סמ"ע על חושן משפט טז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט טז |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א[עריכה]

אמר אחד מבעלי דיני' כו':    פי' בין נתבע בין תובע דכשהנתבע רוצה לישבע לו על תביעתו והתובעאומר איני רוצה להניחו לישבע ולפוטרו כי יש לי עדי' נותנין לו זמן ל' ולא יותר וכמ"ש בסעיף שאחר זה כי הנתבע יכול לומר לא אתלה בדין עמו כי יזילו נכסי והא דכ' מור"ם בסי' כ"ד בהג"ה דכשהתובע אומר איני רוצה שישבע לי עכשיו רק לכשארצה דשומעין להתובע הא התם נמי קאמר דאי זילי נכסי דהנתבע ע"י זה שומעין להנתבע מיהו ל' יום ממתיני' להתובע מאחר שטוען יש לי עדי' שהוא כדברי ולקמן בסי' כ"ד מיירי שאינו טוען שיש לו עדי' מ"ה אי זילי נכסי נשבע לו מיד וע' מ"ש שם עוד מזה:

נותנין לו זמן כו':    היינו בסתם בני אדם אבל בגברא אלמא יתבאר לקמן סי' צ"ח וע' ד"מ ס"א מ"ש בזה בשם רשב"א:

וצריך לשלם:    וה"ה נשבע אז ג"כ בע"כ של תובע וחדא מנייהו נקט וכמ"ש לפני זה וכמ"ש בסמוך בס"ק ד' [א']:

אין נותנין לו זמן לבטלה:    פי' אפילו בדבר שאין פסידא כן היא שם וכתב עוד שם ברשב"א אף שאין ידוע שדעתו להשמט רק שיש לכשנגדו הפסד בזה צריך להביא ראיה תוך שלשי' יום עד"מ א' שהביאו:


סעיף ב[עריכה]

הא דיהבי זמן שלשי' יום:    פי' אהתובע קאי וקאמר האי דנותנין לו זמן ל' ולא יותר דוקא כו' אבל בנתבע אין לחלק בהכי וק"ל:

ואינו רוצה לקבל שבועתו:    אע"ג דיכול להביא עדי' או ראיה גם אחר השבועה ולסתור דינו וכמו שכתב לפני זה בס"א י"ל דהוא סבר דשמא לא יהי' הראיה כ"כ ברורה ומ"מ ע"י ראיה שיביא יודה לו הנתבע או הב"ד יחמירו עליו בשבועתו או יהפכו השבועה מה שאין כן כשכבר נשבע:

מה צורך כו':    וכן הדין מי שטען שאבד שטרותיו באונס הגזירה ולריחוק המקום א"א לו להביא ראיה כ"כ ריב"ש סי' קס"ט דף מ"א:

יש מי שאומר שנשבע ונפטר:    פי' לאחר שאמר אין לי ראייה דקאמר דמשיב לו בלא ראיה היינו שנשבע נגד תביעתו ונפטר ואינו כו' וכ"כ הטור בשם ר' ישעי' ולא מצאתי מי שחולק ע"ז רק שרב"י מפקפק עליו קצת ע"ש ומ"ה כ' גם כאן לשון יש מי שאומר ועד"ר שם כתבתי ישוב לפקפקו של ב"י דלק"מ והיותר נראה לומר דהמחבר לא כוון לכתוב יש מי שאומר משום דיש פלוגתא בזה אלא כל מקו' שמצא דין שאינו נזכר ג"כ בשאר פוסקי' כ' עליו ויש מי שאומר וכן מוכח לפני' בדברי המחבר בכמה מקומות:

אין נותנין לו זמן כו':    וכן אם קבעו לו זמן וטען שנתן זכותו לאחר אם א"א להודיעו פוסקין הדין שלא בפניו וע"ל ס"ס י"ח:

וצריך להשיב כו':    וע"ל ר"ס כ' אם יכול לחזור ולטעון כשנתנו לו זמן לטעון ולא בא:

שיפרע לו בלא דחייה:    כו'. ראיה לדין זה ממ"ש לקמן סי' קכ"ט ס"ו דאם התנה עמו הכל לפי תנאו לענין שיכול להפרע ממנו מיד וא"כ הוא בערב כ"ש בלוה וק"ל:


סעיף ג[עריכה]

מי שכנגדו חייב להגיד:    הטור בשם הרא"ש מסיים בזה ז"ל דמ"ש הוא מאחר אדרבא כ"ש הוא כיון שיש בידו זכותו של כנגדו והוא תובע שלא כדין היאך יאכלוהו דבר איסור להגבותו ממון שאינו שלו וצריך עיון הא כ' הרא"ש בתשובתו כלל ו' סי' כ' דכשנותנין חרם אחר עדות אין החרם חל על הקרובי' ואין צריכין להעיד גם יש לתמוה על מור"ם דלקמן סי' כ"ח ס"ב הביאו וכ' שכן הוא עיקר וכאן סתם המחבר שכנגדו חייב להגיד ולא כ' מור"ם כלום וי"ל דדוקא כשנותנין חרם סתם כ' שם דהקרובי' לאו בני עדות נינהו אבל כשמפרש בהדיא שנותני' חרם גם אקרובים ואפי' על בעל דבר עצמו שיודה האמת ויגידו המעשה איך הי' חל החרם גם עליהן ואם מבקש הב"ד דבר זה צריכין הדייני' לעשות כן ואף שכתבתי לקמן בסי' כ"ח סקי"ז דגבי כה"ג דמפרש חולק הא"ז וכ' דאין החרם חל על הקרובי' מ"מ י"ל דמור"ם הכריע בזה כדעת המרדכי והיותר נראה דמ"ש הטור והמחבר אפי' הזכות ביד שכנגדו ר"ל שמונח בידו שטר שכתב עליו זכותו או הבעל דין יודע מי הן העדי' היודעי' זכות ע"ז חל החרם שיראה השטר או יגיד מי הן העדי' משא"כ כשנותנין חרם על מי שיוד ע לו עדות בע"פ שיבא ויגיד בזה דוקא כ' שאין הקרובי' ומי שכנגדו בכלל החרם דלא חל שם עדות אלא אמי שראוי להעיד וכשר לדבר ולא אמרינן בזה דמחוייב להגיד ויהי' הודאות בע"ד כמאה עדי' דא"כ כל מי שתופס בלא עדי' נמי נאמר כיון דמחויב להגיד על פי החרם ה"ל כאילו תפס בפני הב"ד ולא יהי' נאמן לטעון עליו כדי דמי תפיסתו אלא ודאי כל כה"ג אף שיודה נאמן במה שאומר אתה חייב לי במיגו דלא הודה וכמ"ש בגמ' בכופר במלוה דאמרי' מלוה ושנה יש לו עליו וכמ"ש בסי' צ"ב ובס"ס י"ז ע"ש ודו"ק:

שכנגדו היא פסול לשבע אם כו':    ע"ש דלא נסתפק בזה המחבר וכ' בפשיטות דאין נותנין ע"ז חרם ושאדרבה ראוי לנזיפה המבקש ליתן ע"ז חרם אם לא שאמר ברי לי יש לי עדי' שהוא פסול ואינם רוצי' להעיד בלי חרס ע"ז כ' שם דנותנין חרם אבל בב"י שם נראה קצת כאלו הוה פלוגתא בזה ואני כתבתי שם בדרישה דלית פלוגתא בזה ע"ש:


סעיף ד[עריכה]

שטר שבידך כו':    פי' כשאומר כן לאיש אחר שאינו תובע שלו ועפרו"ד:

אם הלה אומר שאין בידו כו':    ובאומר איני יודע אם יש בו זכות בזה לא כ' כלום אבל הוא ממילא נלמד דא"ל אם אינך יודע מחויב אתה לראות ולבדוק בתוך שטרך ואם תמצא שיש לו בהם זכות תראהו לב"ד ואם אינך מבין ע"ז תראהו ג"כ להב"ד והם יבינו ויבררו הדבר ודברי' אלו כתבן הרמב"ם בהל' טוען בפ"ה הביאו הטור בס"ס ס' דבטוען איני יודע כופין אותו להוציא ר"ל באיני יודע איני מכיר ועוד כ' בשם הרמב"ם שם טען ואמר שאבד השטר מחרימין חרם סתם ואם טען ברי שהוא יודע בודאי שהשטר שיש לו זכות בו הוא אצלו הר"ז נשבע היס' שאינו אצלו ונאבד ממש [ממנו] עכ"ל ול"ד שטוען נאבד ממני ה"ה אם טען לא הי' לי שטר כזה מעול' וזה טוען ברי לי שיש בידך שטר כזה דנשבע וז"ש המחבר כאן ואם טען זה שהוא יודע בודאי שהשטר הוא אצלו ה"ז נשבע היסת שאינו אצלו ומ"ה לא כתב המחבר לקמן ס"ס ס' כלום מדברי הרמב"ם הנ"ל וסמך אמ"ש כאן ודו"ק ובזה תבין דל"פ אהדדי הרא"ש והרמב"ם ולא כמ"ש הב"י ומשמעות ד"מ דלקמן ס"ס ס' ועד"ר מ"ש עוד מזה:


סעיף ה[עריכה]

שיש בו זיוף כו':    ע' בנ"י פ' גט פשוט שכתב בשם הריטב"א והרשב"א שהטוען לחבירו שיתן לו טופס משטרו שמוציא עליו כ"ע מודים שיכול לומר בעל השטר אתה רוצה לבקש עלי עקיפין של שקר על שטר שלי כדי להפסידני וזה טענ' גדולה היא אבל מראה השטר לפני הדייני' והם יקראו וכן דנתי לפני רבותי כמה פעמים עכ"ל נ"י (ועיין בתשו' רשב"א סימן תקפ"ה) והמחבר ס"ל דבטוען זיוף יש בתוכו שאני וכן חלקו הב"י ומור"ם בהדיא בסי' ס' ע"ש בב"י במס"ה ובד"מ שם בסוף הסי' שהביאו לשון הרמב"ם וגם ל' הרא"ש שכתב ז"ל יש לחוש שהשטר מזויף הוא וכשיהי' הטופס בידו ישים אל לבו באיזה תחבולה נעשה השטר ויברר הדבר על בוריו ואם השטר כשר לא יכול לפוסלו כלל ע"י הטופס שבידו עכ"ל בקיצור ודקדקו מל' שלא כ"כ אלא אטענה שטען הלוה שהוא מזויף משום שאז לא יכול לפסול השטר על ידי הטפסה אם אינו מזויף אבל לפע"ד נראה לדקדק מאותו תשובה איפכא ועיין שם ותמצא שהשיב להשואל ששאל על שהיה מנהגם ליתן הטפסת שטר לכל בעל דין שביקש אותו ושמקרוב נראה להן תשובת הרשב"א שכתב שאין ליתן לו הטפסה (וכמ"ש הנ"י בשמו כנ"ל) והשיב להן כנ"ל וכתב דדוקא לכתוב טענת הנתבע אצל התובע אמרו בגמרא שיש קפידא דהתם אדם פקח ובעל תחבולות מתוך שטענות חבירו מצויות אצלו ורוא' אותן בכל שעה מחפש תחבולות לשנות הידוע ולבטל את דברי אמת של חבירו ולהטעי' שקר שלו מה שאין כן בהטפסת השטר כו' הלכך החזק במנהגך ואל תרף כי מנהג הגון וצדק הוא עכ"ל ובריש התשוב' נמי כתב שם שמנהג פשוט הוא בכל דייני אשכנז לתת לנתבע הטפסת השטר אולי ימצא בו זיוף כו' ע"ש. והנ' מדהשואל כתב לו שמנהגם הי' ליתן הטפסה לכל נתבע והרא"ש השיב לו שכן הוא מנהג אשכנז ושמנהג הגון וצדק הוא ולא חילק לכתוב דהיינו דוקא בטוען טענת מזויף ועוד דמשמע שם שבא לדחות תשובת רשב"א דכ' דאין ליתן הטפסה ולא כתב שהרשב"א איירי באינו טוען טענת מזויף מכל זה נשמע דלהרא"ש ולמנהג אשכנז אין חילוק אלא בכל ענין שמבקש הנתבע טופס כדי לבקש זכות לטענתו מתוך השטר שנותנין לו ומדברי נ"י הנ"ל אין ראיה בדבר שהרי משמיה דהרשב"א כ"כ והרא"ש דחה דבריו וכנ"ל וגם איכא למימר דלרבותא נקט הרא"ש בדברי תשובתו ל' זיוף שאף שהגרר או מחק של זיוף לא יוכר מתוך ההטפסה עצמו מ"מ נותנין לו ההטפסה אולי ע"י יחשב באיזה מקום שהוא מזויף הגרר ומחק בגוף השטר ויאמר אותו להדיינים וייראו אחריו ק"ו לשאר זכיות דהן ניכרים גם מתוך הטפסת השטר ומש"ה כתב הרא"ש שם דדוקא לכתוב טענת התובע והנתבע יחד איכא קפידא משום דבטענות אדם חריף יכול לתרץ ולהשיב על טענת חבירו משא"כ בדברי גוף השטר דקשה להוסיף או לגרוע ממנו כנ"ל ודו"ק: