ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/ספר ויקרא/פרשת קדושים

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרשת קדושים יש בה חמישים ואחת מצות. שלש עשרה מצות עשה, ושלשים ושמנה מצות לא תעשה


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/ריב (עריכה)

לירא מהאבות, כלומר שיתנהג האדם עם אמו ואביו הנהגה שאדם נוהג עם מי שיירא ממנו, שנאמר (ויקרא יט, ג): "איש אמו ואביו תיראו". ולשון ספרא (ספרא על ויקרא, יט ג): אי זהו מורא? לא ישב במקומו ולא ידבר במקומו ולא סותר את דבריו.

משרשי המצוה כתבתי במצות כיבוד האבות בפרשת וישמע יתרו (מצוה לג).

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין לא.) עד היכן מוראת אב ואם? שאפילו הכוהו וירקו בפניו, לא יכלים אותן. ואף על פי כן ציוו חכמים לבל יכה אדם בנו הגדול, לפי שיש בדבר משום "ולפני עור לא תתן מכשול" (שם, יד) (מצוה רלב) ומנדין על כך. ואמרו זכרונם לברכה (קידושין לא:) בחומר מצוה זו, שאפילו נטרפה דעת האב והאם, שישתדל הבן לנהוג עמהם דרך כבוד לפי דעתם. אבל אם נשתטו ביותר, יכול להניחם ויצוה אחרים עליהם להנהיגם כראוי אם יש לו.

והממזר חייב בכבוד האבות ומוראם, אע"פ שפטור מן המשפט על מכתם וקללתם. והורונו זכרונם לברכה (ב"מ לב, א) בענין זה שאם יצוו האבות לעבור על דברי תורה, ואפילו על מצוות דרבנן, שאין שומעין להם. ויתר פרטיה במקומות בתלמוד, והרוב בקדושין לפי דעתי.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה והיקל ביראתם ביטל עשה זה, אלא אם כן עשה מדעת האב ובמחילתו, שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/ריג (עריכה)

שלא לפנות אחר עבודה זרה לא במחשבה ולא בדיבור ולא בהבטה[עריכה]

שלא לפנות אחר עבודה זרה במחשבה או בדבור ולא אפילו בראייה לבד, כדי שלא יבוא מתוך כך לעבוד אותה, שנאמר (ויקרא יט, ד): "אל תפנו אל האלילים". ואמרו זכרונם לברכה בספרא (קדושים פרשה א מ"יא) אם פונה את אחריהם את עושה אותם אלוהות, כלומר אם אתה מתעסק בעניניה כלומר להרהר אחרי השגעונות אשר יאמרו המאמינים בה, שמזל פלוני או כוכב פלוני יעשה פעולה כן, וכן בקטורת פלונית או בעבודה פלונית, או תביט תמיד בצורות שעושין עובדיה כדי לדעת איכות עבודתה, מכל זה יהיה סיבה שתהיה נפתה אחריה ותעבדה.

ובפירוש נאמר שם בספרא שאפילו ההבטה לבד אסורה, שאמרו שם רבי יהודה אומר אל תפנה לראותן, והענין מן הטעם שאמרנו שהוא סיבה לטעות אחריה, וכן כדי שלא יבטל חלק מהזמן ויתעסק באותן ההבלים, והאדם איננו נברא רק לעסוק בעבודת בוראו.

וזהו שאמרו זכרונם לברכה בשבת פרק שואל אדם מחבירו (דף קמט.) ודיוקני עצמה אפילו בחול אסור להסתכל בה, משום שנאמר "אל תפנו אל האלילים", מאי תלמודא אמר רבי יוחנן אל תפַנו אֵל מדעתכם.

ונכפל לאו זה, כלומר באיסור המחשבה בעבודה זרה, במקום אחר, שנאמר (דברים יא, טז): "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם וגו'", כלומר שאם ירבה לבך לחשוב בה יהיה סיבה לנטותך מן הדרך הישרה ולהתעסק בעבודתה. ועוד נאמר בזה הענין (שם ד, יט) "ופן תשא עיניך השמימה וראית וגו'", שאין הענין שלא ישא האדם ראשו ויביט בשמים, אבל הכוונה בדבר שלא יביט בהם בעין הלב לדעת כוחן וענינן כדי לעובדן, וכמו שנאמר במקום אחר (שם יב, ל) "ופן תדרש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני", שימנענו הכתוב מלשאול על איכות עבודתה, לפי שכל זה הוא סיבה לטעות בה. שורש ריחוק עבודה זרה וכל אביזרה ידוע לכל אדם.

דיני המצוה ופרטיה יתבארו בהרבה מקומות בגמרא בפיזור, שהזהירונו זכרונם לברכה שלא להרהר במחשבת עבודה זרה, ואמרו זכרונם לברכה (ברכות יב, ב) שלא מחשבת עבודה זרה בלבד אסורה אלא כל מחשבה הגורמת לו לאדם לעקור דבר מן התורה, ובפירוש הזהיר הכתוב על זה במקום אחר, דכתיב (במדבר טו, לט): "ולא תתורו אחרי לבבכם". ואמרו זכרונם לברכה (קידושין מ, א) שאין הקדוש ברוך הוא מחשב לישראל מחשבת עבירה כמעשה. חוץ ממחשבת עבודה זרה שהיא נחשבת לו לאדם כמעשה ‏[1].

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ופנה אחר עבודה זרה בדרך שיהא עושה בה מעשה, לוקה ‏[2].


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/ריד (עריכה)

שלא לעשות עבודה זרה למי שיעבדה בין לעצמו בין לזולתו, ואפילו יהיה המצוה לעשותה עובד אלילים, שנאמר "ואלהי מסכה לא תעשו לכם(ויקרא יט, ד). ואמרו זכרונם לברכה בספרא (קדושים פרשה א מי"ב) אפילו לאחרים. ושם נאמר העושה עבודה זרה לעצמו עובר משום שתי אזהרות, כלומר משום "לא תעשו" ומשום "לא לכם וגו'".

שורש ריחוק עבודה זרה ידוע.

דיניה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (עבודה זרה נא:) מה בין עבודה זרה של ישראל לעבודה זרה של גוי? עבודה זרה של גוי אסורה בהנאה מיד, שנאמר "פסילי אלהיהם תשרפון באש וגו'(דברים ז, כה). משפסלו – נעשה לו אלוה. ושל ישראל אינה אסורה בהנאה עד שתיעבד, שנאמר "ושם בסתר" (שם כז, טו) – עד שיעשה לה דברים שבסתר, שהן עבודתה. ומשמשי עבודה זרה, בין של גוי או של ישראל, אינן אסורין עד שישתמשו בהן לעבודה זרה. והעושה עבודה זרה, אף על פי שהוא לוקה, שכרו מותר. ואפילו עשאה לגוי, שהיא אסורה משנגמרה אפילו קודם שתיעבד, מכל מקום אינה אסורה עד שתיגמר ומכוש אחרון שגומרה אין בו שווה פרוטה. ויתר רבי פרטיה במסכת עבודה זרה.

ונוהגת איסורה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר ועשה עבודה זרה לזולתו, בין עשאה לגוי או לישראל, לוקה מלקות אחת. ואם עשה לעצמו לוקה שתי מלקיות כמו שאמרנו. ושניהם משום העשייה לבד לכוונת עבודה ואף על פי שלא עבדה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רטו (עריכה)

שלא לאכול נותר[עריכה]

שלא לאכול נותר, והוא מה שנשאר מבשר הקדשים מקרבן שקרב כמצותו אחר זמן הראוי לאכלו, שנאמר במלואים (שמות כט חו) לא יאכל כי קדש הם. ובא הפירוש על זה (מעילה יז ב) כל שבקדש פסול ליתן לא תעשה על אכילתו, וזה ירמז הכתוב באמרו כי קדש הם, זה הנסתר שהוא הם, הוא כולל כל מה שנפסל מן הקדשים. ואין לנו ללמוד בכך שנחשב הפיגול והנותר ללאו אחד, כי שני שמות הן, וכמו שכתבתי למעלה באסור הפגול בסדר צו (מצוה קמד). ומצינו שבאו בהם שני כתובים לגבי העונש, דכתיב בפגול בסדר צו (ויקרא ז יח) ואם האכל יאכל וגו', וכתיב בתריה והנפש האוכלת עונה תשא, ונשיאות עון זה הוא כרת כמו שנלמד בגזרה שוה מנותר, וכתיב הכא גבי נותר (שפ יט ו ח) והנותר עד יום השלישי פגול הוא לא ירצה ואוכליו עונו ישא כי את קדש יי חלל ונכרתה וגו'. ועל כן, אף על פי שאזהרת שניהם ממקרא אחד, לא נמנע מפני כן לחשבם שני לאוין. וכן אמרו במעילה (יז ב) הפגול והנותר אין מצטרפין זה עם זה, מפני שהן שני שמות וכו' כמו שמפרש שם, שיש דברים שאין מצטרפין בהן ויש שמצטרפין בהן.

משרשי המצוה. כתבתי באסור פגול מה שידעתי.

מדיני הנותר. מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים לה א) אכל מן העור או מן המרק או מן התבלין או מן האלל או מן המראה או מן הגידים ומן הקרנים ומן הטלפים ומן הצפרנים ומן החרטם, מביצי העוף, מן הנוצה אינו חייב כרת. וכן בדם (שם מה ב) אין חייב בו משום נותר, וכן בלבונה והקטרת והעצים, וכמו שכתבנו בפגול. אבל מן השליל או מן השליא חייב כרת. וכן מה שאמדו (שם א) כי קדשי הגוים, כלומר נדרים ונדבות שמקבלין מהן אין בהן משום נותר ופגול. ויתר פרטי אסור הנותר וגם הפגול, יתבארו בהרבה מקומות מסדר קדשים ‏[3].

ונוהג איסור זה בזמן הבית בזכרים ונקבות. ועובר עליו ואכל כזית נותר במזיד חייב כרת בשוגג חייב להביא חטאת קבועה, וכן הדין אם אכל כזית מנותר ופגול ביחד, דלענין אכילה מצטרפים הן ‏[4].


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רטז (עריכה)

להניח פאה מן התבואה, שנאמר "לעני ולגר תעזוב אותם(ויקרא יט, י) אחר שזכר "לא תכלה פאת שדך". ופירוש גר זה גר צדק (ספרא ג ד) וכן כל גר האמור במתנות עניים, שהרי כתוב במעשר עני "לגר ליתום ולאלמנה(דברים כו, יב). וזה ודאי גר צדק הוא מן הסתם, שעדיו בצדו, והוא הדין לכל מתנות עניים. ואף על פי כן אמרו זכרונם לברכה (גיטין נט:) שאין מונעין אותן מעניי עובדי גוים מפני דרכי שלום. וענין הפאה הוא שיניח האדם בעת שיקצור תבואתו מעט מן התבואה בקצה השדה. ואין לשיור זה שיעור מן התורה, אבל חכמים נתנו שיעור בדבר (משנה פאה פ"א מ"ב) והוא חלק אחד משישים.

משרשי המצוה כי השם ברוך הוא רצה להיות עמו אשר בחר מעוטרים בכל מידה טובה ויקרה, ושיהיה להם נפש בר[ו]כה ורוח נדיבה. וכבר כתבתי (מצוה טז) כי מתוך הפעולות, תתפעל הנפש ותהיה טובה, ותחול ברכת השם בה. ואין ספק כי בהותיר האדם חלק אחד מפירותיו בשדהו, ויפקירם שיהנו בו הצריכים, תראה בנפשו שובע רצון ורוח נכון ומבורך, וכי השם יתברך השביעו בטובו וגם נפשו בטוב תלין. והמאסף הכל אל הבית ולא ישאיר אחריו ברכה שיהנו בם האביונים, אשר ראו השדה בקמותיה ויתאוו תאוה אליה למלא נפשם בה כי רעבו, יורה בנפשו בלי ספק רוע לב ונפש רעה וגם רעה תבואהו. וכמו שאמרו זכרונם לברכה (סוטה ח:) במידה שאדם מודד בה מודדין לו. וזה העניין יספיק לנו על צד הפשט גם בלקט ושכחה ופרט הכרם ועוללות.

מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין קלז.) שאחד הקוצר או התולש חייב בפאה, ואף על פי שהכתוב אומר "ובקצרכם" קוצר לאו דוקא, ואם עבר וקצר הכל (בבא קמא צד.) נותן מעט מן הקצור לעניים. ומה שאמרו זכרונם לברכה (חולין קלא.) שאין במתנות עניים אלו טובת הנאה לבעלים אלא הם נוטלין אותן בעל כרחם. ודין מאימתי כל אדם מותרין בהם. ומה שאמרו זכרונם לברכה (דף קלד:) שאם אין עניים שיטלו הפאה שמותר לבעל השדה ליטלה, שנאמר "לעני ולגר" ודרשו זכרונם לברכה ולא לעורבים ולעטלפים. וכלל זה נתנו ז"ל בחיוב הפאה, בין בפאה של תבואה או של אילן: כל אוכל, שגידולו מן הארץ, ונשמר, ונלקט כולו כאחד, ומכניסין אותו לקיום, כגון התבואה והקטנית והחרובין והאגוזים ושקדים וענבים וזיתים ותמרים וכל כיוצא באלו, שיש בהן חמש דרכים אלו שאמרנו – חייב בפאה. אבל אסטיס ופואה וכיוצא בהן פטורין מפני שאינן אוכל. וכן כמהין ופטריות פטורין לפי שאינו נשמר. וכן תאנים אינן חייבין לפי שאין לקיטתן כאחד. וכן הירק פטור לפי שאין מכניסין אותו לקיום (שבת סח.).

וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (פ"ד ה"ד) שאין חיוב הפאה אלא לאחר שהביאו הפירות שליש. ושאין מניחין הפאה אלא בסוף השדה כדי שידעו העניים מקומה (שבת כג.). ודין האחין שחלקו השדה מה דינם (פאה פ"ג מ"ה) בפאה, וכן השותפין שחלקו, ודין המוכר מקומות משדהו לאנשים. ודין (פ"ד מ"א) עני אחד אומר לחלק הפאה ביניהם וחבריו אומרים לבוז, ששומעין לאחד ואפילו כנגד כמה לפי שהוא אומר כהלכה. ודין (פ"ד מ"ה) באיזה עונות ביום מחלקין הפאה. ודין (פ"ד מ"ג) עני שנטל מקצת פאה וזרק על השאר או שפרש טליתו עליה. ודין עניים העומדים על הפאה שאם בא עני ונטלה זכה בה לפי שאין עני זוכה בלקט שכחה ופאה ולא כל אדם בסלע של מציאה עד שיגיע לידו (בבא מציעא קיח.). וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (פ"א מ"ב) שאדם חייב להוסיף בפאה לפי גודל השדה ולפי רוב העניים ולפי ברכת הזרע. ויתר רובי פרטיה במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת פאה.

ונוהגת מן התורה בזכרים ונקבות, בין בישראל, בין בכהן ולוי. ובארץ ישראל דווקא ובזמן שישראל שם, כתרומה וכמעשרות, כדעת הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"א מהל' תרומות ה"כו) שאמר כי תרומה ומעשרות אינן נוהגין אלא בארץ ובזמן שישראל שם דוקא. וכמו שנכתוב בעזרת השם בסדר שופטים במצות הפרשת תרומה גדולה (מצוה תקז). ומדרבנן נוהגת אפילו בחוצה לארץ, וכתב הוא זכרונו לברכה (פ"א מהל' מתנות עניים ה"יד) שיראה לו דהוא הדין לשאר מתנות עניים, שהן כולן נוהגות בחוצה לארץ מדברי סופרים. והעובר עליה ולא הניח פאה בארץ בזמן שהיא בישובה, בטל עשה זה וחייב לתת מן הפירות שיעור הפאה לעניים. ואם אבדו או נשרפו כל הפירות קודם שייתן מהם כלום לעניים, לוקה משום לאו ד"לא תכלה פאת שדך" (מצוה ריז) וגו' מכיון שאין בידו עוד לתקן הלאו. אבל כל זמן שיש בידו מן הפירות, נותן מהן ופטור בכך לפי שהלאו הזה הוא לאו הניתק לעשה, וכן לאו דלקט (מצוה ריט) כמו שהתבאר בפאה ובמכות.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/ריז (עריכה)

שלא לקצור כל הזרוע אבל יעזוב ממנו שארית לעניים בקצה השדה, שנאמר "לא תכלה פאת שדך בקצרך(ויקרא יט, ט). וזה הלאו ניתק לעשה, שנאמר "לעני ולגר תעזב אתם וגו'" (שם, י). כלומר שאם עבר וקצר כל השדה, שייתן לעניים מן הקצור שיעור פאה, והוא חלק אחד משישים מדרבנן שחייבונו כן. אבל מן התורה אין לה שיעור כדתנן (משנה פאה פ"א מ"א): אלו דברים שאין להם שיעור, הפאה וכו'.

משרשי המצוה ודיניה וכל עניניה כתבתי למעלה במצות עשה שבסדר זה (מצוה רטז) מה שידעתי בה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/ריח (עריכה)

לעזוב הלקט לעניים, והוא מה שנופל מתוך המגל בשעת קצירה או מתוך היד בשעת תלישה, שנאמר בלקט: "לעני ולגר תעזב אותם(ויקרא יט, י).

משרשי המצוה כתבתי במצות הפאה (מצוה רטז) מה שידעתי.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה פאה פ"ו מ"ה): שיבולת אחת או שתיים לקט, שלוש אינם לקט. כלומר שאם נפלו שלוש שיבולים או יותר ביחד מיד הקוצר, שלושתן לבעל השדה, שאין דין לקט אלה במועט. ודווקא שנפל הלקט מן הקוצר בלא אונס (שם ד, י), אבל הכהו קוץ בידו ונפל, אין זה לקט. וספק לקט לקט שנאמר "עני ורש הצדיקו(תהלים פב, ג), צדק משלך ותן לו. ודין (שם) תבואה הנמצאת בחורי הנמלים, ודין (שם ה ב) שבולת של לקט שנתערבה בגדיש, ויתר פרטיה מבוארים במסכת פאה.

ולענין באיזה מקום נוהגת ומי חייב בה ועונש העובר עליה, הכל כמו בפאה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/ריט (עריכה)

שלא לקחת שיבולים הנופלות בשעת הקציר, אבל נעזוב אותם לעניים, שנאמר "ולקט קצירך לא תלקט(ויקרא יט, ט). וזה גם כן ניתק לעשה כמו שבארנו בפאה (מצוה ריז).

וכל ענין מצוה זו גם כן תמצא לקמן במצוה עשה של לקט (מצוה רכא).


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רכ (עריכה)

להניח פאה בכרם. ופאה זו של כרם הוציאה הכתוב בלשון "עוללות", כלומר שנצטוינו שנשאיר כל העוללות בכרם לפאה. וזהו דכתיב "לעני ולגר תעזב אתם" אחר שזכר "וכרמך לא תעולל(ויקרא יט, י).

זהו דעת הרמב"ם זכרונו לברכה בעוללות הכרם, שהם במקום פאה שבשאר אילנות. והרמב"ן זכרונו לברכה לא פירש כן. ובלאו ד"וכרמך לא תעולל" שהוא בסדר זה (מצוה רכא) אכתוב עיקר מחלוקתם בארכה.

ועוד אבאר שם: פאה בכל האילנות מניין, וכל ענייני המצוה כמנהגי בעזרת השם.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רכא (עריכה)

שלא לכלות כל פירות הכרם בעת הבציר, אבל יניח מהם פאה לעניים, שנאמר "וכרמך לא תעולל(ויקרא יט, י). וזהו פאת הכרם, כן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה. ועוד אמר כי מה שכתוב "לא תפאר אחריך(דברים כד, כ) בזיתים, יורה גם כן על פאת הזית כי פאת הזיתים נקראים "פארות" ופאת הכרם "עוללות". ומשניהם נלמד לכל האילנות. והרמב"ן זכרונו לברכה (בהקדמתו לפרטי המצוות) השיג עליו בזה ואמר כי כולו טעות, ואמר כי לאו ד"וכרמך" מיוחד דווקא בכרם והוא שנניח בה כל הענבים הקטנים שאין להם כתף ונטף. ופירוש "כתף" – פסיגין (אשכולות) זה על גבי זה; "נטף" – תלויות כולן ויורדות. ונמצא לפי זה שעוללות הן הענבים הקטנים הנמצאים בכרמים לפעמים, הנקראין בלע"ז גטימא"ש, וזהו דבר מועט בוודאי לפי הנראה בכרמים שלנו. וכן אמרו זכרונם לברכה (משנה פאה פ"ז מ"ד) איזהו עוללות? כל שאין לו לא כתף ולא נטף.

ומלבד חיוב זה של עוללות, יש עלינו חיוב להניח פאה. ובפאת הכרם לא בא עליה כתוב מבואר אלא דגמרינן "אחריך", "אחריך" מזיתים. וכדאמרינן בגמרא חולין (דף קלא.) בפירוש ארבע מתנות שבכרם: הפרט והעוללות, השכחה והפאה; שניים שבאילן: השכחה והפאה. וגמר שם פאה בכרם מדכתיב בה, "לא תעולל אחריך(דברים כד, כא), ואמר רבי לוי: "אחריך" זו שכחה, כלומר מה שישאר אחריך דהיינו שכחה ופאה. גמרינן "אחריך" "אחריך" (שם כ) מזיתים, דכתיב בזית "כי תחבט זיתך לא תפאר אחריך" (שם, כ), ותנא דבי רבי ישמעאל: שלא תיטול תפארתו ממנו, דהיינו פאה. וילמד הרמב"ן זכרונו לברכה: פאה בכל האילנות מזית, שחייב הכתוב בה פאה בפירוש, ומכרם שלמדנוהו מלשון "אחריך". ואמר הוא זכרונו לברכה כי הרמב"ם זכרונו לברכה כתב העניין בתיקון בחיבורו הגדול (פ"ד מהל' מתנות עניים ה"יז). ומכלל מחלוקתם זה, אין לנו תוספת וגרוע בחשבון הלאוין, שאין המחלוקת אלא שהרמב"ם זכרונו לברכה יפרש לא תעולל לפאה, והרמב"ן זכרונו לברכה מפרש אותו לעוללות ממש, וילמד מלשון "אחריך" פאה בכרם, כמו שכתבנו דגמרינן "אחריך" "אחריך" מזיתים.

וזה הלאו גם כן ניתק לעשה, שאם עבר וכילה הכל, שחייב לתת העוללות לעניים.

משרשי המצוה ודיניה כתבתי למעלה בסדר זה במצות פאה (מצוה רטז) בקצת, ושם כתוב באיזה מקום נוהגת היא וכל שאר מתנות עניים, ושפרטי מצות פאה מבוארים במסכת פאה. ועוד יש לנו לכתוב כאן מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה פאה פ"ז מ"ז) בעוללות, שאם היה הכרם כולו עוללות – כולו הוא לעניים, שנאמר "וכרמך לא תעולל" ודרשו זכרונם לברכה (שם) אפילו כולה עוללות. ואין העניים זוכים ליקח העוללות עד שיתחיל בעל הכרם לבצור כרמו, שנאמר "כי תבצר כרמך לא תעולל(דברים כד, כא).


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רכב (עריכה)

לעזוב פרט הכרם לעניים, והוא מה שיתפרד ויפול מן הענבים בשעת בצירה, שנאמר "לעני ולגר תעזב אותם" אחר שזכר "ופרט כרמך לא תלקט(ויקרא יט, י).

ובלאו דלא תלקט (מצוה רכג) שלאחר זה אכתוב כל ענייני המצוה בעזרת השם.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רכג (עריכה)

שלא ללקט פרט הכרם, אבל נעזוב אותם לעניים, שנאמר "ופרט כרמך לא תלקט(ויקרא יט, י). והוא הגרעינים הנושרין בשעת קטיפת הענבים. והוא הדין לשאר האילנות הדומין לכרם, שנתחייבנו שלא ללקט הגרעינין הנושרין. (ריש מ"ע).

רמז משרשי המצוה כענין שכתבנו למעלה בפאה (מצוה רטז).

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (פאה ו, ה) איזהו פרט? זה גרגיר אחד או שני גרגרים הנפרטים מן האשכל בשעת הבצירה, אבל שלשה גרגרין שנפלו בבת אחת אינו פרט. היה בוצר ומשליך לארץ כשמפנה האשכולות אפילו חצי אשכל הנמצא שם פרט, וכן אשכל שלם שנפרט שם הרי הוא פרט. והמניח את הכלכלה תחת הגפן בשעה שבוצר, הרי זה גוזל את העניים (פאה ז, ה). ויתר פרטיה במסכת פאה.

ועניין המצוה, באיזה מקום נוהגת ובמי, כתוב למעלה במצות פאה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רכד (עריכה)

שלא לגנוב שום ממון[עריכה]

שלא לגנב שום ממון, שנאמר (ויקרא יט יא) לא תגנבו, ואמרו זכרונם לברכה (סנהדרין פו א), שזה אזהרה לגונב ממון. וענין הגנבה הוא כמו שפרשנו בסדר משפטים (מצוה נד).

שרש מצוה זו. ידוע, כי היא מן המצות שהשכל מחייבם.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ב"מ סא ב) שאסור מן התורה לגנב אפילו על מנת להחזיר או על מנת למקט, כלומר להכעיס בעל הגניבה ולהבהילו לשעה ולהחזיר לו הדבר אחר כך. וכן אמרו בספרא (קדושים ב א ב) לפי שנאמר בגניבה (שמות כב ג) שנים ישלם למדנו ענש, אזהרה מנין? תלמוד לומר לא תגנבו. לא תגנבו אפילו על מנת למקט, לא תגנובו על מנת לשלם ארבעה וחמשה.

ודין הגונב סלע מכיס חברו או מביתו והחזיר הדבר הגנוב למקומו לדעת בעליו או שלא לדעתו מה דינו, ובאי זה צד מנין פוטרו, והחלוק שיש בענין זה בין דבר שיש בו רוח חיים, כגון בהמות למה שאין בו רוח חיים וכמו שבא בבבא קמא פרק עשירי (דף קיח.). ומה שאמרו (שם ב) שאסור לקנות מיד גנב מפני שמחזיק ידי עוברי עברה, וכן כל דבר שחזקתו שהוא גנוב, אסור לקח אותו, ולפיכך אמרו זכרונם לברכה שאין לוקחין מן הרועים צמר, חלב וגדיים, וכן אין לוקחין משומרי עצים או פרות אלא במקומות ידועים, וכן אין לוקחין מן הנשים ומן העבדים ומן הקטנים אלא דברים ידועים, ודרך כלל אמרו, וכלם שאמרו הטמן, אסור לקח מהם.

ומה שאמרו (שם קטו א) כי לגנב מפרסם לא עשו בו תקנת השוק, ומחזיר הלוקח ממנו הכלי בלא דמים, והוא יעשה דין עם הגנב, אבל אם אינו מפרסם יש בו תקנת השוק, ומחזיר בעל הגנבה מעותיו ללוקח ונוטל כליו, ואחר כך יעשה הוא דין עם הגנב. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (גניבה א א) וזה לשונו, כל הגונב משוה פרוטה ולמעלה, עובר על לא תעשה, שנאמר לא תגנבו, ואין לוקין על לאו זה לפי שנתן להשבון. ואחד הגונב ממון ישראל או הגונב ממון גוי ואחד הגונב את הגדול או את הקטן, עד כאן. ויתר פרטיה בקמא פרק עשירי ובמקומות אחרים ‏[5].

ונוהג אסור בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על לאו זה וגנב חייב לשלם, כמו שמפורש בכתוב (שמות כא לז כב ג). אם גנב דינר או כסות או חמור או גמל משלם שנים בדמיהם, ונמצא מפסיד כשעור שבקש לחסר חברו. ותשלומי כפל נוהגין בכל דבר חוץ משור ושה, שיש בהן צדדין שמשלמין עליהן ארבעה וחמשה, כגון שטבח ומכר, כמו שבא בכתוב מבאר. וכשמשלם כפל או ארבעה וחמשה בשור ושה דוקא שהעידו עליו עדים ושלם על פיהם בבית דין אבל מודה מעצמו (שם עה א) פטור עם תשלום הקרן לבד, שנאמר (ויקרא כב יח) אשר ירשען אלהים ישלם שנים, ודרשו זכרונם לברכה (שם סד ב) פרט למרשיע את עצמו. והוא הדין לכל קנסות, שהמודה בהן פטור. וכבר כתבתי למעלה (מצוה מט) שאין דנין דיני קנסות אלא בארץ.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רכה (עריכה)

שלא נכחש על ממון שיש לאחר בידינו[עריכה]

שלא נכחש במה שהפקד בידינו ובכל מה שיש לזולתנו עלינו, שנאמר (ויקרא יט יא) לא תכחשו. ובא הפירוש (שבועות לז ב), שבממון הכתוב מדבר. ולשון ספרא (קדושים ב ג) לפי שנאמר וכחש בה ונשבע על שקר. למדנו ענש, אזהרה מנין, תלמוד לומר ולא תכחשו. גם זאת מן המצות שהשכל מעיד בהן.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא ה, ב) שהכופר בפקדון פסול לעדות, ואף על פי שלא נשבע. ואמרו בגמרא ודוקא דאמרי סהדי דההיא שעתא הוה פקדון בביתיה. פרטיה, מבוארין במקומות ממסכת שבועות ‏[6].

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה וכחש בעמיתו בדבר שבממון עבר על לאו זה, והוא כעובר על מצות מלך, אבל אין בו מלקות.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רכו (עריכה)

שלא לישבע על כפירת ממון[עריכה]

שלא נשבע על ההכחשה שנאמר (ויקרא יט יא) ולא תשקרו, כלומר שאם כפר איש בפקדון, עבר על לא תכחשו. ואם נשבע לו על הכפירה אחר כך עבר על ולא תשקרו, שכן בא לנו פרוש זה הכתוב שהוא להזהיר על הנשבע בכפירת ממון, וכמו שבא בספרא (קדושים פרשה ב ג) ולא תשקרו. מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (שם ה כב) ונשבע על שקר, למדנו ענש, אזהרה מנין? תלמוד לומר לא תשקרו. ונתבאר במסכת שבועות (דף כא:), שכל מי שישבע שבועת שקר על כפירת ממון, עובר בשני לאוין משום (שם יט יב) ולא תשבעו בשמי לשקר, ומשום ולא תשקרו איש בעמיתו.

משרשי אסור השבועה לשקר, כתבתי בפרשת וישמע יתרו במצות לא תשא (מצוה לב).

ודיני מצוה זו בפרק חמישי משבועות.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושקר ונשבע על הכפירה במזיד לוקה, ואף על פי שאין בו מעשה מחומר השבועה חיבתו התורה מלקות.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רכז (עריכה)

שלא נשבע לשקר, שנאמר "ולא תשבעו בשמי לשקר(ויקרא יט, יב). ופירשו זכרונם לברכה (שבועות כא.) שזה הכתוב יזהיר על שבועת ביטוי. ושבועת ביטוי היא מה שנאמר בתורה "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב" (שם ה, ד). והיא נחלקת לארבעה חלקים: שתים להבא ושתים לשעבר, כגון שנשבע על דבר שנעשה או לא נעשה, ועל דבר שעתיד להיות שיעשה אותו או לא יעשה.

ואין שבועת ביטוי נוהגת אלא בדברים שאפשר לו לאדם לעשותם, בין להבא או לשעבר. כיצד לשעבר? אכלתי או לא אכלתי, וכן זרקתי או לא זרקתי אבן לים. וכיצד להבא? אכל או לא אכל, או אזרק או לא אזרק. אבל בדברים שיש בהן מונע מן התורה אין שבועת ביטוי נוהגת בהן, שאין השבועה חלה אלא על דבר הרשות שאם רצה עושהו ואם רצה לא יעשהו, שנאמר "להרע או להיטיב". אבל בכל דבר מצוה, חיוב עליו לעשותו, לפיכך אין שבועת ביטוי חלה עליו בין להבא בין לשעבר, כגון שנשבע לקיים מצוה ולא קימה, וכן אם נשבע שקיים מצוה והוא לא קיימה, דכמו שאין חיוב חל בדבר מצוה להבא, כן אינו חל עליו לשעבר. וכן מתבאר הענין במקומו בשבועות (דף כז.).

ומן הטעם הזה שאמרנו, שאין חיוב השבועה חל אלא במה שהוא ברשותו לעשות, פטרו זכרונם לברכה גם כן משבועת ביטוי כל הנשבע להרע לאחרים, מפני שהוא מצווה שלא להרע לחברו. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"ה מהל' שבועות ה"טז) כי יראה לו שהוא לוקה מכל מקום משום שבועת שוא. והנשבע להרע לעצמו, אף על פי שאינו רשאי, חייב משום שבועת ביטוי אם לא הרע. נשבע להיטיב לאחרים בדבר שהוא בידו לעשות ולא עשה, חייב משום שבועת ביטוי. ויתר רבי פרטי השבועות ועניין היתרן, יתבאר הכל יפה במסכת הבנויה על זה והיא מסכת שבועות. וכבר כתבתי יותר מזה בעניין מצוה זו והארכתי במצות לא תישא (מצוה ל) בסדר וישמע יתרו.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה, אם היה מזיד לוקה ודווקא בעדים והתראה כמו שידוע בכל המצוות. ואם הוא שוגג, חייב להביא קרבן עולה ויורד. וכן אמרו שם בשבועות (דף כא.) זו היא שבועת ביטוי, שחייבין על זדונה מלקות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד. וזה שאמרו "זו היא", אין שם חידוש אחר אלא מצד שהקרבן הוא עולה ויורד.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רכח (עריכה)

שלא לעשוק[עריכה]

שלא נחזיק במה שיהיה בידינו מזולתנו דרך אנס או דרך דחיה ורמאות, כמו אנשי און שדוחים בני אדם לאמר להם לך ושב כדי לסבב שישאר להם מה שבידם מזולתם. וזאת היא מדה רעה ביותר, והרחיקתנו תורתנו השלמה ממנה והזהירה בכך בזה המקום, דכתיב (ויקרא יט יג) לא תעשק את רעך. כי מחזיק ממון מזולתו בזה הענין שאמרנו, נקרא עושק. ובכלל עושק הוא גם כן כל חייב לחברו ממון מעין ועושק אותו, כגון כובש שכר שכיר וכיוצא בו, דלא בעינן שיבוא ממש ממון מיד העשוק ליד העושק, אבל כל שיש אצלו תביעת ממון מעין והוא דוחה אותו מחמת אלמות שיש בו או כל צד רמאות, נקרא עושק. ואף על פי שהעשק והגזלה והגנבה ענין אחד הוא עם היות שהמעשה חלוק זה מזה, כי כונת שלשתן שלא יקח האדם ממון מזולתו משום צד, לפי שבשלשה דרכים אלו יחמסו בני אדם זה את זה, פרטן הכתוב כלן והזהיר בכל אחד בפני עצמו, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה במציעא פרק המקבל (קיא א) רבא אמר זהו עושק זהו גזל ולמה חלקן הכתוב? לעבור עליו בשני לאוין.

ופרוש ענין זה ועיקר הטעם לפי דעתי הוא משני צדדין. האחד, שכל מה שרצה האל ברוך הוא להרחיק ממנו לטובתנו רחוק גדול, הרבה לנו בו אזהרות רבות. ועוד לנו תועלת נמצא ברבוי האזהרות. והוא כמו שאמרו זכרונם לברכה (מכות כג ב), שרצה המקום לזכות את ישראל, ולפיכך הרבה להם מצות. והכונה להם באמרם מצות גם על האזהרות, שהרבה להם אזהרות הרבה במה שהיה אפשר להודיע באזהרה אחת, כמו בכאן שהיה אפשר להזהירנו דרך כלל לא תקחו ממון מזולתכם שלא כדין, ונתרבו האזהרות לנו בדבר, כדי שנקבל שכר הרבה על הפרישה מן העברה. וכמו כן בכל מקום שאמרו זכרונם לברכה לעבור עליו בהרבה לאוין, כן נפרש הדבר, שאין לפרש חלילה שירצה השם יתברך לבוא בעלילה על בריותיו, ולכן שירבה הנקם עליהם, כי חפץ השם ברוך הוא וברוך שמו לזכות בריותיו, לא לחייב, אבל יזרז אותם זרוז אחר זרוז למען ילמדו יקחו מוסר ויזכו בהתרחקם מן העברה זכות רב. וזה הטעם ליודעי דעת דבש וחלב.

שרש המצוה. ידוע, כי היא מן המצות שהשכל מחיב אותן.

דיני המצוה בבבא קמא, ועיקר בפרק תשיעי ובפרק עשירי ‏[7].

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליו ועשק את חבירו עבר על לאו זה, והוא לאו הנתק לעשה, כלומר שישיב החמס אשר בכפיו וירצה את חבירו על שהקניטו והכעיסו. וכבר הודיעונו זרונם לברכה (ברכות לב א) שגדול כח בעלי תשובה. והרב הצרפתי ‏[8] כתב בחשבון המצות מכיון דאשכחן דאמר רבא דעשק וגזל חד הוא, לא נמנה לאו דעשק במנין הלאוין, והוא ימנה במקום זה ולא יהיה כקרח וכעדתו. כלומר שלא נחזיק במחלקת. ולדעתנו אנו אין כונת רבא שלא ימנו בשני לאוין אלא לעבר בגזל בשני לאוין, ובעשק גם כן, ומכיון שענינן חלוק נמנה אותם בשני לאוין כמו הגזלה והגנבה, שאף על פי שענין שניהם הוא שלא נקח ממון מזולתנו אין ספק כי לשני לאוין הן נחשבין בתרי"ג מצות.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רכט (עריכה)

שלא לגזול[עריכה]

שלא לגזול כלומר, שלא נטל מה שאין לנו זכות בו בכוח ובזרע בפרסום, שנאמר (ויקרא יט יג) ולא תגזל, ובא הפרוש עליו, (ב"ק עט ב) שלשון גזלה נופל על החוטף דבר מיד חברו או הוציאו מרשותו בעל כרחו דרך אנס ובפרסום כענין שנאמר (שמואל ב כג כא) ויגזל את החנית מיד המצרי.


שרש המצוה ידוע, שהוא דבר שהשכל מרחיקו הרבה, וראוי להרחיקו, כי יודע הגוזל החלש ממנו כי בבא עליו תקיף ממנו יהיה גם הוא נגזל וכו', והוא סבה לחרבן הישוב.


מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין נז א) שאסור דאוריתא לגזל אפילו כל שהוא. אבל לאו דלא תגזל אינו חל אלא בשוה פרוטה, כי התורה לא תחיב אלא בדבר שהוא ממון, ופחות משוה פרוטה אינו נקרא ממון. אבל מכל מקום אסור הוא דבר תורה, כמו חצי שעור שאין לוקין עליו והוא אסור דאוריתא. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (גזילה ואבידה א, ב) אפילו גוי ועובד עבודה זרה, אסור לגזלו או לעשקו, ואם גזלו או עשקו יחזיר. ובגמרא (בבא קמא קיט א) אמרו זכרונם לברכה, שאפילו אנשים שמתר לאבד גופם, כגון המנין, אסור לאבד ממונם ולגזל או לגנב להם. ואמרו בטעם זה, שמא יצא מהן זרע ראוי ויהיה ממונם להם. ועוד אפשר לומר שכונתם זכרונם לברכה בהרחיקם זה, כדי שלא ירגיל האדם טבעו בכך, כי גריעות יהיה בנפש בהרגילה במדות הפחותות והרעות, והוא חבל חזק למשך העון ‏[9].


וכן מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (בבא קמא צח ב), שהגוזל חיב להחזיר הגזלה עצמה, שנאמר (ויקרא ה כג) הגזלה אשר גזל. ופרשו זכרונם לברכה (שם) יחזיר כעין שגזל. ומפני כן אמרו, כי בדין הוא שאפילו גזל מריש פרוש קורה ובנאה בבירה, מקעקע כל הבירה ומחזיר מריש לבעליו, אלא מפני תקנת השבים תקנו (גיטין נה, א וברש"י ד"ה מפני), נותן את דמיה ויפטר. וכבר כתבנו למעלה (מצוה קל), איך יש כח ביד חכמים בזה. ודין הגוזל חברו בישוב ורצה להחזיר לו במדבר מה דינו, ודין הגוזל חברו והבליע לו בחשבון, שיצא ידי חובתו בכך, ואם החזיר לכיסו יצא, והוא שיש בה מעות, דקימא לן כרבי יצחק דאמר (בבא קמא קיח ב) אדם עשוי למשמש בכיסו וימנה מעותיו. ומנין שלא מדעת פוטר במה שאינו בעל חיים. ודין הגוזל ומת, בין שהאכיל הגזלה לבנים קדם יאוש או אחר יאוש, אם הניח קרקע, חיבין הבנים לשלם דמי הגזלה, אבל מן המטלטלין לא יהיו חיבן היתומים לשלם, אלא מפני תקנת הגאונים שתקנו כן שאפילו במלוה על פה ישתעבדו מטלטלי דיתמי מפני תקון העולם. ודין הלוקח מן הגזלן כדין הלוקח מן הגנב שיש חלוק בין מפרסם לשאינו מפרסם. ומה שאמרו (שם קיט, א) שאסור להנות מאדם שחזקתו שכל שיש לו מן הגזל, אבל אם היה קצת מה שבידו שלא מן הגזל אף על פי שהוא מועט, מתר להנות ממנו עד שידע בברור שאותו דבר ממש שהוא נהנה בו גזול. ויתר דיני גזלה ודיני יאוש ושנוי רשות ושאר פרטיהן מבארים בפרקים תשיעי ועשירי מקמא [שם], וקצת מהן כתבתי בסדר ויקרא (במצוה קל).


ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר עליה וגזל משוה פרוטה ולמעלה, עבר על לאו, אבל אין לוקין על לאו זה לפי שהוא נתק לעשה דהשבה, שנאמר והשיב את הגזלה וגו' ואפילו בטל עשה שבה, כלומר, ששרף את הגזלה או השליכה לים הגדול, מקום שאינה נמצאת לעולם, אינו לוקה, לפי שהוא לאו שנתן לתשלומין שישלם מה שהיתה שוה. ואם כפר בה ונשבע לשקר יוסיף החמש ויקריב אשם כמו שהתבאר בקמא ובסוף מכות (טז א).


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רל (עריכה)

שלא נאחר שכר שכיר[עריכה]

שלא נאחר שכר שכיר, שנאמר (ויקרא יט יג) לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר. וזה הכתוב אמרו זכרונם לברכה (ב"מ קי ב) שמדבר בשכיר יום, והאריכה התורה זמן פרעונו כל הלילה, שנאמר (שם) עד בקר, ובשכיר לילה למדנו במקום אחר, שזמן פרעונו כל היום, שנאמר (דברים כד טו) ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. ופרשו זכרונם לברכה (שם) שזה הכתוב מדבר בשכיר לילה. ולשון המשנה (שם), שכיר יום גובה כל הלילה, ושכיר לילה גובה כל היום. ואף על פי שבאו במצוה זו שני כתובים, אינם אלא מצוה אחת, והאחד נאמר להשלים דין המצוה, ואין לנו למנות מה שיבוא בתורה לתשלום דין המצוה [מצוה] בפני עצמה. וענין מצוה זו, שלא נאחר לשכיר פרעונו, אבל נפרעהו תוך זמן קצוב, זהו יסוד המצוה, ועם שני הלאוין אלו הנזכרים בה, ידענו זמן הפרעון בשכירין. בין שכיר יום בין שכיר לילה, מתי הוא. וזכר זה העקר בכל המצות, כי עיקר גדול הוא בחשבון המצות, והוא העקר שהסכימו עליו שני עמודי העולם הרמב"ם זכרונו לברכה (בספר המצות ל"ת רלח) והרמב"ן זכרונו לברכה.

משרשי המצוה. לפי שהשם ברוך הוא חפץ בקיום האדם אשר ברא, וידוע כי באחור המזונות, יאבד הגוף ועל כן צונו לתת שכר שכיר, כי אליו הוא נושא את נפשו. להתפדנס בו. ולפי הנראה, על כן שם גבול זמנו יום אחד ולא יותר, כי דרך בני אדם להתענות יום אחד לפעמים. ובפרוש הודיע הכתוב טעם הדבר באמרו (שם טו) ואליו הוא נושא את נפשו. ואף על פי שדרשו בו זכרונם לברכה (שם קיב א) בענין אחר, פשטיה דקרא כמו שכתבנו משמע.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם קיא א), שאחד שכר האדם והבהמה והכלים, יש בהם משום ביומו תתן שכרו, ומשום בל תלין. וכן מה שפרשו זכרונם לברכה (שם) ששכיר שעות של יום גובה כל היום, ושכיר שעות של לילה גובה כל הלילה, שכיר חדש שכיר שבת שכיר שנה שכיר שבוע יצא ביום גובה שכרו כל היום, יצא בלילה גובה שכרו כל הלילה. ודין נתן טליתו לאמן, גמרה והודיעו, כל זמן שהטלית ביד אמן, אינו עובר, נתנה לו ולא פרעו ביום שנתנה לו, עובר, שהקבלנות כשכירות, כן פרשו זכרונם לברכה.

ודין שליח ששכר פועלים מי עובר משום בל תלין הוא או בעל הבית, שהכל הולך לפי הלשון שאמר לפועלים. ומה שאמרו (שם) שאין השוכר עובר אלא בזמן שתבעו השכיר ולא נתן לו, אבל אם לא תבעו אינו עובר. [תוספת: או שתבעו ולא היה לו מה שיתן לו ואינו מוצא מי שילוהו אינו עובר, עד כאן]. וכן אם המחה לפועל אצל אחר שיפרע לו השכר וקבל הפועל, פטור השוכר אף על פי שלא פרעו האחר אחר כן. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם קי ב), שהמשהה שכר שכיר עד אחר זמנו אף על פי שכבר עבר בעשה ולא תעשה, חייב ליתן לו מיד שיתבעהו, וכל זמן שישהה פרעונו אפילו אחר הזמן, עובר עוד על לאו של דבריהם זכרונם לברכה, וסמכו לזה המקרא שכתוב (משלי ג כח) אל תאמר לרעך לך ושוב וגו. ודין השכיר שנשבע ונוטל כל זמן שתבע שכרו תוך זמנו, ואפילו היה השכיר קטן, גם הוא נשבע ונוטל, ונתנו זכרונם לברכה (שם קיב ב) טעם בזה לפי שבעל הבית טרוד בפועליו. ויתר פרטיה מבוארים בפרק תשיעי ממציעא ‏[10].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ועכב שכר שכיר עד אחר הזמן המגבל בטל עשה ועובר על לאו ואין לוקין על לאו זה לפי שנתן להשבון, שהרי חייב הוא לשלם שכרו בכל עת. ועוד אמרו זכרונם לברכה (שם קיא א) בכובש שכר שכיר על דרך האזהרה, שעובר משום בל תעשוק ובל תגזל ובל תלין, ומשום לא תבוא עליו השמש. ואמרו (שם) בגר תושב שיש בו משום ביומו תתן שכרו, אבל אין עוברין בו משום בל תלין וזה הדין דגר תושב מפורש במשנה פרק המקבל וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה, דהוא הדין לבן נח.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רלא (עריכה)

שלא לקלל אחד מישראל, בין איש בין אשה, ואף על פי שאינו שומע הקללה, שנאמר "לא תקלל חרש(ויקרא יט, יד). ובא הפירוש עליו: מי שאינו שומע קללתך, וכן תרגם אונקלוס (שם). ולשון ספרא (שם) אין לי אלא חרש, מנין לרבות כל אדם? תלמוד לומר "בעמך לא תאר(שמות כב, כז). אם כן למה נאמר חרש? מה חרש מיוחד שהוא בחיים, יצא המת שאינו בחיים.

אף על פי שאין בנו כח לדעת באי זה ענין תנוח הקללה במקולל, ואי זה כח בדבור להביאה עליו, ידענו דרך כלל מכל בני העולם שחוששין לקללות, בין ישראל בין שאר האומות, ויאמרו שקללת בני אדם גם קללת הדיוט תעשה רושם במקולל ותדביק בו המארה והצער. ואחר דעתנו דבר זה מפי הבריות, נאמר כי משרשי המצוה שמנענו השם מהזיק בפינו לזולתנו כמו שמנענו מהזיק להם במעשה. וכעין ענין זה אמרו זכרונם לברכה (מועד קטן יח.) ברית כרותה לשפתיים. כלומר, שיש כח בדברי פי אדם.

ואפשר לנו לומר, לפי עניות דעתנו, כי בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליוני – וכמו שכתוב "ויפח באפיו נשמת חיים(בראשית ב, ז) ותרגם לרוח ממללא – נתן בה כח רב לפעול אפילו במה שהוא חוץ ממנה. ועל כן ידענו ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים, כנפש הצדיקים והחסידים, ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו, וזה דבר ידוע ומפורסם בין יודעי דעת ומביני מדע. ואפשר לומר עוד כי הענין להשבית ריב בין בני אדם ולהיות ביניהם שלום, כי עוף השמים יוליך את הקול, ואולי יבואו דברי המקלל באזני מי שקלל. והרמב"ם זכרונו לברכה אמר (בסהמ"צ ל"ת שי"ז) בטעם מצוה זו כדי שלא יניע נפש המקלל אל הנקמה ולא ירגילנה לכעס, ועוד האריך בענין בספרו. ונראה לי מדבריו, שלא יראה הוא בדעתו נזק אל המקולל בקללה, אלא שתרחיק התורה הענין מצד המקלל, שלא ירגיל נפשו אל הנקמה וכעס ואל פחיתות המידות. וכל דברי רבותינו נקבל עם היות לבבנו נאחז במה שכתבנו יותר.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שבועות לה.) שאסור לקלל בשום עניין. ומכל מקום אינו לוקה אלא המקלל בשם מן השמות כגון יה, שדי ואלוה וכיוצא בהן או בכינוי. ובכל לשון שקלל בשם או בכינוי מן הכינויין, כגון חנון, קנוא, וכיוצא בהן – חייב, שהשמות שקוראין בהן הגוים להקדוש ברוך הוא הרי הן בכלל הכינויין. ומה שאמרו (דף לו.) שאפילו המקלל את עצמו לוקה, שנאמר "השמר לך ושמר נפשך מאד(דברים ד, ט). ומה שאמרו במכילתא (סנהדרין סו.) לא תקלל חרש, באומללין שבאדם. ועוד אמרו שם: כשהכתוב אומר "ונשיא בעמך לא תאר וגו'(שמות כב, כז), אחד דיין ואחד נשיא במשמע. ומה תלמוד לומר אלהים לא תקלל? לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. מכאן אמרו: יש מדבר דבר אחד וחייב עליו משום ארבעה דברים. בן נשיא שקלל אביו, חייב עליו משום האב ומשום דיין ומשום נשיא ומשום בעמך לא תאר.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה וקלל בשם או בכינוי אחד מישראל במזיד ויש עדים והתראה, לוקה, שזהו אחד משלושה לאוין (תמורה ג.) שאף על פי שאין בהן מעשה ולא נאמר בהן בפירוש בתורה מלקות, לוקין עליהן. והשניים האחרים הם נשבע וממר, שמפרש בגמרא סנהדרין.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רלב (עריכה)

לא להכשיל בני ישראל לתת להם עצה רעה, אבל ניישר אותם כשישאלו עצה, במה שנאמין שהוא יושר ועצה טובה, שנאמר (ויקרא יט, יד): "ולפני עור לא תתן מכשול". ולשון ספרא ‏[11], לפני סומא בדבר והיה נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו. ואמרו זכרונם לברכה אל יאמר אדם לחבירו מכור שדך וקח חמור, והוא עוקף עליו ונוטלה הימנו.

וזה הלאו כולל כמו כן מי שיעזור עובר עבירה, שהוא מביא אותו שיתפתה בזולת זה לעבור פעמים אחרים עוד. ומזה הצד אמרו זכרונם לברכה (ב"מ עה, ב) במלוה ולוה בריבית ששניהם עוברים בלפני עור וגו'.

שורש המצוה ידוע, כי תיקון העולם ויישובו הוא להדריך בני אדם ולתת להם בכל מעשיהם עצה טובה.

מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה בריש מסכת עבודה זרה (דף יד.) דאלפני מפקדינן אבל לפני דלפני לא מפקדינן. ומפני כן פירשו שם (דף ו.) דכי איבעיא לן בגמרא טעמא דמתניתין אי משום דאזיל ומודה אי משום לפני עור, דלא הוה מסתפק בטעמא דמתניתין אלא בלשאת ולתת עמהם דיהיב ליה ישראל לגוי מידי דחזי לתקרובת ובכי האי גוונא אפשר דאיכא ביה משום ולפני עור, אבל שאר מתניתין כולה, כגון להלוותן ולפורען ולהשאילן משום דאזיל ומודה הוא איסורא, דמשום לפני עור ליכא למימר דשאלה בעינה הדרא, ולהלוותן ולפורען נמי זוזי יהבינן להו וזוזי לא חזו לתקרובת, מאי אמרת דילמא זבין בהו תקרובת, הוה ליה לפני דלפני ובכי האי לא מפקדינן כמו שאמרנו, וכן כל כיוצא בזה. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (שם טו, ב) שאסור למכור כל כלי מלחמה וכל דבר שיש בו נזק לרבים לגוים, אלא אם כן מוכרן כי היכי דמגנו עלן, וכן אסור למוכרו לישראל המוכרו לגוי, וכן לישראל ליסטים, ואסרו הכל משום ולפני עור וגו'. ויתר פרטיה, במקומות מהתלמוד בפיזור ‏[12].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה והשיא את חבירו לדעת עצה שאינה הוגנת לו, או סייע אותו בדבר עבירה, כגון המושיט כוס יין לנזיר וכל כיוצא בזה, עבר על לאו זה, והוא כעובר על מצות מלך, ואין לוקין עליו לפי שאין בו מעשה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רלג (עריכה)

שלא לעוול המשפט[עריכה]

שלא יעשה הדין עול בדין והעול יהיה בכל עת שיעבר על מה שצותה לנו התורה בענין הדין, אלא אם כן עשה ברצון בעלי הדין, ועל זה נאמר (ויקרא יט טו) לא תעשו עול במשפט.

שרש המצוה ידוע, כי במשפט צדק, יתקיים ישוב בני אדם.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (כתובות קה א), שהמענה את הדין בכלל מעול המשפט הוא. ומה שאמרו (אבות א א) הוו מתונים בדין, כדי שלא יבואו לעול המשפט. ואמרו זכרונם לברכה (יבמות קט ב) שראוי למי שדן להמלך עם גדול ממנו אם הוא אצלו, ואמרו (אבות ד, ז) באזהרת ענין זה כל המונע עצמו מן הדין מונע ממנו איבה וגזל ושבועת שוא, וכל זה ללמדנו שהדבר צריך מתון וישוב הדעת הרבה כדי שלא יטעו בדין, כי הרבה דברים יש בדינים, וחכם גדול צריך להיות בדין, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (ב"ב קעה ב) הרוצה להתחכם יעסק בדיני ממונות, שאין מקצע בתורה גדול מהן, שהם כמעין הנובע. והזהירונו גם כן ‏[13] שיהא חביב עלינו דין של פרוטה כדין של מאה מנה לדון אותו לאמתו. ומפני חומר הדין, שבחו הרבה מי שיכול להטיל פשרה בין בעלי הריב, ועליו נאמר (זכריה ח טז) אמת ומשפט שלום שפטו, שזהו משפט של שלום, וכן בדוד הוא אומר (שמואל ב ח טו) ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו, אי זהו משפט שיש עמו צדקה? הוי אומר זהו מצוע. ויתר רבי האזהרות שהזהירונו זכרונם לברכה בהשוית הדין, ושאר פרטי המצוה, הם בפזור בסדר נזיקין, והעקר במסכת סנהדרין [ח"מ סי' יז].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים כי להם המשפט. והעובר על ועשה עול במשפט, כלומר, שדן שלא כדין תורה לדעת עבר על לאו זה אבל אין לוקין עליו, דלאו שאין בו מעשה אלא דבור לבד, אין לוקין עליו, חוץ מאותן שמנינו למעלה (מצוה רלט), ועוד שהרי כל הדן שלא כדין תורה דינו חוזר, ולפיכך אין לוקין עליו, וכדאמרינן בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (לג א), שכל הטועה בדבר משנה, לעולם חוזר. והענין לומר שכל הטועה לדון במה שהוא הפך כונת התורה בלי ספק דינו בטל לגמרי, והרי הוא כאלו לא נאמר, ושם יתבאר שיש צדדין. שאם דן הדין בהפך האמת שדינו דין וחייב לשלם מביתו למי שעות לו דינו, ומכל זה לא יתחייב מלקות, ואפילו עשה בו מעשה, וכגון שנשא ונתן ביד, מן הכלל שבידינו שכל לאו שנתן לתשלומין, אין לוקין עליו.

ואם לא שיארך הענין ונצא מגדר מלאכתנו באנו לפרש בארכה כל הצדדין שהדין חוזר, והצדדין שאינו חוזר וחייב הבית דין לשלם מביתו, והצדדין שאינו חוזר ופטור הבית דין לשלם. ומכללא דמלתא לפי הנראה, דכל היכא שדנו בלא קבלה ואכא בעיר גדול מהם וטעו ואפילו בשקול הדעת דינם חוזר, והוא שלא נשאו ונתנו ביד שאלו נשאו ונתנו ביד אין דינם חוזר, אבל חייבין לשלם בענין אחר אין דינם חוזר. והיכא שדנו ברשות דלכא למימר דהוו פושעים כשבאו לדון פטורים מלשלם. והיכא דלאו ברשות, אי נמי בכל צד דאכא למימר דהוו פושעים כלל כשבאו לדון חייבים לשלם. וכל היכא דאמרי דינם חוזר, אפילו אבד או נאכל הדבר שדנו עליו פטורים מלשלם, אלא אם כן נשאו ונתנו בידם ממש, כיון שכן מדין מזיקין מיהת חייבים לשלם, הא לאו הכי פטורין. והא דאמרינן לעיל דכל שטועה בדבר משנה לעולם חוזר, פירשו לנו מורי ישמרו אל, דלאו דוקא משנה ממש, אלא אף כל שהוא מפרש בתלמוד בדברי האמוראין שהוא הלכה וטעה בה הדין גם זה טועה בדבר משנה יקרא. ועוד הפריזו על מדותם לומר עוד, שאפילו הטועה בדבר אחד שפסק אחד מן הגאונים או מן החכמים המפרסמים בינינו בחכמה כטועה בדבר משנה משוינן ליה, אלא אם כן יאמר אותו הבית דין שאע"פ שהיה יודע ונזכר דעת אותו הגאון או החכם לא יהיה דן כמוהו ולא ישוב בשבילו מלדון דיניו כדעתו, והוא שיהא ראוי לכך.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רלד (עריכה)

שלא יכבד הדיין אחד מבעלי הדין בשעת הריב, ואפילו היה גדול ונכבד ונשוא פנים, שנאמר "ולא תהדר פני גדול(ויקרא יט, טו). ואמרו בספרא (קדושים ד ג) שלא תאמר "עשיר הוא זה, בן גדולים הוא, היאך אביישנו?" כלומר, שלא אכבד אותו יותר מבעל דינו שאינו גדול כמוהו. לכך נאמר "ולא תהדר פני גדול".

שורש המצוה ידוע וכתבתיו בראש הסדר (מצוה רלה).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שבועות ל.) שלא יהא אחד יושב ואחד עומד אלא שניהם עומדין, כי בהיותם לפני הבית דין ראוי להם לעמוד כאילו הם לפני שכינה, כי רוח אלוהים שוכן בתוך עדת דייני ישראל, כמו שנאמר "אלהים נצב בעדת אל(תהלים פב, א). ומכל מקום אמרו זכרונם לברכה (דף ל:) שאם רצו להושיב בעלי הדין, הרשות בידם. ובמה דברים אמורים? בשעת משא ומתן, אבל בגמר דין מן החיוב הוא בעמידה, כמו שנאמר "ויעמד העם על משה(שמות יח, יג). אלא שנהגו בכל בתי דיני ישראל מאחר התלמוד להושיבם מפני המחלוקת, ואפילו העדים שכתוב בהם "ועמדו שני האנשים(דברים יט, יז) נהגו גם כן היום להושיב. ויתר פרטיה מבוארים במקומות מסנהדרין ושבועות.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים, כי להם המשפט. ועובר עליה וכיבד בעל דין אחד יותר מחברו במזיד, עבר על לאו זה וביטל עשה, שכתוב "בצדק תשפט עמיתך(ויקרא יט, טו). ומה שהתירו זכרונם לברכה בזה ביתרון החכם על עם הארץ, עם קצת שאר דיני המצוה, נכתוב לקמן במצוה הבאה בסמוך (מצוה רלה).


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רלה (עריכה)

מצות שופט שישפוט בצדק[עריכה]

לשפט בצדק, שנאמר (ויקרא יט טו) בצדק תשפט עמיתך, ובא הפירוש שנצטוו הדינין להשוות בעלי הריב, כלומר, שלא יכבד הדין אחד. מבעלי הדין יותר מן האחר, וכן אמרו בספרא (קדושים ד ד) שלא יהא אחד מדבר כל צרכו, ואחד אומר לו קצר דבריך. וכן בפרק שבועת העדות (שבועות ל א), תנו רבנן בצדק תשפט עמיתך, שלא יהא אחד עומד ואחד יושב, אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך. וכן בכלל מצוה זו, שכל איש שהוא חכם בדיני התורה וישר בדרכיו, שהוא מצוה שידין דין תורה בין בעלי הריב אם יש כח בידו, ואפילו יחיד יכול לדון מדין תורה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין ג א) אחד דן את חבירו דין תורה, שנאמר בצדק תשפט עמיתך. וחכמים הזהירו (אבות ד ח), שלא יהא אדם דן יחידי. ועוד יש בכלל מצוה זו, שראוי לכל אדם לדון את חברו לכף זכות ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב.

שרש המצוה נגלה הוא, כי בהשוית הדין יתישב העולם, ואם יכבד הדין את האחד מבעלי הדין על האחר יפחד בעל הריב מלהגיד כל טענותיו לפניו, ומתוך כך יצא המשפט מעקל. ובמה שאמרנו שמצוה על החכם בדברי תורה והוא איש ישר לדון בין החולקים, שזהו בכלל המצוה, כמו כן, גם בזה תועלת, כי החכם והישר, ידין דין אמת. ואם הוא היודע לא ירצה לשפט ישפטום שאר בני אדם שאינם חכמים ויטו הדין על האחד מבעלי הדין בלי ידיעה. גם במה שאמרנו שכל אדם חייב לדון חברו לכף זכות, שהוא בכלל המצוה, יהיה סבה להיות בין אנשים שלום ורעות, ונמצא שעקר כל כונת המצוה להועיל בישוב בני אדם עם ישר הדין ולתת ביניהם שלום עם סלוק החשד איש באיש.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שבועות לא א) ששני בעלי דין שהיה האחד לבוש בגדים יקרים והשני בגדים בלוים, אומרים למכבד הלבישהו כמותך או לבש כמותו ואחר כך נדין ביניכם, כדי שתהיו שוין, ועכשו בזמננו לא ראינו בית דין שעשה כן. ועוד אמרו זכרונם לברכה (רמב"ם סנהדרין כא ג) שמצוה להושיבם בשוה, ולא האחד למעלה מחברו או האחד בישיבה והאחר בעמידה, רק בתלמיד חכם ועם הארץ שאמרו בהם מושיבין החכם ואומרים לעם הארץ שב, ואם לא ישב אין מקפידין על כך (שם ה"ד). ואמרו זכרונם לברכה (שם ה"ו) שאם באו לפניך הרבה דינין ויש ביניהן דין יתום ואלמנה, שמצוה להקדימן, שנאמר (ישעיהו א יז) שפטו יתום ריבו אלמנה. כלומר, שבדינם נצטוינו לזרז יותר מבדין אחרים. וכן אמרו זכרונם לברכה (כתובות קה ב), שדין תלמיד חכם קדם לדין עם הארץ, ודין אשה קדם לדין איש, לפי שבשת האשה מרבה, וכל זה שאמרנו בכלל בצדק תשפט הוא. וענינים אלו עם יתר פרטי המצוה במקומות מפזרים בתלמוד, ומהן הרבה בסנהדרין ושבועות [ח"מ סימן יז].

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים, שהן חייבין לדון ולא הנקבות. ואולם גם הנקבות חייבות במה שאמרנו שהוא בכלל מצוה זו, והוא לדון החבר לכף זכות.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רלו (עריכה)

שלא לרכל[עריכה]

שנמנענו מרכילות, שנאמר (ויקרא יט טז) לא תלך רכיל. והענין הוא, שאם נשמע אדם מדבר רע בחברו, שלא נלך אליו ונספר לו פלוני מדבר כך וכך, אלא אם כן תהיה כונתנו לסלק הנזקין ולהשבית ריב. ואמרו זכרונם לברכה (כתובות מו א) בפירוש רכיל רך לזה וקשה לזה, דבר אחר לא תהא כרוכל, מטעין דברים והולך.

משרשי המצוה. כי השם חפץ בטובת הבריות אשר ברא וצונו בזה כדי להיות שלום בינינו כי הרכילות מביא לריב ומצה.

פרטי המצוה ורב האזהרות שהזהירונו זכרונם לברכה על הרכילות ועל לשון הרע שתפו, יתבארו במקומות מהתלמוד ובמדרשות בפזור [ה' דעות פ"ז]. ובפרוש אמרו (ערכין טו ב) בלשון הרע. שממית האומרו והמקבלו [ו] שנאמר עליו, והמקבלו יותר מכלן, והזהירו הרבה עליו עד שאמרו דרך משל (ב"מ נט ב): מאן דאית [ליה] זקיפא בדקתיה, לא לימא זקוף ביניתא. ואמרו (ערכין טז א) כי בכלל אבק לשון הרע הוא המשבח חברו בפני שונאו, שנאמר (משלי כז יד) מברך רעהו וגו'.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר עליה ורגל על לשונו עובר על לאו, והוא כעובר על מצות מלך, ואין בו מלקות, לפי שהוא לאו שאין בו מעשה, וכמה שלוחים למקום להלקות מלבד רצועה של עגל ושל פרות. ואף על פי שאין בלאו הזה מלקות לפי שאין בו מעשה, פעמים שיש בו אפילו חיוב מיתה, כידוע בדין מוסר. וזה הדין התירו חכמים לעשות אפילו בחוצה לארץ לתקון העולם, מוטב ימות איש אחד ולא יזיק ויאבד לרבים גופם או אפילו ממונם.

ואכתב לך בני מעט ממה שיש בגמרא בענין זה, ואם תזכה לדעת תראה הכל במקומו. גרסינן בפרק הגוזל בתרא (ב"ק קטז ב) ההוא גברא דאחוי כריא דחטי דבי ריש גלותא, חייביה רב נחמן לשלומה, וטעמא משום דינא דגרמי (שם קיז ב). ודוקא שהראה מעצמו אבל מתוך האנס, פטור, וכדתניא (שם קיז א) ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חברו פטור. ופרשו מורינו זכרונם לברכה, דלא סוף דבר אנסוהו בגופו אלא אפילו אנסוהו בממון שיקחו לו ממון אם לא יראה ממון חברו והראהו פטור, דכל מראה על ידי אנס פטור ואינו חייב אלא במראה מעצמו. וכן כתב הרב רבי אברהם בר רבי דוד זכרונו לברכה. ואם נשא ונתן ביד חייב, ואפילו על ידי אנס נפשות. ואם תאמר אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש, יש לומר מי אמרינן ליה ימות? יתן וישלם קאמרינן ליה, ולא יציל עצמו בממון חברו, ואפילו בנרדף שהיה בורח מפני רודף ושבר כלים חייב, ואף על פי שלא שברן בכונה אלא בלא כונה, ובשעה שהיה בורח להנצל, וכל שכן נשא ונתן ביד שחייב בתשלומין.

ואם לאחר שהראה מתוך האנס נשא ונתן ביד, משעה שהראה רואין את הדבר כאלו נשרף ושוב אינו מתחייב עליו משום נשא ונתן, ומשום שהראה נמי אינו חייב כיון שהראה מתוך האנס כדכתיבנא. והכי אמרינן התם ההוא גברא דאחוי חמרא דרב מרי ורב פנחס בני דרב פפא, פרוש מתוך האנס. אמרי ליה דרי ואמטי, דרא ואמטי. ואסיקנא, דכיון דאוקמינהו עלויה, מקלא קליא ושוב אינו מתחייב עליו. והיכא דהראה מעצמו בלא טענת אנס חייב מיתה ותשלומין, דגרסינן התם ההוא גברא דהוה בעי דנחוי בי תבנא דחבריה אתא לקמיה דרב, אמר ליה רב לא תעבד הכי כלומר התרה בו לא הוה צאית הוה יתיב רב כהנא קמיה דרב, קם רב כהנא שמטיה לקועיה כלומר הרגו והכי מוכח הא דאמר ליה רב לרב כהנא האידנא מלכותא דפרסאי היא וקפדי אשפיכות דמים. ואמרינן נמי בגמרא (שם קיט א), גבי מאן דאבעיא לן ממון מוסד אם מותר לאבדו, ומהדרינן ליה, לא יהא ממונו חמור מגופו, אלמא דגופו מותר לאבדו, מיהו דוקא בשעת מעשה ועל ידי התראה, וכמעשה דרב כהנא, ואינו צריך שיקבל עליו התראה כשאר חייבי מיתות. ומי שמחזק למסר, נראה שהוא כמתרה ועומד, ומתר להרגו בכל שעה.

ודעת הרמב"ם זכרונו לברכה (חובל ומזיק ח י יא), שכתב בדין מוסר כך הוא, כיון שאמר הריני מוסר פלוני בגופו או בממונו ואפילו ממון קל הרי זה התיר עצמו למיתה, ומתרין בו ואומרים לו אל תמסר, אם העיז פניו ואמר לא כי אלא אמסר מצוה להרגו, וכל הקודם להרגו זכה. עשה המוסר אשר זמם ומסר, יראה לי שאסור להרגו, אלא אם כן החזק למסר הרי זה יהרג שמא ימסר אחרים, עד כאן לשון הרב. הצריך התראה למי שאינו מחזק למסר ושיקבל התראה, ולמי שהוא מחזק למסר נראה מתוך דבריו שאינו צריך התראה. ואין המוסר יכול לומר בשביל שפלוני מצר לי אני מוסרו ביד גוים, שאין זה פוטרו מענשו, אבל המצר לצבור, מותר לצבור למסרו ביד גוים, וכן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (שם הי"א). ואסור לאבד ממון מוסר, משום (איוב כז יז) רשע יכין וצדיק ילבש. כדאסיקנא בפרק הגוזל (קיט א).


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רלז (עריכה)

שלא לעמוד על דם רעים[עריכה]

שלא נמנע מלהציל נפש מישראל כשנראהו בסכנת המיתה והאבדה ויהיה לנו יכלת להצילו בשום צד, שנאמר (ויקרא יט טז) לא תעמד על דם רעך. ואמרינן בסנהדרין (דף עג.) תניא מנין לרואה את חברו שטובע בנהר או חיה גוררתו או לסטים באים עליו שהוא חייב להצילו בנפשו שנאמר לא תעמד על דם רעך. ולא מבעיא אצוליה בנפשיה דמחיב, אלא מטרח ומיגר נמי אגירי חיב, ועוד כללו דבותינו ז"ל באזהרה זו שלא לכבש עדות כדי שלא יאבד חברו ממון. וכן הוא בספרא (סדר קדושים ד ח) מנין שאם נודע לו עדות שאינו רשאי לשתק עליה, שנאמר ולא תעמד על דם רעך. ומנין שאם ראיתו טובע בנהר וכו'. ומנין לרודף אחר חברו להרגו, שאתה חייב להצילו בנפשו? שנאמר לא תעמד וגו'.

שרש מצוה זו ידוע, כי כמו שיציל האחד את חברו כן חברו יציל אותו ויתישב העולם בכך, והאל חפץ בישובו כי לשבת יצרה, וכבר נתבארו דיני מצוה זו במסכת סנהדרין.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ונמנע מלהציל ויש יכלת בידו עבר על לאו, ואין לוקין עליו לפי שהוא לאו שאין בו מעשה, דקיימא לן אין לוקין עליו.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רלח (עריכה)

שלא לשנוא אחים[עריכה]

שלא לשנא שנאת הלב אחד מישראל. שנאמר (ויקרא יט יז) לא תשנא את אחיך בלבבך. ולשון ספרא ‏[14], לא אמרתי אלא שנאה שהיא בלב. וכמו כן בערכין (דף טז:) בשנאה שבלב הכתוב מדבר. אבל כשיראה לו שנאה וידע שהוא שונאו אינו עובר על זה הלאו, אמנם הוא עובר על לא תקם ולא תטר, ועובר כמו כן על עשה, שנאמר (שם יח) ואהבת לרעך כמוך. ומכל מקום שנאת הלב היא קשה מכל השנאה הגלויה, ועליה תזהיר התורה ביותר.

שרש המצוה ידוע. כי שנאת הלב גורמת רעות גדולות בין בני אדם להיות תמיד חרב איש באחיו ואיש ברעהו, והיא סבה לכל המסירות הנעשות בין אנשים, והיא המדה הפחותה והנמאסת תכלית המאוס בעיני כל בעל שכל.

פרטי המצוה ורבי האזהרות שהזהירונו רבותינו זכרונם לברכה עליה שלא להרגיל נפשנו במדה רעה זו, מבוארים בתלמוד בפזור ובמדרשים.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה וקבע שנאה בלבו לאחד מכל ישראל הכשרים עבר על לאו זה, ואין לוקין עליו, לפי שאין בו מעשה, אבל בשנאת הרשעים, אין בו אסור, אלא מצוה לשנאתם אחר שנוכיח אותם על חטאם הרבה פעמים ולא רצו לחזור בהם שנאמר (תהלים קלט כא) הלא משנאיך יי אשנא ובתקוממיך אתקוטט.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רלט (עריכה)

להוכיח אחד מישראל שאינו מתנהג כשורה, בין בדברים שבין אדם לחברו או בין אדם למקום, שנאמר "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" (ויקרא יט, יז). ואמרו בספרא (קדושים ד' מ"ח) מנין אם הוכחתו ארבעה וחמשה פעמים ולא חזר, שאתה חייב לחזור ולהוכיח? תלמוד לומר "הוכח תוכיח". ועוד אמרו זכרונם לברכה בגמרא (בבא מציעא לא.) "הוכח תוכיח" אפילו מאה פעמים. ואמרו שם בספרא: יכול מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר "ולא תשא עליו חטא". וזה מלמד שבתחלת התוכחה, שראוי לאדם להוכיח בסתר ובלשון רכה ודברי נחת, כדי שלא יתביש. ואין ספק שאם לא חזר בו בכך, שמכלימין החוטא ברבים ומפרסמין חטאו ומחרפין אותו עד שיחזר למוטב.

משרשי המצוה לפי שיש בזה שלום וטובה בין אנשים. כי כשיחטא איש לאיש ויוכיחנו במסתרים, יתנצל לפניו ויקבל התנצלותו וישלם (י"ג וישלים) עמו. ואם לא יוכיחנו, ישטמנו בלבו ויזיק אליו לפי שעה או לזמן מן הזמנים, כמו שנאמר ברשעים: "ולא דבר אבשלום עם אמנון" (שמואל ב יג, כב). וכל דרכי התורה דרכי נועם ונתיבותיה שלום.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ערכין טז:) שחיוב מצוה זו עד הכאה, כלומר שחייב המוכיח להרבות תוכחותיו אל החוטא עד כדי שיהיה קרוב החוטא להכות את המוכיח. ומכל מקום, אמרו זכרונם לברכה (שם) גם כן שאם יראה המוכיח שאין בדברי תוכחותיו שום תועלת נמצא, מתוך גודל רשע החוטא או שהוא אלם ורשע ביותר ומתירא ממנו שלא יעמד עליו ויהרגנו, שאינו חייב במצוה זו באיש כזה. וזהו אמרם זכרונם לברכה (יבמות סה:): כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה לשתוק במקום שאין הדבר נשמע, לפי שיהיה בענין קלון למוכיח ולא תועלת לאשר הוכח. ומכל מקום יש להתישב לכל בעל נפש ולהשגיח הרבה בענינים אלה ולחשב ולראות אם יהיה תועלת בדבריו אל החוטא שיוכיחנו. ויבטח בשם יתברך כי הוא יעזרנו בהלחמו עם שונאיו, ואל ירך לבבו ולא יירא כי השם שומר את כל אוהביו ואת כל הרשעים ישמיד, ואם ישוב החוטא יהיה לו בזה שכר גדול. ומי שבידו להשיבו ולמחות בו ולא מחה, הוא נתפש על חטאו, וזה דבר ברור מדברי רבותינו (שבת נה.), גם מן הכתוב (ישעיהו ג יד). ועוד אמרו זכרונם לבדכה (שם) שאפילו הקטן חייב להוכיח הגדול, אם יראה הגדול הולך בדרך לא טוב. ויתר פרטי מצוה זו נתבאר במקומות מפזרים בתלמוד.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ולא הוכיח בענין שאמרנו, בטל עשה, ועוד שהוא מכת הרשעים שעושים כן.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רמ (עריכה)

שלא להלבין פני אדם מישראל[עריכה]

שלא לביש אחד מישראל, וזה העון יקראו רבותינו זכרונם לברכה (אבות ג טו) מלבין פני חברו ברבים. והלאו הבא על זה הוא מה שכתוב (ויקרא יט יז) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. ואמרו בספרא (קדשים ד ח) מנין שאם הוכחתו אפילו ארבעה או חמשה פעמים חזר והוכח שנאמר הוכח תוכיח. יכול אפילו פניו משתנות? תלמוד לומר ולא תשא עליו חטא.

שרש המצוה ידוע, לפי שהבשת צער גדול לבריות אין גדול ממנו, ועל כן מנענו האל מלצער בריותיו כל כך, כי אפשר להוכיחם ביחוד ולא יתביש החוטא כל כך.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (יומא פו ב), שלא בכל הדברים הזהרנו בכך, אלא בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי שמים אם לא חזר מן התוכחה שבסתר מצוה להכלימו ברבים ולפרסם חטאו ולבזותו ולקללו עד שיחזר למוטב, כדרך שעשו הנביאים לישראל. ומה שאמרו זכרונם לברכה (ברכות מג ב) על דרך אזהרה בענין זה נוח לו לאדם, שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, מנא לן? מתמר, שלא רצתה להלבין פני חמיה לאמר בפרסום שממנו היא הרה, ולולא שמצאה הערבון והודיעה הדבר ברמז היתה נדונת בשריפה ולא הלבינה פניו. ושאר פרטי המצוה במקומות מהגמרא בפזור ובמדרשות.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליה והלבין פני חברו ברבים במזיד שלא מחמת עברה על הענין שאמרנו, עבר על מצות מלך, אבל אינו לוקה, לפי שאין בו מעשה, וכמה שלוחים למקום להפרע מעוברי רצונו.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רמא (עריכה)

שלא לנקום[עריכה]

שלא לנקום. כלומר, שנמנענו מלקחת נקמה מישראל, הענין הוא, כגון ישראל שהרע או צער לחברו באחד מכל הדברים, ונוהג רב בני אדם שבעולם הוא שלא יסורו מלחפש אחרי מי שהרע להן, עד שיגמלוהו כמעשהו הרע או יכאיבוהו כמו שהכאיבם, ומזה הענין מנענו השם יתברך באמרו (ויקרא יט יח) לא תקם. ולשון ספרא (קדושים ד י) עד היכן כחה של נקמה?

אמר לו השאילני מגלך ולא השאילו, למחר אמר לו השאילני קרדמך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלת לי מגלך, לכך נאמר, לא תקם. ועל כגון זה הקש כל הדברים.

משרשי המצוה. שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא. ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עונותיו גרמו, והשם יתבדך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקם ממנו, כי הוא אינו סבת רעתו, כי העון הוא המסבב, וכמו שאמר דוד עליו השלום (שמואל ב טז יא) הניחו לו ויקלל כי אמר לו יי. תלה הענין בחטאו ולא בשמעי בן גרא. ועוד נמצא במצוה זו תועלת רבה להשבית ריב ולהעביר המשטמות מלב בני אדם, ובהיות שלום בין אנשים יעשה השם יתברך שלום להם.

דיני המצוה. קצרים, כבר זכרנו רבן לפי הנראה.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר עליה וקבע בלבו לשנא חברו על שהרע לו עד שיגמלהו כרעתו עבר על לאו זה, ורעתו רבה כי הוא סבה לתקלה מרבה, אבל אין לוקין על זה הלאו, לפי שאין בו מעשה. וכלל זה יהיה בידך בכל מקום שנאמר לאו שאין בו מעשה, אין לוקין עליו, שאף על פי שעשה בו שום מעשה אינו לוקה עליו מפני כן, מכיון שאפשר לעבר על הלאו מבלי מעשה. ותזכר דבר זה בכלן, כי דבר ברור הוא, אין צורך לשנותו במקום אחר.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רמב (עריכה)

שלא לנטור, כלומר שנמנענו מלנטור בלבבנו מה שהרע לנו אחד מישראל. ואף על פי שנסכים בנפשותינו שלא לשלם לו גמול על מעשיו, אפילו בזכירת חטאו בלב לבד נמנענו, ועל זה נאמר (ויקרא יט יח) לא תטר. ולשון ספרא (קדושים ד יא) עד היכן כחה של נטירה? אמר לו השאילני מגלך ולא השאילו, למחר אמר לו השאילני קרדמך, אמר לו הילך, ואיני כמותך שלא השאלתני מגלך, לכך נאמר ולא תטר.

כל ענין מצוה זו כמצות הנקימה הקודמת.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רמג (עריכה)

לאהוב כל אחד מישראל אהבת נפש, כלומר שנחמול על ישראל ועל ממונו כמו שאדם חומל על עצמו וממונו, שנאמר (ויקרא יט, יח): "ואהבת לרעך כמוך". ואמרו זכרונם לברכה (שבת לא, א) דעלך סני לחברך לא תעביד. ואמרו בספרא (קדושים פ"ד יב), אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה, כלומר שהרבה מצוות שבתורה תלויין בכך, שהאוהב חבירו כנפשו לא יגנוב ממונו ולא ינאף את אשתו ולא יונהו בממון ולא בדברים ולא יסיג גבולו ולא יזיק לו בשום צד. וכן כמה מצוות אחרות תלויות בזה, ידוע הדבר לכל בן דעת.

שורש המצוה ידוע, כי כמו שיעשה הוא בחבירו כן יעשה חבירו בו, ובזה יהיה שלום בין הבריות.

ודיני מצוה זו כלולים הם בתוך המצוה, שכלל הכל הוא שיתנהג האדם עם חבירו כמו שיתנהג עם עצמו, לשמור ממונו ולהרחיק ממנו כל נזק, ואם יספר עליו דברים יספרם לשבח ויחוס על כבודו ולא יתכבד בקלונו, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (ירושלמי חגיגה ב, א) המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא. והמתנהג עם חבירו דרך אהבה ושלום ורעות ומבקש תועלתם ושמח בטובם, עליו הכתוב אומר (ישעיה מט, ג) ישראל אשר בך אתפאר. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליה ולא נזהר בממון חבירו לשומרו, וכל שכן אם הזיק אותו בממון או צערו בשום דבר לדעת, ביטל עשה זה, מלבד החיוב שבו לפי הענין שהזיקו כמו שמפורש במקומו.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רמד (עריכה)

שלא להרביע בהמה כלאיים, כלומר שלא נרכיב הזכר על שום מין בהמה או חיה שאינו מינו, שנאמר "בהמתך לא תרביע כלאים(ויקרא יט, יט). ובביאור אמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא צא.) שאין החיוב עד שיכניס כמכחול בשפופרת ואז ילקה.

משורשי המצוה כי השם ברוך הוא ברא עולמו בחכמה, בתבונה ובדעת. ועשה וצייר כל הצורות לפי מה שהיה צורך עניינו ראוי להיות מכוונות כיוון העולם. וברוך הוא היודע, וזהו שנאמר במעשה בראשית "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד(בראשית א, לא). וראייתו ברוך הוא, ידיעתו והתבוננותו בדברים, כי הוא ברוך הוא לגדל מעלתו אינו צריך לראיית העין אל הדברים אחר מעשה, כי הכל נגלה וידוע ונראה לפניו קודם מעשה כמו אחר מעשה. אבל התורה תדבר לבני אדם במילות מכוונות אליהם, ותכנה בשם דברים כדברים המכונים בהם, שאי אפשר לדבר עם בריה אלא במה שידוע אליו, כי מי יבין מה שאין בכוחו להבין? ועל כיוצא בזה אמרו זכרונם לברכה (מכילתא שמות יט יח) כדי לשבר [לשכך] את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע. ובהיות יודע אלוהים כי כל אשר עשה הוא מכוון בשלמות לעניינו שהוא צריך בעולמו, ציווה לכל מין ומין להיות עושה פירותיו למינהו, כמו שכתוב בסדר בראשית. ולא יתערבו המינין, פן יחסר שלמותן ולא יצווה עליהן ברכתו. ומזה השורש, לפי הנראה במחשבתינו, נמנענו מהרביע הבהמות כלאיים. וכמו כן הזהרנו בכך מזה הטעם בצירוף טעם אחר, שכתבנו כבר על מיני הזרעים והאילנות (ספר החינוך רמה).

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (בבא קמא נד:) דלאו דוקא בהמה לבד הוא באיסור זה, אלא אפילו חיה ועוף, כל שהרביען בשאינן מינן לוקה. ואפילו הרביע בהמה או חיה במיני חיה שבים לוקה עליהן. ואחד בהמה חיה או עוף שלו או של חברו לוקה עליהן. ומה שאמרו (בבא מציעא צא:) שמותר להכניס שני מינין לסהר אחד, ואם רבעו זה את זה, אין זקוק להפרישן. ומה שאמרו (דף צ.) שאסור לישראל להרביע בהמתו כלאים על ידי גוי. וכן מה שאמרו שמי שעבר והרכיב בשאינו מינו, הנולד מהן הוא מותר בהנאה ובאכילה, ובלבד ששתיהן בהמות טהורות. וכל שהן שני מינין בכלל איסור זה, אף על פי שדומין זה לזה. וכל שהן מין אחד, אף על פי שהאחד מדברי והאחד ישובי, מותרין. אבל אווז הישוב ואווז הבר אינן בהיתר זה לפי שהן שני מינין, שהישובי ביציו מבפנים והמדברי ביציו מבחוץ. וכוי כלאים עם הבהמה וחיה, ואין לוקין עליו, מפני שהוא ספק.

ובענין איסור זה הכל הולך אחר האם, שאין חוששין לזרע האב כלל, לפי הנראה מפסק הרב אלפסי זכרונו לברכה. ויש מפרשים אחרים שפסקו (חולין עט. תוס' ד"ה עייל) כי מפני שנסתפקו בעניין זה בגמרא, אם חוששין לזרע האב או אין חוששין, אזלינן ביה לחומרא לעולם. ולעניין אותו ואת בנו חוששין לזרע האב ואין שוחטין האב עם הבן אם אנו מכירין אותו. ולעניין הרבעה וחרישה והנהגה זה עם זה, אין חוששין לזרע האב להיות נחשב מין אחד עם הבן, כל זמן שהאם מין אחר. זהו העולה מן השמועה עם הפירוש הטוב בחולין, פרק אותו ואת בנו (שם). ושם הזכירו לנו בגמרא סימנים להכיר מן הפרדים שיהיו מאם אחת, באוזניים וזנב וקול, ואין ספק כי בהיות מין אמן של פרדים שווה, מין אביהם שווה גם כן, זה ידוע לכל אדם. ויתר פרטי המצוה במסכת כלאים.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה והרביע כלאים, והוא שהכניס כמכחול בשפופרת, לוקה מן התורה. ואם העלם זה את [על] זה או שעזרן בקול, מכין אותו מכת מרדות.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רמה (עריכה)

שלא לזרוע שני מיני זרעים כגון חיטה ושעורה או פול ועדשה ביחד בארץ ישראל דוקא, שנאמר "שדך לא תזרע כלאים(ויקרא יט, יט). ובא הפירוש עליו (קידושין לט.) שבשדה שיהיה לנו בארץ הכתוב מדבר (מצוה סב).

משרשי המצוה כתבתי מה שידעתי במצוה הקודמת, וכן במצות מכשפה בסדר משפטים (מצוה סב).

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (מו"ק בב) שאחד הזורע ואחד המנכש או המחפה בעפר כלן בכלל זריעה הן ללקות עליהן, ובין שחפה אותן בידו או ברגלו או אפילו בכלי על כלן לוקה. והזורען בעציץ נקוב כזורע בארץ ממש הוא (כלאים ז ח). ומה שאמרו (ירושלמי כלאים פ"א ה"א) שאין איסור משום כלאי זרעים אלא זרעים הראויין למאכל אדם, אבל זרעים המרים, אפילו עומדים לרפואת בני אדם, אין בהן משום כלאי זרעים. וכלאי אילנות הרי הן בכלל לאו זה של "שדך לא תזרע כלאים". ואמנם אין האיסור בכלאי האילנות אלא דרך הרכבה, כגון שהרכיב יחור של תפוח באתרוג וכן כל כיוצא בזה שהן שני מינין, אבל דרך זריעה כגון לזרוע זרע אילן עם זרעים, דבר זה מותר אפילו לכתחילה, חוץ מן הכרם, כמו שנפרש בסדר כי תצא (מצוה תקמט) בעזרת השם.

ואמרו זכרונם לברכה (משנה כלאים פ"ח מ"א) שהזורע זרעים כלאים וכן המרכיב אילנות כלאים, אף על פי שיש מלקות בכל אחד מאלו הרי אלו מותרין באכילה, שלא נאסר אלא זריעתן בלבד. וכן התירו לטע יחור של אילן שהרכב כלאים או לזרע מזרע שנזרע כלאים, והזרעים נחלקים לשלשה חלקים ושלשה שמות, ואלו הן תבואה קטנית וזרעוני גינה, ויש מזרעוני הגינה קצתם שנקראין מיני ירק. ואף על פי שנאסרו לנו לערב כל שני מיני זרעים ואף על פי שהם משם אחד, כגון חטה ושעורה ששניהן נקראין תבואה, וכן פול ועדשה אף על פי ששניהן נקראין קטנית, מכל מקום חילוק יש בהן קצת בשנוי השם, כיצד? שאם נתערב שלא בכונה חטה עם שעורה חלק אחד ביתר מעשרים ושלשה, אין צריך לבר אותן בפחות מכן יבר אותן. ואם נתערב באחד מזרעוני גנה שעורן אחד מעשרים וארבעה ממה שזורעין בבית סאה מאותו המין של זרעוני גנה. ותבואה וקטנית לענין זה, כמין אחד הוא, ושעורן בעשרים וארבעה בתבואה. ואמרו זכרונם לברכה (שקלים א א) שבאחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים, וכל אחד יוצא לגנתו ולשדהו ומנקה אותו מהם וכל שהן שני מינין, אף על פי שדומין בצורתן, אסורין משום כלאים, וכל שהוא מין אחד, אף על פי שמשנין בצורתן מחמת שנוי המקומות או שנוי עבודת הארץ הרי הוא כמין אחד.

ודיני שעורי ההרחקה הצריכה בין שני המינין רבים (משנה כלאים פ"ב מ"י), ושעור הרחקת שני מיני ירק שלא יינקו זה מזה, אמרו זכרונם לברכה (רש"י שבת פד ב ד"ה ואחת באמצע) שהוא טפח ומחצה לכל אחד, שנמצא רוח שניהם שלשה טפחים. ומה שאמרו במשנה בכלאים פרק ג' (מ"א), והביאו אותה גם כן בשבת פרק אמר רבי עקיבא (פ"ד ב) שערוגה שהיא ששה על ששה טפחים, זורעים לתוכה חמשה זרעונים, ולפי דברינו היה להם לומר תשעה, שמנה בארבע רוחותיה ואחד באמצע, אין זה קשה, שכבר תרצו אותה בידושלמי (שבת ט ב) כי בערוגה שבערוגות היא מתניא.

והכלל העולה בידינו מדבריהם זכרונם לברכה בענין כלאי הזרעים הוא, שכל זמן שיש בין שני המינין הרחקה הראויה והוא טפח ומחצה כמו שאמרנו, אפילו נתערבו העלים אין חוששין להם, וכן כל זמן שיראו מבדלים זה מזה שהטה עלין שבערוגה האחת לצד אחד ועלין שבערוגה שבצדה לצד אחר, אף על פי שהן יונקין זה מזה אין חוששין ליניקתן, דבשניהם יחד הקפידה תורה. שיינקו זה מזה ותראה יניקתן לעיני הדואים להדיא. ובמה דברים אמורים שצריך הרחקה או דבר המבדיל, כשזרע בתוך שדהו, אבל אם היתה שדהו זרועה חטים מותר לחברו לזרע בצדה שעורים, שנאמר שדך לא תזרע כלאים. כלומר, שדך דוקא, שלא נאמר הארץ לא תזרע כלאים. ועוד למדו זכרונם לברכה (קידושין לט א) שדך לומר, דוקא בארץ הוא שנוהג אסור כלאי זרעים, אבל לא בחוצה לארץ. ואף על גב דלענין הרכבת אילן דנפקא ליה גם כן משדך לא אמרו כן, אלא שנוהג בכל מקום, וכדאמר שמואל בפרק קמא דקדושין, דמקיש הרכבת אילן להרבעת בהמה שנוהג בכל מקום, כבר תרצו הדבר זכרונם לברכה שם בקדושין, ואם חפצך בני לדעת תראנו משם. ויתר פרטיה במסכת כלאים.

ונוהג אסור כלאי זרעים בזכרים ונקבות בארץ ישראל בלבד, כמו שאמרנו, אבל בחוצה לארץ מותר לערב הזרעים לכתחלה ולזרען, ואפילו בארץ אין האיסור אלא לישראל, אבל מותר לומר לגוי לזרע לו כלאים, ומכל מקום אסור לקימן לכשיגדלו בשדהו. וכל זה שאמרנו, דוקא בכלאי זרעים, אבל כלאי האילנות, כלומר ההרכבה שהיא אסורה בהן, נוהגת אפילו בחוצה לארץ. כמו שאמרנו. ואסור לישראל להניח הגוי להרכיב אילנו, אפילו בחוצה לארץ. והעובר על זה בין איש או אשה וזרע כלאי זרעים בארץ ישראל, חייב מלקות, והמרכיב אילן באילן שאינו מינו, או ירק יח (?) אולי צ"ל הרמב"ן באילן או אילן בירק, אפילו בחוצה לארץ, וכל שכן בארץ, חייב מלקות גם כן.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רמו (עריכה)

שלא לאכול מפירות האילן תוך זמן ערלתו (ספרא קדושים ג ג) והן שלוש שנים ראשונות לנטיעתו, ואחד הנוטע נטיעה או ייחור מן האילן, שנאמר "שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל(ויקרא יט, כג).

משרשי מצוה זו כתבתי במצות נטע רבעי (מצוה רמז) בזה הסדר בשם הרמב"ס זכרונו לברכה.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ערלה פ"א מ"א) שהנוטע לסייג ולקורות – פטור מן הערלה. ד"עץ מאכל" כתוב, כלומר שלא יטע אותו לדעת שיאכל פירותיו, אלא שיהיה האילן סייג סביב גינתו או לדעת שיעשה ממנו קורה לביתו. נטע לסייג או לקורה וחזר וחשב עליו למאכל – חייב בערלה; כיון שעירב בו מחשבת חיוב – חייב. ושומר הפרי חייב בערלה. וכמו שדרשו (ברכות לו:): את פריו את הטפל לפריו. כלומר, שומר הפרי. ובתנאים הידועים לרבותינו זכרונם לברכה הוא שיאסר השומר העומד בפרי עד שעה שיגיע הפרי לכלל איסור ערלה. ועוד שיהא הפרי צריך אליו כל כך, דאי שקלת לה לשומר מאית פרא. ולפיכך אמרו זכרונם לברכה שהצלף חייב בערלה מן האביונות בלבד, אבל הקפריסין מותרין מזה הטעם שאמרנו, כי ידוע הוא דאי שקלת לה לקפריס מקמי דמטי פירא לאסור ערלה לא מאית פירא. ודין הנוטע לרבים (ערלה שם ב) והנוטע למצוה, והנוטע בעציץ שאינו נקוב, שחייב בערלה. ודין ילדה שסבכה בזקנה (נדרים נז:). ויתר פרטיה מבוארין במסכת ערלה.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (ל"ת קצב) וזה לשונו: דאיסור ערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני. אמנם לשון התורה הוא בארץ בלבד. עד כאן. לפי שבתורה נאמר בפירוש "וכי תבאו אל הארץ ונטעתם" דמשמע דדוקא בארץ, ובפירוש אמרו זכרונם לברכה בעניין הערלה (קידושין לט.) כי כך נאמרה עליה ההלכה למשה מסיני.

ודאה אסור, ספקה מותר. כלומר שאין עניין איסורה כמו שאר איסורין שבתורה, שכל זמן שיתחדש עלינו ספק בדבר שהוא מן התורה יש לנו לאסור אותו מספק, דקיימא לן "ספק אסור דאוריתא – אסור". וכמו כן ביארנו עם הפרושים הטובים שספק הלכה למשה מסיני – לחומרא. ובעניין איסור ערלה קיבלנו כי בפירוש נאמר למשה שיהא ספיקה מותר. וכיון שכן הוא, שאין איסור ערלה חל כלל בספיקא, ישראל שיש לו אילן של ערלה בגינתו ובא חברו ואכל ממנו, אינו נזקק להודיעו כלל כי הוא ערלה. ובעניין זה מצאנו בגמרא שאמרו זכרונם לברכה (שם) ספק לי ואנא אכול, כלומר שכל זמן שלא ידע האדם בודאי שהיא ערלה, שרי ליה למיכל מניה.

והעובר על מצוה זו ואכל כזית מפירות האילן תוך שני ערלה, או אפילו משומר הפרי אותו הידוע שנאסר עמו – חייב מלקות.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רמז (עריכה)

להיות נטע רבעי כלו קדש. פרוש כל פרות היוצאים באילן בשנה הרביעית לנטיעתו, הם קדש. כלומר, שהם נאכלים לבעלים כמו מעשר שני בירושלים, וזו היא קדושתן, שנאמר (ויקרא יט, כג-כד) ונטעתם כל עץ מאכל ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים ליי. ובא הפירוש שהם לבעלים, ופרוש הלולים הוא שיאכלוהו הבעלים בירושלים, וזהו ההלול, וזהו יקראו חכמים בכל מקום נטע רבעי. ובספרי (נשא ו) דורש, שנטע רבעי הוא לבעלים, מדכתיב (במדבר ה י) ואיש את קדשיו לו יהיה שאמרו שם איש את קדשיו וגו', משך כל הקדשים ונתנם לכהנים ולא שיר מהם אלא תודה ושלמים ופסח ומעשר בהמה ומעשר שני ונטע רבעי שיהו לבעלים.

משרשי המצוה. שרצה האל להיות האדם מתעורר להלל השם ברוך הוא בתחלת מבחר פרות אילנותיו, כדי שינוח עליו נעם השם יתברך וברכתו ויתברכו פרותיו, כי האל הטוב חפץ בטוב בריותיו, לכן צונו להעלותן ולאכל אותן במקום שבחר מימי קדם לעבודתו ברוך הוא, כי שם צוה יי את הברכה. ומבחר פירות האילן הם היוצאים בשנה הרביעית. ועוד יש תועלת לאדם בהיותו מצוה לאכל במקום ההוא קצת פרותיו, כגון זה ומעשר שני וגם מעשר בהמה, כי מתוך כך, יקבע מושבו או מושב קצת מבניו באותו המקום ללמד תורה שם, כי שם מורי התורה ועיקר החכמה, וכמו שנכתב במצות מעשר שני (מצוה תעג) בעזרת השם.

והרמב"ן זכרונו לברכה (קדושים יט כג) כתב בטעם מצוה זו בפרושיו, כדי לכבד השם יתברך מראשית כל תבואתנו ולא נאכל מהם עד שנביא כל פרי בשנה אחת הלולים ליי. והנה אין הפרי בתוך שלש שנים ראוי להקריבו, לפי שהוא מועט, גם שאין נותן טעם בפריו טעם או ריח טוב, גם כי רב האילנות לא יוציאו פרות כלל עד שנה רביעית לנטיעתן, ולכך נמתין לכלן. והמצוה הזאת דומה לבכורים. ועוד כתב כי אמת הדבר עוד, שהפרי בתחלת נטיעתו עד השנה הרביעית, רב הלחות דבק מאד, מזיק לגוף ואיננו טוב לאכילה, כדג שאין לו קשקשת, והמאכלים הנאסרים בתורה שהם רעים גם לגוף.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ברכות לה א) שהרוצה לפדות נטע רבעי, פודהו כמו מעשר שני שהוא נפדה. כלומר, שפודה הפרות בכסף ומעלה הכסף לירושלים. ואם פודהו לעצמו, מוסיף חמש, שכן הוא הדין במעשר שני מדכתיב ביה (ויקרא כז לא) ואם גאל יגאל איש ממעשרו. אבל הפודה מעשר שני לאחרים, אין מוסיף חמש. ואין פודין אותו עד שיגיע לעונת המעשר, שנאמר בו (שם יט כה) להוסיף לכם תבואתו. ודרשו זכרונם לברכה (ספרא קדושים ג ו) עד שיעשה תבואה, כלומר, שהגיע לעונת מעשר, והוא שליש בשולו. ואין פודין אותו במחבר כמו מעשר, לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה (מעשר שני פ"ט ה"ב). ואחרים פירשו (ר"ש ערלה ה ה) דאפילו במחבר פודין אותו. והוא נקרא ממון גבוה כמו מעשר, ולפיכך אינו נקנה במתנה אלא אם כן נתנו בעודו בסר שעדין לא חל עליו החיוב, כמו שאמרנו. ודינו בשאר הדברים כגון אכילה, שתיה וסיכה כמעשר. ובמצות מעשר שני בפרשת ראה אנכי נאריך עוד בזה בעזרת השם.

והפודה כרם רבעי, רצה פודהו ענבים, רצה פודהו יין, וכן הזיתים, אבל שאר הפרות, פודה אותן קדם שישתנו מבריתן. והפדיון הוא שאומר פרות אלו יהיו מחללין על כסף זה, והרי הן מחללין בכך, ומעלה הכסף ואוכלו בירושלים. ואמר שמואל בגמרא (קידושין יא ב), שהקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחלל, אבל לא בפחות משוה פרוטה, שאין לו דין כסף לשום דבר. והוא הדין לפרות רבעי. וכרם רבעי אין לו שכחה ופאה (מעשרות ה, ג) ולא פרט ועוללות, ואין מפרישין ממנו תרומה ומעשרות אלא כלו עולה לירושלים או נפדה ויעלו הדמים ויאכלו בירושלים. ודין מה שאמרו זכרונם לברכה (ר"ה ט ב) מאימתי מונין ראש השנה לרבעי, וכן מה שאמרו (ירושלמי ערלה, א) שכל שהוא חייב בערלה חייב ברבעי. ובמצות ערלה (מצוה רמו) נאריך בזה בעזרת השם, ונכתב איזה אילן חייב בה ואי זה דבר שבאילן, וממנה נלמד לרבעי. ויתר כל פרטיה, מבוארים בפרק אחרון ממעשר שני (פ"ט מהל' מעשר שני ונטע רבעי).

ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בארץ בזכרים ונקבות, אבל לא בחוצה לארץ. וכן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה כשם שאין מעשר שני בסוריא, כך אין נטע רבעי בסוריא, עד כאן. וכל שכן בחוצה לארץ. ויש מרבותינו (ברכות לה א תוס' ד"ה ולמאן) שהורונו, היום שחיוב מצוה זו היא אפילו עכשו בארץ, ואפילו בחוצה לארץ נוהג כרם רבעי מדרבנן, ולפי זה צריך כל אדם עכשו לפדות פרות כרם רבעי שלו על שוה פרוטה או יותר. גם אמרו, שמברכין על הפדיה ואחר כך משליך הפדיון לים המלח, כלומר למקום האבד, כדי שלא יהנה בו בריה לפי שהוא קדוש היום מדרבנן, ואחר כך אוכל פרות כרמו. אבל נטע רבעי אינו נוהג כלל בחוצה לארץ אפילו מדרבנן. והעובר על מצוה זו ולא העלה הפרות לירושלים או פדיונן בזמן הבית, או שלא פדאן בארץ כדעת קצת המפרשים אפילו עכשו בטל עשה זה, ולא חפץ בברכה, ומקימה יהיה ברוך.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רמח (עריכה)

שלא לאכול ולשתות כדרך זולל וסובא[עריכה]

שלא להרבות באכילה ושתיה בימי הנערות בתנאים הנזכרים בבן סורר ומורה בכתוב עם מה שפרשו בו חכמינו זכרונם לברכה במסכת סנהדרין. והאזהרה לנו על זה מדכתיב (ויקרא יט כו) לא תאכלו על הדם. שכן אמרו בפירוש בסנהדרין (סג א) אזהרה לבן סורר ומורה מנין? תלמוד לומר לא תאכלו על הדם. כלומר, לא תאכלו אכילה שהיא מביאה לשפך דם, והיא אכילת זולל וסובא, שחייב על אותה אכילה רעה מיתה. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (בסהמ"צ ל"ת קצ"ה). ואף על פי שזה הלאו הוא לאו שבכללות, כמו שבארנו בעיקר התשיעי, אינו רחוק כי כשיהיה העונש מפרש, כלומר ענש בן סורר ומורה, דהיינו משפטו שהוא בסקילה מפורש בכתוב, איני חושש על האזהרה אם היא מן לאו שבכללות, ונתן טעם לדבריו כמו שכתוב בספרו מצות לא תעשה קצ"ה ובעיקר התשיעי. והרמב"ן זכרונו לברכה (שם), תפש עליו הרבה בכאן. ואולם שניהם מודים, כי זה הלאו דלא תאכלו על הדם וכל כיוצא בו שכולל דברים רבים, כמו שנכתב כאן, ואין ענינם וטעם אסורן שוה, אלא שהכתוב אסרם כלם בלאו אחד ושם אחד, כי לאו שבכללות הוא נקרא, והלכה היא לאו שבכללות אין לוקין עליו. אבל הרמב"ם זכרונו לברכה יאמר, כי מפני כן יענש הבן מיתה באכילה זו אף על פי שאזהרה מזה הלאו, לפי שהכתוב גילה בפירוש שענשו בסקילה במקום אחר, והוא באר בהקדמת ספרו (סהמ"צ שורש יד בסופו) שכל מה שיחיב הכתוב בו כרת או מיתת בית דין, הוא מצות לא תעשה, חוץ מפסח ומילה, שיש בהן כרת והן מצות עשה, ומן הכלל הזה יצא לו לרב, שאזהרת בן סורר ומורה, אף על פי שהיא למודה מלאו שבכללות, דינה כשאר אזהרות, מכיון שהכתוב פרש בו ענש מיתה.

והרמב"ן זכרונו לברכה, לא יחזיק בזה הדרך ולא יטה אליו, ולעולם יחזיק להיות האזהרה מפרשת על הלוקה או על המומת ולא מלאו שבכללות, ואפילו יפרש הכתוב מיתתו מאה פעמים, עדין יאמר הרב לא ענש אלא אם כן הזהיר, (ולא מלאו שבכללות) ולאו שבכללות לא יחשבהו לאזהרה במקום מלקות ממה שבידינו הלכה רווחת, אין לוקין על לאו שבכללות. ועל כן אמר הוא זכרונו לברכה, כי כבר העירו בגמרא מאי זה מקרא למדנו להלקות בן סורר ומורה? ואמרו בסנהדרין (עא ב) מלקות בבן סורר ומורה היכא כתיבא, כדרבי אבהו, דאמר רבי אבהו למדנו מלקות במוציא שם רע דכתיב ביה ויסרו אתו מויסרו דכתיב בבן סורר, ובן מבן, והיה אם בן הכות הרשע. ועוד בזה קושיא לרמב"ם זכרונו לברכה כמו שאמר בעיקר השני, שאין מלקין מכח גזרה שוה. ועוד הקשה על הרב מאמרו, כי הבן הסורר יתחייב מיתה על רבוי האכילה, ולא חלק כלל להמיתו בין אכילה ראשונה לשניה. ובפרוש אמרו בגמרא בסנהדרין (שם א) שאכילה ראשונה של בן סורר ומורה, אין עונשין מיתה אלא מלקות, כמו שאמרו (שם ב) מתרין בו בפני שנים ומלקין אותו בפני שלשה, חזר ונתקלקל, נדון בעשרים ושלשה. ועוד כתב הוא זכרונו לברכה, וזה לשונו, והדאוי להעלות מזה שאכילה ראשונה נמנעת, וענשה מלקות, והשניה ענשה מיתה, והן שתי מניעות בחשבון המצות, ונכללו בלא תאכלו על הדם, עד כאן.

והנה אזכיר לך מן הדברים שפרשו לנו זכרונם לברכה (שם סג א), שנכללין בלאו הזה: אמרו זכרונם לברכה שיש בו אזהרה לאוכל מבהמה קדם שתצא נפשה וכן לאוכל בשר קדשים קדם זריקת הדם, וכמו שאמרו (שם) לא תאכלו הבשר ועדין דם במזרק, וכן למדו ממנו, שאין מברין על הרוגי בית דין, וכן סנהדרין שהרגו את הנפש, שאין טועמין כלום כל אותו היום, ושלא יטעם אדם כלום עד שיתפלל (ברכות י ב), וכן אזהרה לבן סורר ומורה כמו שאמרנו.

משרשי המצוה. לפי שרב חטאות בני אדם יעשו בסיבת רבוי האכילה והשתיה, כמו שכתוב (דברים לב טו) וישמן ישרון ויבעט. וכן שמנת עבית כשית ויטש אלוה עשהו וגו'. וכן אמרו זכרונם לברכה (ברכות לב א) מי גרם לך שתבעטי בי? כרשינין שהאכלתיך. ודרך כלל אמרו מלי כריסא זני בישא, כלומר אחר מלוי הכרס, יביא בני אדם לעשות חטאים רעים. והענין הוא, לפי שהמזונות הם עסת החמר, והתבוננות במשכל וביראת אלוקים ובמצותיו היקרות, הוא עסת הנפש, והנפש והחמר, הפכים גמורים הם כמו שכתבתי בראש הספר. ועל כן בהתגבר עסת החומר תחלש קצת עסת הנפש, ומזה השרש היו מן החכמים זכרונם לברכה שלא היו נהנין במזונות רק למה שצריך, להחיות נפשם לבד, וכמו שכתוב (משלי יג כה) צדיק אוכל לשובע נפשו. ועל כן תמנענו תורתנו השלמה לטובתנו מהרבות באכילה ושתיה יותר מדאי, פן יתגבר החומר על הנפש הרבה עד שיחליאה ויאבד אותה לגמרי. ולכן להרחיק הענין עד תכלית, הזהרנו על זה בענש חזק, והוא ענש המיתה. זה הנראה לי בענין. והזהר האדם על זה בתחלת תקף חם בחרותו ובראשית בואו בחיוב שמירת נפשו, והם שלשה חדשים הראשונים משהתחיל להביא שתי שערות עד שיקיף כל הגיד. ומאותו הזמן יקח מוסר לכל ימיו, כי מהיות דברי המזון ענין תמידי באדם אי אפשר לו זולתו, לא חיבתו התורה עליו בכל עת, רק שחרו מוסר בזמן אחד, להועילו לכל הזמנים.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין ע א) שאין בן סורר ומורה חייב עד שיגנב משל אביו ויקנה בשר ויין בזול ויאכל אותן חוץ מרשות אביו בחבורה שכלם ריקנין ופחותין, ויאכל הבשר חי ואינו חי כדרך שהגנבים אוכלים, וישתה היין מזוג ואינו מזוג כדרך שהגרגרנים שותין, והוא שיאכל משקל חמשים דינר מבשר זה בלגמא אחת וישתה חצי לוג מיין זה בבת אחת. ומה שאמרו (שם) שאם אכל אכילה זו המכערת מבשר אסור או ביום שאסור באכילה ואפילו בתענית דרבנן שאינו חייב, שנאמר (דברים כא כ) איננו שמע בקלנו. מי שאינו עובר באותה אכילה אלא על קולם, יצא זה שעובר בה אף על דברי תורה. ומה שאמרו שאם אכל כל מאכל ולא אכל בשר בהמה, שתה כל משקה ולא שתה יין פטור, והטעם מן השרש שכתבנו למעלה, לפי שאין הטבע נמשך אחר שום דבר כל כך כמו באלו. וענין כיצד דנין אותו, וכיצד מתרין בו, (שם עא א) וכיצד מכריזין עליו ומה שאמרו (שם) שאין נעשה דין סורר ומורה אלא כשהאב והאם שניהם רוצים בכך, שנאמר (שם יט) ותפשו בו אביו ואמו, ואם היה אחד מהם גדם או אלם או סומא או חרש אינו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר ותפשו בו ולא גדמין, והוציאו אותו ולא חגרין, ואמרו ולא אלמין בננו זה ולא סומין, איננו שמע בקולנו ולא חרשין. ומפני כל ענינים אלה הצריכים בו, היו מן החכמים שאמרו בגמרא כי מעולם לא נעשה דין סורר ומורה, ויש מי שהעיד שראה אותו וגם ישב על קברו. ומה שאמרו (שם) כי בתחלה מלקין אותו, שנאמר ויסרו אתו ופרשו זכרונם לברכה ויסרו ופרשו זכרונם לברכה יסור אותו זה מלקות. ויתר פרטיה בפרק שמיני מסנהדרין.

ונוהגת בארץ ישראל בלבד, שאין דנין דיני נפשות אלא שם, ובבית דין של עשרים ושלשה לכל הפחות; ואין דין זה נוהג אלא בזכרים אבל לא בנקבות, שאין דרכן להמשך באכילה ושתיה כמו האנשים, וזהו שנאמר בן סורר ומורה ולא בת, ולא טומטום ואנדרוגינוס, ואפילו טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נעשה בן סודר, שנאמר כי יהיה לאיש בן סורר עד שיהיה בן משעת הויה. והעובר על זה ונעשה בן סורר ומורה על פי כל הדברים שכתבנו נסקל, והרי הוא ככל הרוגי בית דין, שממונם ליורשיהם, שאף על פי שאביו גרם לו סקילה, הרי הוא יורש כל נכסיו.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רמט (עריכה)

שלא נלך אחרי נחשים, שנאמר "לא תנחשו(ויקרא יט, כו) ונכפל במקום אחר שנאמר "לא ימצא בך וגו' ומנחש(דברים יח, י). ואמרו בספרי שופטים: "מנחש" כגון האומר "נפלה פתי מפי", "נפל מקל מידי", "עבר נחש מימיני" ו"שועל משמאלי", וימנע מפני כן מעשות שום מעשה. ובספרא אמרו (קדושים ו ב) "לא תנחשו" כגון אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים וכיוצא בהן. עד כאן. וכגון מה שיאמרו המוני העמים הסכלים: "כיוון ששב מדרכו שהיה הולך" או "צבי הפסיקו" או "עורב צועק עובר על ראשו" או "כיוון שראה דבר פלוני בתחילת היום" – לא ירויח היום או שום מקרה רע יבואהו. וכל המעשים האלו וכיוצא בהן הם בכלל לאו זה.

משרשי המצוה לפי שעניינים אלה הם דברי שגעון וסכלות גמורה. ולעם קדוש אמיתי אשר בחר האל, לא יאות להם שישעו בדברי שקר. ועוד שהם סיבה להדיח האדם מאמונת השם יתברך ומתורתו הקדושה ולבוא מתוכם לכפירה גמורה, שיחשוב כל טובתו ורעתו וכל אשר יקרהו, שהוא דבר מקרי, לא בהשגחה מאת בוראו ונמצא יוצא בכך מכל עיקרי הדת. על כן, כי חפץ השם יתברך בטובתנו, ציונו להסיר מלבנו מחשבה זו ולקבע בלבבנו כי כל הרעות והטובות, מפי עליון תצאנה לפי מעשה האדם, אם טוב ואם רע. והנחשים אינם מעלין ולא מורידין, וכמו שכתוב "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל(במדבר כג, כג). פרטי המצוה בפרק שביעי משבת [בפ"ו מסנהדרין] ובתוספתא דשבת (פרק ח').

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ועשה שום מעשה על פי הנחש בעדים והתראה, לוקה. ודוקא בבית דין של עשרים ושלושה בכל מקום כמו שכתבנו במה שקדם. ובמה שנכתב לוקה, הכוונה היא בארץ הקדושה שהיא מקום המשפט של עשרים ושלושה, שאין דנין דיני נפשות בחוצה לארץ אלא במוסר לבד, לפי שמיתתו הצלה ותחיה לאחרים טובים ממנו.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רנ (עריכה)

שלא לעונן, שנאמר "ולא תעוננו(ויקרא יט, כו). ופירוש העניין כמו שאמרו בספרא (שם) שהוא לשון "עונה", כלומר שלא נקבע עונות לומר: שעה פלונית טובה לעשות בה מעשה פלוני, ויצליח כל העושה אותו באותה שעה, והעושה אותו בשעה פלונית לא יצליח, כמו שיאמרו המהבילים בעלי הכישוף. ונכפל הלאו בזה העניין בסדר שופטים דכתיב שם "לא ימצא בך וגו' מעונן(דברים יח, ב).

ובכלל לאו זה דמעונן אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין סה:) שהוא מעשה אחיזת עיניים שיעשו בני אדם. וכמו שאמרו זכרונם לברכה מעונן זה האוחז את העיניים. ועניין זה הוא מין גדול מהתחבולה יחבר אליה קלות היד וגבורת מהירותה עד שיראה לבני אדם שיעשה המתחבל עניינים של פלא, כלומר שהם חוץ מן הטבע, כמו שיעשו תמיד המשתדלים בזה, שיקחו חבל וישימו אותו בכנף בגדם לעיני האנשים ואחרי כן יוציאו נחש, וכן ישליכו טבעת באויר ואחר כן יוציאוהו מפי אחד מהעומדים לפניהם, וכיוצא בעניינים אלו רבים. וכל אחד מהמעשים הרעים אלו, הוא אסור, והעושו נקרא אוחז העינים, והוא בכלל לאו דמעונן ולוקין עליו. ואף על פי שנאמר מעונן אצל מכשף בכתוב אחד אינו מין כישוף ממש, שאילו היה האיסור בו משום לאו דמכשף לא היינו מלקין עליו, משום דלאו דמכשף נתן לאזהרת מיתת בית דין, שנאמר מכשפה לא תחיה. וקיימא לן (עירובין יז:) דכל לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין, אין לוקין עליו.

משרשי המצוה מה שכתבנו בלאו דמנחש בסמוך. ועוד הפסד גדול מאד נמצא בזה לפי שישובו אצל ההמון והנשים והנערים העניינים הנמנעים בתכלית המניעה אפשריים, ויערב לדעותם לקבל הנמנע, והיותו אפשר מבלתי היות העניין נס מאת הבורא. ואולי יצא להם מזה סיבה רעה לכפור בעיקר והכרת נפשם, והבן זה. פרטי המצוה שם בספרא ובמקומות בגמרא ובמדרשות (ס"ו שם).

ונוהגת אסורה זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ומגיד לבני אדם עונות שיעשו מעשיהם בהן כדי שיצליחו, וגם הוא עושה מעשיו לפי העונות, חייב מלקות. והאיש השואל אל היודע, אין עליו חיוב מלקות בשאלה לבד, עד שיכוון פעולתו אל העת הידוע ויעשה מלאכתו בה, ואז ילקה בעבורו מכיון שעשה מעשה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רנא (עריכה)

שלא להקיף פאתי הראש, שנאמר "לא תקיפו פאת ראשכם(ויקרא יט, כז). ופרשו זכרונם לברכה שהעניין הוא שאסור לישראל לגלח ולהשוות שערות ראשו לאחורי אוזניו ולפדחתו, כמו שעושים גם היום עובדי עבודה זרה וכומריהם. וזהו שאמרו זכרונם לברכה במסכת מכות (דף כ:) איזהו פאת ראש? זה המשוה צדעיו לאחורי אוזניו ולפדחתו.

משרשי המצוה כדי להרחיק ממנו ולהשכיח מבין עינינו ומכל מעשינו כל ענין עבודה זרה וכל הנעשה בשבילה. ובאה האזהרה מפורשת בדבר שיעשו לה בני אדם בגופותם מפני שהיא למזכרת עוון תמיד אחר שהוא דבר קבוע בגוף. ומפני שזה מעיקרי טעם המצוה, היו צריכין זכרונם לברכה שיבארו כי הקפת כל הראש גם כן בכלל הלאו, שלא תאמר שתכלית מה שנאסר כדי שלא נדמה להם והם לא יגלחו כל הראש כולו. למדונו שגם זה בכלל האיסור הוא, כמו שבא ביבמות (דף ה.) שאמרו שם הקפת כל הראש שמה הקפה. ואפשר כי התורה אסרה הכל משום דומה לדומה.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה במכות (דף כ:) שאחד המגלח ואחד המתגלח כל זמן שסייע, שניהם חייבים, אבל לא סייע, אין חייב אלא המגלח, והמגלח את הקטן חייב. ובשיעור פאת הראש לא נתנו חכמים שיעור. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"יב מהל' עבודה זרה ה"ו) שמענו מזקנינו, שאין מניחין פחות מארבעים שערות, זהו לשונו. ומותר לגלח הפאה במספרים, שלא אסרה התורה אלא השחתה של תער או משוה צדעיו לאחורי אוזניו. ושמעתי דבפאת הראש אף במספרים כעין תער, אסור (כ"ז בדפוס וניציאה ראשון) ויתר פרטיה בסוף דמכות.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים, אבל לא בנקבות. בין גלחו בין נתגלחו, פטורות, וכמו שדרשו זכרונם לברכה (קידושין לה:) לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך כל שישנו בבל תשחית וגו'. ומכל מקום אסור להן לגלח הזכר ואפילו קטן. והעבדים אף על פי שהם בגדר הנשים בהרבה מצוות, בזו חייבים הם בה, הואיל ויש להם זקן. וטומטום ואנדרוגינוס הרי הם ספק ונותנין עליהם חמרי זכר ונקבה בזו ובכל מקום וחייבין בכל; אבל אם עברו אינם לוקין מספק.

ובגדר עניין זה אכתוב הכלל שלמדונו זכרונם לברכה במצוות הנשים אף על פי שדרכי לכתבו בפרט בכל מצוה ומצוה, כי מתוך הכלל והפרט יזכרהו הקורא, וזהו: כל מצוות לא תעשה שבתורה, אחד אנשים ואחד נשים חייבין, חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים. וכל מצוות עשה שהזמן גרמא, נשים פטורות, חוץ מקידוש ומצה ואכילת פסח והקהל ושמחה. והם אמרו גם כן שאין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ, כי הכולל כדי לקצר כלליו לא יחוש לדברים מעטים היוצאין מן הכלל להעלותן על ספר.

והעובר על זה וגילח פאה אחת מן הראש, חייב מלקות אחת. ואם גילח שני צדעיו ואפילו בבת אחת והתראה אחת, חייב שתי מלקיות (מכות כ.). וכתב המעתיק בשם הרמב"ם זכרונו לברכה (לאו מג) והראוי שלא נמנה אותן לשתי מצוות אף על פי שלוקה שתיים, לפי ששניהם כתובים תחת לאו אחד. שאילו אמר לא תקיפו פאת ראשכם מימין ופאת ראש משמאל ומצאנו אותם מחיבין עליהם שתים, אז היה רשות לומר שנמנה אותם שתי מצות. אמנם בהיותו מילה אחת ועניין אחד באמת שהוא מצוה אחת, ואף על פי שבא בפירוש שמניעה זו היא כוללת חלקים משתנים מהגוף ושהוא חייב על כל חלק מהם לבד, עם כל זה לא יתחייב שיהיו מצוות הרבה. עד כאן לשונו.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רנב (עריכה)

שלא לגלח פאת הזקן, שנאמר "ולא תשחית את פאת זקנך(ויקרא יט, כז). וחמש פאות יש בזקן ובכל אחת יש בה חיוב מלקות, אפילו נטלן כולן כאחת ובהתראה אחת. ואלו הן: לחי העליון והתחתון מימין, והעליון והתחתון משמאל, הרי ארבעה. ושבלת הזקן, והוא מקום חיבור הלחיים למטה הנקרא בלעז מונטו"ן, הרי חמישה. ולשון המשנה (מכות כ.) ועל הזקן חמש: שתיים מכאן ושתיים מכאן ואחת מלמטן. וכתב המעתיק בשם הרמב"ם זכרונו לברכה (לאו מד): ובאה המניעה בזה באלה המלות, "ולא תשחית את פאת זקנך", ולא אמר "ולא תשחית את זקנך" ואף על פי שהכל יקרא זקן. ירצה לומר בזה שלא תגלח אפילו פאה אחת מכלל הזקן. ולוקין על כל אחת מלקות אחת, ואפילו גילחם בבת אחת כולן חייבין עליה חמש מלקיות.

משרשי המצוה מה שכתבנו במצוה הקודמת, להרחיק כל ענין עבודה זרה וזה גם כן היה מנהג כומרי עבודה זרה, להשחית פאת זקנם. ועוד כתב בזה וזה לשון המעתיק: ואשר יחייב שלא ימנו חמש פאות שבזקן חמש מצוות הוא בעבור שבאה המניעה במילה נפרדת והוא עניין נפרד, כמו שבארנו במצוה שלפניה. עד כאן.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (דף כא.) שאין החיוב אלא בגילוח של תער, שנאמר "ולא תשחית". גילוח שיש בו השחתה דווקא וזהו תער, כן פרשו זכרונם לברכה. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"יב מהל' עבודה זרה ה"ז) ואם גילח במספרים, פטור. [נראה מדבריו דדוקא פטור הוא אבל אסור לעשות כן. ואפשר שיהיה הענין במגלח במספרים כעין תער], וכמו שנראה הענין כן במסכת נזיר. שאמרו שם (דף נח:) אמר רב מקל אדם כל גופו בתער, ואוקמוה במספרים כען תער, חוץ מבית השחי ובית הערוה דאף כן אסור. (עפ"י ד"ר) [והשפם מותר לגלחו בתער שאין שם חשש פאה כלל]. ויש מן הגדולים שהחמירו שלא להעביר תער על כל בשר. ויתר פרטיה מבוארים בסוף מכות.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים, אבל הנקבות מותרות הן בהשחתת זקן אם יש להן שיער בהן. [גם אם השחיתה האשה זקן האיש, פטורה. והעבדים חייבים בהשחתת זקן] כמו שכתבנו למעלה (מצוה רנא). וכן טומטום ואנדרוגינוס אסורין מספק.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רנג (עריכה)

שלא לכתוב בבשרנו כתובת קעקע, שנאמר "וכתובת קעקע לא תתנו בבשרכם(ויקרא יט, כח). והעניין הוא כמו שעושין היום ישמעאלים, שכותבים בבשרם כתב מחוקה ותקוע שאינו נמחק לעולם. ואין החיוב אלא בכתב חקוק ורשום בדיו או בכחול או בשאר צבעונין הרושמים. וכן אמרו במכות (דף כא.) קיעקע ולא כתב, כלומר שלא רשמו בצבע; כתב ולא קיעקע, כלומר שרשם בשרו בצבע אבל לא עשה שריטה בבשרו – אינו חייב, עד שיכתוב ויקעקע בדיו או בכחול ובכל דבר שהוא רושם.

משרשי המצוה מה שכתבנו בהקפת הראש ובהשחתת זקן, שהיא להרחקת כל ענייני עבודה זרה מגופנו ומבין עינינו. וגם זה מן השורש הזה בעצמו, שהיה מנהג הגויים שרושמים עצמן לעבודה זרה שלהם, כלומר שהוא עבד נמכר לה ומרשם לעבודתם.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (פ"יב מהל' עבודה זרה ה"יא) שכל מקום שבגוף, בין מגולה בין מכוסה בבגדים, בכלל איסור זה. ויתר פרטיה בסוף מסכת מכות.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות. והעובר על זה וכתב אפילו אות אחת בכל מקום שבגופו בעניין זה שאמרנו, שיהיה חקוק ורשום באחד ממיני הצבעים הרושמין, לוקה. ואם רשמו בו אחרים, אינו לוקה אלא אם כן סייע, מן הכלל הידוע: לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רנד (עריכה)

מצות היראה מן המקדש[עריכה]

לירא מן המקדש, כלומר שנעמידהו בנפשותינו מקום הפחד והיראה, כדי שיתרככו לבבינו בבואנו שם להתפלל או להקריב קרבנות, שנאמר (ויקרא יט ל) ומקדשי תיראו. ופרשו זכרונם לברכה בספרא (קדושים ז ט) ובברכות (דף נד.) כמו כן איזהו מורא? לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו ובמעות הצרורים לו בסדינו, ולא יעשנו קפנדריא, כלומר שיכנס בפתח אחד ויצא מפתח שכנגדו כדי לקצר הדרך לבד, ורקיקה מקל וחמר, ואין צריך לומר שאסור המקום ברקיקה. ובארו גם כן בסנהדרין (קא ב) שאין ראוי כלל לשבת בעזרה, כי אם למלכי בית דוד, משום כבוד המלכות, שנאמר (שמואל ב ז יב) ויבא המלך דוד וישב לפני יי. ואמרו בספרא (שם ז) לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שפקד על המקדש.

משרשי מצוה זו. כתבתי למעלה (מצוה צה) במצות ועשו לי מקדש סדר ויקחו לי תרומה, ובמקומות אחרים.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מגילה כח ב) שאין אדם נכנס בכל הר הבית אלא לדבר מצוה. וכל מי שהשלים עבודה בבית ונסתלק מהלך אחורנית מעט מעט, וכן אנשי משמר ואנשי מעמד ולוים מדוכנם כך הם יוצאים מן המקדש. ומה שאמרו זכרונם לברכה (ברכות סא ב) אסור לאדם שיפנה או ישן לעולם בין מזרח למערב, מפני שההיכל הוא במערב, וכן אסור לאדם לבנות בית תבנית היכל, ואכסדרא תבנית אולם, וחצר תבנית העזרה, וכל זה למודאת המקום ויתר פרטי כבוד הבית ומוראו במדות ותמיד ‏[15].

ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות, שאף על פי שהמקדש חרב היום בעונותנו חייב כל אדם במוראו, ולא יכנס אלא במקום שהוא מותר להכנס בו בבנינו, ולא ישב אפילו בעזרה, ולא יקל ראשו כנגד שער המזרח שנאמר (ויקרא יט ל) את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו ואמרו בספרא (שם ח) מה שמידת שבת לעולם, אף מורא מקדש לעולם והעובר עליה ונהג קלות ראש בענינים אלו שאמרנו בטל עשה זה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רנה (עריכה)

שלא לעשות אוב[עריכה]

שלא לעשות מעשה אוב, ולא נפנה אחריו. כלומר, שלא נשאל בו, שנאמר (ויקרא יט לא) אל תפנו אל האובות. והענין הוא, שמקטירין קטרת ידועה, ועושין מעשים ידועים, ובאותם הענינים ידמה לאדם שישמע דבור מתחת השחי שיענה לו במה שישאל, זהו מין אחד ממיניו. ולשון ספרא (קדושים ז י) אוב זה פיתום המדבר משחיו.

משרשי מצוה זו. מה שכתבנו באסור מנחש ומעונן (מצוה רמט), ומכיון שכל אלו ההבלים גורמין לו לאדם להניח דת האמת העקרית ואמונת השם יתברך ויפנה אחר ההבל ויחשב כי כל אשר יקרהו יהיה עליו דרך מקרה, ושיהיה בידו להטיב לעצמו ולסלק מעליו כל נזק באותן שאלות ותחבלות שיעשה, וכל זה איננו שוה לו, כי הכל נגזר מאת אדון העולם, ולפי מעשה הכשר או החטא אשר יעשה האדם יתחדשו עליו מעשים אם טוב ואם רע, וכמו שכתוב (איוב לד יא) כי פועל אדם ישלם לו. ועל זה ראוי לו לאדם להכין כל מחשבותיו ולכון כל דרכיו, וזו היא מחשבת כל אדם מבני ישראל הטובים. ועוד שיש בענין זה של אוב וידעוני צד עבודה זרה. פרטי המצוה בפרק שביעי מסנהדרין ‏[16].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ועשה האוב במזיד ועדים נסקל, ואם אין עדים והתראה בכרת בשוגג מביא חטאת קבועה, והנשאל בהן בלאו ואם כיון מעשיו ועשה כמאמרן לוקה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רנו (עריכה)

שלא לעשות מעשה ידעוני[עריכה]

שלא נעשה מעשה הידעוני, שנאמר (ויקרא יט לא) אל תפנו אל האובות ואל הידעונים. ופרש הרמב"ם זכרונו לברכה (סהמ"צ ל"ת ט), וזה לשונו שהענין הוא שיקח עצם עוף ששמו ידוע וישימהו בפיו ויקטר לו במיני קטרת וישביע השבעות ויעשה פעלות עד שיתחבר לו ענין מחלי הנופל, כמו החלי הנקרא סובא"ת וידבר בעתידות. וכן אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין סה א) ידעוני מניח עצם ידוע בתוך פיו והוא מדבר מאליו. ואל תחשב שזה הוא לאו שבכללות, שהוא כבר הפרישם כשזכר העונש אמר אוב או ידעוני, וחייב על כל אחת משניהם סקילה וכרת למזיד, והוא אומרו (שם כ כז) ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו וגו'. ולשון ספרא (קדושים י א) לפי שהוא אומר ואיש או אשה וגו', ענש שמענו אזהרה מנין? תלמוד לומר אל תפנו אל האבות ואל הידעונים. כל ענין ידעוני יגיד עליו רעו אוב שכתבנו (מצוה רנה). ושם בסנהדרין פרק שישי יתבארו דיניו גם כן.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רנז (עריכה)

לכבד החכמים ולקום מפניהם שנאמר "מפני שיבה תקום(ויקרא יט, לב). ותרגם אונקלוס: מן קדם דסבר באורייתא תקום. "והדרת פני זקן" פירשו זכרונם לברכה (קידושין לב:) אין זקן אלא מי שקנה חכמה, וזה שהוציא הכתוב החכם בלשון זקן. הטעם מפני שהבחור החכם ראה בחכמתו מה שראה הזקן ברוב שניו.

משרשי המצוה לפי שעיקר היות אדם נברא בעולם הוא מפני החכמה כדי שיכיר בוראו, על כן ראוי לבני אדם לכבד מי שהשיג אותה, ומתוך כך יתעוררו האחרים עליה. ומזה השורש פירש איסי בן יהודה בגמרא בקידושין שאפילו זקן אשמאי, כלומר שאינו חכם, הוא בכלל המצווה, שראוי לכבדו מפני שברוב שניו ראה והבין קצת במעשי השם ונפלאותיו ומתוך כך ראוי לכבוד. והיינו דאמר רבי יוחנן שם בקידושין הלכה כאיסי בן יהודה. וזה שאמרו (סנהדרין פה.) בתנאי שלא יהיה בעל עבירות, שאם כן מנע עצמו מכבוד.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שאין צריך לומר שמי שאינו חכם חייב בכבוד החכם, אלא אפילו החכם חייב בכבוד החכם, כמו שאמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא לג.) תלמידי חכמים שבבבל עומדים זה מפני זה. ומה שביארו גם כן כי בכבוד הרב על התלמיד יש תוספת גדול על הכבוד שחייב לכל חכם אחר, והפליגו בזה עד שאמרו (אבות ד, יב) מורא רבך כמורא שמים. ובביאור אמרו אביו ורבו, רבו קדם בכבוד ובאבדה ובמשא ובשביה, אבל אם היה אביו חכם, אף על פי שאינו שקול כרבו אביו קדם. ובפרק חלק (סנהדרין קי.) אמרו כל החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר "בהצותם על יי(במדבר כו, ט). ושם האריכו בעניין הרבה.

ומה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין לא:) במוראת רבו, שלא ישב במקומו ולא יכריע דבריו ולא יסתור דבריו ולא יורה בפניו לעולם. ואפילו תוך שנים עשר מיל עמו אסור להורות. ואם ראהו עובר על דברי תורה, כיצד ימנענו. והחילוק שבין רבו מובהק, כלומר שרוב חכמתו ממנו, לרבו שאין רוב חכמתו ממנו. ומאימתי חייב לעמוד מפני רבו ומפני חכם אחר, ובאי זה מקום ובאי זה ענין פטור מן הקימה.

ויתר רבי פרטי ענינים אלה בקידושין פרק ראשון ובמקומות אחרים. וכן מדיני המצווה העניינים שפטורין מהן החכמים מצד כבודם ומוראם, כגון בנינים וחפירות המדינה וכיוצא בהן, וכן המסין שמטילין המלכים על אנשי הארץ בין מס שהוא קצוב על כל בני העיר יחד או שהוא קצוב על כל איש ואיש או שאינו קצוב כלל, מכל זה הם פטורים, שנאמר "גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך ושרים(הושע ח, י).

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ביטל עשה ועונשו גדול, למען כי זה יסוד חזק בדת.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רנח (עריכה)

שלא להונות במדות וכל המדות בכלל[עריכה]

שלא להונות במדות הלח והיבש ולא במאזנים, ובכלל מדות הוא גם כן מדידת הקרקעות, וכל דבר הנמדד בין בני אדם, כגון בגדים וכיוצא בהן, שנאמר (ויקרא יט לה) לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה. ופרשו זכרונם לברכה (ב"מ סא ב) כי משורה היא מדת הלח והיבש, והיא מדה קטנה ביותר, שהיא אחד משלשים ושלשה בלג. ולמדנו מכאן, כי התורה הקפידה על המדות בכל שהוא כלומר, שאף על פי שבשאר גזלות לא תקפיד התורה אלא בפרוטה בענין המדות הקפידה בכל שהוא.

ופירוש הכתוב כן לא תעשו עול במשפט, ומהו המשפט ששנוי כאן? הוא המדה והמשקל והמשורה. ולמדו זכרונם לברכה (ספרא קדושים ח ה) מזה שהזכיר הכתוב בכאן משפט שהמודד נקרא דין, ואם שקר במדה הרי הוא כמקלקל את הדין וקרוי עול ומשקץ חרם ותועבה, וגורם לחמשה דברים האמורים בדין מטמא את הארץ, ומחלל את השם, ומסלק את השכינה, ומפיל את ישראל בחרב, ומגלה אותם מארצם. ועוד הפליגו בחומר מצוה זו ואמרו (ב"ב פח ב) כי גדול ענשה מענש עריות שזה בין אדם למקום, וזה בינו לחברו.

שרש המצוה ידוע, כמו שכתבתי למעלה במצות עשה בסדר זה (מצוה רנט).

מדיני המצוה. מה שאמרו (ב"מ סא ב) שהמודד או השוקל בעול, אף על פי שהוא גונב בלי ספק אינו משלם תשלומי כפל אלא משלם לו מה שחסר מן המדה או המשקל. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (שם נב א) למשמרת מצוה זו שסלע שנפגמה מן הצד לא יעשנה משקל, שמא יפגם ממנה יותר ויהיה המשקל חסר, ולא יניחנה במקום שיוכלו אחרים לעשותה משקל. ומה שהאריכו בזה לומר שאם חסרה ועמדה על מחצה בכוון יקיים. ומה שאמרו עושה אדם מדותיו סאה וחצי סאה, וכו', אבל לא יעשה קבים, שלא תתחלף ברבע הסאה שהוא קב ומחצה, וכן במדות הלח עושה הין וחצי הין וכו', כדאיתא בבריתא בבבא בתרא (פט ב).

ומה שאמרו שהמודד את הקרקע בחבל לא ימד לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים, מפני שהחבל מתקצר בימות החמה. ומה שאמרו (שם קיז ב) שצריך כל אדם לדקדק הרבה במשיחת הקרקע, לפי שיש חלוקין הרבה במשיחת הקרקע בין ההר והגיא, ויש לעין בו גם כן בין העגולים והרבועים והאלכסונין. ועוד הרבה ענינים המתבארים בספרי חכמת החשבון וגימטריאות שיחלקו בין זוית נצבה לזוית נרווחת וזוית חדה, ואלו שלש צורותיהן (זוית נצבה, זוית נרווחת, וזוית חדה) ובין משולש שווה הצלעות והמשולש אשר שתי הצלעות בלבד שוות, והוא נקרא 'משולש שווה השוקים' ובין משולש שאין צלע מכל צלעותיו שוות הנקרא 'המתחלף הצלעות', ובין מרובע רבוע שוה למרובע אורך, ומרבע מעין מרבע דומה למעין, וכמה צדדין באלו לא יכיל קלף גדול לרוב הצורות שעשו בזה בעלי חכמת התשבורת והשעיורין הנקראין אלהנדסה בענינים אלה. ומכל צד צריכין אנו להזהר הרבה במדידת הקרקעות.

ותזכר עם זה כי הכללים שכללו חכמים זכרונם לברכה בעניני החשבון, כגון מה שאמרו (עירובין נז א) כל אמתא ברבועא אמתא ותרי חמשי באלכסונא, וכן כל שיש בהקפו שלשה טפחים יש בו רחב טפח, וכן כמה מרבע יתר על העגול, רביע, וכיוצא בכללים אלו, שלא אמרו זכרונם לבדכה על הכוון הגמור כי אם בקרוב, ולכן אל תסמך בזה בחלוקת הדברים בין בני אדם. ואל תתמה איך יכתבו דבר בלתי מכוון והם אנשי אמת, אשר אלקים נצב בעדתם, כי הם לא נצרכו אל החשבונות כי אם בחשבון תחומי שבת או בזריעת הכלאים ונטיעתם וכיוצא באלו הדברים, ובזה מה שלא כונו בו מביא אותנו לידי חמרא ואינו מזיק לשום אדם בממונו, ואף על פי כן העידו ברב מקומות אלו, שאין החשבון מדקדק שם, שאמרו בכל מקום ומקום כפי הראוי בו, היינו דלא דק ולחמרא לא דק, וכיוצא בזה שהודיעונו בכל מקום, שלא נתלה בהם מעוט השגחה וידיעה בדבר מכל הדברים. ויתר פרטי המצוה בבתרא ובמקומות אחרים ‏[17].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ושקר במדה במשקל ובמשרה עבר על לאו, אבל אין לוקין עליו, לפי שהוא נתן לתשלומין. וכתב (הרמב"ן) [הרמב"ם] (גניבה ז, ח) זכרונו לברכה, שאם שקר במדות אפילו לגוי עובד עבודה זרה עובר בלא תעשה וחייב להחזיר, וכן אסור להטעות הגוים בחשבון, שנאמר (ויקרא כה נ) וחשב עם קונהו אף על פי שהוא כבוש תחת ידיך, קל וחומר לגוי שאינו כבוש תחת ידיך, והרי הוא אומר (דברים כה טז) כי תועבת יי כל עושה עול מכל מקום.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רנט (עריכה)

מצות צדוק המאזנים והמשקלים והמדות[עריכה]

לצדק המאזנים והמשקלים והמדות ולישר אותם ולהשמר מאד בם, שנאמר (ויקרא יט לו) מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם. ולשון ספרא (קדושים ח ז) מאזני צדק, צדק את המאזנים יפה יפה, כלומר שתהיינה המאזנים מישרות. ויש בענין המאזנים כוונין גדולים שאפשר לעשות בהם כמה מיני שקרים, ידוע הדבר. אבני צדק, צדק את המשקלות יפה יפה, גם במשקלות, גם כן אפשר לעשות בהן הרבה מיני שקר, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה‏[18] אני עתיד לפרע ממי שטמן משקלתיו במלח. איפת צדק, צדק את האפות יפה, והין צדק, צדק את ההנין יפה. והאיפה היא מדת היבש, והין מדת הלח, והזהירתנו התורה בכל אחד ואחד מדברים אלו בפרט לחומר הענין, ואף על פי שהכל נכלל בכלל ולא תונו איש את עמיתו. ולשון ספרא (שם י) על תנאי כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים, שתקבלו עליכם מצות מדות. ואמרו גם כן זכרונם לברכה (ב"מ שם): אני שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור אני עתיד לפרע ממי שטמן משקלותיו במלח כדי להונות הבריות שאין, מכירין בהן.

שרש מצות הישר והרחקת הגזל והתרמית מבין בני אדם ידוע לכל בן דעת.

מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה‏[19] שאין עושין משקלות של בדיל ועפרת וכל שאר מיני מתכות, מפני שמעלין חלדה ומתחסרין, אבל עושין אותן של אבן וזכוכית וכיוצא בהן. והדברים שאמרו במדידת הקרקע, ומה שלמדונו בצורת המחק שקורין בלעז רשור"א, ואמרו (שם ב) גם כן שלא ירתיח במדת הלח בעת שמודד, ואפילו היתה מדה קטנה ביותר, שהרי מצינו, שהתורה הקפידה על המדות בכל שהוא, שנאמר לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה, והמשורה היא מדה קטנה ביותר שהיא חלק אחד משלשה ושלשים בלג. והשעורים שנתנו זכרונם לברכה בארך קנה המאזנים ובארך החוטים, והחילוקים שאמרו בין מאזנים העשויין לשקל מין אחד למאזנים של מין אחר, ומה שאמרו שחייבין בית דין להעמיד שוטרים בכל מקום ומקום להיות מחזרין לצדק המאזנים והמשקלות, ויש להם רשות לקנס בממונו גם בגופו כל שנמצא עמו משקל חסר. ויתר פרטיה בפרק חמישי מבתרא ‏[20].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה בטל עשה, מלבד שעבר על לאו דאונאה וגזלה וגנבה אם יש בה שוה פרוטה. ומה שיקשה בענין יותר, כי המשקר במדות, לא יתן לב לכל הלוקחים ואינו יודע למי גזל שיחזיר אליו גזילתו, וזהו שאמרו זכרונם לברכה (ב"ב פח ב) קשה מאד ענשן של מדות.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רס (עריכה)

שלא לקלל אב ואם, שנאמר "איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו וגו'(ויקרא כ, ט). והאמת שעיקר האזהרה בקללת אב ואם אינה מן המקרא, כי בכאן לא יזכיר רק העונש במקלל, וכן מה שכתוב בסדר משפטים "ומקלל אביו ואמו מות יומת(שמות כא, יז). שם גם כן לא דיבר אלא בעונש, וזהו שאמרו במכילתא (משפטים פ"ה מי"ז) "ומקלל אביו ואמו וגו'" ענש שמענו, אזהרה מנין? תלמוד לומר "אלהים לא תקלל" (שם כב, כז). אם נשיא הוא הרי הוא בכלל "ונשיא בעמך לא תאר", ואם בור הוא הרי הוא בכלל "לא תקלל חרש". הרי אתה דן בנין אב משלשתן וכו', עד הצד השוה שבהן שהם בעמך ואתה מוזהר על קללתן, אף אביך שבעמך אתה מוזהר על קללתו. וכן אמרו גם כן בספרא (קדושים פרק י מ"ז) "איש איש אשר יקלל", עונש שמענו וכו', כמו הלשון אשר במכילתא בשוה. ומפני שאין לאזהרה זו לאו מיוחד אלא שהוא יוצא מכלל שלשה לאוין, כתבתיו על מקרא זה שמדבר בעונש, וכמו כן כתבו הרמב"ם זכרונו לברכה (בסהמ"צ ל"ת שיח) ב"מקלל אביו ואמו מות יומת" שהוא מדבר בעונש.

משרשי המצוה כתבתי במשפטים במצות לא תעשה (מצוה מח) שלא לקלל הדיינים.

מדיני המצוה כגון מה שאמרו (סנהדרין פה:) שחיוב קללת האב והאם הוא בין בחייהם או אפילו אחר מותם, מה שאין כן בהכאה, שאין החיוב בה כי אם בחייהם, אבל לאחר מיתה פטור על הכאתם. ומה שאמרו (שבועות לה.) שאין חיוב מיתה לבן עד שיקללם בשם מן השמות המיוחדים, אבל המקללן בכינוי פטור מסקילה, ולוקה כדרך שלוקה על קללת אדם כשר. ומה שאמרו (מכות סב) שהמקלל אבי אביו או אבי אמו, דינו כמקלל אחד משאר הקהל. והאב שנתחייב שבועה, אין הבן משביעו בשבועת האלה, אלא משביעו שבועה שאין בה אלה. ואמרו גם כן שאסור לבזותו כלל, שלא על הקללה הקפידה תורה אלא על הבזיון. והמבזהו הרי הוא בארור, שנאמר "ארור מקלה אביו ואמו(דברים כז, טז). ויש לבית דין להכות העושה זה ולענשו כפי הראוי. ויתר פרטיה בפרק שביעי מסנהדרין.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, וכן בטומטום ואנדרוגינוס. ושתוקי חייב על אמו ואינו חייב על אביו, אף על פי שנבדקה אמו ואמרה בן פלוני הוא. ולפי הדומה שממזר חייב על קללת אביו ואמו, שהרי הוא ראוי לירש אותם מדין תורה, ודין בן כשר יש לו גם כן לענין אבלות ולכל דבר, אבל הבן מן השפחה ומן הנכרית, אינו חייב על קללתן, וכן גר שהורתו שלא בקדושה אף על פי שנולד בקדושה כגון שנתגיירה אמו כשהיתה מעברת אינו חייב על קללת אביו, וכשם שאינו חייב על קללת אביו, כך אינו חייב על קללת אמו אף על פי שהיתה יהודית כשילדתו, וכמו שדרשו זכרונם לברכה ומקלל אביו ואמו את שהוא חייב על אביו חייב על אמו וגו'. ואין להקשות על דרשה זו משתוקי, שחייב על אמו לבדה, לפי שאין האב ידוע ונכר. והגר אסור לקלל אביו הגוי מדרבנן, כדי שלא יאמרו בא מקדושה חמורה לקלה (יבמות כב.). אבל העבד אין לו יחוס, והרי אביו כמי שאינו אביו לכל דבר, ואף לאחר שנשתחרר.

ועובר על זה וקללם בשם מן השמות נסקל, והוא שיש שם עדים והתראה כמו שידוע בכל המצות. ואם קללם באחד מן הכינויין לוקה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רסא (עריכה)

מצות שישרפו מי שיתחייב שריפה[עריכה]

להיות בית דין שורפין באש, כלומר שנצטוו הבית דין לעשות משפט בשריפה במקצת עבירות, ואחת מהן היא הבא על אשה ואמה, שנאמר (ויקרא כ יד) ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אתו ואתהן וגו'. וכבר כתבתי למעלה בסדר אחרי מות במצות שלא לבוא על אשה ובתה (מצוה רג) באי זה ענין יתחייב אשר יקח אשה ובתה, ושאין בכלל החיוב אלא אחת, והיא האחרונה, ומה שכתוב ואתהן פרושו אחת מהן, שכן בא הפירוש במסכת סנהדרין (דף עו:), ואמרו שם שכן במקום פלוני קורין לאחת הן, וכו' כמו שכתבתי שם.

משרשי אסור העריות, כתבתי למעלה באחרי מות (מצוה קצ) מה שידעתי ושמעתי בענין.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין נב א) מצות הנשרפים שהיו משקעין אותו בזבל על ארכובותיו, ונותנין סודר קשה בתוך סודר רך, וכורך על צוארו, ושני עדיו זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שהוא פותח את פיו, ומתיכין את הבדיל והעופרת וכיוצא בהן וזורק לתוך פיו, והיא יורדת ושורפת את בני מעיו. ויתר פרטיה בפרק שביעי מסנהדרין.

ונוהגת מצוה זו בזכרים, כי להם המשפט ובארץ ישראל בלבד, כי היא מקום המשפט. ובית דין שעברו עליה ולא דנו החיב כדינו בטלו עשה וענשם גדול, כי במשפט יתישב העולם. וכבר כתבתי למעלה בסדר משפטים מצות. עשה זו (מצוה מז) כי הרמב"ן זכרונו לברכה לא ימנה בחשבון המצות בספר שלו ארבע מיתות בית דין, ושם הבאתי קצת הטעם שכתב הוא בענין.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רסב (עריכה)

שלא ללכת בחוקות האמורי וכן בחוקות הגוים שנאמר "ולא תלכו בחקת הגוי אשר אני משלח מפניכם(ויקרא כ, כג). והוא הדין לכל שאר הגויים, כי העניין מפני שהם סרים מאחורי השם ועובדין עבודה זרה.

וענין המצוה הוא שלא נתנהג כהם במלבושינו וענינינו. וכמו שאמרו בספרא (ויקרא יח ג) "ובחקתיהם לא תלכו", שלא תלכו בנימוסות שלהם, בדברים החקוקים להם כגון טטראות וקרקסאות והאסטריאות, וכל אלו הם מיני שחוק שהיו עושין בקיבוציהם כשמתקבצין לעשות שגעונות וזנות ועבודת האלילים. ואמרו שם (שבת סז.) "בחקת הגוי" רבי מאיר אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים, רבי יהודה בן בתירא אומר שלא תגדל ציצת הראש כהם ולא תספר קומי, כלומר שלא יגלח מן הצדדין ויניח שיער באמצע, וזהו הנקרא בלורית. ונכפל זה הלאו במקום אחר במילות אחרות, שנאמר "השמר לך פן תנקש אחריהם(דברים יב, ל). ולשון ספרי (שם) "השמר" בלא תעשה, "פן" בלא תעשה, "תנקש אחריהם" שמא תדמה להם ותעשה כמעשיהם ויהיו לך למוקש. שלא תאמר הואיל והן יוצאים בארגמן, אני אצא בארגמן; הואיל והם יוצאין בכלוסין, אני אצא בכלוסין, והוא מין ממיני כלי זין הפרשים. ולשון ספרי הנבואה: "ועל כל הלבשים מלבוש נכרי(צפניה א, ח).

משרשי המצוה כדי להתרחק מהם ולגנות כל הנהגותיהם ואפילו במלבוש.

מדיני המצוה כתבנו קצתם, והביאו זכרונם לברכה מאלו קצת עם יתר פרטיה פרק שביעי משבת ובתוספתא דשבת (פ"ח).

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ועשה דבר מאלו שזכרנו להידמות אליהם, חייב מלקות. והמתרחק מכל הנהגותיהם ומכל נימוסיהם וישים כל לבו ומחשבותיו אל השם יתברך ובמצותיו היקרות, "נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ(תהלים כה, יג).


הערות[עריכה]