ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רמו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט) · רמו· >>


מצוה רמו - לא לאכול פירות העץ בזמן ערלתם

שלא לאכול מפירות האילן תוך זמן ערלתו (ספרא קדושים ג ג) והן שלוש שנים ראשונות לנטיעתו, ואחד הנוטע נטיעה או ייחור מן האילן, שנאמר "שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל(ויקרא יט, כג).

משרשי מצוה זו כתבתי במצות נטע רבעי (מצוה רמז) בזה הסדר בשם הרמב"ס זכרונו לברכה.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ערלה פ"א מ"א) שהנוטע לסייג ולקורות – פטור מן הערלה. ד"עץ מאכל" כתוב, כלומר שלא יטע אותו לדעת שיאכל פירותיו, אלא שיהיה האילן סייג סביב גינתו או לדעת שיעשה ממנו קורה לביתו. נטע לסייג או לקורה וחזר וחשב עליו למאכל – חייב בערלה; כיון שעירב בו מחשבת חיוב – חייב. ושומר הפרי חייב בערלה. וכמו שדרשו (ברכות לו:): את פריו את הטפל לפריו. כלומר, שומר הפרי. ובתנאים הידועים לרבותינו זכרונם לברכה הוא שיאסר השומר העומד בפרי עד שעה שיגיע הפרי לכלל איסור ערלה. ועוד שיהא הפרי צריך אליו כל כך, דאי שקלת לה לשומר מאית פרא. ולפיכך אמרו זכרונם לברכה שהצלף חייב בערלה מן האביונות בלבד, אבל הקפריסין מותרין מזה הטעם שאמרנו, כי ידוע הוא דאי שקלת לה לקפריס מקמי דמטי פירא לאסור ערלה לא מאית פירא. ודין הנוטע לרבים (ערלה שם ב) והנוטע למצוה, והנוטע בעציץ שאינו נקוב, שחייב בערלה. ודין ילדה שסבכה בזקנה (נדרים נז:). ויתר פרטיה מבוארין במסכת ערלה.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (ל"ת קצב) וזה לשונו: דאיסור ערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני. אמנם לשון התורה הוא בארץ בלבד. עד כאן. לפי שבתורה נאמר בפירוש "וכי תבאו אל הארץ ונטעתם" דמשמע דדוקא בארץ, ובפירוש אמרו זכרונם לברכה בעניין הערלה (קידושין לט.) כי כך נאמרה עליה ההלכה למשה מסיני.

ודאה אסור, ספקה מותר. כלומר שאין עניין איסורה כמו שאר איסורין שבתורה, שכל זמן שיתחדש עלינו ספק בדבר שהוא מן התורה יש לנו לאסור אותו מספק, דקיימא לן "ספק אסור דאוריתא – אסור". וכמו כן ביארנו עם הפרושים הטובים שספק הלכה למשה מסיני – לחומרא. ובעניין איסור ערלה קיבלנו כי בפירוש נאמר למשה שיהא ספיקה מותר. וכיון שכן הוא, שאין איסור ערלה חל כלל בספיקא, ישראל שיש לו אילן של ערלה בגינתו ובא חברו ואכל ממנו, אינו נזקק להודיעו כלל כי הוא ערלה. ובעניין זה מצאנו בגמרא שאמרו זכרונם לברכה (שם) ספק לי ואנא אכול, כלומר שכל זמן שלא ידע האדם בודאי שהיא ערלה, שרי ליה למיכל מניה.

והעובר על מצוה זו ואכל כזית מפירות האילן תוך שני ערלה, או אפילו משומר הפרי אותו הידוע שנאסר עמו – חייב מלקות.

קישורים[עריכה]

קיצור דרך: tryg/mcwa/246