ירושלמי סוטה ד ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< | ירושלמי · מסכת סוטה · פרק ד · הלכה ד | >>

הקטע המקביל ב: משנה · ירושלמי · בבלי


הלכה ד משנה[עריכה]

אשת כהן שותה ומותרת לבעלה אשת סריס שותה על ידי כל העריות כולן מקנין חוץ מן הקטן וממי שאינו איש

הלכה ד גמרא[עריכה]

דלכן מה אנן אמרין שתת ולא בדקו אותה המים טהורה היא אני אומר הזכות תולה לה ניחא כמאן דאמר הזכות תולה ואינה ניכרת ברם כמאן דמר הזכות תולה וניכרת אמר רבי יצחק כן אנן קיימין כששתת ולא היו המים בודקין אותה שלא תאמר הואיל ואין המים בודקין באנוסה אלא במפותה וזו אנוסה היא מה אנוסה שבכהונה כרצון שבישראל לפום כן צריך מימר מותרת לביתה ומניין שאונסין פוסלין בכהונה באשת איש מה אם שרצים הקלים עשה בהן את האונס כרצון סוטה חמורה לא כל שכן תני ר יעקב בר אידי קומי רבי יונתן (במדבר ה) ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת פרט לאונסין מה את שמע מינה אמר ליה מה תחת אישך לרצון אף כאן לרצון (שם) והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת ויש לך תפוסה בישראל והיא אסורה ואי זו זו זו שתחילתה ברצון וסופה באונס ויש לך שאינה תפוסה בישראל והיא מותרת ואי זו זו זו שתחילת באונס וסופה ברצון כהדא איתתא אתת לגביה רבי יוחנן אמרה ליה נאנסתי אמר לה ולא ערב לך בסוף אמרה ליה ואם יטבול אדם אצבעו בדבש ויתננה לתוך פיו ביום הכיפורים שמא אינו רע לו ובסוף אינו ערב לו וקיבלה ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת <פרט> [לרבות] לאשת סריס ויתן איש בך את שכבתו לרבות את הסריס חוץ מן הקטן וממי שאינו איש