סמ"ע על חושן משפט טו
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
[עריכה]לדון הדין שבא לפניו כו': נרא' דלא בביאה לב"ד תחילה תליא מילתא אלא משעה שהעמיד עצמו לפני הדיין והדיין הכין את עצמו לשמוע טענתו זהו נקרא בא לפניו תחילה והוא קודם להבא מאוחר ממנו לפני הדיין ועד"ר דכתבתי ראייה לזה מדברי הריטב"א וק"ל:
שבא לפניו תחילה: ילפינן לה מדכתיב כקטן כגדול תשמעון דאילו לדקדק בין פרוטה כבדין של ק' מנה לזה א"צ קרא. גמרא:
של תלמיד חכם: אפי' בא לבסוף דגם לת"ח יש עשה דאת ה' אלקיך תורא שדרשו את לרבות ת"ח וה"ל לת"ח עשה ולהמוקדם עשה דקטן כגדול תשמעון ועשה דכבוד תורה עדיף כן משמע בגמרא פ' שבועות העדות סוף ד"ל ועד"ר:
להפך בזכותו: דכשבא התלמיד חכם לדון עם הב"ב מעמידין את הת"ח אחזקתו ומ"ה מהפכין ומפשפשין בדבריו כדי להעמידן באופן שיהא זכות בהן ע"פ האמת ועמ"ש בסימן י"ג ולקמן ס"ס י"ז לענין זה. ונראה דאין לת"ח בזמנינו דין זה וכמ"ש הרמב"ם והביאו הטור והמחבר ס"ס זה משרבו בתי דינים שאינם הגונים כו' כ"ש לענין נתינת ליטרא דדהבא על בושתו ולענין התרת נדר בי"ד ר"ס רכ"ח ולענין לדון ביחידי דאין לנו דין יחיד בזמן הזה כמ"ש בסי' ב' ס"ב ואף שיש לחלק מ"מ נ"ל כמ"ש:
אפילו פתחו כבר בדין: נראה דס"ל הכי כיון דמשמעות דכקטן כגדול תשמעון משמע דהקרא לא קפיד אלא אשמוע' ור"ל דלאחר שפתחו בדינא דקטן והתחילו לשמוע טענותיהן תו אין לדחותן בשביל דין הגדול וכיון דקי"ל דעשה דת"א דוחה לעשה הזה ממילא נשמע דאפי' פתחו בדינו של זה האחר דהיינו השמיע' דוחין אותו מפני דינו של ת"ח ומ"מ חז"ל אסמכוה אהאי קרא דקטן כגדול תשמעון אפי' עדיין לא פתחו לי' בדינא דהמוקדם אלא בא לפני הדיין תחילה אסור לדחותו ולדון המאוחר לו ומ"ה נקטו הגמרא והפוסקים ל' בא לפניו תחלה וכיון דזה אינו אלא מדרבנן הם אמרו והם אמרו ג"כ דאפי' מפני קרובו של תלמיד חכם דוחין המוקדם מפני כבודו דהחכם:
סעיף ב
[עריכה]דין היתום לדין האלמנה: היינו טעמא דהקדימו קרא דכתיב שפטו יתום ריבו אלמנה:
ודין האלמנה קודם לדין ת"ח: כ' הכסף משנה וכ"ש דיתום קודם לתלמיד חכם ואף שבגמרא פרק בתרא דכתובות לא משמע הכי ע' דרישה שם תמצא ישוב דלא קשיא מידי:
ודין האשה קודם לדין האיש: ל' הרמב"ם מפני שבושת האשה מרובה:
סעיף ג
[עריכה]הדיין שבא לפניו דין שיודע בו שהוא מרומה: עד"ר שם כתבתי דבהרמב"ם לא כ' חילוק בין דין מרומה דתובע לדין מרומה דנתבע ואדרבא משמע ומוכח מדבריו דס"ל דדין שניהם שוה ולא כמהר"ם והרא"ש שכתבו שחילק ביניהן ולא כהמחבר שכ' בספרו ב"י שדברי הרמב"ם והטור שוים הם וגם כאן בש"ע התחיל וכתב דברי הרמב"ם וסיים בסעיף שאח"ז כדברי הרא"ש והטור שחלקו בין תובע לנתבע וכן נראה שהי' דעת מור"ם מדלא כ' שום דבר אדברי המחבר בסעיף זה שהם כדברי הרמב"ם והנראה לע"ד מוכרח בכמה הוכחות כתבתי בדרישה ע"ש ואפשר דמור"ם ז"ל פירש דברי הרמב"ם ג"כ כמ"ש ומ"מ לדינא הניח מ"ש המחבר כאן דיש חילוק בין תובע לנתבע משום דמסברא י"ל כן עד"ד ודו"ק:
ידרוש בו ויחקור: כ' מהרי"ק שורש ס"ז דגם לעדים החתומי' על השטר ידרוש ויחקור אף דעדי' החתומי' הוה כמי שנחקרה עדותן עכ"ל ד"מ:
והרי הדברי' מסורי' ללב: ברמב"ם ובטור מסיים בזה והכתוב אומר כי המשפט לאלקי' הוא ור"ל דברי רמאות כאלו תלוי בלבו של דיין להבינם וצריך ליתן לבו ודעתו לדבר כי המשפט לאלהי' הוא גם י"ל דה"ק מאחר דהדיין יכול להתנצל ולומר איני רואה בו צד רמאות לכך אמר שהדברי' מסורי' ללב ובדברי' המסורי' ללב כתיב ויראת מאלקיך וק"ל ועפ"ר:
וכשהי' רואה: הרא"ש באומדנא דמוכח כו' לפמ"ש שהרמב"ם לא ס"ל כהרא"ש והטור נראה שגם בזה המה מחולקי' דלהרמב"ם לא יתן כתוב להנתבע דשום דיין לא יתעסק בדין זה דלהרמב"ם אין הדרישה באה להיות יודע אם הוא רמאי דהא ביודע מתחלה שהוא רמאי איירי והדרישה אינו אלא לבטל הרמאות ומש"ה אף אם דיין זה אינו יכול לעמוד על הדבר בדרישה וחקירה ולבטלה מכל מקום י"ל דאחרי' ידרשו או יוודע יותר על פי דרישתן וחקירתן ומש"ה כתב בנוסחאות להרמב"ם וידונו מי שלבו שלם בדבר מה שאין כן הטור שנמשך אחר דברי הרא"ש וס"ל דהדריש' הוא להוודע אם התובע הוא רמאי וכשיוודע שהוא רמאי ס"ל דצריך לסלק מדינא בזה אין חילוק בין האי דינא לאחר ומש"ה כתב הטור וידונו מלכו של עולם. והמחבר שכתב וידונו מי שבלבו שלם בדבר וכ' עליו מנהג הרא"ש נראין דהן כשני דברי' שסותרין זה את זה ועד"ר ודו"ק:
סעיף ד
[עריכה]באומדנא דמוכח כו': וכן אם הנתבע אינו רוצה להשיב על כל דבר שחוקר אותו ודאי רמאי הוא ויכול לפסוק לו כאלו השיב לו ונתברר השקר כן כתב הרא"ש שם בתשו' ד"מ ב':
סעיף ה
[עריכה]יש לדיין לדון כו': ע' בהרמב"ם ובטור שם מבוארי' יותר פרטי הענינים:
ומשרבו בתי דיני' כו': וכ' מהרי"ק שורש ק"ח דאף בזמן הזה מוטל על הדיין לדון ע"פ האמת שנתאמת לו ולא ע"פ הטענות אם הם מכחישות האמת וכ"כ רשב"א בתשו' סי' אלף קמ"ו דמ"ד:
וכן אין מוציאין מן היתומי' כו': גם זה מבואר ברמב"ם ובא לאפוקי ממה שנהגו בימיה' שאם בא א' וטוען יש לו פקדון אצל פלוני שמת בלא צוואה ונתן בו סימני' ולא הי' הטוען רגיל ליכנס בבית זה האיש שמת אם יודע הדיין שזה האיש שמת אינו אמור להיות לו חפץ זה וסמכה דעתו שאין זה חפץ של המת מוציאין אותו מן היורשי' ונותנין אותו לזה האיש האמוד שנותן בו סימני' ודע דהרי"ף והרא"ש השמיטו ולא כתבו זה שאין מוציאין מן היתומי' בזמן הזה וגם הטור כ' סתמא האי דינא דמוציאין מן היורשי' לקמן בס"ס רצ"ז ומשמע דאפי' בזמן הזה יש לנהוג כן והיינו טעמא כיון דאין היורשי' טועני' ברי שהוא של אביהן ולא הי' פקדון בידו מש"ה מוציאין גם בזמן הזה וכ"כ בשמם הב"י וכאן בש"ע סתם כהרמב"ם ומהתימה על מור"ם שלא הזכיר סברתם: