מלאכת שלמה על ערלה א
מלאכת שלמה · על ערלה · א · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
הנוטע לסייג וכו': מצאתי מאן דגריס הנוטע לסייג ולעצים ולקורות והכי משמע קצת בירוש' דפליגי התם תנאי איכא מ"ד דבעינן שמקומן יהא מוכיח עליהן כגון לסייג מקום הסייג מוכיח עליו. לעצים כגון שנטען רצופים ולא הרחיקן זה מזה מד' אמות ועד ח' כדמפורש במסכת כלאים. לקורות במשפה הענפים כדי שיתעבו ויהיו גסים ורשב"ג הוא דס"ל הכי ורבנן פליגי עלי' והרא"ש ז"ל פסק כרשב"ג:
כתוב: בספר לקח טוב פרשת קדושים וכי תבואו אל הארץ וי"ו זו לא מצאתי מי שיאמר ענין בה דאין שייך כאן לומר וי"ו מוסיף על ענין ראשון כדאמרי' במקומות אחרים. ונ"ל לומר דהא קיימא לן הערלה בח"ל הלכה למשה מסיני אע"ג דחובת קרקע הוא נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ והרי הכתוב אמר כאן כי תבואו אל הארץ דמשמע דדוקא בארץ נוהג דין זה לזה רמז הכתוב כאן ואמר וכי תבואו כלומר וגם כשתבואו אל הארץ נוהג דין הערלה כמו שנוהג בח"ל וא"ת א"כ לא יאמר כלל ביאת הארץ י"ל שהוצרך ללמד לנו הדין שמה שנטעו עובד כוכבים עד שלא באו אבותינו לארץ פטור אבל משבאו לארץ אע"פ שלא כיבשו אותה כולה אף מה שנטעו עובד כוכבים חייב שנאמר כי תבואו וגו' ונטעתם משעת ביאה ע"כ וע"ש עוד:
ומצאו נטוע פטור מן הערלה: מפ' טעמא בירושלמי דכתיב כי תבואו ונטעתם פרט לשנטעו עובדי כוכבים עד שלא באו ישראל לארץ ומסיים לה בת"כ יכול שאני מוציא את שנטעו עובדי כוכבים משבאו ישראל לארץ ת"ל כל עץ מכאן אמרו נטעו עובדי כוכבים אע"פ שלא כבשו ישראל חייב [הגהה ואני מצאתי הנוסחא שם בת"כ פרשה ג' דפ' קדושים מכאן אמרו עד שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטור ופי' בספר קרבן אהרן עד שבאו אבותינו והוא מה שנטעו העובדי כוכבים קודם פטור ע"כ:]. הנוטע לרבים חייב כגון שנטע ברה"י והוא של הרבה בני אדם כגון בירושלם חייב דכתיב ונטעתם מ"מ קרי בי' ונטעתם כלומר ונטעת להם ואפי' שיהא נוטע לרבים הר"ש שירילי"ו ז"ל על דרך הירושלמי. אבל בגמרא דילן בפ' כל שעה יש שיטה אחרת והיא מה שפירש ר"ע ז"ל. וז"ל ספר הלבוש בי"ד סי' רצ"ד סעיף כ"ה והנוטע בתוך שלו לצורך רבים איכא למ"ד שהוא פטור משום דדריש רבוי אחר רבוי והכי דריש כתיב ונטעתם משמע בין ליחיד בין לרבים ואילו נאמר ונטעתם כל עץ מאכל יהיו ערלים היינו אומרים כי הנוטע לרבים חייב אבל כשחזר ואמר יהיו לכם ערלים משמע נמי בין יחיד בין רבים הוי רבוי אחר רבוי ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט ומיעט הנוטע בתוך שלו לצורך רבים שפטור ואנן לא קיי"ל כי האי פירושא אלא ונטעתם ליחיד משמע שאין דרך רבים לנטוע ולכל חד וחד קאמר ונטעתם וכתב רחמנא לכם לרבות הנוטע לרבים פי' לרבות יחיד הנוטע בתוך שלו לצורך רבים שיהא חייב בערלה ע"כ. ובתוספחא הנוטע לרבים חייב ור' יהודה פוטר ר"ש בן אלעזר אומר משמו הנוטע לרבים חייב בערלה העולה לרבים מאליו פטור מן הערלה קסבר רשב"א דמודה ר"י הנוטע לרבים חייב ולא פליג אלא בעלה מאליו לרבים כן פי' רבינו שמשון ז"ל. ובירושלמי פריך מחלפא שיטתייהו דרבנן תמן בפי"ב דמסכת נגעים אינון אמרין ירושלם וח"ל אין מיטמאין בנגעים וכאן אמרין הכין דהנוטע לרבים כגון בירושלם דלכם מיקרי ונתחלקה לשבטים ומשני תמן אשר לו הבית כתיב פרט לירושלם שהיא לכל השבטים ברם הכא ונטעתם מכל מקום והדר פריך מחלפא שיטתי' דר' יהודה תמן הוא אומר אני לא שמעתי אלא בית המקדש בלבד דקסבר ירושלם נתחלקה לשבטים והכא פטר הנוטע לרבים ובודאי דלאו היינו באמצע דרך שהולכים בו הולכי דרכים דהא קתני הנוטע לרבים אלא מיירי שנטעו בירושלם או בנוטע שלו ומסר לרבים ומשני תמן אמר שמועה ברם הכא בשם גרמי'. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל הנוטע ברה"ר מפ' בירוש' שגזל קרקע דרה"ר ונטעו לדידי' וחייב וכ"ש דבהא פליג ר' יהודה כדמוכח בירושלמי דאפי' ר"ש בן אלעזר דמודה אמתני' דנוטע לרבים חייב אפ"ה פליג בירושלמי בברייתא אחריתי בנוטע ברה"ר כ"ש דר' יהודה דאפי' בנוטע לרבים נמי פטר דבהא פשיטא דלא חשיבי יאוש כמו דידי' ותמהני מדברי הרב רבינו שמשון ז"ל עכ"ל ז"ל. ועד הנה לא מצאתי האי ברייתא אחריתי לא בירושלמי ולא בתוספתא ועיין בספר קרבן אהרן שם בת"כ פרשה ג' דפרשת קדושים. וכתב הרא"ש ז"ל בהלכות ערלה הנוטע ברה"ר לצורך עצמו וכתב עליו בית יוסף שם בי"ד סימן רצ"ד ולא ידעתי למה כתב כן דמשמע דאפי' הנוטע לרבים ברה"ר חייב דלא גרע מעולה מאליו ועוד דמהיכא דמרבינן לרבנן נוטע לרבים לית בי' מיעוטא לנוטע ברה"ר לרבי' ואפשר שלא כתבו הרא"ש ז"ל אלא ליתן טעם אמאי לא פליג ר' יהודה בהא או ליתן טעם לרבנן למה הוצרך לחזור ולשנות הנוטע ברה"ר דהיינו נוטע לרבים ותרתי למה לי לכך פירש דתרתי דיני דידהו חד נוטע בתוך שלו לרבים וחד נוטע ברה"ר לצורך עצמו ותרוייהו צריכי ע"כ:
והעובד כוכבים שנטע: ז"ל הר"ס ז"ל מה שפי' הרמב"ם ז"ל אבל אם נטע העובד כוכבי' וקנה ממנו ישראל אח"כ אינו חייב בערלה קשה דהא תנן לקמן ספ"ג ספק ערלה בארץ ישראל אסור ובחו"ל יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט וכו' וזה לא שייך אלא בעובד כוכבים ובחבורו ג"כ פסק דבשל עובד כוכבים נמי שייך ערלה עכ"ל ז"ל:
והגזלן שנטע: פי' הר"ש ז"ל דהיינו בלא יאוש דומיא דרה"ר דלא שייך בי' יאוש דמאן מייאש ע"כ ור"ע ז"ל שפי' ונתייאשו הבעלים עד הנה איני יודע מנין לו:
והנוטע בספינה: כתב הר"ש ז"ל אמרי' בירושלמי הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה ר' יוסי אומר מפני שהשרשים מפעפעין אותו מפני שהוא כנקוב אצל האילן דאין כלי חרס עומד בפני שרשים וכן דעת תלמוד שלנו כדפרישית בפ' שני דחלה ע"כ בקיצור:
והעולה מאליו חייב בערלה: פי' הרמב"ם ז"ל בתנאי שיהי' צומח ברה"י אבל עולה מאליו לרה"ר אינו חייב בערלה ועל זה אמרו בספרא ונטעתם פרט לעולה מאליו וכן אמרו בפירוש בתוספתא העולה מאליו לרבים פטור מן הערלה ע"כ:
אילן שנעקר והסלע עמו: אילן זקן שעברו עליו שני ערלה ועקרו הרוח או שטפו הנהר והוליכו למקום אחר ומן העפר שסביב השרשים נשאר עמו ונשרש שם:
אם יכול: מפרש בירוש' דה"ק אם הי' יכול לחיות כלומר אומדין אותו עובדי אדמה אם הי' יכול לחיות מהעפר שבא עמו בלי תוספת עפר אחר הרי הוא כנטוע במקומו ופטור מן הערלה:
ואם לאו: הרי הוא כאילן העולה מאליו עכשיו וחייב:
נעקר הסלע מצדו: שנפל הסלע דהיינו העפר [הגהה ה"ר יהוסף ז"ל כתב יותר נראה לפרש סלע כפשוטו ע"כ:] שהי' מחייהו:
זעזעתו המחרישה: ונתפזר ממנו העפר ונתגלו השרשים או שזעזעו הוא דהיינו האילן עצמו זעזע העפר כגון שנקלט בו רוח סערה והוא תקנו בעפר שנתן שם כדקתני סיפא ועשאו בעפר דהיינו ותקנו בעפר כמו ויעש אלהים את הרקיע. אם יכול לחיות בלא העפר אשר תיקן:
ואם לאו חייב: דהוי נטעו עכשיו. הר"ש שירילי"ו ז"ל:
וכמה יהא בשרש: בבי"ת כך הגי' ה"ר יהוסף ז"ל:
רשב"ג אומר משום וכו': גרסינן:
כמחט של מיתוח: פי' בערוך עיקר הגרסא מיתוח כמו וימתחם כאהל לשבת וי"ס שכתוב בהן מיתא ויש מיתוי ויש מיתון וכל אלו מלשון מיתנא:
ובו בריכה: בירושלמי משמע דאיכא מאן דתני ובו ברכה שמפרנס עצמו ואביו כמה דאת אמר בוא ברוך ה':
הבריכה שנה אחר שנה: הבריך ענפי הזקנה שנה אחרי שנה ענף למזרח וענף למערב וכן כל סביביו ולא פסק הענפים מאביהם אם נפסקה ההברכה דאז אין יונקין אלא מן הארץ מההיא שעתא מני שני ערלה. הר"ש שירילי"ו ז"ל:
בפי' ר"ע ז"ל חזרה הזקנה להיות כבריכה ושניהם הזקנה והבריכה הוו כאילו וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה דחוק הרבה כי לא שנה בשום מקום דין הבריכה שהיא אסורה ובכאן אומר אותו כפשוטו כבריכה ותו דהי' לו לומר כבריכה שנפסקה כי סתם בריכה מותרת ואינו אסור אלא בריכה שנפסקה וכן מה שפי' על הבריכה שנה אחר שנה שחוזר על בריכה שהבריכה שנה אחר שנה הוא קשה הרבה כי בשום מקום לא דבר מבריכה שיאמר כך סתם הבריכה כי הי' לו לומר בריכה שהבריכה שנה אחר שנה לכן נראה לי לפרש דה"ק אילן שנעקר ויש בו בריכה שכבר נשתרשה בארץ הרבה עד שהזקינה חיה ממנה אפי' לא תהי' נטועה אז אותה הבריכה היא יש לה דין שרש והרי הוא כאילו נעקר האילן ונשתייר בו שרש שהוא פטור ואפי' יחזור ויטע אותו האילן בארץ אינו נאסר אלא חזר להיות כבריכה שמבריכין מן האילן שהיא מותרת ואם הבריך לזו הזקנה שנה אחר שנה ולבסוף נפסקה הזקנה מן הבריכה הראשונה אז אינו מועיל מה שהבריכה זה שנה אחר שנה כי אינה חי' אלא מן הבריכה וכיון שנפסקה מונה משעה שנפסקה כי מעתה היא מתחלת להשתרש בארץ כיון שאין לה חיות יותר מן הבריכה כך נ"ל לפרש וצ"ע ע"כ. עוד כתב על מה שפירש ר"ע ז"ל בספוק הגפנים וכו' כתב פי' זה אינו נראה כי מה איסור יהי' בזה ובירוש' אומר ר' בא וכו' ילדה שספקה לזקנה טהרה ילדה א"ר חנא מתני' אמרה כן ספוק גפנים וכו' מותר מדבר שהבריכה פטורה אע"פ שהיא לבדה היתה חייבת נפטרה ע"י הברכה זו ותו דאין זה נקרא סיפוק כיון שכל אחת מחוברת בקרקע על כן נראה שמדבר שלקח וקצץ זמורה מגפן אחר והבריכה בגפן אחר כדי להאריך אותו הגפן וכן זמורה אחר הבריכה לזו כולן פטורין וכך במסכת סוטה פ' משוח מלחמה ע"כ. עוד כתב על מה שפי' ר"ע ז"ל שהבריכוה בגפן כחה יפה ויונק וכו' כתב עליו זה שפי' אינו נזכר בתיבת מקום שכחה יפה ונ"ל לפרש דקאי אהבריכה בארץ שאם הבריכה במקום שכחה יפה אין אנו חוששי' שמא נשרשה בארץ והויא ערלה קודם שתתאחה באילן אבל אם הבריכה במקום שכחה רע אז היא משתרשת בארץ ויש ממש באותם שרשים ואסור עכ"ל ז"ל. וכתוב בתוספות י"ט הבריכה שנה אחר שנה פירושא דרישא הוא כמבואר בפי' הרמב"ם ז"ל ע"כ ואינו מבואר לע"ד רק אם לענין למאי דקאמר חזרה הזקנה להיות כבריכה דכמו דהכא בסיפא מונה משעה שנפסקה גם ברישא מונה לאילן הזקן משעה שנעקר מן הבריכה:
ספוק הגפנים: דרך עובדי אדמה וכו'. לשון ר"ע ז"ל עד והא דתנן אחד הנוטע. אמר המלקט בברייתא פ"ק דר"ה ד' ט' ובסוטה פ' משוח מלחמה משנה והוא תירוץ הרמב"ם והר"ש ז"ל והתם בגמרא דסוטה משני שנוייא אחרינא כמו שכתבתי שם בשם רש"י ז"ל. וכתב הר"ש ז"ל וצריך לדקדק אי הוי שייך לשנויי הכי בפ' משוח מלחמה דכל זמן שלא נפסקה מאבי' מותר דהתם משני כאן בהרכבת איסור כאן בהרכבת היתר ע"כ:
על גבי ספוק: מלת גבי מחקה ה"ר יהוסף ז"ל. וכתוב בספר אגודה סיפוק בגפנים כמו הברכה באילן ומנינן מספוק ראשון דכולהו מזקנה קא ינקי ע"כ:
ר"מ אומר מקום וכו': העתיק הר"ס ז"ל לשון הרא"ש ז"ל מקום שכחה יפה מותר אם הזקנה יש בה לחלוחית הרבה אז כולן יונקים ממנה ואם כחה רע אז אינן יונקים ממנה ומפ' בירושלמי דבעוד העלין באילן יש לברר מהיכן יונקת הברכה אם גבי העלין לגבי הזקנה בידוע שיונקים מן הזקנה ואם גבן כלפי הילדה מן הילדה הן יונקים אבל בנשרו העלין הוא דאיכא לאיסתפוקי ע"כ:
וכן בריכה: בס"א לא גרסינן מלת וכן אבל הרמב"ם ז"ל נראה דגריס לה שכתב ואמרו וכן בריכה שנפסקה חוזר על מאמרם בתחלת ההלכה מונה משעה שנפסקה ע"כ:
והיא מלאה פירות אם הוסיף במאתים אסור: בירוש' מפ' דמיירי בשלא צמקו הענבים אבל אם צמקו תבלין חשבינן להו ואפי' לא הוסיף עד מאתים נמי אסור:
נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם: בירושלמי פריך היכי שייך בכלאי הכרם נתערבה והלא מכי זרע ירק בכרם כל הכרם נאסר ומשני דמאי נטיעה דכלאי הכרם ר"ל ערוגה וזה התירוץ תפס הרמב"ם ז"ל וז"ל ואמרו בכלאי הכרם נטיעה התלמוד תקנו ערוגה וכאילו אמר נטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות וערוגה של כלאי הכרם שנתערבה בערוגות לפי שכלאי הכרם הם ירק או מיני תבואה או מיני זרעים שנזרעו בכרם אבל אילן לא ע"כ ור"ע ז"ל תפס התירוץ השני כגון שהעביר עציץ נקוב וכו' כאשר פירש רבינו שמשון ז"ל:
ה"ז לא ילקוט: דכל זמן שהיא במקומה במחובר חשיבא ולא בטלא אפי' במאתים מטעם קבוע דקיימא לן כל הקבוע כמחצה על מחצה דמי ואי לקיט פירות דשרינן להו דאמרינן כל דפריש מרובא פריש הוי מבטל איסור לכתחלה. ואם ליקט ולא נמלך יעלו באחד ומאתים דה"ל שוגג דלא נתכוון ללקוט ע"מ לבטל דסביר שכבר בטלו במחובר ואם יש מאתים נטיעות היתר וליקט כולן בטלה ובלבד שלא יתכוין ללקט בכוונת בטול. הר"ש שירילי"ו ז"ל:
ר' יוסי אומר אף יתכוין ללקוט יעלו בא' ומאתים: בירוש' מפ' מה טעם דר' יוסי שכן דרך בני אדם להיות מדל בגפנים כלומר הרואה אומר מדל הוא אכן שם בפ' הניזקין מפ' הטעם שפירש ר"ע ז"ל. וכתב הר"ס ז"ל ה"ג בפ' הניזקין אף המתכוין ללקט יעלו בא' ומאתים וזוהי הגירסא הנכונה דמודה ר' יוסי דלכתחלה לא ילקט ולא פליג אלא אם לקט במזיד ע"כ:
והלולבים: של גפנים. לולבים אלו הן הנצנים הרכים דאוכלין אותן הקיהות כדאיתא במה שכתבתי בשביעית פ"ד סי' ח' גבי בוסר:
ומי גפנים: יש שפירשו המים שיוצאים כשחותכין הלולבין או העלין ויותר נראה לפרש שכאשר הגפנים בסמדר נופלין מהן כמו מים [הגהה על הפי' שהביא ר"ע ז"ל כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה ובערוך לא פירש כן וע"ש ע"כ:]:
והסמדר: פי' רש"י ז"ל בפ' כיצד מברכין הענבים כיון שנפל הפרח וכל גרגיר נראה לעצמו קרוי סמדר ואינו כן שזהו פתח הסמדר שנפתח הנרתיק כמו הקפרס וניכר השושן הקטן שבו אבל בעודנו סתום השושן והגרגיר בתוכו קרוי סמדר ופירוש סמדר סמר דר וסמ"ך וצד"י מתחלפים וכן כתב הרב ז"ל גבי פתח הסמדר:
וברבעי: דאינו קדוש דמיחייב בפדיון אלא פרי והני לאו פרי ואין בהן קדושה דתניא בת"כ תבואתו מלמד שאינו נפדה אלא תבואה מכאן אמרו אין פודין את הרבעי עד שיבואו לעונת המעשרות ועונת המעשרות היינו בוסר או גירוע כדתנן בשביעית:
ובנזיר: דס"ל לתנא דמתני' כרבנן דפליגי אדר' אליעזר בפ' ג' מינין דסברי דקרא דמיין ושכר יזיר כללי ופרטי מידריש ומה הפרט מפורש פרי ופסולת פרי אף כל פרי ופסולת פרי ודלא כר' אליעזר דדריש לי' בריבה ומיעט ומכל אשר יעשה מגפן היין אפי' עלין ולולבין במשמע:
ואסורין באשרה: דבע"ז לא קפדינן אפרי דכתיב ולא ידבק בידך וגו':
ר' יוסי אומד הסמדר אסור: בירוש' מפ' דר' יוסי אכולהו קאי:
א"ר יהושע וכו': כל דבר המעמיד כיון שעומדת ומתקיימת הצורה מחמתו חשיב כאילו הוא הוי גופא דאיסורא. ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. ועיין במה שנכתב פ"ז דשביעית סי' ו':
בשרף הפגין אסור מפני שהוא פרי: כתב הר"ש שירילי"ו ז"ל בשם הר"י ז"ל דבירוש' בעי מה שרף פרי או פגין פרי וה"פ היכי תנן מפני שהשרף פרי או מפני שהפגין פרי אבל שרף הפגין לא הוי פרי ובעי ומאי נפקא לן מינה אי פגין אסור או שרף ומתרץ נפקא מינה אם העמיד בשרף פגי תרומה אם אמרת דשרף פרי הוי אסור ואי אמרת פגין הוא דהוי פרי מותרין שהניית של ערלה אסור והניית תרומה מותר ע"כ:
ענקוקלות: אית דמפרשי בירוש' אפי' לקו משהביאו שליש. ועיין בספר קרבן אהרן פרשה ג' דפרשת קדושים:
קליפי רמון: בברכות דף ל"ח כתבו תוס' ז"ל מדחייבין הקליפין ש"מ יש לברך על הגרעינין של הגודגדניות וגרעיני אפרסקין ושל תפוחים וכל מיני גרעינין של פירות בורא פרי העץ ע"כ:
קליפי רמון והנץ שלו וכו': פי' הרמב"ם ז"ל אסר אותן לפי שהן ראויין לצבע ואסור לצבוע בערלה דתניא בספרי לא יאכל אין לי אלא שלא יאכל מנין שלא יצבע ולא יהנה ת"ל וערלתם ערלתו לרבות את כולם. וגרעינים וגלעינין שוין והן הגרעינין שבתוך הפרי עכ"ל ז"ל. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל אסורין בערלה מטעם את פריו והכי איתא בת"כ וכן דעת הרשב"א ז"ל בברכות שלא כדברי בעל התוספות ז"ל. ובאשרה כדי נסבה אגב נזיר נסבה. ומותרין ברבעי דלא פרי נינהו דניחייבו פדיון אלא מאת פריו הוא דאיתרבו. והנובלות בכולן אסורות גרסי' והן פירות הנושרין מחמת חום השמש ששורפם כדאיתא בפ' כיצד מברכין הר"ש שירילי"ו ז"ל. ועיין במה שכתבתי בענין נובלות ברפ"ק דדמאי:
והגרעינין: ס"א והגלעינים:
ובנזיר: דכתיב חומץ יין וכו' וכל משרת ענבים לא יאכל:
ר' יוסי אומר וכו': בע"ז פ' כל הצלמים רמי דר' יוסי אדר' יוסי דממתני' דהכא עם הברייתא ומימרת רב יהודה שארמוז בסוף מתני' משמע דס"ל דזה וזה גורם מותר ובמתני' דהתם סי' ח' משמע דס"ל דזה וזה גורם אסור ומשני לה כדפי' ר"ע ז"ל. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל שכתבו שם התוס' ז"ל צריך לומר דבנטיעת אגוז לכתחלה לא פליגי רבנן דאי פליגי ושרו רבנן לכתחלה א"כ לדידהו אמאי פרי של ערלה בשריפה ינטעו אותן ויהי' היוצא מהן זה וזה גורם אלא ודאי בדיעבד פליגי ובא ר' יוסי להשמיענו שאם נטעוהו אף בדיעבד כל הגדל ממנו אסור וכדמפ' טעמא מפני שהוא פרי והא דנקט אין נוטעין אגוז איידי דתנא רישא נוטעין תנא סיפא נוטעין ולא הי' להם לומר כן אלא כן הי' להם לומר והלא שריפת ערלה דאורייתא הוי כדתנן בתמורה ופי' רש"י ז"ל הטעם דגמרא מכלאי הכרם במה מצינו זו מאתים וזו מאתים והיכי תיסק אדעתין לומר דסברי רבנן דנוטעין לכתחלה להפקיע דינא דאורייתא אלא ודאי בדיעבד פליגי והיינו דקאמר ר' יוחנן בירוש' עבר ונטע מותר עבר והרכיב אסיר לומר לך דאע"ג דתני להו בהדי הדדי לא דמיין דבעבר והרכיב אפי' בדיעבד אסור דכפניות היינו סמדר ור' יוסי קתני לה וכדאמרי' לעיל ובהא הלכתא כר' יוסי אבל עבר ונטע לא קיימא לן הכי דזה וזה גורם מותר כדאיתא בפ' כל שעה ובפ' כל הצלמים ומכאן משמע דר' יוסי בדיעבד הוא דקאמר הר"ש שירילי"ו ז"ל. וברמב"ם ס"פ עשירי דהלכות מעשר שני ונטע רבעי פסק הלכה כר' יוסי בכולה מתני' אפי' בכפניות ותימה על ר"ע ז"ל שפסק שאין הלכה כמותו בכפניות ומפירוש הרמב"ם ז"ל במשנה ג"כ אין הכרח גמור לפסק ר"ע ז"ל אלא שבסמדר פסק גם שם בחבורו פ"ט דלא כר' יוסי משמע דהא בהא לא תליא ודוחק לומר דס"ל להרמב"ם ז"ל דכפניות סתמא היא ולאו ר' יוסי קאמר לה דהא בירוש' מוכח דר' יוסי קאמר לה. ובפ' כל הצלמים דף שע"א העלה הר"ן ז"ל דנראין דברי הראב"ד ז"ל שפירש דכפניות היינו מתחלי דאמרי' בפסחים ומפני שנעשו שומר לפרי בשעת עבודו נאסרין ור' יוסי לטעמי' דאמר סמדר אסור מפני שהוא פרי ומש"ה קאמר ר' יוסי דאין מרכיבין יחור שיש בו כפניות של ערלה לפי שכפניות הללו הן עצמן מוציאות יחורין ואסורות הן לר' יוסי דאמר סמדר אסור מפני שהוא פרי אבל רבנן שרו להרכיבן לכתחלה משום דס"ל שאין תורת פרי עליהן ומש"ה קאמר רב יהודה אמר רב ותניא כותי' דאע"ג דפליג ר' יוסי עלייהו דרבנן בלכתחלה בדיעבד מודה להו שאם הרכיב או הבריך יחור שיש בו כפניות וכפניות הללו הוציאו יחורין שיחורין הללו מותרין לאחר שלש ולאו מטעמייהו דרבנן דאילו לדידהו כל היתרן תלוי מפני שאין עליהן תורת פרי ומש"ה שרו להרכיבן אפי' לכתחלה הא אילו היו פירות גמורים אפי' דיעבד אסור דאינהו אסרי זה וזה גורם ואילו ר' יוסי סבר דפירות גמורין הן ומש"ה הוא אוסר להרכיבן לכתחלה ובדיעבד שרי דזה וזה גורם לדידי' מותר וכי קאמר רב יהודה וברייתא דמודה ר' יוסי שאם נטע מותר אגב גררא דהבריך והרכיב נקט לה ולאו דשייכא בפלוגתא דר' יוסי ורבנן כלל ולא שייך בה מודה ר' יוסי ומיהו בנטע לרבנן נמי מותר לפי שהוא כלה בארץ עד שלא יצמח והכי איתא בירושלמי עכ"ל ז"ל.
בפי' ר"ע ז"ל בכפניות יחור שיש בו כפניות תמרים וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה איני יודע לישבו דמה איסור יש בדבר כיון שהוא יחור והשני' דמהו זה שאמר מרכיבי' בכפניות הל"ל כפניות או יחור שיש בו כפניות ובערוך ערך נסן פי' כי הדקלים הן זכר ונקבה ובלעדי השני האחד לא יצליח והיאך הוא מעשיהן בהגיע זמן הדקל הנקבה משלחת מכבדות שלה עם תמרי' ועדיין התמרים הן כעדשים ומביאין הכפניות ומסבבין העוקץ מהן ומזהמין אותן וכורכין לה אגד והמכבדת של תמרה מצליחו'. עכ"ל ז"ל: