נתיבות המשפט/ביאורים/יז
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
אין לדיין לפסוק יותר. עסמ"ע וש"ך שתמהו ע"ז דהא עיקר הראיה של הד"מ מהא דב"ב ה' דאמר ליה ואי לא דיינינ' לך וכו' והתוספ' כתבו דלא להפחידו אמר כן א"כ היאך אמר ליה דיינינ' וכו' הא אסור לפסוק יותר ממה שתבעו. ודחקו הרבה בזה. והש"ך כתב דהר"ב מיירי בסתם אז תולין לומר שאינו טועה רק שמוותר ומוחל נגדו ובתי' דקושי' דחק מאוד ע"ש. ובתומים תירץ מדאמרו בש"ס אתא לקמיה דרבא ולא אמר אתו לקמיה דרבא משמע דרוני' בעצמו אתא לקמיה דרבא ואמר לו רבא שיתן לו הדבר מועט שרוצה דאי לא פי' שיבוא רבינא לפניו ויתבע יותר יפסוק לו כפי שיתבע דהלכה דחייב ליתן לו החצי מכפי מה שגדר ומזה הוכיח הרמ"א דינו מדלא אמר לרוניא שהוא גזל בידו אף שרבינא תובע ממנו בפחות אלא ודאי דתולין במחילה. ולדידי קשה הדבר טובא דמאי שנא מהא דב"מ דף ס"ג דכשהוא בכדי שהדעת טועה לא תלינן במחילה ומתנה רק בטעות ואין לך בכדי שהדעת טועה יותר מד"ת בזה"ז שנתמעטו הלבבות. ומכ"ש בעם הארץ שאינו יודע בשום דין והרב לא חילק כלל בין ת"ח לע"ה. ויותר תמוהין דברי הסמ"ע שסובר דאפי' ודאי טעה בדין הוי מחילה והוא תמוה מהא דכ"מ ס"ג דשם מסיק דרק בזביני מחילה בטעות הוי מחילה מטעם שכתבו התוספות דניחא ליה למיקם בהימנותא או מטעם שכתב הרא"ש שם דבמקום שהוא יודע בודאי שנותן את שלו לחבירו שיהיה של חבירו אף שהוא מחמת טעות בדין שאם היה יודע הדין היה חוזר בו הוי מחילה אבל באונאה שא"י כלל אם נותן לו את שלו לא הוי מחילה מטעם דלא ידע דמחיל וא"כ ה"נ ממש להא דמי דמה לי אם טעה בשווי המקח וסובר שהוא של חבירו מחמת המקח או שסובר שהוא של חבירו מחמת שטועה בדין כיון שא"י אם יש לך דבר ביד חבירו כלל. וראיתי כתומים שהקשה דמאי ראיה מייתי הרב לדינו מהא דרוניא שרבא לא פסק לו יותר הא רבא ס"ל דמחילה בטעות הוי מחילה משא"כ לדידן דקיי"ל דלא הוי מחילה. והלך בעקבותיו בעל קצה"ח והקשה ג"כ קושיא זו, דאין ראיה מהריב"ש דהריב"ש ג"כ ס"ל דמחילה בטעות מחמת הדין הוי מחילה ע"ש ולפענ"ד ליתא לדבריהם דזה דמי ממש לאונאה דלא ידע דמחיל דהא אינו יודע כלל אם יש לו איזה דבר ביד חבירו. לכן נלפענ"ד דדוקא במקום שלפי הדין הוי גזל תחת ידו אם אינו מחזירו ודאי דחייב להחזיר וגזל הוא ת"י כשאינו מחזירו ואף שחבירו אינו תובעו תלינן בטעות שאין לך בכדי שהדעת טועה יותר מדין ודוקא בהא דרוני' ורבינא במקיף את חבירו בגדר דשם אם יתחייב ליתן לו כפי מה שגדר הרי יהיה הגדר החצי של דוני' כיון שפרע לו החצי משא"כ כשלא ישלם לו רק אגר נטירה לא יהיה לו חלק בכותל. והנה הנ"י ריש ב"ב במתני' דסמך לו כותל אחר דמגלגלין עליו את הכל כ' וז"ל וא"ת במה קנאו דמחייבין אותו וי"ל לפי שבנאו על מקום שניהם היה בדעתו שיזכה לו חצירו כשירצה ע"ש ולפ"ז לא היה רוניא מתחייב ליתן לרבינ' רק כשנתכוין לכך מתחלה. וכן לפמ"ש הרמב"ן בחי' דף ד' במתני' דהמקיף את חבירו שהחיוב הוא מטעם יורד לשדה חבירו שלא ברשות: והש"ך בסי' שצ"א ס"ק ב' כתב דהיורד לשדה חבירו אינו חייב כי אם כשנתכוין להשביח לחבירו ע"ש. ולפ"ז אף אם היה רבינ' טועה בדין מעיקרא ולא נתכוין להקנות לרוניא הכותל כשיראה כענין שכתב הנימוקי יוסף כנ"ל אין רוניא מתחייב לשלם לרבינא ואפי' אם היה רבינא מתכוין להקנות הכותל לרוני' כשישלם מ"מ כ"ז שאין רבינא תובע לרוניא לשלם לו בעד חצי הכותל אין שום גזל תחת יד רוני' כי הרי כ"ז שאין רוניא משלם לרבינא הרי הגדר הכל של רבינא ואין לרוניא חלק בהגדר עד שמשלם ובזה ודאי דאין הב"ד מחוייבים להודיע לרבינ' דיכול לכפותו לרוניא למכור לו ח"ה כיון שכ"ז שאין כופהו אינו מתחייב לו וליכא גזל תחת ידו וכמו כ"ג באותן הדברים שבני המבוי ובני החצר כופין זה את זה אין הב"ד מחוייבין להודיע רק במקום שיש גזל ת"י אז הב"ד מחוייבין להפרישו וכן בעובדא דריב"ש לא היה שום גזל מש"ה אין הב"ד מחוייבין לפסוק יותר ולא להודיע כלל לבע"ד. ובזה מדוקדק לשון הרמ"א שכ' וז"ל והדיין רואה שיתחייב לו יותר וכו' לא כתב והדיין רואה שהוא חייב לו יותר ועכצ"ל בכוונתו דדוקא במקום שעכשיו אינו חייב לו כלל רק שהדיין רואה שבאם היה תובע היה נתחייב לו יותר כמו בעובד' דרבינא ורוניא שקודם תביעת רבינא לשלם לו בעד חצי כותל אין רוניא מתחייב לו כלל רק שרואה הדיין שבאם יתבענו יתחייב לו יותר אין לדיין לפסוק ולומר שמחוייב אתה ליתן להתובע יותר אם ירצה לתובעך יותר. וכן בעובד' דריב"ש ג"כ הענין הוא כך להמעיין אבל במקום שיש גזל ת"י אע"פ שאינו תובעו מחוייב להחזיר והב"ד צריכין להודיע להנתבע שגזל הוא ת"י כשאינו מחזיר דתלינן בטעות. והשתא לא קשה נמי מה שהקשה הסמ"ע דכונת רבא במה שאמר זיל פייסי' במה דאיפייס ואי לא דיינינ' לך וכו' לא היה הכונה במה שאמר ואי לא דהיינו שלא תרצה ליתן דיינינ' לך משום קנס דודאי רבא היה יכול לכופו בשמת' כמ"ש התוס' רק הכוונה במה שאמר ואי לא היינו כשלא נתפייס ויתבע שתשלם לו בעד חצי הכותל כמו שהתחיל לתובעך רק שנתרצה באגר נטירא מחמת שלא ידע אי מינח ניח' לך אבל השתא שגלית דעתך וירצה לתובעך אפסוק כהלכה שתשלם לו הכל ואין לומר דילמא לא נתכוין להקנות מעיקרא חצי כותל דז"א כיון דמעיקרא התחיל לתובעך בחצי כותל ודאי הקנה לך מעיקרא רק תיכף אין אני יכול לפסוק שתשלם החצי דשמא אף אחר שגלית דעתך אינו רוצה לתובעך יותר מאגר נטיר' מש"ה איני יכול לפסוק יותר:
הוי טעות בדין וחוזר עש"ך ס"ק ט"ו שכתב דעיקר הטעם דאין פוסקין יותר הוא משום דמספיק' אינו מוציא ממון דמחזקינן ליה במחילה. ומהאי טעמא פסק בס"ק י"ז דאם כבר הוציא ממון דיכול לומר שהיה מכח טעות כיון שהוא מוחזק וכו'. ונראה דאפי' לא הוציא הדיין עדיין ממון והוא חוזר וטוען לפני ב"ד המותר שמגיעו לו עפ"י הדין ואומר שמה שתבע מקודם פחות היה בטעות דיכול לחזור ולטעון והב"ד פוסקין לו אח"כ גם המותר לא מיבעיא אם הוא בתביעת קרקע שאפי' אם הקנהו לו בפי' יכול לחזור בו קודם שנעשה קנין המועיל א"כ ה"נ אפי' אם נאמר כדע' סמ"ע דודאי מחילה הוא מ"מ הוא יכול לחזור בו קודם שעשה קנין אלא אפי' במטלטלין שאם היה מוחל בפי' לא היה יכול לחזור מכל מקום כיון שכתב הש"ך דהכ' אינו אלא ס' מחילה נאמן לומר שהיה מחמת טעות דהא בב"מ דף ס"ז גבי' מוכר דבר שלא בא לעולם או באסמכתא דייק מיניה דמחילה בטעות הוי מחילה ושם נאמן לומר שמחל בטעות ולא מחזקינן ליה שהיה ידע הדין ומחל ונאמן לומר שבטעות מחל רק דהש"ס מסיק דבזביני מחילה בטעות הוי מחילה ועיין בתוס' שם הטעם והכא לא שייך זה וק"ו הוא מה התם שנתן לו כבר ויכול לטעון שבטעות היה מכ"ש הכא שעדיין לא נתן לו רק שטען לפני ב"ד פחות שיכול לטעון שבטעות טען כך ונאמן ע"ז דהא אחר נתינה א"י לטעון טעיתי כמבואר בסי' פ"א כן נראה לי ברור. והש"ך לא כתב כן רק אם אינו טוען כלום שהיה מחמת טעות דין אפ"ה אם כבר הוציאו ממון אין חוזרין ומוציאין. ולפמש"ל בס"ק א' אין נ"מ בזה ע"ש: