ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רלא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט) · רלא· >>


מצוה רלא - לא לקלל אדם מישראל

שלא לקלל אחד מישראל, בין איש בין אשה, ואף על פי שאינו שומע הקללה, שנאמר "לא תקלל חרש(ויקרא יט, יד). ובא הפירוש עליו: מי שאינו שומע קללתך, וכן תרגם אונקלוס (שם). ולשון ספרא (שם) אין לי אלא חרש, מנין לרבות כל אדם? תלמוד לומר "בעמך לא תאר(שמות כב, כז). אם כן למה נאמר חרש? מה חרש מיוחד שהוא בחיים, יצא המת שאינו בחיים.

אף על פי שאין בנו כח לדעת באי זה ענין תנוח הקללה במקולל, ואי זה כח בדבור להביאה עליו, ידענו דרך כלל מכל בני העולם שחוששין לקללות, בין ישראל בין שאר האומות, ויאמרו שקללת בני אדם גם קללת הדיוט תעשה רושם במקולל ותדביק בו המארה והצער. ואחר דעתנו דבר זה מפי הבריות, נאמר כי משרשי המצוה שמנענו השם מהזיק בפינו לזולתנו כמו שמנענו מהזיק להם במעשה. וכעין ענין זה אמרו זכרונם לברכה (מועד קטן יח.) ברית כרותה לשפתיים. כלומר, שיש כח בדברי פי אדם.

ואפשר לנו לומר, לפי עניות דעתנו, כי בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליוני – וכמו שכתוב "ויפח באפיו נשמת חיים(בראשית ב, ז) ותרגם לרוח ממללא – נתן בה כח רב לפעול אפילו במה שהוא חוץ ממנה. ועל כן ידענו ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים, כנפש הצדיקים והחסידים, ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו, וזה דבר ידוע ומפורסם בין יודעי דעת ומביני מדע. ואפשר לומר עוד כי הענין להשבית ריב בין בני אדם ולהיות ביניהם שלום, כי עוף השמים יוליך את הקול, ואולי יבואו דברי המקלל באזני מי שקלל. והרמב"ם זכרונו לברכה אמר (בסהמ"צ ל"ת שי"ז) בטעם מצוה זו כדי שלא יניע נפש המקלל אל הנקמה ולא ירגילנה לכעס, ועוד האריך בענין בספרו. ונראה לי מדבריו, שלא יראה הוא בדעתו נזק אל המקולל בקללה, אלא שתרחיק התורה הענין מצד המקלל, שלא ירגיל נפשו אל הנקמה וכעס ואל פחיתות המידות. וכל דברי רבותינו נקבל עם היות לבבנו נאחז במה שכתבנו יותר.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שבועות לה.) שאסור לקלל בשום עניין. ומכל מקום אינו לוקה אלא המקלל בשם מן השמות כגון יה, שדי ואלוה וכיוצא בהן או בכינוי. ובכל לשון שקלל בשם או בכינוי מן הכינויין, כגון חנון, קנוא, וכיוצא בהן – חייב, שהשמות שקוראין בהן הגוים להקדוש ברוך הוא הרי הן בכלל הכינויין. ומה שאמרו (דף לו.) שאפילו המקלל את עצמו לוקה, שנאמר "השמר לך ושמר נפשך מאד(דברים ד, ט). ומה שאמרו במכילתא (סנהדרין סו.) לא תקלל חרש, באומללין שבאדם. ועוד אמרו שם: כשהכתוב אומר "ונשיא בעמך לא תאר וגו'(שמות כב, כז), אחד דיין ואחד נשיא במשמע. ומה תלמוד לומר אלהים לא תקלל? לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. מכאן אמרו: יש מדבר דבר אחד וחייב עליו משום ארבעה דברים. בן נשיא שקלל אביו, חייב עליו משום האב ומשום דיין ומשום נשיא ומשום בעמך לא תאר.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה וקלל בשם או בכינוי אחד מישראל במזיד ויש עדים והתראה, לוקה, שזהו אחד משלושה לאוין (תמורה ג.) שאף על פי שאין בהן מעשה ולא נאמר בהן בפירוש בתורה מלקות, לוקין עליהן. והשניים האחרים הם נשבע וממר, שמפרש בגמרא סנהדרין.

קישורים[עריכה]

קיצור דרך: tryg/mcwa/231