טור חושן משפט כז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן כז | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

אסור לקלל הדיין. והמקללו עובר בלאו, שנאמר "אלהים לא תקלל".

כל המקלל אחד מישראל עובר בלאו, שנאמר "לא תקלל חרש", ופרט לן בחרש להשמיענו שאף על פי שאינו שומע ואינו מצטער, וכל שכן השומע שהוא מצטער בקללתו, לוקין עליו.

כתב הרמב"ם: המקלל את הישן חייב, כי לא גרע מחרש.

המקלל את המת, פטור.

אפילו המקלל עצמו חייב, שנאמר "השמר לך ושמור נפשך מאד".

ואינו חייב בכל אלו עד שיקלל בשם או באחד מהכינויים.

וכיון שמקלל בכינוי חייב, אם כן המקלל בכל לשון חייב, שהשמות שקוראין העכו"ם להקב"ה הם בכלל הכינויין.

ואם אמר "ארור יהא", הוי קללה, כי ארור בו נידוי בו שבועה בו קללה.

ובכל אלו אינו חייב מלקות עד שיתרו בו בפני עדים ככל חייבי לאוין, אבל אם לא היה שם התראה, או שקלל בלא שם ובלא כינוי כגון שאמר "ארור פלוני", או שהקללה באה מכלל הדברים כגון שאמר "אל יהי פלוני ברוך לה'" או "אל יברכהו ה'" וכיוצא באלו, אינו לוקה, אבל מיהא איסורא איכא אף על פי שאינו לוקה.

אם חירף תלמיד חכם, מנדין אותו. ואם רצו בית דין להכותו מכת מרדות, מכין אותו ועונשין אותו כפי מה שיראו, שהרי ביזה את החכם. ואם היה עם הארץ, עונשין אותו כפי שהשעה צריכה כפי המחרף ומתחרף.

אף על פי שמחל החכם או אחד משאר העם למקלל על קללתו, מכין אותו, שכבר חטא ונתחייב.

אבל מי שחייב נידוי מפני שהפקיר בבית דין ורצו בית דין למחול על כבודם ולא לנדותו, הרשות בידם, והוא שלא יהא בדבר הפסד בכבוד הבורא, אבל אם יש הפסד בכבוד הבורא, כגון שהיו העם מבעטין בדיני התורה ובדייניהם, הואיל ופקרו העם בדבר צריכין לחזק ולענוש כפי מה שייראה להם.

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אסור לקלל הדיין והמקללו עובר בלאו שנאמר אלהים לא תקלל בפרק ד' מיתות (סו.) דאמר ר' ישמעאל האי אלהים היינו הדיין וכתרגומו של אונקלוס ואפילו לר"ע דאמר האי אלהים קדש הוא והוא אזהרה למברך את השם יליף נמי דיין מהכא ומדכתיב לא תקלל ולא כתיב לא תקל: כל המקלל אחד מישראל עובר בלאו שנאמר לא תקלל חרש בס"פ שבועת העדות (לו.): ומ"ש ופרט לך בחרש להשמיענו כו' כ"כ הרמב"ם בפכ"ו מהלכות סנהדרין: כתב הרמב"ם המקלל את הישן חייב כו' בפרק הנזכר ובנסחי דידן כתב המקלל את הקטן ובקצת כתוב את הנכלם כלומר קטן הנכלם ויש ללמוד כן מדין בשת כדאיתא בהחובל (פו:) וגירסת רבינו יותר נכונה מדמדמי ליה לחרש:


המקלל את המת פטור כ"כ הרמב"ם בפרק הנזכר ונראה שטעמו מדאיצטריך למילף בפרק הנחנקין (פה.) דחייב על קללת אביו ואמו לאחר מיתה אלמא דבשאר כל אדם פטור ובסמ"ג כתוב דאיתא בת"כ מה חרש מיוחד שהוא בחיים אף כל שהוא בחיים יצא המקלל את המת שהוא פטור:


אפילו המקלל עצמו חייב שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאד משנה בס"פ שבועת העדות (לה.):


ואינו חייב בכל אלו עד שיקלל בשם או באחד מן הכנויים כ"כ הרמב"ם בפרק כ"ו מהל' סנהדרין וטעמו מדתנן בס"פ שבועת העדות המקלל עצמו וחבירו בכולן פי' בכל הכנויים עובר בלא תעשה ומשמע דכל שאינו בשם או בכינוי אינו עובר בל"ת ומינה ילפינן לדיין: והראב"ד כתב על דברי הרמב"ם א"א אינו לוקה אלא בשם המיוחד:


ומ"ש וכיון שמקלל בכנוי חייב א"כ המקלל בכל לשון חייב שהשמות שהעכו"ם קורעים בהם להקב"ה הם בכלל הכנויים כ"כ הרמב"ם בפכ"ו מהלכות סנהדרין:


ואם אמר ארור יהא הוי קללה כי ארור בו נדוי בו קללה בו שבועה ברייתא בס"פ שבועת העדות (שם) ופרש"י כל לשונות הללו הוא משמש וצריך לפרוש ממנו אם אמר חכם ארור בלשון נדוי ואם אמר אדם לחבירו בלשון שבועה וקבלו עליו שבועה היא והמקלל את חבירו בלשון ארור הוא לה' קללה היא וחייב המקלל ובכל אלו אין חייב מלקות עד שיתרו בו בפני עדים וכו' עד וכיוצא באלו אינו לוקה כ"ש הרמב"ם בפרק כ"ו מהלכות סנהדרין: ומ"ש עד שיתרו בו בפני עדים נראה דאיצטריך משום דסד"א דכיון דמלקות במקלל חבירו חידוש הוא דהא לאו שאין בו מעשה הוא התראה נמי לא ניבעי קמ"ל א"נ כיון דאורחא דקללה בכעס ובריהטא היא לא איבעי התראה קמ"ל ומ"ש או שקילל בלא שם ובלא כינוי כבר נתבאר: או שהקללה באה מכלל הדברים וכו' פלוגתא דר"מ ורבנן במתניתין סוף פרק שבועת העדות (שם) ופסק כרבנן ומ"ש רבינו אבל איסורא מיהא איכא אע"פ שאינו לוקה: (ב"ה) כן משמע דלא איפליגו רבנן ארבי מאיר אלא לפטרו ממלקות אבל איסורא מיהא איכא:


אם חירף ת"ח מנדין אותו עד סוף הסימן הכל הם דברי הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות סנהדרין:


לשון הרמב"ם אבל מ"ש אע"פ שמחל החכם כו' כך הוא אע"פ שיש לו לדיין או לנשיא למחול על כבודו אינו יכול למחול על קללתו וכן שאר העם אף ע"פ שמחל המקולל מלקין את המקלל שכבר חטא ונתחייב אבל מי שנתחייב נדוי מפני שהפקיר בבית דין וכו':

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אסור לקלל הדיין וכו' בפ"ד מיתות (דף ס"ו) אסיקנא דאפילו לר"ע דהאי אלהים קודש הוא והוא אזהרה למברך את השם יליף נמי דיין מדלא כתיב לא תקל אלא כתיב לא תקלל שתי קללות במשמע ואלהים נמי שתי לשונות יש בו הלכך לא תקלל דרשינן אתרוייהו: ומ"ש כל המקלל אחד מישראל עובר בלאו שנא' לא תקלל חרש ה"א סוף פרק שבועת העדות אלא דהתוס' לשם כתבו דמחרש ומאביו אתא אלא שלא חש כאן להאריך עכ"ל. ורצונם לומר דמחרש לחודיה לא אתי בבנין אב דאיכא למיפרך שכן חרישתו גרמה לו ומאביו לחודיה לא אתי שכן הוקש כבודו לכבוד המקום אבל במה הצד אתי שפיר דליכא למיפרך מה להצד השוה שכן משונים כדפריך בפרק ד' מיתות על דיין וחרש ונשיא דאביו אינו משונה עכ"ל. ואיכא למידק אמ"ש רבי' דנפקא לן מחרש ופרט לן בחרש להשמיענו שאע"פ שאינו שומע וכו' שזה הפך הגמרא דקאמר שכן חרישתו גרמה לו וכך יש להקשות אדברי הרמב"ם שממנו לקח רבינו לשון זה שכתב כאן וי"ל דהרמב"ם ורבינו קשיא להו דלפי האמת דנפקא לן מחרש ואביו דמקלל חבירו בלאו אם כן למה פרט לן חרש לכתוב קרא סתם לא תקלל רעך ולא נצטרך ללמוד מאביו ותירצו דא"כ הוה אמינא דהמקלל חרש אינו בלאו משום שאין לו צער כיון שאינו שומע לכך כתב חרש ללמד דאפילו חרש וכל שכן שאינו חרש אלא דהשתא דכתיב חרש ואיכא למימר איפכא דמה לחרש דחרישתו גרמה לו איצטריך נמי אביו דאתיא ליה חבירו במה הצד. כתב הרמב"ם שהמקלל אחד מישראל לוקה אחת ואם דיין לוקה שתים ואם קלל נשיא לוקה שלש ובן נשיא שקלל אביו חייב משום ד' שמות ג' של כל אדם ואחד משום האב עכ"ל. ורבינו לא כתבו דאין דנין מלקות בזמן הזה ולא בא רבינו כי אם להורות דאסור לקלל ושעובר בלאו אלא דמ"מ קשה לאיזה צורך כתב רבינו דבכל אלו אין חייב מלקות עד שיתרו בו בפני עדים וכו' דמנ"מ בזמן הזה דאפילו התרו בו לא מלקינן ליה. וי"ל דעיקרו לא אתא אלא לאורויי דאיסורא מיהא איכא אע"פ שאינו לוקה דלא תימא דאפילו איסורא ליכא דליתא ותו אתא לאשמעינן דאם היה ת"ח אע"פ שאינו לוקה מ"מ בקללה זו איכא ביזוי וחרפה לת"ח ומנדין אותו ואם רצו ב"ד וכו'. וז"ש רבינו אע"פ שאינו לוקה אם חירף וכו' וכ"כ הרמב"ם: ומ"ש ואם היה עם הארץ וכו' פי' אם היה זה שנתקלל עם הארץ וקלל אותו בענין שאין המקלל חייב מלקות וגם אינו חייב לא נידוי ולא מכות מרדות שאין זה אלא כשביזה את החכם וה"ז שנתבזה עם הארץ אפ"ה אינו פטור לגמרי אלא עונשים אותו כפי שהשעה צריכה וכו' ונראה דכל זה לאו דוקא כשהמתחרף בקללה זו שאין בו מלקות מבקש דין על המחרף אלא אף כשמחל לו על קללתו נמי עונשין אותו וכמ"ש רבינו אח"כ אעפ"י שמחל החכם וכו' דלא מיבעיא כשנתחייב מלקות מן התורה כגון שהתרו בו דזה אין בידו למחול שכבר נתחייב מלקות כשעבר אלאו שבתורה ומכין אותו מלקות ארבעים אלא אפילו דלא התרו בו או שהקללה היתה בלא שם ובלא כינוי או היתה נשמע מכלל אל יהי ברוך וכו' דאעפ"י דאינו חייב מלקות מ"מ איסורא איכא מן התורה חייב עונש נדוי ומכת מרדות אם היה ת"ח או שאר עונשים אם היה ע"ה הלכך אעפ"י דמחל לו המתחרף יש עליו עונש דאין בידו למחול וז"ש הרב בהגהת ש"ע וז"ל אפילו מחל המתחרף עונשין אותו שכבר חטא ונתחייב עכ"ל דרצונו לומר בין שהיה מתחייב מלקות מן התורה כגון שהתרו בו וקלל בשם או בכינוי בפירוש וקראו מתחרף לפי שאין מלקין בזמן הזה ואין עליו אלא שם מתחרף ובין שלא התרו בו או שקללו בלא שם וכינוי או שא"ל אל יהא ברוך דאיכא איסורא דאורייתא בלחוד כיון דמ"מ חטא וכבר נתחייב עונש מן התורה אין בידו למחול ועונשים אותו כפי מה שיראו ודלא כמ"ש מהר"ו כהן: