ט"ז על חושן משפט ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ט"ז על שולחן ערוך חושן משפט ג |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

(ס"ג בש"ע) אע"פ שיחיד מומחה כו' זה מיירי בלא קבלוהו אבל אם קבלוהו מותר אפינו לכתחלה לדון יחידי וכן עשה זקיני מוהר"ר יצחק בר בצלאל מעשה ורש"ל נחלק עליו וכבר דחה ראייתו מוהר"ר יוסף כהן מקראקא בספר שארית יוסף ואני מצאתי כן בירושלמי פרק קמא דסנהדרין רבי אבא הוה דן לגרמיה כו' ומשמע שם כשבאו לפניו בסתם הוה בקבלוהו בפי' וכן הביאו להלכה מו"ח ז"ל:

(שם) ס"ב בהג"ה ואינם מומחים לרבים הוקשה לסמ"ע בזה כמ"ש בסעיף קטן ב' ולענ"ד נראה דלא קשה מידי דרמ"א פסק דיחיד מומחה לרבים הודאה בפניו מהני אבל מומחה סתם לא ועל זה אמר אח"כ דסמוכים לא מהני היינו למומחים סתם ונהי דדברי רמב"ם עצמם לא מתפרשי בהכי דהא כ' בזה אע"פ שמותר לדון יחידי מ"מ אין הודאה כו' זה מיירי ע"כ במומחה לרבים דאם לא כן לא הותר לו לדון יחידי מ"מ כאן בהעתקת המחבר לא הוזכר לשון יחידי יפה הגיה רמ"א לפרש הדברים ע"פ דעת הרא"ש וזה עיקר להלכה וכתב הרמ"ה דוקא דגמירי דינא אע"ג דלא סמיכי כן צריך להיית אבל גרסת דלא סמיכי לא יתיישב דהא לא שייך האידנא סמיכות ומאי אע"ג דקאמר:

(בטור) ויראה מדבריו דבעינן שלשתן גמירי אבל א"א הרא"ש כו' לכאורה קשה הא האי לישנא דמביא בשם הרא"ש הא איתא בפי' בגמרא בתי' דר' אחא בריה דרב איקא ריש סנהדרין דקאמר מדאורייתא חד כשר כו' אלא מעתה בג' נמי נגזור משום יושבי קרנות ומשני בג' א"א דלית בהו חד דגמיר וא"כ היאך מפרש הרמ"ה הגמרא וא"ל דהרמ"ה פוסק כרבא דמתרץ שם דמן התורה בעינן שלשה מומחים וכו' זה א"א לומר חדא דאפי' לרבא אין הכרח לומר דלא ס"ל הך סברא דאי אפשר דלית בהו חד דגמיר ובחד מינייהו גמיר סגי ג"כ משום שלא תנעול דלת וכו' ותו דבגמרא אמרינן איכא בינייהו בין רבא לרב אחא הא דשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין אלא וכו' לרבא לית ליה דשמואל לרב אחא אית ליה ולמה לא אמר איכא בינייהו אי בעינן שלשה גמירי ולכל הפחות היה לו לומר גם איכא בינייהו הזה להודיענו דלרבא בעינן שלשתן גמירי דוקא דזהו חידוש אלא פשוט שאינו מוכח כלל מדברי רבא והנראה לענ"ד דהרמ"ה והרא"ש תרוייהו ס"ל כרב אחא וכ"ת הא לרב אחא איתא לדשמואל והרא"ש פוסק בפ"ק דב"ק כתב דליתא לדשמואל אלא כר' אבהו דפחות מג' אין דיניהם דין וכמש"ר כאן הא לא קשיא דודאי נוכל לומר תירוצו של רב אחא אפי' אי ליתא לדשמואל אלא כר' אבהו דהא עכ"פ בעי' מדרבנן ג' וכן מבואר מדברי רש"י שכ' פ"ק דסנהד' בפשט שזכרנו דשמואל נקרא ב"ד חצוף כיון שעבר על תקנת חכמים ואפשר דלרב אחא לא סגי בהא דמקרי ב"ד חצוף אלא דלא הוי דינא לגמרי והא דאמרו בגמ' דלרב אחא איתא לדשמואל פירושו שיוכל לסבור שפיר כדשמואל לאפוקי מדרבא דודאי לא ס"ל כדשמואל ויש ראיה עוד לזה מדכתבו התוספו' דבעל הלכות גדולות פסק כדשמואל ולא הביא ראיה מדרב אחא דס"ל כשמואל אלא' פשוט דאין מדברי רב אחא הכרח לזה וע"פ דברי רב אחא פליגי הרמ"ה והרא"ש דהרמ"ה מפרש מ"ש בגמ' א"א דלית בהו חד דגמיר אין פירושו דאי אית בהו חד דגמיר הוה כשר אלא ג"כ פסול אלא דשם אמר בחד לא סגי מדרבנן דהחמירו משום גזירה של יושבי קרנות ע"ז פריך שם בג' נמי נגזור משום יושבי קרנות וע"ז משני דבג' אפי' ביושבי קרנות א"א דלית בהו חד דגמיר סברות בדינין ממילא אין פסול גמור בזה רק משום חומרא על כן לא גזרינן משום דבר זה כיון דאפי' אם אירע כן לא היה פסול גמור משום הכי כתב רבינו דלהרמ"ה בעינן דוקא שלשתן גמירי אבל להרא"ש דס"ל דאי לית בהו חד דגמיר פסול ממילא באית' חד דגמיר כשר. נמצא חולק על הרמ"ה וס"ל הא דאמר ובג' דא"א דלית בהו חד דגמיר פירושו דאז כשר:

(בבית יוסף בסי' זה) מביא ברייתא ת"ר דיני ממונות בג' וכו' וכתבו התוס' והרא"ש וכו' ומכאן יש ללמוד וכו' קשה אמאי לא דקדקו כן בקיצור מן הרישא דדיני ממונות בג' ע"כ בע"כ דאי בקבלו אפי' א' סגי ובח"ה של הרשב"א תירץ וז"ל דברישא איכא לאוקמי בקבלינהו ואמר להו דונו כמו שרגילים אתם לעשות דכיוצא בזה כתבו התוספת לקמן דבג' מצי למידן אבל ביחיד לא עכ"ל ולא הבנתי כוונתו דא"כ גם מסיפא אין הוכחה דאפשר דלא נתנו יפוי כח למומחה אלא א"כ באופן שאמר לשון זה אבל לא בע"כ. ואחי מהור"ר יצחק הלוי זלה"ה תי' דמרישא אין להוכיח דשמא מיירי בקבלו ואפ"ה אמר דרך עצה טובה דלא ישב ביחידי אלא בג' אבל בסיפא א"א לומר כן דאי דרך עצה טובה קאמר קשה אפי' במומחה יש עצה אלא ודאי דדינא קאמר וא"כ מוכח שפיר (וכן כתב מהרר"י זלה"ה):

(שם ופחות מג' אין דיניהם דין) ואפי' לא טעו נראה דיש נפקותא בזה דכשנתנו לו זמן ב"ד ואח"כ יבואו לפני ב"ד ג' ולא יחשבו הזמן ב"ד רק מזמן השני:

(שם) כ' הרמב"ם אע"פ שיחיד מומחה או שנטל כו' רבים מגיהים תיבת לרבים דק' להו הא בסמוך כ' שם הרמב"ם דנטילת רשות צריך ג"כ במומחה ע"כ הגיהו כאן מומחה לרבים דמזה אין צריך נטילת רשות ול"נ שאין צריכין להגיה דלהכי כתב הטור יחיד מומחה שהיא יתור ל' ולא אמר מומחה סתם אלא להכי נקט יחיד להורות שהוא יחיד בדורו במעלת המומחה ובזה ודאי אין צריך נטילת רשות:

(שם ומדברי א"א יראה שאין חילוק בין יחיד וכו') נראה פשוט דלאו לענין נאמנות קאמר דיחיד מומחה נאמן כשלשה אם יכחישנו הבעל דין דאפי' משה רבינו אינו חשוב לענין עדות יותר משאר בני אדם אלא דהכא מיירי לענין שאין הבעל הדין מכחישו במה שאומר שנעשה לפניו אלא שהבעל דין אומר שאין כח לאותו ענין שנעשה בפני מומחה כמו שיש כח כשנעשה בפני ג' בזה אין הדין עמו אלא שיש לו כח כמו הב"ד:

(שם) לפיכך יראה רשות שנותן המלך וכו' פי' דלא תימא כיון דקי"ל דינא דמלכותא דינא ממילא יש זכות לדיין גם מצד המלך קמ"ל דאינו כן דהא אפילו מב"ד דישראל לא מהני דהא דוקא מיהודה בעינן אח"כ כ' גדולה מזאת כ' הרמב"ם כו' דהיינו אפי' באם לא טעו ונטל רשות מריש גלותא ל"מ:

שם וגדול' מזאת כ' הרמב"ם כו' קשה אמאי קאי גדול' מזאת אי מצד דר"ג חשיב מרשות ב"ד הא קודם לכן זכר תרוייהו ב"ד ור"ג ונראה דרבותא הוא דרמב"ם חושב אותו דנקיט רשות מר"ג בעל זרוע כיון שאינו הגון מצד עצמו דלא הוה גמיר וסביר כ"ש מצד מעלת המלך דחשבינן ליה בעל זרוע:

(בשם הגאון המפורסם הרב מוהר"ר שמואל קאיידנבור זצללה"ה) בטור עד ויראה מדבריו דבעי שלשתם גמירי וכו'. בש"ת ר"י מטראני ח"א מקשה דהאיך אפשר לומר כן דבעי ג' גמירי הא בגמ' דסנה' אמרינן א"א דלית בהו חד דגמיר ולא הוי לטור לייחס אל הרא"ש מה שהוא גמרא ערוכה ותי' דכוונת הרמ"ה לפרש דמ"ש הדיוטות אין פי' דג' הם שלא גמירי דינא כלל א"כ ליכא בינייהו אפי' חד שלא גמיר להכי קאמר כל דלא סמיכי מקרי הדיוטות בתלמוד וכדאמרינן בפ"ב דגיטין והא אנן הדיוטות ומסתמא גמירי וק"ל. ובס' בני שמואל כ' דהרמ"ה פסק כרבא דמדאורייתא בעי ג' סמוכים ומדרבנן בעי ג' דגמירי אלא דק' דה"ל דהא איכא בין רב אחא לרבא ע"כ: