רבינו שמשון על ערלה א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

רבינו שמשון · על ערלה · א · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

לסייג. מלשון סוגה בשושנים (שיר ז) שנטע אילנות לעשות גדר לכרם סביב כדכתיב (במדבר כב) גדר מזה וגדר מזה:

ולקורות. מגדל הנטיעה לעשות ממנה קורות לבית ולא לאכול פירותיה:

פטור מן הערלה. כדדריש בירושלמי (הלכה א) (ויקרא יט) ונטעתם כל עץ מאכל את שהוא למאכל חייב לסייג ולעצים ולקורות פטור תניא אמר רשב"ג בד"א שנטעה לסייג ולקורות ולעצים דבר שראוי להם אבל נטע דבר שאין ראוי להם חייב יאות אמר רשב"ג מה טעמא דרבנן בששינה סדר נטיעתן לעצים ברוצף לקורות במשפה לסייג מקום הסייג מוכיח עליו:

הפנימי למאכל. כגון ייחור הפנימי והחיצון ייחור חיצון ובירושלמי (שם) מפרש טעמא דרבי יוסי למד דבר מתחלתו ממשמע שנאמר שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל איני יודע שבעץ מאכל דבר הכתוב מה ת"ל כל עץ מאכל לומר לך את שהוא למאכל חייב כגון הפנימי לסייג ולקורות פטור ומשמע בירושלמי דה"ה צד התחתון לסייג והעליון למאכל ואפילו צד התחתון למאכל והעליון לסייג אע"פ שגדל לתוך איסור ועוד אמרינן בירושלמי נטעו לסייג וחישב עליו למאכל בא במחשבה למאכל וחישב עליו לסייג לא כל הימנו:

משנה ב[עריכה]

ומצאו נטוע פטור. דכתיב כי תבואו ונטעתם (שם) פרט לשנטעו נכרים עד שלא באו לארץ או יכול שאני מוציא אף שנטעו נכרים משבאו ישראל לארץ תלמוד לומר כל עץ מיכן אמרו אף על פי שלא כיבשו ישראל חייב:

הנוטע לרבים חייב. כגון ברשות היחיד והוא של הרבה בני אדם כגון בירושלים ובירושלמי (שם) פריך מחלפא שיטתיה דרבנן תמן אינון אמרי (נגעים פי"ב מ"ד) ירושלים וחוצה לארץ אינן מיטמאין בנגעים וכה אמרין הכן תמן אשר לו הבית פרט לירושלים שהיא לכל השבטים ברם הכא ונטעתם מ"מ מחלפא שיטתיה דרבי יהודה תמן הוא אומר אני לא שמעתי אלא בית המקדש בלבד דקסבר ירושלים נתחלקה לשבטים וכה הוא אמר הכן תמן שמועה אמר ברם הכא בשם גרמיה ושיטה אחרת בפרק כל שעה (דף כג.) דמשמע דבקראי פליגי דרבנן מרבה נטוע לרבים מדכתיב לכם ורבי יהודה סבר דהוי רבוי אחר רבוי ומיעט נטוע לרבים:

הנוטע ברשות הרבים. בהא אפי' רבי יהודה מודה דחייב דלאו היינו נטוע לרבים ובירושלמי תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר הנוטע לרבים חייב בערלה עלה מאליו פטור הנוטע לרבים ברשות הרבים פטור הנוטע לרבים חייב בנוטע בתוך שלו ברשות הרבים פטור כגון [שגזל] קרקע ופריך ויש קרקע נגזלת ומשני אמר רבי הילא אף על פי שאין קרקע נגזלת יש יאוש לקרקע וכולה מילתא דתמיהא דהא מתניתין תנן הגזלן שנטע חייב ועוד דמשמע דאי [יש] יאוש פטור אדרבה כל שכן דחייב דהוי כנוטע לתוך שלו ועוד דמדמי נוטע ברשות הרבים לגזל קרקע ונוטעה והיינו בלא יאוש דומיא דרשות הרבים דלא שייך ביה יאוש דמאן מייאש ובתוספתא תניא הנוטע לרבים חייב ורבי יהודה פוטר רבי שמעון בן אלעזר אומר משמו הנוטע לרבים חייב בערלה העולה לרבים מאליו פטור מן הערלה קסבר רשב"א דמודה רבי יהודה הנוטע לרבים דחייב ולא פליג אלא בעולה מאליו לרבים:

ונכרי שנטע בא"י כדדרשינן מדכתיב (ויקרא יט) כל עץ כדפרישית:

והגזלן שגזל קרקע ונטעה:

והנוטע בספינה. אע"פ שאינה נקובה אמרינן בירושלמי (שם) הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה ר' יוסי אומר מפני שהשרשים מפעפעים אותו מפני שהוא כנקוב אצל האילן דאין כלי חרס עומד בפני שרשים ומסיק דהוא הדין שחשוב כנקוב אצל זרעים והגמרא שלנו אינו סובר כן כדפרשינן בפ"ב דחלה:

והעולה מאליו. לעיל אמרינן בירושלמי (שם) רבי יוסי בשם ר' שמעון בן יהוצדק גפן שעלתה במקום חורשין פטור מן הערלה אמר ר' אפי' נטעה והתנינן העולה מאליו חייב בערלה תמן שנטען במקום יישוב ברם הכא בשנטען במקום חורשין אמר ר' אליעזר הדא אמר' בשאינה עושה כדי נפילתה אבל אם היתה עושה כדי נפילתה חייבת:

משנה ג[עריכה]

אילן שנעקר באילן זקן שעברו עליו שני ערלה:

אם יכול לחיות. מן הסלע שנעקר בלא שום תיקון עפר פטור ואם לאו הרי זה כאילן העולה מאליו וחייב:

שזעזעתו. הניעו והרעידו:

עשאו בעפר. שהרבה עליו עפר אם יכול לחיות בלא עפר שתיקן בו פטור:

משנה ד[עריכה]

אילן שנעקר. לגמרי אלא שנשתייר מעט מן השורש בארץ:

כמחט של מתון. פי' בערוך יש ספרים שכתוב בהן מיתה ויש מיתוח ויש מיתוי ויש מיתון והעיקר מיתוח כמו וימתחם כאהל לשבת (ישעיה מ) וכן מנהג האורגים יש להם עץ ארוך ברוחב היריעה ובראשו ב' מחטין שבורין ונועצין ברוחב היריעה ומכלי האורגין הן וההיא דהתקינה לנר או למתוח בפ' החולץ (דף מג) היינו כהאי גוונא:

משנה ה[עריכה]

ובו בריכה. מלשון מבריך שחופר בארץ ומבריך היחור וטומנו בעפר ומוציא ראש היחור במקום אחר ונעקר האילן והבריכה קיימת והאילן חי ממנה:

חזרה הזקינה. הוא האילן שהיה זקן ועברו עליו שני ערלה להיות כבריכה ואסור משום ערלה דבריכה כל זמן שלא נפסק מן האילן זקן אין בהן איסור ערלה וכשנפסקה בין לסוף שנה בין לסוף שנתים נעשית ערלה ומונין לה משעה שנפסקה כדתני מתני' והאי אילן שנעקר כיון שאין הבריכה חיה ממנו אלא אדרבה השתא הוא חי מן הבריכה הוא תלוי בבריכה ואין הבריכה תלויה בו ומונין לו כבריכה דכשתצא הבריכה מערלה יצא גם הוא ומשנעקר מונה לשניהם כמו שנפסקה עכשיו:

סיפוק גפנים. סיפוק אחר סיפוק לשון סיפוק בגפנים כלשון הרכבה באילן שנטל גרופית של גפן והרכיבה בגפן הטמונה שעברו עליה שני ערלה:

וסיפוק אחר סיפוק. היינו שבאותו גרופית חזר והרכיב גרופית אחרת ושייך לשון סיפוק בדבר הקצר כשמחבר בו דבר אחר להאריכו בדבר אחר כדתנן בפ' לולב הגזול (דף לז) סיפקו בחוט:

אע"פ שהבריכה בארץ. שהבריך הסיפוק הזה בארץ וטמנו בעפר דאיכא למיחש שמא השריש בארץ קודם שנתאחז בזקינה אפי' הכי מותר דאמרינן בירושלמי (הלכה ג) רבי יסא בשם רבי אליעזר בשם רבי חנינא ילדה שסיבכה בזקינה טהרה את הילדה כגון שני אילנות הסמוכין חד ילדה וחד זקינה והבקיען והכניסן זה בזה ונתאחזו א"ר חנינא בר בא מתני' אמרה כן סיפוק גפנים סיפוק על סיפוק אע"פ שהבריכה בארץ מותר וחש לומר שמא השרישה הילדה עד שלא תאחוז בזקינה וכיון דקדמה השרשה לאיחוי אין הזקינה מתירתה ויש ליאסר משום ערלה אלא ודאי מותר אמר רבי חנינא בריה דרבי הלל רבי יהודה היא דרבי יהודה אמר מתאחה הוא עד שלא השריש רבי יוסי בשם רבי חנינא שרשין אין בהן ממש כלומר ואפי' תמצא לומר בעלמא דאין זקינה מתרת ילדה הנטועה מקודם שספקה אח"כ בזקינה הכא שרי אפילו השרישה קודם דאין ממש בגרופית זה שסיפק:

מקום שכחה יפה מותר. כלומר כשהזקינה כחה יפה מותר אע"פ שהרכיבה בארץ והוציאה שרשים לא אמרינן הסיפוק נעשה אילן ולא מכח הזקינה הוא חי אבל כחה רע אסור דזקינה כמאן דליתה דמי ופריך בירושלמי (שם) מה אנן קיימין אם דבר ברי הוא שחי מכח הזקינה דברי הכל מותר ואם דבר ברי הוא שהוא חי מכח הילדה דברי הכל אסור אלא מה אנן קיימין בסתם כיצד הוא יודע רבי ביבי בשם רבי חנינא אמר אם העלין הפוכים כלפי הילדה דבר ברי הוא שחי מכח הזקינה ואם היו העלין הפוכין כלפי הזקינה דבר ברי הוא שחי מכח הילדה אמר רבי יודן בר תנן סימנא דאכל מן חבריה בהית מסתכלת ביה כלומר אמאי [פליגי] נבדוק בעלים אמר רבי יודן אבוי דר' מתניא תיפתר שנשרו העלין:

בריכה שנפסקה מן הזקינה. והיו בה פירות כל מה שהגדילה עד שלא נפסקה מאביה מותר ואם לאחר שנפסקה היה תולש מיד היו מותרין אבל מה שמוסיפין אחר שנפסקה שלא נעקרה מן הארץ אסור התוספת משום ערלה:

ואם הוסיף מאתים אסור. שהוסיף אחד ממאתים בהיתר ומפרש בירושלמי (שם) כיצד הוא יודע לוקח אחד ומניח אחד מה שזה פוחת זה מוסיף ואמר בירושלמי אמר רבי יודן לא סוף דבר בריכה אלא אפילו אילן זקן שנעקר ויש בו פירות וחזר ונטעו עם הפירות כך דינו והא דמשמע הכא שהבריכה פטורה מן הערלה ותניא נמי בת"כ ונטעתם פרט למרכיב ולמבריך מיכן אמרו סיפוק גפנים וסיפוק סיפוקי אע"פ שהבריכן בארץ מותר ובפ"ק דר"ה (דף ט:) תניא אחד הנוטע וא' המבריך וא' המרכיב לפני ר"ה ל' יום עלתה לו שנה ומותר לקיימן בשבועית דמשמע דיש ערלה בהברכה ההיא כשנפסקה מאביה אבל כל זמן שלא נפסקה מותר כדמוכח מתני' וגבי הרכבה לא משכחת אלא ילדה בילדה וצריך לדקדק אי הוה שייך לשנויי הכי בפרק משוח מלחמה (דף מג:) גבי חוזר מן המלחמה משום מבריך דמשני כאן בהרכבת אוסור כאן בהרכבת היתר ותימה דבמנחות בפ' רבי ישמעאל (דף סט:) דבעי רבי שמעון בן פזי שבולת שהביאה שליש קודם לעומר ועקרה ושתלה אחר העומר והוסיפה מהו בתר עיקר אזלינן ושריא העומר או בתר התוספת אזלינן ועד שיבא עומר הבא תיפשוט מהא דאמר רבי אבהו אמר ר' יוחנן ילדה שסיבכה בזקינה ובה פירות אפי' הוסיפו במאתים אסורים ומסיק דהיא גופא מיבעיא ליה מיפשט פשיטא ליה לרבי יוחנן דבתר עיקר אזלינן לא שנא לקולא ול"ש לחומרא או דילמא ספוקי מספקא ליה לחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן ועלתה בתיקו והשתא תיפשוט ממתני' דהכא לקולא לא אזלינן בתר עיקר דקתני בריכה שנפסקה והיא מליאה פירות אם הוסיף במאתים אסורה ועוד תימה תיפשוט מהא דתניא המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף מאתים אסור אלמא לא אזלינן בתר עיקר אלא בתר תוספת ומיהו ההיא יש לומר דשאני התם כדדרשינן בפ' כל שעה (דף כה:) כתיב המלאה וכתיב הזרע הא כיצד זרוע מעיקרו בהשרשה זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא ושמא מהתם נמי ילפינן ערלה הואיל ואיסורן שוה כי היכי דבכלאים אזלינן בתר תוספת להחמיר הוא הדין בערלה והא דמבעיא ליה אי אזיל רבי יוחנן בתר עיקר בין לקולא בין לחומרא לא בערלה ולא בכלאי הכרם קאמר אלא לשאר דברים כגון גבי חדש וגבי תרומה ושביעית דאהכי מייתי לה בנדרים בפ' הנודר מן הירק ואם תאמר דהתם במנחות משמע דרבי יוחנן סבר כרבי יונתן דאמר התם בצל ששתלו בכרם ונעקר הכרם אפי' הוסיף מאתים אסור דמתרוייהו בעי למיפשט דאזלינן בתר עיקר וכן משמע בפ' הנודר מן הירק (דף נז:) גבי בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידולים על עיקרו דמיבעיא לן אי גידולי היתר מעלין את האיסור אי לא ופשטה רבי יצחק נפחא מהא דאמר רבי ינאי בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו מותר אמר ליה רבי ירמיה שביק מר תרתין דאמר רבי אבהו א"ר יוחנן ומייתי התם ילדה שסיבכה בזקינה וההיא דרבי יונתן דבצל ששתלו משמע דתרוייהו אית להו דהדדי ופליגי אדאמר רבי [ינאי] וקשיא דרבי יוחנן אדר"י דבההיא שמעתא גופא דמנחות ונדרים קאמר ר' יוחנן ליטרא בצל שתיקנו וזרעו מתעשר לפי כולו דאזיל בתר תוספת ובההיא דבצל של תרומה דפליג רבי יוחנן על רבי ינאי וקסבר דאפילו רבו גידוליו על עיקרו אסור אלמא אזיל בתר עיקר אם כן תיפשוט בעיא דמנחות דכי אזיל רבי יוחנן דווקא להחמיר ולא להקל דאי להקל אזיל בתר עיקר אמאי מתעשר הגדל והלא תיקנו:

משנה ו[עריכה]

שנתערבו בנטיעות של ערלה ניחא דאיכא חדא דערלה ולא ידיעא אבל דכלאי הכרם פריך בירושלמי וכי כל הנטיעות אינן כלאים ומשני כשהעביר עציץ נקוב תחת הגפן והשתא לא ידיעה הי מינייהו:

לא ילקוט מפני המעורב ר' יוסי אומר אף יתכוון ללקוט אמרינן בירושלמי (הל' ד) מה טעם דרבי יוסי שכן דרך בני אדם להיות מידל בגפנים כלומר הרואה אומר מידל הוא ובפרק הניזקין אמרי' טעמא דרבי יוסי חזקה אין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת ולא חיישינן דילמא אתי לאיערומי לערב הנטיעה בתחלה:

משנה ז[עריכה]

מותרות בערלה. דערלתו את פריו כתיב וכל הני לאו פריו נינהו:

וברבעי נמי כתיב יהיה כל פריו:

ובנזיר. אמרינן בירושלמי (הל' ה) דלא כרבי אליעזר דתנן בפרק ג' מינין מכל אשר יעשה מגפן היין אפי' עלין ולולבין במשמע:

ואסורין באשרה. דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם:

ר' יוסי אומר סמדר אסור. ויש מי ששונה בירושל' דאנזיר קאי ופריך עליה דאם פרי הוא יהא אסור בכל:

המעמיד חלב לעשות גבינה בשרף הערלה אסור בפ"ק דנדה אמרינן דרבי אליעזר אסר בין בקטפא דפירא בין בקטפא דגווזא בין באילן העושה פירות בין באילן שאינו עושה פירות:

משנה ח[עריכה]

ענקוקלות. מפרש בירושל' ר' זעירא וחד מן רבנן בשם רב ענבים שלקו עד שלא הביאו שליש אמר ר' יוסי בר בון אפי' לקו משהביאו שליש אמר רבי חייא בר יעקב לשון נוטריקון הוא ענבים דלקו תליתייהו:

חרצנים. בפ' ג' מינים (דף לד:) תנן חרצנים אלו החיצונים זגים אלו הפנימים דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר כדי שלא תטעה כזוג של בהמה החיצון זוג הפנימי עינבל:

תמר שלהן. שעשו מהן תמד:

והנץ שלו. פרח שעל הפטמא:

והגלעינין. גרעיני' של שאר פירות:

ומותרין ברבעי. כדתניא פרי אתה פודה ואי אתה פודה לא בוסר ולא פגים:

והנובלות. בפרק כיצד מברכין (דף מ:) בנובלות סתמא כולי עלמא לא פליגי דבושלי כומרא כי פליגי בנובלות תמרה ר' אלעאי ור' זירא חד אמר תמרי דזיקא וחד אמר בושלי כומרא תמרים פגין שאינן ראוים לאכילה וכומרין אותן בעפר להתבשל:

משנה ט[עריכה]

נוטעין יחור של ערלה. שאין העץ אסור בהנאה:

ואין נוטעין אגוז של ערלה. שהפרי אסור בהנאה ובשלהי כל הצלמים (דף מח:) תניא מודה ר' יוסי שאם נטע והבריך והרכיב מותר (יא):

ואין מרכיבין בכפניות של ערלה. יחור שיש בו כפניות של ערלה והן תמרים בעודן סמדר כדאשכחן בפרק מקום שנהגו (דף נב:) ר' אילא קץ כפניתא אין מרכיבין אותה יחור בזקינה דילמא אתי למיכל כפניות שבו ואמרי' לעיל בירושל' מתניתין דרבי דאמר סמדר אסור מפני שהוא פרי רבי יצחק שאל מאן אין מרכיבין כפניות של ערלה רבי יוסי: