שולחן ערוך חושן משפט כג א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


שולחן ערוך חושן משפט · כג · א

מקרא לצבע סימון האותיות: סמ"ע ש"ך ט"ז באר היטב קצות החושן באר הגולה

שולחן ערוך

כל זמן שבעלי דינים עומדים לפני הדיין נאמן לומר לזה חייבתי ולזה זכיתי נסתלקו מלפניו אינו נאמן אם אין בידו פסק דין ודוקא בשורא דדייני אבל דין התלוי בטענות לא שייך בו נאמנות שלפי הטענות יזכה הזוכה ובלבד שלא יסתור טענות הראשונות וכל זה דוקא בדיין אחד אבל שנים נאמנים לעולם ואפילו אם יש ב' עדים שמכחישים אותם:

הגה: וה"ה אם קבלו עליהם פשרן לזמן כל מה שאומר תוך זמן נאמן אבל אם כבר כתב ונתן להן הפשרה אין לו רשות להוסיף או לגרוע (אפי' תוך הזמן) אע"פ שאומר שכך היתה כוונתו (ב"י בשם רשב"א):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

נאמן לומר כו':    ועד"מ ב"י סי' י"ב (מחס"ז) דכ' בשם הרשב"א על ☜ ראובן ושמעון שנתן אחד מהן שטרות לחבירו ונשבע שלא יגבה לעצמו מאותן חובות כלום ואח"כ נתגלגלו תביעות ביניהם ולקחו פשרן א' ביניהן שכל מה שיעשה ביניהן עד זמן פלוני יהא קיים ועשה הפשרן פשרה ביניהן שיתנו פטורים זה לזה חוץ משטרי חובות הנזכרים יהיו בתוקפן כמו שהם היום ואח"כ נתגלה שהנותן קבל מקצת דמי החובות קודם שנתנו הפטורים ועכשיו אומר שהוא פטור ממה שקבל שהרי נתן לו פטורים אח"כ ואע"פ שאמרו חוץ מש"ח הנ"ל מ"מ אמר כמו שהם היום ההוא ובאותו היום כבר קיבל המעות והפשרן אומר שכן היתה כוונתו בפשרה והשיב שצריך להחזיר מה שקיבל שהרי בשעת הפטורים לא נודע אז שקבל ואדרבא הוא בחזקת שלא קיבל מאחר שנשבע ע"כ ואין עדות הפשרן מועיל כיון שלא אמרו בעוד שבעלי דינים עומדים לפניהן כדאמרי' גבי דיין עכ"ל:

בשוד' דדייני:    פי' יש דינים שאין הדיין יכול לברר הדין מתוך הטענות ודינם הוא שהדבר תולה בראות הדיין ליתנו למי שיראה לדיין שהיתה דעת הנותן קרובה אליו ויש מפרשים שהדיין הרשות בידו ליתנו לא' משניהן למי שירצה בלי טעם וכמ"ש לקמן ס"ס קל"ח ובסי' רנ"ג ע"ש והנה אלו אחר שידונו בשודא המה מחולקים כל אחד אומר לי זיכה ואינם רוצים לדון מחדש לפני דיין זה או לפני אחר שמא ישתנה דעתו כיון דלא זיכה לזה ע"פ הדין לפי טענתו בהא קאמר דתלוי בנאמנות הדיין כ"ז שעומדין לפניו דאז רמיא אנפשיה לאדכורי למי חייב ולמי זיכה משא"כ כשנסתלקו מלפניו ודינא דהני אם כבר נסתלקו יתפשרו אהדדי או מחלקין אותו ביניהם ואם האחד מוחזק אמרי' לשני המע"ה ועפ"ר:

לא שייך בו נאמנות:    פי' ול"מ כשנסתלקו מלפניו דאין שייך לומר דאינו נאמן אלא דינו כאלו עומדים לפניו שהדיין מציע לפניהן טענותיהן ושע"פ זיכה לזה וחייב לזה כמ"ש או טוענין מחדש לפניו ע"פ טענותיהן הראשונות ולאו כל כמיניה לסלק נפשם מדין זה אלא אפי' בעודן לפניו אין סומכין על נאמנותו דהדיין אלא צריך לברר דבריו ולומר להן הרי אתה טענת כך וכך ואתה כך והרי לפי טענותיכם אתה זכאי ואתה חייב:

ובלבד שלא יסתור טענות הראשונות:    פי' דלא יהיו מחולקים איך היו הטענות דאם היו מחולקין א"א לומר שהדיין יציע לפניהן טענותיהן ועמ"ש בפרישה עוד מזה:

בדיין א':    כגון ביחיד מומחה או קבלוהו עליהן טור:

אבל שנים נאמנים לעולם:    דאז בתורת עדות אומרים ונאמנים:

ואפילו אם יש שני עדים שמכחישים:    העדים מעידין איך ששמעו מדיינים אלו שפסקו כך ואפשר לומר שטעו בשמיעתן ולכך נאמני' הדייני' עצמן יותר מהן ונראה דמה"ט דוקא שני הדיינים נאמנים טפי משני עדים אבל בעד אחד ודיין אינם נאמנים יותר משני עדים דעלמא ואף שכתב מור"ם בד"מ שלו דנאמנים היינו לומר דנאמנים נגד בעל דין אף בשודא לאחר שנסתלקו אבל לא טפי מעדי' קאמר ודו"ק:

שני עדים:    נרא' דה"ה טפי משנים דתרי כק' עדים דמי:

ה"ג:    או לגרוע אפי' תוך הזמן אע"פ כו' וכן הוא שם:

ש"ך - שפתי כהן

(א) נסתלקו מלפניו כו' אם אין בידו פסק דין משמע דבאם יש בידו פסק דין נאמן אף שנסתלקו מלפניו ומפרש דמאי דפריך בש"ס וניחזי זכותא מאן נקט אסיפא פריך. אבל הריטב"א כ' בפ' עשרה יוחסין וז"ל וניחזי זכותא מאן נקט פי לאו אסיפא קאי דכיון דלא מהימן מנפשיה אמאי מהימן משום זכותא דנקטהאי ומאי ראיה איכא להימנוה טפי אי לא סמכי' אזכות' דנקט לחוד בלאו דידיה אלא ארישא פרכינן למה לן לנאמנותו של דיין ניחזי זכותא מאן נקט ונסמוך עלה עכ"ל ומ"מ נראה דלענין דינא לא פליג הריטב"א על הט"ו דהט"ו מיירי כששניהם מודים שהפסק דין נכתב מיד קודם שנסתלקו אך שמחולקים שלא נפסק כן מלפניו והריטב"א מיירי כשהבע"ד. או' שהפסק נתן לו אחר שנסתלקו ואין להקשות אמאי פי' הריטב"א כן י"ל דקשה ליה מאי פריך לישני הכי ולמה ליה לאוקמה דקריע זכותא:


(ב) אם אין בידו פסק דין דאלו יש בידו פסק דין הרי מפורש בו הדין וא"צ לנאמנותו וכן פי' הב"ח וכתב עוד דאפשר לפרש דהיכי דכתוב בפסק דין בסתם קרקע פלוני היא שלך והפסק ביד א' מהן והאחר טוען אני הוא שזכיתי בדין וממני נפל ואתה מצאתו או לקחתו מידי וכיוצא בזה נאמן הדיין לומר זה שהפסק בידו זכיתי וא"צ אפי' היסת כההיא עובדא דשני טוביה כו' אבל אם אין פסק דין בידו או שאומר לזה שהפס"ד אינו בידו זכיתי אינו נאמן דאינו נאמן אלא כשמסייע לאותו שהפסק דין בידו לפטרו משבועה עכ"ד וצ"ל דמיירי שאין אחד מהם מוחזק דאלו מי שפס"ד בידו מוחזק אפי' אין פס"ד בידו נאמן הדיין לפטרו משבועה דלא גרע מעד דעלמא ואלו שכנגדו מוחזק אין הדיין נאמן אף שהפס"ד בידו כיון שאין מוכח מפס"ד גופיה וזה טוען ממני נפל ודמי נמי לדלקמן סי' מ"ט לשני יוסף בן שמעון שאין אחד יכול להוציא שטר על חבירו ע"ש אלא מיירי דומיא דנכסי לטוביה שלא הי' שום אחד מוחזק ועדיין דברי הב"ח צ"ע לדינ' דכיון שאין מוכח מפס"ד גופ' אמאי יהא נאמן טפי מעד דעלמא להפסיד דלזה שכנגדו כיון שהוא בחזקת שניהן ודו"ק:


(ג) ודוקא בשודא דדייני כתב הב"ח וז"ל כתב בשלטי הגבורים פרק עשרה יוחסין דלאו דוקא שודא דדייני אלא הה"נ כשקבלוהו עליהן לדון אותם כפי אומד דעתו אינו יכול לחזור ולדון אותם פעם שנייה שמא יהפוך לבבו באומד דעתו והרי כבר זכה הזוכה בדינ' וכך מבואר מתשובת הריב"ש בסי' ת"ד דלאו דוקא בשודא דדייני אלא ה"ה בשאר דינים דכוותיה עכ"ל הב"ח ומ"ש וכך מבואר מתשובת הריב"ש כו' ליתא דאע"ג דהריב"ש שם מיירי משאר דינים דכוותיה מ"מ הא מיירי שם שביררו שני דיינים לזמן ופסק דשנים נאמנים לעולם דלא גריעי מעדים ואי משום שלא ביאר הריב"ש שיחזור וידונו היינו משום שעבר הזמן ומכ"ש לפי מ"ש לקמן בשם תשו' מהרי"ן לב דבשנים לא שייך דליהדר ולדיינו אך בשלטי גבורים שם משמע כמ"ש הב"ח משמו ונראה משום דס"ל כפי שטת רש"י וסייעתו דלקמן סי' ר"מ דשודא דדייני היינו למי שסברת הדיין נוטה יותר אבל מדברי התוס' והמרדכי פ' עשרה יוחסין והתוס' והרא"ש פ' חזקת הבתים והתוס' והריטב"א והר"ן פרק הכותב מבואר דשודא דדייני דוקא שהקשו על פרש"י שפי' שודא דדייני שסברת הדיין נוטה אי כפירושו אמאי לא ליהדר ולדייניה דמסתמא לא יהפוך סברתו ראשונה ע"ש וא"כ הדין שכתב הב"ח בפשיטות דה"ה בשאר דינים א"י לחזור ולדון הרי רבו החולקים עליו וא"כ צ"ע לדינא:


(ד) לא שייך בו נאמנות. אפי' בעודן לפניו כ"כ הסמ"ע וכן משמע בפוסקים וכן הוא בריטב"א שם ובתשו' ן' לב סי' קי"ו ס"ג להדיא והוא פשוט:


(ה) ובלבד שלא יסתור טענות הראשונים. משמע דאם סותרים טענות ראשונים אין הדיין נאמן לומר כך טענו אפי' עודן לפניו שאינו נאמן דיין אחד רק לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי מה שתלוי בדין משא"כ בזה:


(ו) בדיין אחד. כגון ביחיד מומחה או בקבלו עלייהו טור וריטב"א ושאר פוסקים ואף למ"ש בשם הרא"ש וטור לעיל סי' כ"ב ס"ק ב' דקבל חד כשלשה לא מהני י"ל דמיירי הכא שקבלו בקנין וכמ"ש שם:

כתוב בתשו' מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג סי' תקל"ג על ראובן שאמר לא באתי לדין לפני אותו דיין ולא הנחתי כלום עליו ואפטרופס משיב באת לפניו והונח עליו אשיבכם אלופי החתומים לפי סכלותי דגרסי' פ' י' יוחסין נאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי בד"א שבעלי דינים עומדים לפניו ובנדון זה הרי רב בעיר וגם בעלי דינים הא גמלא והא קבא והא מדי נשאל לרב ודמי לבע"ד עומדים לפניו ואפי' אם תמצא לומר דלא דמי לבעלי דינים עומדים לפניו כי שמא עברו ימים הרבה שנפסק הדין ויש לחוש לשכחה מ"מ יחזור וידון אותם מאחר שקבלוהו עליהם ואם יאמר ראובן לא קבלתיו עלי גם לזה נאמן הדיין דהא פריך התם ולהדר ולדייניה ומשני בשודא דדייני ואמאי לא משני כגון שהא' אומר איני רוצה לדון לפניו ולא קבלתיו עלי אלא ש"מ שלזה נאמן הדיין מדלא מצי לאוקמה אלא בשודא דדייני ושלום שמואל יהודה בר מנחם הלוי עכ"ל ודבריו תמוהים בעיני דא"כ לא שבקת חיי לכל בריה דאדם אחד יוציא ממון שיאמר זה קבל אותי לדיין וכך פסקתו והא דלא משני ש"ס הכי היינו משום דפשטא דברייתא מיירי ששניהם מודים שקבלו מדקתני נאמן הדיין לומר לזה זכיתי כו' משמע דאינן מכחישים רק בפסק דין ולא בקבלה ועוד דאי מכחישים בקבלה פשיטא דאפילו עומדים לפניו אין הדיין נאמן שאין הדיין נאמן רק מה שתלוי בדין ולהכי לא מצי ש"ס לשנויי הכי דא"כ אמאי נאמן כשעומדים לפניו (וע' מ"ש לעיל סי' כ"ב סקי"ג תמצא ראיות לדברי) גם מ"ש בנדון זה הרי הרב וגם בעלי דינים הא גמל' והא קבא והא מדי נשאל לרב ודמי לבע"ד עומדים לפניו כו' אינו נראה לפע"ד דמה בכך שהם בעיר סוף סוף כיון שאין עומדים לפניו ונסתלקו ממנו אינו נאמן וגם דבריו גופיה שכתב ואפי' אם תמצי לומר כו' נראה דלא ברירא ליה הך מלתא ולדידי אין כאן את"ל כלל אלא כך הוא עיקר הדין:


(ז) אבל שנים נאמנים לעולם והב"ח כתב לקמן סי' ל"ט דמדברי ראבי"ה שהביא המרדכי פ"ק דמציעא דכתב דטעמא דבפסק דין [אינו ל"ג] יכול לומר פרעתי שלא נכתב אלא מפני שאין נאמנים לומר לזה זכינו ולזה חייבנו מוכח דס"ל דאף שני דיינים אין נאמנים וכן מוכח מפי' רש"י שפירש טעמא דבע"ד עומדים לפניו נאמן משום דרמי' עליה ומדכר וכשאין עומדים לפניו אינו נאמן משום דלא רמיא עליה למדכר השתא לפי זה בשני דיינים נמי איכא למימר הכי ואע"ג דהמרדכי פ"י יוחסין וכן בתשובת מהר"מ ד"פ סי' תקכ"ח כתב בשם ראבי"ה כהרא"ש ואפשר דהך דכתב במרדכי פ"ק דמציעא הוא לפי מה שקבל מאביו שקבל מריב"א הלכה למעשה כמפורש שם והך דתשובת מהר"ם הוא טעמ' דנפשיה והך דקבלתו עיקר עכ"ל ואין דבריו נכונים דפשיטא דאין להעלות על הדעת דשני דיינים לא יהיו נאמנים וכי גריעי מעדים ומ"ש רש"י דלא רמי' עליה היינו בדיין א' דהאמינוהו כל זמן שעומדים לפניו מטעמא דרמיא עליה ומדכר וכשנסתלקו תו לא רמיא עליה למדכר ולא האמינו כשנים ואינו אלא כעד א' אבל פשיטא אם יש אפי' עד א' עמו דנאמנים וכ"ש שני דייני' וראיה שהרי הריטב"א כתב כפירש"י וכתב דשנים נאמנים לעולם וכ"כ בתשובות ן' לב ספר ג' סי' קי"ט ע"ש וכן בעיר שושן כ' טעמא דרמיא עליה ומדכר ואפ"ה כתב דשנים נאמנים לעולם ע"ש. ומ"ש ראבי"ה טעמא דבפסק דין [אינו ל"ג] יכול לומר פרעתי שלא נכתב אלא מפני שאין נאמנים כו' כבר הרגיש מהרל"ן חביב בתשובה סי' ק"ט בזה ותירץ וז"ל שבספרי כתיבת יד המרדכי אינו כתוב בלשון רבים אלא בלשון יחיד כ' ה"ר אבי"ה ה"ה אם כתב לו פסק דין וחייבו כו' מפני שאין הדיין נאמן לומר כו' אלא בזמן שבעלי הדין לפניו ומ"ש בספרי הדפוס הכל בלשון רבים טעות נפל בספרים בודאי או שר"ל דיינים דעלמא ועי"ל דכי היכא דכשהדיין הוא א' לבד אין הפס"ד לראיה ביד התובע שלא כתב אותו אלא מפני שאינו נאמן ככה כשהם ב' או ג' אין הפס"ד ביד התובע לראיה עכ"ל עי"ל דיאמר דהפס"ד מועיל לענין שא"צ לחזור ולדונם לפמ"ש לקמן ס"ק שאח"ז דהיכא דאפשר למידייניה אף שנים אין נאמנים ובהכי אתי שפיר דלא תיקשי דהא ראבי"ה מיירי בסתם פס"ד בלא שודא ודוק (ושוב בא לידי ספר ראבי"ה ועיינתי בו וראיתי שכתב להדיא דשנים נאמנים ואפ"ה אין הפס"ד לראי' משום כיון שבא' אינו לראיה ה"ה בשנים ע"ש וז"ל ראבי"ה סי' אלף כ' אבל אין בעלי דינים עומדים לפניו אינו נאמן דדוקא דיין אחד אינו נאמן אבל דיינים שנים ושלשה נאמנים כעדים דעלמא ובתוספתא דקידושין גרסי' אבל אין בעלי דיני' עומדי' לפניו הרי הוא כא' כל אדם פי' כעד דעלמא ופעמים שיחיד מומחה דן יחידי ואינו נאמן וכותב פסק דין לאלתר כו' עכ"ל וכל זה מבואר דלא כהב"ח ע"ש) וכ"פ הריב"ש סי' ש' וסי' ת"ד כהרא"ש בסתם וכן הוא בתשובת מהר"ל ן' חביב שם ובתשו' ן' לב ספר ג' סי' קט"ז וקי"ט ובתשו' מהרשד"ם סי' ט' ובתשובת מהר"ש כהן ס"ב סי' פ"ג ובתשן' מהר"א ן' ששון סי' ע"א וסי' ק"כ ושאר הרבה האחרונים דשנים נאמני' לעולם וליכא מאן דפליג וכן הלכה רווחת בישראל ודלא כהב"ח (ע' בתשובת מהר"ר רבי יוסף טראני סי' קמ"א):


(ח) נאמנים לעולם בתשובת ן' לב סי' קט"ז נשאל על פשרנים שעשו פשרה כו' וכ' דצריך לעיין הא דשני דיינים נאמנים לעולם אי דוקא בשודא דדייני הוא אבל היכא דאינו שודא דדייני אמרי' דליהדר ולידיינוהו או דלמא דוקא בדיין א' אמרינן הכי אבל בשנים א"צ אפי' לחזור ולדון והכי מסתברא וכן נראה מדברי הטור שכ' וכל זה דוקא בדיין א' כו' משמע דאכולה מילתא קאי ולמאי דקאמר נמי ודוקא בשודא דדייני וכו' וכיון דכן עלה בידינו דאלו הפשרנים שנתבררו לדון ולפשר כפי הראות בעיניהם שהוא נאות ויושר הם נאמנים לפרש דבריהם כו' ע"כ דבריו ואין דבריו מוכרחים כל כך די"ל דאין שני' נאמנים אלא היכא דלא אפשר למידייניה אבל היכא דאפשרי למהדר ולדייניה לא שייך נאמנות כלל דהא אפשר למיקם עלה דמילתא: ומ"ש הטור וכל זה כו' קאי אפי' נסתלקו מלפניו וכן אפי' סותרי' טענות הראשונות מ"מ הדין שלו בפשרני' אמת דכיון שנתבררו לדון ולפשר כפי ראות עיניהם לא שייך לומר דאפשר למיקם עלה דמלתא ולא ידעתי היאך תלוי זה בזה וכ' עוד שם דאם יש בשטר פשר לשון סובל שני פירושים יכולים לפרש ולומר כך נתכוונו אע"פ שהל' האחד מרווח יותר ואינו יכול המוחזק לומר קים לי כהלשון האחר אבל אם הלשון שמפרשים הוא דחוק צ"ע וע' עוד שם בסי' קי"ט. ולכל דבריו הסכים ג"כ מהר"א ן' ששון סי' ק"ך ע"ש:


(ט) ואפי' אם יש שני עדים שמכחישים כו' דהעדי' מעידי' איך ששמעו מדייני' אלו שפסקו כך ואפשר לומר שטעו בשמיעתן לכך נאמני' הדייני' עצמם יותר ונראה דמה"ט דוקא שני הדייני' נאמני' טפי משני עדי' אבל בעד א' ודיין אין נאמני' יותר משני עדי' דעלמא ואף שכתב מור"ם בד"מ שלו (והוא מתשובת הרא"ש כלל ו' סי' י"ד ומביאו ב"י) דנאמני' היינו לומר דנאמנים נגד בעל דין אף בשודא לאחר שנסתלקו אבל לא טפי מעדים קאמר עכ"ל סמ"ע:


(י) ואפי' תוך הזמן שאין הזמן אלא ליתן לו זמן שיפסוק מה שיפסקו תוך אותו זמן אבל אחר שפסק וכתב ונתן שוב אין לו רשות להוסיף ולגרוע שם. ובתשובת ן' לב ספר ג' סי' קי"ט כתב דאפי' פשרן א' אפשר דנאמן לומר לכך נתכוון במה שנכתב בשטר פשר דכיון דלא נתפרש ה"ל כאלו לא דן וכיון דלא דן אכתי נשאר הרשות בידו לחזור ע"כ ולפ"ז צ"ל דהרב והרשב"א מיירי כשאותו כתב אינו סובל פי' אותו תוס' או גרעון כהך עובדא דאיתא בתשובות רשב"א שכתב בפשרה שהכל נמחל חוץ משטרי המתנה שישארו בתוקפן והפשרן אמר שכיון שמה שלקח משטרי המתנה קודם לכן יהא ג"כ נמחל כו' ע"ש וכן כל כיוצא בזה משא"כ בהך דמהרי"ן לב שהכוונה שאומר אינה תוספת או גרעון רק ביאור הדברים ודו"ק:



באר היטב

(א) נסתלקו:    כתב הסמ"ע בשם הרשב"א במי שנתן לחבירו שטרות ונשבע הלה שלא יגבה לעצמו מאותן החובות כלום ואח"כ נתגלגל הדבר שבאו לידי סכסוכים וקבלו ביניהן פשרן א' שכל מה שיפשר ביניהם עד לזמן פלוני יהא קיים ועשה פשרה שיתנו פטורים זה לזה חוץ משט"ח הנ"ל יהיו בתוקפן כמו שהם היום ואח"ז נתגלה שהנותן קבל מקצת דמי החובות קודם שנתנו הפטורים ועכשיו אומר שהו' פטור ממה שקיבל מאחר שיש לו פטורים ואף שנאמר בהן חוץ משט"ח מ"מ כיון שמבואר כמו שהם היום ואז כבר קיבל המעות והפשרן אומר ג"כ שכך היתה כונתו בפשרה ופסק שצריך להחזיר מה שקיבל מאחר שלא נודע בעת נתינת הפטורים אדרבה הוא בחזקת שלא קיבל באשר שנשבע ואין עדות הפשרן מועיל כיון שהבע"ד שוב אין עומדין לפניו עכ"ל.


(ב) שודא:    ענין שודא דדייני ופירושו עיין בסמ"ע ובש"ך.


(ג) נאמנות:    ואפי' בעודן לפני הדיין אינו נאמן אלא צריך לברר ולומר הרי אתה טענת כך ואתה כך לפי טענותיכם אתה זכאי ואתה חייב. סמ"ע.


(ד) יסתור:    משמ' דאם סותרים טענות הראשונות אין הדיין נאמן לומר כך טענו אפי' עודן לפניו שאין הדיין נאמן אלא לומר לזה זכיתי כו' מה שתלוי בדין. ש"ך.


(ה) שנים:    דאז בתורת עדות אומרים ונאמנים כ"כ הסמ"ע ובתשובת ן' לב סי' קט"ז פסק דגם פשרנים שנתבררו לדון ולפשר כפי ראות עיניהם נאמנים הם לפרש דבריהם וכתב עוד דאם יש בשטר פשר לשון הסובל ב' פירושים יכולים לפרש ולומר לכך נתכוונו אע"פ שלשון האחר מרווח יותר ואין המוחזק יכול לומר קים לי כלשון האחר אבל אם הלשון שמפרשים הוא דחוק צ"ע וע"ש עוד סי' קי"ט ולכל דבריו הסכים מהר"א ן' ששון סי' ק"כ ע"ש עכ"ל הש"ך.


(ו) שמכחישים:    פי' שאומרים ששמעו מדיינים אלו שפסקו כך ואפשר לומר שטעו בשמיעתן לכך נאמנים הדיינים עצמן יותר מהם ומה"ט נרא' דדוק' ב' דיינים נאמנים טפי מב' עדים אבל עד א' ודיין אין נאמנין יותר מב' עדים דעלמ' ואף שבד"מ כתב דנאמנים היינו נגד בע"ד אפי' בשודא לאחר שנסתלקו אבל לא טפי מעדים קאמר. סמ"ע.



קצות החושן

(א) נסחלקו מלפניו. ואיכא למידק מהא דאמרינן בפרק המדיר דף ע"ב ואלו יוצאת שלא בכתובה העובר' על דת ואיזו דת משה מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה ומפרש לה בש"ס שם דאמרה פ' חכם טיהר לי את הדם דאזיל שיילי' ואשתכח שיקרא וכתב שם הר"ן ז"ל והרשב"א ז"ל כתב דעפ"י חכם בלבד אינה מפסדת כתובתה דע"א הוא אלא דוקא באמרה פ' חכם טיהר לי ביום פ' ואתו עדים ואמרו עמנו הי' במקום פ' או לא זזה ידינו מתוך ידו אבל עפ"י חכם עצמו אינו מפסד' כתוב' דע"א הוא אבל הרמב"ן ז"ל כתב בפרק שבועת העדות כדאמרינן בפ' המדיר פ' טיהר לי את הכתם ואזל שיילי' ואשתכח שיקרא דאלמא אף על גב דאיהי מיהמנא כיון שאמר בשם פ' ואזל שיילי' ואמר דשיקרא הוא לא מיהמנא ולא מצית למימר אשתכח שיקרא עפ"י עדים דהא קאמר ואזל שיילי' וכן הדין בכל עד מפי עד אם בא הראשון וכפר אין השני האומר משמו נאמן וכך קבלתי דין זה עד כאן לשונו ועיין בח"מ באבן העזר סימן קט"ו שכתב דגם דעת הרמב"ם והרא"ש הוא כהרמב"ן ואפילו לענין ממון ממש ואפילו הכי סמכינן על החכם כיון שהיא אומרת משמו ועיין ב"ש שם סק"ד. ולפי זה קשה נסחלקו מלפניו אמאי אינו נאמן כיון שזה אומר פ' חכם זיכה לי את הקרקע וזה הדיין שאמר משמו מכחישו ומ"ש פ' חכם טיהר לי את הכתם או פ' חכם זיכה לי את הקרקע ולפי מ"ש הבית יוסף בי"ד סימן קפ"ו שהקשה דברי הרא"ש אהדדי ומחלק בין איסורא לממונא א"ש אבל לפי דעת הרמב"ם והסמ"ג דמשמע מדבריהם דגם לענין ממון הראשון שאומר משמו נאמן יותר וכמ"ש הבית שמואל באבן העזר סימן קט"ו ועיין שם. ונראה דלענין זה נאמן החכם הדיין לומר לא זכיתי לך כיון שהוא אומר משמו והוא מכחישו אבל לומר שזיכה לחבירו בזה אינו נאמן ויכול להכחישו ולומר לא זכיתי לזה דבזה אין כוחו מהחכם הדיין שמכחישו ואומר לא זכיתי לזה אלא לי ופלגינ' דיבורי'. ולפי זה נרא' דכשנסתלקו מלפניו ואינו חוזר הדין לשודא והבעל דין לא מצי אמר כבר זיכה אותי בקרקע כיון דבזה שאומר משמו יכול הדיין להכחישו. אלא שאומר ידעתי שלא זיכה לחבירו ואם כן אם השני רוצה עוד בשודא הדר דינא לשודא ומ"ש הסמ"ע דינא דהני יתפשרו או מחלקין אותו ביניהן היינו אם השני אינו רוצה עתה בשודא כי מתייר' שמא יתהפך סברת הדיין בשודא וכמו שכתבו התוספות אבל אם השני שהדיין מסייעו רוצה עוד בשודא הדין עמו וכמ"ש. ובזה ניחא ליישב קושיות הריטב"א בהא דפריך בש"ס וניחזי זכותא ממאן נקט ומשני דקריע זכותי' הא כיון דנסחלקו מלפניו אינו נאמן אם כן מאי ראי' מן הפס"ד דלמא עתה כתב את הפס"ד ועיין שם שכתב דקושיות הש"ס ארישא בעודן לפניו ומדברי השלחן ערוך אינו נראה כן אלא משמע דגם בנסתלקו מלפניו נאמן ע"י פסק דין וכבר הקשה הש"ך וע"ש. ולפי מ"ש ניחא דכיון דאי' פסק דין נותנין הקרקע למי שיש בידו הפס"ד דאם יאמר אידך כבר זיכה אותי בזה הדיין שאומר משמו נאמן יותר ואם יאמר לא זיכה לחבירי אם כן הרי הוא עתה זכאי ע"י פסק דין דהא גם עת' אם רוצה בשודא הדין עמו וא"ש דברי הרמב"ם שכתב אם אין פסק דין ומשמע דיש בידו פסק דין לעולם נאמן וכן מוכח מלשון הרי"ף שהבי' קושיא ופירוקא וניחזי זכותא דקריע זכותי' ולפי מ"ש הריטב"א דקאי ארישא אם כן אינו נפקוחא לדינא כלל ולפי מ"ש ניחא ודו"ק:


(ב) אם אין בידו. עיין ש"ך שהעלה מדברי הבית חדש היכא דאיכא פסק דין ואינו מפורש כגון שכתב סתם קרקע פ' שלך ודעת הב"ח היכא דהוא מסייע למי שהפס"ד בידו נאמן לפוטרו משבועה יובש"ך חולק כיון דע"כ מיירי דאין שום א' מוחזק בקרקע אין הדיין נאמן לסייע כיון שאינו מוכח מתוך הפס"ד וזה טוען ממני נפל ודמי לדלקמן סימן מ"ט בשני יוסף בן שמעון דחיישינן לנפילה והוא תמוה דהא אנן קיימא לן דאין חוששין לנפילה וכדאמרינן בבא בתרא דף ק' גבי עובדא דבי רב הונא ואמר רב ממך מהאי דנפק מתותי ידי' משמע ולנפילה לא חיישינן. וטעמא דשני יוסף בן שמעון הוא בשטר קנין דוקא ומשום דכותבין שטר ללוה בלא מלו' עיין שם בסימן מ"ט. ואפשר לומר דכיון הש"ך למ"ש בס"ק הקודם ליישב דברי השלחן ערוך דמה מהני הפס"ד אם נסחלקו מלפניו שמא כתב עכשיו והעלה דמיירי בשלחן ערוך דשניהם מודים שנכתב הפס"ד קודם שנסחלקו ועיין שם בש"ך וכיון דאינו מועיל הפס"ד אלא ע"י הודאתו ולהכי כשאומר נכתב קודם אלא שפס"ד הוא שלי וממנו נפל נאמן במגו וכמבואר בסימן נ' ע"ש. ואם כן לפי מ"ש בס"ק הקודם דאפילו אינו מודה מהני הפס"ד לא שייך מגו:


(ג) שנים נאמנים. עיין ש"ך שהעלה דבדין שאינו שודא ואמרינן להדר ולדייני' לא שייך נאמנות ואפילו בשנים ע"ש. ובזה ניחא ליישב קושיות מוהרש"א בפרק קמא דסנהדרין ד' ה' בדברי תוספות שכתבו בהא דאמר שמואל שנים שדנו דיניהן דין ז"ל ה"ה אפילו חד והא דנקט שני' לאשמעינין דאפילו שנים נקראו בית דין חצוף והקשה מוהרש"א נימא הא דנקט שנים כי היכא דלהוי סהדי עליו דכה"ג אמרו בש"ס גבי פשרה בשנים ה"ה אפילו חד והא דנקט שנים כי היכא דליהוי סהדי עליה ונראה לפי מה שכתבו תוספות בפ' הכותב דשודא לא מהני אלא בפני מומחה ועיין שם ואם כן לא משכחת בהו תורת עדות אם שיעידו על הקבלה הא בע"כ דנו ואם שיאמרו שכך נפסק בדין שאינו שודא לא שייך נאמנות דליהדר ולדייני' ואם יעידו על הטענות שכך טענו בפניהם ושלא להחליף את הטנות ליתי' דשמואל לא קאמר אלא שנים שדנו דיניהן דין אבל באודייתא מודה שמואל דצריך שלשה וכמה שכתבו תוספות בפרק קמא דסנהדרין וכיון דהודאה בעי שלשה ובפני שנים לא הוי הודאה אם כן הוא הדין הטענות יכול להחליף כל שלא היו שלשה וכמ"ש סימן ג' סק"ג ועיין שם ולהכי הוכרחו תוספות לפרש דאפילו שנים נקראו בית דין חצוף:





▲ חזור לראש