משנה ערלה א ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת ערלה · פרק א · משנה ב | >>
עת שבאו אבותינו לארץ, מצאו נטוע, פטור.
נטעו, אף על פי שלא כבשו, חייב.
הנוטע לרבים, חייב.
רבי יהודה פוטר.
הנוטע ברשות הרבים, והנכרי שנטע, והגזלן שנטע, והנוטע בספינה, והעולה מאליו, חייב בערלה.
עֵת שֶׁבָּאוּ אֲבוֹתֵינוּ לָאָרֶץ,
- מָצְאוּ נָטוּעַ, פָּטוּר.
- נָטְעוּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כִּבְּשׁוּ, חַיָּב.
- הַנּוֹטֵעַ לָרַבִּים, חַיָּב.
- רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר.
- הַנּוֹטֵעַ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים,
- וְהַנָּכְרִי שֶׁנָּטַע,
- וְהַגַּזְלָן שֶׁנָּטַע,
- וְהַנּוֹטֵעַ בִּסְפִינָה,
- וְהָעוֹלֶה מֵאֵלָיו,
- חַיָּב בָּעָרְלָה:
עת שבאו אבותינו לארץ -
- ומצאו נטוע - פטור.
- נטעו -
- אף על פי שלא כבשו - חייב.
- הנוטע לרבים - חייב.
- רבי יהודה - פוטר.
- הנוטע ברשות הרבים,
- והנוכרי - שנטע,
- והגזלן - שנטע,
- והנוטע - בספינה,
- והעולה מאליו - חייב בערלה.
אף על פי שלא כבשו - עניינו אף על פי שלא כבשו כל הארץ.
ואמרם הנוטע לרבים - עניינו שיהא אדם נוטע אילנות בתוך שלו ולא לעצמו, אלא כוונתו שיאכלוה בני אדם כולם, וכאילו הפקיר אותו הפרי הצומח באותו אילן שנטע.
ורבי יהודה אומר, כי מה שאמר השם יתברך "ונטעתם" משמע בין ליחיד בין לרבים, שאילו אמר "ונטעתם כל עץ מאכל" ולא אמר דבר אחר, היינו אומרים כי הנוטע לרבים חייב, אבל כשאמר "יהיה לכם ערלים" משמע שאינו חייב אלא הנוטע לעצמו, ולפי שהוא אמר "ונטעתם" משמע בין ליחיד בין לרבים, "לכם" בין ליחיד בין לרבים, והוא רבוי אחר רבוי, ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט, אם כן הוא למעט הנוטע לרבים.
וחכמים אומרים כי אמרו "לכם" הוא אזהרה, ואין כוונתנו בזה החיבור לפרש סדרי ההקש והסברא ודרכיו, כדי שתתלה נפשך בהבנת רבוי אחר רבוי ומיעוט אחר מיעוט וזולתם, אבל אזכור מה שאזכור מזה המין בזה החבור זכירה פשוטה בלבד בלי ראיה אחרת.
והעולה מאליו - הוא האילן הצומח מאליו שלא נטעו שום אדם, ובתנאי שיהיה צומח ברשות היחיד. אבל עולה מאליו לרשות הרבים אינו חייב בערלה, ועל זה אמרו בספרא "ונטעתם - פרט לעולה מאליו", וכן אמרו בפירוש בתוספתא "העולה מאליו לרבים, פטור מן הערלה".
ואמרו נכרי שנטע - עניינו שנטע לישראל בשכירות או בחינם שרצה לטרוח בשבילו מעצמו, אבל אם נוטע הגוי לעצמו וקנה ממנו הישראל אחר כן, אינו חייב בערלה.
ואין הלכה כרבי יהודה:
ומצאו נטוע פטור. דכתיב כי תבואו ונטעתם (שם) פרט לשנטעו נכרים עד שלא באו לארץ או יכול שאני מוציא אף שנטעו נכרים משבאו ישראל לארץ תלמוד לומר כל עץ מיכן אמרו אף על פי שלא כיבשו ישראל חייב:
הנוטע לרבים חייב. כגון ברשות היחיד והוא של הרבה בני אדם כגון בירושלים ובירושלמי (שם) פריך מחלפא שיטתיה דרבנן תמן אינון אמרי (נגעים פי"ב מ"ד) ירושלים וחוצה לארץ אינן מיטמאין בנגעים וכה אמרין הכן תמן אשר לו הבית פרט לירושלים שהיא לכל השבטים ברם הכא ונטעתם מ"מ מחלפא שיטתיה דרבי יהודה תמן הוא אומר אני לא שמעתי אלא בית המקדש בלבד דקסבר ירושלים נתחלקה לשבטים וכה הוא אמר הכן תמן שמועה אמר ברם הכא בשם גרמיה ושיטה אחרת בפרק כל שעה (דף כג.) דמשמע דבקראי פליגי דרבנן מרבה נטוע לרבים מדכתיב לכם ורבי יהודה סבר דהוי רבוי אחר רבוי ומיעט נטוע לרבים:
הנוטע ברשות הרבים. בהא אפי' רבי יהודה מודה דחייב דלאו היינו נטוע לרבים ובירושלמי תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר הנוטע לרבים חייב בערלה עלה מאליו פטור הנוטע לרבים ברשות הרבים פטור הנוטע לרבים חייב בנוטע בתוך שלו ברשות הרבים פטור כגון [שגזל] קרקע ופריך ויש קרקע נגזלת ומשני אמר רבי הילא אף על פי שאין קרקע נגזלת יש יאוש לקרקע וכולה מילתא דתמיהא דהא מתניתין תנן הגזלן שנטע חייב ועוד דמשמע דאי [יש] יאוש פטור אדרבה כל שכן דחייב דהוי כנוטע לתוך שלו ועוד דמדמי נוטע ברשות הרבים לגזל קרקע ונוטעה והיינו בלא יאוש דומיא דרשות הרבים דלא שייך ביה יאוש דמאן מייאש ובתוספתא תניא הנוטע לרבים חייב ורבי יהודה פוטר רבי שמעון בן אלעזר אומר משמו הנוטע לרבים חייב בערלה העולה לרבים מאליו פטור מן הערלה קסבר רשב"א דמודה רבי יהודה הנוטע לרבים דחייב ולא פליג אלא בעולה מאליו לרבים:
ונכרי שנטע בא"י כדדרשינן מדכתיב (ויקרא יט) כל עץ כדפרישית:
והגזלן שגזל קרקע ונטעה:
והנוטע בספינה. אע"פ שאינה נקובה אמרינן בירושלמי (שם) הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה ר' יוסי אומר מפני שהשרשים מפעפעים אותו מפני שהוא כנקוב אצל האילן דאין כלי חרס עומד בפני שרשים ומסיק דהוא הדין שחשוב כנקוב אצל זרעים והגמרא שלנו אינו סובר כן כדפרשינן בפ"ב דחלה:
והעולה מאליו. לעיל אמרינן בירושלמי (שם) רבי יוסי בשם ר' שמעון בן יהוצדק גפן שעלתה במקום חורשין פטור מן הערלה אמר ר' אפי' נטעה והתנינן העולה מאליו חייב בערלה תמן שנטען במקום יישוב ברם הכא בשנטען במקום חורשין אמר ר' אליעזר הדא אמר' בשאינה עושה כדי נפילתה אבל אם היתה עושה כדי נפילתה חייבת:
ומצאו נטוע - פטור. דכתיב (שם) כי תבואו אל הארץ ונטעתם, פרט לנטעו עובד כוכבים עד שלא באו לארץ:
נטעו - בין ישראל בין עובדי כוכבים לאחר שבאו לארץ, אע"פ שלא כבשו ישראל את הארץ חייב דכתיב (שם) כל עץ בין נטעו ישראל בין נטעו עובד כוכבים:
הנוטע לרבים - שנטע ברשותו לצורך רבים:
חייב - דכתיב (שם) יהיה לכם ערלים להביא הנטוע לרבים:
ורבי יהודה פוטר - סבר ונטעתם נמי משמע לרבים ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט. ורבנן סברי ונטעתם כל אחד לעצמו משמע. ואין הלכה כר' יהודה:
והנוטע ברשות הרבים - לצורך עצמו:
והעובד כוכבים שנטע - בשדה של ישראל ג:
והגזלן - שגזל קרקע ונטעה, ונתיאשו הבעלים ממנה:
והנוטע בספינה - אע"פ שאינה נקובה, אם היא של חרס לפי שאין כלי חרס עומד בפני השרשים ד והן מפעפעין דרך החרס ויונקים מן הקרקע. אבל של עץ בעי נקיבה:
והעולה מאליו - ודוקא במקום ישוב, אבל במקום יערים ומדברות לא:
נטעו. פי' הר"ב בין ישראל בין עובד כוכבים. עי' בסמוך:
אע"פ שלא כבשו. פי' הרמב"ם ענינו אע"פ שלא כבשו כל הארץ:
רבי יהודה פוטר וכו'. [כתב הר"ב סבר וכו'] ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט. [ותמהו התוספות דפ"ת דב"ק דף פו דלא לכתוב שום רבוי וממילא אמעוטי] וראיתי לכתוב לשון הליכו' עולם בשער רביעי פ"ד וז"ל ויש [להקשות] דכשאמרינן אין רבוי אחר רבוי אלא למעט או איפכא דאם הכונה היתה כשאומר רבויין למעט הוה ליה למימר מעוט אחד וסגיא להו או איפכא במעוט אחר מעוט. ועוד איך נראה ברבויין דאתו למעוטי. ובמעוטין דאתו לרבויי. יש לומר דכשאומר מעוט אחר מעוט הוא מרבה בזה האופן. המעוט הראשון שאומר. במשל ממעט ד' אנשים מפעולה אחת. חוזר המעוט השני וממעט השנים מהם א"כ הוא מרבה האחרים שיעשו הפעולה הנזכרת. וכן ברבוי אחר רבוי הראשון משמע רבוי כללי בא הרבוי השני לומר וזה הרבוי אינו משמע כללי אלא פרטי במה שמרבה ולא מדבר זולתו. כך נ"ל עכ"ל. [וראיתי אחרי זה לכללי הסוגיות שהוסיף הגאון קארו בעל בית יוסף ז"ל על ספר הליכות עולם שכתב שם על זה שאין דבריו נוחים לו אבל טעם הדבר הוא שכבר למדנו מסיני כלל זה לדרוש התורה כך. וכתב עוד בשם התוספות דיומא פרק ה [דף ס:] בשם רבינו שמואל דטעמא דשמא הוה ממעטינן מכח שום דרשא או ק"ו או בנין אב. ע"כ]:
והעובד כוכבים. פי' הר"ב שנטע בשדה של ישראל. וכ"כ הרמב"ם ענינו שנטע לישראל בשכירות או בחנם אבל אם נטע העובד כוכבים לעצמו וקנה ממנו הישראל אח"כ אינו חייב בערלה ע"כ. וא"כ מ"ש הר"ב בתחלת המשנה בין נטעו ישראל. בין נטעו עובד כוכבים. היינו נמי דוקא כשנטעו העובד כוכבים לישראל ובסוף פ"ג מפרש דעובד כוכבים הנוטע לעצמו נמי חייב בערלה. ואף הרמב"ם בחבורו פ"י מהלכות מעשר שני פסק ועובד כוכבים שנטע בין לישראל בין לעצמו. וכתב הכסף משנה שחזר ממה שכתב בפירושו. משום דבכמה דוכתי משמע דאף בנטע העובד כוכבים לעצמו אסור משום ערלה. כמו שכתבו בהלכות גדולות ע"כ. ומעתה גם דברי הר"ב שבתחלת המשנה. בין בנטעו עובד כוכבים. סתמן כפירושן דבסוף פ"ג. דאף לעצמו חייב. והר"ש כתב בסוף מכילתין וז"ל. בכולה מתניתין מוכחא דערלה נוהגת בשל עובד כוכבים. ובכרם רבעי פליגי רבי יהודה ורבנן בפ"ג דתרומות. דתנן רבי יהודה אומר אין לעובד כוכבים כרם רבעי אבל מודה ר' יהודה דיש לעובד כוכבים ערלה. ובהדיא תנן בפ"ק העובד כוכבים שנטע וכו':
והגזלן. פי' הר"ב שגזל קרקע ונטעה ונתיאשו הבעלים ממנה. ותמיהני דזו וא"צ לומר זו קתני דאם נוטע ברשות הרבים דלא שייך ביה יאוש דמאן אייאוש ואע"ג דאיכא לאשכוחי של רבים כמו ארבעה וחמשה אחין שותפין ואייאושי מכל מקום כיון דתנא סתם ואף הר"ב שלא בא אלא לפרש הניחו בסתם משמע ודאי דברשות הרבים דעלמא קתני ואם ברשות הרבים דאין בו יאוש קתני דחייב כ"ש בגוזל קרקע ונתייאשו הבעלים דחייב. וי"ל דמ"מ הואיל ואין קרקע נגזלת ה"א דפטור טפי מנוטע ברה"ר לפי שסתם רה"ר יש לכל אדם שייכות בגוה להלוך או לעמוד ולפוש וכיוצא בזה ולפיכך יתחייב הנוטע בו משום דהוה כנוטע ברשותו מה שאין כן בגוזל קרקע אע"ג דאייאוש בעליה מ"מ הואיל ואינה נגזלת א"כ אין לגזלן שום שייכות בקרקע וה"א דפטור קמ"ל. ומ"מ בעיקר הדין דמשמע מדברי הר"ב דדוקא כשנתיאשו הא לאו הכי פטור אין נראה כן מדברי הרמב"ם והטור שסתמו וכתבו והגזלן שנטע חייב ולא פירשו דדוקא ביאוש. גם הר"ש מפרש בלא יאוש דומיא דרשות הרבים:
והנוטע בספינה. פי' הר"ב של חרס לא בעי נקיבה לפי שאינו עומד בפני השרשין. וכלומר אע"פ שבפני הזרעים עומד ובעי נקיבה. והיינו דבמ"ב [פ"ב] דחלה מפרש בספינה נקובה ולא מחלק בין של עץ לשל חרס:
(ג) (על הברטנורא) וכ"כ הר"מ ענינו שנטע לישראל בשכירות או בחנם אבל אם נטע הנכרי לעצמו וקנה ממנו הישראל אח"כ אינו חייב בערלה ע"כ. וא"כ מ"ש הר"ב בתחלת המשנה בין נטעו נכרי היינו נמי דוקא כשנטעו לישראל מיהו בספ"ג מפרש דנכרי הנוטע לעצמו נמי נוהג ערלה וכן בפי' הר'ש ואף הר"מ בחיבורו חזר בו וכתב דנכרי הנוטע לעצמו חייב בערלה וע"ע:
(ד) (על הברטנורא) כלומר אע"פ שבפני הזרעים. עומד ובעי נקיבה והיינו דבמ"ב פ"ב דחלה מפרש בספינה נקובה. ולא מחלק בין עשן לחרס:
כתוב: בספר לקח טוב פרשת קדושים וכי תבואו אל הארץ וי"ו זו לא מצאתי מי שיאמר ענין בה דאין שייך כאן לומר וי"ו מוסיף על ענין ראשון כדאמרי' במקומות אחרים. ונ"ל לומר דהא קיימא לן הערלה בח"ל הלכה למשה מסיני אע"ג דחובת קרקע הוא נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ והרי הכתוב אמר כאן כי תבואו אל הארץ דמשמע דדוקא בארץ נוהג דין זה לזה רמז הכתוב כאן ואמר וכי תבואו כלומר וגם כשתבואו אל הארץ נוהג דין הערלה כמו שנוהג בח"ל וא"ת א"כ לא יאמר כלל ביאת הארץ י"ל שהוצרך ללמד לנו הדין שמה שנטעו עובד כוכבים עד שלא באו אבותינו לארץ פטור אבל משבאו לארץ אע"פ שלא כיבשו אותה כולה אף מה שנטעו עובד כוכבים חייב שנאמר כי תבואו וגו' ונטעתם משעת ביאה ע"כ וע"ש עוד:
ומצאו נטוע פטור מן הערלה: מפ' טעמא בירושלמי דכתיב כי תבואו ונטעתם פרט לשנטעו עובדי כוכבים עד שלא באו ישראל לארץ ומסיים לה בת"כ יכול שאני מוציא את שנטעו עובדי כוכבים משבאו ישראל לארץ ת"ל כל עץ מכאן אמרו נטעו עובדי כוכבים אע"פ שלא כבשו ישראל חייב [הגהה ואני מצאתי הנוסחא שם בת"כ פרשה ג' דפ' קדושים מכאן אמרו עד שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטור ופי' בספר קרבן אהרן עד שבאו אבותינו והוא מה שנטעו העובדי כוכבים קודם פטור ע"כ:]. הנוטע לרבים חייב כגון שנטע ברה"י והוא של הרבה בני אדם כגון בירושלם חייב דכתיב ונטעתם מ"מ קרי בי' ונטעתם כלומר ונטעת להם ואפי' שיהא נוטע לרבים הר"ש שירילי"ו ז"ל על דרך הירושלמי. אבל בגמרא דילן בפ' כל שעה יש שיטה אחרת והיא מה שפירש ר"ע ז"ל. וז"ל ספר הלבוש בי"ד סי' רצ"ד סעיף כ"ה והנוטע בתוך שלו לצורך רבים איכא למ"ד שהוא פטור משום דדריש רבוי אחר רבוי והכי דריש כתיב ונטעתם משמע בין ליחיד בין לרבים ואילו נאמר ונטעתם כל עץ מאכל יהיו ערלים היינו אומרים כי הנוטע לרבים חייב אבל כשחזר ואמר יהיו לכם ערלים משמע נמי בין יחיד בין רבים הוי רבוי אחר רבוי ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט ומיעט הנוטע בתוך שלו לצורך רבים שפטור ואנן לא קיי"ל כי האי פירושא אלא ונטעתם ליחיד משמע שאין דרך רבים לנטוע ולכל חד וחד קאמר ונטעתם וכתב רחמנא לכם לרבות הנוטע לרבים פי' לרבות יחיד הנוטע בתוך שלו לצורך רבים שיהא חייב בערלה ע"כ. ובתוספחא הנוטע לרבים חייב ור' יהודה פוטר ר"ש בן אלעזר אומר משמו הנוטע לרבים חייב בערלה העולה לרבים מאליו פטור מן הערלה קסבר רשב"א דמודה ר"י הנוטע לרבים חייב ולא פליג אלא בעלה מאליו לרבים כן פי' רבינו שמשון ז"ל. ובירושלמי פריך מחלפא שיטתייהו דרבנן תמן בפי"ב דמסכת נגעים אינון אמרין ירושלם וח"ל אין מיטמאין בנגעים וכאן אמרין הכין דהנוטע לרבים כגון בירושלם דלכם מיקרי ונתחלקה לשבטים ומשני תמן אשר לו הבית כתיב פרט לירושלם שהיא לכל השבטים ברם הכא ונטעתם מכל מקום והדר פריך מחלפא שיטתי' דר' יהודה תמן הוא אומר אני לא שמעתי אלא בית המקדש בלבד דקסבר ירושלם נתחלקה לשבטים והכא פטר הנוטע לרבים ובודאי דלאו היינו באמצע דרך שהולכים בו הולכי דרכים דהא קתני הנוטע לרבים אלא מיירי שנטעו בירושלם או בנוטע שלו ומסר לרבים ומשני תמן אמר שמועה ברם הכא בשם גרמי'. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל הנוטע ברה"ר מפ' בירוש' שגזל קרקע דרה"ר ונטעו לדידי' וחייב וכ"ש דבהא פליג ר' יהודה כדמוכח בירושלמי דאפי' ר"ש בן אלעזר דמודה אמתני' דנוטע לרבים חייב אפ"ה פליג בירושלמי בברייתא אחריתי בנוטע ברה"ר כ"ש דר' יהודה דאפי' בנוטע לרבים נמי פטר דבהא פשיטא דלא חשיבי יאוש כמו דידי' ותמהני מדברי הרב רבינו שמשון ז"ל עכ"ל ז"ל. ועד הנה לא מצאתי האי ברייתא אחריתי לא בירושלמי ולא בתוספתא ועיין בספר קרבן אהרן שם בת"כ פרשה ג' דפרשת קדושים. וכתב הרא"ש ז"ל בהלכות ערלה הנוטע ברה"ר לצורך עצמו וכתב עליו בית יוסף שם בי"ד סימן רצ"ד ולא ידעתי למה כתב כן דמשמע דאפי' הנוטע לרבים ברה"ר חייב דלא גרע מעולה מאליו ועוד דמהיכא דמרבינן לרבנן נוטע לרבים לית בי' מיעוטא לנוטע ברה"ר לרבי' ואפשר שלא כתבו הרא"ש ז"ל אלא ליתן טעם אמאי לא פליג ר' יהודה בהא או ליתן טעם לרבנן למה הוצרך לחזור ולשנות הנוטע ברה"ר דהיינו נוטע לרבים ותרתי למה לי לכך פירש דתרתי דיני דידהו חד נוטע בתוך שלו לרבים וחד נוטע ברה"ר לצורך עצמו ותרוייהו צריכי ע"כ:
והעובד כוכבים שנטע: ז"ל הר"ס ז"ל מה שפי' הרמב"ם ז"ל אבל אם נטע העובד כוכבי' וקנה ממנו ישראל אח"כ אינו חייב בערלה קשה דהא תנן לקמן ספ"ג ספק ערלה בארץ ישראל אסור ובחו"ל יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט וכו' וזה לא שייך אלא בעובד כוכבים ובחבורו ג"כ פסק דבשל עובד כוכבים נמי שייך ערלה עכ"ל ז"ל:
והגזלן שנטע: פי' הר"ש ז"ל דהיינו בלא יאוש דומיא דרה"ר דלא שייך בי' יאוש דמאן מייאש ע"כ ור"ע ז"ל שפי' ונתייאשו הבעלים עד הנה איני יודע מנין לו:
והנוטע בספינה: כתב הר"ש ז"ל אמרי' בירושלמי הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה ר' יוסי אומר מפני שהשרשים מפעפעין אותו מפני שהוא כנקוב אצל האילן דאין כלי חרס עומד בפני שרשים וכן דעת תלמוד שלנו כדפרישית בפ' שני דחלה ע"כ בקיצור:
והעולה מאליו חייב בערלה: פי' הרמב"ם ז"ל בתנאי שיהי' צומח ברה"י אבל עולה מאליו לרה"ר אינו חייב בערלה ועל זה אמרו בספרא ונטעתם פרט לעולה מאליו וכן אמרו בפירוש בתוספתא העולה מאליו לרבים פטור מן הערלה ע"כ:
יכין
ח)עת שבאו אבותינו לארץ מצאו נטוע פטור: וא"ת מה דהוה הוה כקו' הש"ס [יומא ד"ה ב']. וי"ל למאי דקיימא לן דתרומה בא"י בזה"ז דרבנן [כי"ד של"א] דנתבטלה קדושת הארץ. אם כן גם ערלה וכלאי הכרם וחדש אינו אסור שם רק מדרבנן [כ"כ רמל"מ פ"י ממא"ס]. אם כן יש נפקא מינה לע"ל תוב"ב. ולפ"ז בדבר זה קיל ארץ ישראל מחוצה לארץ דבארץ ישראל אסור בזמן הזה רק מד"ס ובחוצה לארץ בין שנטעו ישראל או עובד כוכבים בין בשדה ישראל או של עובד כוכבים אסור מהלממ"ס [כקדושין ד' ל"ט א' וי"ד רצ"ד]. ורק דספיקא שרי וכך הי' הלממ"ס [י"ד רצ"ד ס"ח]. מיהו י"ל דבזה"ז דבא"י מד"ס לא עדיף חו"ל מינה:
ט)נטעו: לאחר שבאו לא"י אפי' נטע עובד כוכבים:
י)הנוטע לרבים: ברשותו לצורך רבים:
יא)ר' יהודה פוטר: וקיי"ל כת"ק [שם סכ"ה]:
יב)והעובד כוכבים שנטע: בשדה ישראל בין לעצמו בין לישראל כך כ' הרמב"ם והר"ב כאן ולא קיימא לן כן אלא בין בארץ ישראל ובין בחוצה לארץ בין של ישראל או של עובד כוכבים אסור רק בארץ ישראל מדאורייתא ובחוצה לארץ הלממ"ס [כלעיל סי' ח']:
יג)והגזלן שנטע: בשדה שגזל אפי' קודם יאוש [ומהר"ב משמע דוקא בנתיאשו. ולא ידענא מי גרע לא נתיאשו מעמד מאליו]:
יד)והנוטע בספינה: של חרס וה"ה בעציץ חרס. מיהו בשל עץ שאין השרשים מפעפעין ויוצאין בו בעי נקיבה:
טו)והעולה מאליו: ודוקא ביישוב אבל ביערות פטור:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת