ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רמד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

טקסט מודגש

<< · ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט) · רמד· >>


מצוה רמד - לא להרביע בהמה כלאיים

שלא להרביע בהמה כלאיים, כלומר שלא נרכיב הזכר על שום מין בהמה או חיה שאינו מינו, שנאמר "בהמתך לא תרביע כלאים(ויקרא יט, יט). ובביאור אמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא צא.) שאין החיוב עד שיכניס כמכחול בשפופרת ואז ילקה.

משורשי המצוה כי השם ברוך הוא ברא עולמו בחכמה, בתבונה ובדעת. ועשה וצייר כל הצורות לפי מה שהיה צורך עניינו ראוי להיות מכוונות כיוון העולם. וברוך הוא היודע, וזהו שנאמר במעשה בראשית "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד(בראשית א, לא). וראייתו ברוך הוא, ידיעתו והתבוננותו בדברים, כי הוא ברוך הוא לגדל מעלתו אינו צריך לראיית העין אל הדברים אחר מעשה, כי הכל נגלה וידוע ונראה לפניו קודם מעשה כמו אחר מעשה. אבל התורה תדבר לבני אדם במילות מכוונות אליהם, ותכנה בשם דברים כדברים המכונים בהם, שאי אפשר לדבר עם בריה אלא במה שידוע אליו, כי מי יבין מה שאין בכוחו להבין? ועל כיוצא בזה אמרו זכרונם לברכה (מכילתא שמות יט יח) כדי לשבר [לשכך] את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע. ובהיות יודע אלוהים כי כל אשר עשה הוא מכוון בשלמות לעניינו שהוא צריך בעולמו, ציווה לכל מין ומין להיות עושה פירותיו למינהו, כמו שכתוב בסדר בראשית. ולא יתערבו המינין, פן יחסר שלמותן ולא יצווה עליהן ברכתו. ומזה השורש, לפי הנראה במחשבתינו, נמנענו מהרביע הבהמות כלאיים. וכמו כן הזהרנו בכך מזה הטעם בצירוף טעם אחר, שכתבנו כבר על מיני הזרעים והאילנות (ספר החינוך רמה).

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (בבא קמא נד:) דלאו דוקא בהמה לבד הוא באיסור זה, אלא אפילו חיה ועוף, כל שהרביען בשאינן מינן לוקה. ואפילו הרביע בהמה או חיה במיני חיה שבים לוקה עליהן. ואחד בהמה חיה או עוף שלו או של חברו לוקה עליהן. ומה שאמרו (בבא מציעא צא:) שמותר להכניס שני מינין לסהר אחד, ואם רבעו זה את זה, אין זקוק להפרישן. ומה שאמרו (דף צ.) שאסור לישראל להרביע בהמתו כלאים על ידי גוי. וכן מה שאמרו שמי שעבר והרכיב בשאינו מינו, הנולד מהן הוא מותר בהנאה ובאכילה, ובלבד ששתיהן בהמות טהורות. וכל שהן שני מינין בכלל איסור זה, אף על פי שדומין זה לזה. וכל שהן מין אחד, אף על פי שהאחד מדברי והאחד ישובי, מותרין. אבל אווז הישוב ואווז הבר אינן בהיתר זה לפי שהן שני מינין, שהישובי ביציו מבפנים והמדברי ביציו מבחוץ. וכוי כלאים עם הבהמה וחיה, ואין לוקין עליו, מפני שהוא ספק.

ובענין איסור זה הכל הולך אחר האם, שאין חוששין לזרע האב כלל, לפי הנראה מפסק הרב אלפסי זכרונו לברכה. ויש מפרשים אחרים שפסקו (חולין עט. תוס' ד"ה עייל) כי מפני שנסתפקו בעניין זה בגמרא, אם חוששין לזרע האב או אין חוששין, אזלינן ביה לחומרא לעולם. ולעניין אותו ואת בנו חוששין לזרע האב ואין שוחטין האב עם הבן אם אנו מכירין אותו. ולעניין הרבעה וחרישה והנהגה זה עם זה, אין חוששין לזרע האב להיות נחשב מין אחד עם הבן, כל זמן שהאם מין אחר. זהו העולה מן השמועה עם הפירוש הטוב בחולין, פרק אותו ואת בנו (שם). ושם הזכירו לנו בגמרא סימנים להכיר מן הפרדים שיהיו מאם אחת, באוזניים וזנב וקול, ואין ספק כי בהיות מין אמן של פרדים שווה, מין אביהם שווה גם כן, זה ידוע לכל אדם. ויתר פרטי המצוה במסכת כלאים.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה והרביע כלאים, והוא שהכניס כמכחול בשפופרת, לוקה מן התורה. ואם העלם זה את [על] זה או שעזרן בקול, מכין אותו מכת מרדות.

קישורים[עריכה]

קיצור דרך: tryg/mcwa/244