שולחן ערוך חושן משפט/הלכות דיינים
מתוך: שולחן ערוך חושן משפט א (עריכה)
שולחן ערוך · חושן משפט · סימן א | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור חושן משפט ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
מינוי השופטים בארץ ובחוצה לארץ
א • ב • ג • ד • ה • ו
בזמן הזה דנים הדיינים דיני הודאות והלוואות וכתובות אשה וירושות ומתנות ומזיק ממון חבירו, שהם הדברים המצויים תמיד ויש בהם חסרון כיס.
אבל דברים שאינם מצויים, אף על פי שיש בהם חסרון כיס, כגון בהמה שחבלה בחברתה; או שאין בהם חסרון כיס, אף על פי שהם מצויים, כגון תשלומי כפל, וכן כל הקנסות שקנסו חכמים, כתוקע לחבירו (פירוש, שתוקע בקול באוזנו ומבעיתו), וכסוטר את חבירו (פירוש, מכה בידו על הלחי), וכן כל המשלם יותר ממה שהזיק, או המשלם חצי נזק, אין דנין אותו אלא מומחים הסמוכים בארץ ישראל. חוץ מחצי נזק צרורות, מפני שהוא ממון ואינו קנס.
אדם שחבל בחבירו, אין מגבין דיינים שאינם סמוכים בארץ ישראל נזק צער ופגם ובושת וכופר; אבל שבת וריפוי מגבין.
- הגה: ויש אומרים, שאף ריפוי ושבת אין דנין (טור בשם הרא"ש). ולא ראיתי נוהגין לדקדק בזה, רק כופין החובל לפייס הנחבל, ולקונסו כפי הנראה להם (דרכי משה לדעת מהרא"י בפסקיו סימן ר"ח), וכמו שיתבאר בסמוך בסעיף ה'.
בהמה שהזיקה את האדם- אין גובין נזקו דיינים שאינם סמוכין בארץ ישראל, מפני שהוא דבר שאינו מצוי. אבל אדם שהזיק בהמת חבירו- משלם נזק שלם בכל מקום ; וכן בהמה שהזיקה בשן ורגל, הואיל והיא מועדת (להן) מתחילתה, הרי זה דבר מצוי ומגבין אותו דיינים שאינם סמוכים בא"י. וכן מי שגנב או גזל- מגבין אותו ממנו הקרן בלבד.
- הגה: ויש אומרים דווקא גזלות דשכיחי, כגון: כפר בפקדון וכדומה, אבל גזילה ממש לא שכיחא ואין דנין אלא אם כן הגזילה קיימת- מחייבין להחזירה (נ"י פרק החובל).
דיני דגרמי וכן דין המוסר - דנין אותן דיינים שאינם סמוכים בארץ ישראל.
- הגה: עדים שהעידו עדות שקר והוזמו והוציאו ממון על פיהם וא"א למיהדר - דנין אותן ומחייבין אותן לשלם (מרדכי ריש פרק החובל) ועיין לקמן סימן כט ס"ב.
אע"פ שדיינים שאינם סמוכים בארץ ישראל אינן מגבין קנסות - מנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו. וכיון שיתן לו שיעור הראוי לו - מתירין לו (בין נתפייס בעל דינו בין לא נתפייס). וכן אם תפס הניזק שיעור מה שראוי ליטול - אין מוציאין מידו.
- הגה: ואם יאמר הניזק: "שומו לי נזקי, שאדע עד כמה אתפוס" - אין שומעין לו; אלא אם כבר תפס - שמין לו, ואומרים לו: "כך וכך תחזיק, וכך וכך תחזיר" (טור בשם הרא"ש פרק החובל וספ"ק דב"ק). וכל זה דווקא קנסות הכתובים, אבל קנסות שבאים חכמים לקנוס מעצמם על תקנתן - גובין בכל מקום. וכמו שיתבאר בסימן ב' (מרדכי ס"פ השולח).
המבייש בדברים - מנדין אותו עד שיפייסנו כראוי לפי כבודו.
- הגה: ועיין לקמן סימן ת"כ סעיף ל"ח, ועיין לקמן סימן ב' - אם נתחייב לו מלקות, אם יכול לפדות עצמו בממון.
מתוך: שולחן ערוך חושן משפט ב (עריכה)
<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן ב | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור חושן משפט ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
כל בית דין אפילו אינם סמוכין בארץ ישראל אם רואים שהעם פרוצים בעברות (והוא לצורך שעה) (טור) דנין בין מיתה בין ממון בין כל דיני עונש ואפילו אין בדבר עדות גמורה ואם הוא אלם חובטים אותו על ידי עכו"ם (ויש להם כח להפקיר ממונו ולאבדו כפי מה שרואים לגדור פרצות הדור) (טור בשם הרמב"ם בפרק כ"ד מסנהדרין) וכל מעשיהם יהיו לשם שמים ודוקא גדול הדור או טובי העיר שהמחום בית דין עליהם.
- הגה: וכן נוהגין בכל מקום שטובי העיר בעירן כב"ד הגדול מכין ועונשין והפקרן הפקר כפי המנהג אע"פ שיש חולקין וס"ל דאין כח ביד טובי העיר באלה רק להכריח הציבור במה שהיה מנהג מקדם או שקבלו עליהם מדעת כולם אבל אינן רשאין לשנות דבר במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי או להפקיע ממון שלא מדעת כולם (מרדכי פרק הגוזל בתרא) מ"מ הולכין אחר מנהג העיר. וכ"ש אם קבלום עליהם לכל דבר כן נ"ל (ועיין בי"ד סימן רכ"ח דיני תקנות וחרמי צבור).
- כתבו האחרונים בתשובותיהם דמי שנתחייב מלקות יתן ארבעים זהובים במקום מלקות (מהרי"ו סי' קמ"ז ומהר"ם מריזבורק) ולאו דינא קאמר אלא שהם פסקו כך לפי שעה אבל ביד הב"ד להלקותו או ליטול ממון כפי ראות עיניהם לפי הענין למיגדר מלתא (ועיין לקמן ריש סי' תכ"ה בהג"ה):
מתוך: שולחן ערוך חושן משפט ג (עריכה)
<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן ג | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור חושן משפט ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד
אין בית דין פחות מג' וכל שלשה נקראים בית דין אפילו הדיוטות (דאי אפשר דלית בהו חד דיודע סברות בדינים אבל אי לית בהו חד דידע פסילי לדון (טור בשם אביו הרא"ש ריש סנהדרין) ומ"מ יכולי' לקבל הטענות ולשלחם לפני מורה) (מהר"ם פאדווא"ה סי' מ"ג) והם דנים את האדם בעל כרחו אם הנתבע מסרב לירד לדין או שאינו רוצה לדון עם התובע בעירו אבל אם רוצה לדון עמו בעירו אלא שאינו חפץ בג' שבירר התובע אז זה בורר לו א' וזה בורר לו אחד:
- הגה: כדקלמן סי' י"ג. ונ"ל דוקא בדיינים שאינם קבועים אבל אם דיינים קבועים בעיר לא יוכל לומר לא אדון לפניהם אלא בזה בורר וכן נוהגין בעירנו ועיין לקמן סי' כ"ב סוף סעיף א':
פחות משלשה אין דיניהם דין אפי' לא טעו אא"כ קבלום בעלי דינים או שהוא מומחה לרבים:
- (ובזמן הזה אין דנין דין מומחה לרבים שידון ביחידי בע"כ של אדם) (מהרי"ו סי' קמ"ז)
כל שאינם שלשה (ולא קיבלום עליהם ואינם מומחים לרבים) (טור) אפי' הם סמוכים בא"י הודאה שמודים בפניהם כמי שמודה חוץ לבית דין ויכולים להחליף טענותיהם שטענו בפניהם והכופר בפניהם ואח"כ באו עדים לא הוחזק כפרן אבל השלשה אע"פ שאינם סמוכים ההודאה בפניהם כהודאה בבית דין וכן בכופר ואח"כ באו עדים הוחזק כפרן ואינו יכול לחזור ולטעון:
אע"פ שיחיד מומחה לרבים מותר לו לדון יחידי מצות חכמים שיושיב עמו אחרים:
אע"פ שבית דין של שלשה בית דין שלם הוא כל זמן שהם רבים הרי זה משובח ומוטב שיחתוך הדין בי"א מבעשרה וצריך שיהיו כל היושבים בבית דין ת"ח וראויים ואסור לאדם חכם שישב בדין עד שידע עם מי יושב שמא ישב עם אנשים שאינם הגונים ונמצא בכלל קשר בוגדים לא בכלל בית דין מי שאינו מומחה ולא קבלוהו עליו בעלי דינים אע"פ שנטל רשות מראש הגולה אין דינו דין אפי' לא טעה וכל א' מבעלי דינים אם רצה חוזר ודן בפני בית דין:
- הגה: רשות שנותן המלך עכו"ם בזמן הזה אינו כלום ומיהו אם קבלוהו הקהל ע"פ כתב המלך יכול לדין (טור) וי"א דאם גמיר וסביר מהני ליה רשות המלך (ריב"ש סי' רע"א) או השר הממונה בעירו דזהו בכלל דינא דמלכותא להושיב דיינים ושופטים מי שירצה ומ"מ מי שעושה זה בלא רשות הקהל מצער הצבור ועתיד ליתן את הדין (תשובת רשב"א סי' תרל"ז):
מתוך: שולחן ערוך חושן משפט ד (עריכה)
<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן ד | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור חושן משפט ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
יכול אדם לעשות דין לעצמו. אם רואה שלו ביד אחר שגזלו יכול לקחתו מידו. ואם האחר עומד כנגדו יכול להכותו עד שיניחנו (אם לא יכול להציל בענין אחר) (טור). אפילו הוא דבר שאין בו הפסד אם ימתין עד שיעמידנו בדין. והוא שיכול לברר ששלו הוא נוטל כדין.
מכל מקום אין לו רשות למשכנו בחובו.
(הגה: מטעם שיתבאר לקמן סימן צ"ז סעיף ו'. ויש אומרים דוקא בחובו ממש אבל אם חייב לו בלא הלואה או שאין צריך למשכנו כי הוא כבר אצלו בפקדון או מצאו ביד אחר -- מותר לתפסו (ריב"ש סי' שצ"ו). ויש אומרים דלא אמרינן עביד אינש דינא לנפשיה רק בחפץ המבורר לו שהוא שלו כגון שגזלו או רוצה לגזלו או רוצה להזיקו יכול להציל שלו, אבל אם כבר נתחייב לו מכח גזילה או ממקום אחר לא (מרדכי ונ"י פ' המניח).
ודוקא הוא בעצמו יכול למעבד דינא לנפשיה אבל אסור לעשות ע"י העכו"ם (תרומת הדשן סי' ש"ד). מיהו אם עבר ועשה ע"י השרים -- אם לא היה יכול להציל שלו בענין אחר -- מה שעשה עשוי (ע' במהרי"ק שורש קס"א).
יש אומרים דלא מיקרי עביד דינא לנפשיה אלא כשמזיק לחבירו כגון שמכהו, ולכן לא יוכל לעשות אלא אם כן יוכל לברר שהוא שלו, אבל תפיסה בעלמא שתפסו למשכון יכול לעשות בכל ענין ויורד אח"כ עמו לדין (מהרי"ק שורש קס"א).
וכל זה מיירי ביחיד נגד יחיד. אבל יחיד נגד רבים והוא מבני העיר עבדי דינא לנפשייהו אם יודעים שהדין עמהם אע"פ שאין יכולים לברר לפני בי"ד כי אינם יכולים להעיד שכולן נוגעין בדבר (תשו' הרא"ש כ"ו סי' כ"ו) עיין בסי' ז' סעיף י"ב וסי' ל"ז. ואם יש חלוקים וטענות ביניהם -- הקהל נקראים מוחזקים לגבי היחיד וצריך לתת להם משכון קודם שירדו עמו לדין (מרדכי פ' המוכר פירות וס"פ לא יחפור). והא דנקראים מוחזקים לגבי יחיד דוקא בענייני מסים אבל לא בשאר דברים. ומ"מ צריך לתת משכון קודם לדין עמו (תרומת הדשן סי' שמ"א).
וכל זה כשאין היחיד תלמיד חכם. אבל אם הוא ת"ח שתורתו אומנתו ויש לו דין בזה מחמת מסים -- אין צריך לתת להם משכון וגם אינם נקראים מוחזקים נגדו (מוהר"ם מריזבורק) ומותר לכוף בענייני מסים ע"י עכו"ם ולהפסידו אם אינם יכולים להוציא ממנו המס בענין אחר (מהרי"ק שורש י"ז וכ"ז):
מתוך: שולחן ערוך חושן משפט ה (עריכה)
<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן ה | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור חושן משפט ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה
אסור לדון בשבת וי"ט ואם עבר ודן דינו דין:
אין דנין בע"ש ובעי"ט ואם הזמינו לבעל דין לבא לב"ד א"צ לבא ואפילו הזמינו לבא אחר שבת ויו"ט ולא בא אין קונסין אותו:
- הגה: ויש מי שכתב דעכשיו בזמן הזה דנין בערב שבת ובערב י"ט משום בטול מלמדין ודוקא לענין ממון יש להקל דהפקר ב"ד הפקר אבל בדבר איסור אין להקל (ת"ה סי' רכ"ד והגהות סמ"ק) ונ"ל דדוקא דרך אקראי לפעמים אבל אין קובעים ב"ד בערב שבת ובעיו"ט וכן נוהגין:
אין קובעין זמן בניסן ותשרי למי שאינו בעיר לבא לדון אבל אם הזמינו בניסן ותשרי לבא אח"כ קונסין אותו אם לא בא:
- הגה: וי"א דאין לקבול בבית הכנסת בניסן ולא בימים נוראים אפי' על בני כפרים שבאו למנין אלא קבעינן להו זמנא אחר הרגל ואם יש דחייה ורמאות דנין לאלתר (מרדכי ר"פ הגוזל בתרא והגהות מיימוני) ויש מקומות שנהגו שאם התחילו לדון קודם ניסן ותשרי קבעינן זמנא אף בהם והיכא דנהוג נהוג (פסקי מהרא"י סימן ר"ז):
אין דנין בלילה בתחלת דין אבל אם התחילו לדון דיני ממונות ביום גומרין בלילה. (וי"א דאם עברו ודנו בלילה דיניהם דין) (רשב"ם):
זמן ישיבת הדיינים מהבקר עד סוף שעה חמישית. (מכאן ואילך אין צריכים לישב) (טור):
אין יושבין בדין מתחלת שעה שביעית אפי' לגמור הדין עד שיתפללו תפלת המנחה. ואם התחילו אפי' תחלת דין (אין) מפסיקין אפי' לכשיגיע זמן מנחה קטנה ובלבד שיהיה להם שהות להתפלל אחר שיגמרו הדין.
- (ואם ישבו סמוך למנחה קטנה -- מפסיקין) (טור):
מאימתי הוי התחלת הדין משיתחילו בעלי דינים לטעון או שנתעטפו הדיינים.
- (ועיין בא"ח סי' רל"ב):
מתוך: שולחן ערוך חושן משפט ו (עריכה)
<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן ו | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור חושן משפט ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
אין הדיינים יושבים לדון בדין פחות משוה פרוטה. ואם הוזקקו לשוה פרוטה -- גומרים דינם אפילו לפחות משוה פרוטה.
מתוך: שולחן ערוך חושן משפט ז (עריכה)
<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן ז | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור חושן משפט ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב
ב"ד של ג' שהיה אחד מהם גר הרי זה פסול לדון לישראל אא"כ היתה אמו (או אביו) (? מרדכי בשם תוס' פ"ב מ"ח) מישראל וגר דן את חבירו הגר אע"פ שאין אמו מישראל (וע' בי"ד סי' רס"ט):
ממזר ואפי' שלשתן ממזרים הרי אלו כשרים לדון לכל וכן אם היה כל אחד מהם סומא באחת מעיניו כשר אבל הסומא בשתי עיניו פסול:
יש אומרים שאינו ראוי לדון אלא מבן י"ח ומעלה והביא שתי שערות ויש אומרים דמבן י"ג ומעלה כשר ואפילו לא הביא שתי שערות.
אשה פסולה לדון.
יש אומרים דשתויי יין מותרים לדון דיני ממונות אין עד נעשה דיין ודוקא עד שמעיד כגון אם העיד א' מהדיינים בפני חבריו על מעשה שראה אינו יכול להצטרף עמהם לדון על אותו מעשה אבל אם אינו מעיד כגון שהג' דיינים ראו המעשה אפי' כוונו ראייתן בתורת עדות אם ראוהו ביום נעשים דיינים ודנים על המעשה ההוא אבל אם ראוהו בלילה אין דנין ע"פ עצמן אבל בעדות אחרים דנין ואם הוזמנו להעיד אף בעדות אחרים אין דנין וי"א שאף בהוזמנו להעיד דנים בעדות אחרים.
- (וכל זה בדין דאורייתא אבל בדבר דרבנן עד נעשה דיין) (תוס' פ"ב דכתובות ונ"י שם ופ' אד"מ):
מי שתובעין אותו לדון לפני דיין שקטן ממנו אין הדיין יכול לכופו לילך לפניו אלא מכנפי מאן דאיכא התם מחכימי ומעיינים בינייהו:
אסור לאדם לדון למי שהוא אוהבו אע"פ שאינו שושבינו ולא ריעו אשר כנפשו ולא למי ששונאו אע"פ שאינו אויב לו ולא מבקש רעתו אלא צריך שיהיו השני בעלי הדינים שוים בעיני הדיינים ובלבם ואם לא היה מכיר את שום אחד מהם ולא את מעשיו אין לך דיין צדיק כמוהו:
- הגה: ומיהו אם דנו דיניהם דין (הגהות אשר"י ריש סנהדרין) וי"א דבשונאו ממש דהיינו שלא דבר עמו שלשה ימים מתוך איבה או אוהבו ממש דהיינו שושבינו וריעו באלו אין דיניהם דין (טור) וי"א דכל שאינו אוהבו או שונאו ממש מותר לדונו ואינו אלא מדת חסידות להחמיר שלא לדונו ולכן מותר להיות דיין כשזה בורר לו א' וזה בורר לו א' (עיין לקמן ריש סימן י"ג), כי כל א' בורר לו אוהבו.
- וכ"ש שהרב יכול להיות דיין לתלמידו (מהרי"ק שורש ט"ז) ואפ' ב"ד הפסול לדון משום אהבה ושנאה יכול להושיב דיינים אחרים כשרים שידונו (פסקי מהר"י סי' רנ"ח ומהרי"ק שורש כ"א) מי שאומר על הדיין שהוא שונאו או אוהב בעל דינו אינו נאמן וצריך ראיה לדבריו (טור) המנדה חבירו משום שזלזל בכבודו יכול לדונו אח"כ מאחר שאינו שונאו וע' לקמן סי' ל"ג סעיף ו':
שני ת"ח השונאים זה את זה אסורים לישב בדין יחד שמפני השנאה שביניהם דעת כל אחד מהם לסתור דברי חבירו:
כל הפסולים (להעיד) מחמת קורבה או מחמת עבירה -- פסולים לדון
- (ועיין לקמן סי' ל"ג ול"ד פרטי הפסולים לענין עדות וה"ה לענין דיינות שהדיינים לא יהיו קרובים זה לזה ולא לעדים) (ר"ן פ"ב דכתובות ותשובת רשב"א סי' תש"ץ) (עיין לקמן סי' ל"ג סעיף י"ז):
דיין שיודע בחבירו שהוא גזלן או רשע אין לו להצטרף עמו:
ב"ד של ג' צריך שיהיה בכל אחד מהם ז' דברים חכמה ענוה יראה שנאת ממון אהבת האמת אהבת הבריות להם בעלי שם טוב.
- (ועיין לקמן סי' ח' סעי' א'):
כל דבר שיש לדיין בו צד הנאה אינו יכול לדון עליו לפיכך בני העיר שנגנב ס"ת שלהם אין דנין אותו בדייני אותה העיר אא"כ יש להם ס"ת אחר והאומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין בדייני אותה העיר (ועיין לעיל סי' ד' דאם חד מחזיק בשלהם עבדי דינא לנפשייהו ועיין לקמן סי' ל"ז סעיף י"ט וסעיף כ' מאלו הדינים).
ולפיכך עסקי המס אין דנין בדייני אות' העיר מפני שיש להם או לקרוביהם חלק בו (ואם הוא מס פרטי כגון שאינו נוהג אלא זמן קצוב יכולין קצת מן הקהל להסתלק ושלא יהיה להם הנאה מזה ודיינין) (תשו' הרא"ש כ"ו סי' י"ח כת' דלא מהני סילוק ובכלל צ"ט כתב דמהני וצריך לחלק בין מס פרטי) ואם עשו תקנה או שיש מנהג בעיר שדייני העיר ידונו אף על ענין המסים דינם דין.
- (ועיין לקמן סוף סימן ל"ז סעיף כ"ב מזה):
מתוך: שולחן ערוך חושן משפט ח (עריכה)
<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן ח | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור חושן משפט ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה
כל המעמיד דיין שאינו הגון ואינו חכם בחכמת התורה ואינו ראוי להיות דיין אע"פ שהוא כולו מחמדים ויש בו טובות אחרות הרי זה שהעמידו עובר בל"ת:
- הגה: ואסור להעמיד ע"ה לדיין על סמך שישאל כל פעם לחכם (ב"י) ועיירות שאין בהם חכמים הראוים להיות דיינים או שכולן עמי הארץ וצריכים להם דיינים שישפטו ביניהם שלא ילכו לפני ערכאות של עכו"ם ממנים הטובים והחכמים שבהם (לדעת אנשי העיר) אע"פ שאינם ראויים לדיינים וכיון שקבלו עליהם בני העיר אין אחר יכול לפוסלן וכן כל צבור יכולין לקבל עליהם ב"ד שאינם ראוים מן התורה (ב"י בשם תשו' הרשב"א) וכל דיין המתמנה בשביל כסף או זהב אסור לעמוד לפניו ולא עוד אלא שמצוה להקל ולזלזל בו (ועיין לעיל סוף סימן ג'):
צריכים הדיינים לישב באימה וביראה בעטיפה ובכובד ראש ואסור להקל ראש ולישב לספר בדבר בטלה בב"ד ויראה הדיין כאילו חרב מונחת לו על צוארו וכאלו גיהנם פתוח לו מתחתיו וידע את מי הוא דן ולפני מי הוא דן ומי הוא עתיד להפרע ממנו אם נוטה מקו הדין וכל דיין שאינו דן דין אמת גורם לשכינה שתסתלק מישראל וכל דיין שנוטל ממון מזה ונותנו לזה שלא כדין הקב"ה נוטל ממנו נפשות וכל דיין שדן דין אמת לאמתו אפי' שעה אחת כאילו תיקן כל העולם כולו וגורם לשכינה שתשרה בישראל. (שמא יאמר הדיין מה לי לצרה הזאת תלמוד לומר "ועמכם בדבר המשפט" -- אין לדיין אלא מה שעיניו רואות) (טור):
דרך חכמים הראשונים בורחים מלהתמנות ודוחקים עצמם הרבה שלא לישב בדין עד שידעו שאין שם ראוי כמוהו ושאם ימנעו עצמם מהדין תתקלקל השורה ואעפ"כ לא היו יושבים בדין עד שהיו מכבידים עליהם העם והזקינים ומפצירים בם:
אסור לדיין להתנהג בשררה וגסות על הצבור אלא בענוה ויראה וכל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים אינו רואה בן ת"ח לעולם וכן אסור לנהוג בהם קלות ראש אע"פ שהם עמי הארץ ולא יפסיעו על ראשי עם קודש וצריך שיסבול טורח הצבור ומשאם ומצוה על הצבור לנהוג כבוד בדיין ויהיה אימתו עליהם וגם הוא לא יתבזה ולא ינהוג קלות ראש לפניהם שכיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור לו לעשות מלאכה בפני ג' כדי שלא יתבזה בפניהם וק"ו שאסור לו לאכול ולשתות (ולהשתכר טור) בפני רבים.
- (כל דיין שאין לו מי שישמשנו אסור לו לקבל להיות דיין) (הגה"מ פכ"ה דסנהדרין):
אף בשליח ב"ד אסור לנהוג קלות ראש והמצערו יש רשות לב"ד להכותו מכת מרדות והשליח נאמן כשנים להעיד שביזהו כדי לנדותו:
- הגה: והשליח ב"ד יכול להגיד לב"ד ואין בזה משום לשון הרע (מיימוני פכ"ה דסנהדרין וגמ' פ' אלו מגלחין) וכן יכול בעצמו לעשות דין במסרב בו להכותו (וכן) אם הזיקו (בממונו) פטור (ר"י נתיב ל"א חלק ב' ונ"י ריש פרק המניח). ועיין לקמן ריש סימן י"א:
מתוך: שולחן ערוך חושן משפט ט (עריכה)
<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן ט | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור חושן משפט ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח
מאוד מאוד צריך הדיין ליזהר שלא ליקח שוחד אפי' לזכות את הזכאי ואם לקחו צריך להחזירו כשיתבענו הנותן וכשם שהלוקחו עובר בלא תעשה כך הנותנו עובר בלפני עור לא תתן מכשול ולא שוחד ממון בלבד אלא אפי' שוחד דברים וכל דיין ששאל שאלה פסול לדון לזה שהשאילו במה דברים כשלא היה לו לדיין להשאיל אבל היה לו להשאיל כשר שהרי גם זה שואל ממנו:
- הגה: ודוקא ברגיל לשאול ממנו אבל באקראי בעלמא ולא מוכח שעושה משום הדין לא (מהרי"ק שורש י"ז):
אם קדם התובע ושלח מנחה לדיין קודם שיזמין לנתבע לדין אין הנתבע יכול לפוסלו אא"כ הדיין רוצה לחשוך עצמו מאותו דין ממדת חסידותו (כגון שיודע שנתקרב דעתו לזה) (טור):
נהגו לעשות לב"ד קופה שפוסקין ממון לפרנסת ב"ד ומגבין אותה בתחלת השנה או בסופה ואין בו משום תורת שוחד ותורת אגרא כי חובה על ישראל לפרנס דייניהם וחכמיהם וגם אם יש נדבות או הקדישות סתם לוקחים מהם:
- הגה: ויותר טוב לגבות מתחלת השנה שיהא מוכן להם כדי שלא יצטרכו להחניף או להחזיק טובה לשום אדם (טור):
כל דיין שיושב ומגדיל שכר לסופרים ולשמשים הרי זה בכלל הנוטים אחרי הבצע:
הנוטל שכר לדון כל דיניו שדן בטלים אלא א"כ ידוע שלא נטל בהם שכר ואם אינו נוטל אלא שכר בטילתו מותר והוא שיהיה ניכר לכל שאינו נוטל אלא שכר בטלתו כגון שיש לו מלאכה ידועה לעשות בשעה שיש לו לדון אומר לבעלי הדין תנו לי שכר פעולה של אותה מלאכה שאתבטל ממנה והוא שיקבל משניהם בשוה אבל אם אינו ניכר כגון (שאין לו מלאכה ידועה אלא) שאומר שמא יזדמן לי שכר בקניית סחורה וסרסרות ובשביל זה מבקש שכר אסור. (עיין לקמן סי' ל"ד סעי' י"ח):
אין לדיין להניח לתלמיד בור שישב לפניו שלא ישא ויתן עמו ויטה מדרך האמת:
תלמיד היושב בפני רבו ורואה זכות לעני והרב רוצה לחייבו -- חייב ללמד עליו זכות, ואם שותק עובר משום "מדבר שקר תרחק" (שמות כג, ז):
תלמיד היושב לפני רבו ורואה שטועה בדין אל יאמר אשתוק עד שיגמור הדין ואסתרנו ואחזור ואבננו כדי שיקרא על שמי אלא יאמר לו דרך כבוד רבי כך וכך למדתני:
מתוך: שולחן ערוך חושן משפט י (עריכה)
<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן י | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור חושן משפט ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד
צריך הדיין להיות מתון בדין, שלא יפסיקנו עד שיחמיצנו וישא ויתן בו ויהיה ברור לו כשמש. והגס לבו בהוראה וקופץ ופוסק הדין קודם שיחקרנו היטב בינו לבין עצמו עד שיהיה ברור לו כשמש -- הרי זה שוטה רשע וגס רוח.
כל מי שבא לידו דין ומדמהו לדין אחר שבא לידו כבר ופסקו ויש עמו בעיר גדול ממנו בחכמה ואינו נמלך בו ה"ז בכלל הרשעים שלבם גס בהוראה:
"כי רבים חללים הפילה" (משלי ז, כו) -- זה תלמיד חכם שלא הגיע להוראה ומורה; "ועצומים כל הרוגיה" (שם) -- זה שהגיע להוראה ואינו מורה. והוא שיהיה הדור צריך לו אבל אם ידע שיש שם ראוי להוראה ומונע עצמו מההוראה -- הרי זה משובח. וכל המונע עצמו מן הדין מונע ממנו איבה וגזל ושבועת שוא.
יהיה בעיני הדיין דין של פרוטה כדין של מאה מנה:
מתוך: שולחן ערוך חושן משפט יא (עריכה)
<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן יא | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור חושן משפט ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו
כיצד מזמינים בעל דין לדין שולחים לו ב"ד שלוחם שיבא ליום המזומן לדין לא בא מזמינים אותו פעם שנית לא בא מזמינים אותו פעם שלישית לא בא ממתינים לו כל היום לא בא מנדין אותו למחרתו בד"א במי שהיה בכפרים ויוצא ונכנס אבל מי שהוא מצוי בעיר אין קובעים לו זמן אלא פעם אחת ואם לא בא כל אותו יום מנדין אותו למחרתו:
- הגה: הלך הב"ד למקום אחר צריך לילך אחריהם ואם לא הלך מנדין אותו (ב"י):
והשליח ב"ד נאמן לומר הקלני או הקלה הדיין או לא רצה לבא לדין ומשמתין (פי' הנדוי או החרם, שם מיתה) אותו על פיו אבל אין כותבין עליו פתיחא של שמתא עד שיבואו שנים ויעידו שנמנע לבא ואין שליח ב"ד חייב באמירת דברים משום לשון הרע:
- הגה: מי שאומר שאינו חושש על גזירת ב"ד או חכם אע"פ שבא לב"ד מנדין אותו הואיל ואומר שלא בא מחמת גזירתו הוי אפקירותא וע' בי"ד סי' של"ד ואם אמר לא אדון לפניכם אלא לפני ב"ד אחר ע' לקמן סי' י"ד מי שלא יוכל לבא לב"ד כי צריך לילך למרחקים יש להודיע לב"ד ולשום התנצלותו ולבקש זמן אחר ואם לא עשה מנדין אותו אע"פ שלא היה יכול לבא (מהרי"ק שורש י"א) מי שקבל עליו ב"ד של שנים (בקנין) והזמינוהו ולא בא מנדין אותו בב"ד של שלשה (ב"י בשם תשו' הרשב"א):
שליח שאמר פלוני שלחני בשם א' מהדיינים ולא רצה לבוא אין כותבין עליו פתיחא של שמתא עד שיאמר בשם שלשתן (ואם יש בהם מומחה חולקין לו כבוד ומזכירין לו שם המומחה) (נ"י פ' אלו מגלחין).
במה דברים אמורים? שהלך השליח ביום שאינו ידוע לישיבת הדיינים אבל ביום הידוע שהדיינים יושבים בו לדין הכל יודעים שכל הדיינים מקובצים ואע"פ שבא השליח בשם אחד כאילו בא בשם שלשתן:
מי שהוא במדינה והלך שליח ב"ד ולא מצאו אין קובעים לו זמן עד שימצאנו השליח ויאמר לו היה בכפר אם דרכו לבא באותו היום אומר השליח אפי' לאחד מהשכנים אפי' אשה אם יבא פלו' הודיעוהו שב"ד קבעו לו זמן שיבא היום לב"ד ואם לא בא מנדין אותו לערב (וכ"ש ע"פ שליח ב"ד אע"פ שלא חזר ואמר עשיתי שליחותי) (טור).
במה דברים אמורים? כשאין בדרך שדרכו לילך בה על מקום ב"ד אבל אם דרכו עליהם אין מנדין אותו עד שיודיעו השליח בעצמו שמא לא אמרו לו השכנים שהרי הם אומרים דרכו על פתח ב"ד וכבר הלך (אליהם) ונפטר וכן אם לא בא במדינה עד למחר אין סומכים על השכנים שמא שכחו ולא אמרו לו:
- הגה: וכן אם היה בעיר אין סומכין על השכנים שיאמרו שמא השליח ב"ד מצאו ואמר לו (טור):
מי שכתבו עליו נידוי על שלא בא ואמר אבוא אין קורעין כתב הנדוי עד שיבוא אבל מי שכתבו עליו נידוי על שהיה מסרב לעשות ציווי ב"ד מיד כשאומר הריני מקבל עלי לעשות צווי ב"ד קורעים כתב הנידוי והוא נותן שכר הסופר:
- הגה: מי שכתבו עליו סרבנות וטען אח"כ שלא שמע אינו נאמן דמעשה ב"ד יש לו קול (מרדכי ר"פ שני ד"ג):
נשים יקרות (או ת"ח שתורתו אומנתו) אם מזמנים אותם לבא לב"ד וכן אם הנתבע יכול למנות שליח שיבא במקומו לב"ד יתבאר בסימן צ"ו ובסי' קכ"ד:
הדיין יכול לחתום בשטר הזמנה מן הצד:
מתוך: שולחן ערוך חושן משפט יב (עריכה)
<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן יב | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור חושן משפט ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ
שנים שבאו לפניך לדין א' רך וא' קשה עד שלא תשמע דבריהם או משתשמע דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם שמא יתחייב הקשה ונמצא רודף אחר הדיין אבל משתשמע דבריהם ותדע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לומר איני נזקק לכם ואם היה ממונה לרבים חייב להזקק להם:
- הגה: וכן אם היו שניהם חזקים צריך לזקק להם (הגהות אשירי ריש סנהדרין וב"י בשם תו') ויש מי שכתב דמ"מ נוהגין עכשיו שלא למחות בעוברי עבירה משום שיש סכנה בדבר שלא ימסרנו למלכות (מהרי"ו):
מצוה לומר לבעלי דינים בתחלה הדין אתם רוצים או הפשרה אם רצו בפשרה עושים ביניהם פשרה וכשם שמוזהר שלא להטות הדין כך מוזהר שלא יטה הפשרה לאחד יותר מחבירו וכל בית דין שעושה פשרה תמיד הרי זה משובח בד"א קודם גמר דין אע"פ ששמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה מצוה לבצוע אבל אחר שגמר הדין ואמר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב אינו רשאי לעשות פשרה ביניהם אבל אחר שאינו דיין רשאי לעשות פשרה ביניהם שלא במושב דין הקבוע למשפט ואם חייבו בית דין שבועה לאחד מהם רשאי הבית דין לעשות פשרה ביניהם כדי ליפטר מעונש שבועה. (ואין בית דין יכולין לכוף ליכנס לפנים משורת הדין אע"פ שנראה להם שהוא מן הראוי) (ב"י בשם ר"י ובשם הרא"ש) וי"ח (מרדכי פ' ב' דמציעא):
מותר לבית דין לוותר בממון היתומים חוץ מן הדין כדי להשקיטם ממריבות:
יש כח ביד בית דין לגזור ולהחרים שתתקיים הפשרה ושלא יוכלו היתומים למחות כשיגדילו:
יש כח לדיין לעשות דין כעין הפשרה במקום שאין הדבר יכול להתברר ואינו רשאי להוציא הדין חלוק מתחת ידו בלי גמר:
מי שתובעים אותו ממון שהוא מוחזק בו אסור לבקש צדדים להשמט כדי שיתרצה הלה לעשות עמו פשרה וימחול לו על השאר:
- הגה: ואם עבר ועשה אינו יוצא ידי שמים עד שיתן לו את שלו:
אע"פ שנתרצו הבעלי דינין בפשרה בבית דין יכולים לחזור בהם כ"ז שלא קנו מידם דפשרה צריכה קנין אפי' בשלשה אבל אם קנו מידם אין יכולים לחזור בהם אפילו ביחיד וי"א דדוקא בשנים:
- הגה: וקנין לאו דוקא אלא ה"ה אם נתן שטר עליו (ב"י בשם תשובת ריטב"א) או א' משאר דרכי הקניה (רשב"א בתשובת שאלה) י"א כשמקבל קנין על הפשרה צריך להקנות לו החפץ שלא יהא קנין דברים (מרדכי) כמו שיתבאר לקמן ריש סימן ר"ג:
מחילה אין צריך קניין. (ועיין לקמן סי' רמ"א):
שנים שקבלו פשרנים בקנין וקנס חמשים ואחר הפשרה אמר אחד מבעלי דינים אשלם הקנס ולא אקיים הפשרה אין בדבריו כלום:
אם טוען הבעל דין שלא קבעו עליו זמן הפשרנים שגזרו עליו לעשות ושהוא יעשה כשיזדמן אין דבריו כלום אלא יעשה מיד:
אם ראובן הפחיד את שמעון למסרו אם לא יתן לו ממון שהיו דנין עליו ואין לו בו זכות כפי הדין ועשו פשרה בקנין וביטול מודעא יכול לחזור:
שנים חלוקים בבנין שבקרקע ופשרו ביניהם בלא קנין כיון שקבלו עליהם ובנה זה קצת וזה קצת כדברי הפשרנים אינם יכולים לחזור בהם:
פשרה בלא קנין וקבל הנתבע גזירתם ועשה שטר הן בלשון הודאה הן בלשון חיוב אינו יכול לחזור בו:
הכופר בפקדון ונתפשר עמו ומחל לו ואח"כ מצא עדים יכול לחזור בו:
וה"ה למי שנתפשר מפני שלא היה לו ראיה או שטר ואחר כך מצא:
דין פשרה בטעות יתבאר בסוף סימן כ"ה:
מי שנתחייב שבועה לחבירו ופייסו התובע למחול לו ואמר לו יהי כדברך אינו יכול לחזור בו:
אם רבים הם הפשרנים י"א שאין הולכים אחר הרוב אלא צריך שיסכימו כולם:
פשרה בלא קנין ונתנו משכון ביד הפשרנים אינו כלום אא"כ אמרו דלא כאסמכתא או מעכשיו ואם היה המשכון שטר חוב אינו כלום:
צריכים הדיינים להתרחק בכל היכולת שלא יקבלו עליהם לדון דין תורה:
מתוך: שולחן ערוך חושן משפט יג (עריכה)
<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן יג | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור חושן משפט ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז
אחד מבעלי דינים שאמר: איש פלוני ידון לי, ואמר בעל דינו: פלוני ידון לי, הרי אלו שני דיינים שבררו זה אחד וזה אחד בוררים להם דיין שלישי, ואין צריך שיהיה הדיין השלישי ברצון הבעלי דינים, ושלשתם דנים אותם, שמתוך כך יצא הדין לאמתו. אפילו היה האחד שבירר בעל הדין חכם גדול וסמוך, אינו יכול לכוף את בעל דינו שידון אצל זה, אלא גם הוא בורר מי שירצה.
- הגה: שמתוך שזה בורר לו א' וזה בורר לו א' הבעלי דינים צייתין להם, וגם הדיינים כל אחד מהפך בזכות אותו שבירר אותו בכל מה שאפשר מצד הדין, והג' שומע טענות שניהם ופוסקים האמת (טור). אם אינם יכולים להשוות עצמם לברור להם שלישי, מנהיגי העיר יתנו להם ג'. ואם אין מנהיגים בעיר, ילך התובע לפני ג' ויכופו הנתבע לדון לפניהם. וכן אם הנתבע מערים לברור דיין שאינו הגון כדי לשבת אצל דיין הגון, כופין אותו לדון לפני ג', כמו שנתבאר לעיל סי' ג', או שיברור דיין הגון (טור). ואם השנים הבוררים יכולים להשוות עצמן, יש אומרים דאין צריכין לברור שלישי (מהרי"ו סי' י"א). ויש אומרים דאם הנתבע אומר שהוא יברור שנים והתובע גם כן שנים, והם יבררו חמישי, הרשות בידו, דכל זמן שהדיינים רבים יותר יוצא הדין לאמתו (רמב"ן בפירושו לתורה).
כותבים: פלוני בירר את פלוני ופלוני בירר את פלוני. וכל זמן שלא כתבו, יכולין לחזור בהם; ומשכתבו, אין יכולין לחזור בהם. לפיכך אין כותבין אלא מדעת שניהם, ושניהם נותנים שכר הסופר.
- הגה: והוא הדין אם קנו מידו (נ"י פ"ק דב"מ). ויש אומרים דמשטענו בפניהם אינן יכולים לחזור, אע"פ שלא כתבו (שם בשם הירושלמי). ונראה לי דבמקום שאין דרך לכתוב: פלוני בירר פלוני וכו', משטענו בפניהם אין יכולים לחזור לכולי עלמא. וכל מקום שאינו יכול לחזור, לא יכול גם כן לומר שיוסיפו הדיינים. (ר"י נט"ו ת"ג).
אין כופין את האדם שיתן טענותיו בכתב. ואין לדיין לקבל טענות בכתב, אלא ישמעו טענותיהם מפיהם ויצוו לסופר לכתבם. ולא יכתבו אלא מדעת שניהם, ושניהם נותנים שכר הסופר.
- (מיהו אם ב' בעלי דינים רוצים לטעון בכתב, הרשות בידן, וכל מה שכותבין אינן יכולים לחזור בהן) (נ"י פ' גט פשוט) (עיין לקמן סוף סימן פ').
אם בא לפסול דיין שבירר חבירו, בגזלנות או בפיסול משפחה, אין שומעין לו אפילו עד אחד מעיד כדבריו.
אם בירר הנתבע דיין היודע עדות לתובע, דוחקים אותו לברור דיין אחר.
אם הוצרכו הדיינים לשאול דבר מב"ד הגדול, כותבין ושולחין, וב"ד הגדול מודיעים להם דעתם והם דנין אותם, דליכא למימר שיפסקו בית דין הגדול עליהם את הדין, דהא בעינן שיהיו בעלי הדין עומדים לפני הדיינים.
- (ויכולים לשאול למי שירצו הברורים, ואין צריכים דעת בעלי דינים בזה) (הגהות אשירי פד"מ בשם א"ז).
אם ביררו להם עשרה אנשים שידונו להם, בין בדין בין בפשרה, ושאם לא יסכימו לדעת אחת ילכו אחר הרוב, ונסתלק אחד מהם ואינו אומר דעתו, או שאומר: איני יודע, אפילו הסכימו התשעה כולם לדעת אחת אינו כלום. (ועיין לקמן סימן י"ח סעיף א').
מתוך: שולחן ערוך חושן משפט יד (עריכה)
<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן יד | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור חושן משפט ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח
שנים שנתעצמו בדין זה אומר נידון כאן וזה אומר נעלה לב"ד הגדול כופין אותו ודן בעירו ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני שמא טעיתם כותבים ונותנים לו ואח"כ מוציאים ממנו ואם הוצרך לשאול דבר מב"ד הגדול כותבים ושולחים ושואלים ודנין להם בעירם כפי מה שיבא בכתב ב"ד הגדול ושני בעלי דינים יפרעו שכר השליח:
- הגה: מיהו אם א' מבעלי הדינים או הדייני' רוצה לשלוח למרחקים ויש חכם סמוך להם הראוי לדון שולחים לסמוך אע"פ שהרחוק יותר חכם דלאו כל כמיניה לגרום הפסד לבעל דין להרבות בשכר השליחות וכ"ש אם חכם אחר בעירן הראוי לדון (מרדכי ס"פ זה בורר) ואם שני חכמי' סמוכי' בשוה הולכין אחר הגדול (נ"י ר"פ זה בורר):
במה דברים אמורי' בשאר הדינים שזה טוען וזה טוען או שאמר המלוה נידון כאן והלוה אומר נלך לב"ד הגדול אבל אם אמר המלוה נלך לב"ד הגדול כופין את הלוה ועולה עמו וכן אם טען זה שהזיקו או גזלו ורצה הטוען לעלות כופין ב"ד שבעירו את הנטען לעלות עמו וכן כל כיוצא בזה בד"א כשהיו עדים או ראיה לנגזל או לניזק או למלוה אבל טענה רקנית אין מחייבין את הנטען לצאת כלל אלא נשבע במקומו ונפטר וכן הדין בזמן הזה שאין שם ב"ד הגדול (וי"א דב"ד חשוב שבכל דור ודור לפי מה שהוא מקרי ב"ד הגדול) (טור) אבל (אם) יש מקומות (באותה מדינה) שיש בהם חכמים גדולים מומחים לרבים ומקומות שיש בהם תלמידים שאינם כמותם אם אמר המלוה נלך למקום פלוני שבארץ פלוני לפלוני ופלוני הגדול ונדון לפניו כופין את הלוה והולך עמו:
- הגה: אם יש (לתובע) עדים או ראיה ונראה לב"ד שבעירו שיש ממש בטענותיו אבל בלא"ה אין כופין אותו לילך עמו (טור) וי"א דלטענות נלך לב"ד הגדול אין חילוק בין תובע לנתבע וכל א' יכול לכוף חבירו לילך עמו (טור בשם ר"ת) וכל זה מדינא אבל כבר נהגו בזמן הזה שכ"ז שיש ב"ד בעיר אין א' יכול לכוף חבירו שילך עמו לב"ד אחר (מהרי"ק שורש כ"א) כי אין לנו עכשיו ב"ד הגדול או בית הועד ולכן לא יוכל לדחותו אבל יכול לדחותו שלא לדון עמו עד יום שלישי ומיד יבררו דיינים אבל אכסנאי שתובע לבני העיר או ב' אכסנאים צריך לדון עמו מיד ולא יוכל לדחותו (מרדכי בשם מהר"ש).
וכן בן העיר שתובע לאכסנאי בכל מקום שימצאנו ויש שם ב"ד מכריחו שם לדין (מהרי"ק שורש י"ד) וכל זה כשיש ב"ד בעירן אבל אם אין ב"ד שם כל א' יוכל להכריח חבירו שילך עמו לב"ד לדון עמו (מרדכי ס"פ זה בורר ופסקי מהרא"י סי' ס"ה) התובע צריך לילך אחר הנתבע אם הוא בעיר אחרת אף ע"פ שבעיר התובע הב"ד יותר גדול (מהרי"ק שורש א') ואפי' היה לנתבע מעות בפקדון (בעיר התובע) או [בעיר] אחרת אא"כ יכול לעכב מעותיו בעירו אז צריך להודיע לנתבע ואז צריך לדון במקום שמעותיו שם (ת"ה סי' ש"ה ופסקיו סי' ס"ב) ועיין לקמן סי' ע"ג כתבתי אימת יכול לעכב מעותיו.
אב שיש לו תביעה על בנו צריך לילך הבן אע"פ שהוא הנתבע אחר אביו כמו שנתבאר (ביורה דעה סי' ר"מ).
עשיר מוחזק ואלם בעירו מוציאין אותו לדין בעיר אחרת אע"פ שהב"ד שבעירו יותר גדול (ב"ז סי' תי"ח):
אם האחד תלמיד חכם ויודע לכתוב ראיותיו ושכנגדו עם הארץ -- אין לת"ח לכתוב בעצמו כששולחים ב"ד לשאול מב"ד הגדול אלא הדיינים יעתיקו אותם (ושניהם פורעים שכר הסופר) (ריב"ש סי' תע"ה):
י"א שאם יש שני ת"ח בעיר אחת האחד גדול מחבירו יכול א' מבעלי דינים לומר לא אדון בפני זה אלא בפני זה ואע"פ שהוא קטן ממנו כיון ששניהם בעיר אחת:
- הגה: ואם א' סילק עצמו מן הדין כמאן דליתא דמי ואם הזמינו השני ולא בא מנדה אותו (מהרי"ק שורש י"א) וכל מקום שאינו צריך לבא לפניו לדון א"צ לחוש כלל להזמנתו וא"צ לבא כלל (ב"י סי' י"א בשם התרומות):
י"א שאם רואה הדיין שבעל דין חושדו שנוטה הדין כנגדו צריך להודיעו מאיזה טעם דנו אפי' אם לא שאל:
- הגה: וכ"ש אם אומר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני (טור) מיהו י"א דוקא אם דנו אותו ע"י כפייה אבל בלא"ה אין כותבין וכן עיקר (מרדכי נ"י פרק זה בורר ותוס' ור"ן פ' איזהו נשך) וכשצריכים לכתוב לו מאיזה טעם דנוהו אין קביעות זמן לדבר אלא כל זמן שבא לכתוב לו כותבין ונותנין לו (מרדכי ס"פ זה בורר) וא"צ לכתוב לו הטעמים והראיות רק כותבין להם הטענות והפסק דין (נ"י שם) וצריך לשלם מיד ואם יסתור הדין יחזרו לו (מרדכי פרק חזקת הבתים והגהות מיימוני פ"ו דסנהדרין ומהרי"ק שורש א' וב"י בשם הרמ"ה) וא"צ לכתוב לו אלא מב"ד קטן לב"ד גדול אבל ב"ד גדול שדנו א"צ לכתוב לו דלא חיישינן לטעותא דא"כ אין לדבר סוף (ב"י שכ"נ מדברי הרמב"ם):
המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו אע"פ שהזקיקו לדון בעיר אחרת וה"מ דלא מסרב למיקם בדינא אלא שרוצה לדון בעיר אחרת אבל אם היה מסרב לבא לב"ד והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד לדין חייב לפרוע לו כל הוצאותיו (שהוציא משעה שנעשה סרבן) (מהרי"ק שורש א' תמ"ד ונ"י פ' הגוזל בתרא ומהר"יו ותשובת הרא"ש כלל ק"ח וע"ג סי' ב'). ויש מי שאומר שאם תבעו בערכאות והוציא הוצאות בדיינים וטוענים אע"פ שמתוך סרובו הוצרך להוליכו בערכאות אין חייב לשלם הוצאותיו:
- הגה: ויש חולקין וס"ל דאם הוצרך להוציא עליו הוצאות לכופו על ידי ערכאות של עכו"ם חייב לשלם לו (תשובת הרא"ש כלל ע"ג סימן ב'). וכן נ"ל עיקר. ובלבד שעשאו ברשות ב"ד כדלקמן סי' כ"ו.
מי שאומר לחבירו שילכו לדון במקום אחר ואמר לו לך ואני אבוא אחריך והלך והשני לא הלך אחריו צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו (מרדכי ס"פ זה בורר) כשהסרבן צריך לשלם ההוצאות אין אומרים שישבע כמה הוציא ויטול אלא צריך לברר כמה הוציא או הב"ד ישומו לו הוצאותיו וכזה ישלם לו (תשובת הרא"ש כלל ק"ז):
חייבוהו ב"ד לפרוע ויצא וחזר ואמר פרעתי אם הוא נאמן יתבאר בסימן ע"ט:
אם בא הזוכה בדין לב"ד ותובע שיכתבו לו פסק דין אם כותבין ונותנין לו גם זה שם:
יש בידו פסק דין שחבירו חייב לו אם הלה נאמן לומר פרעתי כסימן ל"ט סעיף י':
מתוך: שולחן ערוך חושן משפט טו (עריכה)
<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן טו | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור חושן משפט ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה
צריך הדיין שיקדים לדון הדין שבא לפניו תחלה אבל צריך להקדים דין של תלמיד חכם אפילו בא לבסוף וכן מצוה עליו להפך בזכותו מה שיכול:
- הגה: ואם התלמיד חכם בעצמו לפני הדיינים אפי' פתחו כבר בדין אחר דנין אותו תחלה שלא יתבטל מלמודו אבל אם קרובו בא לדין אם פתחו בדין אחר אין צריכין לפסוק ואם לאו צריכין לדון אותו תחלה משום כבוד החכם (ב"י בשם הריטב"א):
היו לפניו דינים הרבה מקדימין דין היתום לדין האלמנה ודין האלמנה קודם לדין תלמיד חכם ודין תלמיד חכם קודם לדין עם הארץ ודין האשה קודם לדין האיש:
הדיין שבא לפניו דין שיודע שהוא מרומה לא יאמר אחתכנו ויהיה הקולר (פי' שלשלת העון) תלוי בצואר העדים כיצד יעשה ידרוש בו ויחקור הרבה בדרישה וחקירה של דיני נפשות:
- הגה: ומ"מ אין דינו כדיני נפשות שאם אמר בא' מן החקירות אינו יודע שיתבטל העדות אלא ר"ל שיחקור בדין מרומה כל מה שאפשר (ריב"ש סי' רס"ו):
אם נראה לו לפי דעתו שיש בו רמאות או שאין דעתו סומכת על דברי העדים אע"פ שאינו יכול לפסלן או שדעתו נוטה שבע"ד זה רמאי ובעל ערמה והשיא את העדים אע"פ שהם כשרים ולפי תומם העידו וזה הטעם או שנראה לו מכלל הדברים שיש שם דברים אחרים מסותרים ואינם רוצים לגלותם כל אלו הדברי' וכיוצא בהם אסור לו לחתוך אותו הדין אלא יסלק עצמו מדין זה וידוננו מי שלבו שלם בדבר והרי הדברים מסורים ללב וכשהיה רואה הרא"ש באומדנא דמוכח שהדין מרומה הי' כותב ונותן ביד הנתבע שאין לשום דיין להשתדל בדין זה:
במד"א כשהתובע רמאי אבל כשהנתבע רמאי אין הדיין יכול להסתלק שלא ישתכר הרמאי ברמאותו אלא ידרוש ויחקור יפה לבטל רמאותו ואם נראה לו באומדנא דמוכח שהוא חייב יחייבנו אם הוא דיין מומחה ויחיד בדורו:
- הגה: ובדרך זה יוכל הדיין לומר להנתבע ג"כ שלא יתן לו זמן עד שיעמיד ערבות כי אין לדיין באלו הדברים רק מה שעיניו רואות (מהרי"ק שורש י"ד) ויכול אפילו להשביע במקום שאינו חייב שבועה מצד הדין אם עושה כדי לברר האמת (שם שורש קפ"ז):
יש לדיין לדון דיני ממונות ע"פ הדברים שדעתו נוטה להם שהם אמת והדבר חזק בלבו שהוא כך אע"פ שאין שם ראיה ברורה ומשרבו בתי דינים שאינם הגונים ובעלי בינה הסכימו שלא יהפכו שבועה אלא בראיה ברורה ולא יפגמו שטר ויפסידו חזקתו על פי עדות אשה או קרוב אע"פ שדעתו סומכת על דבריהם וכן אין מוציאים מהיתומים אלא בראיה ברורה לא בדעת הדיין ולא באומדן המת או הטוען ואעפ"כ אם העיד אדם נאמן בדבר מכל הדברים ונטתה דעת הדיין שאמת הוא אומר ממתין בדין ואינו דוחה עדותו ונושא ונותן עם בעלי דינים עד שיודו לדברי העד ודורש וחוקר עד שיתברר הדבר או יעשו פשרה או יסתלק מן הדין כמו שנתבאר:
- הגה: ואם נראה לב"ד שאחד גוזל חבירו ולא יוכלו להוציאו ממנו בדין יכולין לגזור על שאר בני אדם שלא ישאו ויתנו עמו ואם היא אשה שלא תנשא לאיש ולא יעסקו בשידוכיה עד שתוציא מידה שאינו שלה (פסקי מהרא"י סי' ר"ס) ועיין לקמן סימן שנ"ח סעיף ה':
מתוך: שולחן ערוך חושן משפט טז (עריכה)
<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן טז | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור חושן משפט ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה
אמר אחד מבעלי הדין יש לי עדים להביא נותנין לו זמן ל' יום ולאחר ל' יום פוסקין הדין (וצריך לשלם) (מרדכי ס"פ ז"ב) ואם מביאן אח"כ יסתור הדין ואם גלוי וידוע לב"ד שפלוני ופלוני הם עדים בדבר והרחיקו נדוד נותנין לו זמן עד שיוכל להביא:
- והוא הדין אם ידוע לב"ד שיוכל לברר דבריו תוך שלשים אין נותנין לו זמן לבטלה (ב"י בשם הריטב"א) ועיין לקמן סי' צ"ח סעיף ד':
הא דיהבי זמן שלשים יום דוקא כשתבעוהו תחלה בלא ראיה וחייבוהו ב"ד שישבע וזה טוען יש לי ראיה ואינה מצויה עתה בידי ואיני רוצה לקבל שבועתו אז נותנין לו זמן שלושים יום אבל אם טען תחלה יש לי ראיה ואינה מצויה עתה בידי מה צורך ליתן לו זמן לכשיביא ישיב לו הנתבע וכל זמן שלא יביא לא ישיב לו טענה ואם חזר ואמר אין לי ראיה ישיב לו בלא ראיה יש מי שאומר שנשבע ונפטר ואינו נאמן להביא עוד ראיה:
- הגה: ואם הנתבע מבקש זמן כדי להשיב על טענות התובע אם נראה לב"ד שאינו אלא דחייה אין נותנין לו זמן וצריך להשיב מיד אבל אם נראה לב"ד שצריך זמן כדי לחשוב ולשום לבו על דברים שבינו לבינו נותנין לו זמן כפי הצורך (ב"י בשם תשו' הרשב"א) אבל אם כתב בשטר שיפרע לו בלי דחייה כל תנאי שבממון קיים (ב"י בשם הריטב"א):
טען אחד מבעלי דינים יש לי זכות בעדים או בראיה ואיני יודע ביד מי הוא חייב הדיין להטיל חרם על כל מי שיודע לו זכות בעדים או בראיה שיודיע לדיין אפי' אם הזכות של העדים והראיה יודע בהם מי שכנגדו חייב להגיד:
- הגה: ועיין לקמן סי' ע"א סעיף ז' וח' כיצד נותנים חרם. ועיין לקמן סי' צ"ב סעיף ו' אם טוען שכנגדו הוא פסול לישבע אם נותנים חרם על זה:
האומר לחבירו שטר שבידך זכות יש לי בו אם הלה מודה שיש לזה בו זכות חייב להוציאו בב"ד וב"ד יעתיקו מה שכתוב בו מזכותו אבל אם הלה אומר שאין בידו שטר שיהא בו שום זכות לזה אין מחייבים אותו להראות שטר לשום אדם אבל אם ירצה זה להחרים חרם סתם על כל מי שיש בידו שטר שיש לו זכות בו שיראנו יחרים ואם טען זה בודאי שהוא יודע שהשטר שיש לו זכות בו הוא אצלו הרי זה נשבע היסת שאינו אצלו:
המוציא שטר על חבירו והלה טוען שיש בו זיוף ושאל שיתנו לו הטפסת השטר כדי לדקדק בו נותנין לו אע"פ שכתוב בו בלא טפיסת טופס מזה השטר:
מתוך: שולחן ערוך חושן משפט יז (עריכה)
<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן יז | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור חושן משפט ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב
בצדק תשפוט עמיתך איזהו צדק המשפט זו השוויית שני הבעלי דינים בכל דבר לא יהא אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר (לו) קצר דברך ולא יסבירו פנים לאחד וידבר לו רכות וירע פניו לאחר וידבר לו קשות ואם היה אחד מהם מלובש בגדים יקרים והשני מלובש בגדים בזויים אומרים למכובד או הלבישהו כמותך או לבוש כמוהו ולא יהא אחד יושב ואחד עומד אלא שניהם עומדים ואם רצו ב"ד להושיב את שניהם מושיבים ולא ישב אחד למעלה ואחד למטה אלא זה בצד זה בד"א בשעת משא ומתן (דהטענות) אבל בשעת גמר דין שניהם בעמידה לכתחלה איזהו גמר דין איש פלוני אתה זכאי איש פלו' אתה חייב והעדים לכתחלה לעולם בעמידה:
- הגה: ועמידה ע"י סמיכה מקרי שפיר עמידה לענין זה (ריב"ש סי' רס"ו) ועיין לקמן סי' כ"ח:
ת"ח וע"ה שבאו לדין מושיבים את החכם ואומרים לע"ה שב ואם לא ישב אין מקפידין בכך:
- הגה: ת"ח שבא לדין מותר לעמוד לפניו ולא חיישי' שיסתתמו טענות שכנגדו (ר"ן פ' שבועת העדות):
כבר נהגו כל בתי דיני ישראל לאחר התלמוד שמושיבין בעלי דינים וגם העדים כדי להסיר המחלוקת שאין בנו כח להעמיד משפטי הדת על תלם:
אם (התובעים רבים) והנתבע אומר אני חפץ שישבו אוהבי וקרובי אצלי כשאני טוען עמכם כדי שלא יסתתמו טענותי כי אתם הרבים הדין עמו (לכן) השותפים יבררו להם אחד מהם לטעון בשביל כולם או יטעון כל אחד לעצמו זה אחר זה וגם הנתבע לא יקח אוהביו אצלו. ועיין לקמן סי' קע"ו סעיף ל"ה:
אסור לדיין לשמוע דברי בעל דין האחד שלא בפני בעל דין חבירו:
- הגה: ודוקא שיודע הדיין שיהיה דיין בדבר אבל אם שמע טענת האחד ואח"כ נתרצה השני לדון לפניו מותר להיות דיין בדבר (תשובת מהרי"ל קצ"ה) ולא יכתוב שום חכם פסק לאחד מבעלי הדינין בדרך א"כ או שיכתוב לו דעתו בלא פסק כל זמן שלא שמע דברי שניהם שמא מתוך דבריו ילמדו לשקר גם משום שאח"כ יטעון השני בדרך אחר ויצטרך לכתוב להיפך ואיכא זילותא לחכם (רשב"א וריב"ש סימן קע"ט):
וכן הבעל דין מוזהר על כך ותלמיד שיש לו דין לפני רבו לא יקדים לבא קודם בעל דינו שלא יהא נראה כמקדים כדי לברר טענותיו שלא בפני חבירו ואם יש לו עת קבוע לבא ללמוד לפניו ובא העת ההיא מותר:
לא יהיה הדיין שומע מפי המתורגמן ואם היה מכיר בלשונם ושומע טענותיהם אבל אינו יודע בלשונם כל כך שידע להשיב להם ולהודיעם פסק הדין מותר להעמיד מתורגמן:
- הגה: עיין לעיל סי' י"ג סעיף ג' אם טוענין בכתב אם אחד רוצה לטעון בלשון אחד והשני בלשון אחד אין אחד יכול לכוף חבירו (מהרי"ו סימן ק"א):
צריך הדיין לשמוע דברי הבעלי דינים ולשנות אותם שנאמר ויאמר המלך זאת אומרת בני החי וגו' ומצדיק הדין בלבו ואח"כ חותכו:
דיין שדן דין ולבו נוקפו (פי' מכהו ונחבט בקרבו) לומר שהוא טועה לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם שהוא בוש לחזור אלא לכל הצדדים יחזור להוציא הדין לאמתו לא יעשה הדיין מליץ לדבריו של בע"ד אלא יאמר מה שנראה לו וישתוק ולא ילמד לאחד מבעלי הדין כלל אפי' הביא אחד מבעלי הדין עד אחד לא יאמר לו אין מחייבין ממון ע"פ עד אחד אלא יאמר לנטען הרי זה העיד עליך עד שיטעון ויאמר עד אחד אינו נאמן עלי וכן כל כיוצא בזה:
ראה הדיין זכות לאחד מהם ובע"ד מבקש לאמרו ואינו יודע לחבר הדברים או שראוהו מצטער להציל עצמו בטענות אמת ומפני החימה והכעס נסתלקה ממנו או נשתבש מפני הסכלות הרי זה מותר לסעדו ולהבינו תחלת הדבר משום פתח פיך לאלם וצריך להתיישב בדבר זה הרבה כדי שלא יהיה כעורכי הדיינים:
אין לדיין לרחם בדין על דל שלא יאמר עני הוא זה ובעל דינו עשיר וחייב לפרנסו אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בכבוד ולא להדר פני גדול שאם באו לפניו עשיר וחכם גדול עם עני והדיוט לא יכבדנו ולא ישאל בשלומו שלא יסתתמו דברי בעל דינו ולא יאמר היאך אחייבנו בדין ונמצא מתבייש אלא אפטרנו ואח"כ אומר לו שיתן לו את שלו אלא יחתוך הדין מיד לאמיתו ואם באו לפניו אחד כשר ואחד רשע לא יאמר זה רשע וחזקתו משקר וזה בחזקת שאינו משנה בדבורו אטה הדין על הרשע אלא לעולם יהיו שני בעלי הדין בעיניו כרשעים ובחזקת שכל אחד מהם טוען שקר וידון לפי מה שיראה לו מן הדברים וכשיפטרו מלפניו יהיו בעיניו ככשרים כשקבלו עליהם את הדין וידון כל אחד לכף זכות:
צריך הדיין לפסוק הדין מיד אחר שיתברר לו שאם מענה את הדין ומאריך בדברים הברורים כדי לצער אחד מהבעלי הדינים הרי זה בכלל לא תעשו עול:
כשאחד מבעלי דינים מגזם לחבירו בפני הדיין ואומר לו כך וכך תתחייב לי בדין אם אין הדין כך צריך הדיין לומר לו שקר אתה דובר:
- הגה: בעל דין שתבע חבירו בעד דבר מועט והדיין רואה שיתחייב לו על פי הדין יותר ממה שתבע אין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע ואם פסק לו יותר הוי טעות בדין וחוזר (דעת עצמו מפ"ק דב"ב רוניא אקפיה רבינא וכו' וכ"כ הריב"ש בסימן רכ"ז):
מתוך: שולחן ערוך חושן משפט יח (עריכה)
<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן יח | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור חושן משפט ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו
הביא א' מהבעלי דינים עדים לדבריו מכניסין העדים ומקבלים עדותם כראוי כמו שיתבאר בסי' כ"ח ולאחר שיקבלו עדותם יוציאו כל אדם לחוץ וישאו ויתנו בדבר (י"א דטוב להתחיל מן הקטן) (נ"י פרק אד"מ) אם יסכימו לדעת אחת מוטב ואם לאו ילכו אחר הרוב שנים אומרים זכאי וא' אומר חייב זכאי. שנים אומרים חייב וא' אומר זכאי חייב. א' אומר זכאי וא' אומר חייב וא' אומר איני יודע ואפי' שנים אומרים זכאי או חייב וא' אומר איני יודע יוסיפו שני דיינים ונמצא שהם חמשה נושאים ונותנים בדבר אם ג' מזכים וב' מחייבים זכאי ואם ג' מחייבים ושנים מזכים חייב שנים אומרים זכאי ושנים אומרים חייב וא' אומר איני יודע יוסיפו עוד דיינים אבל ארבעה אומרים זכאי או חייב וא' אומר איני יודע או שאמרו שלשה זכאי וא' אומר חייב וא' אומר איני יודע בין שהוא אותו שאמר תחלה איני יודע בין שהוא אחר הולכים אחר הרוב:
- הגה: וכן נ"ל עיקר דלא כמ"ש לעיל סי' י"ג סעיף ז' בהיפך והוא דעת החולקים ואפשר דעתו לחלק בין אם נתברר תחלה יותר מג' ובין ירדו מתחלה לג' אך אינו נ"ל רק שחולקים הא' דעת הרמב"ם והשני דעת הרשב"א קהל שבררו ד' או ה' בירורים אין הולכים אחר הרוב שאין רוב אלא בב"ד ואם אמרו הקהל שילכו אחר הרוב והם שקולים אין אומרים שיבאו אחרים ויכריעו שהרי הקהל לא לקחו רק אלו המבוררים אבל אלו המבוררים יכולים לשאול לאחרים ויפסקו על פיהם מה שירצו (ב"י ס"ס י"ג תש' הרשב"א):
היו מחצה על מחצה וא' אומר איני יודע הרי אלו מוסיפין ב' אחרים. וכן אם נסתפק הדבר מוסיפין והולכים עד ע"א. הגיעו לע"א ואמרו ל"ה זכאי ול"ה חייב ואחד אומר איני יודע -- נושאים ונותנים עמו עד שיחזור לצד האחד ונמצא ל"ו מזכין או מחייבין. ואם לא חזר לא הוא ולא אחד מהם -- הרי הממון ספק ומעמידים הממון בחזקת בעליו:
כל מי שאומר איני יודע א"צ לתת טעם לדבריו ולהודיע מאיזה טעם בא לו הספק כדרך שמראה המזכה מאיזה טעם מזכה והמחייב מאיזה טעם מחייב:
שלשה שישבו לדין וסלק א' מהם עצמו אין השנים יכולים לגמור הדין:
- הגה: והוא הדין אם נבררו מתחלה יותר מג' ונסתלק א' כמו שנתבאר לעיל סוף סימן י"ג:
הא דאמרי' בגמ' הרב ותלמידו אין מונים להם אלא אחד היינו דוקא בשעה שמלמדו הרב הדין ועל פיו סומך ואפי' בכהאי גוונא אם הוא תלמיד כרב אמי ורב אסי דלגמריה דרב הוו צריכי ולסברתיה לא הוו צריכי יכול ללמדו בשעת הדין ודן עמו אבל אם אין מלמדו בשעת הדין אע"פ שהוא תלמידו מונים להם שנים רק שיהיה לו קצת סברא להבין לישא וליתן:
- הגה: ולענין איסור והיתר או דיני טומא' וטהר' אפי' צריך לסברתיה מונים להם שנים (נ"י):
ב"ד פוסקים בדיני ממונות דלא בפני בעל דין:
מתוך: שולחן ערוך חושן משפט יט (עריכה)
<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן יט | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור חושן משפט ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג
אחר שנשאו ונתנו בדבר מכניסים הבעלי הדינים וגדול שבדיינים אומר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב ואסור לדיין לומר כשיצא מב"ד אני הייתי מזכה אבל חבירי רבו עלי והעושה כן הרי הוא מכלל הולך רכיל מגלה סוד:
שאל אחד מבעלי הדין שיכתבו לו הפסק דין (כדרך שנתבאר לעיל סי' י"ד ס' ד') -- אין מזכירין שם המזכים ולא שם המחייבים אלא כותבים סתם "פלוני בא עם פלוני בעל דינו לפני ב"ד ומדבריהם יצא פלוני זכאי ופלוני חייב".
קיבל עליו את הדין ואמרו לו לשלם והלך ולא שלם אין מנדין אותו עד שיתרו בו בה"ב ואח"כ מנדין אותו עד שיתן מה שהוא חייב ואם עמד שלשים יום ולא תבע נידויו מחרימין אותו:
- הגה: ואם אינו רוצה לקבל עליו הדין מנדין אותו מיד (ב"י) (וע' לקמן סי' ע"ט אם אומר אח"כ פרעתי):
מתוך: שולחן ערוך חושן משפט כ (עריכה)
<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן כ | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור חושן משפט ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
מי שנתחייב בב"ד והביא עדים או ראיה לזכותו -- סותר הדין וחוזר, אע"פ שכבר נגמר. ואפי' אם פרע כבר -- כל זמן שהוא מביא ראיה -- סותר.
אמרו לו הדיינים "כל ראיות שיש לך הבא מכאן ועד ל' יום" -- אע"פ שהביא ראיה לאחר ל' יום -- סותר את הדין שאל"כ מה יעשה אם לא מצא בתוך ל' ומצא לאחר ל'.
אבל אם אמרו לו להביא עדים או ראיה ואמר "אין לי" -- אע"פ שמצא אח"כ -- אינו כלום. ואין צריך לומר אם אמרו לו "יש לך עדים?" ואמר "אין לי עדים" "יש לך ראיה?" אמר "אין לי ראיה" ודנו אותו וחייבוהו כיון שראה שנתחייב אמר "קרבו איש פלוני ופלוני והעידוני" או שהוציא ראיה מתוך אפונדתו (פירוש חלוק קטן בתפירות כעין כיסין) -- אין זה כלום ואין משגיחים עליו ועל ראיתו:
- הגה: אבל אם לא אמר "אין לי ראיה", אע"פ ששתק עד שנתחייב בדין ואח"כ אמר "קרבו פלוני ופלוני ויעידו" -- סותר הדין (תשובת הרא"ש כ"ו וי"ג סי' י"ט):
במה דברים אמורים? כשהיתה הראיה אצלו והעדים עמו במדינה. (אבל) אם אמר אין לי עדים ואין לי ראיה ולאחר מכאן באו לו עדים ממדינת הים או שהיתה דסקיא של אביו שיש שם השטרות מופקדת ביד אחרים (וי"א ה"ה שטרות שלו) (טור) ובא זה שהפקדון אצלו והוציא לו ראיותיו -- הרי זה מביא וסותר מפני שיכול לטעון ולומר זה שאמרתי אין לי עדים ואין לי ראיה מפני שלא היו מצויים אצלו.
- (ודוקא שבאו עדים שאותן השטרות היו באותן שטרות המופקדים) (מרדכי ס"פ זה בורר)
וכל זמן שיכול לטעון ולומר מפני כך וכך אמרתי אין לי עדים ואין לי ראיה והיה ממש בדבריו -- הרי זה לא סתר טענותיו וסותר. לפיכך אם פירש ואמר "אין לי עדים כלל לא הנה ולא במדינת הים ולא ראיה כלל לא בידי ולא ביד אחרים" -- אינו יכול לסתור.
במה דברים אמורים? בגדול אבל יורש שהיה קטן כשמת מורישו ובאו עליו טענות מחמת מורישו אחר שהגדיל ואמר אין לי עדים ואין לי ראיה ואחר שיצא מב"ד חייב אמרו לו אחרים אנו יודעים לאביך עדות שתסתור בה דין זה או שאמר ליה אחד מורישך הפקיד ראיה זו -- הרי זה מביא מיד וסותר שאין היורש קטן יודע כל ראיות מורישו:
- הגה: וכל זה בסתמא אבל אם הביא הגדול אח"כ ראיה ועדים שלא ידע מאלו עדים שהביא אח"כ או (קטן) שבאו עדים ואומרים ששטרות של אביו היו בידו וידע בהן כשירד לדין הולכים אחריהם (מרדכי ס"פ ז"ב):
מתוך: שולחן ערוך חושן משפט כא (עריכה)
<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן כא | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור חושן משפט ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
מי שקנו מידו שאם לא יבא ביום פלוני וישבע יהיה חבירו נאמן בטענותיו ויטול כל מה שטען בלא שבועה, או שאם לא יבא ביום פלוני וישבע ויטול אבד זכותו ואין לו כלום ויפטר חבירו, ועבר היום ולא בא -- נתקיימו התנאים ואבד זכותו (מיד) (ואין נותנים לו זמן יותר) (ב"י בסי' י"ט בשם הרשב"א).
ואם הביא ראיה שהיה אנוס באותו היום -- הרי זה פטור מקנין זה וישבע כשיתבענו חבירו כמו שהיה מקודם וכן כל כיוצא בזה.
- (וכל זה כשקנו מידו אבל בלאו הכי לא דהוי אסמכתא) (מרדכי ריש סנהדרין ותשובת הרשב"א סי' תתצ"ט) וע' לקמן סי' ר"ז:
מתוך: שולחן ערוך חושן משפט כב (עריכה)
<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן כב | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור חושן משפט ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג
מי שקבל עליו קרוב או פסול בין להיותו דיין בין להיותו עד עליו:
- הגה: ולא מקרי קבלה אא"כ קבלו לדונו אבל אם השליש בידו מעות שדנין עליו לא מקרי קבלה (ריב"ש סי' שי"א):
אפי' קבל א' מהפסולים בעבירה כשני עדים כשרים להעיד עליו או כג' ב"ד מומחים לדון לו:
- הגה: ויש חולקין וס"ל דדוקא אם קבל קרוב או פסול בדיין א' או בעד א' אבל אם קבלו כתרי דאיכא תרתי לריעותא אפי' אחר גמר דין יכול לחזור בו וכן הסכמת רוב הפוסקים אבל אם קנו מידו בכל ענין לא יכול לחזור:
בין שקבל על עצמו לאבד זכיותיו ולמחול מה שהיה טוען על פיהן בין שקבל עליו שיתן כל מה שיטעון עליו חבירו בעדות זה הפסול או בדינו אם קנו מידו על זה אינו יכול לחזור בו אם לא קנו מידו יכול לחזור בו עד שיגמור הדין.
- ולעיל סי' י"ב ס"ב נתבאר איזה מקרי גמר דין ולענין עדות מיד שהעידו לא יכול לחזור בו (ריב"ש סי' ת"ץ ומרדכי)
נגמר הדין אינו יכול לחזור בו והוא שלא נודע שטעו (מיהו אם הם ממונים בעיר או טובי העיר לא יכול לחזור כי כן נוהגים דכל מה שאדם מקבל לפני ראשי העיר שלא יוכל לחזור בו) (תשו' מיימוני סוף שופטים) ואם כופר ואומר לא קבלתי עלי לדון ואין עדים בדבר ישבע שלא קבלו עליו אפי' אם הדיין מכחישו ואמר שקבלו עליו:
- (רבים שהמחו עליהם דיינים דלא גמירי אין בעלי דינין יכולים לעכב) (ר' ירוחם נ"ב ח' י"ג):
אם קבל עליו עדות עכו"ם כמי שקיבל עליו עדות אחד מהפסולים אבל אם קבל עליו עכו"ם לדיין אפי' קנו מיניה אין הקנין כלום ואסור לדון לפניו
- (אבל אם כבר דן לפניו לא יוכל לחזור בו) (מרדכי ר"פ זה בורר):
מי שנתחייב לחבירו שבועה בב"ד ואמר ליה השבע לי בחיי ראשך והפטר או השבע לי בחיי ראשך ואתן לך כל מה שתטעון אם קנו מידו אינו יכול לחזור בו ואם לא קנו מידו יכול לחזור בו עד שיגמר הדין. נגמר הדין ונשבע כמו שאמר ליה אינו יכול לחזור בו וחייב לשלם.
והוא הדין למי שנתחייב שבועת היסת והפכה אם קנו מידו או אם נשבע זה שנהפכה עליו אינו יכול לחזור בו. והוא הדין במי שלא היה חייב שבועה ואמר אשבע לך שבועה אם קנו מידו אינו יכול לחזור בו ואם לא קנו מידו אע"פ שקבל בב"ד חוזר עד שיגמור הדין וישבע:
- הגה: מי שמחוייב לישבע ואמר לפני ב"ד אינו רוצה לישבע אלא הריני משלם ויצא חוץ לב"ד אינו יכול לחזור בו דזה הוי גמר דין דידיה ויש חולקין (עיין בטור) מי שנתחייב לחבירו שבועה דאורייתא ואמר לחבירו השבע וטול ונשבע בלא נטילת חפץ לא יוכל לחזור בו (ב"י):
מתוך: שולחן ערוך חושן משפט כג (עריכה)
<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן כג | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור חושן משפט ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
כל זמן שבעלי דינים עומדים לפני הדיין נאמן לומר לזה חייבתי ולזה זכיתי נסתלקו מלפניו אינו נאמן אם אין בידו פסק דין ודוקא בשורא דדייני אבל דין התלוי בטענות לא שייך בו נאמנות שלפי הטענות יזכה הזוכה ובלבד שלא יסתור טענות הראשונות וכל זה דוקא בדיין אחד אבל שנים נאמנים לעולם ואפילו אם יש ב' עדים שמכחישים אותם:
- הגה: וה"ה אם קבלו עליהם פשרן לזמן כל מה שאומר תוך זמן נאמן אבל אם כבר כתב ונתן להן הפשרה אין לו רשות להוסיף או לגרוע (אפי' תוך הזמן) אע"פ שאומר שכך היתה כוונתו (ב"י בשם רשב"א):
מתוך: שולחן ערוך חושן משפט כד (עריכה)
<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן כד | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור חושן משפט ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
אין נזקקין אלא (לתובע) תחלה ואם זיילי נכסי דנתבע נזקקין לו תחלה:
- הגה: פירוש ראובן תובע שמעון בענין שלא יוכל לומר פרעתי ושמעון משיב יש לך משלי כל כך ומבקש זמן להביא עדים יותר מל' יום שהוא זמן ב"ד אע"פ שאנו יודעים שיש לו עדים שיודעים בדבר נזקקים לתובע וצריך לשלם לו מיד אם לא שזיילי נכסיה ויש היזק בזה לנתבע וה"ה אם התובע רוצה שישמעו דבריו תחלה קודם שישמעו דבריו של נתבע או שמבקש מהב"ד שלא יפסקו לו הדין עכשיו אלא כשירצה הוא (טור בשם הראב"ד) או שהנתבע חייב לו שבועה ואומר התובע שאינו רוצה שישבע לו עכשיו רק כשירצה (נ"י) וכל כיוצא בזה כגון שאומר שיש לו הרבה טענות על זה ואינו רוצה לטעון עכשיו שומעין לתובע אם לא שזיילי נכסי הנתבע (ב"י בשם הרשב"ץ) או שיש לנתבע היזק בזה כפי ראות עיני הדיינים:
מתוך: שולחן ערוך חושן משפט כה (עריכה)
<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן כה | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור חושן משפט ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה
כל דיין שדן דיני ממונות וטעה אם טעה בדברים הגלויים והידועים כגון דינים המפורשים במשנה או בגמרא או בדברי הפוסקים חוזר הדין ודנין אותו כהלכה:
- הגה: מיהו י"א דאם נראה לדיין ולבני דורו מכח ראיות מוכרחות שאין הדין כמו שהוזכר בפוסקים יכול לחלוק עליו מאחר שאינו נזכר בגמרא (טור בשם הרא"ש) מ"מ אין להקל בדבר שהחמירו בו החבורים שנתפשטו ברוב ישראל אם לא שקבל מרבותיו שאין נוהגין כאותה חומרא (פסקי מהרא"י סי' רמ"א):
ואם א"א לחזור כגון שהלך זה שנטל הממון שלא כדין למדינת הים או שהוא אלם או שטימא דבר הטהור או שהורה בכשרה שהיא טרפה והאכילוה לכלבים וכיוצא בזה הרי זה פטור מלשלם אע"פ שגרם להזיק לא נתכוין להזיק:
- הגה: ויש חולקין (טור בשם הרא"ש ועוד פוסקים ע' ס"ק אות ה' ב'). ולענין הוראות איסור והיתר אם הגיע להוראה אע"פ שאינו סמוך דינו כמומחה (נ"י ר"פ אד"מ) ועיין ביורה דעה סי' רמ"ב מדין הסמיכות בזמן הזה:
טעה בשיקול הדעת כגון דבר שהיא מחלוקת תנאים או אמוראים ולא נפסקה ההלכה כא' מהם בפי' ועשה כאחד מהם ולא ידע שכבר פשט המעשה בכל העולם כדברי האחד אם היה זה דיין מומחה ונטל רשות מריש גלותא או שלא נטל רשות אבל קבלו אותו בעלי דינים עליהם הואיל והוא מומחה חוזר הדין ואם אי אפשר להחזיר פטור מלשלם:
- הגה: וג' הדיוטות דינם כיחיד מומחה ועיין לעיל סוף סימן ג' כיצד נטילת רשות מן המלך מהני.
- ולא יאמר האדם אפסוק כמי שארצה בדבר שיש בו מחלוקת ואם עושה כן הרי זה דין שקר אלא אם הוא חכם גדול ויודע להכריע בראיות הרשות בידו ואי לאו בר הכי הוא לא יוציא ממון מספק דכל היכא דאיכא ספיקא דדינא אין מוציאין ממון מיד המוחזק (טור).
- ואם הוא בהוראות איסור והיתר והוא דבר איסור דאורייתא ילך לחומרא ואי דבר דרבנן ילך אחר המיקל ודוקא אם ב' החולקים הן שוין אבל אין סומכין על דברי קטן נגד דברי גדול ממנו בחכמה ובמנין אפי' בשעת הדחק אא"כ היה ג"כ הפסד מרובה וכן אם היה יחיד נגד רבים הולכים אחר רבים בכל מקום (תשובות הרשב"א סי' רנ"ג) ואפי' אין הרבים מסכימים מטעם אחד אלא כל אחד יש לו טעם בפני עצמו הואיל והם מסכימים לענין הדין מיקרי רבים ואזלינן בתרייהו (מהרי"ק שורש מ"א) ואם היה מנהג בעיר להקל מפני שחכם אחד הורה להם כך הולכין אחר דעתו ואם חכם אחר בא לאסור מה שהם מתירין נהוג בו איסור (תשובות הרשב"א סי' רנ"ג).
- כל מקום שדברי הראשונים כתובים על ספר והם מפורסמים והפוסקים האחרונים חולקים עליהם כמו שלפעמים הפוסקים חולקים על הגאונים הולכים אחר האחרונים דהלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך (מהרי"ק שורש פ"ד) אבל אם נמצא לפעמים תשובת גאון ולא עלה זכרונו על ספר ונמצאו אחרים חולקים עליו אין צריכים לפסוק כדברי האחרונים שאפשר שלא ידעו דברי הגאון ואי הוי שמיע להו הוי הדרי בהו (מהרי"ק שורש צ"ו):
היה הטועה מומחה בית דין ולא נטל רשות ולא קבלו אותו בעלי דינין עליהם או שלא היה מומחה אבל קבלו אותו בעלי דינים עליהם לדון להם בדין וטעה בשיקול הדעת אם נשא ונתן ביד מה שעשה עשוי וישלם מביתו ואם לא נשא ונתן ביד יחזור הדין ואם אי אפשר להחזיר ישלם מביתו:
- הגה: וי"א דאפי' לא נשא ונתן ביד מה שעשה עשוי וישלם מביתו ואין הדין חוזר (הרא"ש וטור ועוד הרבה פוסקים ע' סקי"ד אות א' וסוף ס"ק כ"ט) וכל זה כשלא קבלום עליהם בין לדין בין לטעות אבל אם קבלום עליהם בין לדין בין לטעות (טור והרא"ש) או בזמן הזה שמכריחין הקהל הדיינים ע"פ החרם שיהיו דיינים בעל כרחם לא ישלמו אפי' טעו דמה להם לעשות (שם) מ"מ יש להם לחזור אם טעו ואם אינן רוצים לחזור צריכין לשלם (מרדכי ריש סנהדרין) וכשטעו ומשלמין אם הסכימו כל הדיינים ביחד כולם משלמין ואם היו הדיינים רק שלשה והלכו אחר שנים שבהם הם משלמין ב' חלקים והחלק השלישי מפסיד הבעל דין אבל אם היו הדיינים חמשה והלכו אחר ג' שהם הרוב צריכים לשלם הכל (טור):
אבל מי שאינו מומחה ולא קבלו אותו בעלי דינים אע"פ שנטל רשות הרי זה בכלל בעל זרוע ואינו בכלל הדיינים לפיכך אין דינו דין בין טעה בין לא טעה וכל אחד מבעלי דינים אם רצה חוזר ודן בפני ב"ד ואם טעה ונשא ונתן ביד חייב לשלם מביתו וחוזר ולוקח מבע"ד שנתן לו שלא כהלכה ואם אין לו להחזיר או שטמא או שהאכיל דבר המותר לכלבים ישלם כדין כל גורם להזיק שזה מתכוין להזיק הוא:
דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב בה ועשה זה פשרה עם בעל דינו כדי שלא ישבע ואח"כ ידע שאינו בן שבועה אע"פ שקנו מידו על הפשרה אינה כלום דקנין בטעות הוא וחוזר.
- (וכן כל כיוצא בזה. ודוקא שגילה דעתו שעשה הפשרה משום השבועה או כדומה לזה) (עטור בשם הרי"ף):
מתוך: שולחן ערוך חושן משפט כו (עריכה)
<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן כו | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור חושן משפט ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד
אסור לדון בפני דייני עכו"ם ובערכאות שלהם (פי' מושב קבוע לשרים לדון בו) אפי' בדין שדנים בדיני ישראל ואפי' נתרצו ב' בעלי דינים לדון בפניהם אסור וכל הבא לדון בפניהם הרי זה רשע וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת מרע"ה:
- הגה: ויש ביד ב"ד לנדותו ולהחרימו עד שיסלק יד עכו"ם מעל חבירו (מהרי"ק שורש קנ"ד) וכן מחרימין המחזיק ביד ההולך לפני עכו"ם (ריב"ש סי' ק"ב) ואפי' אינו דן לפני עכו"ם רק שכופהו על ידי עכו"ם שיעמוד עמו לדין ישראל ראוי למתחו על העמוד (מרדכי פרק הגוזל קמא).
ועיין לקמן סי' שפ"ח מי שהלך בערכאות של עכו"ם ונתחייב בדיניה' ואח"כ חזר ותבעו לפני דייני ישראל י"א שאין נזקקין לו (מהרי"ק שורש קפ"ח) וי"א דנזקקין לו (מרדכי בפרק הגוזל בתרא) אם לא שגרם הפסד לבעל דינו לפני עכו"ם (מהר"מ מירזבורג) והסברא ראשונה נ"ל עיקר:
היתה יד עכו"ם תקיפה ובעל דינו אלם ואינו יכול להציל ממנו בדייני ישראל יתבענו לדייני ישראל תחלה אם לא רצה לבא נוטל רשות מב"ד ומציל בדיני עכו"ם מיד בעל דינו:
- הגה: ויש רשות לב"ד לילך לפני עכו"ם ולהעיד שזה חייב לזה (בה"ת בשם ר' שרירא) וכל זה דוקא כשאינו רוצה להיות ציית דין אבל בלא"ה אסור לב"ד להרשות לדון לפני עכו"ם (מהרי"ק שורש א'):
המקבל עליו בקנין לידון עם חבירו לפני עכו"ם אינו כלום ואסור לידון בפניהם ואם קבל עליו שאם לא ילך בפניהם יהיה עליו כך וכך לעניים אסור לילך לדון עמו לפני עכו"ם וחייב ליתן מה שקיבל עליו לעניים ויש מי שאומר שאין ב"ד מוציאין ממנו אלא מודיעין אותו שחל הנדר עליו:
שטר שכתוב שיוכל לתבעו בדיני העכו"ם אינו רשאי לתבעו בפניהם ואם מסר השטר לעכו"ם שיתבענו בדיניהם חייב לשלם לו כל מה שהפסיד יותר ממה שהוא חייב בדיני ישראל:
- הגה: וכל זה שיוכל לכופו בדין ישראל אבל אם הלוה אלם מותר למכרו לעכו"ם (ב"י ס"ו בשם הריטב"א) וע"ל סוף סימן שס"ט (הרא"ש בתשובה כלל י"ח סי' א') מדין עכו"ם המוכר שטר חוב לישראל על ישראל אחר אם דן הוא בדין עכו"ם:
מתוך: שולחן ערוך חושן משפט כז (עריכה)
<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן כז | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור חושן משפט ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב
המקלל א' מישראל (ואפילו מקלל עצמו) (טור) בשם או בכינוי או באחד מהשמות שקורים העכו"ם להקב"ה, אם היה בעדים והתראה -- לוקה אחת משום "לא תקלל חרש". ואם היה דיין לוקה עוד אחרת משום "אלהים לא תקלל" וארור הוי לשון קללה.
אם לא היתה שם התראה או שקלל בלא שם ובלא כינוי או שהיתה הקללה באה מכלל הדברים כגון שאמר אל יהי פלוני ברוך לה' אינו לוקה (וה"ה המקלל את המת פטור) (טור) אבל איסורא מיהו איכא ואם חרף ת"ח מנדין אותו ואם רצו הדיינים להכותו מכת מרדות מכין ועונשין אותו כמה שיראו ואם חרף עם הארץ עונשין אותו כפי שהשעה צריכה (אפי' מחל המתחרף (נ"א המתקלל) עונשין אותו שכבר חטא ונתחייב) (טור).
מי שנתחייב נדוי מפני שהפקיר בב"ד ורצו ב"ד למחול על כבודם ולא נידוהו הרשות בידם והוא שלא יהיה בדבר הפסד בכבוד הבורא כגון שהיו העם מבעטין בכבוד התורה ובדיינים הואיל ופקרו העם בדבר צריכי' לחזק ולענוש כפי מה שירא' להם: