שולחן ערוך חושן משפט יג א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


שולחן ערוך חושן משפט · יג · א · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: סמ"ע ש"ך ט"ז באר היטב באר הגולה

שולחן ערוך

אחד מבעלי דינים שאמר: איש פלוני ידון לי, ואמר בעל דינו: פלוני ידון לי, הרי אלו שני דיינים שבררו זה אחד וזה אחד בוררים להם דיין שלישי, ואין צריך שיהיה הדיין השלישי ברצון הבעלי דינים, ושלשתם דנים אותם, שמתוך כך יצא הדין לאמתו. אפילו היה האחד שבירר בעל הדין חכם גדול וסמוך, אינו יכול לכוף את בעל דינו שידון אצל זה, אלא גם הוא בורר מי שירצה.

הגה: שמתוך שזה בורר לו א' וזה בורר לו א' הבעלי דינים צייתין להם, וגם הדיינים כל אחד מהפך בזכות אותו שבירר אותו בכל מה שאפשר מצד הדין, והג' שומע טענות שניהם ופוסקים האמת (טור). אם אינם יכולים להשוות עצמם לברור להם שלישי, מנהיגי העיר יתנו להם ג'. ואם אין מנהיגים בעיר, ילך התובע לפני ג' ויכופו הנתבע לדון לפניהם. וכן אם הנתבע מערים לברור דיין שאינו הגון כדי לשבת אצל דיין הגון, כופין אותו לדון לפני ג', כמו שנתבאר לעיל סי' ג', או שיברור דיין הגון (טור). ואם השנים הבוררים יכולים להשוות עצמן, יש אומרים דאין צריכין לברור שלישי (מהרי"ו סי' י"א). ויש אומרים דאם הנתבע אומר שהוא יברור שנים והתובע גם כן שנים, והם יבררו חמישי, הרשות בידו, דכל זמן שהדיינים רבים יותר יוצא הדין לאמתו (רמב"ן בפירושו לתורה).

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

א' מבע"ד כו':    הכ"מ כ' אל' הרמב"ם זה דלכך כ' מבע"ד שאמר כו' כלומר אם אירע הדבר שאמר כן אזי שומעין לשניהן ושני הבוררים בוררים להם שלישי והוא טוב דבכן יצא הדין לאמיתו וכן הוא ל' הגמ' ר"פ ז"ב ה"ק כשזה בורר לו אחד וזבל"א אז יצא הדין לאמתו כלומר דהמשנה לא קתני בחיוב שיצטרכו לברור דיינים עכ"ל ובזה נתבאר ג"כ כוונת המחבר שכבר כ' כמה פעמים דשלשה הדיוטות או יחיד מומחה דן את האדם בע"כ ולא כ' דלכתחלה זבל"א כו' כל' המשנה אלא שהשתא בא ללמדינו דאם כל אחד בורר לו אחד מעצמו שומעין להם בזה והמבוררין בוררין להן שלישי ולכך שומעין להן בז"ב שהדין יצא לאמתו והיותר נראה דה"ק דמיד כשכל א' בורר לו דיין א' וכתבו כ"א בורר שלו הן בוררין להן מעצמן שלישי בע"כ ודנין אות' וז"ש הרי אלו שני דיינים כו' וקאי אמ"ש בוררים להן דיין שלישי וכאלו אמר הרי אלו ב' דיינים בוררין:

בוררים כו':    עפ"ר:

אפי' כו':    עפ"ר והיינו כשדיבר עמו ופייסו להיות בורר שלו אבל אם אמר לחבירו בא ונידון לפני החכם שבעירנו אין לו שם בורר והוא דיין של שניהם:

מי שירצה:    פי' הן גדול ממנו הן קטן ממנו ועפ"ר:

צייתין להם:    פי' שאמר כל אחד מהם הרי אני בררתי את הא' ובטוח אני בו שאם היה יכול לצדד בזכותי היה מצדד להטעים טענתי וזכותי לחבירו ועומד במקומי כאלו אני עצמי הייתי יושב בדין ומ"ה אינו מהרהר אחר פסק דינם:

וגם הדיינים כל א' מהפך כו':    כלומר אף שהדיינים המבוררים אין להם לעשות כמו שסברו הבעל דינים דהיינו שיעמדו במקומם לטעון עבורם בדבר שהן עצמם מסופקין בו מ"מ נותן לב כדי להבין היטב דברי מי שבררו ואם יש לו זכות מצד הדין אומרו ונמצא שלא ישאר שום צד זכות נעלם מעיני שני המבוררים ונושאין ונותנין לפני השלישי והג' מכריע ביניהם כ"כ הרא"ש והטור והנ"י ר"פ זה בורר כ' עוד ז"ל דכל נברר מעיין יפה בדין זה שבררו ואפילו כשרואה שיתחייב בדין אינו ממהר לפסוק הדין כנגדו אלא ממתין שמא יתברר הדבר יותר ויכול לזכותו וכן עושה השני ומתוך שהם מתונים בדין יצא הדין לאמתו עכ"ל:

אם הנתבע מערים כו':    אבל אם התובע מערים לברור דיין שאינו הגון א"צ לכפייה זו אלא הנתבע ישיב לו אינני משיב על טענתך עד שתברר דיין הגון:

דא"צ לברור דיין שלישי:    והיינו מטעמא דדוקא בדיינים שדנין בע"כ של נתבע בעינן שיהא שלשה אבל בבוררים מאחר שכל אחד מהם קבל אחד על עצמו ואמר זה ידין לי כנ"ל אם ישוו עצמם מה טוב וכן מוכח במהרי"ו וכמ"ש בהגד"מ ע"ש ולא כמ"ש בע"ש (דלא עיין במהרי"ו וכתב טעם מלבו) ז"ל דשלישי למה להם ודאי יסכים עמהם ואם לא יסכים הרי יש כאן רוב עכ"ל וז"א דהא דאזלינן בתר הרוב היינו כשכבר נשאו ונתנו כולם בדבר ואמר הסכמת דעתו משא"כ כאן דאיכא למימר אלו היה השלישי עמהם היה אומר טעם וסברא והיו השנים מודים לו וק"ל:

דאם הנתבע כו':    נראה דה"ה תובע וגם שם ברמב"ן כ' סתם גם כ"ש הוא אם הנתבע יש בידו להוסיף טירחא והוצאות על התובע כ"ש התובע על הנתבע וראיה לזה מכפיי' לילך לבית הוועד שכ' הטור ר"ס י"ד ע"ש והא דכ' מור"ם הנתבע משום דקאי שם אדברי הרמב"ן דכ' שם ז"ל ואע"ג דג' דיינים דנים לאדם בע"כ היינו כשאינו רוצה לקבל עליו הדין אבל אם רוצה לברור יותר בורר עכ"ל וכיון שהתחיל בכפייה דאיירי בנתבע וגם משום דמסתמא הנתבע מבקש ריבוי בוררים והמצאות כדי להשמט מצמו מן הדין:

ש"ך - שפתי כהן

(א) אחד מבעלי דינים כו' עיין ב"ח שדקדק מלשון הטור דאם נתרצו בפשר' וזבל"א וזבל"א אין הדייני' יכולים לברור להם ג' בלא דעת הבעלי דינים וע"ש ועיין בתוספות י"ט רפ"ג מסנהדרין עיין בתשו' מהר"י לבית לוי סי' ל"ט:


(ב) אפי' לא הי' האחד שבירר כו' עיין בסמ"ע ס"ק ג' ודבריו לא נהירין:


(ג) אינו יכול לכוף כו' עיין בתשו' רמ"א סי' י"ז דף מ"ה ע"ג ובתשו' רמ"א סי' ק"ד:


(ד) מי שירצה הן גדול הן קטן ממנו כיון שנחית לדין זה בורר ובלבד שיה' הגון עכ"ל סמ"ע ועיין בב"י מחו' ג' בשם ר' ירוחם משמע דצריך שיהא גמיר או שהמחוהו רבים עליה' דאל"כ יכול לעכב ע"ש:


(ה) וי"א דאם הנתבע כו' וה"ה תובע סמ"ע ס"ק ט':



באר היטב

(א) ברצון:    כתב הסמ"ע אף שכבר כתב המחבר כמה פעמים דג' הדיוטות או יחיד מומח' דן את האדם בע"כ ולא כתב דלכתחל' זבל"א כו' נרא' דכאן ה"ק דמיד שכל א' בורר לו דיין א' וכתבו כ"א בורר שלו הן בוררין מעצמן שלישי בע"כ ודנין וז"ש הרי אלו שני דיינים כו' וקאי אמ"ש בוררין להם דיין שלישי וכאילו אמר הרי אלו ב' דיינים בוררין והב"ח דקדק מלשון הטור דאם נתרצו בפשרה בזבל"א אין הדיינים יכולים לברר השלישי בלא דעת הבע"ד ע"ש ובתי"ט רפ"ג דסנהדרין ובתשובת מהר"י לבית לוי סי' ל"ט.


(ב) זכות:    דכל בורר מעיין יפה בדין זה שביררו ואפי' כשרואה שיתחייב בדין אינו ממהר לפסוק הדין אלא ממתין שמא יתברר הדבר יותר ויוכל לזכותו וכן עושה השני ומתוך שהם מתונים בדין יצא הדין לאמתו. סמ"ע בשם נ"י. ומ"ש המחבר דבורר מי שירצ' פי' הסמ"ע הן גדול או קטן ממנו והש"ך כתב בשם רבינו ירוחם דצריך שיהא גמיר או שהמחוהו רבים עליהם דאל"כ יכול לעכב.


(ג) הנתבע:    כתב הסמ"ע נרא' דכ"ש התובע דאם הנתבע יש בידו להוסיף טרחא והוצאות על התובע כ"ש התובע על הנתבע וראי' לזה מכפיית לילך לבית הוועד שכתב הטור ריש סימן י"ד (ועיין בתשובת שב יעקב חלק ח"מ סי' א').



קצות החושן

▲ חזור לראש