר לארבעתן, אדם כללא דכלא, דכתיב ודמות פניהם פני אדם. ואלין ארבע רישי נהרין דמטולהון, (ס"א חיון דנטלין) לכורסייא קדישא, ומגו מטולא דלהון זעין, ומההיא זיעא דמטולא דלהון, אתעביד ההוא נהר די נור, דכתיב (דניאל ז י) נהר די נור נגיד ונפק מן קדמוהי, אלף אלפין ישמשונה. ונשמתין כד סלקין, אתסחיין בההוא נהר די נור, וסלקין לקורבנא, ולא אתוקדן, אלא אתסחיין.

תא חזי מסלמנדרא, דעבדין מנה לבושא, ומגו דאיהי מנורא, לא אתסחיא ההוא לבושא אלא בנורא, אשא אכיל זוהמא דביה, ואתסחי ההוא לבושא. הכי נמי נשמתא די נור דאתנטילת מגו כורסייא קדישא, דכתיב בה (שם) כרסיה שביבין די נור, בזמנא דבעיא לאתסחיא מההוא זוהמא דבה, אתעברת בנורא ואתסחיא, ונורא אכלא כל ההוא זוהמא די בנשמתא, ונשמתא אתסחיא ואתלבנת.

ואי תימא אי הכי עונשא לית לה לנשמתא בהאי, תא חזי ווי לנשמתא דסבלא אשא נוכראה, ואף על גב דאיהי אתלבנת, אבל כד זוהמא איהו סגי עלה, ווי לנשמתא דסבלת ההוא עונשא. בגין דההוא זוהמא בתרי זמני אתלבנת בנורא, זמנא קדמאה כיון דקבילת עונשא בגופא, אזלא נשמתא, ונטלי לה ואעלין לה בגו אתר חד דאקרי בן הנם, ואמאי אקרי בן הנם, אלא אתר חד איהו בגיהנם, דתמן אתצריפו נשמתין בצרופא לאתלבנא, עד לא עאלין בגנתא דעדן. (ואי זכאין אינון נשמתין כד אעלין לון בההוא אתר), תרין מלאכין שליחן זמינין בגנתא דעדן וקיימין לתרעא, וצווחין לגבי אינון ממנן דבההוא אתר דגיהנם, בגין לקבלא ההיא נשמתא, וההיא נשמתא עד לא אתלבנת בנורא, אינון שליחן צווחין לגבייהו ואמרי הנם, ובזמנא דהיא אתלבנת, אינון ממנן נפקין עמה מההוא אתר, וזמיני לה לגבי פתחא דגנתא דעדן דתמן אינון שליחן, ואמרי לון הנם, הא אינון נשמתין דהא אתלבנו, כדין אעלין לההיא נשמתא בגנתא דעדן.

וכמה איהי תבירא מגו ההוא תבירו דאתלבנותא דגיהנם, (ס"א דהוא) דההיא תבירו דאשא תתאה, ואף על גב דנחית מלעילא, (אבל) כיון דמטא לארעא לתתא, איהו אשא דלא דקיק, ונשמתא אתענשא ביה, ואתברת.

כדין קודשא בריך הוא אפיק שמשא, דנהיר מאינון ארבע פתחין דנהרין ברקיעא דעל גנתא, ומטא לההיא נשמתא, ואתסיאת, הדא הוא דכתיב (מלאכי ג כ) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. זמנא תניינא, לבתר דיתבא בגנתא דעדן דלתתא, כל ההוא זמנא דיתבא, ועד כען לא אתפרשת מאינון מלין דחיזו דהאי עלמא מכל וכל, וכד סלקין לה לעילא, אצטריך לאתפרשא מכל חיזו ומכל מלין דלתתא, ואעברו לה בההוא נהר די נור, כדין נשמתא אתלבנת ביה מכל וכל, ונפקת ואתחזיאת קמי מאריה דעלמא, בריכא (ד"א ברירא) מכל סטרין, כיון דאסתכלת בההוא נהורא אתסיאת, ואשתלימת מכלא, וכדין קיימין אינון נשמתין בלבושין, מתעטרין קמי מאריהון, זכאה חולקהון

קטע זמני לעריכה[עריכה]

  [דף ריב ע"א]   דצדיקיא בעלמא דין ובעלמא דאתי. ואינון נשמתין דבגנתא דעדן לתתא, שטאן בכל רישי ירחי ושבתי, וסלקין עד ההוא אתר דאקרי חומות ירושלם, דתמן כמה ממנן ורתיכין דנטרי אינון חומות, דכתיב (ישעיה סב ו) על חומותיך ירושלם הפקדתי שומרים, וסלקין עד ההוא אתר, ולא עאלין לגו, עד דאתלבנן, ותמן סגדין וחדאן מההוא נהירו, ותייבין לגו גנתא.

נפקין מתמן ושטאן בעלמא, וחמאן באינון גופין דחייביא, בההוא עונשא דלהון, דכתיב (שם סו כד) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר, מאי לכל בשר, לאינון שאר גופין דבסחרנייהו, והא אוקמוה. ולבתר משטטי, ומסתכלן באינון מאריהון דכאבין ובני מרעין, ואינון דסבלין על יחודא דמאריהון, ותבין ואמרין ליה למשיחא.

בשעתא דאמרין ליה למשיחא צערא דישראל בגלותהון, ואינון חייביא די בהון, דלא מסתכלי למנדע למאריהון, ארים קלא ובכי על אינון חייבין דבהו, הדא הוא דכתיב (שם נג ה) והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו, תייבין אינון נשמתין וקיימין באתרייהו. בגנתא דעדן אית היכלא חדא דאקרי היכלא דבני מרעין, כדין משיח עאל בההוא היכלא, וקארי לכל מרעין וכל כאבין, כל יסוריהון דישראל, דייתון עליה, וכלהו אתיין עליה, ואלמלא דאיהו אקיל מעלייהו דישראל ונטיל עליה, לא הוי בר נש דיכיל למסבל יסוריהון דישראל על עונשי דאורייתא, הדא הוא דכתיב (שם) אכן חליינו הוא נשא וגו', כגוונא דא רבי אלעזר בארעא. בגין דלית חושבנא לאינון יסורין דקיימין עליה דבר נש בכל יומא, על עונשי דאורייתא, וכלהו נחתו לעלמא בשעתא דאתייהיבת אורייתא.

וכד הוו ישראל בארעא קדישא, באינון פולחנין וקרבנין דהוו עבדי, הוו מסלקין כל אינון מרעין ויסורין מעלמא, השתא משיח מסלק לון מבני עלמא, עד דנפיק בר נש מהאי עלמא, ומקבל עונשיה כמה דאתמר. כד אינון חובין יתיר, דעיילין לון לגו בגו גיהנם, באינון מדורין תתאין אחרנין, ומקבלין עונשא סגי, מסגיאות זוהמא די בנשמתא, כדין אדליקו נורא יתיר למיכל ההוא זוהמא, (ווי לההיא נשמתא דסבלת ההוא עונשא, ועל דא אינון מלאכי חבלה דבגיהנם מטרדין לון בחוטרין דאשא לנערא ההוא זוהמא, ווי לנשמתא דסבלת ההוא עונשא), זכאין אינון דנטרי פקודי אורייתא.

ההיא נקודה קדישא דאיהי בעיא לאשתעשע לעילא ולתתא ברוחיהון דצדיקייא כמה דאתמר, כד ההוא נקודה בעא לאשתעשעא לתתא ברוחיהון דצדיקייא, כאמא דחדאת על בנהא ואשתעשעת בהון, הכי נמי בפלגות ליליא איהי נחתא, ואשתעשעת בהו.

רקיע דקאמרן דקיימא על גנתא, איהי קיימא על ארבע רישי חיון, ואינון ארבע אתוון דקאמרן אינון רזא דארבע חיון, והאי רקיעא קיימא לתתא (ס"א עלייהו), כמה דאתמר. רקיעא דההיא נקודה קיימא לעילא, על אינון ארבע חיון עלאין דקאמרן, וההוא רקיעא (כגוונא דא מן דא), איהו אתרקם בגוונין קדישין.

בהאי רקיע אסתכלן ארבע חיוון, וכל אינון חיילין לתתא, כד האי רקיע אנהיר בגוונוי ונציץ, כדין ידעין כל אינון רתיכין, וכל אינון חיילין ומשריין, דהא טרפא דלהון אזדמן. רקיעא דא מרקמא בכל גוונין קדישין, ביה קיימין ארבע פתחין, רשימין בארבע אתוון מנצצן.

פתחא חדא רשימא לסטר מזרח, וביה קיימא בההוא פתחא את חד, וההוא את איהי א', ודא נציץ וסליק ונחית בהאי פתחא, פתחא דא נהיר ונציץ מנציצו עלאה, והאי את נציץ ובליט (ס"א ולהיט) בגויה, ואיהי נחתא וסלקא ואתרשים בההוא פתחא.

פתחא תניינא רשימא לסטר צפון, וביה קיימא את חד, ואיהי את ד',   [דף ריב ע"ב]   ודא קיימא ונצצא סלקא ונחתא ולהטא בההוא פתחא, לזמנין נציץ בנציצו, ולזמנין אתטמר ההוא נהורא ולא נהיר, ועל דא את דא לא קיימא בקיומא תדיר, ואת דא אתרשים בההוא פתחא.

פתחא תליתאה איהו פתחא דקיימא לסטר מערב, וביה קיימא את חד דאתרשים ואתנהיר בההוא פתחא, ודא איהו את נ' והאי את נציץ בנציצו בההוא פתחא.

פתחא רביעאה דא איהו פתחא דקיימא לסטר דרום, וביה קיימא רשימו דחד נקודה תתאה זעירא, דאתחזי ולא אתחזי, ודא איהי את י', ואלין ארבע אתוון לארבע סטרין (נ"א נצצין) בההוא רקיע באינון פתחין. בהאי רקיע רשימין אתוון אחרנין (ד"א לארבע סטרין), בכתרין על רישייהו, ואינון עשרין ותרין אתוון, מתעטרן בכתרין.

רקיעא דא נטיל וסחרא על גבי חיוון, ברשימו דאתוון, רזא דחושבן דיחודא, ברזא דצרופא חדא דאתוון עלאין, ואינון א"ט ב"ח ג"ז ד"ו. אלין אתוון סחרן בההוא רקיעא, ברזא דאתוון אחרנין (דרתיכי) עלאין קדישין סתימין, ואינון אתוון אחרנין (ס"א עלאין) סתימין סחרין לההוא רקיעא, וכדין אתחזיין אלין אתוון בגלגולא (ס"א דהאי רקיעא), דאינון א"ט ב"ח ורשימין בהאי רקיעא.

בשעתא דאתנהיר האי רקיעא, אתנהרן ביה ארבע רזין דשמהן קדישין, ואינון צרופא בצרופין דתלתין ותרין שבילין, כדין נחית טלא מהאי רקיעא, באינון אתוון דרזא דשמא קדישא, ואתזנו כל אינון רתיכין וכל אינון חיילין ומשריין קדישין, ונטלי כלהו בחדוה.

בשעתא דדינא תליא, אלין אתוון אתטמרו ואתגניזו ארבע גו ארבע, ואינון ט"ח ז"ו, בשעתא דאלין אתגניזו ואתטמרו, כדין קלא דסטר צפון אתער, וידעי דדינא שריא על עלמא.

בהאי רקיעא אתרשים גוונא חדא דכליל כל גוונין, כד נטיל האי רקיעא מסטרא דמזרח, אינון ארבע רישין דקאמרן, בארבע (אנפין) אתוון, נטלין כלהו במטלנין, וסלקי בסליקו לעילא, וכד אינון נטלין וסלקין לעילא, אסתלקת מאן דאסתלקת, ואתוון אתהדרו ואתחזיין בשלימו, ברזא קדמאה א"ט ב"ח ג"ז ד"ו, ואתרקם ההוא רקיעא, כדין אתנהיר בנהירו. וכד האי רקיעא אתנהיר כמלקדמין באלין אתוון, כלהו אתהדרו, ושאגי למטרף טרפא ומזונא, כיון דאינון שאגי וסלקין קלא, ההוא קלא אשתמע לעילא לעילא, וכדין נטלא ברכאן וקדושן מאן דנטלא.

סחרן אתוון ומתגלגלן, וסחרן ההוא רקיעא, וקיימן אינון אתוון לסטר דרום, כיון דקיימין אינון אתוון לסטר דרום, סלקין ונצצן בנציצו ולהטין. כדין באמצעיתא דההוא רקיעא רשימא חד אתרשים, וההוא רשימו איהו את חד ואיהו י', כיון דאת דא אתרשים ואתחזיא, כדין להטין אבתריה תלת אתוון אחרנין ואינון הו"ה.

אלין אתוון מנצצן באמצעו דהאי רקיעא, סלקין ונחתין מלהטין בתליסר (נ"א בתריסר) להטין. כדין לבתר דאלין תליסר זמנין מלהטן, נחתא מאן דנחתא, ואתכלילת באינון אתוון, ואתעטרת בהו ולא אתידעת, כדין כלהו חיילין וכלהו משריין בחידו, וסלקין שירין ותושבחן.

רקיעא דא נטלא תניינות, וסחרא ומתגלגלא, ואינון אתוון קדמאי דקאמרן דאינון א"ט ב"ח, כלהו אתכלילו באינון אתוון עלאין, רזא דשמא קדישא דקאמרן, וסחרן ההוא רקיעא, וקיימין אינון אתוון דהוו באמצעיתא רזא דשמא קדישא, כלהו אתרשימו לסטר צפון. ואתרשימו ולא אתרשימו, לית מאן דיסתכל בההוא סטרא, כלהו אתחפיין ואמרי בקל נעימו, ברוך כבוד יהו"ה ממקומו, אתחפיין מסטרא דצפון   [דף ריג ע"א]   (ס"א דאנפין) ואמרין דא, אתחפיין מכל סטרין ואמרין דא. רקיעא דא סחרא כמלקדמין, ואתגלגלא מסטרא לסטרא, כדין קל נעימו דמשריין סגיאין בסטרא דא, וקל נעימו משריין סגיאין בסטרא דא, וכן לארבע סטרין.

בההיא שעתא ההוא רקיעא אתנהיר בנהירו אחרא, יתיר מכמה דהוה, וקיימא בנהירו בגוון אחרא, כלילא בכל גוונין. ואלין אתוון דקאמרן, סלקין לעילא בההוא רקיעא, ומקבלין לאת חד דאיהי עלאה, דקא מתחברא בשמא דא דאלין אתוון, בגין דאף על גב דאלין אתוון דשמא קדישא, האי איהו שמא דאתכליל לתתא.

בגין דרזא דא אתכליל לעילא ואתכליל לתתא, וכד אתכליל לתתא, אלין אתוון סלקין לקבלא לאת חד (ד"א יו"ד), דהא מההוא את אתזנו אלין אתוון לתתא, וההוא את איהו ו', ונחית ואתחברו אלין אתוון בההוא את, וכדין כלהו בעטורא חדא, ואתעביד שמא שלים.

לתתא שמא שלים ולא שלים, שמא שלים בחמש אתוון, (ד"א ולא שלים דתשע אתוון, שמא שלים בחמש אתוון), איהו ויהו"ה, רזא דכר ונוקבא ברמיזו. שמא שלים בתשע אתוון, אינון יהו"ה אלהי"ם, דא איהו שמא שלים מכלא, שמא אחרא איהו ברמיזו, ואיהו בחמש כדקאמרן, אבל דא איהו שלים בכלא.

כיון דמתחברן אלין אתוון, ההוא רקיעא אתנהיר בתלתין ותרין נהורין, כדין כלא איהו בחדוה, כלא קאים ברזא חדא עילא ותתא, כל אינון רתיכין, וכל אינון משריין, כלהו קיימין ברזא דשלימו, וכל דרגין מתתקנן על אתרייהו, כל חד וחד כדקא יאות. בהאי רקיעא קאים לסטר צפון חד שלהובא נהיר, דלא שכיך תדיר, ואיהו רשים באתוון אחרנין לימין, ואינון עשר שמהן, וסלקין לשבעין שמהן, וכלהו רשימין בהאי רקיעא, ונהרין כלהו כחדא.

מהאי רקיעא נטלין כל אינון רקיעין דלתתא דלסטר קדושה, עד דמטו לאינון רקיעין אחרנין דלסטר אחרא, ואלין אקרון יריעות עזים, כמה דאת אמר ויעש יריעת עזים לאהל על המשכן. בגין דאית יריעות ואית יריעות, יריעות המשכן אינון יריעות דאקרון רקיעי חיוון דמשכנא קדישא, יריעות עזים אינון רקיעין (ד"א יריעות) אחרנין דסטרא אחרא, אלין רקיעין ברזא דרתיכין דרוחין קדישין, ואלין רקיעין דלבר, דקיימין במלין דעלמא, ואינון סטרין דתיאובתין ועובדין דגופא.

ואלין חפיין על אינון רקיעין דלגו, כקליפה על מוחא, רקיעין דלגו אינון ההוא קלישו דקיימא על מוחא, ואלין אקרון שמים ליהו"ה, לשמא חדא דא דלתתא.

רקיעין אחרנין לעילא, ואינון רקיעין פנימאין, דאקרון רקיעי החיות, דאינון רזא דשמא קדישא, ברזא דחיון רברבן עלאין.

ואלין אינון רזין דאתוון (ס"א רזין עלאין) עלאין ברזי דאורייתא, כללא דעשרין ותרין אתוון מחקקן רשימין, דנפקי מגו רקיעא עלאה תמינאה, דאיהו רקיע דעל גבי חיוון עלאין. והאי איהו דלית ליה חיזו, האי איהו טמיר וגניז לית ביה גוון, כל גוונין מניה נפקי, ביה לית גוון, לא אתחזי ולא אתגליא. האי איהו דאפיק כל נהורין, ביה לא אתחזי לא נהירו ולא חשוך ולא גוון כלל, בר נשמתין דצדיקיא דחמאן מגו רקיעא תתאה כמבתר כותלא, נהירו דאפיק ונהיר האי רקיעא עלאה, וההוא נהירו דלא פסק לית מאן דידע ליה, לית מאן דקאים ביה. מתחות דא, כל אינון רקיעין אתכלילו בשמא דא אקרי שמים, ואלין (ד"א דשמא קדישא) אקרון השמים, אינון דשמא עלאה אקרי בהון, אינון דשמא קדישא אתעטר בהון, ועל דא כתיב (תהלים קטו טז) השמים שמים ליהו"ה, לההוא גניזו דרקיעא עלאה דקאים   [דף ריג ע"ב]   עלייהו.

עד הכא רמז לשמא קדישא (נ"א רזא דשמים קדישין), דקודשא בריך הוא אקרי בשמהן, מכאן ולהלאה, לית חכים בסכלתנו דיכיל למנדע ולאדבקא כלל, בר נהירו חד זעיר בלא קיומא (נ"א קיומא דכלא) לאתיישבא ביה.

זכאה חולקיה מאן דעאל ונפק, וידע לאסתכלא ברזין דמאריה, ולאתדבקא ביה, ברזין אלין יכיל בר נש לאתדבקא במאריה, למנדע שלימו דחכמה ברזא עלאה.

כד פלח למאריה בצלותא, ברעותא בכוון לבא, אדבק רעותיה כנורא בגחלתא, ליחדא אינון רקיעין תתאין דסטרא דקדושה, לאעטרא לון בשמא חדא תתאה, ומתמן ולהלאה ליחדא אינון רקיעין עלאין פנימאין, למהוי כלהו חד, בההוא רקיעא עלאה דקיימא עלייהו.

ובעוד דפומיה ושפוותיה מרחשן, לביה יכוון, ורעותיה יסתלק לעילא לעילא, ליחדא כלא ברזא דרזין, דתמן תקיעו דכל רעותין ומחשבין, ברזא דקיימא באין סוף, ולכוונא בהאי בכל צלותא וצלותא בכל יומא ויומא, לאעטרא כל יומוי ברזא דיומין עלאין בפולחניה. בליליא ישוי רעותיה, דהא אתפטר מעלמא דא ונשמתיה נפקת מניה, ויהדר לה למארי דכלא, בגין דכל ליליא וליליא (ס"א ההיא נקודה קיימא לאכללא בגווה אינון נשמתין דצדיקייא).

רזא דרזין למנדע לאינון חכימי לבא, רקיעא דא תתאה, ברזא דההיא נקודה קיימא כמה דאמרן, ההוא רקיעא איהו כליל מעילא ומתתא, ויסודא דיליה לתתא, כהאי שרגא דסלקא נהורא אוכמא, לאתאחדא בנהורא חיורא, ויסודא דילה איהו לתתא בההיא פתילה במשחא. אוף הכי לתתא, ההיא נקודה ביממא אתכלילת מלעילא, ובליליא אתכלילת מתתא באינון נשמתין דצדיקיא. וכל מלין דעלמא אהדרו כלהו לעקרא ויסודא ושרשא דנפקו מניה, וכמה לילון זמינין לנטלא כל חד וחד מה דאתחזי ליה, כמה דאת אמר (תהלים טז ז) אף לילות יסרוני כליות.

נפשא אזלת ושטאת ותבת לההוא עקרא דאתחזי לה, גופא קאים שכיך כאבנא, ואהדר לההוא אתר דאתחזי ליה למשרי עליה, ובגין כך תב גופא לסטריה ונפשא לסטרה, גופא שרי עלוי רזא דסטרא אחרא, ובגין כך אסתאבו ידוי, ובעי לאסחאה לון כמה דאוקימנא.

דהא בליליא כלא תב לאתריה, ונשמתהון דצדיקיא סלקין ואתהדרן לאתרייהו, ואתעטרת (בהו) מאי דאתעטרת, ואתכלילת מכל סטרין, כדין סלקא יקרא דקודשא בריך הוא ואתעטר מכלא. בליליא שלטאן ממנן, דאתפקדו על אינון נשמתין דצדיקיא לסלקא לון לעילא, ולקרבא לון קרבן נייחא לגבי מאריהון, ההוא ממנא דאתפקד על כל אינון משריין, סורי"א שמיה, רב ממנא, כיון דנשמתא סלקא בכל אינון רקיעין, כדין מקרבין לה לגביה, וארח בה, כמה דאת אמר (ישעיה יא ג) והריחו ביראת יהו"ה, כמה דזמין מלכא משיחא למעבד בעלמא, ועל ידיה אעברו כלהו בפקדונא, על ידיה לאתקרבא להלאה.

וכלהו נשמתין כד אתקריבו לההוא אתר דאתקריבו, ואתחזון תמן, דא איהו רזא, כלהו נשמתין אתכלילו בההיא נקודה, ונטלא לון זמנא חדא, כמאן דבלע בליעו דמלה, ואתעברא כאתתא דמתעברא. רזא דא למארי מדין, כד האי נקודה אתעברת כאתתא דמתעברא, אתהני מההיא הנאותא דאתכלילת נשמתא מהאי עלמא, באינון עובדין ובההיא אורייתא דאשתדלת בה ביממא, ונטלא ההוא רעו דהאי עלמא, וביה אתהני בחדוה, ואתכלילת מכל סטרין.

לבתר אפיקת לון לבר, ואולידת לון כמלקדמין, ונשמתא איהי חדתא השתא כמלקדמין, ורזא דא (איכה ג כג) חדשים לבקרים, חדשים ודאי כמה דאתמר, מה טעם   [דף ריד ע"א]   אינון חדשים, בגין רזא דכתיב רבה אמונתך, רבה ודאי, דיכלא לאכללא לון ולאעלא לון לגווה, ואפיקת לון ואינון חדתין, ועל דא נקטא אחרנין מלעילא ביממא, זכאין אינון צדיקיא בעלמא דין ובעלמא דאתי.

אדהכי נהר יממא, אמר רבי אבא, נקום ונהך ונודה לרבון עלמא, קמו ואזלו וצלו, ולבתר אהדרו חברייא לגביה, אמרו ליה מאן דשרי, לסיים שבחא, זכאה חולקנא בארחא דא, דכל האי זכינא לאעטרא ליה לקודשא בריך הוא ברזין דחכמתא:

פתח רבי אבא ואמר, ויעש בצלאל את הארון עצי שטים וגו', הכא, אף על גב דכל רזין דמשכנא הא אוקמוה חברייא באדרא קדישא, הכא אית לאסתכלא, דהא רזא דא מתעטרא בכמה רזין למילף חכמתא.

ארון דא איהו רזא למיעל תורה שבכתב, ואתגניז ביה בשית לוחין, (ס"א ואתגניזו ביה שית לוחין ואינון שית מסחרין) מסחרין, ודא אקרי ארון.

כד סחרן אינון שית למהוי כחדא, כדין איהו גופא חד, לאעלא ביה רזא דאורייתא בשית סטרין, (שש קצוות) וארון לוחין אינון חמש, ועאלין ביה חמש ספרים, ואינון חמש אינון שית, בחד דרגא דאעיל בה בגניזו, דאקרי רזא דכלא, והאי איהו רזא דברית. כד עאל דא גו אינון חמש לוחין, כדין קיימא ארונא ואורייתא ברזא דתשע דרגין, דאינון תרין שמהן יהו"ה אלהי"ם. ולבתר קיימא לוחא חדא רזא עלאה דחפי על כלא, וההוא הוי רזא דההוא רקיעא דסחרא וחפי על כלא, וכלהו קיימי בגניזו. הכא אית לן לאסתכלא ולמנדע רזין דארונא, אית ארון ואית ארון, דא לקבל דא.

פתח ואמר (שמואל ב כד כג) הכל נתן ארונה המלך למלך וגו', וכי ארונה מלך הוה, ואף על גב דחברייא אוקמוה, אלא דוד דכתיב ביה (שם ה ח) כל מכה יבוסי ויגע בצנור וגו', ואיהו נטל ותפיש לירושלם, ומדידיה הוה, אמאי קנה בכספא. ואי תימא אף על גב דהוות ירושלם דידיה דדוד, ההוא אתר אחסנתיה דארונה הוה, כמה דהוה בנבות היזרעאלי, דאף על גב דשליט אחאב והוה מלכא, אצטריך למתבע לנבות ההוא כרם, אוף הכי דוד. אלא ודאי ארונה מלכא הוה, וההוא אתר ברשותיה הוה, והוה שליט עלוי, וכד מטא זמנא לנפקא מתחות ידיה, לא נפיק אלא בסגיאות דמא וקטולא בישראל, לבתר קאים ההוא מלאכא מחבלא על ההוא אתר, ותמן כד הוה קטיל וקאים בההוא אתר לא הוה יכיל, ותשש חיליה.

וההוא אתר אתר דאתעקד ביה יצחק הוה, דתמן בנה אברהם מדבחא ועקד ליה ליצחק בריה, כיון דחמא קודשא בריך הוא ההוא אתר, אתמלי רחמין, הדא הוא דכתיב (דה"א כא טו) ראה יהו"ה וינחם וגו', מהו ראה יהו"ה, חמא עקידת יצחק בההוא אתר, ותב ורחם עלייהו. מיד ויאמר למלאך המשחית רב עתה וגו', מהו רב, הא אוקמוה, טול הרב, אלא הכי הוא, כתיב הכא רב, וכתיב התם (דברים א ו) רב לכם שבת בהר הזה, אוף הכי נמי רב, רב לך למהוי האי אתר תחות ידך, שנין סגיאין הוה תחות ידך, מכאן ולהלאה רב, אהדר אתרא למאריה, ועם כל דא (בדמא) במותא וממונא נפק מתחות ידיה.

אמאי אקרי ארונה, אלא כתיב ארונה, וכתיב ארנן, בעוד דההוא אתר הוה תחות ידיה אקרי ארונה, ארון דסטרא אחרא, ועל דאתוספו ביה אתוון יתיר, הכי אצטריך לאתוספא לההוא רע עין רזא דסטרא אחרא, וההוא תוספת איהו גריעותא לגביה.

בסטר קדושה גרעין ליה אתוון ואתוסף קדושתיה, ודא רזא דכתיב (מלכים א ז כה) על שני עשר בקר, גרע מ"ם   [דף ריד ע"ב]   דלא כתיב שנים, אלא שני. ולסטרא אחרא יהבין ליה תוספת אתוון, דכתיב ויעש יריעת עזים לאהל על המשכן עשתי עשרה יריעות, תוספת אתוון, ואיהו גריעותא, ובסטרא דקדושה שני עשר ולא יתיר, והכא עשתי עשרה, וכלא איהו גריעו לגביה, והכי אצטריך לההוא רע עין, לאשלמא עיניה, ואיהו בגריעו, (כגוונא דא ארונה תוספת אתוון, ולא כתיב ארון).

תא חזי, סטרא דקדושה אקרי ארון הברית, וההוא ארון הברית אתחזי לגופא למיעל בה דיוקנא דאדם. ועל רזא דא אינון חסידי קדישין כד הוו מפטרי מהאי עלמא הוו אעלין לון בארון, דהא סטרא אחרא לא מתתקן בגופא, ולאו איהו בכללא דגופא דאדם, ובגין דא לא אתברון גופייא לההוא סטרא אחרא, בגין דלאו אינון בכללא דגופא דאדם.

ביוסף מה כתיב, (בראשית נ כו) ויישם בארון, תרין יודי"ן אמאי, אלא דאתחבר ברית בברית, רזא דלתתא ברזא דלעילא, ועאל בארונא, מאי טעמא, (ס"א תא חזי, סטרא דקדושה אקרי ארון הברית, וההוא ארון הברית אתתקן לאעלא ביה רזא דאורייתא, דאיהי רזא דיוקנא דגופא קדישא, כגוונא דא לתתא, אתתקן ארונא לאעלא ביה דיוקנא דגופא רזא דאדם, ומאן איהו דקאים ברזא דאדם, מאן דנטיר את קיימא קדישא.

ועל רזא דא אינון חסידי קדישין כד הוו מפטרי מהאי עלמא הוו אעלין לון בארונא, בגין דלא אתחזי למיעל בארונא אלא מאן דנטיר להאי ברית את קיימא קדישא, ביוסף מה כתיב, ויישם בארון), בגין דנטר ברית קדישא, ואתקיים ביה, להכי אתחזי לאעלא בארון, וכלא כדקא חזי.

בכה רבי אבא, ואמר ווי לבני עלמא דלא ידעי לההוא כסופא, ווי לההוא עונשא, דכל מאן דבעי עאל בארונא, בגין דלא אצטריך למיעל בארונא בר צדיק, דידע בנפשיה ואשתמודע בגרמיה דלא חטא בההוא ברית את קיימא קדישא מעולמוי, וקא נטיר ליה כדקא יאות, ואי לאו לא אצטריך ליה למיעל בארונא, ולמפגם ארונא.

רזא אצטריך לאתחברא באת קיימא קדישא, דאיהו רזא דאתחזי ליה ולא לאחרא, דהא ארון לא אתחבר אלא בצדיק דנטיר את קיימא קדישא.

ומאן דפגים ברית ועאל בארונא, ווי ליה דפגים ליה בחייוי, ווי ליה דפגים ליה במיתתיה, ווי ליה מההוא עונשא, ווי ליה דפגים את וארון קיימא קדישא, ווי ליה לההוא כסופא דנקמין מניה נקמת עלמין, נוקמא דעלמא דא ונוקמא דההוא פגימו, ורזא דא כתיב (תהלים קכה ג) כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים.

בשעתא דדיינין ליה בההוא עלמא, מסתכלן בעובדוי, אי הוה פגים רזא דברית קדישא דחתים בבשריה, והשתא פגים ארונא (דברית) דיליה, בהאי, הא לית ליה חולקא בצדיקיא, מסתכלן ביה ודיינין ליה ומפקי ליה לבר מכללא דאדם. כיון דאפקי ליה מכללא דאדם, אפקי ליה מכללא דכלהו אחרנין דאתעתדו לחיי עלמא, ויהבי ליה לההוא (ארון) סטרא דלא אתכליל ברזא דגופא דאדם, כיון דאתמסר לההוא סטרא ווי ליה דאעלין ליה בגיהנם, ולא נפיק מניה לעלמין, על דא כתיב (ישעיה סו כד) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו', אינון דאשתארו מכללא דאדם.

והני מילי כד לא עבד תיובתא שלימתא, תיובתא דאיהי אתחזייא לחפייא על כל עובדוי. ועם כל דא טב ליה דלא יעול בארונא, דהא כל זמנא דגופא קיים נשמתא אתדנת ולא עאלת לאתרה, בר אינון חסידי עליונין קדישין דאתחזון לסלקא בגופיהון, זכאה חולקהון בעלמא דין ובעלמא דאתי. בגין דלית חובה דקשיא קמי קודשא בריך הוא, כהאי מאן דמשקר ופגים להאי את קיימא קדישא, ודא לא חמי אנפי שכינתא, על חובא דא כתיב, (בראשית לח י) ויהי ער בכור יהודה רע בעיני יהו"ה, וכתיב (תהלים ה ה) לא יגורך רע.

מה כתיב הכא, ויעש בצלאל את הארון, וכי אמאי לא עבדו אינון חכימין דעבדו משכנא ית ארונא, אלא בצלאל סיומא דגופא דאיהו רזא דברית קדישא, ונטר ליה, ואיהו קאים בעדבא דחולקיה, איהו אשתדל בעובדא דיליה ולא אחרא, אתו כלהו חברייא ונשקו ליה.

כד מטו לגבי דרבי שמעון, וסדרו מלין אלין קמיה, כל מה דאתמר בההוא ארחא, פתח ואמר, (משלי ד יח) וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום,   [דף רטו ע"א]   האי קרא אתמר, אבל האי קרא אית לאסתכלא ביה, וארח צדיקים, ההוא ארחא דצדיקיא אזלי ביה איהו ארח קשוט, ארחא דקודשא בריך הוא אתרעי ביה, ארחא דאיהו אזיל קמייהו, וכל אינון רתיכין אתיין למשמע מלין דאינון ממללן ואמרי בפומייהו.

כאור נגה דנהיר ואזיל ולא אתחשך (ס"א כלל), כארח דאינון חייביא, דארח דלהון אתחשך תדיר, כמה דאת אמר (משלי ד יט) דרך רשעים כאפלה וגו'.

דבר אחר, וארח צדיקים, מה בין ארח לדרך, הא אוקמוה, אבל ארח הוא דהשתא אתפתח ואתגלייא, ואתעביד בההוא אתר ארח, דלא כתישו ביה רגלין מקדמת דנא, דרך, כמה דאת אמר (ישעיה סג ב) כדורך בגת, דכתשין ביה רגלין כל מאן דבעי.

ועל דא לצדיקיא קארי ארח, דאינון הוו קדמאי למפתח ההוא אתר, ולא על כל אתר איהו, אלא אף על גב דאחרנין בני עלמא אזלי בההוא אתר, השתא דאזלין ביה צדיקיא איהו אתר חדתא, דהשתא חדתא איהו ההוא אתר, כמה דלא אזיל ביה בר נש אחרא לעלמין, בגין דצדיקיא עבדין חדתא לכל ההוא אתר, בכמה מלין עלאין דקודשא בריך הוא אתרעי בהון. ותו דשכינתא אזלא בההוא אתר, מה דלא הות מקדמת דנא, ובגין כך ארח צדיקים אקרי, בגין דאתארח ביה אושפיזא עלאה קדישא, דרך איהו פתוח לכלא, וכתשין ביה כל מאן דבעי, אפילו אינון חייבין.

דרך, רזא דא, (שם מג יז) הנותן בים דרך, בגין דדריך ביה סטרא אחרא דלא אצטריך, ושליט לסאבא משכנא, ועל דא צדיקיא בלחודייהו קיימי ושלטי בההוא אתר דאקרי ארח כמה דאוקימנא, דרך פתוח לכלא, להאי סטרא ולהאי סטרא.

ואתון קדישי עליונין, ארח קדישא עלאה אזדמן לגבייכו, וארחתון ביה, ומלין מעליין עלאין (נ"א אלין) אתסדרו קמי עתיק יומין, זכאה חולקכון.


פתח רבי שמעון ואמר, (דברים לד ט) ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה וגו', בכמה אתר תנינן, דמשה אנפוי כאנפי שמשא, ויהושע כאנפי סיהרא, דלית נהורא לסיהרא, אלא נהורא דשמשא כד נהר לסיהרא, וסיהרא מגו שמשא אתמליא, וכד אתמליא כדין קיימא באשלמותא.

אשתלימותא דסיהרא מאן איהו, רזא דכלא, דאקרי דמות ברזא דשמשא עלאה יהו"ה, דהא בשמא דא לא קאים בר בזמנא דקיימא באשלמותא. דהא כמה שמהן אינון דאחסינא ואתקרי בהו כך, כפום שעתא דקיימא ביה, (וכפום שעתא דקיימא ביה), הכי אקרי בההוא שמא ממש, וכד קיימא ברזא דאשלמותא, ואשתלימת מכל סטרין, כדין אקרי יהו"ה, אשלמותא דילה כאשלמותא דלעילא, דירתא ברתא לאמה. והיינו (ד"א נהירו) בחמיסר יומין, דכתיב (ויקרא כג לד) בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה, וכתיב (שם כז) אך בעשור (יום) לחדש השביעי, וכלא רזא חדא.

כד קיימא עלמא דאתי ברזא דכל עשר אמירן על האי חדש, אקרי בעשור, וכד אתרשימת סיהרא באשלמותא חדא בינייהו, אקרי בחמשה עשר, דהא ה' אתחברת ואתחקקת בינייהו, ורזא דא י"ה. וכד קיימא בשמא דא כדין אתחבר בה', ואיהי אתוספא (ד"א, לגבי תתאי למיזן לון, ולמיהב לון טרפייהו, ואתוספא) איהי ברזא דאת ה' כמלקדמין, חדא לאתחקקא ולאתחברא ברזא דלעילא, וחדא למיהב מזונא לתתא, וכדין קיימא סיהרא באשלמותא לכל סטרין עילא ותתא, ברזא דשמא דא, למהוי כלא רזא חדא ושלימו חד.

יהושע, דא איהו רזא דאשלמותא דסיהרא, באלין אתוון בן נו"ן, נו"ן ודאי, דהא נ' רזא דסיהרא איהי, מלא, ברזא דאשלמותא דשמא קדישא, כדין איהו מלא רוח חכמה ודאי. בגין דנקודה עלאה דאיהי י', אתפשט ואפיק רוח, וההוא רוח עביד היכלא, וההוא רוח אתפשט ואתעביד שית סטרין, ההוא רוח אתפשט ברזא דכל אלין, ואמלי, ועביד היכלא לתתא, ואתמלי כלא, ואתעביד רזא   [דף רטו ע"ב]   דשמא קדישא באשלמותא חדא.

ובגין דא, יהושע מלא רוח חכמה, בגין כי סמך משה את ידיו עליו, דאיהו אריק ברכאן עליה, ואתמלי בירא מניה.

ואתון קדישי עליונין, כל חד מנייכו אתמלי רוח חכמה, וקיימא באשלמותא ברזין דחכמתא, בגין דקודשא בריך הוא הוא אתרעי בכו, ואסמיך ידוי עלייכו, זכאה חולקי דעיני חמו דא, וחמו שלימו דרוח חכמתא בכו.

פתח ואמר, כתיב (ויקרא יט כו) לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו, האי קרא אוקמוה, ורזא דמלה הכי, מאן דאכיל בלא צלותא דיצלי (ד"א קדם דאכיל) על דמיה, שקיל איהו כמנחש ומעונן, בגין דבליליא נשמתא סלקת (ואשתטחת) למחמי ברזא דיקירא עלאה, כל חד וחד כמה דאתחזי ליה, ואשתאר בר נש בההוא חילא דאשתתף (נ"א דאתפשט) גו דמא לאתקיימא גופא, ועם כל דא טעים טעמא דמותא.

וההוא חילא לא מתעתדא לאתערא גו ההוא חילא דנשמתא, ולקבלא ליה, וכד אתער בר נש, לאו איהו דכי, והא אוקימנא דסטרא אחרא שליט על אתר דקיימא בלא נשמתא, כיון דאתדכי במיא, ואף על גב דאשתדל בר נש באורייתא, (נ"א טעים טעמא דמותא, דסטרא אחרא שליט על אתר דקיימא בלא נשמתא, וכד אתער בר נש אף על גב דאשתדל באורייתא), ההיא נשמתא לא אתקיימת באתרה, ולא שלטא ביה בבר נש בר חילא דדמא בלחודוי דאקרי נפש, ההיא דאתפשטא בדמא תדיר והא אוקימנא. וכד יצלי בר נש צלותא דפלחנא דמאריה, כדין מתיישבא חילא דדמא באתריה, ואתגבר חילא דנשמתא, ואתיישבא על ההוא אתר, וכדין בר נש אשתלים קמי מאריה כמה דאצטריך, נפש לתתא, ורזא דמלה דנשמתא לעילא.

ועל דא מאן דצלי צלותא עד לא ייכול, קאים גרמיה כמה דאצטריך, וסלקא נשמתא על אתר מותבה כמה דאצטריך, ואי אכיל עד לא צלי צלותיה לאתיישבא דמא על אתריה, הא איהו כמנחש ומעונן, בגין דהא איהו ארחיה דמנחש, לסלקא לסטר אחרא ולמאכא סטרא דקדושה.

אמאי אקרי בר נש ההוא דאשתדל בההוא סטרא מנחש, על דאשתדל בההוא נחש לאתקפא חיליה ולאתגברא, ודא איהו כמאן דפלח לאלהים אחרים, וכן האי פלח לההוא חילא דדמא, ולא פלח ליה לקודשא בריך הוא, לאתקפא סטרא דנשמתא סטרא דקדושה. מעונן, דאשתדל בחובה ולא אשתדל בזכו, ואי תימא הא קיימא נ' באמצעיתא, הכי הוא ודאי, דהא לא יכלין לשלטאה בההוא סטרא אחרא, עד דאתערבי ביה ערובא דסטר קדושה כחוט חד דקיק, מאן דבעי לקיימא שקרא, יערב בה מלה דקשוט, בגין דיתקיים ההוא שקרא, ועל דא עון מלה דשקר הוא, ובגין לקיימא ליה, עאלין בה מלה דקשוט, ודא איהו נ', בדא מקיימי לההוא שקר, ומאן דלא צלי צלותא לקמי קודשא בריך הוא, עד לא ייכול על דמיה, כמנחש ומעונן.

צלותא דבר נש, כמה דאמרתון אתון קדישי עליונין, זכאה חולקכון, דהא בצלותא מתתקן גופיה ונפשיה דבר נש, ואתעביד שלים, צלותא איהי תקונין מתקנן, דמתתקנן כחדא, ואינון ארבע.

תקונא קדמאה, תקונא דגרמיה לאשתלמא, תקונא תניינא, תקונא דהאי עלמא, תקונא תליתאה, תקונא דעלמא לעילא, בכל אינון חילי שמיא, תקונא רביעאה, תקונא דשמא קדישא, ברזא דרתיכין קדישין, וברזא דעלמין כלהו עילא ותתא, בתקונא (דרזין דשמא קדישא) כדקא יאות.

תקונא קדמאה, תקונא דגרמיה, בגין דאצטריך לאתקנא גרמיה במצוה וקדושה, ולאתתקנא בקרבנין ועלוון לאתדכאה.

תקונא תניינא, בתקונא דקיומא דהאי עלמא בעובדא דבראשית, לברכא לקודשא בריך הוא על כל עובדא ועובדא, באינון (תהלים קמח ג ד) הללויה, הללוהו כל ככבי אור, הללוהו שמי השמים וגו', לקיימא קיומא דהאי עלמא, ועל דא בברוך שאמר, ברוך ברוך על כלא.

תקונא תליתאה, דאיהו תקונא   [דף רטז ע"א]   לעלמא לעילא, בכל אינון חיילי חיילין ומשריין, יוצר משרתים ואשר משרתיו וגו', והאופנים וחיות הקודש.

תקונא רביעאה, תקונא דצלותא, בתקונא דרזא דשמא קדישא, כדקא אמרתון זכאה חולקכון, והכא רזא דתקונא דשמא שלים, זכאה חולקי עמכון בהאי עלמא ובעלמא דאתי.

פקודי אורייתא דאמרתון בצלותא, ודאי הכי הוא, פתח ואמר, כתיב (דברים י כ) את יהו"ה אלהי"ך תירא אותו תעבד, וכתיב (ויקרא יט יד) ויראת מאלהי"ך, האי קרא אית למימר הכי, ויראת אלהי"ך, בגין דהא כתיב את יהו"ה אלהי"ך תירא, מהו מאלהי"ך.

אלא רזא איהו מאלהי"ך, ודאי מההוא אתר דאתחבר וסחרא למוחא דלגו, ודא איהו מאלהי"ך, דחילו דא למדחל ליה, דהא תמן שריא דינא, ואיהו דינא דאשתאיב מגו דינא דלעילא בהאי אתר.

(אית אשא ואית אשא), תלת גווני אשא הכא, אשא קדמאה, איהו אשא דקביל אשא בחדו, וחדאן דא בדא ברחימו. אשא תניינא, איהו אשא דכתיב ביה (יחזקאל א יג) ונגה לאש, דאתחזי ביה נגה, ודא איהו אשא דקיימא גו אשא פנימאה בחדו, כמה דאתמר. אשא תליתאה, איהו אשא (דלבר) דסחרא לההוא נגה, ובהאי אשא שארי דחילו דדינא לאלקאה חייביא.

ואף על גב דתנינן, דארבעה גווני אשא נינהו ואינון ארבע דאינון חד, אבל הכא בההוא אשא דקאמרן, שארי דחילו דדינא, ועל דא כתיב ויראת מאלהי"ך, מההוא עונשא דיליה, ובההוא יראה בעי לשואה רעותיה בדחילו ורחימו כחדא, למדחל בהאי סטרא, ולמרחם בהאי סטרא, ובאינון גוונין דקאמרן. וההוא דחילו להוי למדחל מעונשא, דמאן דעבר על פקודי אורייתא אתענש בההוא סטרא, דכד שארי ההוא סטרא לאלקאה, לא שכיך עד דשיצי ליה מהאי עלמא ומעלמא דאתי, ובגין כך בעי למדחל מהאי אשא, דדחילו שריא ביה. ומניה אתפשט אשא לבר דדחלא אחרא, ועל דא כתיב (שופטים ו י) לא תיראו את אלהי האמורי, דאסיר למדחל מניה, והאי אשא דדחילו דקאמרן איהו קדש, ואשתתף בקדושה, והאי איהו דסחרא לההוא נגה דקאמרן.

וההיא אשא אחרא דלבר, איהו דאתחבר בהאי לזמנין, ולזמנין אתעבר מניה ולא אתחבר בהדיה, וכד גרים דאתחבר בהאי, כדין הוא אשא דחשוך, ואחשיך וכסי נהירו דאלין אחרנין, וסימניך (יחזקאל א ד) ואש מתלקחת, ולא דקיימא תדיר, והא אתמר.

לבתר אהבה, כמה דאוקמוה, דאהבה שריא לבתר יראה, ורזא דמלה כיון דשארי יראה על רישיה דבר נש, אתער לבתר אהבה דאיהו ימינא, דמאן דפלח מגו אהבה, אתדבק באתר עלאה לעילא, ואתדבק בקדושה דעלמא דאתי, בגין דהא סליק לאתעטרא לאתדבקא בסטר ימינא.

ואי תימא דפולחנא דאיהו מסטרא דיראה לאו איהו פולחנא, פולחנא יקירא איהו, אבל לא סליק לאתדבקא לעילא, וכד פלח מאהבה, סליק ואתעטר לעילא ואתדבק בעלמא דאתי, ודא איהו בר נש דאזדמן לעלמא דאתי, זכאה חולקיה, דהא שליט על אתר דיראה, דהא לית מאן דשליט על דרגא דיראה, אלא אהבה רזא דימינא.

רזא דיחודא, דאצטריך ליה לההוא דאתחזי לעלמא דאתי, ליחדא שמא דקודשא בריך הוא, וליחדא שייפין, ודרגין עלאין ותתאין, לאכללא כלהו, ולאעלאה כלהו באתר דאצטריך, לקשרא קשראן, ודא איהו רזא דכתיב (דברים ו ד) שמע ישראל יהו"ה אלהינ"ו יהו"ה אחד.

ורזא דשמע, שם דסליק לע' שמהן, ודא כללא חדא, ישראל, ישראל סבא, בגין דאית זוטא, דכתיב (הושע יא א) נער ישראל ואהבהו, ודא איהו ישראל סבא, רזא חדא בכללא חדא, שמע ישראל, הכא אתכלילת אתתא בבעלה.

ולבתר דאתכלילו דא בדא בכללא חדא, כדין אצטריכו לייחדא   [דף רטז ע"ב]   שייפין, ולחברא תרין משכנין כחדא בכלהו שייפין, ברעו דלבא, לאסתלקא בדבקותא דאין סוף, לאתדבקא כלא תמן, למהוי רעותא חדא עלאי ותתאי.

ורזא דא יהיה, כמה דאת אמר (זכריה יד ט) יהיה יהו"ה אחד, ברזא דיהיה, י' ליחדא ולאתדבקא בה', דאיהו היכלא פנימאה לאתר (נ"א אתר) גניזו דהאי נקודה עלאה דאיהי י', ודא איהו רזא יהו"ה אלהינ"ו. אלין תרין אתוון (נ"א שמהן) דאינון י"ה, ולאכללא כל שייפין בההוא אתר דנפקו מניה, דאיהו היכלא פנימאה, לאתבא מלין לאתריה, לעיקרא ויסודא ושרשא דלהון, עד ההוא אתר דשרשא דברית. ולבתר אינון תרין אתוון אחרנין (דאיהו י"ה) ליחדא ולאתדבקא י' בה', י' איהו רזא דברית קדישא, והאי ה' איהו היכלא, אתר גניזו דהאי רזא דברית קדישא דאיהו י', ואף על גב דאוקימנא דאיהו ו' תניינא, אבל י' רזא דיליה ליחדא לון כחדא.

אחד, לייחדא מתמן ולעילא כלא כחדא, ולסלקא רעותא לאתקשרא כלא (מתתא לעילא) בקשורא חד, לסלקא רעותיה בדחילו ורחימו לעילא לעילא עד אין סוף, ולא ישתבק רעותא מכל אינון דרגין ושייפין, אלא בכלהו יסתלק רעותיה לאדבקא לון, ולמיהוי כלא קשורא חדא באין סוף. ודא הוא יחודא דרב המנונא סבא, דאוליף מאבוי ואבוי מרביה עד פומא דאליהו, ושפיר איהו, ויחודא בתקונא, ואף על גב דאנן אוקימנא להאי בכמה רזין, כלהו רזין סלקין לחד, אבל רזא דא אשכחנא בספריה, ושפיר איהו, ויחודא בתקונא, והא אנן ביחודא דרזא אחרא אתערנא מלין, ואיהו שפיר ויחודא כדקא חזי, והכי הוא, אבל יחודא דא יחודא בתקונא, ודא איהו יחודא דרב המנונא סבא.

ותו הוה אמר, מאן דרעותיה לאכללא כל רזין דיחודא במלה דאחד, שפיר טפי, ולהכי אנן מאריכין באחד, לסלקא רעותיה מעילא לתתא ומתתא לעילא, למהוי כלא חד, אבל ברזא דא יהי"ה סימנא (נ"א בעלמא) איהו להאי. והא דתנינן אחד, (למהוי ד') רזא עילא ותתא וארבע סטרין דעלמא, הכי הוא, ליחדא עילא ותתא כמה דאתמר, (ס"א ולארבע) וארבע סטרין דעלמא, אלין אינון רזא דרתיכא עלאה, לאתכללא כלא כחדא בקשרא חדא ביחודא חדא עד אין סוף, כמה דאוקימנא.

רזא לאדכרא יציאת מצרים לבתר, בגין דהות שכינתא בגלותא, ובזמנא דאיהי בגלותא, לאו איהו חבורא, לאתחברא דא בדא עלמא תתאה בעלמא עלאה, ולאתחזאה חירו דההיא גאולה, דהות בכמה אתין בכמה נסין דעבד קודשא בריך הוא, ואצטריך ההוא פורקנא לאתדכרא, ולאתחזאה דאף על גב דהות בגלותא השתא חירו אית לה, מיומא דאינון קשרין במצרים אשתריאו, ואינון אתין ונסין אתעבידו, ואצטריך לאחזאה חירו דילה, בגין דאתחברא בבעלה, ובגין לאסמכא גאולה לתפלה, למהוי כלא חד בלא פרודא, ולא לאתחזאה תרוכין, וסימנך (ויקרא כא ז) ואשה גרושה מאישה לא יקחו.

ואי תימא והא בגלותא איהי והא אתתרכת, לאו הכי, אלא ודאי בגלותא איהי לדיירא עמהון דישראל, ולאגנא עלייהו, אבל לא אתתרכת, והא שכינתא לא אתחזי בבית ראשון ובבית שני, עד דלא גלו ישראל סלקא לעילא, ולבתר איהי שויאת מדורה עמהון, אבל תרוכין לא הות לעלמין, ובגין דא בעי לאחזאה פורקנא דאית ביה ארבע גאולות.

ורזא הכא, בשעתא דנפקא שכינתא מגלותא דמצרים, תבעת מקודשא בריך הוא דיפרוק לה השתא ארבע זמנין, דאינון ארבע גאולות, לקבל ארבע גליות, בגין דתהא בת חורין, ולא תהא מתתרכא, ובההיא שעתא קיימא ואתפרקת ארבע גאולות בההיא יציאת מצרים, והשתא דאצטריכת בתקונהא לאתחברא בבעלה, אצטריך לאחזאה ההיא גאולת מצרים דאית בה ארבע גאולות, ועל דא אית   [דף ריז ע"א]   לאדכרא בההיא גאולה ארבע זמנין אמת אמת אמת אמת, עד עזרת אבותינו, דדא הוא עזרה וסמך לישראל כלהו, ומתמן ולהלאה ארבע זמנין אחרנין אמת אמת אמת, למהוי ארבע גאולות אלין בקיומא תקיף, בחותמא תקיף דגושפנקא דמלכא, ארבע גאולות כפולין בקיומא.

וכלהו בההיא יציאת מצרים, דאלו לא אשתכחו אינון ארבע גאולות בההיא יציאת מצרים, כל זמנא דלהוי גלותא לא אתחברת בתקונהא, לאתייחדא שמא קדישא, ועל דא אית לאדכרא גאולה דמצרים תדיר בכל קדושין דקודשא בריך הוא, בריך שמיה לעלם ולעלמי עלמיא. רזא דקדושה (דשמיה) הא אוקימנא, דהא בקדושה מתקדשי כלא עילא ותתא, וכל דרגין וכל רתיכין עלאין ותתאין, כלהו מתקדשי בקדושתא דא, ובקדושה דא אוקימנא רזין עלאין, לאינון מארי רזין דמסתכלין בקדושה דמאריהון, זכאה חולקהון.

רזא לממסר נפשא למאריה, שפיר איהו דקא אמרתון חבריא, זכאה חולקיכון, וזכאין עיני דחמו כך, דזכינא בחיי דמתערין מלין קדישין אלין בהאי עלמא, (ס"א בגין דכלהו) וכלהו כתיבי לעילא קמי מלכא קדישא.

פתח ואמר (מלאכי ג טז) אז נדברו יראי יהו"ה איש אל רעהו ויקשב יהו"ה וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי יהו"ה ולחשבי שמו, האי קרא אית לאסתכלא ביה, אז נדברו, אז דברו מבעי ליה, מאי נדברו, אלא נדברו לעילא מכל אינון רתיכין קדישין, וכל אינון חיילין קדישין, בגין דאינון מלין קדישין סלקין לעילא, וכמה אינון דמקדמי ונטלין לון קמי מלכא קדישא, ומתעטרן בכמה עטרין באינון נהורין עלאין, וכלהו נדברו מקמי מלכא עלאה.

מאן חמי חדוון, מאן חמי תושבחן, דסלקין בכל אינון רקיעין, כד סלקין מלין אלין (קמי מלכא קדישא), ומלכא קדישא מסתכל בהו ואתעטר בהו, ואינון סלקין (נ"א על רישיה והוו עטרה, ונחתין ויתבין וכו') ויתבין על חיקיה, ומשתעשע בהו, ומתמן סלקין על רישיה והוו עטרה, ועל דא אמרה אורייתא, (משלי ח ל) ואהיה שעשועים יום יום, והייתי לא כתיב, אלא ואהיה, בכל זמן ובכל עידן דמלין עלאין סלקין קמיה.

תרי זמני כתיב יראי יהו"ה יראי יהו"ה, אלא יראי יהו"ה לעילא יראי יהו"ה לתתא, יראי יהו"ה קיימין לתתא, ואינון מלין קיימין בדיוקניהון לעילא. ורזא דא אשכחנא בספרא דחנוך, דכל מלין דצדיקיא די בארעא, אינון מתעטרן וקיימין קמי מלכא, ומשתעשע בהו קודשא בריך הוא, ולבתר אינון נחתי וקיימין קמיה בדיוקנא דההוא צדיק דקאמר לון, ואשתעשע קודשא בריך הוא בההוא דיוקנא, ולבתר אכתיבו בספר זכרון לפניו, לקיימא קמיה בקיומא תדיר.

ולחושבי שמו, מאי ולחושבי שמו, הא אוקמוה, (אבל) כל אינון דמחשבי מלין דאורייתא, לאדבקא למאריהון ברזא דשמא קדישא, בגין למנדע ליה, ולאתתקנא חכמה דשמיה בלבייהו, דכתיב ולחושבי שמו, דהוא רזא דשמא קדישא.

כתיב (יחזקאל א כג) וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא, האי קרא הא אוקמוה, אבל וממעל לרקיע, בההוא רקיע לתתא כמה דאמרתון חברייא, זכאה חולקי וזכאה חולקכון, (בההיא רקיע לתתא), דהא ברקיעא דלעילא לית מאן דאסתכל ביה, ומלעילא מניה קיימא ההוא אבן ספיר, דהא אתערנא ביה ברזא דההוא מרגלית טבא יקירא, כמה דאוקימנא.

דמות כסא, ולא כתיב דמות הכסא, בגין דאית כסא ואית כסא, הכסא, עלאה טמירא גניזא דלא אתגליא, ולית מאן דקיימא ביה למנדע ולאסתכלא, ועל דא כתיב כסא סתמא, דא כסא דלתתא. דמות כמראה אדם, כיון דאמר דמות, אמאי כמראה, דהא סגי ליה דמות אדם, אלא דמות אדם דא איהו רזא עלאה, בההוא כבוד עלאה דיוקנא דאדם, אבל הא דאתוסף כמראה, לאכללא אינון דיוקנין דמלין דחכמתא, ואינון רזין דחכמתא   [דף ריז ע"ב]   דסלקן ומתעטרן לעילא, ולבתר קיימין בדיוקנא דאדם, בההוא דיוקנא דצדיקיא דמעטרין לון, ובכלהו אשתעשע קודשא בריך הוא בעטרוי.

ואתון חברייא, הא קודשא בריך הוא אשתעשעא השתא באינון מלין דקא אמריתו, מתעטרן בההוא ארחא, והא קיימתון קמי מאריכון בדיוקנייכו קדישין, דהא אנא בשעתא דחמינא לכו, ואסתכלנא בדיוקנייכו, חמינא בכו דאתון רשימין ברזא דאדם, וידענא דהא דיוקנא דלכון אתעתדא לעילא, והכי אזדמנן צדיקיא לזמנא דאתי, לאשתמודעא לעיניהון דכלא, ולאחזאה פרצופא קדישא לקמי כל עלמא, הדא הוא דכתיב (ישעיה סא ט) כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך יהו"ה.

אדהכי חמא לרבי יוסי דהוה מהרהר במילי דעלמא, אמר ליה יוסי, קום אשלים דיוקנך, דאת חד חסר בך, קם רבי יוסי וחדי במלין דאורייתא, וקם קמיה, אסתכל ביה רבי שמעון, אמר ליה רבי יוסי, השתא אנת שלים קמי עתיק יומין ודיוקנך שלים:

פתח ואמר, ויעש את ציץ נזר הקדש זהב טהור וגו', אמאי אקרי ציץ, אסתכלותא לאסתכלא ביה, ובגין דהוה קיימא על אסתכלותא דבר נש אקרי ציץ, וכל מאן דאסתכל ביה בההוא ציץ, אשתמודעא ביה. בציץ הוו אתוון דשמא קדישא, גליפן בגלופא ומחקקן ביה, ואי זכאה הוה ההוא דקיימא קמיה, אינון אתוון דמחקקן ביה גו דהבא הוו בלטין מתתא לעילא, וסלקין מההוא גליפו בנהירו, והוו נהרין באנפין דההוא בר נש, נציץ נציצו ביה ולא נצצין, בשעתא קדמיתא דאסתכל כהנא ביה, הוה חמי נהירו דאתוון כלהו באנפין, וכד הוה מסתכלא לעיינא ביה, לא הוה חמי מידי, אלא נהירו דאנפוי דנהיר כאלו ניצוצא דדהבא הוה נציץ ביה.

בר דכהנא הוה ידע חיזו דאסתכלותא קדמאה דהוה חמי לפום שעתא, דהא רעותא דקודשא בריך הוא הוה ביה בההוא בר נש, וידע דאיהו זמין לעלמא דאתי, בגין דחיזו דא נהרין עליה מלעילא, וקודשא בריך הוא הוה אתרעי ביה, וכד מסתכלין ביה לא חמאן מידי, בגין דחיזו דלעילא לא אתגליא אלא לפום שעתא. ואי קיימא בר נש קמי ההוא ציץ, ואנפוי לא אחזיין לפום שעתא חיזו קדישא, הוה ידע כהנא דהא איהו תקיף מצחא, ובעי לכפרא עליה, ולמבעי עלוי רחמין:

ויעש את ציץ נזר הקדש, רבי יהודה פתח קרא ברות, (רות ב ט) עיניך בשדה אשר יקצרון וגו', האי קרא אית לאסתכלא ביה, אמאי אצטריך הכא למכתב, אמר ליה רבי יצחק, אי הכי כמה קראין אינון באורייתא דאתחזיאו דלא אצטריכו למכתב, וחמינן דכלהו רזין עלאין, אמר רבי יהודה, האי קרא מאן דחמי ולא אסתכל ביה, כמה דלא טעים תבשילא דמי.

אלא רזא הכא, וברוח קדשא אתמר, בגין דחמא בעז דיינא דישראל, ענוותנותא דההיא צדקת, דלא מסלקא עינא למחמי באתר אחרא אלא לקמה, וחמאת כל מה דחמאת בעינא טבא, ותוקפא דמצחא לא הוה בה, שבח עינהא. בגין דאית עיינין דבגינהון לא שלטא ברכתא בההוא אתר, ואיהו עינא טבא חמא בה, דכל מה דאסתכלת הוה בעינא טבא, ותו דחמא דהוה אצלח בידהא, כל מה דהות לקטא אתוסף בחקלא, ובעז אסתכל דרוחא קדישא שריא עלה, כדין פתח ואמר, עיניך בשדה אשר יקצרון וגו', אי תימא בגין אינון לקטין כל אינון אחרנין, היך אמר דתהך אבתרייהו, לא אצטריך למכתב אלא ולקטת אחריהן, מאי והלכת אחריהן, אלא בגין עינהא קאמר, עינהא דהוו גרמין ברכתא לקטין סגיאין, ועל דא והלכת אחריהן, בתר עיניך, כל שאר בני עלמא לית להו   [דף ריח ע"א]   רשו למיהך בתר עינוי, ואנת לבתר עיניך, דעיניך גרמין ברכאן סגיאין.

דבר אחר עיניך בשדה אשר יקצרון, בעז חמא ברוח קודשא דזמינין לנפקא מינה מלכין עלאין שליטין, דאינון עיינין דכלא, כמה דהות תמר, דכתיב בה (בראשית לח) ותשב בפתח עינים, אתישבת בפתחא דנפקין מינה מלכין שליטין עלאין, דאקרון עיינין, כמה דאת אמר (במדבר טו כד) אם מעיני העדה, כמה דכל שייפי גופא לא אזלין אלא בתר עיינין, ועיינין אינון מנהגין לכל גופא, אוף הכי מלכין וסנהדרין וכל אינון שליטין, כלא אזלין אבתרייהו, (ס"א כמה דאזלין שייפין בתר עיינין), ובגין כך אמר לה עיניך, אלין מלכין ושליטין דזמינין למיפק מינה.

בשדה, מאן שדה, דא ציון וירושלם, דכתיב (מיכה ג יב) ציון שדה תחרש, וכתיב (בראשית כז כז) כריח שדה אשר ברכו יהו"ה, דא ירושלם, ועל דא כתיב עיניך בשדה, דאינון עיינין דילה דזמינין למיפק מינה, לא יהון שליטין אלא בשדה. אשר יקצרון, דהא מההוא שדה הוו נקטין כל בני עלמא תורה ונהורא דנהיר, דכתיב (ישעיה ב ג) כי מציון תצא תורה. והלכת אחריהן, באלין עובדין דכשרן דאנא חמינא בך. הלא צויתי את הנערים וגו', כמשמע דיליה, בגין דאתתא דעתהא קלה. וצמית, לישנא דנקיות נקט, וצמית, דאי תיאובתיך לאדבקא בבר נש, לקיימא זרעא בעלמא, והלכת אל הכלים, אלין אינון צדיקיא דאקרון כלי יהו"ה, דכתיב (שם נב יא) הברו נשאי כלי יהו"ה, דזמינין צדיקייא לאייתאה לון כל עלמא דורונא למלכא משיחא, ואינון כלי יהו"ה, מאנין דקודשא בריך הוא אתהני בהו, אלין אינון מאנין תבירין, תבירין אינון בהאי עלמא בגין לקיימא אורייתא, ושימושא דקודשא בריך הוא אשתמש בהו, לא אשתמש אלא מגו הני כלים, וכד תתדבק בהו, ושתית וגו'.


רבי יוסי פתח ואמר, (רות ג ז) ויאכל בעז וישת וייטב לבו, מהו וייטב לבו, דבריך על מזוניה, ואוקמוה, ודא איהו רזא, דמאן דמברך על מזוניה, דא אוטיב ללביה, ומאן אוטיב (נ"א ומאן איהו), כמה דכתיב (תהלים כז ז) לך אמר לבי, וכתיב (שם עג כו) צור לבבי וגו', ובגין דברכת מזונא חביבא קמי קודשא בריך הוא, כל מאן דבריך על שבעא, אוטיב וחדי לאתר אחרא, וסימנך סעודתי דשבת, דאתר אחרא אתהני מההיא ברכה דשבעא וחידו, והכא אתהני מההוא ברכה דשבעא (נ"א, דההוא צדיק בעז, ודא וייטב לבו).

מאי טעמא, בגין דמזונא איהו קשה קמי קודשא בריך הוא, ההוא אתר, וכיון דבר נש אכיל ושתי וקא מברך, ההיא ברכתא סלקא, ואתהני מאינון מלין דשבעא דסלקין, ואשתכח דאתהני ממזונא מתתא ומלעילא, ודא איהו רזא דבין חברייא.

רזא בחול לא אתהני ההוא אתר אלא מאינון מילין דסלקין מגו שבעא, וכלהו מילין מתעטרן ורוון ושבעין בחדו, וההוא אתר אתהני מנייהו.

בשבת איהו רזא אחרא, במזונא ממש, ובההוא חדוה דמזונא דמצוה דשבת, ובכלא אשתכח כלילא מעילא ותתא, ורזא דא (דה"א כט יד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך, ודאי בהנאותיה דא, ובההוא חדוה דמזונא דמצוה דשבת, כמה דאוקמוה. מאן דמברך לקודשא בריך הוא מגו שבעא, בעי לכוונא לביה ולשואה רעותיה בחדוה, ולא ישתכח עציב, אלא דיברך בחדוה ברזא דא, ולישוי רעותיה, דהא איהו יהיב השתא לאחרא בחדוה בעינא טבא, וכמה דאיהו מברך בחדוה ובעינא טבא, הכי יהבין ליה בחדוה ובעינא טבא, ובגין כך לא ישתכח עציב כלל, אלא בחדוה, ובמילין דאורייתא, וישוי לביה ורעותיה למיהב ברכה דא ברזא דאצטריך.

רזא הכא, ארבע רתיכין שליטין בארבע סטרין, ומשריין, אתזנו מההיא ברכתא דשבעא, ובאינון מלין דברוך אתה, אתהני ואתרבי ואתעטר ביה, ומאן דמברך אצטריך רעותא בחדוה ובעינא טבא, ועל דא כתיב (משלי כב ט) טוב עין הוא יבורך, והכא שפיל לסיפיה דקרא, דכתיב כי נתן מלחמו לדל, דאי לא תימא הכי, האי קרא לאו רישיה סיפיה, ולאו סיפיה רישיה, אלא טוב   [דף ריח ע"ב]   עין כמה דאוקימנא, הוא יברך ודאי, בעינא טבא בחדוה, ולאו איהו למגנא לברכא בחדוה, דהא מההיא ברכתא ומההוא חידו נתן מלחמו לדל, אתר דאצטריך לאתזנא מכל סטרין, אתר דלית ליה מגרמיה כלום, אתר דאתהני מכל סטרין, ואתכליל מכל סטרין, מלין אלין לא אתמסרו אלא לחכימין, דידעין רזין עלאין וארחין דאורייתא.

תא חזי, בעז טב עינא הוה, תוקפא דמצחא לא הוה ביה לעלמא, מה כתיב (רות ג ז) ויבא לשכב בקצה הערמה, רזא דכתיב (שיר ז ג) בטנך ערמת חטים.

מהכא אוליפנא, כל מאן דמברך ברכת מזונא כדקא יאות, בחדוה ברעותא דלבא, כד סליק מהאי עלמא, אתר אתתקנא ליה גו רזין עלאין בהיכלין קדישין, זכאה איהו בר נש דנטיר פקודי דמאריה, וידע רזא דלהון, דלית לן פקודא ופקודא באורייתא דלא תליין ביה רזין עלאין, ונהורין וזיוין עלאין, ובני נשא לא ידעי ולא משגיחין ביקרא דמאריהון, זכאה חולקהון דצדיקיא אינון דמשתדלי באורייתא, זכאין אינון בעלמא דין ובעלמא דאתי.

תא חזי, דהא אמרו דכל אינון תקיפי מצחא דלית להו כסופא, לית להון חולקא בעלמא דין ובעלמא דאתי, כל אינון תקיפי מצחא דהוו בהו בישראל, כד הוו מסתכלן בההוא ציץ, הוו מתברן לבייהו, ומסתכלן בעובדייהו, בגין דציץ על את הוה קאים, וכל מאן דמסתכל ביה הוה מכסיף בעובדוי, ועל דא ציץ מכפרא על אינון תקיפי אנפין תקיפי מצחא.

אתוון דרזא דשמא קדישא דהוו גליפין על ציצא, הוו נהרין ובלטין ונצצין, כל מאן דהוה מסתכל בההוא נציצו דאתוון, אנפוי נפלין מאימתא, והוה אתבר לביה, וכדין ציצא מכפרא עלייהו, כגוונא דא, כיון דאיהו גרים לתברא לביה ולאתכנעא מקמי מאריה.

כגוונא דא קטרת, כל מאן דארח בההוא תננא, כד סליק ההוא עמודא מההיא מעלה עשן, הוה מברר לביה בברירו (דנהירו בחדוה), למפלח למאריה, ואעבר מניה זוהמא דיצר הרע, ולא הוה ליה אלא לבא חדא לקבל אבוה דבשמיא, בגין דקטרת תבירו דיצר הרע איהו ודאי בכל סטרין, וכמה דציץ הוה קאים על ניסא, אוף קטרת, דלית לך מלה בעלמא למתבר ליה לסטרא אחרא בר קטרת.

תא חזי מה כתיב, (במדבר יז יא) קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטרת, מאי טעמא, כי יצא הקצף מלפני יהו"ה החל הנגף, דהא לית תבירו לההוא סטרא בר קטרת, דלית לך מלה חביבא קמי קודשא בריך הוא כקטרת, וקיימא לבטלא חרשין ומלין בישין מביתא, ריחא ועשנא דקטרת דעבדי בני נשא, בההוא עובדא איהו מבטל, כל שכן קטרת.

מלה דא גזרה קיימא קמי קודשא בריך הוא, דכל מאן דאסתכל וקרי בכל יומא עובדא (נ"א פרשתא) דקטרת, ישתזיב מכל מלין בישין וחרשין דעלמא, ומכל פגעין בישין, ומהרהורא בישא, ומדינא בישא ומותנא, ולא יתזק כל ההוא יומא, דלא יכיל סטרא אחרא לשלטא עליה, ואצטריך דיכוון ביה.

אמר רבי שמעון, אי בני נשא הוו ידעי כמה עלאה איהו עובדא דקטרת קמי קודשא בריך הוא, הוו נטלי כל מלה ומלה מניה, והוו סלקי לה עטרה על רישייהו ככתרא דדהבא, ומאן דאשתדל ביה, בעי לאסתכלא בעובדא דקטרת, ואי יכוון ביה בכל יומא, אית ליה חולקא בהאי עלמא ובעלמא דאתי, ויסתלק מותנא מניה ומעלמא, וישתזיב מכל דינין דהאי עלמא, מסטרין בישין ומדינא דגיהנם ומדינא דמלכו אחרא.

בההוא קטרת כד הוה סליק תננא בעמודא, כהנא הוה חמי אתוון דרזא דשמא   [דף ריט ע"א]   קדישא פרישאן (נ"א פרחין) באוירא, וסלקו לעילא בההוא עמודא, לבתר כמה רתיכין קדישין סחרין ליה מכל סטרין, עד דסליק בנהירו, וחדוה וחדי למאן דחדי, וקשר קשרין לעילא ותתא, ליחדא כלא והא אוקימנא, ודא מכפר על יצר הרע, ועל עבודה זרה דאיהו סטרא אחרא והא אוקמוה:

פתח ואמר, (שמות ל א) ועשית מזבח מקטר קטרת וגו', האי קרא אית לאסתכלא ביה, בגין דתרין מדבחין הוו, מדבחא לעלוון, ומדבחא דקטרת בוסמין, דא לבר, ודא לגו, האי מדבחא דקטרת דאיהו פנימאה, אמאי אקרי מזבח, והא לא דבחין ביה דבחין, ומזבח על דא אקרי. אלא בגין דבטיל וכפית לכמה סטרין בישין, ובגין דההוא סטרא בישא כפית, לא יכיל לשלטאה, ולא למהוי קטיגורא, ועל דא אקרי מזבח.

כד ההוא סטרא בישא הוה חמי (ס"א עמודא דעשנא) עשנא דקטרת דסליק, אתכפיא וערק, ולא יכיל לקרבא כלל למשכנא, ובגין דלא אתזכי, ולא אתערב בההוא חדוה דלעילא בר קודשא בריך הוא בלחודוי, בגין דחביבא כל כך, לא קאים ההוא מזבח אלא (ד"א פנימאה) לגו, דהאי איהו מזבח דברכאן אשתכחו ביה, ועל דא סתים מעינא.

מה כתיב באהרן, (במדבר יז) ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה, דכפית ליה למלאך המות, דלא יכיל לשלטאה כלל, ולא למעבד דינא. סימנא דא אתמסר בידנא, די בכל אתר דקאמרי בכוונה ורעותא דלבא עובדא דקטרת, דלא שלטא מותנא בההוא אתר, ולא יתזק, ולא יכלין שאר עמין לשלטאה על ההוא אתר.

תא חזי מה כתיב, מזבח מקטר קטרת, כיון דכתיב מזבח, אמאי אקרי מקטר קטרת, אלא בגין דנטלי מהאי אתר לאקטרא, כמה דעבד אהרן. תו, מזבח אצטריך לאקטרא, לקדשא ליה בההוא קטרת, ועל דא מקטר קטרת. תו מקטר קטרת, כתרגום לאקטרא קטרת, דהא אסיר לאקטרא באתר אחרא קטרת, בר ממחתה (נ"א ממחתה דיום הכפורים).

תא חזי, האי מאן דדינא רדיף אבתריה, אצטריך להאי קטרת, ולאתבא קמי מאריה, דהא סיועא איהו לאסתלקא דינין מניה, ובהאי ודאי מסתלקין מיניה, אי הוא רגילא בהאי, לאדכרא תרין זמנין ביומא בצפרא וברמשא, דכתיב (שמות ל ז) קטרת סמים בבקר בבקר, וכתיב (שם ח) בין הערבים יקטירנה, ודא איהו קיומא דעלמא תדיר, דכתיב (שם) קטרת תמיד לפני יהו"ה לדורותיכם, ודאי הוא קיומא דעלמא לתתא, וקיומא דעלמא לעילא. בההוא אתר דלא אדכר בכל יומא עובדא דקטרת, דינין דלעילא שריין ביה, ומותנין סגיאו ביה, ועמין אחרנין שלטין עליה, בגין דכתיב קטרת תמיד לפני יהו"ה, תמיד איהו קיימא לפני יהו"ה, יתיר מכל פלחנין אחרנין, חביבא איהו עובדא דקטרת, דהוא יקיר וחביב קמי קודשא בריך הוא, יתיר מכל פלחנין ורעותין (נ"א ועובדין) דעלמא, ואף על גב דצלותא איהי מעליא מכלא, עובדא דקטרת הוא יקיר וחביב קמי קודשא בריך הוא.

תא חזי, מה בין צלותא לעובדא דקטרת, צלותא אתקינו לה באתר דקרבנין דהוו עבדי ישראל, וכל אינון קרבנין דהוו עבדין ישראל, לאו אינון חשיבין כקטרת.

ותו מה בין האי להאי, אלא צלותא איהו תקונא לאתקנא מה דאצטריך, קטרת עביד יתיר, מתקין, וקשיר קשרין, ועביד נהירו יתיר מכלא, ומאן איהו, דאעבר זוהמא, ואידכי משכנא, וכלא אתנהיר ואתתקן, ואתקשר כחדא.

ועל דא בעינן לאקדמא עובדא דקטרת לצלותא בכל יומא ויומא, לאעברא זוהמא מעלמא, דאיהו תקונא דכלא בכל יומא ויומא, כגוונא דההוא קרבנא חביבא דאתרעי ביה קודשא בריך הוא.

מה כתיב במשה, (שם לד) ויאמר יהו"ה אל משה, קח לך סמים נטף וגו', אף על גב דאוקמוה, אבל מאי שנא בעובדא דא יתיר מכל מה דאמר ליה, אלא קח לך, להנאתך ולתועלתך, בגין דכד אתתא אתדכאת, הנאותא דבעלה איהו, ורזא דא קח לך סמים, לאעברא זוהמא, לאתקדשא אתתא בבעלה, זכאה חולקיה   [דף ריט ע"ב]   דמשה.

כגוונא דא, (ויקרא ט ב) קח לך עגל בן בקר דאתמר לאהרן, לכפרא על חוביה, על ההוא עגל דאיהו גרים לון לישראל. ועל דא כתיב במשה, קח לך, להנאתך ולתועלתך, (וכן אוקמוה בפסל לך, מההוא פסולת דלוח אבנא נתעשר משה, אוף הכי לך, להנאתך ולטובתך).

קטרת, קשיר קשירו, נהיר נהירו, ואעבר זוהמא, וד' אתחבר בה' (ד"א, אד' אתעביד ה'), ה' אתחבר בו', ו' סליק ואתעטר בה', ה' אתנהיר בי', וכלא סליק רעותא לאין סוף, והוי כלא קשירו חד, ואתעביד חד קשירו ברזא חדא, דאיהו קשרא עלאה דכלא.

מכאן ולהלאה, כיון דכלא אתקשרא בהאי קשרא, אתעטר כלא ברזא דאין סוף, ורזא דשמא קדישא אתנהיר ואתעטר בכל סטרין, ועלמין כלהו בחדוה, ואתנהירו בוצינין, ומזונין וברכאן אשתכחו בכל עלמין, וכלא ברזא דקטרת, ואי זוהמא לא אתעבר, כלא לא אתעביד, דכלא בהאי תלייא.

תא חזי, קטרת איהו קדמאה תדיר קדים לכלא, ובגיני כך עובדא דקטרת אצטריך לאקדמא לצלותא בשירין ותושבחן, בגין דכל דא לא סלקא, ולא אתתקן ולא אתקשר, עד דאתעבר זוהמא, מה כתיב (ויקרא טז טז) וכפר על הקדש וגו', בקדמיתא ולבתר ומפשעיהם לכל חטאתם, ועל דא בעינן לכפרא על קודשא, ולאעברא זוהמא, ולאתדכאה קודשא, ולבתר שירין ותושבחאן וצלותין, כלא כדקאמרן.

זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי, דהא אינון ידעין לתקנא תקונא דלעילא ותתא, כדבעינן לתקנא תקונא מתתא לעילא, עד דאתקשר כלא כחדא בקשורא חד, בההוא קטורא (ס"א קשורא) עלאה, כד בעינן לתקנא (תקונין דלתתא, בעינן לתקנא) בתקונא דאתוון רשימין, דקודשא בריך הוא אתקרי בהון.

רבי שמעון ורבי אלעזר בריה, הוו יתבי ליליא חד ולעאן באורייתא, אמר רבי אלעזר לרבי שמעון אבוי, הא כתיב (בראשית ג טז) ואל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך, בעצב תלדי בנים, ואל אישך תשוקתך וגו', ואוליפנא דדא איהו רזא עלאה, תינח לתתא, אבל איהו כגוונא דלעילא מאי איכא למימר.

פתח רבי שמעון ואמר, (תהלים מב ב) כאיל תערג על אפיקי מים, האי קרא אוקמוה, אבל חיה חדא אית בעלמא, ואיהי שלטא בשולטנא על אלף מפתחן בכל יומא, ואיהי נוקבא, ותיאובתה (דילה) תדיר על אפיקי מים, למשתי ולאתרוואה מצחותא, דכתיב כאיל תערוג וגו'. הכא אית לאסתכלא, בקדמיתא כתיב כאיל, ולא כתיב כאילת, ולבתר תערוג, ולא כתיב יערוג, אבל רזא דא, דכר ונוקבא תרוייהו כחדא.

והאי נוקבא תערוג על אפיקי מים, ואיהי מתעברא מן דכורא, וקשי עלה, דהא על דינא קיימא, וכד אולידת, קודשא בריך הוא זמין לה חד חויא עלאה רברבא, ואתי ונשיך לגבי ההוא אתר, ואולידת, ורזא דא, הרבה ארבה עצבונך והרונך, בגין דאיהי מתחלחלא בכל יומא, ובעציבו על עובדין דעלמא, בעצב תלדי בנים, בעצב, דא רזא דחויא, דעציב אנפיהון דעלמא.

ואל אישך תשוקתך, כמה דאת אמר, תערוג על אפיקי מים, והוא ימשל בך, הא אוקימנא רזא, דאיהו שליט עלה, וכל דא למה, בגין דאמרה סיהרא כמה דתנינן, ובגיני כך אזעירת נהוראה, ואזעירת שלטנהא, ולית לה רשו מגרמה, בר כד יהבין לה חילא.

בעצב תלדי בנים, כמה דאוקימנא, ואי תימא אמאי אצטריך חויא לדא, אלא דא פתח ארחא, לנחתא כל אינון נשמתין דעלמא, דאלמלא לא פתח אורחין לנחתא לתתא, לא ישרי בגויה דבר נש.

מה כתיב (שם ד ז) לפתח חטאת רובץ, מאי לפתח, לההוא פתח דאתעתדא לאולדא, לאפקא נשמתין לעלמא, איהו קאים לגבי ההוא פתח, וכל אינון נשמתין דאצטריכו לנחתא בגופין קדישין, לא קאים איהו לההוא פתח, ולית ליה רשו בהאי נשמתא, ואי לאו הא חויא נשיך, ואסתאב ההוא אתר, ולאו איהי נשמתא דאתדכיא, והכא איהו רזא עלאה, בעצב תלדי בנים, רזא דא דא נחש, דהא   [דף רכ ע"א]   עמיה אולידת נשמתין בגין דדא איהו על גופא ודא על נשמתא, ותרווייהו דא בדא. דא נקיט נשמתא ודא נקיט גופא. וזמינא דא חויא לאולדא כל אינון גופין עד דלא ייתי זמנא דיליה הדא הוא דכתיב (ישעיה סו) בטרם תחיל ילדה. זמנא דחויא לאולדא בשבע שנין. והכא בשית מה דלאו איהו זמניה, ובההוא זמנא דאוליד לון מההוא לידה ימות דכתיב (שם כה) בלע המות לנצח. וכתיב (שם כו) יחיו מתיך נבלתי יקומון.

אמר רבי שמעון בההוא זמנא דיתערון מתי עלמא ויתעתדון בארעא קדישא יקומון חיילין חיילין כלהו על ארעא דגליל, בגין דתמן זמין מלכא משיחא לאתגלאה, בגין דאיהו חולקיה דיוסף. ותמן אתברו (נ"א אתחרב) בקדמיתא, ומתמן שארו לאגלאה מכל אתרייהו ולאתבדרא ביני עממיא, כמה דאת אמר (עמוס ו) ולא נחלו על שבר יוסף.

ואמאי יקומון תמן, בגין דאיהו חולקיה דהוא דאשתוי בארונא, דכתיב (בראשית נ) ויישם בארון במצרים. ולבתר אתקבר בארעא קדישא דכתיב (יהושע כד) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל מצרים קברו בשכם.

ודא איהו דקאים בקיומא דברית יתיר מכלא. ובההוא זמנא דיתערון כלהו חיילין חיילין כלהו יהכון דא לחולק אבהתהון ודא לחולק אבהתהון, דכתיב (ויקרא כה) ושבתם איש אל אחוזתו, וישתמודעון דא לדא, וזמין קב"ה לאלבשא לון לכל חד וחד לבושי מרקמן, וייתו כלהו וישבחון למאריהון בירושלם, ויתחברון תמן אוכלוסין אוכלוסין, וירושלם יתמשך לכל סטרין.

יתיר ממה דאתמשך כד אתחברו תמן מגלותא. כיון דיתחברון וישבחון למאריהון קודשא בריך הוא יחדי עמהון הדא הוא דכתיב (ירמיה לא) ובאו ורננו במרום ציון. ולבתר ונהרו אל טוב יהו"ה וגו', כל חד וחד לחולקיה וחולק אבהתוי. ואחסנתהון דישראל תהא עד (נ"א רמתא דרומא) דמטא דרומאי. ותמן ילפון אורייתא והא אוקמוה וכתיב (ישעיה כו) הקיצו ורננו שוכני עפר וגו':