נתיבות המשפט/חידושים/כז
אחד מישראל: דילפינן מחרש שאינו שומע ואינו מצער מכ"ש שאר ישראל:
או באחד מהשמות שקורין עכו"ם משמע דהוי כינוי סמ"ע ובעו"ה רוב המון עם אינם נזהרים ואומרים בלשון אשכנז (גאט זאל איהם שטראפין גאט זאל איהם שלאגען) ועוברין על לאו של תורה. ובלא"ה בעוה"ר אינם נזהרין בכינוי וחושבים מה שכתוב או מדובר בלשון עכו"ם אינו אלא תואר השם וטועים הם וכותבים בכל הש"ח אדי"ע והוא לשון צרפת כינוי ופי' עם ד' והוא מוטל באשפה וכבר קבעו חז"ל יו"ט שלא היה נזכר ש"ש בשטרות כי למחר פורע זה חובו והשם מוטל באשפה. וכעת בעו"ה למדו ממעשה עכו"ם וחזר הדבר לקלקולו ביותר וזהו המרי הגורם אשר בעו"ה וידל ישראל מאוד במקום שש"ש מצוי ובפרט בבזיון ועל חנם. וצריך התחכמות ושקידות תוכחת חכמי הדור לבטל זה מהמון עם. וכן אין לכתוב באגרת שלום תיבת גא"ט שהוא כינוי לשם ב"ה:
אם היה בעדים: הא דנקט מלקות ומקלל דיין שתים אף דבעו"ה בטלו סמוכין ואין לנו מי שילקה מ"מ נ"מ לענין פסול עדות דקיי"ל לקמן בסי' ל"ד דכל העובר עבירה שאין בו מלקות אינו נפסל ד"ת ע"ש. ולכך כתב ג"כ דחייב ב' אף דל"ל בעו"ה מלקות דיש ג"כ נ"מ דאם לא ידע דאסור לקלל חבירו דאינו נפסל לעדות כמבואר לקמן סי' ל"ד בעבירות שהוא להמון עם כהיתר דאינו נפסל בו ואף זו בעו"ה דשו בו רבים כמ"ש ס"ק הקודם. ומ"מ ידע דאסור לקלל דיין וא"כ הרי זה פסול מחמת לאו דאלקים לא תקלל:
אפי' מחל המתחרף: ע' סמ"ע ואפי' לשון מתחרף דנקט הרמ"א לאו דוקא רק קאי על המקלל לחכם או לחבירו הן קללה שיש בו מלקות של תורה והן אין בו מלקות אבל מ"מ איסורא איכא כמו אל יכך ולכך לא מועיל מחילה דאיסור מי ימחול. אבל בזהו וחרפו בדבריו שיש לייסר אותו ולכבודו ודאי דמצי למחול כמ"ש מחבר בב"ד שיכולים למחול על כבודם ונכון: