אמרי במערבא/מסכת סוטה

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

מסכת סוטה[עריכה]

פרק א - המקנא[עריכה]

סדר המסכתות[עריכה]

בבבלי - מסכת סוטה לאחר מסכת נזיר, וביאר את הטעם לזה, שהרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. ובירושלמי מסכת סוטה לאחר כתובות.

פתיחת המסכת[עריכה]

כתיב ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו (פותח מיד בדיני קינוי).

בבבלי - פותח בענייני סדר המסכתות1.

קינוי צריך להיות באימה[עריכה]

כתיב ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו וגו' - שלא יקנא לה לא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך מתון אלא מתוך דבר של אמה וכו' מעכב (מסיק שדין זה הוא לעיכובא).

בבבלי - לא הובא.

המחלוקת בקינוי תלויה במחלוקת ב"ה וב"ש בגירושין[עריכה]

הקינוי - רבי יהושע אמר בשם רבי ליעזר: חובה, רבי יושוע אמר: רשות. אמר רבי לעזר בן רבי יוסי קומי (לפני) רבי יסא וכו': דרבי ליעזר כבית שמאי, דבית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערוה וכו'. ודרבי יהושע כבית הלל, דבית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו, לפום כן (לכן) הוא אומר רשות - רצה לקנאות יקנא, רצה לגרש יגרש.

בבבלי - היא מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא, ולא קישר זאת למחלוקת בית הלל ובית שמאי בגירושין2.

לדעת חכמים מותר לאדם לשחרר את עבדו[עריכה]

הירושלמי דן בזה ביבמות פי"א ה"ו (סד.), ועיין מה שכתבנו שם.

עד זומם הוא חידוש[עריכה]

הירושלמי כאן הובא גם בכתובות פ"ב ה"י (טו.), ועיין מה שכתבנו שם.

המקור לדין ספק טומאה[עריכה]

שאלו את בן זומא: מפני מה ספק רשות היחיד טמא? אמר לון: סוטה מהיא? אמר ליה: רשות היחיד. אמר לון: מצינו שהיא אסורה לביתה. מיליהון דרבנן פליגין וכו' (שסוברים שספק טומאה ברשות היחיד לא נלמד מסוטה). מפני מה ספק רשות הרבים טהור? אמר לון (בן זומא): מצינו שהציבור עושין פסחיהן בטהרה בשעה שרובן טמאין, מה טומאה ידועה הותרה לציבור, קל וחומר ספק טומאה.

בבבלי - כח. פשוט שספק טומאה, בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים נלמד מסוטה. ותוס' (עבודה זרה לז: ד"ה הא) כתבו שספק טומאה ברשות הרבים כשיש חזקת טהרה לא צריך ללמוד מסוטה אלא העמד דבר על חזקתו.

קטנה שזינתה מותרת לבעלה[עריכה]

הירושלמי כאן הובא גם בפסחים פ"ח ה"א (נז:), ועיין מה שכתבנו שם.

שיעורי סתירה הם לאחר התרת הסינר[עריכה]

כל אילין שיעוריא (שיעורי הסתירה) לאחר התרת הסינר.

בבבלי - לא הובא, ותוס' (ד"ה כמה) הביאו את הירושלמי.

כיצד ידע בן זומא שיעור ביאה[עריכה]

ובן עזאי נשא אשה מימיו? (בתמיה, ואם כן כיצד שיער שיעור ביאה). אית דבעי מימר נתחמם (ראה קרי), ואית דבעי מימר בעל ופירש, אית דבעי מימר סוד ה' ליריאיו ובריתו להודיעם.

בבבלי - במקום התירוץ שראה קרי תירץ ששמע מרבו.

מחלוקת מה הטעם שצרת סוטה אסורה[עריכה]

הירושלמי כאן הובא גם ביבמות פ"י ה"א (נה.), ועיין מה שכתבנו שם.

הלשון "תולה ואינה ניכרת"[עריכה]

הירושלמי דן בזה בסוטה פ"ג ה"ה (טז:), ועיין מה שכתבנו שם.

מעשה שלא התייחד עם אשתו לאחר שנשבתה[עריכה]

רבי חייה בר יוסף שלח בתר איתתיה (לפדותה מהשבי). אמר: יסקון עמה תלת תלמידין שאם יפנה אחד מהן לצורכו תתייחד עם שנים וכו'. אף הוא שכר לה בית (לאחר שפדאה) והיה מעלה לה מזונות ולא היה מתייחד עמה אלא בפני בניה (משום שהיה כהן ואסור בשבויה) וקרא על עצמו הפסוק הזה יגעתי באנחתי (לפדותה) ומנוחה לא מצאתי (להתייחד עימה).

בבבלי - מעשה זה לא הובא.

מוסרים לבעל שני ת"ח משום יחוד[עריכה]

והא תנינן ומוסרין לו שני תלמידי חכמים שמא יבוא עליה בדרך וכו' (וכשיש עימו עוד שניים אינו יחוד).

בבבלי - מסיק שהטעם שמוסרים לו שני ת"ח אינו משום יחוד אלא כדי שיוכלו להעיד עליו ולהתרות בו3.

מעשה באשה שבעלה אמר לה לירוק על ר"מ[עריכה]

רבי מאיר הוה יליף דריש בכנישתא דחמתא (דרש בבית כנסת) כל לילי שובא (שבת), והוה תמה (שם) חדא איתתא יליפה שמעה קליה (את דרשתו). חד זמן עני (מאריך) דריש, אזלת בעית מיעול לביתיה, ואשכחת בוצינא מיטפי (הנר כבוי). אמר לה בעלה: הן (היכן) הוייתה? אמרה ליה: מישמעא קליה דדרושא. אמר לה: מכך וכך דלית ההיא איתתא עללה להכא לבייתה עד זמן דהיא אזלה ורקקה גו אפוי דדרושא (אל תיכנסי הביתה עד שתירקי בפניו של הדרשן). צפה רבי מאיר ברוח הקודש ועבד גרמיה (עשה עצמו כאילו) חשש בעייניה, אמר: כל איתתא דידעה מילחוש לעיינה תיתי תילחוש. אמרין לה מגירתא (שכנותיה): הא ענייתיך (הגיע זמנך), תיעלין לביתיך עבדי גרמיך לחשה ליה (לרבי מאיר) ואת רקקה גו עייניה. אתת לגביה, אמר לה: חכמה (יודעת) את מילחוש לעיינא? מאימתיה (מהאימה מר"מ) עליה אמרה ליה: לא. אמר לה: ורוקקין בגויה שבע זימנין, והוא טב ליה. מן (לאחר) דרקקת אמר לה: אזלין אמרין לבעליך חד זמן אמרת לי (לירוק), והיא רקקה שבעה זימנין. אמרו לו תלמידיו: רבי, כך מבזין את התורה? אילו אמרת לן לא הווית מייתי ליה ומלקין לה ספסליה ומרציין ומרצייה ליה לאיתתיה (היינו מלקים את הבעל ומרצים את אשתו)? אמר לון: ולא יהא כבוד מאיר ככבוד קונו, מה אם שם הקודש שנכתב בקדושה אמר הכתוב שיימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו, וכבוד מאיר לא כל שכן?

בבבלי - נדרים סו: הובא מעשה דומה באשה שירקה על בגדיו של רשב"ג, אך שם הוא בקיצור4, וכאן הוא רבי מאיר, והוסיף שראה זאת ברוח הקודש, ושעשה עצמו חושש בעינו וירקה לתוך עינו ממש ולא על בגדיו. כמו כן הסברא "ומה לעשות שלום בין איש לאשתו" לא הובאה שם על אותו מעשה, אלא על מעשה אחר שהטעימה תבשילה לרבי יהודה.

דרשה לשבחם של תמר ובני שמואל[עריכה]

רבי חזקיה בשם רבי אחא רבי חייה דריש שלש מקראות לשבח: ותשב בפתח עינים - ואיפשר כן? אפילו זונה שבזונות אינו עושה כן! אלא שתלת (תלתה) עיניה לפתח שכל העינים מצפות לו, אמרה לפניו רבון כל העולמים אל אצא ריקם מן הבית הזה וכו'. ועלי זקן מאוד וגו' ישכיבון כתיב שהיו הנשים מביאות קיניהן לטהר לבתיהן והיו משהין אותן וכו'. ולא הלכו בניו (של שמואל) בדרכיו ויטו אחרי הבצע - שהיו נוטלין מעשר ודנין, אמר רבי ברכיה: מברכתא (שיירא) היתה עוברת והיו מניחין צרכיהן של ישראל והיו הולכין עוסקין בפרקמטיא.

בבבלי - הדרשה הזו על תמר לא הובאה, אך כתב שהיתה צנועה בבית חמיה. הדרשה שבני עלי לא חטאו הובאה בשבת (נה:). ועל בני עלי יש בשבת (שם) מחלוקת של כמה וכמה תנאים מה היה חטאם.

מדוע מבזים סוטה מספק[עריכה]

ומבזין על הספק (והרי אולי היא טהורה)? אמר רבי שמלאי: בכל מקום שאת מוצא זנות את מוצא אנדרלמוסיה באה בעולם (ולכן מחמירים בה אפילו מספק).

בבבלי - לא הובא.

ברור לו מיתה קלה שבקלות[עריכה]

ואהבת לרעך כמוך - יבור לו מיתה קלה שבקלות.

בבבלי - הלשון: ברור לו מיתה יפה (ובירושלמי סנהדרין פ"ו ה"ד (כח.) גם כן הלשון "ברור לו מיתה יפה").

חבל מצרי משום מעשה מצרים[עריכה]

ולמה חבל מצרי? אמר רבי יצחק: לפי שעשת כמעשה מצרים.

בבבלי - הסיק שמטרת החבל רק כדי שלא ישמטו בגדיה, ולכן אינו מעכב שיהיה דווקא חבל מצרי.

יהודה בן פפוס או פפוס בן יהודה[עריכה]

הירושלמי כאן הובא (לגבי מעשה אחר) גם בברכות פ"ב ה"ט (כא.), ועיין מה שכתבנו שם.

מידה טובה מרובה ממידת פורענות[עריכה]

מה אם מידת הפורענות מעוטה, אבר אחד לוקה ושאר כל האיברים מרגישין, מידת הטובה מרובה על אחת כמה וכמה.

בבבלי - לא הובא.

דלילה ושמשון[עריכה]

הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ה ה"ח (לז:), ועיין מה שכתבנו שם.

שמשון היה חיגר - אינו בירושלמי[עריכה]

בשעה שהיה רוח הקודש שורה עליו היו פסיעותיו כמצרעה לאשתאול וכו' (ומאריך בעוד שבחים על גופו וחוזקו של שמשון).

בבבלי - גם כן הביא שבחים על גופו וחוזקו, אך הביא גם דרשה על כך שהיה חיגר בשתי רגליו, ודרשה זו אינה בירושלמי.

שכר העין השנייה של שמשון לעולם הבא[עריכה]

ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים, אמר רבי אחא: אמר לפניו רבונו של עולם, תן לי שכר עיני אחת בעולם הזה, ושכר עיני אחת מותקנת לי לעתיד לבוא.

בבבלי - לא הובא, ורש"י (ד"ה נקם) הביא זאת (אמנם לא כתב שזהו הירושלמי).

הפלשתים היו יראים משמשון גם לאחר מותו[עריכה]

כתוב אחד אומר וישפוט את ישראל ארבעים שנה, וכתוב אחר אומר והוא שפט את ישראל עשרים שנה! אמר רבי אחא: מלמד שהיו הפלשתים יריאים ממנו עשרים שנה לאחר מותו כדרך שהיו יריאים ממנו עשרים שנה בחייו.

בבבלי - לא הובא. הפסוק "וישפוט את ישראל ארבעים שנה" לא נמצא בספרים שלנו, והעירו על זה תוס' (שבת נה: ד"ה מעבירם), קרבן העדה, שיירי קרבן ומראה הפנים.

למה נהרג אבנר[עריכה]

ואבנר למה נהרג? רבי יהושע בן לוי ורבי שמעון בן לקיש ורבנן. רבי יהושע בן לוי אמר: על ידי שעשה דמן של נערים שחוק, יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו. רבי שמעון בן לקיש אמר: על ידי שהקדים שמו לשמו של דוד, הדא הוא דכתיב וישלח אבנר מלאכים אל דוד תחתיו לאמר למי ארץ, כתיב מן אבנר לדוד. ורבנן אמרין: על ידי שלא הניח לשאול להתפייס מדוד, הדא הוא דכתיב ואבי ראה גם ראה את כנף מעילך בידי וכו'. ויש אומרים: על ידי שהיתה ספק בידו למחות בנוב עיר הכהנים ולא מיחה.

בבבלי - לא הובא.

אנשי אבשלום היו ראשי סנהדרין[עריכה]

ואת אבשלום הלכו מאתים איש מירושלם קרואים והולכים לתומם - קרואים מדוד והולכים לתומם מאבשלום. ולא ידעו כל דבר מעצת אחיתופל - רבי הונא בשם רבי אחא: וכולהו (אלו שהלכו אחר אבשלום) ראשי סנהדריות היו. וכיון דחמון מילייא אתיין לידי חילופין (שראו שבאים למרוד בדוד) אמרין: רבון כל העולמים, נפלה נא ביד דוד ואל יפול דוד בידינו, שאם אנו נופלין ביד דוד הרי הוא מרחם עלינו, ואם חס ושלום יפול דוד בידינו אין אנו מרחמין עליו.

בבבלי - לא הובא.

מהו ספר הישר[עריכה]

הלא היא כתובה על ספר הישר - תרין אמורין (אמוראים), חד אמר זה ספר בראשית, וחרנה (והאחר) אמר זה חומש הפיקודים (במדבר).

בבבלי - עבודה זרה כה. נחלקו האם הוא בראשית, משנה תורה (דברים) או ספר שופטים.

פרק ב - היה מביא[עריכה]

קטנה שעיברה[עריכה]

הירושלמי כאן הובא גם ביבמות פ"א ה"ב (ו:), ועיין מה שכתבנו שם.

קטנה שזינתה מותרת לבעלה[עריכה]

הירושלמי כאן הובא גם בפסחים פ"ח ה"א (נז:), ועיין מה שכתבנו שם.

חרשת שזינתה נאסרת על בעלה[עריכה]

הירושלמי כאן הובא גם בפסחים פ"ח ה"א (נז:), ועיין מה שכתבנו שם.

ספק האם מגיש את המנחה או את הכלי[עריכה]

הירושלמי דן בזה בסוטה פ"ג ה"א (יג:), ועיין מה שכתבנו שם.

שברי כלי חרס, כלי מפוחם[עריכה]

אית תניי תני בכלי חרש לא במקידה (שברי כלי חרס), אית תניי תני אפילו במקידה וכו'. אית תניי תני בכלי חרש לא במפוחם (שהושחר באור), אית תניי תני אפילו במפוחם.

בבבלי - לא הובא.

מלאכה לא פוסלת במצורע[עריכה]

מה אם המצורע שאין המלאכה פוסלת בו - הזה בו על החטאת פסול למצורע, חטאת שהמלאכה פוסלת בה - הזה בה על חטאת אינו דין שיהא פסול לחטאת?

בבבלי - לא הובא, רש"י (ד"ה שהפשיל) כתב שמלאכה לא פוסלת במצורע, כדברי הירושלמי כאן, ותוס' (ד"ה והא) כתבו שכן פוסלת. ושיירי קרבן דן בזה.

ניצוצות יצאו מהטבלה של פרשת סוטה[עריכה]

הירושלמי כאן הובא גם ביומא פ"ג ה"ח (יט.), ועיין מה שכתבנו שם.

מים עפר וכתב - מאין באת ולאן אתה הולך[עריכה]

ולמה מים ועפר וכתב? מים - ממקום שבאת, עפר - למקום שהיא הולכת, כתב - לפני מי שהיא עתידה ליתן דין וחשבון. תמן תנינן: עקביה בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, רבי אבא בריה דרב פפי ורבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי: שלשתן דרש עקביא מפסוק אחד - וזכור את בוראך, בירך בורך בוראך - בירך ממקום שבאתה, בורך למקום שאת הולך, בוראך לפני מי שאת עתיד ליתן דין וחשבון.

בבבלי - לא הובא5.

כל פניות לא יהו אלא לימין - אינו בירושלמי[עריכה]

עיין מה שכתבנו ביומא פ"א ה"ב (ה:).

שלושה דברים צריכים לשמה[עריכה]

ג' דברים צריכין שיהו לשמה: וכתב לה (גט), ועשה לה (סוטה), או חפשה לא ניתן לה (שטר שחרור של שפחה כנענית).

בבבלי - עירובין יג: הובאו המקורות וכתב לה (לגט) ועשה לה (לסוטה), בגיטין ט: הובא הדין ששטר שחרור צריך להיות לשמה, אך לא מפורש מה המקור לזה.

המקומות שההלכה עוקפת את המקרא[עריכה]

הירושלמי דן בזה בקידושין פ"א ה"ב (יא:), ועיין מה שכתבנו שם.

תכלת דומה לים, והאם הוא כחול או ירוק[עריכה]

הירושלמי דן בזה בברכות פ"א ה"א (ז:), ועיין מה שכתבנו שם.

מחלוקת האם משביע ואח"כ כותב או להיפך[עריכה]

איתפלגון רבי יוחנן וריש לקיש, חד אמר משביע ואחר כך כותב, וחרנה (והאחר) אמר כותב ואחר כך משביע.

בבבלי - פשוט שכתבה קודם שתקבל עליה שבועה פסולה.

מחלוקת האם התנאים מעכבים[עריכה]

אית תניי תני: בין תניין (תנאים - פני משה: שאר הדינים כגון פריעת ראש האשה, קרבן העדה: שמתנה איתה אם שכב וכו') בין שבועות מעכבין, אית תניי תני: שבועות מעכבות תניין אינן מעכבין. הוון בעיי מימר (רצו לומר בהו"א) מאן דמר (דאמר) בין תניין בין שבועות מעכבין - אית ליה חוקה תורה מעכב, ומאן דמר שבועות מעכבות ותניין אינן מעכבין לית ליה. עוד הוא אית ליה, אלא שאינן על סדר (לכו"ע מעכבין, אלא שנחלקו האם הסדר מעכב).

בבבלי - לא הובא.

האם מגילת סוטה מטמאה את הידיים[עריכה]

לוי בר סיסי בעא קומי (לפני) רבי: מגילת סוטה מהו שתטמא את הידים? אמר ליה: הרי זה שאלה (ויש לעיין בה). אמר רבי יוסי: אינה שאילה, כלום גזרו על הספרים שיטמאו את הידים לא מפני קדושתן? (בתמיה), וזו למחיקה ניתנה. לא צורכא דלא הואיל וניתנה למחיקה.

בבבלי - לא הובא.

מחלוקת בכמה אותיות מתחייב[עריכה]

כמה אותיות כתוב בה ויהא שלא לצורך ויהא חייב (פני משה: אותיות שכתב שלא לצורך. קרבן העדה: אותיות שכתבן בכתיבה פסולה כגון קומוס וקנקנתום)? תני רבי חנין: בית שמאי אומרים אחת, ובית הלל אומרים שתים (לשיטתם לקמן פ"ג ה"ג (טו.)).

בבבלי - לא הובא.

ספיקות בכתיבת מגילת סוטה[עריכה]

רבי יודן בעי: כתב מפיו (בעל פה), ומחק בעפר (ע"י עפר במקום ע"י מים), היה כותב ראשון ראשון ומוחק (כתב אות אחת ומחק וכתב אות אחת ומחק. על שלוש השאלות נשאר בספק).

בבבלי - לא דן בכתב מפיו ובמחק בעפר. לגבי כתב אות ומחק מפורש שפסול.

מחלוקת בכתיבה על עור בהמה טמאה[עריכה]

תני רבי אלעזר בן שמוע אומר: אין כותבין על עור בהמה טמאה. אמר רבי שמעון: מכיון דאת אמר למחיקה ניתנה, למה אינו כותב (יכתוב גם על עור בהמה טמאה). תני רבי אלעזר בן שמעון אומר: רואה אני את דברי אלעזר בן שמוע מדברי אבא, שמא תאמר אינו שותה ונמצא השם גנוז על עור של בהמה טמאה.

בבבלי - לא הובא, וכן הרמב"ם לא הביא דין זה.

מחלוקת האם כל השבועות באלה ובאמן ואמן[עריכה]

אית תניי תני: מה זו באלה ובשבועה אף כל הנשבעין באלה ובשבועה, ואית תניי תני: זו באלה ובשבועה ואין כל הנשבעין באלה ובשבועה וכו'. אית תניי תני: מה זו באמן ואמן אף כל הנשבעין באמן ואמן, אית תניי תני: זו באמן ואמן ואין כל הנשבעין באמן אמן.

בבבלי - לא הובא.

מחלוקת האם בנה של יבמה לשוק הוא ממזר[עריכה]

הירושלמי כאן הובא גם ביבמות פ"א ה"א (א:), ועיין מה שכתבנו שם.

דין סוטה בסומא[עריכה]

ונעלם מעיני אישה - פרט לסומא שאין לו עינים (אינה שותה), (בין אם) הוא סומא (בין אם) היא סומה. מתניתא דרבי יודן (הברייתא הזו כדעת רבי יהודה) פוטרו מכל מצות האמורות בתורה.

בבבלי - כז. גם כן הובא שכאשר הבעל או האשה סומא - לא שותה, אך לא קישר זאת לדעת רבי יהודה שסומא פטור מכל המצוות.

המגרש את אשתו - האם נחשב כאילו מחל על קינוי[עריכה]

פשיטא שאדם מוחל על קינויו. גירש - כמי שמחל? (ונשאר בספק. ומראה הפנים ביאר בדעת הרמב"ם שפירש לא בשאלה אלא בפשיטות, שגירש כמי שמחל).

בבבלי - כה. הסיק שאדם מוחל על קינויו, אך לא דן האם גירש כמי שמחל.

פרק ג - היה נוטל[עריכה]

כיצד הכהן נוגע באשה[עריכה]

וכהן מניח את ידו תחתיה ומניפה - ואין הדבר כאור (מכוער שהכהן יגע באשה)? מביא מפה (בין ידו לידה). ואינו חוצץ (ופסול)? ומביא כהן זקן (שאין לו יצר הרע), ואפילו תימר ילד, שאין יצר הרע מצוי לשעה.

בבבלי - לא הובא.

סוטה גידמת כן שותה[עריכה]

סוטה גידמת שני כהנים מניפין על ידיה.

בבבלי - כז. מפורש שגידמת לא שותה כלל, ובירושלמי מוכח שכן שותה, ותוס' (ד"ה וכהן) הביאו את הירושלמי.

ספק האם מגיש את המנחה או את הכלי[עריכה]

הדא היא מילתה צריכין לרבנן (מסופקים בזה): מהו מגיש - גופה של מנחה (או) גופה של כלי? (ונשאר בספק).

בבבלי - יד: פשוט שמגיש את הכלי.

חכמים מודים לר"ש בדיעבד[עריכה]

ומודין חכמים לרבי שמעון שאם הקריב מנחתה ואחר כך השקה שהיא כשירה (בדיעבד), מה ביניהון? מצוה (לכתחילה).

בבבלי - לא הובא.

כל העוונות נזכרים לה[עריכה]

מנחת זכרון מזכרת עון - מלמד שכל עונות שיש לה (לא רק הזנות) נזכרין לה באותה שעה (קרבן העדה: שהזכות לא תתלה לה. שיירי קרבן: להענש עליהם בעונשים אחרים).

בבבלי - לא הובא.

המגילה נגנזת תחת ציר ההיכל, מחיקת כתבי הקודש[עריכה]

מגילתה נגנזת תחת צירו של היכל, למה? בשביל לשחקה.

בבבלי - לא הובא היכן נגנזת, ותוס' (ד"ה מגילתה) הביאו את הירושלמי. שיירי קרבן הוכיח מהירושלמי כאן שסובר שמותר לאבד כתבי הקודש שאין בהם צורך, ובבבלי מכות כב. ושבועות לה. מפורש שאסור6.

מחלוקת האם יש במים קדושה[עריכה]

לול קטן היה שם (ושם) המים נשפכין. תני: אין בהן משום קדושה, מהו לגבול בהן את הטיט? מה בכך (ממילא) המים נשפכין (ולכן מותר). תני: יש בהן משום קדושה.

בבבלי - לא הובא, ותוס' (כ. ד"ה מגילתה) הביאו את הירושלמי.

מערערין אותה משום שגרמה לשם שיימחק[עריכה]

נמחקה המגילה ואמרה איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה על כרחה - למה? שגרמה לשם שיימחק.

בבבלי - לא הובא מה הטעם, ורש"י (ד"ה מערערין) פירש שהוא משום שמא היא טהורה ומחמת רתיתותה אמרה.

מחלוקת כמה מהמגילה תימחק ויערערוה[עריכה]

כמה ימחוק? תני רבי חנין: בית שמאי אומרים אחת ובית הלל אומרים שתים (לשיטתם לעיל פ"ב ה"ד (יא:)).

בבבלי - לא הובא.

מקורות שזכות תולה שנה, שנתיים ושלוש[עריכה]

יש זכות תולה שנה אחת - מנבוכדנצר לקצת ירחין תרי עשר, יש זכות תולה שתי שנים - מאמנון ויהי לשנתים ימים, יש זכות שתולה לשלש שנים - מאחאב וישבו שלש שנים אין מלחמה בין ארם ובין ישראל.

בבבלי - הובא רק המקור לשנה אחת.

כל זיכרון שבתורה לטובה[עריכה]

רבי טרפון אומר: כל הזכרונות שנאמרו בתורה לטובה חוץ מזו (מזכרת עוון) שהיא של פורענות.

בבבלי - לא הובא.

אם היתה עקרה נפקדת[עריכה]

רבי יודה אומר בשם רבי לעזר בן מתיה וכו': ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא וכו' - סוף המקום פורע בה תחת ניוולה, שאם היתה עקרה נפקדת, יולדת בצער יולדת בריוח, כאורים (מכוערים) יולדת נאים, שחורים יולדת לבנים, קצרים יולדת ארוכים, נקיבות יולדת זכרים, אחד יולדת שנים. אמר לו רבי שמעון בן לקיש: אם כן ילכו כל הנשים ויתקלקלו בשביל שיפקדו.

בבבלי - כו. רבי עקיבא אומר שאם היתה עקרה נפקדת, רבי ישמעאל מקשה עליו שאם כן ילכו העקרות ויקלקלו, ולכן רבי ישמעאל אומר שתלד ברווח, זכרים, ארוכים, לבנים (נאים ושניים לא הובאו). התוס' (שם ד"ה אמר) הקשה שגם לרבי ישמעאל קשה שזו שיולדת בצער תקלקל בשביל ללדת ברווח. ולירושלמי לא קשה, שלריש לקיש טהורה שנסתרת לא מרוויחה כלל.

ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים, מיתת עובדי העגל[עריכה]

מטורנה (מטרוניתא) שאלה את רבי לעזר: מפני מה חט (חטא) אחת במעשה העגל והן מתים בה שלש מיתות? אמר לה: אין חכמתה של אשה אלא בפילכה, דכתיב וכל אשה חכמת לב בידיה טוו. אמר לו הורקנוס בנו: בשביל שלא להשיבה דבר אחד מן התורה איבדת ממני שלש מאות כור מעשר בכל שנה (שהיתה נותנת לי)! אמר ליה: ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים. וכשיצתה אמרו לו תלמידיו: רבי, לזו דחיתה לנו מה אתה משיב? רבי ברכיה רבי אבא בר כהנא בשם רבי ליעזר: כל מי שהיה לו עדים והתראה - היה מת בבית דין (בסייף), עדים ולא התרייה - היה נבדק כסוטה (בהדרוקן), לא עדים ולא התרייה - היה מת במגפה (במיתה). רב ולוי בר סיסי תריהון אמרין: זיבח קיטר ניסך - היה מת בבית דין, טיפח ריקד שיחק - היה נבדק כסוטה, שמח בליבו - מת במגפה.

בבבלי - יומא סו: שאלה זאת אשה חכמה את רבי אליעזר, והוא השיב לה אין חכמתה של אשה אלא בפלך, ובזה מסתיים המעשה. כמו כן בבבלי לא הובא המשפט "לזה דחית בקנה, לנו מה אתה משיב"7. ושם גם כן הובאו שתי הדעות על החילוקים בין סייף הדרוקן ומיתה, אך שם לשתי הדעות הפך את דיני מיתה והדרוקן (עדים בלי התראה במיתה, לא עדים ולא התראה בהדרוקן. גפף ונישק במיתה, שמח בלבבו בהדרוקן).

חסיד שוטה[עריכה]

אי זהו חסיד שוטה? ראה תינוק מבעבע בנהר אמר לכשאחלוץ תפילי אצילינו, עם כשהוא חולץ תפיליו הוציא זה את נפשו. ראה תאינה בכורה אמר במי שאפגע בו תחילה אתננה לו (והוא שוטה, שבזמן הזה אין ביכורים). ראה נערה מאורסה והיה (אדם) רץ אחריה, הדא היא דתנינן הרודף אחר חבירו להורגו אחר הזכור אחר נערה מאורסה (מצילין אותן בנפשו, והוא לא הצילה).

בבבלי - פירש רק שראה אשה טובעת בנהר.

רשע ערום[עריכה]

רשע ערום - רבי זריקן בשם רב הונא: זה שהוא מורה קלות על עצמו וחמורות לאחרים.

בבבלי - פירש עוד פירושים נוספים.

נכסי לך ואחריך לפלוני ואחריו לפלוני, ומת השני[עריכה]

הירושלמי דן בזה בבבא בתרא פ"ח ה"ח (כו.), ועיין מה שכתבנו שם.

יצאה בת קול שהלכה כבית הלל[עריכה]

הירושלמי כאן הובא גם ביבמות פ"א ה"ו (ט.), ועיין מה שכתבנו שם.

אשה פרושה, לאה התכוונה להעמיד שבטים[עריכה]

אשה פרושה - זו שהיא יושבת ומלעבת בדברי תורה, ותאמר אלי תבא וישכב עמה בלילה הוא (והיא מלעיגה שהיא צנועה יותר מלאה). אמר רבי אבהו: כביכול היה במחשבה הוא לבדו היה יודע שלא עלת על דעתה (של לאה) אלא בשביל להעמיד שבטים.

בבבלי - לא פירש מה היא אשה פרושה, ולא דן במעשה של לאה.

מכות פרושים, מעשה בעני שחסר מאתים זוז, עין הרע[עריכה]

ומכות פרושים - זה שהוא נותן עצה ליתומים להבריח מזונות מן האלמנה וכו'. חד תלמיד מדרבי היו לו מאתים זוז חסר דינר, והוה רבי יליף זכי עימיה חדא לתלת שנין מעשר מסכינין (רבי היה נותן לו מעשר עני כל שלוש שנים). חד זמן עבדין ביה תלמידוי עין ביש ומלון ליה (תלמידיו של רבי עשו לעני עין הרע והלוו לו כדי שיהיו לו מאתיים זוז). אתא בעי מיזכי עימיה היך מה דהוה יליף, אמר ליה: רבי, אית לי שיעורא (ואיני רשאי לקבל מעשר עני). אמר: זה מכת פרושים נגעו בו. רמז (רבי) לתלמידיו ואעלוניה לקפילין וחסרוניה חד קרט (הכניסו אותו לחנות שיקנה דבר מאכל ויחסר ממונו) וזכה עימיה היך דהוה יליף (ונתן לו מעשר).

בבבלי - פירש שיש כמה וכמה מיני פרושים, לגבי מבריח ונותן דינר לעני - הבבלי (כא:) כלל זאת ברשע ערום. המעשה ברבי ותלמידיו לא הובא בבבלי. מהירושלמי (כאן ובעוד מקומות - ברכות פ"ט ה"ב (סד:), חלה פ"ב ה"ג (יד.)) משמע שמשתמש בלשון "עין הרע" לצרות עין ולא להיזק סגולי, ובבבלי במקומות רבים פירושו הוא היזק סגולי8.

בתולה ציימנית[עריכה]

הוסיפו עליהן בתולה ציימנית - מציימה אובדת בתוליה (שזינתה, ואח"כ מרבה לצום ואומרת שאבדו בתוליה מחמת הצומות).

בבבלי - גרס "צליינית", מלשון תפילה.

אלמנה שובבית[עריכה]

ואלמנה שובבית - מי חגלה נסבת שם ביש (מוציאה שם רע על שכנותיה).

בבבלי - משמע שהיא כבתולה צליינית, שמכשפת ועושה עצמה כמתפללת.

תינוק שהוא עולה לחדשיו[עריכה]

ותינוק שהוא עולה לחדשיו - רבי חלקיה בשם רבי סימון: זה שהוא גדול בתורה שלא בפירקו ומבזה גדולים ממנו. אמר רבי יוסי: זה שהוא בן תשע ואיבריו נראין כבן שתים עשרה, והוא בא על אחת מכל העריות שבתורה והן מתות על ידיו והוא פטור.

בבבלי - הגירסא "קטן שלא כלו לו חדשיו", ונחלקו האם הוא מבעט ברבותיו או תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה9.

שבעה מיני פרושין[עריכה]

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ט ה"ה (סז.), ועיין מה שכתבנו שם.

יש דעה שגם טהורה ששתתה מתה[עריכה]

רבי שמעון בן אלעזר אומר: אפילו טהורה ששתת סופה שהיא מתה בתחלואים רעים, מפני שהכניסה עצמה למספק (לספק) הזה המרובה.

בבבלי - לא הובאה דעה זו.

הלשון "תולה ואינה ניכרת"[עריכה]

כמאן דמר (דאמר) הזכות תולה ואינה ניכרת (לא מתנוונה) וכו', כמאן דאמר הזכות תולה וניכרת (מתנוונה) וכו'.

בבבלי - ו. אין את הלשון "ניכרת" אלא "מתנוונה", כלשון המשנה.

מנחת סוטה שנטמאה - האם נשרפת או נפדית[עריכה]

מתני' נטמאת מנחתה עד שלא קדשה בכלי - הרי היא ככל המנחות ותישרף (כך הוא בדפוס ונציה (שהוא הדפוס הראשון והמדויק ביותר) וכך היתה גירסת השיירי קרבן) וכו'. גמ' תני: ניטמאת מנחתה עד שלא קדשה בכלי הרי היא ככל המנחות ותיפדה, משקדשה בכלי הרי היא ככל המנחות ותישרף.

בבבלי - במשנה הלשון: "נטמאת מנחתה עד שלא קדשה בכלי - הרי היא ככל המנחות ותפדה, ואם משקדשה בכלי הרי היא ככל המנחות ותישרף", כגירסת הברייתא שבירושלמי. ולגירסא זו בירושלמי מפורש שזו מחלוקת בין המשנה לברייתא. אך בירושלמי בדפוסי פיעטרקוב ווילנא (שבעקבותיהם הלכו כל הדפוסים החדשים) גירסת המשנה היא כמו בבבלי, אמנם השיירי קרבן הקשה על גירסא זו שאם כן מה מוסיפה הברייתא על המשנה.

איש נסקל ערום ולא אשה - מסברא[עריכה]

איש על ידי שאין ניוולו מרובה לפיכך נסקל ערום, אבל אשה על ידי שניוולה מרובה לפיכך אינה נסקלת ערומה.

בבבלי - החילוק נלמד מהפסוק "ורגמו אותו ולא אותה".

בשתי גניבות נמכר ונשנה[עריכה]

בגניבו אינו נמכר ונשנה וכו', מעתה בגניבה אחת, אבל בשתי גניבות נמכר ונשנה.

בבבלי - קידושין יח. אמר רבא כאן בגניבה אחת כאן בשתי גניבות, רש"י (ד"ה כאן) פירש שבגניבה אחת לא נמכר ונשנה, ובשתי גניבות נמכר ונשנה, כירושלמי כאן. ותוס' (ד"ה כאן) פירשו להיפך. ואביי חילק שכאן באדם אחד כאן בשני בני אדם.

פרק ד - ארוסה[עריכה]

ארוסה ושומרת יבם נקראת "מקצת אשתו"[עריכה]

ולא יקנא לה (לארוסה ושומרת יבם)! התורה אמרה וקנא את אשתו, וקנא את אשתו - אפילו מקצת אשתו.

בבבלי - לומד זאת מ"ואמרת אליהם" לרבות ארוסה ושומרת יבם לקינוי, והבבלי לא קורא להם "מקצת אשתו".

המגרש את אשתו - האם נחשב כאילו מחל על קינוי[עריכה]

הירושלמי דן בזה בסוטה פ"ב ה"ו (יג:), ועיין מה שכתבנו שם.

אביו ואימו של בן סורר לא יכולים למחול לו אחר שנגמר דינו[עריכה]

הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ח ה"ו (מב:), ועיין מה שכתבנו שם.

הנושא מעוברת חבירו ומינקת חבירו[עריכה]

לא ישא אדם מעוברת חבירו ומיניקת חבירו, ואם נשא עליו הכתוב אומר אל תשג גבול עולם אשר גבלו ראשונים (מעוברת) ובשדה יתומים אל תבוא (מינקת. ומאריך בסוגיית הנושא מיניקת חבירו).

בבבלי - הביא דין זה, אך לא את הפסוק.

אם היתה עקרה נפקדת[עריכה]

הירושלמי דן בזה בסוטה פ"ג ה"ד (טו:), ועיין מה שכתבנו שם.

התיר וצם משום שחשש מהיתרו[עריכה]

רבי מנא הורי שמונה עשר חדש (התיר למיניקת להינשא לאחר י"ח חודש) וצם כל ההוא יומא (על זה שהתיר קודם כ"ד חודש).

בבבלי - כתובות ס: גם כן האריך בסוגיא זו, אך לא הביא שצם10.

אסור לישא מינקת אפילו אם מת התינוק[עריכה]

עשרים וארבעה חדש (ימתין קודם שישא מינקת) ואפילו מת התינוק.

בבבלי - כתובות ס: כתב שמת מותר, הביא את דעת מר בר רב אשי שאסור שמא תהרוג את התינוק, ודחה אותו.

הו"א שאשת כהן ששתתה אסורה לבעלה[עריכה]

דלכן מה אנן אמרין שתת ולא בדקו אותה המים טהורה היא (פשיטא שאשת כהן ששותה מותרת לבעלה)! וכו'. כן אנן קיימין (עוסקים) כששתת ולא היו המים בודקין אותה, שלא תאמר הואיל ואין המים בודקין באנוסה אלא במפותה וזו אנוסה היא, מה אנוסה שבכהונה כרצון שבישראל - לפום כן צרך מימר (לכן המשנה צריכה לומר) מותרת לביתה (כי היתה הו"א שהמים לא בדקו אותה כי נאנסה, ואשת כהן אסורה לבעלה גם באונס).

בבבלי - גם כן תירץ כך אך הוסיף שמדובר כשהיא מתנוונה דרך אברים (ראשה ושאר אבריה), ולכן היתה הו"א שהיא אנוסה.

אשת כהן נאסרת באונס, בק"ו משרצים[עריכה]

ומניין שאונסין פוסלין בכהונה באשת איש (אשת כהן שנאנסה)? מה אם שרצים הקלים, עשה בהן את האונס כרצון (לטומאה) סוטה חמורה לא כל שכן.

בבבלי - כתובות נא: המקור הוא מהפסוק "והיא לא נתפשה".

תחילתה ברצון וסופה באונס ולהיפך[עריכה]

והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת, ויש לך תפוסה בישראל והיא אסורה, ואי זו זו? זו שתחילתה ברצון וסופה באונס. ויש לך שאינה תפושה בישראל והיא מותרת, ואי זו זו? זו שתחילתה באונס וסופה ברצון.

בבבלי - כתובות נא: בתחילתה באונס וסופה ברצון היא מחלוקת (ובירושלמי כאן פשוט שמותרת), ותחילתה ברצון וסופה באונס לא הוזכר בבבלי כלל.

המקור שביאת פסול פוסלת אשה מתרומה[עריכה]

ביאת פסולין מניין שהיא פוסלת (את האשה לאכול בתרומה)? מה נן (אנן) קיימין (במאי עסקינן), אם באשת איש (נלמד ממנה) - חמורה היא, אם באלמנה לכהן גדול - כבר כתיב והביא האיש את אשתו אל הכהן, הצד השוה שבהן את שזרעו פסול ביאתו פוסלת ואת שאין זרעו פסול אין ביאתו פוסלת.

בבבלי - יבמות סח. מקורו מ"ובת כהן כי תהיה לאיש זר" - כיוון שנבעלה לפסול לה פסלה.

דין סוטה בסומא[עריכה]

הירושלמי דן בזה בסוטה פ"ב ה"ה (יג.), ועיין מה שכתבנו שם.

סוטה גידמת כן שותה[עריכה]

הירושלמי דן בזה בסוטה פ"ג ה"א (יג:), ועיין מה שכתבנו שם.

פרק ה - כשם שהמים[עריכה]

מקור נוסף שאסורה לבועל, גורעין ודורשין[עריכה]

תני: בוא ובה (דורשים זאת מ"באו ובאו", ללמד שאסורה לבועל). וכתיב כן (אפשר לדרוש כך)? כיי דמר (כמו שאמר) רבי אמי בשם רבי יוחנן גורעין לדרוש מתחילתה לסופה.

בבבלי - דרשה זו לא הובאה, אך נמצא בכמה מקומות (בבא בתרא קיא: וש"נ) "גורעין ומוסיפין ודורשין".

המאררים בגימטריא כנגד מספר האברים[עריכה]

מניין המאררים (ארבע מאות תשעים ושש) כנגד מאתים וארבעים ושמונה איברים שיש בה וכנגד מאתים ארבעים ושמונה איברים שיש בו (בבועל).

בבבלי - לא הובא. ובבכורות מה. כתוב שלאישה יש מאתיים חמישים ושניים אברים.

האשה שוגגת והבועל מזיד, או להיפך[עריכה]

בדקו אותו ולא בדקו אותה וכו' תיפתר שהיה הוא מזיד והיא שוגגת. בדקו אותה ולא בדקו אותו וכו' תיפתר שהיה הוא שוגג והיא מזידה וכו'. הוא מזיד והיא שוגגת - פשיטא שהיא מותרת לביתה וכו'. הוא שוגג והיא מזידה - פשיטא שהיא אסורה לביתה וכו'. ומניין שהדבר תלוי בה (אם היא מזידה או שוגגת)? שמעון בר בא (אבא) בשם רבי יוחנן: כתיב ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע לטמאה בה - בה הדבר תלוי, אם היתה מזידה אסורה שוגגת מותרת.

בבבלי - לא דן בזה.

גם טומאה דרבנן צריכה הערב שמש[עריכה]

תיפתר בטבול יום בית הפרס.

בבבלי - כתבו התוס' (חגיגה כא. ד"ה האונן, וזבחים צח: ד"ה טבול) שטומאה דרבנן לא צריכה הערב שמש, ואם כן לא שייך בה טבול יום (ובית הפרס הוא דרבנן). ומראה הפנים דן בזה.

מחלוקת בני בבל ובני א"י האם הלכה כרבי עקיבא[עריכה]

תמן (בבבל) אמרין: ממה שקילס רבי יהושע את רבי עקיבה, הדא אמרה הלכה כיוצא בו. רבנן דקיסרין אמרין: למדרשו קילסו, אבל למעשה אין הלכה כיוצא בו.

בבבלי - לא דן כמי ההלכה.

ספק אם לוקה על אכילת מעשר שני טמא[עריכה]

ואפילו ראשון שבו (מעשר שני שהוא ראשון לטומאה) אינו מחוור (לא פשוט שלוקה).

בבבלי - יבמות עג: פשוט שכן לוקה.

המקור לדין ספק טומאה[עריכה]

הירושלמי דן בזה בסוטה פ"א ה"ב (ג.), ועיין מה שכתבנו שם.

מחלוקת בני בבל ובני א"י בתשובת הכהנים לחגי[עריכה]

תמן (בבבל) אמרין: שתי שאילות שאלן חגי הנביא (את הכהנים), אחת השיבו אותו כראוי ואחת לא השיבו לו כראוי, הן ישא איש בשר קודש בכנף בגדו - כנף תחילה (ראשון לטומאה), בשר קודש שיני (שבשר הקודש נטמא מהכנף והוא שני לטומאה) וכו'. דמר (דאמר) רבי ירמיה רבי חייה בשם רבי יוחנן: קודם עד שלא גזרו רביעי בקודש שאלן (ועל שתיהן השיבוהו כראוי), ולמה הוא מקללן? כאינש דבעי עילה על חבריה.

בבבלי - פסחים יז. היא מחלוקת רב ושמואל, רב אמר אישתבש כהני (באחת השיבוהו כראוי ובאחת לא), ושמואל אמר לא אישתבש כהני (בשתיהן השיבוהו כראוי). בירושלמי מוכח ש"בשר קודש" פירושו בשר קדוש ממש, אך שם פירשו רש"י (פסחים טז: ד"ה בשר קודש) ותוס' (יז. ד"ה רביעי) ש"קודש" הוא שרץ, ושיירי קרבן כאן דן בזה.

גולגולתו של ארוונה היבוסי נמצאה תחת המזבח[עריכה]

הירושלמי כאן הובא גם בפסחים פ"ט ה"א (סד.), ועיין מה שכתבנו שם.

דבר הלמד בק"ו לא מלמד בק"ו, שלישי בתרומה מהתורה[עריכה]

למדנו לראשון ולשני מן הכתוב, ולשלישי מן הדין (קל וחומר), ולרביעי מקל וחומר (משלישי). דנין לו דין מן הדין (והרי אין לומדים למד מן הלמד בקדשים)? שיהא הכל משועבד להלכה, שיהא השלישי פוסל בתרומה והרביעי בקודש (היא הלכה למשה מסיני. כך פירש קרבן העדה. אך הפני משה פירש הכל בניחותא, שלומדים דין מן הדין, ו"הלכה" פירושה קל וחומר).

בבבלי - זבחים מט: מסיק שדבר הנלמד בק"ו חוזר ומלמד בק"ו11. מהירושלמי כאן מוכח ששלישי בתרומה ורביעי בקודש הם דאורייתא (או מהלכה למשה מסיני או מק"ו), אך רש"י והרמב"ם כתבו שהוא מדרבנן, ושיירי קרבן כאן דן בזה.

חשבון המגרש והשדות[עריכה]

נמצא רביע מגרש והשאר שדות וכו'. רבי מנא משער כהדא לבנה (הסביר לתלמידיו את דין המגרש והשדות ע"י דוגמא של לבנים), רבי אבין משער כהדא רצועה, רבי אושעיה משער כהדא דסיקרין. אמר רבי יוסי בי רבי בון: חמשין על חמשין בית סאה, מאת על מאת בית ארבעת סאין (כשכופלים את הרוחב והאורך פי שתיים, השטח מוכפל פי ארבע).

בבבלי - לא דן כלל במגרש ובשדות12.

מעשה שהטעה את המלכות בחישוב שטח הטרקלין[עריכה]

ריש גלותא איטלק עילוי חד טריקלין ארבעין על ארבעין דימליניה חיטין (המלכות גזרה עליו שימלא טרקלין של ארבעים על ארבעים אמה בחיטים וייתן להם). אתא לגבי רב הונא, אמר ליה: פייסון דיסבון מינך עשרין על עשרין כדון (כעת), ועשרין על עשרין בתר זמן, ואת מיתגר פלגא (הם יחשבו שנתת להם את כל השיעור, ובאמת השתכרת מחצית, שפעמיים עשרים על עשרים הם רק מחצית מארבעים על ארבעים).

בבבלי - לא הובא.

מקדרין בחבל של חמישים אמה[עריכה]

הירושלמי כאן הובא גם בעירובין פ"ה ה"ג (לה.), ועיין מה שכתבנו שם.

בני ישראל ראו את המצרים מתים[עריכה]

בשעה שעלו אבותינו מן הים ראו פיגרי אנשים חטאים שהיו משעבדין בהן בפרך בעבודה קשה, וכולם פגרים מתים מושלכים על שפת הים, ביקשו לומר שירה וכו'.

בבבלי - לא הוזכר שראו את פגרי האנשים שהשתעבדו בהם.

צריך לומר את שירת הים כל יום[עריכה]

מה תלמוד לומר (אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו) לאמר? לאמר לדורות (פני משה וקרבן העדה: שיאמרו בכל יום את שירת הים. פירוש שני בקרבן העדה: שיאמרו שירה על כל נס שיהיה להם).

בבבלי - לא הובא.

צריך לומר שירה על ניסים[עריכה]

בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם אתנדבו ראשי עם - כשהקב"ה עושה להן ניסים יהו אומרים שירה. התיבון, הרי גאולת מצרים (ולא אמרו שירה מיד ביציאת מצרים)! שנייא היא שהיא תחילת גאולתן (וסיום הגאולה היה רק בקריעת הים). התיבון, הרי גאולת מרדכי ואסתר! שנייא היא שהיו בחוצה לארץ, ואית דבעי מימר מרדכי ואסתר משונאיהן נגאלו לא נגאלו מן המלכות.

בבבלי - מגילה יד. מביא את טעמים אלו (של מרדכי ואסתר) לבאר מדוע לא אומרים הלל בפורים.

עשה מאהבה ועשה מיראה[עריכה]

כתוב אחד אומר ואהבת את ה' אלהיך, וכתוב אחר אומר את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד, עשה מאהבה ועשה מיראה. עשה מאהבה - שאם באתה לשנוא דע שאת אוהב ואין אוהב שונא, עשה מיראה - שאם באתה לבעט אין ירא מבעט.

בבבלי - כתב שגדול העושה מאהבה יותר מהעושה מיראה, ולא כתב לעשות גם מאהבה וגם מיראה (אמנם גם הירושלמי (בהמשך שם) כתב שאין לך חביב מכולן אלא פרוש מאהבה, ומוכח שאהבה עדיפה מיראה).

שבעה מיני פרושין[עריכה]

הירושלמי כאן הובא גם בברכות פ"ט ה"ה (סז.), ועיין מה שכתבנו שם.

אברהם הפך יצה"ר לטוב, אך דוד הרג את יצה"ר[עריכה]

הירושלמי כאן הובא גם בברכות פ"ט ה"ה (סז:), ועיין מה שכתבנו שם.

רבי עקיבא גיחך בשעה שהוציאוהו להריגה[עריכה]

הירושלמי כאן הובא גם בברכות פ"ט ה"ה (סז:), ועיין מה שכתבנו שם.

את ה' אלקיך תירא - לרבות את התורה[עריכה]

הירושלמי כאן הובא גם בברכות פ"ט ה"ה (סז:), ועיין מה שכתבנו שם.

דעות רבות מתי היה איוב[עריכה]

אימתי היה איוב וכו'? בימי אברהם אבינו וכו', בימי אבינו יעקב ודינה היתה אשתו וכו', בימי השבטים וכו', בירידתן למצרים היה ובעלייתן מת וכו', איוב מעבדי פרעה היה ומגדולי פמילייא שלו היה וכו', בימי שפוט השופטים וכו', בימי מלכת שבא וכו', בימי כשדים וכו', בימי אחשורוש וכו', מעולי גולה היה.

בבבלי - בבא בתרא טו. הדעות הן: בימי משה, המרגלים, עולי גולה, שפוט השופטים, אחשוורוש, מלכות שבא, כשדים, יעקב. הדעות שהיה בימי משה ובימי המרגלים אינן בירושלמי, והדעות שהיה בימי אברהם, יעקב, השבטים, הירידה למצרים ושהיה מעבדי פרעה אינן בבבלי.

האם איוב היה ישראל או גוי[עריכה]

אימתי היה איוב וכו'? רבי יוחנן אמר: מעולי גולה היה וישראל היה וכו' (ודייק מראה הפנים שמשמע שלשאר כל הדעות היה גוי).

בבבלי - בבא בתרא טו: כתב להיפך, שלכל הדעות היה ישראל חוץ מלדעה אחת.

איוב היה וייסורין לא היו[עריכה]

רבי שמעון בן לקיש אמר: איוב לא היה ולא עתיד להיות. מחלפה שיטתיה דרבי שמעון בן לקיש, תמן אמר רבי שמעון בן לקיש בשם בר קפרא בימי אברהם אבינו היה, והכא הוא אמר הכין? אלא הוא היה וייסורין לא היו, ולמה נכתבו עליו, אלא לומר שאילולי באו עליו היה יכול לעמוד בהן.

בבבלי - בבא בתרא טו. יש דעה שאיוב לא היה ולא נברא אלא משל היה, אך לא שהיה והייסורין לא היו.

פרק ו - מי שקינא[עריכה]

כללי הפסיקה במחלוקת ואח"כ סתם[עריכה]

הירושלמי כאן הובא (באריכות מרובה יותר) גם בתענית פ"ב הי"ג (יג.), ועיין מה שכתבנו שם.

גרסאות "מוזרות" ו"מוצרות"[עריכה]

אנן תנינן מוצרות, אית תניי תני מוזרות. מאן דמר (דאמר) מוצרות - מצרן עמר (צמר), ומאן דמר מוזרות - שזרן כיתן (פשתן).

בבבלי - ישנה רק הגירסא "מוזרות".

כיצד שמע מעוף הפורח ולא יודעים מי המקור[עריכה]

כעוף הפורח הוא - ואין בהן דשמע וידע ממאן שמע כעד מפי עד הוא (יבררו מי מקור השמועה ויחשב כעדות גמורה)! אלא כן אנן קיימין (עוסקים) - פלוני מפלוני ופלוני מפלוני, מילה דלית בה תימליוסים (שורש, שכל אחד אומר ששמע מאחד, ואי אפשר לברר מי מקור השמועה).

בבבלי - לא הובא.

שתי נשים ואיש כפלגא ופלגא[עריכה]

הירושלמי כאן הובא גם ביבמות פט"ו ה"ו (פ:), ועיין מה שכתבנו שם.

עדות שבטלה מקצתה בסתירה[עריכה]

היו שלשה (עדים שנסתרה), אחד אומר אני ראיתיה שלא ניטמאת בתוך כדי סתירה (ושניים אומרים שכן נטמאה), מה את עבד לה - כעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, או תתקיים העדות בשאר? אמר רבי אבמרי: מכיון דאת מר (שאתה אומר) בעידות שבטלה מקצתה בטלה כולה (אפילו מאן דאמר שבטלה כולה) מודה הוא הכא שתתקיים העדות בשאר, מפני שרגלים לדבר.

בבבלי - לא הובא, והובא בתוס' ד"ה הא.

פרק ז - אלו נאמרין[עריכה]

פרשת סוטה וכו' נאמרים בכל לשון דווקא אם מבין[עריכה]

אילו נאמרין בלשונם: פרשת סוטה ווידוי מעשר וכו'.

בבבלי - במשנה הגירסא: אלו נאמרים בכל לשון, ותוס' (ד"ה אלו) גרס כגירסת הירושלמי, וביאר שהוא דווקא בלשון שמבין.

כהן שאומר לסוטה ע"י תורגמן[עריכה]

ואמר הכהן לאשה - בכל לשון שהיא שומעת, דברי רבי יאשיה. אמר ליה רבי יונתן: ואם אינה שומעת ולמה היא עונה אחריו אמן? אלא שלא יאמר לה על ידי תורגמן.

בבבלי - לא דן בתורגמן.

שיחתן של צדקניות[עריכה]

לא מצינו שדיבר המקום עם אשה אלא עם שרה בלבד וכו'. כמה כירכורי כירכורים הקב"ה מתאוה לשמוע שיחתן של צדקניות.

בבבלי - לא הובא.

אם יודע גם לשה"ק צריך לקרוא דווקא בה[עריכה]

מגילת אסתר היה יודע לקרותה אשורית (לשון הקודש) ולעז - אינו יוצא אלא אשורית, בלעז (ואינו מבין לשון הקודש) - יוצא בה בלעז.

בבבלי - לא חילק אם יודע גם את לשון הקודש.

תפילה בכל לשון[עריכה]

ותפילה (בכל לשון) - כדי שיהא יודע לתבוע צרכיו.

בבבלי - הלשון: רחמי היא, כל היכי דבעי מצלי.

משביעים אותו על דעתנו[עריכה]

הירושלמי כאן הובא גם בנדרים פ"ג ה"א (ח:), ועיין מה שכתבנו שם.

מעלתה של לשון ארמית[עריכה]

שלא יהא לשון סורסי (ארמית) קל בעיניך, שבתורה ובנביאים ובכתובים הוא אמור וכו'.

בבבלי - לא הובא. לשון סורסי הוזכר בפסחים סא.

ארבעה לשונות נאים[עריכה]

הירושלמי כאן הובא גם במגילה פ"א ה"ט (י.), ועיין מה שכתבנו שם.

גזירה שווה "נפש נ[עריכה]

פש" משבועת הפיקדון לשבועת העדות בבלי לג.‏

הירושלמי דן בזה בשבועות פ"ד ה"ב (יט:), ועיין מה שכתבנו שם.

ק"כ מיל מהירדן להר גריזים[עריכה]

על דעתיה דרבי יהודה מאה ועשרים מיל הלכו באותו היום (מהירדן להר גריזים).

בבבלי - הוא "יותר משישים מיל", ושיירי קרבן דן בזה.

עין הרע לא שולטת ביוסף - אינו בירושלמי[עריכה]

עיין מה שכתבנו בברכות פ"ג ה"א (כד.).

יוסף ראה גם את דמות רחל[עריכה]

הירושלמי דן בזה בהוריות פ"ב ה"ה (י:), ועיין מה שכתבנו שם.

הברכות והקללות נאמרו לאחר י"ד שנה[עריכה]

כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר ארבע עשרה שנה נאמרו, שבע שכיבשו ושבע שחילקו, ודכוותה לא נאמרו ברכות וקללות אלא לאחר ארבע עשרה שנה. התיב רבי חנניה קומי (לפני) רבי מנא: והכתיב והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה (משמע מיד)! אמר ליה: אבנים הקימו אותן מיד, ברכות וקללות לאחר ארבע עשרה שנה נאמרו.

בבבלי - לא הובא, ובפשטות גם הברכות והקללות היו מיד13.

כשהתורה כוללת כמה דינים אינם שני כתובים, וכן מלמדים[עריכה]

כן אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון כל שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא (ולכן על כל המצוות עובר בארור). אמר ליה: לא בדבר אחד דילמא בשני דברים, והכא בשני דברים אנן קיימין (עוסקים - כל אחד עשר הארורים, והם שני כתובים הבאים כאחד ואינם מלמדים)! אמר רבי תנחומא: מכיון דכתיב בסוף אמן כמי שכולו דבר אחד (ולכן מלמדים).

בבבלי - לא הובא כלל זה.

מקור מפסוק להגבהת התורה[עריכה]

ארור אשר לא יקים את כל דברי התורה הזאת, וכי יש תורה נופלת? שמעון בן יקים אומר: זה החזן שהוא עומד (הגבהת התורה).

בבבלי - מגילה לב. דן בדיני הגבהה, אך לא הביא לה מקור מפסוקים.

החזקת לומדי תורה[עריכה]

למד ולימד ושמר ועשה והיתה ספיקה בידו להחזיק ולא החזיק - הרי זה בכלל ארור וכו'. לא למד ולא לימד ולא שמר ולא עשה ולא היתה ספיקה בידו להחזיק והחזיק - הרי זה בכלל ברוך וכו'. עתיד הקב"ה לעשות צל לבעלי מצות (מחזיקי לומדי תורה) בצילה של בעלי תורה, מה טעמא כי בצל החכמה בצל הכסף, ואומר עץ חיים היא למחזיקים בה.

בבבלי - בפסחים נג: הובא רק שהמחזיק לומדי תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר בצל החכמה בצל הכסף.

בנימין היה חצוי על אבני האפוד - בן ימין[עריכה]

כשם שהן חלוקין כאן כך הן חלוקין באבני אפוד. במלואותם - כדי שיהו עשרים וחמשה מיכן ועשרים וחמשה מיכן וכו'. והלא אינן אלא עשרים ושלשה מיכן ועשרים ושבעה מיכן! אמר רבי יוחנן: בנימן היה חצוי, בן מיכן, ימין מיכן.

בבבלי - גם כן הובא שעשרים וחמישה על אבן זו ועשרים וחמישה על אבן זו, ולא הקשה על כך, ומשמע שבנימין לא היה חצוי (לשון הגמרא: בני רחל אחד מכאן ואחד מכאן). ותוס' (ד"ה עשרים) הביאו את הירושלמי.

לשונות ריבויין או כפולין, האם דיברה תורה כבני אדם[עריכה]

הירושלמי כאן הובא גם ביבמות פ"ח ה"א (מה:), ועיין מה שכתבנו שם.

עד היכן הגיעו המים בירדן[עריכה]

שהיו המים גדושין ועולין כיפין על כיפין. רבי לוי אמר: עד לבו של רקיע, תמן אמרין: עד בבל וכו', תני רבי אליעזר בן יעקב אומר: יותר משלש מאות מיל היו המים.

בבבלי - הובאה רק הדעה האחרונה.

נענשו על הנסתרות, וביבנה הותרה הרצועה[עריכה]

בירדן קיבלו עליהן את הנסתרות וכו'. אמר רבי לוי: ביבנה הותרה הרצועה (שלא יענשו עליהם), יצתה בת קול ואמרה אין לכם עסק בנסתרות.

בבבלי - לא הובא.

המקרא את הכהנים צריך להיות ישראל[עריכה]

הירושלמי דן בזה בגיטין פ"ה ה"ט (לב:), ועיין מה שכתבנו שם.

כהן שלא נושא את כפיו עובר רק בעשה אחד[עריכה]

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ג ה"א (כג:), ועיין מה שכתבנו שם.

ברכת כהנים בעיר שכולה כהנים[עריכה]

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ה ה"ד (מא.), ועיין מה שכתבנו שם.

בברכת כהנים הציבור אומר פסוקים[עריכה]

הירושלמי דן בזה בברכות פ"א ה"א (ד.), ועיין מה שכתבנו שם.

ברכת כה"ג "על ירושלים" - אינה בירושלמי[עריכה]

עיין מה שכתבנו ביומא פ"ז ה"א (לו:).

האם מוליכים ספר תורה אל מי שגדול בתורה[עריכה]

הירושלמי כאן הובא גם ביומא פ"ז ה"א (לו:), ועיין מה שכתבנו שם.

נושאי המת אסורים בנעילת הסנדל[עריכה]

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ג ה"א (כד.), ועיין מה שכתבנו שם.

אין ישיבה בעזרה אפילו למלכי בית דוד[עריכה]

לא כן תני רבי חייה לא היתה ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, ואמר רבי אימי בשם רבי שמעון בן לקיש: אף למלכי בית דוד לא היתה ישיבה בעזרה! תיפתר שסמך לו בכותל וישב לו.

בבבלי - סובר שלמלכי בית דוד יש ישיבה בעזרה. כמו כן תירץ שישבו בעזרת נשים (ומראה הפנים פסחים פ"ה ה"י (לח:) הוכיח מכאן שהירושלמי סובר שגם בעזרת נשים אסור לשבת)14.

יש ישיבה בעזרה אפילו לכה"ג[עריכה]

הירושלמי דן בזה בפסחים השמטות ד"ה פ"ה, ועיין מה שכתבנו שם (בסוף המסכת).

הרבה נהרגו על שהחניפו לאגריפס[עריכה]

הרבה חללים נפלו באותו היום שהחניפו לו.

בבבלי - לא הובא.

הפרשות שהמלך קורא בהקהל[עריכה]

וקורא מתחילה אלה הדברים ועד שמע, ושמע, והיה אם שמוע, עשר תעשר, וכי תכלה לעשר, ברכות וקללות עד שהוא גומר את כולם.

בבבלי - במשנה מוסיף גם "ופרשת המלך".

פרק ח - משוח מלחמה[עריכה]

לשונות ריבויין או כפולין, האם דיברה תורה כבני אדם[עריכה]

הירושלמי כאן הובא גם ביבמות פ"ח ה"א (מה:), ועיין מה שכתבנו שם.

היציאה למלחמה אינה ע"פ סדר הפסוקים[עריכה]

לא מסתברא דלא ופקדו שרי צבאות בראש העם ואחר כך ונגש הכהן ודבר אל העם - מאן די מתקון לון הוא משמע לון (שהרי אחרי שמכין להם את מערכות המלחמה צריך לדבר אליהם, ובפסוק הסדר הפוך)! אין מקרא אמור על סדר. בספר את אמר שוטר שומע מפי כהן פרשה ואומרה בכל לשון, אבל בערכי המלחמה מספקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים. רבי חגיי בעי: כמה דתימר בספר שוטר שומע פרשה מפי כהן ואומרה לעם בכל לשון ואמור אף בערכי המלחמה כן. התיב רבי חייה בר אדא לא מסתברא דלא והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ואחר כך ונגש הכהן ודבר אל העם (שהרי הכהן מדבר זאת לבד אחרי שפסקו השוטרים)! אמר ליה: מכיון דאת אמר אין מקרא אמור על הסדר לית שמע מינה כלום.

בבבלי - לא הובא. הכלל שאין מוקדם ומאוחר בתורה הובא בפסחים ו:, אך שם כתוב שהוא רק בשתי פרשיות ולא באותה פרשה.

אסור לטמא את הטהור[עריכה]

הירושלמי כאן הובא גם בחגיגה פ"א ה"ח (ח.), ועיין מה שכתבנו שם.

ספק בקדשים ותרומה האם שריפה או תלייה[עריכה]

הירושלמי כאן הובא גם בחגיגה פ"א ה"ח (ח.), ועיין מה שכתבנו שם.

הקב"ה מסייע לישראל נגד כלי המלחמה של הגויים[עריכה]

מנוגה נגדו עביו - עברו כנגד טומיות (כת של פרשים) שלהן, עברו כנגד הכיתים (כיתות של חיילים) שלהן, ברד כנגד בליצטירא (אבני בליסטראות) שלהן, וגחלי כנגד טרמנטן (אבנים שנזרקות) שלהן, אש כנגד הנפט שלהן, וירעם משמים כנגד הלפידין שלהן, ועליון יתן קולו כנגד קול הקרנות שלהן, וישלח חציו כנגד החיצים שלהן וכו' (במלחמה במצרים).

בבבלי - לא הובא.

האם האשה מתעברת משני בני אדם כאחת[עריכה]

הירושלמי דן בזה ביבמות פ"ד ה"ב (כד.), ועיין מה שכתבנו שם.

מחלוקת האם היו שני ארונות או אחד[עריכה]

רבי יודה בן לקיש אומר: שני ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר, אחד שהיתה התורה נתונה בו ואחד שהיו שיברי הלוחות מונחין בתוכו. זה שהיתה התורה נתונה בתוכו היה נתון באהל מועד, הדא היא דכתיב וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה, וזה שהיו שברי הלוחות נתונין בתוכו היה נכנס ויוצא עמהן. ורבנן אמרי: אחד היה, ופעם אחת יצא ובימי עלי נשבה.

בבבלי - לא הובאה כלל מחלוקת זו, ובפשטות לבבלי היה רק ארון אחד, וכן כתב הרמב"ן (דברים י א). והרא"ם ביאר בדעת רש"י שגם לבבלי היא מחלוקת: לרבי מאיר היו שני ארונות ולרבי יהודה היה רק אחד (ע"פ מחלוקתם בבבא בתרא יד., האריך בכל זה בספר הדר העולם, פרק "ארון הברית אחד או שניים").

מחלוקת ברוחבו ואורכו של ארון הברית[עריכה]

אמר רבי יוחנן: באמה של ששה טפחים היה הארון עשוי, מאן תנא אמה של ששה טפחים רבי מאיר היא וכו', ארכו של ארון חמשה עשר דכתיב אמתים וחצי ארכו - אמה אשתה (שישה טפחים) ואמה אשתה ופלגות אמתא תלתא וכו', ורחבו של ארון תשעה טפחים דכתיב אמה וחצי רחבו - אמתא אישתא ופלגות אמתא תלתא וכו'. רבי שמעון בן לקיש אמר: באמה של חמשה טפחים היה הארון עשוי, מאן תנא אמה של חמשה טפחים רבי יהודה וכו', ארכו של ארון שנים עשר טפחים ומחצה דכתיב אמתים וחצי ארכו - אמתא חמשה ואמתא חמשה ופלגות אמתא תרין ופלג וכו', ורחבו של ארון שבעה טפחים ומחצה דכתיב ואמה וחצי רחבו - אמתא חמשה טפחים ופלגות אמתא תרין ופלג וכו'.

בבבלי - בבא בתרא יד. גם כן הביא את מחלוקת זו, אך קיצר יותר ולא פירט את החישוב כיצד אמתיים וחצי הם חמישה עשר טפחים (אמה אשתה ואמה אשתה ופלגות אמתא תלתא) וכן לגבי שאר החישובים כאן15.

גודל הלוחות[עריכה]

והלוחות היו כל אחד ואחד ארכן ששה טפחים ורחבן שלשה (ומעין זה בתענית פ"ד ה"ה (כג.), אמנם בשקלים פ"ו ה"ו (טז.) יש בזה כמה גרסאות).

בבבלי - בבא בתרא יד. ונדרים לח. כתוב שהלוחות אורכן שישה ורוחבן שישה ועוביין שלושה. יש להעיר שאע"פ שנחלקו התלמודים מהו רוחב הלוחות, לכו"ע הם תפסו מהארון שנים עשר על שישה טפחים, משום שלירושלמי הלוחות השבורים היו מונחים בצד השלמים (פני משה כאן ד"ה תן רחבן) ולבבלי הם היו מונחים תחת השלמים (רש"י בבא בתרא יד: ד"ה שברי). תוס' מנחות צט. ד"ה מלמד הביאו את הירושלמי. והיפה עיניים (נדרים לח.) יישב שהתלמודים לא חלוקים בזה, אלא שרוחבן הוא שישה ועוביין הוא שלושה.

לירושלמי בתוך ארון הברית לא היו עמודים[עריכה]

רבי שמעון בן לקיש אמר: באמה של חמשה טפחים היה הארון עשוי, מאן תנא אמה של חמשה טפחים רבי יהודה וכו', ורחבו של ארון שבעה טפחים ומחצה וכו' תן ארכן של לוחות לרחבו של ארון נשתייר שם טפח ומחצה - אצבע לכתלים מיכן ואצבע לכתלים מיכן, וחצי טפח מיכן וחצי טפח מכאן לשילוט (שתשלוט ידו לקחת את הלוחות ברווח).

בבבלי - בבא בתרא יד. לדעה זו (שאמה של חמישה) הטפח שנשאר לא היה לשילוט אלא היו בו עמודים, ולדעה השנייה העמודים היו מחוץ לארון. ובירושלמי לא הובא כלל שהיו עמודים. כמו כן הבבלי (שם) מוסיף שהיו בארון השם וכל כינויו, ובירושלמי לא הובא.

מחלוקת כיצד היו הלוחות כתובים[עריכה]

כיצד היו הלוחות כתובים? רבי חנניה בן גמליאל אומר: חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה, ורבנין (רבנן) אמרין: עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה וכו', רבי שמעון בן יוחי אומר: עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה וכו', רבי סימאי אומר: ארבעים על לוח זה וארבעים על לוח זה, מזה ומזה הם כתובים טטרגונה (מארבעת הצדדים). חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: בין כל דיבור ודיבור דיקדוקיה ואותותיה (של התורה) וכו'. רבי פינחס בשם רבי שמעון בן לקיש: תורה שנתן הקב"ה עורה אש לבנה חרותה אש שחורה, היא אש ומוכללת באש חצובה מאש נתונה מאש, מימינו אש דת למו.

בבבלי - לא הובא.

הבונה בית בחו"ל לא חוזר[עריכה]

יכול הבונה בית בחוצה לארץ יהא חוזר? תלמוד לומר ולא חנכו - את שמצוה לחנכו, יצא זה שאינו מצוה לחנכו.

בבבלי - לא הובא, אלא דרש "ולא חנכו" - פרט לגזלן. והשיירי קרבן הוכיח מכאן שלירושלמי סעודת חנוכת הבית בחו"ל אינה סעודת מצוה16 (וכן לקמן בסמוך הירושלמי מיעט את הנושא איילונית שאין בה מצוה).

איסור לועג לרש[עריכה]

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ב ה"ג (טו:), ועיין מה שכתבנו שם.

הנושא איילונית לא חוזר[עריכה]

מה תלמוד לומר חדשה? פרט למחזיר את גרושתו. אמר רבי יוסי: זאת אומרת הנושא את האיילונית הואיל ואין מצוה לישב עמה אינו חוזר.

בבבלי - מיעט מחזיר גרושתו, אך לא הביא את דין איילונית (וכן לעיל בסמוך הירושלמי מיעט בונה בית בחו"ל שאין בו מצוה).

תפילת כהן גדול[עריכה]

הירושלמי כאן הובא (יותר באריכות) גם ביומא פ"ה ה"ב (כז.), ועיין מה שכתבנו שם.

החוזרים צריכים להביא ראיה[עריכה]

כולהן (כל אלו שחוזרים) צריכין להביא ראייה לדבריהן (שבנה בית וכו') חוץ מזה שעדיו עמו.

בבבלי - לא הובא.

לא מפרסמים את המתיירא מהעבירות[עריכה]

כמאן דמר (דאמר) שהוא מתיירא מעבירות שבידו עוד הוא צריך להביא ראייה? לפיכך תלת לו התורה את כל אילו שיחזור בגללן (ולא ידעו שחזר משום העבירות), שלא לפרסם את החטאים. ואתייא כיי דמר (כמו שאמר) רבי לוי בשם רבי שמעון בן לקיש: במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת לפני ה' - שלא לפרסם את החטאים.

בבבלי - לא הובא17.

החכם עיניו בראשו - שיודע מה יהיה בסופו[עריכה]

כתיב החכם עיניו בראשו, הכסיל במה ברגליו? (בתמיה, אלא מה בא ללמדנו). אמר רבי אבא מרי: החכם עד שהוא בראשו של דבר הוא יודע מה בסופו.

בבבלי - לא הובא.

המחלוקת בגדר מלחמת רשות ומצוה[עריכה]

אמר רבי יוחנן: משמעות ביניהן - רבי יהודה היה קורא למלחמת הרשות מלחמת מצוה וכו' (ונפק"מ רק לעוסק במצוה). אמר רב חסדא: מחלוקת ביניהון - רבנין (רבנן) אמרין מלחמת מצוה זו מלחמת דוד, מלחמת חובה זו מלחמת יהושע, רבי יהודה היה קורא מלחמת רשות כגון אנן דאזלין עליהון, מלחמת חובה כגון דאתיין אינון עלינן.

בבבלי - מובאת רק דעת רבי יוחנן, שהנפק"מ היא רק לעוסק במצוה.

אפילו רב בן רב יוצא למלחמה[עריכה]

והמלך אסא השמיע את כל יהודה אין נקי - מהו אין נקי? רבי סימון ורבנין (רבנן), רבי סימון: אין נקי לביתו שעה אחת, ורבנין אמרין: לית רבי בריבי (אפילו רב בן רב יוצא למלחמה).

בבבלי - לא הובא.

פרק ט - עגלה ערופה[עריכה]

עורפים רק אם יש עדים שראו את הנהרג[עריכה]

כי ימצא - אין מציאה בכל מקום אלא בעדים. לא נודע מי הכהו - הא נודע מי הכהו אפילו עבד אפילו שפחה לא היו עורפין, וכא (וכאן) את אמר אכין (כך, שצריך שיהיו עדים)? כאן להורג (אם יש עדים לא עורפים) כאן לנהרג (צריך שיהיו עדים שראוהו נהרג).

בבבלי - לא הובא דין זה.

לא תהא שמיעה גדולה מראיה - אינו בירושלמי[עריכה]

עיין מה שכתבנו בראש השנה פ"ג ה"א (טו:).

מפרפר - אפשר שנעשה לו נס[עריכה]

חלל - ולא מפרכס, ראוהו מפרפר כאן ובא לאחר זמן ולא מצאו - אני אומר נעשו לו ניסים וחיה.

בבבלי - היא רק דרשה חלל ולא מפרפר18.

עשרה דברים שנאמרו בירושלים[עריכה]

הירושלמי דן בזה בבבא קמא פ"ז ה"ז (לג:), ועיין מה שכתבנו שם.

י"ד שנה היו עסוקים ופטורים מחלק מהמצוות[עריכה]

דרבי ישמעאל אמר כל ביאות שנאמרו בתורה (מצוות שנאמר בהן כי תבואו) לאחר ארבע עשרה שנה נאמרו, שבע שכיבשו ושבע שחילקו. אמר רבי פינחס בירבי בון: נאמר כל אותן ארבע עשרה שנה מצויינין היו (עסוקים בכיבוש וחלוקה, ולכן פטרם הכתוב ממצוות אלו).

בבבלי - לא הובא19.

קוברים את ההרוג לפני המדידה[עריכה]

כיצד היו עושין? שלוחי בית דין יוצאין ומלקטין את סימניו (של ההרוג) ומוכרין (קוברים) אותו ומציינין על קברו כדי שיצאו בית דין מלישכת הגזית וימודו.

בבבלי - לא דן בקבורתו כלל, והרמב"ם (רוצח פ"ט ה"ב) הביא את דין הקבורה, אך כתב שהיא לאחר המדידה, שלא כירושלמי. ושיירי קרבן דן בזה.

לא פוסקים כרבי שמעון[עריכה]

כל אילין (המימרות) דרבי שמעון בן יוחי מן אילין דהכין הכין, יחידין אינון (פני משה: שהוא דעת יחיד. קרבן העדה: שלא נודע שם האומרן משמו) ולא סמכין עליהון.

בבבלי - לא הובא.

הרוג שנמצא בין שתי עיירות[עריכה]

מה טעמא דרבי אלעזר (שאם נמצא בין שתי עיירות שתיהן מביאות עגלה ערופה)? דכתיב ומדדו את הערים אשר סביבות החלל.

בבבלי - טעמו שאפשר לצמצם (ששתי העיירות באותו מרחק) וקרובה ואפילו קרובות.

האם ערי מקלט מביאות עגלה ערופה[עריכה]

ערי מקלט מה הן? אין תימר (אם תאמר) למחלוקת ניתנו - מביאות עגלה ערופה, אין תימר לבית דירה ניתנו - אינן מביאות עגלה ערופה (פני משה: למחלוקת - שניתנו ללוויים להיות לחלקם ממש, לדירה - ניתנו ללוויים רק לדור. קרבן העדה: למחלוקת - השבטים נתנו אותם מחלקיהם, בית דירה - ניתנו לכל השבטים לדור בהן).

בבבלי - לא דן כלל בערי מקלט.

אנשי ציפורי הסתירו את החוטם מפני המלכות[עריכה]

הירושלמי כאן הובא גם ביבמות פט"ז ה"ג (פב:), ועיין מה שכתבנו שם.

ספיקות אם הגוף והראש של אותו האדם[עריכה]

היה מנדרן (מדרון) מיכן ומיכן (והראש בצד אחד של המדרון והגוף בצד השני), אנא אמר רישא אזל לחד אתר וגופא אזל לחד אתר (והם של אותו האדם), או הראש הזה אין לו גוף או הגוף (והגוף) הזה אין לו ראש (והם של שני בני אדם)? (ונשאר בספק). היה שוה (מקום שאינו מדרון), כל מקום שדרכו ליתזו - גוף אחד הוא, ואם לאו - הראש הזה אין לו גוף והגוף הזה אין לו ראש.

בבבלי - לא הובאו דינים אלו.

דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד[עריכה]

דרבי ישמעאל אמר כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד - נעקר מכללו והרי הוא בחידושו (אין לך בו אלא חידושו ולא לומדים מהכלל) וכו', דרבנין (רבנן) אמרין הרי הוא בכללו והרי הוא בחידושו (ולומדים מהכלל).

בבבלי - בברייתא די"ג מידות הגירסא בדעת רבי ישמעאל היא: לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, והדין שנאמר בירושלמי כאן הוא לגבי דבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר החדש. ולגבי כלל שיצא לדון בדבר חדש גם בבבלי זבחים מט. נחלקו כמו בירושלמי כאן. ושיירי קרבן דן בזה.

האם עגלה ערופה טהורה או טמאה כנבילה[עריכה]

חד סב שאל לרבנין (רבנן) דקיסרין: עריפתה מהו שתטהר טריפתה מטומאתה? אמרין ליה: ולאו מתניתא? השוחט ונמצא טריפה. אמר לון: מה אנן בעיין טריפה ואתון מייתו ליה שחוטה? אמרון ליה: לא כן אמר רבי ינאי דברי רבי מאיר אפילו טריפה חייב? ואמר לון: ומן הדא דרבי ינאי אתון מגיבין לי? (שאיני סובר כרבי ינאי).

בבבלי - זבחים ע: פשוט שעגלה ערופה טהורה.

עריפת העגלה ברוב שניים[עריכה]

וצריך לערוף בה שנים (שני סימנים) או רוב שנים? נישמעינה מן הדא, דאמר רבי זעירא רב יהודה בשם שמואל: עד מקום שהצואר כשר לשחיטה כנגדו העורף כשר למליקה, וכן הוא אמר אכן (דינו כמליקה שכשר ברוב שניים).

בבבלי - לא הובא.

האם הפסוק נאמר על ההורג או הנהרג[עריכה]

רבנין דהכא (חכמי ארץ ישראל) פתרין קרייא (מפרשים את הפסוק) בהורג - שלא בא על ידינו ופטרנוהו ולא הרגנוהו ולא ראינוהו והנחנוהו ועימעמנו על דינו. ורבנין דתמן (חכמי בבל) פתרין קרייא בנהרג - ולא בא על ידינו ופטרנוהו בלא הלוייה ולא ראינוהו והנחנוהו בלא פרנסה.

בבבלי - פשוט שהפסוק נאמר על הנהרג.

פסוקים שמתחלקים לשלושה וכ"א אמר חלק[עריכה]

והזקינים רוחצין את ידיהן במים על מקום עריפתה של עגלה ואומר ידינו לא שפכו את הדם הזה וגו', והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל, ורוח הקודש אומרת ונכפר להם הדם, שלשה מקריות נאמרו בעניין אחד מה שאמר זה לא אמר זה ומה שאמר זה לא אמר זה. כיוצא בדבר אתה אומר ותאמר הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה וכו'. כיוצא בדבר אתה אומר ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פירייה וכו'. כיוצא בדבר אתה אומר בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא וגו'.

בבבלי - לא הובא.

תלמיד שהביט בבעלת הבית, בדומה למעשה בישו[עריכה]

הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ו ה"ו (כח:), ועיין מה שכתבנו שם.

מקור לכך שהורגים את הרוצח גם לאחר העריפה[עריכה]

ויאות (נכון מה שכתוב במשנה שאם נמצא הרוצח אפילו אחר העריפה - הורגים אותו), מה כתיב ונכפר להם הדם ושתק? אלא אפילו כן ואתה תבער הדם הנקי מקרבך.

בבבלי - דין זה נלמד מהפסוק "ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכה".

שתי נשים ואיש כפלגא ופלגא[עריכה]

הירושלמי כאן הובא גם ביבמות פט"ו ה"ו (פ:), ועיין מה שכתבנו שם.

כל הזוגות ורבי עקיבא היו אשכולות[עריכה]

ולא עמד אשכול (מיוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן) עד שעמד רבי עקיבה. וכל הזוגות (אחר יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן) לא היו אשכולות? אלא אילו שימשו פרנסות (היו נשיא ואב בית דין, ופשוט שהיו אשכולות) ואלו לא שמשו פרנסות (רבי עקיבא לא היה נשיא ואב בית דין, וזהו החידוש שהיה אשכול).

בבבלי - לא הובא.

רבי יהודה בן בבא היה בלא דופי[עריכה]

כל הזוגות שעמדו משמת משה ועד שעמד יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסף בן יוחנן איש ירושלם איפשר ליתן בהן דופי, עד שעמד רבי יהודה בן בבא אי איפשר ליתן בהן דופי.

בבבלי - לא הובא.

היו מכים את הקרבנות ונעשו נבילות[עריכה]

את הנוקפין - אותן שהיו מכין על גבי העגל בין קרניו, אמר להן יוחנן כהן גדול: עד מתי אתם מאכילין את המזבח נבילות? ועמד ועשה להן טבעות.

בבבלי - הקשה ודחה שאינן נבילות אלא טריפות20. ובירושלמי מעשר שני (פ"ה ה"ה (לג:)) גרס "טרפות", בלי קושיא ודחייה.

מאיזו תקופה היו נשיא ואב בית דין[עריכה]

ובימיו (של יוחנן כהן גדול) אין צריך לשאול על הדמאי - שהעמיד זוגות (שישגיחו על הדמאי).

בבבלי - לא הובא. רא"פ פירש שיוחנן כהן גדול הוא שזה שתיקן שיהיו נשיא ואב בית דין, שהם נקראים זוגות, כבבלי חגיגה טז:, ושיירי קרבן הקשה עליו שהרי נשיא ואב בית דין היו כבר מימות משה.

בראשונה היה המעשר מתחלק לשלושה[עריכה]

בראשונה היה מעשר (פני משה: מעשר ראשון. קרבן העדה: מעשר עני) נעשה לשלשה חלקים: שליש למכרי כהונה ולוייה, ושליש לאוצר (צדקה), ושליש לעניים ולחבירים שהיו בירושלם.

בבבלי - לא הובא.

הטעם שבתחילה היה מותר לשיר בבתי משתאות[עריכה]

משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות וכו' - בראשונה היתה אימת סנהדרין עליהן ולא היו אומרים דברי נבלה בשיר, אבל עכשיו שאין אימת סנהדרין עליהן הן אומרים דברי נבלה בשיר.

בבבלי - לא הביא טעם לזה.

בי"ד של מעלה נפרעים ממנו וממשפחתו[עריכה]

בראשונה (שהסנהדרין היו מענישים את דובר הנבלה) לא היו נפרעין אלא מאותו האיש בלבד, אבל עכשיו (שבית דין של מעלה מענישים אותו) נפרעין ממנו וממשפחתו.

בבבלי - לא הובא.

מי הם נביאים הראשונים[עריכה]

משמתו נביאים הראשונים פסקו אורים ותומים - רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן: זה שמואל ודוד, רבי בא (אבא) בר כהנא בשם רב: זה גד ונתן, רבי ירמיה רבי שמואל בר יצחק בשם רב: זה ירמיה וברוך.

בבבלי - הביא שזה דוד שמואל ושלמה, דחה והסיק שאלו כל הנביאים חוץ מחגי זכריה ומלאכי.

השם תרשתא, התירו לו לשתות יין של גויים[עריכה]

הירושלמי דן בזה בקידושין פ"ד ה"א (מא:), ועיין מה שכתבנו שם.

למה נקרא שמו שמואל הקטן[עריכה]

ולמה נקרא שמו קטן? לפי שהוא מקטין עצמו, ויש אומרים לפי שמעט היה קטן משמואל הרמתי.

בבבלי - לא הובא.

זכוכית לבנה[עריכה]

הירושלמי דן בזה בסוכה פ"ד ה"ו (כא.), ועיין מה שכתבנו שם.

זריזות מביאה לידי נקיות[עריכה]

הירושלמי דן בזה בשבת פ"א ה"ג (ח:), ועיין מה שכתבנו שם.

אשת ר"ע מכרה את שערה בשביל שילמד[עריכה]

הירושלמי כאן הובא גם בשבת פ"ו ה"א (לד.), ועיין מה שכתבנו שם.

הטעם לאיסור חכמה יוונית[עריכה]

שאלו רבי יהושע: מהו שילמד אדם את בנו יוונית? אמר להן: ילמדינו בשעה שאינה לא יום ולא לילה, דכתיב והגית בו יומם ולילה (ולכן אסור ללמדה כלל). מעתה אסור לאדם ללמד את בנו אומנות בגין דכתיב והגית בו יומם ולילה, והתני רבי ישמעאל ובחרת בחיים זו אומנות! רבי בא (אבא) בריה דרבי חייה בר בא (אבא) בשם רבי יוחנן: מפני המסורות (אלא טעם האיסור שמא ימסור לגויים סודות, כמו המעשה בבבלי).

בבבלי - מובאת רק המסקנה, שגזרו על כך משום זקן שמסר סוד לגויים21. אמנם במנחות צט: יש דעה שאסור ללמוד חכמה יוונית משום והגית בו יומם ולילה22.

מותר ללמד את בתו יוונית[עריכה]

מותר לאדם ללמד את בתו יוונית מפני שהיא תכשיט לה.

בבבלי - לא הובא.

מקור ללימוד אומנות[עריכה]

הירושלמי כאן הובא גם בקידושין פ"א ה"ז (יט.), ועיין מה שכתבנו שם.

קטונתא - תמציתן של צדיקים וחסידים[עריכה]

משמת רבי יוסי חסידא ורבי יוסי קטונתא פסקו אנשי חסידות. ולמה נקרא קטונתא, שהיה תמציתן של צדיקים ושל חסידים.

בבבלי - גירסת המשנה היא "משמת רבי יוסי קטנתא פסקו חסידים, ולמה נקרא שמו קטנתא שהיה קטנתא של חסידים", ופירש רש"י (ד"ה קטנותם) שהיה מקטניהם של החסידים וסופן. ובירושלמי בבא קמא (פ"ג ה"ז (טז.)) גרס כגירסת הבבלי כאן.

נגנז ספר החכמה ופסקה הבינה[עריכה]

משמת רבי אליעזר נגנז ספר החכמה וכו' משמת רבי יוסי פסקה הבינה וכו'.

בבבלי - הלשון: משמת רבי אליעזר נגנז ספר תורה, ורבי יוסי לא הוזכר בעניין זה כלל. שאר התנאים שמתו הוזכרו בבבלי כמו בירושלמי.

הלשון "רוח הקודש" במקום "שתשרה שכינה", בית גדיא[עריכה]

מעשה שנכנסו זקינים לעליית בית גדיא ביריחו, ויצאת בת קול ואמרה להן: יש ביניכם שניים ראוין לרוח הקודש והלל הזקן אחד מהן, ונתנו עיניהן בשמואל הקטן (שהוא השני). ושוב נכנסו זקינים לעליה ביבנה ויצאה בת קול ואמרה להן: יש ביניכם שנים ראויין לרוח הקודש ושמואל הקטן אחד מהן, ונתנו עיניהן ברבי אליעזר, והיו שמחין שהסכימה דעתן לדעת המקום (שהבת קול השנייה גילתה שצדקו בדעתם ששמואל הקטן הוא זה שראוי לרוח הקודש. ובעבודה זרה פ"ג ה"א (יח:) וכן בהוריות פ"ג ה"ה (יט:) הגירסא: שהסכימה דעתן לדעת רוח הקודש).

בבבלי - הובא אותו מעשה בכמה שינויים: במקום ראוי לרוח הקודש כתב שראוי להשראת שכינה23 (ורק בתחילת המעשה כתב שנסתלקה רוח הקודש מישראל), והבת קול לא הזכירה שום שם, אלא "יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה" והוסיף "אלא שאין דורו זכאי לכך". והבבלי הביא רק את הלל הזקן ושמואל הקטן (ולא את רבי אליעזר). כמו כן בבבלי במקום "בית גדיא" שם המקום "בית גוריא".

מעשה שהקריבו את התמיד בארבע שעות[עריכה]

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ד ה"א (ל.), ועיין מה שכתבנו שם.

התירו לבית רבי מראה, תספורת ויוונית[עריכה]

הירושלמי דן בזה בשבת פ"ו ה"א (לד.), ועיין מה שכתבנו שם.

1 דרך הבבלי במקומות רבים לפתוח מסכתות בסוגיות שאינן הלכתיות, כגון לשון המשנה וסדר המשנה, אך הירושלמי פותח מייד בסוגיא הלכתית. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎עג‎.

2 דרך הירושלמי לדמות סוגיות בנושאים שונים יותר מהבבלי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סד‎.

3 דרך הבבלי במקומות רבים לדחות את מסקנות הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סב‎.

4 כדרך הירושלמי להאריך יותר במעשים מאשר הבבלי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎לד‎.

5 כדרך הירושלמי להביא טעם אגדתי, והבבלי ממעט בטעמים כאלה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎לג‎.

6 מצאנו בעוד מקומות שהירושלמי מיקל יותר במחיקת שמות הקודש. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎יט‎.

7 מצאנו שאלה זאת בעוד מקומות בירושלמי, והבבלי לא הביאה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎עב‎.

8 דרך הבבלי להרבות בסגולות ודרך הירושלמי להמעיט בכך. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎מו‎.

9 דרך הירושלמי לנקוט לשון חיובית (עולה לחדשיו) במקום שלילית בבבלי (לא כלו לו חדשיו). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎עו‎.

10 הירושלמי מספר יותר על מסירות נפש (שצם). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎לז‎.

11 דרך הירושלמי למעט בלימודים מן הלמד (מדבר שאינו מפורש אלא הוא עצמו נלמד ממקום אחר), והבבלי לומד כך במקומות רבים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סז‎.

12 דרך הירושלמי להאריך יותר בחישובים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎פא‎.

13 בכמה מקומות הירושלמי דן בשנים שכבשו וחילקו, והבבלי לא דן בזה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎לט‎.

14 מצאנו שלירושלמי דין עזרת נשים כדין המקדש, ולבבלי לא. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎כב‎.

15 דרך הירושלמי להאריך יותר בחישובים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎פא‎.

16 הירושלמי דן במקומות רבים בחשיבות יישוב ארץ ישראל, והבבלי מזכיר זאת פחות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎לח‎.

17 מצאנו בעוד מקום שהירושלמי מביא שלא מפרסמים את החוטאים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎נט‎.

18 שיטת הירושלמי להתחשב בכך שיתכן ויקרה נס, והבבלי לא מתחשב בכך. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎מד‎.

19 בכמה מקומות הירושלמי דן בשנים שכבשו וחילקו, והבבלי לא דן בזה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎לט‎.

20 דרך הבבלי במקומות רבים לדחות את מסקנות הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סב‎.

21 בכמה מקומות הבבלי מביא מייד את מסקנת הירושלמי בלי ההו"א שהובאה בירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סג‎.

22 ייתכן שקשור בכך שדרך הירושלמי להחשיב יותר את לימוד האומנות, ולכן למסקנת הירושלמי אין בכך איסור ביטול תורה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎לו‎.

23 בבבלי מובאות גם אגדות על השכינה, ובירושלמי כמעט ואין אגדות כאלה, ובכלל הירושלמי ממעט להזכיר את השכינה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎מט‎.

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=אמרי_במערבא/מסכת_סוטה&oldid=2798442"