נתיבות המשפט/חידושים/כה
כל דיין: דקדק לכתוב דיין היינו מי שמורשה לדון שהוא יחיד מומחה או אינו מומחה וקיבלו או ג' הדיוטות אפי' לא קיבלו. אבל חד הדיוט או שנים ולא קיבלו אין דינו דין אפילו לא טעו אפי' נטל רשות. ואם אי אפשר להחזיר שהלך למדינת הים חייב לשלם מביתו אפי' לא נו"נ והדין חוזר על הבע"ד. זה דעת הרי"ף. ולדעת בעל המאור פטור דהבעל דין פשע שלא היה לי להניחו לישא וליתן בשלו ואם נו"נ ביד ע"י כפי' לכ"ע הוי גזלן וחייב:
בדברי הפוסקים: ודבר דסליק בש"ס בתיקו דקי"ל הממע"ה וטעה ופסק להוציא מיד המוחזק הוי טועה בד"מ. ואם כבר התפיס לבע"ד תליא במחלוקת הפוסקים אי מהני תפיסה בתיקו עי' בכללי תפיסה) (וע"ב דהדיין פטור מלשלם לכ"ע:
חוזר הדין אפי' ג' מומחים סמוכים וקיבלו:
יכול לחלוק אפי' על הגאונים אם אינו מפורש בש"ס:
אין להקל היינו באו"ה ובממון הממע"ה סמ"ע:
לא נתכוין הזיק: אף דקי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי ואפי' בלא נתכוין מ"מ בדיין פטור דאל"כ לא ירצה שום אדם להיות דיין. ואם נו"נ ביד אפי' שלא ע"י כפיה חייב ש"ך:
ויש חולקין ואפי' מומחה וקיבלו דלענין טעה בדבר משנה אין חילוק בין מומחה וקיבלו לאינו מומחה סמ"ע: והש"ך חולק וס"ל דבמומחה וקיבלו פטור בכל ענין לכ"ע ועיין ביאורים סק"ג. וגם הכריע הש"ך כהמחבר. ואם בא ושאל לחכם אם יקח פירות או בשר זה אם הוא כשר ואמר שיקח שהוא כשר והן באמת טריפה אם טעה בד"מ המקח חוזר. ולענין אם משלם הדיין תליא במחלוקת המחבר והרמ"א כאן. ובמומחה וקיבלו תליא במחלוקת הסמ"ע והש"ך. ואם הטעות בשיקול הדעת) (ע"ב דלדעת הרב בהג"ה בי"ד סי' רמ"ב סעיף ל"א דאין אחר יכול לאוסרן המקח קיים והדיין משלם מביתו אי מודה שטעה והוא טריפה לדעת היש חולקין שהביא הרמ"א כאן. ולדעת המחבר פטור אם לא שנו"נ ביד אפי' בלא כפיה רק שנטל המעות בידו מהלוקח ונתן למוכר. ואם הוא מומחה וקיבלו פטור. ולדעת הפוסקים שהביא הש"ך בי"ד שם דהשני יכול לאוסרן המקח בטל וחוזר ואם א"א להחזיר דינו כמו בטעה בשיקול הדעת בדיני ממונות. ואם כבר לקח הפירות ובא לפני הדיין לדון לבטל המקח מחמת שהוא טריפה ואמר הדיין שהוא כשר והמקח קיים דינו כמו שאר טעה בדיני ממונות. ואם הורה על יין נסך שהוא כשר ועי"כ עירבן בעה"ב עם שלו ונאסר הכל דעת הש"ך להכריע דלא כהתוס' ופוטר הדיין דלא גרע ממנסך דהוי היזק שאינו ניכר) (אבל אם הורה על יין כשר בטעות שהוא נסך מודה הש"ך דחייב הדיין במקום שהוא חייב בטועה בד"מ) (וע"ב דלדעת הש"ך אם הורה על טריפה כשר ואמר לו בשעה שרצה לערבם עם דבר אחר תזי דעל פיך אני מערב אותה וציוה לו החכם דחייב לשלם כמו בנו"נ ביד:
אע"פ שאינו סמוך: הקשה הסמ"ע דלא היה לו לציין דין זה אטועה בד"מ דבטועה בד"מ אפי' מומחה וקיבלו חייב ולשיטתו דס"ל בטועה בד"מ אפי' מומחה וקיבלו חייב) (ועיין ביאורים סק"ה דאפי' לדעת הש"ך דס"ל דאפי' בטועה בד"מ מומחה פטור מ"מ לא שייך דין זה גבי טועה בד"מ דבדיני ממונות ודאי מומחה ולא קיבלו חייב לדעת היש חולקין ולא שייך דין זה רק בטועה בשיקול הדעת דאין חייב בדיני ממונות רק מטעם שהגיס דעתו לדון יחידי מש"ה באו"ה דמותר להורות יחידי פטור ואף בש"ה הרבה הש"ך להביא הפוסקי' החולקים על הנ"י וס"ל דאו"ה דמי לדיני ממונות דבעינן דוקא מומחה וקיבלו:
או אמוראים: ה"ה מחלוקת פוסקים בזמנינו ש"ך ולא ידע: אבל גוף המחלוקת ידע אמנם אם לא ידע מהמחלוקת כלל ופסק כפי אותו דיעה שידע ואחר כך נודע לו שיש מחלוקת אז אם סוגיא דעלמא הוא גם כן כהך דיעה שלא ידע ממנו הסכים הש"ך דהוי כטועה בש"ה אבל אי ליכא סוגיא דעלמא כלל עי' ביאורים דאם הפסק היה מחמת שלא ידע מדיעה המחלוקת ודאי דמה שעשה עשוי ופטור מלשלם אבל אם ידע מהדיעה החולקת דהדין ידוע בפלוגתא דרבוותא הממע"ה כשאינו בר הכי שיודע להכריע בשכלו ואם טעה בזה ופסק להוציא הוי כטועה בדבר משנה ומ"מ כיון שכבר הוציא יכול המוחזק לטעון קים לי וגם הדיין שהוציא בטעות פטור לשלם וע"ב:
סק"ב:
בכל העולם: וה"ה באותו מדינה כמו בגליל רייני"ש שתופסין לעיקר באכילת הכרס ברבינו יואל או במצרים שפוסקין הכל כמו הרמב"ם. ואם הוא דין שחידשנו מדעתנו אז אם הדיין שהורה בהיפך כששומע סברא זו מודה הוי כטעות בדבר משנה אף שלא נזכר בפוסקים ואם אינו מודה וחולק כששומע הסברא ולרוב הדיינים נראין דברי השני הוי כטועה בש"ה. הרא"ש והתומים סקט"ו:
קיבלו אותו: אפילו לא קיבלו בפי' רק שבאו מעצמן לדון לפניו מיקרי קבלה ש"ך:
והוא מומחה: אף בזמן הזה שייך מומחה אם הוא רב גוברי' בש"ס ופוסקים וסברתו ישרה ומנוסה בדינים ולא נמצא בו טעות וצריך שיהיה ידוע ומפורסם למומחה ש"ך. אבל נטילת רשות לא שייך בזמן הזה וע"ל סי'. אי מהני נט"ר מן המלך:
חוזר הדין: ואפי' נו"נ ביד ולהיש חולקין שהביא הרב בסעיף ג' גם כן הדין קיים סמ"ע וש"ך. אמנם הכריע הש"ך בשיש גדול ממנו מחזיר הדין כיון שהוא מומחה וקיבלו ומשיג דברי הגדול ממנו ומשיג שטעה וכן באו"ה שהורה בכשירה שהיא טריפה וטעה בש"ה כשיש גדול ממנו מחזיר הדין כיון שהוא מומחה וקיבלו ש"ך:
וג' הדיוטות ומהני בהו הקבלה למיפטרינהו וכן עיקר וע' ביאורים סק"ט (ואע"ג דבג' הדיוטות בעינן קבלה בפי' דהיינו שיאמרו הרי אתם מקובלים עלינו לדין אבל כשבאו בעצמן לדון לפניהם לא הוי קבלה. מה שאין כן במומחה הוי קבלה מיד שבאו מעצמן לפניו לדין ואין גדול מהן מחזיר הדין לדעת היש חולקין שהביא הרב בסעיף ג'. אמנם דעת הש"ך כשהיה ביניהם מומחה אחר דגמיר וסביר ולא קיבלו אותן בעל דין הגדול יכול להחזיר הדין ואם אי אפשר להחזיר הדין והדיינים לא נו"נ ביד פטורין מלשלם שהבע"ד הפסיד בעצמו כיון שהגדול היה יכול להחזיר אבל אם נו"נ ביד קודם שהחזיר הגדול חייבין לשלם כשא"א להחזיר כשלא קיבלו אותן דהיינו שדנין ע"י כפייה אבל אם באו מעצמן לדון לפניהם ויש בהן מומחה פטור דבמומחה מיקרי קבלה כשבאין מעצמן לפניו לענין פטור תשלומין והא דמהני קבלה בג' הדיוטות למיפטרינהו דוקא כשיש בינייהו חד דגמיר דיכולין לדון מעצמן אפי' בלא קבלה הקבלה מילתא יתירא הוא למיפטרינהו אבל אי ליכא בינייהו אפי' חד דגמיר שאינן יכולין לדון בלא קבלה לא מהני הקבלה למפטרינהו ש"ך. ושלשה דייני' דאית בינייהו חד מומחה ולא קיבלו אפילו הכי חייבין לשלם כשטעו דלא כהרז"ה:
אפסוק כמי שארצה: כשאין סוגיא דעלמא כחד אבל סוגיא דעלמא כחד הוי טעות בש"ה ש"ך:
אחר רבים היינו באיסור והיתר אבל בממון עי' בכללי תפיסה סי' זה:
מסכימים מטעם אחד: והש"ך פסק דבאיסור דאורייתא לא אזלינן להקל כשמסכימים משני טעמים ודוקא כשבאנו לפסוק כן מתוך חיבורים אבל כשהרבים לפנינו אזלינן בתרייהו שהרי הסנהדרין והדיינין אין צריך לומר כל אחד טעם מיוחד ושנים שאומרים טעם אחד משני מקראות אין מונין להן אלא אחד דודאי חד מהני קראי לאו להכי אתי שלא נכתבו שני מקראות לדבר אחד אבל במשנה וש"ס ופוסקים אפי' מסכימים וכל אחד אומר טעם אחד ממשנה או מש"ס אחר מונין שני' ובדיני ממונות כשמסכימים משני טעמים יכול המוחזק לומר קים לי כהפוסק בהא ולא קים לי כוותי' בהא רק כאידך דפליג עלי' ש"ך:
נהוג בו איסור ה"ה להיפך אם נהגו איסור ע"פ חכם ובא חכם אחר והתיר יכולין לסמוך עליו להתיר ש"ך:
אחר האחרונים: ודוקא כשהוא מובהק בחכמה ועמ"ש בתשובות האלשיך דאין הרב מהרי"ק בגדר לומר כשהוא חולק על התוס' דהלכה כבתראי כי אין ערכם שוה וממנו תקיש לדורות שלנו. וכתב הסמ"ע דהלכה כרי"ף במקום שאין התוס' חולקים עליו. ואין למידן מכלל זה ואין לדיין רק כפי שיקול דעתו בנדון. ובמקום שסתם הב"י והרמ"א לא הגיה עליו וגם הסמ"ע והש"ך לא חלקו עליו א"י לומר קים לי כנגדו. ואם כתב הרמ"א וי"א יכול לטעון קים לי ואם פסק להוציא ממון הוי כטועה בד"מ ובמקום דהכריע הרמ"א המורה למולו הוי טועה בד"מ וכן במקום שהסמ"ע והש"ך שוין המורה למולם הוי טועה בד"מ. ובמקום שהסמ"ע והש"ך מחולקים הלכה כהש"ך אם לא שהדיין רואה בשכלו שדברי הסמ"ע נכונים. כל הנ"ל הוא מדברי התומים:
מומחה בית דין: היינו גמיר וסביר וכן מומחה דסעיף ב' הוא דוקא דגמיר וסביר אבל לא גמיר ולא סביר לא מהני נט"ר ש"ך דלא כסמ"ע:
אבל קיבלו: ואם קיבלו אפי' למאן דלא גמיר כלל דינו דין אם לא טעה. ואם טעה בש"ה ☜ אז בדיינים דלא גמירי בטל הדין אבל כשהיה בקנין הדין קיים. אבל בקיבל קא"פ הדין קיים אחר גמר דין אפי' טעו בש"ה וע"ב:
ואם לא נו"נ ביד: אבל אם שליח בית דין נו"נ ביד בציווי הב"ד הוי כנו"נ ביד. תומים ופשוט:
ישלם מביתו: זהו דעת הרמב"ם דחולק על הרי"ף דסבירא ליה דהואיל והדר דינא אינו משלם:
וי"א דאפי' לא נו"נ ביד: ואפי' יש גדול הימנו אינו מחזיר במומחה לא קיבלו או באינו מומחה וקיבלו:
וישלם מביתו: אפי' הבע"ד פה ויש לו לשלם פטור הב"ד דקם דינא והדיין משלם מביתו:
ואין הדין חוזר: ואם חייב הזכאי ועדיין לא פרע חוזר הדין כיון שלא עשה מעשה ש"ך דלא כסמ"ע. ומסתברא דדוקא כשעשה מעשה בכל הממון אבל במקצת הממון לא מהני רק נגד המקצת שעשה מעשה. וכן הדין לעיל גבי נו"נ ביד בעינן שיעשה מעשה בכולו דלא כקצה"ח:
אבל אם קבלוהו במומחה שקיבלו אפי' אם אמרו בפירוש דון לנו דין תורה הוי וקבלה ופטור מלשלם ש"ך:
בין לדין בין לטעות) (ואפי' בלא קנין: אבל אם קבלו אנשים דלא גמירי כלל בעי קנין דהוי כפשרה וע"ב:
ע"פ החרם: וה"ה על פי קנס תומים דלא כש"ך:
יש להם לחזור פירש הש"ך דקודם שעשו מעשה יש להם לחזור כמו כל טועה בש"ה דהדין חוזר קודם שעשו מעשה: ואם אין רוצין לחזור והוציאו ממון אחר שנודע להם טעותן חייבין לשלם. אבל אם נודע הטעות אחר שעשו מעשה הדין קיים אפי' בדיינים שנתמנו ע"פ חרם דלא כסמ"ע וקיבלו בין לדין בין לטעות ודאי דאין הדין חוזר אחר שנעשה מעשה סמ"ע וש"ך:
וחלק הג' מפסיד: כ' הש"ך בשם הכ"מ דהדין חוזר נגד חלק הג' משום פסידא דבע"ד. וכתב הסמ"ע הא דמשמע דאם באותן שנים יש מומחה דחייבין השנים לשלם הכל דהא א"צ להשלישי מטעם כיון דלכתחלה אין לדון ביחידי בזמן הזה צריכין השלישי מש"ה פטורין והע"ש חולק כיון דבדיעבד דינו דין חייב לשלם:
בפני ב"ד ואפי' לא טעו נ"מ לענין זמן ב"ד וגם אין ההודאה בפניהם נחשב הודאה:
ואם אין לו להחזיר: היא ט"ס וכצ"ל דאם לא נו"נ ביד חוזר הדין ואם אין לו להחזיר וכו' ש"ך:
ישלם כדין מזיק: הש"ך מסיק דוקא אם כפוהו לשלם אבל בלא כפיה פטור כי מה קעביד:
אינה כלום: ודוקא שאפשר לברר הטעות שהוא בדבר משנה אבל בשיקול הדעת וכבר גבה אזי לדעת הרא"ש כיון שכבר הוציא מה שעשה עשוי ומחוייב שבועה וממילא הפשרה קיים דלהרמב"ם דהדין חוזר כשלא נו"נ ביד הפשרה בטילה ש"ך. והדיין וודאי פטור מלשלם דיכול לומר היה לך לישבע ולא לפשר את עצמך:
דקנין בטעות וכן אם נתפשרו בירושתו בדבר מועט באמרו לו שהנכסים מועטים ואח"כ נתוודע שהנכסים מרובים הוי קנין בטעות סמ"ע) (מי שתבע קרוביו ממון בבית אביו ולא מצא אותן ופסקו עליהם שבועה ועשו ביניהם פשרה בדבר מועט ואח"כ נמצא מקצת מעות אביו שלא ידעו הם ג"כ בשעת פשרה אם קנו מידו שנוטל כך וכך ומוחל כל מה שיש לו אצלם מנכסי אביו הפשרה קיימת. אבל אם לא אמר בשעת פשר רק שמוחל השבועה בטל הפשר ומחזיר הממון והן מחזירין ממון הנמצא וחייבין בשבועה כמקודם עד שיחזרו ויעשו פשרה אבל אם נתוודע שהיה להם ממון שידעו בשעת פשרה הוי פשר בטעות אפי' אם פירש בשעת הפשר שמוחל הטעות: