משתמש:Roxette5/ספר החינוך/ספר במדבר

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספר במדבר-פרשת נשא

- פרשת נשא יש בה שמנה עשרה, מצות שבע מצות עשה ואחת עשרה מצות לא תעשה


שסב. מצות שלוח טמאים חוץ למחנה שכינה.

לשלח הטמאים חוץ למחנה שכינה, שנאמר (במדבר ה ב) צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. וידוע היה להם במדבר עד היכן גבול מחנה שכינה, וכמו כן לדורות תקרא מחנה שכינה והיא בכלל מצוה זו: בית המקדש וכל העזרה שהיא לפניה (זבחים קטז ב). ואמרו בספרי וישלחו מן המחנה אזהרה לטמאים שלא יכנסו למקדש. ואמרו בפסחים (דף סח.) ויצא אל מחוץ למחנה (דברים כג יא) מצות עשה. ונכפלה מצוה זו במקום אחר, שנאמר כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה. ופרושו (פסחים שם) מחוץ למחנה שכינה. וכמו כן נכפלה במקום זה בעצמו שחזר ואמר פעם שנית אל מחוץ למחנה תשלחום. וכבר כתבתי (מצוה רכח) כי בהכפל האזהרות במצוה, הוראה קצת בחמר המצות, שהשם חפץ בטובת בריותיו והזהירם וחזר והזהירם עליה, כדרך בני אדם יזהירו זה את זה הרבה פעמים בכל דבר הצריך להם צורך רב, ואם אמנם שמצינו גופי תורה נאמרו ברמז, הכל בטעם נכון.

משרשי המצוה. לפי שענין הטמאה ידוע לחכמים שיחליש כח הנפש השכלית ויערבב אותה ויפריד בינה ובין השכל עליוני השלם, ותהי נפרדת עד אשר תטהר, וכמו שכתוב בענין הטמאה (ויקרא יא מג), ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. ודרשו זכרונם לברכה (יומא לט א) ונטמתם בם. כלומר שמעינות השכל מטמטמים בטמאה. על כן במקום הקדוש והטהור, אשר רוח אלקים שם אין ראוי להיות בו האיש המלכלך בטמאה. והענין הזה יש לדמותו על דרך משל, לפלטרין של מלך שמרחיקין ממנו כל איש צרוע ונמאס בגופו או אפילו במלבושיו, וכעין מה שכתוב (אסתר ד ב), כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ספרי כאן ובפסחים סז א), שהמצרע שהוא חמור בטמאתו שמטמא באהל, חמור גם כן בשלוחו, והוא משתלח חוץ לשלש מחנות דהינו, חוץ לירושלים. וזבים וזבות ונדות ויולדות, שאין טמאתם חמורה כל כך שלוחם חוץ לשתי מחנות, שהן מחנות כהנים ולוים, וזהו חוץ להר הבית, וטמא מת שאין טמאתו חמורה כל כך אינו משתלח אלא חוץ למחנה אחת, לפיכך מותר לכנס בהר הבית. ומה היא החמרא בזבין יותר מטמא מת? שהזב מטמא משכב ומושב אפילו מתחת האבן, מה שאין המת מטמא כן. וטמא מת ובועלי נדות וכל הגוים דרך כלל משלחין אותם מן החיל, אבל טבול יום נכנס לשם, עזרת ישראל, ועזרת נשים משלחין ממנה טבול יום, אבל לא מחסר כפורים ומעזרת ישראל ולפנים, אפילו מחסר כפורים אינו נכנס שם. ויתר פרטיה מבוארים בפרק אבות הטמאה, שהוא פרק ראשון מסדר טהרות ‏[1].

ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בכל זמן, שאפילו בזמן הזה ‏[2], שהמקדש שמם בעונותינו אסור להכנס בו טמא. והעובר על זה ונכנס במקום שאינו רשאי בעודו טמא בצדדים שפרשנו, בטל עשה, מלבד שעבר על לאו, כמו שנפרש בסדר זה (מצוה שסג) בעזרת השם.

הערות[עריכה]


שסג. שלא יכנס טמא בכל המקדש.

שנמנע כל טמא מהכנס בכל המקדש, שדמיונו לדורות כל העזרה משער ניקנור ולפנים, שהוא תחלת עזרת ישראל, שנאמר (במדבר ה ג) ולא יטמאו את מחניהם. כלומר, מחנה שכינה. והראיה מהיות זה מכלל הלאוין מה שאמרו זכרונם לברכה בגמרא מכות (דף יד:) הבא אל המקדש טמא חייב כרת, כתיב ענש וכתיב אזהרה, כתיב ענש (שם יט כ) את משכן יי טמא ונכרתה. אזהרה ולא יטמאו את מחניהם. ואמרו במכילתא (ספרי זוטא כאן) גם כן צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה. בעשה, מנין בלא תעשה? דכתיב ולא יטמאו את מחניהם. ונכפלה המניעה במלה אחרת, דכתיב (ויקרא יב ד) ואל המקדש לא תבוא. ואמרו בספרא (ריש פ' תזריע) לפי שנאמר והזרתם את בני ישראל מטמאתם. שומע אני בין מתוכו בין מאחריו, כלומר, שמי שקרב למקדש מאחריו והוא טמא שיהא חייב כרת? תלמוד לומר ביולדת ואל המקדש לא תבוא. כלומר, שאין לשון ביאה אלא בנכנס לפנים, ושם נתבאר שדין יולדת ודין שאר טמאים שוין בזה.

משרשי המצוה. בענין הרחקת הטמאה ממקום הקדש כתבתי למעלה בסדר זה מצוה ראשונה (שסב) מה שידעתי, וגם מדיני המצוה כתבתי קצת.

ועוד אודיעך כלל בענין זה, שכל הטעון ביאת מים מן התורה, והיא הטמאה שהנזיר של תורה מגלח עליה חייב כרת על ביאת מקדש אם נכנס לשם קודם טבילה והערב שמש, אבל הטמא בטמאת מת שאין הנזיר מגלח עליהן אף על פי שהוא טמא טמאת שבעה, הרי זה פטוד על ביאת מקדש, וכן הנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת, או שנגע באדם שנגע בכלים הנוגעים במת, אף על פי שהוא טמא ראשון לענין הטמאה ולטמא בשר הקדשים הרי זה פטור על ביאת מקדש, ודברים אלו הלכה למשה מסיני. ואף על פי שהוא פטור היו מכין אותו מכת מרדות. והטמאות שהנזיר מגלח עליהן או שאינו מגלח עליהן במסכת נזיר יתבאר הכל. והזורק כלים טמאים למקדש, אפילו היו כלים טמאים שנגעו במת, פטור מן הכרת אבל חייב מלקות, שנאמר (ויקרא יז טז) ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ. ולמדנו מפי השמועה, (תו"כ אחרי יב יג) שעל רחיצת גופו ענוש כרת, ועל כבוס בגדים לוקה ארבעים. ויתר פרטיה נתבארו בפרק ראשון משבועות, ובהוריות, ובכרתות, ובמקומות מזבחים ‏[1].

ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות, ואפילו בזמן הזה יתחייב כרת הנכנס לשם והוא טמא בצדדין שכתבנו, שקדשת השם עליו אפילו היום שהוא שמם, וכמו שדרשו זכרונם לברכה (מגילה כח א), מדכתיב (ויקרא כו לא) והשמותי את מקדשיכם. כמו שכתבתי למעלה באחרי מוח (קפד).

הערות[עריכה]

  1. ^ [הלכות ביאת מקדש פרק ג יג יז]


שסד. מצות ודוי על החטא.

שנצטוינו להתודות לפני השם על כל החטאים שחטאנו בעת שנתנחם עליהן, וזהו ענין הודוי שיאמר האדם בעת התשובה אנא השם חטאתי, עויתי ופשעתי כך וכך. כלומר שיזכיר החטא שעשה בפרוש בפיו. ויבקש כפרה עליו ויאריך בדבר כפי מה שיהיה צחות לשונו. ואמרו זכרונם לברכה, שאפילו החטאים שחייבה התורה קרבן עליהם, צריך האדם אל הודוי עם הקרבן, ועל זה נאמר (במדבר ה ו) דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעל מעל ביי ואשמה הנפש ההיא והתודו את חטאתם אשר עשו. ואמרו במכילתא (ספרי זוטא כאן) לפי שנאמר (ויקרא ה ה) והתודה אשר חטא. יתודה על חטא שחטא עליה, על חטאת כשהיא קימת, לא משנשחטה, כלומר בעוד שבהמת הקרבן חיה, ולא משנשחטה. ועוד אמרו שם למדנו חיוב הודוי למטמא מקדש וקדשיו, מנין אתה מרבה שאר כל המצות, כלומר שהמקרא הזה בא בפרשת ויקרא במטמא מקדש וקדשיו, מנין אתה מרבה שאר כל המצות? דכתיב דבר אל בני ישראל וגו' והתודו. כלומר, שנדרש הכתוב כאלו לא נכתב על דבר מיחד. ומנין שיש שמע הזה אף מיתות וכרתות? שנאמר גבי ודוי אהרן באחרי מות (שם טז טז) לכל חטאתם. ודרשו זכרונם לברכה לרבות מצות לא תעשה, וכי יעשו דכתיב כאן לרבות מצות עשה, כלומר, אם בטל מצות עשה שהיה יכול לעשות שחייב להתודות עליה. ועוד דרשו שם במכלתא מכל חטאת האדם. ממה שבינו לבין חבירו על הגנבות ועל הגזלות ועל לשון הרע, וזה הודוי, צריך באמת שישיב החמס אשר בכפיו, שאם לא כן מוטב שלא יתודה על זה. למעל מעל לרבות כל חייבי מיתות שיתודו. יכול אף הנהרגין על פי זוממין, כלומר אף על פי שהוא יודע שלא חטא, אלא שהועד עליו עדות שקר, שיהא חייב להתודות על זה? תלמוד לומר ואשמה הנפש, לא אמרתי אלא כשיהיה שם אשמה, אבל לא כשידע שאין לו חטא אלא שהועד שקר עליו. הנה התבאר שכל העונות הגדולים והקטנים ואפילו מצות עשה חייב האדם עליהם הודוי.

ולפי שבאה מצוה זו של ודוי עם חיוב הקרבן, כמו שכתוב בפרשת ויקרא דכתיב שם (ה ו) והביא את אשמו וגו, שמא יעלה במחשבה שאין הודוי לבדו מצוה בפני עצמה, אלא מהדברים הנגררים אחר הקרבן, על כן היו צריכים לבאר במכילתא שאינו כן, אלא מצוה בפני עצמה היא. וכן אמרו שם יכול בזמן שהם מביאין? מתודין, ומנין אף בזמן שאין מביאין שנאמר בני ישראל והתודו. כלומר שהקבלה באה לדרש כן. ועדין הייתי אומר, שאין הודוי אלא בארץ, כלומר אף על פי שמתודין בלא קרבן, מכל מקום שלא יהיה חיוב הודוי אלא בארץ, כי שם עיקר הכפרה, ושם הקרבנות, ועקר הכל בה. מנין אף בגליות? דכתיב (שם כז מ) והתודו את עונם ואת עון אבותם. כלומר עון אבותם שחטאו וגרשו מן הארץ. וכן אמר דניאל בחוצה לארץ (דניאל ט, ז) לך יי הצדקה ולנו בשת הפנים כיום הזה. הנה התבאר שהודוי מצוה בפני עצמה, ונוהג בכל מקום. ואמרו גם כן בספרא (אחרי ד ו) והתודה זה ודוי דברים.

משרשי המצוה. לפי שבהודאת העון בפה תתגלה מחשבת החוטא ודעתו, שהוא מאמין באמת, כי גלוי וידוע לפני האל ברוך הוא כל מעשהו, ולא יעשה עין רואה כאינה רואה, גם מתוך הזכרת החטא בפרט ובהתנחמו עליו יזהר ממנו יותר פעם אחרת לבל יהי נכשל בו, אחר שיאמר בפיו כזו וכזו עשיתי ונסכלתי במעשי יהיה נגדר שלא ישוב לעשות כן, ומתוך כך ירצה לפני בוראו ברוך הוא. והאל הטוב החפץ בטובת בריותיו הדריכם בדרך זו יזכו בה. מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (תענית טז א) שהתשובה היא שיעזב החוטא חטאו ויסירנו מלבו וממחשבתו ויגמר בלבו שלא יעשה כן עוד. כדכתיב (ישעיהו נה ז) יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבתיו. ואחר כך יתודה עליו. כלומר שיאמר דברי התשובה בפיו, שנאמר (שמות לב לא) ויעשו להם אלהי זהב. וגם כן צריך להזכיר בפרוש שלא ישוב לעשות החטא עוד, שנאמר (הושע יד ד) ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וגו'. ואמרו זכרונם לברכה ‏[1], ששעיר המשתלח היה מכפר כשעשה תשובה על כל עברות שבתורה הקלות והחמורות? בין שעבר עליהן בזדון או בשגגה, בין שהודע לו או לא הודע לו, אבל אם לא עשה תשובה אין שעיר המשתלח מכפר אלא על הקלות. ומה הן הקלות ומה הן החמורות, עבירות שחייבין עליהן מיתת בית דין או כרת, וכן שבועת שוא ושקר, אף על פי שאין בהם כרת מן החמורות הן, ושאר מצות עשה ולא תעשה שאין בהם כרת נקראות קלות כנגד החמורות. ועכשיו בעונותינו שאין לנו מקדש, ולא מזבח כפרה אין לנו אלא תשובה, והתשובה מכפרת על כל העברות, ואפילו היה רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה שלמה באחרונה אין מזכירין לו שום רשעו, שנאמר (יחזקאל לג יב) ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו וגו'. במה דברים אמורים שהתשובה לבדה מספקת בעבירות שבין אדם למקום, כגון האוכל דבר אסור או בועל בעילה אסורה, וכן המבטל אחת ממצות עשה וכיוצא בזה, אבל עבירות שבין אדם לחברו, כגון החובל בחברו, או הגוזל ממונו, או בכל דבר אחר שהזיקו שלא כדין בין במעשה בין בדבור, אין נמחל לו לעולם בתשובה בלבד, עד שיתן לחברו מה שהוא חייב לו ועד שירצהו, ואם לא רצה חברו להתרצות לו כבר אמרו זכרונם לברכה (יומא פז א), מה תקנתו. ומענין המצוה כמו כן, מה שאמרו בתוספתא, שעשרים וארבעה דברים הם שמעכבין את התשובה, ושם מנו אותן חכמים. ויתר פרטי המצוה יתבארו בפרק אחרון מיומא. ‏[2].

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ולא התודה על חטאיו ביום הכפורים שהוא יום קבוע מעולם לסליחה וכפרה בטל עשה זה, ואוי לו לאדם אם ימות בלא ודוי ונשא עונו.

ועיקר הודוי שקבלנו מרבותינו ונהגו בו כל ישראל לאמרו בימי התשובה הוא, אבל חטאנו אשמנו וכו'. ואמרו זכרונם לברכה בשבת פרק במה מדליקין (דף לא.) מי שחלה ונטה למות, אומרים לו התודה, שכן דרך כל המומתין מתודין, וכן במסכת שמחות תניא, נטה למות אומרים לו התודה עד שלא תמות, הרבה שהתודו ולא מתו, והרבה שלא התודו ומתו, והרבה שמהלכין בשוק ומתודין, שבזכות שאתה מתודה אתה חי. אם יכול להתודות בפיו יתודה, ואם לאו יתודה בלבו. וכתב הרב משה בן נחמן זכרונו לברכה ‏[3], שכך קבל מחסידים ואנשי מעשה, שסדר ודוי של שכיב מרע כך הוא. מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שרפואתי בידיך ומתתי בידיך, יהי רצון מלפניך שתרפאני רפואה שלמה, ואם אמות תהא מתתי כפרה על כל חטאים ועונות ופשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך, ותן חלקי בגן עדן, וזכני לעולם הבא הצפון לצדיקים ותזכר הסדר הזה לומר חטאים תחילה ואחר כך עונות ואחר כך פשעים, כמו שזכרנו חטאתי עויתי פשעתי, לפי שכבר חלקו בזה בגמרא (יומא לו א) רבי מאיר וחכמים, ורבי מאיר סבר דאיפכא הוא דאמרינן כמו שאמר משה (שמות לד ז) נשא עון ופשע וחטאה. והלכה כחכמים שסברו שהחטאים מזכיר תחילה, וטעם הענין מפרש בגמרא (שם).

הערות[עריכה]

  1. ^ (עי' רמב"ם הל' תשובה פ"א הל"ב)
  2. ^ (פ"א מהל' תשובה)
  3. ^ (בתורת האדם שער הסוף ענין הוידוי)


שסה. מצות סוטה שיביאנה הבעל אל הכהן ויעשה לה כמשפט הכתוב.

להביא האשה הסוטה אל הכהן, שיעשה לה כמשפט הכתוב עליה בפרשה. וענין הסוטה מפרש הוא בכתוב, שהיא האשה שקנא לה בעלה. וכבר פירשו זכרונם לברכה (שבת קד ב) מאי לשון סוטה? כלומר, סטת מן בעלה, כי רב הקנאות יבואו בסבת פריצות האשה, ולכן תקרא סוטה מבעלה מכיון שקינא בה, והכתוב המורה על מצוה זו הוא (במדבר ה יב) "איש איש כי תשטה אשתו" וגו' "והביא האיש את אשתו אל הכהן".

שרש מצוה זו נגלה לכל רואי השמש שהוא שבח גדול באמה להיות לנו תחבולה להוציא מתוך לבבנו החשד בנשותינו ולדעת באמת אם זנתה האשה תחת בעלה או לא זנתה, מה שאי אפשר לכל גוי וממלכה להיות ביניהם כן, ועליהן נאמר (משלי ל כ) אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און, כי מי יגלה על בנותיהם כי תזנינה ועל כלותיהם כי תנאפנה. ועמנו נתקדש בכל דבר שבקדשה ונתן לנו האל מופת לדעת ענין זה הנעלם משאר העמים, ומתוך כך תתרבה בין איש לאשתו אהבה ושלום וזרעינו יהיה קדוש. ומה אאריך עוד בפרטי ענינים אלה, והכל נגלה בלב כל מבין. ולכן בהיות טעם הענין נס באמתנו וכבוד גדול להם פסק משעה שנתקלקלו בעבירות, כמו שאמרו זכרונם לברכה (סוטה מז א) משרבו הנואפים פסקו מי סוטה, שנאמר (הושע ד יד) לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה וגו'. ופרוש הכתוב לומר שלא יעשה להם הנס הגדול הזה להיות המים בודקין את האשה אם זנתה.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ריש סוטה), שענין הקנוי הוא כגון שאמר לאשתו בפני עדים אל תסתרי עם פלוני, ואפילו היה אביה, או אחיה או גוי או עבד, או שחוף והוא האיש שאינו מוליד, ונסתרה עם אחד מהם בפני עדים או שהתה עמו כדי טמאה, שהיא כדי לצלות ביצה ולגמעה הרי זו אסורה על בעלה, עד שתשתה מי המרים ויבדק הדבר. ובזמן שאין שם מי סוטה, תאסר עליו לעולם ותצא בלא כתבה. אבל אמר לה אל תדברי עם איש פלוני אין זה קנוי, ולא תאסר עליו בקנוי זה, אף על פי שנסתרה עמו. קנא לה בפני שנים וראה אותה הוא בלא עדים שנסתרה עם אותו שקנא לה הרי זו אסורה עליו ויוציא ויתן כתבה, שאין יכול להשקותה על פי עצמו. וכן אם שמע העם מרננין אחריה שזנתה עם האיש שקנא לה עד שהנשים הטוות לאור הלבנה מדברות עליה יוציא ויתן כתבה.

ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם כד א) גם כן, שיש נשים שבית דין מקנאין עליהן, והן מי שנתחרש בעלה או נשתטה או שהיה במדינה אחרת או שהיה חבוש בבית האסורים, ולא להשקותה, אלא לפסלה מכתבתה. וזה הענין הוא כששמעו בית דין שהעם מרננין אחריה מאדם אחר, שקוראין לה ואומרים לה אל תסתרי עמו, ואם נסתרה עמו אחר כן בית דין אוסריז אותה על בעלה לעולם, וקורעין כתבתה, וכשיבוא בעלה נותן לה גט. ומה שאמרו (שם יח ב) שאם שתתה מי המרים פעם אחת על איש אחר ונקתה מהם וחזר וקנא לה עליו ונסתרה עמו אינה שותה על ידוכא פעם אחרת לעולם, אלא תאסר על בעלה ותצא בלא כתבה, אבל אם קנא לה באנשים חלוקים אפילו מאה פעמים היא שותה. ולעולם אין כופין אותה לשתות, בין שאמרה נטמאתי או שאמרה איני טמאה ואיני שותה, אלא תצא בלא כתבה ותאסר לבעלה לעולם. ואם בעלה הוא שאומר איני רוצה להשקותה תצא ותטל כתבה.

ויש נשים שאינן שותות אף על פי שרצו הן ובעליהן, וחמש עשרה נשים הן, ואלו הן אנוסה, ושומרת יבם, דכתיב (במדבר ה כט) תחת אישה ואלו עדין אינן תחת איש וקטנה אשת גדול, דכתיב אשר תשטה אשה וזו אינה אשה עדין, וגדולה אשת קטן, דכתיב תחת אישה וזה עדין אינו איש, ואשת אנדרוגינוס, דכתיב אישה וזה אינו איש גמור, ואשת סומא דכתיב ונעלם מעיני אישה וזה אין לו עינים, והחגרת, דכתיב והעמיד הכהן את האשה, וזו אינה יכולה לעמד, ומי שאין לה כף יד, דכתיב ונתן על כפיה, וזו אין לה כף. וכן אם היתה ידה עקומה או יבשה, שאינה יכולה לקח כי אם ביד אחת לבד אינה שותה, דכתיב כפיה. והאלמת, דכתיב ואמרה האשה, ומי שאינה שומעת, דכתיב ואמר אל האשה. וכן הוא שהיה חגר או קטוע או אלם או חרש, וכן היא שהיתה סומא, דכתיב אשה תחת אישה עד שתהיה היא שלמה כמוהו והוא כמותה. ויתר פרטיה, וסדר השקאת הסוטה, ובאיזה צד בודקין המים אותה ובאיזה צד אין בודקין אותה, הכל מתבאר יפה במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת סוטה ‏[1].

ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרים, לפי שעליהם מוטל שיעשו לנשים המעשה הזה כדי לבדק אותן, אם ראו שצריכות הן לכך, ודוקא כשיש שם בית דין של שבעים ואחד, שכך קבלנו (סוטה ז ב) שאין משקין הסוטה אלא בבית דין של שבעים ואחד במקדש. והעובר על זה וקנא לאשתו ונסתרה ולא הביאה אל הכהן לעשות לה המעשה הכתוב בפרשה בטל עשה זה.

הערות[עריכה]


שסו. שלא נתן שמן בקרבן סוטה.

שלא נתן שמן בקרבן סוטה, שנאמר (במדבר ה טו) והביא את קרבנה וגו'. ולא יצק עליו שמן.

משרשי המצוה. אמרו זכרונם לברכה (מדרש רבה נשא ט יג) כדי שלא יהיה קרבנה מהדר, שהשמן קרוי אור, והיא עשתה בחשך, ועשתה מעשה בהמה שנרבעת לכל, לפיכך מנחתה גרועה להיות שעורים (סוטה טו א). והרב משה בן נחמן זכרונו לברכה כתב (במדבר שם) בענין קרבנה של סוטה על צד הפשט גם כן, כי הקרבן הזה, הבעל מביא אותו משלו על קנאתו שקנא בה, כדי שינקם השם יתברך נקמתו ממנה. וטעם השעורים שתהיה סערת השם חמה יוצאה וסער מתחולל, על ראש הרשעה הזונה יחול, וכענין צליל לחם שעורים האמור בגדעון (שופטים ז יג) שפתרו אותו לסער ומהומה רבה, וכן בכלי חרש סימן שתשבר ככלי יוצר, וכן העפר סימן שתמות ותשוב אל עפר. ובענין השמן לא דבר מאומה, ואענה בו אני חלקי, כי השמן עליון על כל המשקין שהוא צף על כולן, עתה הסוטה שקלקלה מעשיה, ויסירה מגבירה ונתנה למטה בשפל ובזיון, אין ראוי להביא בקרבנה השמן הנכבד שהוא נכון לאורה ולגדלה למשחה בו המלכים והכהנים הגדולים. וכלל הענינים שנצטוינו בהם לתקן מחשבת העושים במלאכה ולתת אל לבם כי המקלקל במעשיו כל דרכיו יבואו בחרפה ובבשת, וכדי בזיון וקלס ולטובים ייטיב השם ושמחה וששון ויקר ישיגם. מצוה זו עם דיניה מבארת בכתוב ואין להאריך בה ‏[1].

ונוהגת בזמן הבית, וכמו שכתבנו למעלה בסדר זה במצות סוטה, שאין משקין הסוטה אלא בבית דין של שבעים ואחד במקדש, וכהן העובר על זה ויצק שמן במנחת סוטה עבר על לאו ולוקה.

הערות[עריכה]


שסז. שלא לשים לבונה בקרבן סוטה.

שלא לשים לבונה בקרבן סוטה. שנאמר (במדבר ה טו) ולא יתן עליו לבונה.

משרשי המצוה. כענין מה שכתבתי בשמן, כי הלבונה הדור הקרבן וריח טוב, ולכן אין ראוי לאשה החוטאת להדר קרבנה. ועוד אמרו זכרונם לברכה על זה (מדרש רבה נשא ט יג), שהאמהות הכשרות והצנועות קרויות לבונה, שנאמר (שיר השירים ד ו) ואל גבעת הלבונה. וזו פרשה מדרכיהן. ומצוה זו גם כן מבארת בכתוב, וענינה כתוב בחברתה, אין להאריך בה.

הערות[עריכה]


שסח. שלא ישתה הנזיר יין או כל מיני שכר.

שלא ישתה הנזיר יין או כל מיני שכר שעקר ערובו יהיה יין, שהוא מיחל הענבים. דאלו מיחל שאר פרות, אף על פי שנקרא שכר לא נאסר על הנזיר, אלא בתערבת היוצא מן הגפן, ועל זה נאמר (במדבר ו ג) מיין ושכר יזיר וגו'. וכל משרת ענבים לא ישתה. כלומר, שכל תערובת שיש בו ענבים בכלל האיסור. והפליג במניעה ואמר, שאפילו נתחמץ היין או השכר, שנתערב היין עמו אסור לשתותו, ועל זה אמר הכתוב, חמץ יין וחמץ שכר לא ישתה. ואין אלו שני לאוין, כלומר, לאו ביין ולאו אחר בחמץ, שהרי לא אמר יין לא ישתה וחמץ יין לא ישתה. ולמדנו מעתה, כי השותה יין וחמץ אינו לוקה אלא על אחת.

משרשי ענין הנזירות אכתב במצות גדול שער נזיר בסדר זה (מצוה שעד) מה שידעתי וגדל הרחקת הנזיר מכל תערבת היין הכל מן הטעם הכתוב שם.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (נזיר לד ב), שכל היוצא מן הגפן בין פרי בין פסלת, כלומר, הזג שהיא הקלפה, והחרצן שהוא הזרע שבתוכו אסור לנזיר. וכמו שמפרש בכתוב, אבל העלין והלולבין והגפנים והסמדר הרי אלו תרין שאינן לא פרי ולא פסלת, אלא כמו עץ הם נחשבים. ויתר רבי פרטי המצוה מבארת במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת נזיר (פרק שלשה מינין).

ונוהג איסור זה בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן, שכל מי שנדר נזירות חייב להזיר מיין ושכר, וחמץ יין וחמץ שכר, ומכל משרת ענבים. והעובר על זה ושתה רביעית לג יין, או אכל כזית ענבים לחים, או יבשים, או מפסלת שלהם שהוא החרצנים והזגין חייב מלקות. ואפילו אכל כזית בין הכל, כלומר שלקח מעט מעט מכל אחד מאלו שזכרנו עד שיהיו בין כולם שעור כזית ואכלו לוקה, שכל אסורי נזיר מצטרפין זה עם זה לכזית להלקות עליהן, אבל שאר אסורין שבתורה אין מצטרפין זה עם זה, חוץ מבשר נבלה עם בשר טרפה, ופגול עם נותר שמצטרפין. וששה דברים שבקרבן תודה, שהן חלב ובשר וסלת ושמן ויין ולחם גם כן מצטרפין, ואין צריך לומר שכל דבר שהוא משם אחד שמצטרף, כגון נבלת שור ונבלת שה ונבלת צבי כיוצא בזה ‏[1].

ולמדונו זכרונם לברכה, שאיסור באיסור הוא שמצטרף לכזית, כאלו שזכרנו, אבל היתר אינו מצטרף לאסור בכל האסורין שבתורה, כלומר שמי שאכל חצי זית איסור וחצי זית היתר מערבין ביחד לא יתחייב מלקות, בין באסורי נזיר בין בכל שאר האסורין, ואפילו בקדשים ובשר בחלב וגעולי גוים שיש בהם קצת חדוש, כמו שמפרש בפסחים (דף מד:) ובנזיר (דף לז:), גם כן מכיון שלא אכל כזית מן האיסור אין חיוב מלקות בדבר לעולם, שאין הלכה כרבי עקיבא דסבירא ליה הכי במסכת נזיר פרק שלשה מינין (שם א) ויליף לה מקרא דוכל משרת. אלא הלכה כרבנן דפליגי עליה ומוקמי האי קרא התם. וכן במסכת פסחים, (שם) ללמד ממנו שטעם האיסור אסור כמו עיקרו, בין בנזיר בין בכל אסורין שבתורה, וכן נאמר שם, והאי וכל משרת להכי הוא דאתא, ההוא מבעי ליה לכדתניא משרת לתן טעם כעקר, שאם שרה ענביו במים ויש בהם טעם יין אסור. מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה, ומה נזיר וכו', עד הא מני רבנן, ואיכא [ואנא] דאמרי כרבי עקיבא.

ופרוש טעם כעקר הרבה פרושים נאמרו בו, ואחד מהם, והוא הטוב לפי הדומה, שכל אסור שאינו במינו אלא שנתערב בתוך היתר ונתן טעם בו לאפוקי אם נתערב במינו, שאין כאן נתינת טעם, על זה אמרו זכרונם לברכה שטעם האיסור אסור כמו עיקרו של איסור, ולזה הוצרך מקרא זה דוכל משרת, שאם לא שלמדנו דבר זה מן המקרא הזה הייתי דן שכל שנתערב איסור בהיתר במינו או אפילו בשאינו מינו, שיבטל ברוב מן הכלל הידוע לנו מדין התורה דחד בתרי בטל, כלומר ברבא, דלשון תרי לאו דוקא. ואחר שידענו זה יש לנו לדון הטעם כמו הממש. ומה הוא הדין הידוע לנו בממשו מבלי תערבת? שמי שאכל כזית איסור מבלי שהית שעור אכילת פרס שלוקה עליו, אבל שהה יותר מזה פטור, וזה הדין בעצמו הוא שנאמר בטעמו, שאם נתערב מן האיסור בהיתר כזית בכדי אכילת פרס ואכל ממנו שעור אכילת פרס מבלי שהיה הנזכרת לוקה עליו, אכל ממנו פחות מכן או שנתערב בו מן האיסור פחות משיעור זה אינו לוקה עליו. וכמו כן אמרו קצת המפרשים, שבכלל אסור טעמו ולא ממשו להלקות עליו הוא, כל זמן שנתן האיסור טעם בהיתר כל כך כאלו נתערבו בו אסור כזית בכדי אכילת פרס, ואף על פי שלא ידענו כמה שעור נכנס בו מממשות האסור. ולא כך דעת הרב משה בן מימון זכרונו לברכה לפי הנראה מדבריו בהפלאה (פ"ה מהל' נזירות ה"ד) וקדשה (פ"טו מהל' מאכלות אסורות ה"ג) אלא דלא לקי לעולם לדעתו עד דעתנו שאכל ממשות האסור כזית, או בפני עצמו, או בתערבת כזית בכדי אכילת פרס, ולפי סברתו זאת, מה שאמרו שם משרת ליתן טעם כעקר, כגון ששרה ענבים במים לענין אסור הוא שאמרו כן ולא למלקות.

הערות[עריכה]


שסט. שלא יאכל הנזיר ענבים לחים.

שלא יאכל הנזיר ענבים לחים, שנאמר (במדבר ו ג) וענבים לחים וגו' לא יאכל. ואמרו זכרונם לברכה במסכת נזיר (דף לה:) וענבים לחים לא יאכל להביא את הבסר. כל ענין מצוה זו במצוה הקודמת לה.

ומשרשי ענין הנזירות אכתב למטה במצות גדול שער נזיר (מצוה שעד).

הערות[עריכה]


שע. שלא יאכל הנזיר צמוקים.

שלא יאכל הנזיר צמוקים, שנאמר (במדבר ו ג) וענבים לחים ויבשים לא יאכל. שלא תאמר הואיל ונשתנה שמם שנקראים צמוקים ולא ענבים הותרו, לפיכך באר הכתוב האסור גם בהם. וכל ענינה במצות הקודמות. ומי שאכל כזית מהם לוקה.

הערות[עריכה]


שעא. שלא יאכל הנזיר גרעיני הענבים.

שלא יאכל הנזיר זרע הענבים, שנאמר (במדבר ו ד) מחרצנים ועד זג לא יאכל. כל ענינה במצות הקודמות. ואם אכל מהן כזית לוקה.

הערות[עריכה]


שעב. שלא יאכל הנזיר קלפת הענבים.

שלא יאכל הנזיר קליפת הענבים. שנאמר (במדבר ו ד) ועד זג לא יאכל. ופרוש זג היא הקליפה. כל ענינה במצות הקודמות. ונתרבו האזהרות בהרחקת היין ובכל היוצא מן הגפן לפי הדומה, מפני שיש בכל היוצא ממנה, כח רב להגדיל היצר, וזה ידוע לחכמי הטבע.

וכתב הרב משה בן מימון זכרונו לברכה (ספה"מ ל"ת רו) והראיה על היות אלו החמשה, כלומר היין והענבים, והצמוקים והחרצן והזג, כל אחד ואחד מצוה בפני עצמה שהרי מתחייב אדם מלקות אחת על כל אחד ואחד וכמו שאמרו זכרונם לברכה במשנה (נזיר לד ב) וחייב על היין בפני עצמו, ועל הענבים בפני עצמן, ואמרו כן במסכת נזיר (דף לח:) אכל ענבים לחים ויבשים, חרצנים וזגין, וסחט אשכל של ענבים ושתה לוקה חמש, וכשרצו שם לקים, שזה התנא דתני מלקיות, תנא ושיר, ושיתחייב הנזיר יותר מחמש מלקיות, ואמרו והא שיר לאו דלא יחל ולא אמרו והא שיר לאו דחמץ, והטעם לפי שלא יתחייב על היין ועל החמץ שתים, כמו שאמרנו, מפני שהחמץ נאסר מחמת עיקרו שהוא יין, וענין הכתוב כאילו אמר שעקר אסורו של יין לא סר ממנו בהפסדו, כמו שזכרנו למעלה במקומו (מצוה שסח). וממה שראוי שתדעהו, שאלה אסורי נזיר מצטרפין כולן לכזית ולוקין על כזית, עד כאן.

הערות[עריכה]


שעג. שלא יגלח הנזיר שערו.

שלא יגלח הנזיר שערו כל ימי נזירותו, שנאמר (במדבר ו ה) תער לא יעבר על ראשו.

משרשי המצוה. כתבתי למטה במצות גדול שער נזיר (מצוה שעד).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (נזיר לט א) שאחד מגלח בתער או במספרים כעין תער, או שתלש השער בידו כל זמן שקצצה מעקרה לוקה, אבל כל זמן שהניח ממנו כדי לכף ראשו לעקרו אינו לוקה, שאין זה כעין תער. העביר על ראשו סם שמשיר את השער והשיר את שערו אינו לוקה, [אלא בטל מצות עשה. נזיר שגלח כל ראשו אינו לוקה] משום התגלחת אלא אחת, ואם התרו בו על כל שער ושער ואמרו לו אל תגלח והוא מגלח לוקה על כל אחת ואחת. וכן מענין המצוה, מה שאמרו במסכת שבת (דף נ.) נזיר חופף ומפספס, אבל לא סורק. כלומר, שחופף שערו בידיו וחוכך בצפרניו, ואם נפלו שערות מתוך החפיפה והפספוס אינו חושש, אחר שאין כונתו להשירו, ואפשר גם כן שלא יהא נשר מפני זה, אבל לא סורק במסרק, לפי שהמסרק מפיל ומשיר השער בלי ספק, וכן לא יחף באדמה מפני שמשרת השער ודאי, אבל אם עשה כן אינו לוקה. ויתר פרטיה במסכת נזיר.

ולענין במי נוהגת, ובאיזה זמן, וענש העובר עליה, הכל כדין שאר מצות הנזיר שכתבנו. ומכל מקום יש לברר כאן שאם גלח אפילו שערה אחת יתחייב מלקות עליה, וכמו שאמרו בנזיר פרק שלשה מינין (מ א) אמר רב חסדא ללקות באחת לעכב בשתים, כלומר, שלא קים מצות עשה דגלוח כל זמן שנשתירו בראשו שתי שערות, לסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו, כלומר אינו סותר חשבון ימי נזרו, אלא אם גלח רב ראשו, אבל גלח מעוטו אף על פי שעבר על לאו דתער לא יעבר על ראשו, אינו סותר חשבון הימים בכך.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שכל מי שקבל עליו נזירות ואפילו בזמן הזה אסור לגלח אפילו שערה אחת, והעובר על זה וגלח אפילו שערה אחת חייב מלקות.

הערות[עריכה]



שעד. מצות גדול שער נזיר.

שנצטוה הנזיר והוא האדם שהפריש עצמו מן היין, לגדל שער ראשו כל ימי הזירו להשם שנאמר (במדבר ו ה) גדל פרע שער ראשו. ולשון מכלתא (ספרי זוטא כאן) גדל פרע מצות עשה, ומנין בלא תעשה? תלמוד לומר תער לא יעבר על ראשו.

משרשי המצוה. הקדמה כבר כתבתי בפתיחת הספר בהקדמה כי בהיות בעולמו של הקדוש ברוך הוא בריה משתפת מחמר ושכל, וזהו האדם היה דבר ראוי ומחיב כדי להיות קלוסו ברוך הוא עולה יפה מבריותיו, שעם בריה זו לא יחסר מעולמו כל האפשרות שיש בדעתנו להשיג וכו', כמו שכתבתי שם. ואין ספק, כי לולא מן הטעם הזה שנתחייב שכלנו לשכן בתוך החמר בעל התאוות והחטאים ראוי היה שכלנו לעמוד לשרת לפני בוראו ולהכיר כבודו כאחד מבני אלהים הנצבים עליו, ואמנם מפני החיוב הזה נשתעבד לשכן בתי חמר, ואחר שנשתעבד לזה מכרח על כל פנים לנטות מעבודת בוראו לפעמים ולהשתדל בצרכי הבית אשר ידור שם, כי לא יתקיים בנין הבית עציו ואבניו ויסודותיו, מבלתי שישגיח האדם עליו. ואם כן אחרי היות כונת האדם ביצירתו על מה שאמרנו, בכל עת שיוכל שכלו למעט בעבודת החמר וישים מגמתו לעבודת קונו אז טוב לו, ובלבד שלא יטוש מלאכת הבית לגמרי ויחריבהו, כי גם זה יחשב לו עון אחר שהמלך חפץ להיות לו בריה כזו, וכדאמר רבי יוסי במסכת תענית פרק שלישי (כ ב ב) שאין היחיד רשאי לסגף עצמו בתענית, ופריש רב יהודה בשם רב טעמיה דרבי יוסי משום דכתיב (בראשית ב ז), ויהי האדם לנפש חיה, אמרה תורה נשמה שנתתי בך החיה, ועל זה אמר המלך החכם (קהלת ז טז) אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם. וזו היא קדשת הנזיר ומעלתו בהניחו מלאכת החמ וישבר תאוותיו במה שאינו חרבן גמור אל הבית, כגון מניעת שתית היין וגדול השער, כי בזה יכנע היצר ולא ידלף הבית בעבורו ולא יהרסו פנותיו, אבל תתחזק בו עבודת השכל, ויאורו מהלכיו, וכבוד השם תשכן עליו, ויתקים באיש הזה כונת הבריאה מבלי התמעט עבודת שכלו אל בוראו מפני שתוף החמר שבו. והראיה שענין גדול השער הוא כמו כן מפני הכנעת היצר כמו שאמרו זכרונם לברכה בנזיר ריש פרק קמא (דף ד:) אמר רבי שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא, אלא פעם אחת בא אדם אחד לפני מן הדרום, ראיתיו יפה עינים וטוב ראי וקוצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו מה ראית להשחית שערך זה [הנאה] ? אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי, והלכתי למלאת מים מן המעין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז יצרי עלי ובקש לטרדני מן העולם, אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה? העבודה שאגלחך לשמים, מיד, עמדתי ונשקתיו על ראשו ואמרתי לו בני, כמותך ירבו נודרי נזירות, עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדר נדר נזיר להזיר ליי ועל כן, כדי להכניע היצר, גם כן נצטוה לגלח כל שערו במלאות ימי נזרו ולא הרשה לתקן אותם ולטל מהם קצת, כדי שלא ישוב יצרו עליו כאשר בתחלה, אבל נתחייב לגלחם מכל וכל כי אין ספק שהשער הגדול ביותר או הגלוח הגמור יפסיד תאר האדם.

ואל תתפשני בטעם זה שכתבתי ממה שאמרו זכרונם לברכה (שם יט א) יביא כפרה על עצמו על שצער עצמו מן היין, כי גם זה יתכן על טעמנו, כי אחר שאמרתי שאין רשות נתונה לאדם להשחית ביתו ולקלקל דבר בבנין אשר בנה הבונה הראשון ראוי לו להביא כפרה על נפשו, כי אולי נטה מן הגדר המחיב עליו בענין גופו ונשמתו, כי שמא טבעו ובנינו נכון על צד שהנזירות ענוי יותר מדאי על נפשו, וכל דרכי השם יתברך ישרים, וצדיקים ילכו בם. והרמב"ן זכרונו לברכה כתב בפרושיו (במדבר ו יא) על דרך הפשט בטעם החטאת שמביא הנזיר לכפרה, כי הענין הוא שצריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם דמכיון שהיתה עליו רוח השם והתחיל להיות נזיר להשם ראוי היה לעמד כן כל ימיו, ושבעים פנים יש לתורה.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם לט א) שאם נתגלח הנזיר בין בזדון בין בשגגה ואפילו באנס, הרי זה סותר מנינו ומתחיל למנות שלשים יום, דקימא לן (שם ה א) סתם נזירות שלשים יום, כדי שיהיה לו פרע, ובמה דברים אמורים ‏[1] כשנתגלח ברוב ראשו בין בתער בין במין תער ולא נשאר כדי לכף ראשן לעקרן, אבל גלח מעוט שער ראשו אינו סותר מנינו מפני כן, וכמו כן אינו סותר מנינו מפני שתית היין ואפילו שתה ממנו ימים רבים, אבל סותר הוא מנינו מפני הטמאה, כמו שמפרש בכתוב.

ומה שאמרו זכרונם לברכה גם כן בענין נזירות, דכל כנויי נזירות כנזירות, כלומר, מי שהיה עלג או מקומות שהכל עלגין ודרכן לומר במקום נזיר, נזיק או נזיח או פזיח, ואמר אחד מלשונות אלו על עצמו, כגון שאמר אהא נזיק או נזיח או פזיח הרי זה נזיר, שאין אומרים בנזירות שיהיו דברי פיו בכוון כלבבו כמו בשבועה, אלא מכיון שבלבבו להנזר ואמר דברים שיש להבין בהן שיהא נזיר, אף על פי שהן מלות שאין ענין הנזירות מובן מתוכן יפה הרי זה נזיר. וכן מה שאמרו שידות נזירות כנזירות, ומה הן הידות? כגון שאמר אהא והיה נזיר עובר לפניו הרי זה נזיר. או שאמר אהא נאה ותפס בשערו הרי זה נזיר וכן האומר הריני נזיר מן החרצנים בלבד או מן התגלחת, או מן הטמאה בלבד הרי זה נזיר גמור. והאומר הריני נזיר על מנת שאשתה יין או אטמא למתים או אגלח הרי זה נזיר ואסור בכולם, מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל. ונשאלים על הנזירות כדרך שנשאלין על שאר הנדרים. והאב מדיר את בנו קטן עד שלש עשרה שנה ויום אחד בנזיר, אבל לא האם, ודבר זה קבלה. והגוים אין להם נזירות, אבל יש נזירות בעבדים ובנשים. והבעל והאב מפר לאשה נדר נזירות כמו שאר נדרים, וכן האדון אם ירצה כופה לעבד לשתות יין ולהטמא ‏[2].

ונוהגת מצוה זו, שחייב בגידול השער כל מי שנדר בנזיר בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. שאף על פי שלמדונו זכרונם לברכה (שם יט ב) שהנזירות נוהגת בארץ ישראל, כלומר, שחייב כל אדם להיות נוהג נזירותו בארץ ישראל כמנין הימים שנדר, ושאין עולין לו הימים לימי נדר נזרו אלא שם, בחוצה לארץ גם כן כל דקדוקי נזירות עליו, לפיכך מי שנדר בנזיר בזמן הזה הרי זה נזיר לעולם, לפי שעכשיו בעונות אין לנו בית כדי שיביא קרבנותיו במלאת ימי נזרו. ועוד אמרו זכרונם לברכה ‏[3], שכופין אותו אם יש בנו כח לכפו לעלות לארץ ולנהג נזירותו שם עד שימות או עד שיבנה בית המקדש וישלים קרבנותיו.

הערות[עריכה]


שעה. שלא יכנס הנזיר לאהל המת.

שלא יכנס הנזיר לאהל המת שנאמר (במדבר ו) על נפש מת לא יבא.

משרשי הרחקת הטמאה ממקום הקדש, כתבתי בסדר זה במצוה ראשונה (מצוה שסב) מה שידעתי, והוא הדין והוא הטעם להרחיק האיש הקדוש ממנה. ובטעם טמאת גוף האדם המת, כתבתי גם כן מה שהשגתי בסדר אמר אל הכהנים (רסג).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (נזיר מג א) שאין הנזיר חייב משום ביאה באהל המת עד שיכנס שם כלו, ואף על פי שמעת שיכניס שם חטמו או אצבעות רגליו יטמא מכל מקום, אין נקרא ביאה, עד שיכנס כלו, לפיכך נזיר שנכנס לבית שהמת בתוכו בשדה תבה ומגדל ובא חבירו ופרע גג התיבה מעליו מדעתו לוקה שתים, אחת משום לא יבוא, ואחת משום לא יטמא, שהרי עכשיו טמאה וביאה באין כאחת. ונזיר שנכנס באהל המת או בבית הקברות בשגגה ואחר שנודע לו שהה שם כדי השתחויה במקדש חייב מלקות. ויתר פרטיה מבוארים במסכת נזיר.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר עליו ונטמא בצדדין שאמרנו חייב מלקות.

הערות[עריכה]


שעו. שלא יטמא הנזיר במת ובשאר טמאות.

שלא יטמא הנזיר במת. שנאמר (במדבר ו ז) לאביו ולאמו וכו' לא יטמא וגו'. אף על פי שכבר כתבתי במצוה ראשונה שבסדר זה (מצוה שסב) טעם בהרחקת הטמאה מן הקדש, עוד אגיד העולה על רוחי בטעם החמר הגדול שבנזיר, שנצטוה שלא יטמא גם לאביו ולאמו ואין צריך לומר בשאר קרובים, והרי הכהן הדיוט שגם הוא קדוש מטמא בהן. והענין הוא לפי הדומה, כי קדשת הכהן חלה עליו ממילא לא הסכים הוא עליה ומדעתו לא נהיתה, כי אם מלדה ומבטן נתקדש בכח שבטו שכלו קדש, והנהגתו עם קרוביו ככל שאר בני העולם, כי אין חלוק בין האיש הכהן לשאר העם, זולתי כי לעתים יעבד בין אלקיו. ואמנם לעתים גם כן ישכן בהיכלו ויגל עם אוהביו לשמחה ולמשתה יקרא רעיו וקרוביו, על כן יחם לבבו עליהם וגם הם עליו, ומפני זה הרשה להטמא להם, כל דרכי התורה נעם וכל נתיבותיה שלום.

אכן האיש הנזיר לשם כל ימי נדר נזרו קדוש הוא לשם, וכמו שהעיד עליו הכתוב כי נזר אלהיו על ראשו לא יטמא בתאוות העולם, ולא ימצא בית משתאות ובסעודת רעים, כי הפרשתו מן היין מוכחת עליו שנתן לבו להכין ולהתענות לפני השם, ולתקן דרכי נפשו, ולהניח תענוגי הגוף החשוך, ואחרי שומו כל לבו וכל מחשבותיו אחר נפשו היקרה, וצרכי עצמו ובשרו נטש מה חפצו בהקרבת רעיו ואוהביו עוד זולתי למצוה אין ספק, כי בהתעלות הנפש, יקל מאד בעיניה הנאת הגוף וכל ענינו, כל שכן שלא תפנה אחר חברת גופים אחרים ואם קרובים המה או רחוקים, ולא תמצא תענוג בכל דבר מהדברים, זולתי בעבודה הקדושה אשר נתקשרה בה, ועיניה אליה תמיד. ועל כן לרב קדשתו ומעלתו ופרשותו מאחיו תמנענו התורה מהטמא להם, וכענין הכהן הגדול, כי מהיותו מעלה מאד בענינו, ונפרש מחברת האוהבים, ואין כל עסקיו ומחשבותיו זולתי בעבודת אלקיו יתברך תמנענו התורה גם כן מהטמא לאחד מכל קרוביו, וטעם הנאמר עליו בכתוב בהרחקת הטמאה נאמר גם על הנזיר, זולתי שבכהן הזכיר שמן, מפני שהוא משוח בו, ובנזיר לא הזכיר שמן, שבכהן נאמר (ויקרא כא כב) כי נזר שמן משחת אלהיו עליו. ובנזיר נאמר כי נזר אלהיו על ראשו. ואולי תחשב להשיב עלי, כי הנזיר לזמן בהשלים זמנו ישוב לימי עלומיו וירדוף תאוותיו, ואם כן למה יהיה חמור יותר מכהן הדיוט? התשובה כי האדם אחר הזירו לשם פעם אחת תקוה יש בו לקדש עצמו ולהוסיף יום יום בטובו, ומן השמים מסכימין על ידו, וכענין שאמרו זכרונם לברכה (שבת קד א) בא לטהר מסיעין אותו, ואחר שהזיר אפילו יום אחד יסתיע וישלים כל ימיו בטהרה.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (נזיר מט ב). שיש טמאת מת שאם נטמא הנזיר בה מגלח וסותר הימים הקודמים, ומתחיל למנות ימי נזירותו אחר כן, ויש טמאת מת שאין מגלח בעבורה ולא סותר הימים הקודמים, ואף על פי שהיא טמאת שבעה, לפי שלא נאמר בו וכי יטמא לנפש, אלא וכי ימות מת עליו, דמשמע, עד שיטמא בטמאות שהן בעצמו של מת. ואלו הן הטמאות שהנזיר מגלח עליהן על הנפל, ואפילו לא נתקשרו אבריו בגידין, ועל כזית מן המת, ועל כזית נצל, ועל העצמות שהן רב מנין העצמות, אף על פי שאין בהן רבע הקב, ועל עצמות שהן בנינו של מת, ואף על פי שאין בהן רבע הקב, ועל חצי קב עצמות, אף על פי שאין בהן רב בנינו ולא רב מנינו, ובלבד שכל העצמות יהיו משל מת אחד ולא משני מתים, ועל שדרה הבאה מן המת, ועל הגלגלת של מת אחד, ועל אבר מן המת, ועל אבר מן החי מאדם, שיש עליהם בשר שראוי לעלות בו ארוכה בחי, ועל חצי לג דם שבא ממת אחד, ועל מלא חפנים רקב המת. ואיזהו נצל? זה בשר המת שנמוח ונעשה לחה סרוחה, ואין רקב המת מטמא, עד שיקבר ערום בארון של שיש ויהיה כלו שלם, חסר ממנו אבר אחד, או שנקבר בכסותו, או בארון של "עצמות" או של מתכת אין לו רקב, ולא אמרו רקב, אלא למת בלבד להוציא הרוג, שהרי חסר דמו. קברו שני מתים כאחת, או שגזזו שערו או צפרניו וקברום עמו, או אשה עברה שמתה ונקברה ועברה במעיה אין הרקב שלהן מטמא, וכן אם טחן המת עד שנעשה רקב אינו מטמא, עד שירקב מאליו. וכן אם נטמא ברבע העצמות הבאים משדרה או מן הגלגלת [באהלן] הרי זה ספק טמא.

כל אלו שתים עשרה טמאות שמנינו, אם נגע נזיר באחת מהן, או אם נשאה, או האהיל הנזיר עליה, או האהילה הטמאה על הנזיר, או היה הנזיר ואחת מטמאות אלו עאהל הרי זה מגלח תגלחת טמאה, ומביא קרבן טמאה, וסותר את הכל, חוץ מן הרקב שאינו מטמא במגע, שאי אפשר שיגע בכלו, שהרי אינו גוף אחד, אבל אם נשאו או נטמא באהלו מגלח. וכן נזיר שנגע בעצם המת אפילו בעצם כשעורה, או נשאו הרי זה מגלח עליו, ומביא קרבן טמאה, וסותר את הקודמין, ואין עצם אחד מטמא אהלו.

אבל אם נטמא בגוש ארץ העמים או בשדה שנחרש קבר בתוכה שהן מטמאין במגע ובמשא, או שהאהילו עליו ועל אחת מן השתים עשרה טמאות הנזכרות, ושריגים היוצאים מן האילנות, או הפרעות היוצאות מן הגדר, או מטה, או גמל וכיוצא בו, ונטמא באהלן או ברבע העצמות שאין בהן לא רב מנין ולא רב בנין, או שנטמא ברביעית דם, ואף על פי שהוא מטמא במגע ובמשא ובאהל, או שנטמא בגולל או בדפק שהן מטמאין במגע ובמשא, או שנטמא באבר מן החי או באבר מן המת שאין עליהם בשר כראוי, לפי הענין שזכרנו הרי זה אינו סותר, אף על פי שבכל אלו הוא טמא טמאת שבעה, ומזה בשלישי ובשביעי, אינו מגלח תגלחת טמאה, ולא מביא קרבנות ולא סותר את הקודמין, אבל כל ימי הטמאה אין עולין לו למנין ימי נזירותו.

וכן מענין המצוה מה שאמרו (נזיר מד א), שהמטמא הנזיר אם היה הנזיר מזיד לוקה, וזה שטמאו עובר משום (ויקרא יט לד) ולפני עור וגו', ואם הנזיר שוגג וזה שטמאו מזיד אין אחד מהן לוקה, ולמה אינו לוקה המטמא הנזיר? לפי שנאמר בנזיר (במדבר ו ט) וטמא ראש נזרו, כלומר שאין חיוב מלקות אלא בו כשהוא מטמא מדעתו. ויתר פרטיה במסכת נזיר.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה וטמא עצמו במזיד בצדדין שבארנו לוקה. וכתב הרמב"ן זכרונו לברכה (נזירות ה, כ כא) שהנזיר שטמא עצמו במזיד יתחייב ארבע מלקיות, משום לא יטמא, ומשום לא יחל דברו, ומשום לא תאחר לשלמו ומשום לא יבא, אם היתה ביאה וטמאה באין כאחת.

הערות[עריכה]


שעז. מצות גלוח הנזיר והבאת קרבנותיו.

שיגלח הנזיר שערו ויביא קרבנות כשישלים נזירותו, וכן כשיטמא שנאמר וביום מלאת ימי נזרו וגו' וכן וכי ימות מת עליו וגו'. ואמרו בספרא (מצורע מצורע ב מ"ו) שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה, הנזיר והמצרע והלוים, אולם שלשה אלה אינם שוים לכל דבריהם שגלוח הלוים היה לשעה במדבר ואינה נוהגת לדורות וגלוח מצרע ונזיר מצוה ונוהגת לדורות. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (סה"מ עשה צג) ששני גלוחים אלו של נזיר, שהן גלוח טמאה וגלוח טהרה אין ראוי למנותן כי אם מצוה אחת, לפי שענין גלוח הטמאה אינו מצוה בפני עצמה, כלל, אלא דין מדיני הנזירות הוא, שביאר הכתוב שאם נטמא הנזיר בימי הנזירות שיגלח ויביא קרבן ואז ישוב ויגדל פרע בקדשה כבתחלה מנין כל ימי הנזירות שאסר על נפשו, כמו שיש למצרע גם כן שתי תגלחות והן מצוה אחת, ואחר שאין זה עיקר המצוה אלא דין מדניה אין ראוי למנותו מצוה בפני עצמה, וכמו שבאר הרב זכרונו לברכה בספר המצות שלו בעקר השביעי. ובסדר זאת תהיה (מצרע) (מצוה קעד) כתבתי גם כן בשם הרב זכרונו לברכה, מה היא הסבה במנותנו תגלחת נזיר וקרבנותיו מצוה אחת, ותגלחת מצרע וקרבנותיו שתי מצות, ושם תראנו מבאר אם תרצה ללמד.

משרשי מצוה זו של גלוח כל השער במלאת ימי הנזירות והבאת הקרבנות כתבתי בכלל שרש מצוה הקודמת (שעד) מה שידעתי.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה מדות פ"ב מ"ה) היכן מגלח שערו? בעזרת נשים ‏[1] ולשכת נזירים היתה שם בקרן דרומית מזרחית, ושם מבשלים שלמיהם ומשליכין שערן לאש, ואם גלח במדינה יצא, ובכל מקום שמגלח תחת הדוד משליך שערו, ואינו מגלח, עד שלהא פתח העזרה פתוח, שנאמר (במדבר ו יח) פתח אהל מועד, ואין פרוש הכתוב שיגלח כנגד הפתח שבזיון מקדש יהיה בזה. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה במצוה זו (נזיר מו א) נזיר ממרט אינו צריך להעביר תער, ואף על פי שאין לו שער, וכן אם אין לו כפים הרי זה מקריב קרבנותיו ושותה יין אחר כן ומטמא, ואפילו יש לו שער מכיון שהביא קרבנותיו, אף על פי שלא גלח אין התגלחת מעכבת, ושותה ומטמא לערב, דמשנזרק עליו אחד מן הדמים מקרבנותיו הותר, אף על פי שלא נתן על כפיו ולא הניף, שכל הדברים האלה למצוה ולא לעכוב, ואף על פי שאין התגלחת מעכבת מצוה לגלח אפילו לאחר זמן מרבה. ונזיר שגלח בלא תער או שגלח בתער ושיר שתי שערות לא עשה ולא כלום, ולא קים מצות גלוח, בין נזיר טהור, בין נזיר טמא. גלח על השלמים ונמצא פסול תגלחתו פסולה, וזבחיו לא עלו לו. גלח על שלשת הבהמות שהוא מקריב ונמצאת אחת מהן כשרה תגלחתו כשרה, ויביא שאר הזבחים ויקרבו כהלכתן. שלש בהמות אלו שאמרנו הם, כבש לעולה, וכבשה לחטאת, ואיל לשלמים, ומביא עם האיל ששה עשרונות ושני שלישי[ת] עשרון סלת ואופה מהן עשרים חלות. ויתר פרטיה במסכת נזיר.

ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות, והעובר על זה ולא גלח, או שגלח בלא תער, או שגלח ושיר שתי שערות בטל עשה. אבל שיר אחת לבדה אין המצוה מתבטלת בשביל שער אחת, ואפילו גלח ושיר שתי שערות ואחר כך נשרה אחת מהן מעצמה, אם גלח האחרת אף על פי ששער אין כאן, שהרי שערה אחת אינה חשובה שער, כמו שאמרנו, מצות גלוח יש כאן, לפי שכבר גלח כל ראשו חוץ מן השתים, ונפילת האחת אינה כלום, ששערה אחת אינה חשובה לכלום, וכשגלח האחרת הרי השלים גלוחו לגמרי וקים מצות גלוח. ואף על פי שהתגלחת אינה מעכבת משתית היין ומהטמא, כמו שאמרנו, הבאת הקרבנות מעכבת הכל, ואם לא הביאן בטל עשה זה, והוא אסור לשתות יין ולהטמא עד שיביאם, ואף על פי שגלח לא נשלמה המצוה עד שהביא הקרבנות.

הערות[עריכה]



שעח. מצות ברכת כהנים בכל יום.

שנצטוו הכהנים שיברכו ישראל בכל יום. שנאמר (במדבר ו כג) כה תברכו את בני ישראל אמור להם.

משרשי המצוה. שחפץ השם בטובו הגדול לברך עמו על ידי המשרתים החונים תמיד בבית השם, וכל מחשבתם דבקה בעבודתו, ונפשם קשורה ביראתו כל היום, ובזכותם תחול הברכה עליהם, ויתברכו כל מעשיהם, ויהי נעם השם עליהם. ואל תתמה לאמר ולו חפץ השם בברכתם יצו אתם את הברכה, ואין צרך בברכת הכהנים, כי כבר הקדמתי לך פעמים רבות, כי בכח הכשר מעשינו תחול הברכה עלינו, כי ידו ברוך הוא פתוחה לכל שואל בהיותו מכשר ומוכן לקבלת הטוב, ועל כן כי בחר בנו מכל העמים ורצה שנזכה בטובו הזהירנו וצונו להכין מעשינו ולהכשיר גופינו במצותיו, להיותינו ראויים אל הטוב, גם צונו בטובו הגדול לבקש ממנו הברכה, ושנשאל אותה על ידי המשרתים הטהורים, כי כל זה יהיה זכות לנפשותינו, ומתוך כך נזכה בטובו.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מגילה כג ב) שאין הכהנים נושאים כפיהם אלא בעשדה, והכהנים מן המנין. וכיצד היא נשיאות כפים? ‏[1] בשעה שיגיע שליח צבור לעבודה, כלומר כשירצה להתחיל בברכת רצה כל הכהנים העומדים בבית הכנסת עולין לדוכן, ופניהם למול ההיכל, ואחוריהם כלפי העם, ואצבעותיהם כפפות על כפיהם עד שישלים שליח צבור ברכת הודאה, ואחר כך מחזירין פניהן כלפי העם ופושטין אצבעותיהם ומגביהין ידיהן כנגד כתפיהם, ומתחילין יברכך, ושליח צבור מקרא אותן מלה מלה, שנאמר אמור להם, והם עונים אחריו בקול נאה, וכשמשלימין פסוק ראשון כל העם עונין אמן וכן בפסוק שני ושלישי, וכשישלימו השלשה פסוקים מתחיל שליח צבור בשים שלום וכו', והכהנים מחזירין פניהם כלפי הקדש וכופפין אצבעותיהם ועומדין שם בדוכן עד שיגמר ברכת שים שלום וחוזרין למקומן. ומנהגנו היום, שהכהנים אינן עולים לדוכן, אלא עומדים לפני הארון ועושין כסדר שכתבנו.

וקודם שיחזירו פניהם לברך העם מברכים ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם אשר קדשנו בקדשתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה. וכל פנות שיהיו פונין כגון חזרת פניהם לצבור או להיכל יהיו לעולם דרך ימין. וששה דברים מונעין מן הכהנים נשיאות כפים (רמב"ם תפלה טו א) הלשון, והמומין, והעברה, וטמאת הידים, והשנים, והיין, ובאור דברים אלה עם יתר פרטי המצוה הכל מבאר בפרק אחרון ממגילה ותענית, ובשביעי ממסכת סוטה ‏[2].

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בכהנים, כי עליהם מצוה זו לברך את ישראל. ובשחרית ובמוסף ובנעילה חייבין לברכם, אבל במנחה של כל יום אין שם נשיאות כפים, מפני שבמנחה כבר סעדו כל אדם ויש שם חשש יין, ושכור אסור בנשיאות כפים. אפילו במנחת תענית, גזרו זכרונם לברכה, אטו מנחה של כל יום, וכדפסק רב נחמן בפרק בתרא דתענית (דף כו:) אבל אמרו שם, אלא האידנא מאי טעמא פרסי ידיהו כהני במנחתא דתעניתא, הואיל וסמוך לשקיעת החמה מצלי לה כתפלת נעילה דמיא.

הערות[עריכה]

  1. ^ (סוטה לח ב , רמב"ם תפלה יד ג ד)
  2. ^ א"ח סי' קכח


שעט. מצות משא הארון בכתף.

שנצטוו הכהנים שישאו הארון על הכתף כשמוליכין אותו ישראל ממקום למקום. שנאמר (במדבר ז ט) כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו. וכתב הרב משה בן מימון זכרונו לברכה (בסה"מ עשה לד) אף על פי שמצוה זו באה ללוים, בעת ההיא היה, כלומר במדבר למעוט מספר הכהנים בימים ההם ואולם לדורות הכהנים חייבים במצוה זו והם ישאוהו, כמו שהתבאר בספר יהושע ‏[1] וספר שמואל.

והרב משה בן נחמן זכרונו לברכה כתב (בהשגותיו על השרש השלישי בד"ה וראיתי) זה שאמר הרב שנעתקה המצוה לכהנים אינו אמת, חלילה לנו שנאמר שנשתנה שום מצוה בתורה, שיהיו נפסלין הלוים ממשא הארון לעולם, ויפה פרש. והלוים נשאוהו בימי דוד, שנאמר (דברי הימים א טו כו) ויהי בעזר האלהים את הלוים נושאי ארון ברית יי, וכתיב וכל הלוים הנושאים את הארון וגו'. אבל באמת, כי הכהנים והלוים כולם כשרים במשא הארון מן התורה, שכולן נקראו לוים, וכמו שכתוב (יחזקאל מד טו) והכהנים הלוים, וכן כתוב (דברי הימים שם יד טו) ויתקדשו הכהנים והלוים להעלות את ארון יי אלהי ישראל כאשר צוה משה כדבר יי בכתפם במוטות עליהם. ואמרו בספרי, והיכן צוה? ולבני קהת לא נתן וגו', כי כולם נקראו בני קהת. ועוד כתב, כי מה שאמר הרב משה בן מימון זכרונו לברכה, שהתבאר זה בספר יהושע ושמואל לא מצא הוא הבאור הזה, אבל מצא בהפך, שהרי נאמר שם (יהושע ג ג) ויצו את העם לאמר כראותכם את ארון ברית יי אלהיכם והכהנים הלוים נושאים אותו. אבל האמת כמו שאמרנו, שכל השבט כשר למשא הארון, ועוד שמפרש הוא הדבר במסכת סוטה (דף לג:), שאמרו זכרונם לברכה, כיצד עברו ישראל את הירדן? בכל יום לוים נושאים את הארון, והיום נשאוהו כהנים, כלומר ביום שעברו את הירדן נשאוהו הכהנים לבדם, כי כן כתוב ויאמר יהושע אל הכהנים לאמר שאו את ארון הברית כדי להעשות הנס על ידי כהנים, שהם קדש קדשים בשבט.

ולפי הדומה, מה שאמר הרב משה בן מימון זכרונו לברכה, שמבאר הוא ביהושע מזה המקרא הוא, ואיננו באור הכרחי כלל, כמו שבארנו. וזה שנאמר בספר מלכים (מ"א ח, ו) ויביאו הכהנים את ארון ברית יי אל מקומו אל דביר הבית אל קדש הקדשים. גם זה אל יקשה בעיניך, כי מפני שהלוים אינם נכנסים לבית קדשי הקדשים הכניסוהו הכהנים לבדם. והעקר לפי הדומה, כדברי הרב משה בן נחמן זכרונו לברכה, שכל השבט כשר למשא הארון, וכמו שכתוב (דה"ב לה, ג) ויאמר ללוים וגו' תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דוד מלך ישראל אין לכם משא בכתף. עוד ענינו, שלא יצטרכו ישראל לשא הארון ממקום למקום, אבל, אין הענין שאם יצטרכו לשאת אותו שלא ישאוהו הלוים, וזה דבר ברור ונגלה לכל. ומה שאמרו זכרונם לברכה (חולין כד א) מומין פוסלין בכהנים, ואין שנים פוסלין בכהנים לא אמרו כן אלא בעבודת הכהנה שאין שנים פוסלין באותה עבודה, אבל בעבודת המשא גם בכהנים פוסלין שנים, כמו בלוים ‏[2].

משרשי המצוה. לפי שכל עיקר כבודן של ישראל הוא התורה שבה נבדלו משאר העמים ונעשו חלק השם, על כן ראוי וכשר לשאת אותה בכתפי האנשים הנכבדים והמקודשים שבנו, ואין צורך להאריך במובן לתינוקות של בית רבן. כל ענין מצוה זו מבאר בכתוב, והוא שישאו הכהנים והלוים הארון בכתף בעת שיצטרכו לנשאו ממקום למקום, כגון בעת מלחמה או לשום דבר אחר, ולא ישאוהו בעגלה או על גבי בהמה, וכבר שמו חכמים (סוטה לה א) לדוד טועה בדבר שהתינוקות קורין אותו, בנשאו הארון על העגלה.

ונוהגת מצוה זו בזמן שישראל על אדמתן, כי אז היו צריכין לשאת ארון ברית השם מפני מלחמה או כאשר יצוה מלכם, אבל עכשיו בעונותינו אין לנו מלך ולא ארון לשאת בשום מקום. ומצוה זו מוטלת על שבט לוי ועל שאר ישראל שיסכימו על ידם. וזה שנהגו בגליות היום להוציא ספר תורה לקראת מלכי האומות אין זה בחיוב מצוה זו כלל, שכל בני ישראל רשאים לשא אותו, ואם מדרך כבוד התורה יבחרו גם היום שישאוהו מבני לוי תבוא עליהם ברכה.

הערות[עריכה]




ספר במדבר-פרשת בהעלתך

- פרשת בהעלתך יש בה שלש מצות עשה ושתי מצות לא תעשה


שפ. מצות פסח שני בארבעה עשר באיר.

שיעשה פסח שני בארבעה עשר באייר, כל מי שלא יכל לעשות פסח ראשון בארבעה עשר בניסן, כגון מחמת טמאה או שהיה בדרך רחוקה, שנאמר (במדבר ט יא) בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אותו. ועוד הורונו חכמים זכרונם לברכה (פסחים עג א) דלאו דוקא טמאה ורחוק הדרך לבד, אלא כל ששגג, או נאנס, או אפילו הזיד ולא הקריב בראשון מקריב בשני.

משרשי המצוה לפי שמצות הפסח הוא אות חזק וברור לכל רואי השמש בחדוש העולם. כי אז בעת ההיא עשה עמנו האל ברוך הוא נסים ונפלאות גדולות ושנה טבע העולם לעיני עמים רבים, וראו כל עמי הארץ כי השגחתו ויכלתו בתחתונים, ואז בעת ההיא האמינו הכל ויאמינו כל הבאים אחריהם לעולם באמת שהוא ברוך הוא ברא העולם יש מאין בעת שרצה, והיא העת הידועה, ואף על פי שבריאת היש מן האין הוא דבר נמנע מדרך הטבע, כי כמו כן נמנע לבקע מצולות ים עד עבור בתוכו עם כבד ביבשה וישובו למקומן, ולהחיות עם גדול ורב ארבעים שנה מלחם היורד מן השמים יום יום, ויתר האותות והמופתים שעשה לנו בעת ההיא שכולן נתחדשו בהפך הטבעים וענין חדוש העולם, הוא העמוד החזק באמונתנו ובתורתנו, כי למאמיני הקדמות אין להם תורה וחלק לעולם הבא עם ישראל, ידוע הדבר, אין להאריך במפרסם. על כן היה מרצונו ברוך הוא לזכות במצוה זו הנכבדת כל איש מישראל, ואל יעכבהו אנס ורחוק מקום מעשותה, כי אם יקרהו עון שנאנס בחדש הראשון ולא זכה בה עם הקודמים יעשה אותה בחדש השני. ולפי שהוא יסוד גדול בדת, הגיע החיוב גם כן אף על הגר שנתגיר בין פסח ראשון לשני, וכן קטן שהגדיל בין שני הפסחים שחייבים לעשות פסח שני. ‏[1].

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה בפסחים פרק מי שהיה טמא (דף צה.) מה בין ראשון לשני? הראשון חמץ אסור בבל יראה ובבל ימצא. והשני חמץ ומצה עמו בבית, והשני אינו נוהג אלא יום אחד, ואין שם יום טוב ואסור מלאכה, והראשון טעון הלל באכילתו והשני אין טעון הלל באכילתו, זה וזה טעונין הלל בעשיתו, ושניהם נאכלין צלי על מצות ומרורים, שבפרוש נאמר בכתוב כן. ושניהם דוחין את השבת ובשניהם אין מותירין ולא שוברין עצם, שבפרוש הזהיר הכתוב גם בזה, בלא תותירו ועצם לא ישברו בו.

ואם תשאל בני ולמה לא ישוו שניהם בכל דבר, שהרי בפרוש נאמר כאן בפסח שני, ככל חקת הפסח יעשו אתו, דע, כי כבר עוררו אותנו חכמים זכרונם לברכה בזה ובארו בפרק מי שהיה טמא (שם), שבמצות שבגופו של פסח הכתוב מדבר, כגון לאכלו על מצות ומרורים, ושלא להשאיר ממנו, ושלא לשבר בו עצם, וכמו שפרשנו. ולמדנו לומר כן, מאשר פרש הכתוב כאן בפסח שני קצת מדיניו, ואלו היה שוה לגמרי עם הראשון יאמר ככל חקת הפסח וגו' ודיו. וכן אמרו שם מה עצם מיחד שבגופו, אף כל וכו'.

וכן מענין המצוה מה שאמרו (שם צג א) גם כן, שהטמא שנדחה לפסח שני, הוא מי שנטמא בטמאה חמורה המעכבתו מלאכל הפסח, כגון זבים וזבות, נדות ויולדות ובועלי נדות, וכן טמא מת שנטמא בטמאה מן המת שהנזיר מגלח עליה, וכמו שפרשנו בסדר נשא (מצוה שעו). אבל אם היה טמא בשאר טמאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליה, וכן אם נגע בנבלה ובשרץ וכיוצא בהן, ואפילו ביום ארבעה עשר הרי זה טובל, ושוחטין עליו אחר טבילה, ולערב כשיעריב שמשו אוכל פסחו. וכן מענין המצוה מה שאמרו זכרונם לבדכה שם בפרק מי שהיה טמא (שם ב), על דרך ההלכה המקימת שדרך רחוקה תקרא כל שהוא רחוק מחומות ירושלים חמשה עשר מילין, אבל פחות מכן אין נקרא דרך רחוקה. ויתר פרטיה, במסכת פסחים ‏[2].

ונוהגת מצוה זו בזמן הבית, בזכרים בתורת חיוב, ובנקבות בתורת רשות, שכן הורונו זכרונם לברכה (שם צא ב), שנשים שנדחו לפסח שני מפני טמאה או מפני אחד מהדברים שזכרנו, שעשית הפסח שני להן רשות, רצו שוחטין, רצו אין שוחטין, ומן הטעם הזה אין שוחטין עליהן בפני עצמן בשבת. והאיש העובר על זה והזיד ובטל עשה זו ולא הקריב פסח שני כשנאנס ולא יכל להקריב פסח ראשון חייב כרת, זוהי דעת רבי במשנה (שם צג א), אבל רבי נתן ורבי חנינא ורבי עקיבא פוטרין אותו מן הכרת, מכיון שלא הזיד בראשון. ואין צריך לומר שאם הזיד ובטל הראשון, ובטל גם השני בין בזדון בין בשגגה שחייב כרת לדברי הכל, מכיון שהזיד ולא הקריב קרבן ה' במועדו. וזאת היא אחת משתי מצות עשה שבתורה שמתחיבין עליה כרת, כמו שאמרנו בסדר בא אל פרעה (מצוה ה).

הערות[עריכה]


שפא. מצות פסח שני שיאכל על מצות ומרורים.

שכל המחויב בפסח שני שיאכל בשר הפסח על מצות ומרורים, שנאמר (במדבר ט יא) על מצות ומרורים יאכלוהו.

משרשי מצות כל ענין הפסח כתבתי בסדר בא אל פרעה (מצוה ה), ואין ספק כי כל ענין פסח שני אינו כי אם מיסודו של ראשון, ידוע הדבר.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (פסחים מ א) שהמצות צריכות שמור גדול שלא יבואו לידי חמוץ, עד שחיבונו זכרונם לברכה ‏[1] להזהר בהם אפילו מזמן קצירה שלא יבואו עליהן מים, פן יבואו לידי חמוץ. ויתר רבוי פרטיהן בענין הלישה והאפיה בפסח ראשון, וכלל הכל הוא, שנעשה בהן שמירה גדולה מחמוץ. וכן מה שפירשו במרורים שכל עשב מר הוא בכלל מרורים שהזכיר הכתוב, ושאדם יוצא ידי חובתו בפסח בכולן, לפי שהצואה לנו במרור, זכר לוימררו את חייהם (שמות א יד), ובכל עשב מר יזכר הדבר. אבל מכל מקום בררו לנו חכמים זכרונם לברכה (שם לט א) לאכל החזרת, כי בה זכר התמרור מצד הקלח שטעמו מר קצת, וגם יש בה הדור למצוה יותר מבשאר עשבים מרים, גם כי שמה הדור שנקראת חסא, ורמז ברכה בו שחס רחמנא עלינו ופדאנו מיד המצריים הקשים, ומכל אלה יש התעוררות וזכר אל לב בני אדם בענין הנסים שנעשו לנו במצרים, ולפיכך הקבעה ההלכה שראוי לנו לחזר אחר החזרת. פרטיה גם כן במסכת פסחים.

ונוהגת בזמן הבית, בזכרים ולא בנקבות, כי כמו שאין שחיטת פסח שני חובה להן אלא רשות, כמו שאמרנו במצוה הקודמת, כן אכילת מצה ומרור עמו אינה חובה להם, ומבאר גם זה שם במסכת פסחים ‏[2]. והעובר על זה ואכל פסח שני מבלי מצה ומרור בטל עשה זה.

הערות[עריכה]


שפב. שלא להותיר כלום מבשר הפסח שני למחרתו.

שלא להותיר כלום מבשר הפסח שני למחרתו שהוא יום חמשה עשר באיר, שנאמר (במדבר ט יב) לא ישאירו ממנו עד בקר. כל ענינה בלאו הבא על זה בפסח ראשון, הכתוב בסדר בא אל פרעה, והוא שם לאו שני (מצוה ח).

הערות[עריכה]


שפג. שלא לשבר עצם מעצמות פסח שני.

שלא לשבר עצם מכל עצמות הפסח. שנאמר (במדבר ט יב) ועצם לא ישברו בו. כל ענין לאו זה מכון בלאו הבא על זה גם כן בפסח ראשון בסדר בא אל פרעה והוא שם (מצוה טז), תראנו משם אם רצונך לדעת.

הערות[עריכה]


שפד. מצות תקיעת חצוצרות במקדש ובמלחמה.

לתקוע בחצוצרות במקדש בכל יום בהקריב כל קרבן, וכמו כן בשעת הצרות. שנאמר (במדבר י ט) וכי תבואו מלחמה וכו', וכתיב אחריו גם כן (שם י) וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם וגו'. ואף על פי שהזהיר הכתוב ביום שמחה ומועד וראש חדש לאו דוקא, דבכל יום, היו תוקעין במקדש בחצוצרות על הקרבן. וכן מבואר בראש השנה פרק ראוהו בית דין שאמרו שם (כט א) הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים לוים וישראלים, ומתמה תלמודא עלה בגמרא, פשיטא, אי הני לא מחייבי מאן מחייב? ומהדר ליה, כהנים איצטרכא ליה, סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב יום תרועה וגו', והני כהני הואיל ואתנהו בתקיעה דכל השנה כלה, דכתיב ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם וגו'. ומהדר ליה מי דמי? התם חצוצרות, הכא שופר. למדנו מכל מקום דבכל השנה כלה, כלומר בכל יום ויום, איכא חצוצרות במקדש, ואמרו במסכת ערכין (דף יג.) אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש, ולא מוסיפין על ארבעים ושמנה.

משרשי המצוה. לפי שבשעת הקרבן היו צריכים לכון דעתם יפה בענינו, כמו שידוע, שהוא נפסל במחשבות ידועות, וגם כן צריך הקרבן כונה שלמה לפני אדון הכל שצונו עליו, וגם כן בעת הצרה צריך האדם כוון גדול בהתחננו לפני בוראו שירחם עליו ויצילהו מצרתו, ולכן נצטוו בתקיעת החצוצרות בעתים אלה, לפי שהאדם מהיותו בעל חמר צריך התעוררות גדולה אל הדברים, כי הטבע מבלי מעיר יעמד כישן, ואין דבר יעוררהו כמו קולות הנגון, ידוע הדבר, וכל שכן קול החצוצרות, שהוא הקול הגדול שבכל כלי נגון. ועוד יש תועלת נמצא בקול החצוצרות לפי הדומה מלבד ההתעוררות אל הכונה, כי בכח הקולות יסיר האדם מלבו מחשבת שאר עסקי העולם ולא יתן לב באותה שעה כי אם בדבר הקרבן, ומה אאריך וידוע זה לכל אשר הטה אזן לשמע החצוצרות וקול שופר בכונה.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה במסכת מנחות (דף כח.) שהחצוצרה היתה באה מן העשת של כסף כמו שבא בכתוב, ומשאר מיני מתכות פסולה. ומה שאמרו זכרונם לברכה (ערכין יג א) שאין פוחתין לעולם במקדש משתי חצוצרות, ולא מוסיפין על מאה ועשרים, ויתר פרטיה, מבוארים בספרי (בהעלותך פיסקא עז) ובמסכת ראש השנה (כו ב) וגם כן במסכת תענית (דף יט.) בארו שאנו מצוין בתקיעת החצוצרות בעת צרה ‏[1].

ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בכהנים, שעליהם המצוה לתקע בחצוצרות, וכענין שכתוב בהן במסע המחנות, ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצצרות. ושמא תאמר לא היו תוקעין הם על הקרבן אלא הלוים אינו כן, שהרי בפרוש אמרו במסכת תמיד פרק שביעי (משנה תמיד פ"ז מ"ג) נתנו לו יין לנסך, הסגן עומד על הקרן והסודרין בידו, ושני כהנים עומדים על שלחן החלבים ושתי חצוצרות בידם, תקעו והריעו ותקעו. הרי נתבאר, שעל ידי כהנים נעשית מצוה זו ושהיא מצוה תמידית להם, כלומר שבכל יום היו תוקעין, ולא ביום מועד וראש חדש בלבד. אבל ראיתי להרמב"ם זכרונו לברכה (פ"ג מהל' כלי מקדש ה"ה) שכתב, בימי המועד כולן ובראשי חדשים היו הכהנים תוקעין בחצוצרות והלוים אומרים שירה. נראה מדבריו, שדעתו שבשאר הימים אף הלוים תוקעין בחצוצרות. ואם עברו על זה הכהנים ולא תקעו בשעת הקרבן, וכן אם לא תקעו בעת הצרה, בטלו עשה זה.

הערות[עריכה]





ספר במדבר-שלח לך

- פרשת שלח לך יש בה שתי מצות עשה, ומצות לא תעשה אחת.


שפה. מצות חלה.

להפריש חלה מכל עריסה ולתן אותה לכהן, שנאמר (במדבר טו כ) ראשית ערסתכם חלה תרימו תרומה. ודרשו זכרונם לברכה (ערובין פג א) ראשית ערסתכם כדי עסתכם, ועסת המדבר היתה עמר, והעמר עשרית האפה הוא, והאפה שלש סאין, והסאה ששה קבין, וקב ארבעה לגין, ולג שש ביצים. נמצאת האפה ארבע מאות ושלשים ושתים ביצים ועשיריתה ארבעים ושלש ביצים וחמש ביצה, וזהו שעור עיסה המחייבת בחלה.

משרשי המצוה. לפי שחיותו של אדם במזונות ורב העולם יחיו בלחם, רצה המקום לזכותנו במצוה תמידית בלחמנו, כדי שתנוח ברכה בו על ידי המצוה ונקבל בה זכות בנפשנו, ונמצאת העיסה מזון לגוף ומזון לנפש, וגם למען יחיו בו משרתי השם, העוסקים תמיד בעבודתו והם הכהנים מבלי יגיעה כלל, שאלו בתרומת הגרן יש להם עמל להעביר התבואה בכברה ולטחן אותה, אבל כאן יבוא חקם להם מבלי צער של כלום.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה חלה פ"ג מ"א) שאין חיוב העיסה משנתן הקמח בעריסה, אלא החיוב הוא משעת גלגול, כלומר, משיערב הקמח והמים מיד חיוב החלה חל. וחמשת המינין הם שחייבים בחלה החטים ושעורים, וכסמין, ושבלת שועל, ושיפון, שנאמר והיה באכלכם מלחם הארץ וגו'. ואין קרוי לחם אלא פת הנעשית מאלו, וכולן מצטרפין לשיעור חלה. ומי שלא הפריש חלה בעיסה מפריש אותה מן הלחם, שנאמר באכלכם מלחם מלמד שהחיוב גם בלחם. ואפילו הלש פחות מכשעור שהוא פטור מחלה, אם אחר כך לש פעם אחרת והשלים השעור ונתערב כל הפת בכלי אחד שיש לו תוך הכלי מצרפן לחלה. ושמעתי מפי מורי, ישמרו אל, דדוקא בשנתן הפת מן התנור לכלי שיש לו בית קבול דוקא, אבל הניח אותו כשהוציאו מן התנור על גבי לוח או על הקרקע ובכל דבר שאין לו תוך, אף על פי שנתנו אחר כן בסל כבר נפטר מחלה, וזהו שאמרו הרודה ונותן לסל, דדוקא לסל בשעת רדיה מן התנור, ואין צריך לומר שהתנור אינו עושה צרוף לחלה ‏[1]. הסבין שבקמח, קודם שרקדו משלים לשיעור, אבל אחר שרקדו, אם חזרו ועירבו אינו משלים לשיעור (משנה חלה פ"ב מ"ו).

החלה אין לה שעור ידוע מן התורה, אפילו לא הפריש אלא כשעורה מן העיסה פטר כל העיסה שבעריסה מדין חלה, שלא נאמר בתורה אלא ראשית ערסתכם חלה תרימו. וכל שהוא מרים ממנה פטור הוא בכך. אבל חכמים חייבונו (שם מ"ז) להפריש מן העיסה חלק אחד מעשרים וארבעה, וסמכו הדבר במה שאמר הכתוב במצוה זו תתנו ליי. כלומר, תן לכהן מתנה ראויה, ושערו הם שהיא כן. והנחתום שהוא עושה עסתו למכר בשוק והיא מרבה, וגם צריך להרויח, לא חייבוהו לתת אלא אחד מארבעים ושמנה, ובין שהרבה בעל הבית בעיסה ובין שמעט נחתום דינם כמו שאמרנו למעלה.

עיסה שנלושה בשתי קצות העריסה ואין עאחד מן החלקים שעור חלה אינה מתחייבת בחלה, אלא אם כן נשכו זה את זה והן מאיש אחד.

עיסה שנלושה בין במים בין בכל שאר משקים ובין שאפאה בתנור או בקרקע או במחבת ומרחשת, ובין שהדביק הפת תחלה בהן ולבסוף הרתיח, כלומר שהדליק האש תחתיה, או הרתיח ולבסוף הדביק, בכל ענינים יש חיוב חלה שבכל ענינים אלו לחם נקרא, שאין הלכה כמאן (פסחים לז א) דאמר אין לחם אלא אפוי בתנור בלבד, אבל העושה עיסה ליבשה בחמה או לבשלה בקדרה אין בה חיוב חלה.

ועסת ארנונא, כלומר משתפת בין ישראל וגוי חייבת בחלה אם יש בחלק הישראל שעור חלה. עיסה (חלה א, ח) הנעשית בשביל בהמות פטורה מן החלה, ואם בשביל בהמות ואדם חייבת בחלה. עיסה מתקנת כלומר, שהורמה ממנה חלה ונתערבה בה עיסה אחרת שלא הורמה ממנה חלה כיצד עושה? מביא עיסה אחרת וסומכה עליה ונוטל חלה על הכל, ואם אין לו עיסה אחרת נוטל ממנה חלה בלא ברכה לפי הדומה, לפי שנעשית כלה טבל, ואפילו מעט ממנה טובלת כמה עסת מתקנות, שהטבל אוסר בכל שהוא, כמו שכתבתי בסדר אמר אל הכהנים (מצוה רפד). ויתר פרטיה, מבוארים במסכת חלה וכן במסכת ערלה ‏[2].

ונוהגת בזכרים ונקבות, בארץ ישראל בלבד מדאוריתא. שנאמר באכלכם מלחם הארץ. ודוקא בזמן שכל ישראל שם, כלומר רבם, שנאמר בבואכם ובא הפרוש על זה (כתובות כ א) בביאת כלכם ולא בביאת מקצתכם. ומדברי סופרים ‏[3] להפריש חלה בחוצה לארץ, כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל, ומפני שאין החיוב בה אלא שלא תשתכח מישראל, נהגו להקל בה ‏[4] בענין שאין מפרישין מעיסה גדולה אלא כזית, ומשליכין אותה באש, ואינה נאכלת לשום כהן קטן או גדול. ושמעתי שיש מקומות שנהגו להפריש חלה גדולה כשעור שנתנו לנו חכמים בה, ונותנין אותה לכהן קטן שאין טמאה יוצאה עליו מגופו או לכהנת קטנה שעדין לא ראתה [נדה], ואפילו לכהן גדול שטבל לקריו או לזיבתו נותנין אותה, ואף על פי שהוא טמא מת, נהגו להאכילה לו באותן מקומות. ועוד נראה שיש להקל בה עוד בחלת חוצה לארץ שאדם יכול לבטלה לכתחלה ברוב, כמו שבא במסכת יבמות (צ"ל בכורות כז א) ובמקומות אחרים מהגמרא, ואין בכל האסורין שבתורה כן לפי ידיעתי, זולתי בעצים שנשרו מן הדקל ביום טוב לתוך התנור שמבטלין אותן גם כן לכתחלה, וכדאמרינן ביום טוב (ביצה ד ב) אדם מרבה עליהם עצים ומותרין, ואמרו בטעם הדבר משום דמקלא קלי אסוריהו, כלומר, שהוא דבר שכלה באש, ולכן הקלו בדבר.

והרמב"ם זכרונו לברכה כתב בספר זרעים הלכות תרומה ובכורים פרק חמישי (הלכות ט יא) ובזמן הזה שאין שם עיסה טהורה מפני טמאת המת מפרישין חלה אחת בכל ארץ ישראל אחד מארבעים ושמנה, ושורף אותה מפני שהיא טמאה, ויש לה שם עיקר מן התורה, ומכזיב עד אמנה מפרישין חלה שניה לכהן לאכילה, ואין לה שיעור כמו שהיה הדבר מקודם.

חלת חוצה לארץ, אף על פי שהיא טמאה, הואיל ועקר חיובה מדבריהם אינה אסורה באכילה אלא על כהן שטמאה יוצאה עליו מגופו, כגון בעלי קרין וזבין, וזבות ונדות ויולדות ומצורעין, אבל שאר הטמאין במגע הטמאות, אפילו טמא מת מותר לאכלה. לפיכך אם היה שם כהן קטן בחוצה לארץ, בין בסוריא בין בשאר ארצות, רצה להפריש חלה אחת מפריש אחד מארבעים ושמנה, והיא נאכלת לקטן שעדין לא ראה קרי, ולקטנה שעדין לא ראתה נדה, ואין צריך להפריש שניה לאש, וכן אם היה שם כהן גדול שטבל משכבת זרע או מזיבתו, אף על פי שלא העריב שמשו, ואף על פי שהוא טמא מת הרי זה מותר לאכל החלה הראשונה, ואינו צריך להפריש שניה בחוצה לארץ, עד כאן.

הערות[עריכה]


שפו. מצות ציצית.

להטיל ציצית בבגד שנתכסה בו. שנאמר (במדבר טו לח) ועשו להם ציצת וגו', וזה החיוב הוא כשיהיה לבגד ארבע כנפים או יותר, דכתיב (דברים כב יב) על ארבע כנפות כסותך. ויש ‏[1] בכלל ארבע חמש או יותר, ויהיה שעורו גדול, כדי שיוכל להתכסות בו ראשו ורב גופו של קטן המתהלך בשוק לבדו מבלי שומר. ולפי הדומה, שזמן זה הוא כבר שית כבר שבע. ושיהיה הטלית מצמר או מפשתים זה הבגד שאנו חייבין להטיל בו ציצית כשנתכסה בו. היה חסר דבר אחד מכל אלה, כגון שיש לו פחות מארבע כנפים, או שעור גדלו פחות מזה שאמרנו, או שהוא משאר המינין פטור מן הציצית מן התורה, כגון בגדי משי, או אפילו של צמר גמלים, או ארנבים, או מנוצה של עזים, כל אלו פטורין מן הציצית מן התורה, שאין נקרא בגד סתם, אלא בגד של צמר רחלים וכבשים או בגד פשתים, וכן לענין צרעת הבגד, כמו שכתבתי במקומו (מצוה קעב).

שרש המצוה נגלה בכתוב, שהוא למען נזכר כל מצות השם תמיד, ואין דבר בעולם יותר טוב לזכרון, כמו נושא חותם אדוניו קבוע בכסותו אשר יכסה בה תמיד, ועיניו ולבו עליו כל היום, וזהו שנאמר בו בכתוב (במדבר טו לט) וזכרתם את כל מצות יי. ואמרו זכרונם לברכה (תנחומא קורח יב) כי מלת ציצית תרמז לתרי"ג מצות עם צירוף שמנה חוטין שבציצית וחמשה קשרין שבו. ועוד אומר לי לבי, שיש בו רמז וזכרון, שגופו של אדם ונפשו הכל להשם ברוך הוא, כי הלבן רמז לגוף שהוא מן הארץ שנבראת מן השלג שהוא לבן, כדאשכחן בפרקי רבי אליעזר (פרק ג) הארץ מהיכן נבראת? משלג שתחת כסא הכבוד, וחוטין רמז אל הגוף, כענין אמרם כי תחילת בריאת הגוף הוא כעין חוטין, וכמו שאמרו זכרונם לברכה פרק המפלת (נדה כה ב) אמר רב עמרם תנא שני ירכותיו כשני חוטין של זהורית, שני זרועותיו כשני חוטין של זהורית, והתכלת אשר עינו כעין הרקיע ירמז לנפש שהיא מן העליונים, ולזה רמזו באמרם (מנחות מז ב) מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים, והים דומה לרקיע, והרקיע דומה לכסא הכבוד, שנאמר (שמות כד י) ויראו את אלהי ישראל וגו' ואומר (יחזקאל א כו) כמראה אבן ספיר דמות כסא. ותחת כסא הכבוד מקום שנפשות הצדיקים גנוזות שם, ומפני כן אמרו (מנחות לט א) שכורכין חוט התכלת על הלבן, שהנפש היא העליונה והגוף תחתון. ואמרו שעושין ממנו שבע כריכות או שלש עשרה לרמז הרקיעים והאוירים שביניהם, וכמו שאמרו (שם) תנא הפוחת לא יפחת משבע, כנגד שבעה רקיעים, ולא יוסיף על שלש עשרה כנגד שבעה רקיעים וששה אוירים שביניהם.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם מג ב) שהכסות של חמש כנפים, או יותד אין מטילין בו ציצית, אלא בארבע כנפים ממנו המרחקות. ומה שאמרו (שם כח א), שארבע ציציות מעכבות זו את זו, שארבעתן מצוה אחת. ומה שאמדו (שם לח א) שהתכלת אינו מעכב את הלבן, והלבן אינו מעכב את התכלת, דאין הענין לומר שהן שתי מצות שהכל מצוה אחת היא, אלא לומר שאין מעכבין זה את זה, כגון אנו היום שאין אנו מוצאים יתכלת, שלא נמנע מפני זה מהטיל חוטין לבנים מבלי תכלת בטלית, ונברך עליהן כאלו הוא בשלמותו עם התכלת, וכן בזמן שהתכלת נמצא, מי שלא היו לו חוטין לבנים, יכל להטיל תכלת בסדינו ומתעטף בו ומברך עליה.

וצבע התכלת הזה שנצטוינו בו דומה לעין הרקיע בטהרו, והוא נעשה בדם דג אחד שנקרא חלזון, שעינו דומה לעין הים (מנחות מד א), ובים המלח הוא מצוי, וצובעין בו פתיל של צמר. וזה ימים רבים לישראל, לא שמענו מי שזכה לתכלת בטליתו. וצריך לצבעה לשם מצותו והחוטין הלבנים גם כן צריכין טויה לשם המצוה, ואין טוין אותן מצמר הנאחז בקוצים כשהצאן רובצין, ולא מן הנימין הנתלשין מן הבהמה, ולא משיורי שתי שהאורג משיר בסוף הבגד, ואין עושין אותן מצמר הגזול, ולא משל עיר הנדחת, ולא משל קדשים, ואם עשה פסול. ציצית שטוה (י"ג שתלה) אותה גוי פסולה שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו. אבל עשאה ישראל בלא כונה דיעבד כשרה. ושמעתי מגדולים ‏[2], שהעשיה אינה כשרה בנשים.

כיצד עושין הציצית? (רמב"ם שם א ו) מעבירין ארבעה חוטין בכנף הבגד, שהן שמנה ראשי חוטין כשהן תלוין בכנף, ואין תולה אותן סמוך ממש לשפת הבגד, ולא רחוק אלא סמוך כשעור גודל מראשו עד הפרק הראשון, כדאמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן בגמרא (שם מב א), וצריך להרחיק כמלא קשר גודל. ועושה אחד מהם גדול כדי שיכרך בו האחרים, וקושרן בחמשה מקומות קשר כפול (שם לט, א בתוס' ד"ה לא). ובין קשר וקשר עושה שלש חליות, ובאמצעות הקשר האחרון עושה ארבע חליות שנמצאו בין כולן שלש עשרה חליות. ועושה החוטין ארכים בכדי שיספיקו שיהיה בהן שני חלקים ענף כלומר, בלא קשרים וחליות, מלבד הקשרים והחליות, זהו עיקר מצותו לכתחלה. אבל דיעבד אפילו בחליה אחת יצא, וכן בדיעבד אם נתמעטו חוטי הציצית, (שם לח ב) אפילו לא נשאר בהן אלא כדי עניבה כשר. אבל נפסק אפילו חוט אחד מהם מעקרו פסול.

ומי שיש לו כסות ארבע כנפים, כל זמן שאינו מתכסה בה אינו חויב להטיל בה ציצית והלכה כרב דאמר (שם מב א) ציצית חובת גברא, כלומר חיוב האיש הוא לעשות ציצית בבגד כשהוא מתכסה בו, אבל בבגד המנח בקפסא אינו חיוב להטיל בו ציצית, שאין הלכה כמאן דאמר חובת מנא היא. כלומר, שאם היו לו לאדם כמה טליתות של ארבע כנפים בביתו, אפילו לא יתכסה בהן לעולם חיוב להניח בכולן ציציות זה אינו, אלא הלכה כרב כדאמרן.

ומי שיש לו טלית של פשתן מטיל בו ציציות של פשתן, דלית הלכתא כבית שמאי דאמרי (שם מ א) סדין בציצית פטורה, כלומר דטלית של פשתן מכיון שאי אפשר לו להטיל בו תכלת לעולם, משום כלאים, כי התכלת ודאי עמרא הוא, שצבע התכלת לא היה יפה בפשתן לעולם אלא בצמר, והתורה חייבה אותנו בתכלת גמורה, ומכיון שאי אפשר להטיל חוט צמר בפשתן לעולם משום כלאים, אף חוטין של לבן כלומר של פשתן אין מניחין בו. וזהו שאמרו סדין בציצית בית שמאי פוטרין, ואין הלכה כמותם, דטעמא דידהו משום דלא דרשי סמוכין, והלכה כבית הלל דדרשי סמוכין, וסברי, דלאו דכלאים אינו בציצית, שהתורה אמרה (דברים כב יא), לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך. כלומר אבל גדילים תעשה לך משעטנז, ומשום הכי קא סברי בית הלל דסדין בציצית חייבת, כלומר, שמניחין ציצית של פשתן בטלית של פשתן, והלכה כמותם, אבל אין מניחין בו תכלת גזרה משום קלא אילן, כלומר גזרה שמא יצבעו אותו בצבע אחר שאינו תכלת, ויהיה כלאים שלא במקום מצוה, והקשו בגמרא במנחות (שם) על דבר זה לא יהא אלא לבן? כלומר לבית הלל דדרשי סמוכין למה נגזר בזה? שאפילו יהיה קלא אילן, מה בכך? הרי אמרנו דכלאים הותרו בציצית? כלומר אפילו בלבן, כלומר, אפילו להניח בטלית של פשתן ציציות של צמר לבן, ואין צריך לומר בצמר צבוע בתכלת כמצותו? ופריק, הני מילי דאמרי בית הלל דכלאים הותרו בציצית מדרשא דסמוכין היכא דליכא מיניה, כלומר היכא דלא אפשר לן במיניה כגון טלית שהוא של פשתן, שאם אתה רוצה להטיל בו תכלת על כל פנים אתה צריך צמר שאי אפשר לתכלת אלא מצמר, בענין זה סמכי בית הלל אדרשא דסמוכין ומחייבי להטיל תכלת בסדין, אבל היכא דאיכא מיניה, כלומר היכא שאתה רוצה להניח חוטין לבנים בלא תכלת בטלית של פשתן אי אפשר לך להניחם בו של צמר מכח אותה דרשא דסמוכין, שהרי חוטין לבנים מפשתן אפשר לך לעשותם, והינו דרבי שמעון בן לקיש, דאמר רבי שמעון בן לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקים שניהם מוטב, ואם לאו יבוא עשה וידחה את לא תעשה, ועכשיו יכל אתה לקים את שניהם, דכיון שאי אתה רוצה להניח בו תכלת לגבי לבן הרי בפשתים אפשר לך, וכיון שכן, אם תעשה מצמר הוו להו כלאים ואסור ותו לא מידי. ומפני שיש בענינים אלה הרבה פרושים הארכתי לך מעט בכאן, ובמה שעלה במצודתי ערכתי לפניך שלחן, ואם תזכה בני האמת תבחן, ואם אולי מדרך הישר יראה לך לסתר דרכי במקום זה או אפילו באחר לא תשא פני אב, ירבן, והנני קורא מעתה סתירתך בנין. ודע, שאף על פי שאין חיוב מצוה זו מן התורה ‏[3] אלא כשיש לו לאדם כסות ארבע כנפים, כמו שאין חיוב מצות מעקה אלא במי שיש לו גג, אף על פי כן הזהירוהו חכמים במצוה זו הרבה ואמרו (מנחות מא א) שראוי לחזר עליה, ואמרו (שבת לב ב) שהזהיר בה זוכה ומשמשין אותו עבדים רבים, שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצות, שנאמר וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות יי. ואמר רבי אלעזר שהזהיר בה ובתפלין ובמזוזה מבטח הוא שלא יחטא לעולם שנאמר (קהלת ד יב) והחוט המשלש לא במהרה ינתק.

ודיני מצוה זו. במסכת מנחות פרק רביעי תמצא אותן ‏[4].

ונוהגת מצוה זו בזכרים בכל מקום ובכל זמן אבל לא בנקבות. ואם רצו הנקבות להתעטף מתעטפות בלא ברכה, כדעת קצת המפרשים ‏[5]. וקצתם אמרו אפילו בברכה ‏[6]. והעובר על זה ולבש בגד צמר או פשתים גדול כשעור שאמרנו והוא שלו ולא הטיל בו ציצית בטל עשה זה, ואם הוא של שאר מינין בטל מצוה מדרבנן. ואם אינו שלו אלא ששאל אותו כל שלשים יום, כלומר מיום ששאלה עד תשלום שלשים יום פטורה מן הציצית ‏[7], מכאן ואילך חייב להטיל בו ציצית.

הערות[עריכה]

  1. ^ (פ"ג מהל' ציצית ה"א)
  2. ^ (עי' ר"ת הביאו הרמ"א סי' יד סעיף א)
  3. ^ (פ"ג מהל' ציצית ה"יח)
  4. ^ או"ח מסי' ח' עד כ"ב]
  5. ^ (רמב"ם פ"ג ה"ט)
  6. ^ (ר"ת בתוס' ר"ה לג א ד"ה הא ר' יהודה)
  7. ^ (רמב"ם שם ה"ד)


שפז. שלא לתור אחר מחשבת הלב וראית העינים.

שלא נתור אחר מחשבת הלב וראית העינים, שנאמר (במדבר טו לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחדי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם. ענין לאו זה שנמנענו שלא ניחד מחשבותינו לחשב בדעות שהם הפך הדעת שהתורה בנויה עליו, לפי שאפשר לבוא מתוך כך למינות, אבל אם יעלה על לבו רוח לחשב באותן דעות הרעים יקצר מחשבתו בהם, וישנה לחשב בדרכי התורה האמתיים והטובים, וכמו כן שלא ירדוף האדם אחר מראה עיניו, ובכלל זה שלא נרדוף אחר תאוות העולם הזה, כי אחריתם רעה וכדי בזיון וקצף, וזהו שאמרו זכרונם לברכה (ברכות יב ב) ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות, ואחרי עיניכם זו זנות, שנאמר (שופטים יד ג) ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני.

שרש מצוה זו נגלה, כי בזה ישמר האדם מחטא להשם יתברך כל ימיו, והמצוה הזאת באמת יסוד גדול בדת, כי המחשבות הרעות אבות הטמאות, והמעשים ילדיהן, ואם ימות האדם טרם יוליד אין זכר לבנים, נמצאת זאת המניעה שרש שכל הטובות יוצאות ממנה. ודע בני ותהי מרגלא בפומך מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה אבות פ"ד מ"ב) עבירה גוררת עבירה, ומצוה גוררת מצוה, שאם תשית דעתך למלאת תאותך הרעה פעם אחת תמשך אחריה כמה פעמים, ואם תזכה להיות גבור בארץ לכבש יצרך ולעצום עיניך מראות ברע פעם אחת יקל בעיניך לעשות כן כמה פעמים. כי התאוה תמשך הבשר כמשך היין אל שותיו. כי הסובאים לא תשבע נפשם לעולם ביין, אבל יתאו אליו תאוה גדולה, ולפי הרגילם נפשם בו תחזק עליהם תאותם, ולו ישתו שם כוס מים יפיג יקוד אש תאות היין ויערב להם, כן הדבר הזה כל איש בהרגילו בתאוות ובהתמידו בהן יחזק עליו יצרו הרע יום יום, ובהמנעו מהם ישמח בחלקו תמיד כל היום, ויראה כי עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבנות רבים. ללא תועלת של כלום.

דיני מצוה זו קצרים, הרי בארנו בזה רוב עיקרן.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ויחד מחשבתו בענינים אלו שזכרנו שמביאין האדם לצאת מדרך דעות תורתנו השלמה והנקיה ולהכנס בדעת המהבילים הכופרים רע ומר. וכן מי שהוא תר אחר עיניו, כלומר, שהוא רודף אחר תאוות העולם, כגון שהוא משים לבו תמיד להרבות תענוגים גדולים לנפשו מבלי שיכון בהם כלל, לכונה טובה, כלומר, שלא יעשה כדי שיעמד בריא ויוכל להשתדל בעבודת בוראו, רק להשלים נפשו בתענוגים, כל מי שהוא הולך בדרך זה עובר על לאו זה תמיד בכל עת עסקו, במה שאמרנו. ואין לוקין על לאו זה, לפי שאין זה דבר מסים שנוכל להתרות בו העובר עליו, כי מהיות האדם בנוי בענין שאי אפשר לו שלא יראה בעיניו לפעמים יותר ממה שראוי, וכמו כן אי אפשר לו שלא תתפשט המחשבה לפעמים יותר מן הראוי, על כן אי אפשר להגביל האדם בזה בגבול ידוע, גם כי פעמים אפשר לעבר על לאו זה מבלי שום מעשה, וכבר כתבתי למעלה (מצוה שמה שמו) שכל לאו שאפשר לעבר עליו מבלי מעשה, אף על פי שעשה בו מעשה אין לוקין עליו לפי הדומה.

הערות[עריכה]



ספר במדבר-פרשת קרח

- פרשת קרח יש בה חמש מצות עשה וארבע מצות לא תעשה.

שפח. מצות שמירת המקדש.

שנצטוו הכהנים והלוים לשמר המקדש וללכת סביבו תמיד בכל לילה ולילה כל הלילה ‏[1]. ושמירה זו היא כדי לכבדו ולרוממו ולפארו, לא מהיות שום פחד מאויב חלילה. שנאמר (במדבר יח ד) ושמרו את משמרת אהל מועד. ולשון ספרי (כאן), ואתה ובניך אתך לפני אהל העדות. הכהנים מבפנים, והלוים אף מבחוץ, כלומר לשמר אותו וללכת סביבו. ובמכלתא אמרו (ספרי זוטא כאן) ושמרו את משמרת אהל מועד. אין לי אלא בעשה וכו', הנה התבאר ששמירתו מצות עשה היא. ושם נאמר עוד גדלה למקדש שיש עליו שומרין אינו דומה פלטרין שיש עליה שומרין לפלטרין שאין עליה שומרין, וידוע שפלטרין שם ההיכל.

משרשי המצוה. מה שכבר כתבתי כמה פעמים, כי בכבוד הבית סבה לתת מוראו אל לב בני אדם, ובבואנו שם לבקש תחנה וסליחה מאת אדון הכל יתרככו הלבבות אל התשובה במהרה, וכענין שאמרנו בארכה בסדר ואתה תצוה (מצוה צח) ומכבודו של בית הוא, למנות עליו שומרים כדרך המלכים הגדולים אשר בארץ שיעשו כן, וכמו שבא במכלתא, אינו דומה וכו' כמו שכתוב בסמוך.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מדות א, א ב) שארבעה ועשרים אדם שומרים אותו בכל לילה בארבעה ועשרים מקומות, הכהנים שומרים בשלשה מקומות מבפנים, והלוים מבחוץ, ומעמידין אחד שהיה מחזר על המשמרות כל הלילה ואבוקות דולקות לפניו, ואיש הר הבית נקרא, וכל משמר שאינו עומד ואומר לו איש הר הבית שלום עליך נכר שהוא ישן, וחובטו במקלו, ורשות היה לו לשרף את כסותו, עד שהיו אומרים בירושלים מה קול בעזרה? קול בן לוי לוקה ובגדיו נשרפין שישן על משמרו.

ויתר פרטיה, כגון היכן היו הלוים והכהנים שומרים? ואם ארע קרי לאחד מהם כיצד הוא עושה? וכיצד סדרן ומעשיהן סמוך לשחר? הכל מתבאר יפה בפרק ראשון ממסכת תמיד ומסכת מדות ‏[2].

ונוהגת בכהנים ולוים בזכרים בזמן הבית, כי הם נתיחדו בצואת שמירת המקדש ולא הישראלים. ואם עברו על זה ובטלו שמירה זו בטלו עשה, מלבד שעברו על לא תעשה, כמו שנכתב בסדר זה (מצוה שצז) פעזרת השם.

הערות[עריכה]

  1. ^ (עי' בסהמ"צ לר' חיים הלר עשה כב)
  2. ^ (פ"ח מהל' בית הבחירה)


שפט. שלא יתעסקו הכהנים בעבודת הלוים ולא הלוים בעבודת כהנים.

שלא יתעסקו הלוים בעבודת הכהנים, ולא הכהנים בעסק הלוים, אלא כל אחד יעשה מלאכתו המיחדת לו, מדכתיב (במדבר ד יט) איש איש על עבודתו ואל משאו. ולשון המניעה שבאה בזה הוא שנאמר בלוים (שם יח ג) אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו ואחר כן שב הכתוב מדבר אל הכהנים ואמר ולא ימותו גם הם גם אתם, ירצה לומר בזה, שאתם כמו כן יכלל אתכם לאו זה, כי כמו שהלוים נמנעים ממלאכתם כך אתם נמנעים ממלאכתכם. ולשון ספרי (כאן), אל כלי הקדש והמזבח אזהרה, ולא ימותו ענש, אין לי אלא הלוים שענושין ומזהרין על עבודת הכהנים, כהנים על עבודת הלוים מנין? תלמוד לומד גם הם, ומעבודה לחברתה מנין? תלמוד לומר גם אתם. ומצאנו (ספרי כאן) שבקש רבי יהושע בן חנניא לסיע את רבי יוחנן בן גדגדה בהגפת דלתות, אמר לו חזר לאחוריך, שכבר אתה מתחייב בנפשך, שאני מן השוערים ואתה מן המשוררים. הנה התבאר שכל לוי שלא יעשה במקדש שלא מלאכתו המיוחדת לו חייב מיתה בידי שמים, וכמו כן הכהנים הזהרו שלא יקרבו למלאכת הלוים, ואולם אם עברו בזה אינם במיתה, אלא במלקות. ואמרו במכילתא אל כלי הקדש ואל המזבח לא יגשו יכל אם נגעו יהו חייבין? תלמוד לומר אך, משום עבודה הם חייבים ולא משום נגיעה. אין לי אלא הלוים על ידי הכהנים, הכהנים על ידי הלוים מנין? תלמוד לומר גם אתם. ושם נאמר הלוים על של כהנים במיתה, ואין הכהנים על של הלוים אלא בלא תעשה.

משרשי המצוה. לפי שעבודת שתי כתות אלה היא עבודה יקרה ומקדשת, על כן צריכה המלאכה להשמר מאד מן היאוש, מן העצלה והשכחה, ואין ספק, כי כל מלאכה המוטלת על שני אנשים או יותר הפשיעה מצויה בה יותר ממלאכה המוטלת על האחד לבדו, כי הרבה פעמים יסמכו שניהם כל אחד על חברו ותתבטל המלאכה מביניהם, זה דבר ברור לכל אדם, ודרך משל אמרו זכרונם לברכה (בבא בתרא כד ב) על כיוצא בזה קדירא דבי שתפי לא חמימא ולא קרירא.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה שקלים פ"ה מ"א). חמשה עשר ממנים היו במקדש אחד על הזמנים, כלומר לכוין עת הקרבן, ומיד מזרז אותם ואומר עמדו כהנים לעבודה ולוים לדוכן וישראל לעבד, וכיון ששומעין קולו באים כל אחד למלאכתו. וכהנים ולוים ידועים היו עובדים שם, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (תענית כז א) כי משה ושמואל הרואה ודוד המלך חלקום לארבע ועשרים משמרות, כדאיתא בתענית (שם), ועובד כל משמר שבת אחת, וחוזרין חלילה, וכל אנשי המשמר מחלק אותם ראש המשמר לבתי אבות, וכל יום מימי השבת עובדין בו אנשים ידועים, וראשי האבות מחלקין להם אנשים ידועים איש איש על עבודתו, ולא היו רשאים לסיע זה את זה, וכן הלוים לא היו רשאים לסיע המשורר לשוער, ולא השוער למשורר. ומאלו החמשה עשר ממנים שזכרנו, הראשון כבר אמרנו שהיה ממנה על הזמנים, והשני היה ממנה על נעילת שערים, שלישי על השומרים, רביעי על המשוררים, וכו'. כמו שבא במשנה. ויתר פרטיה במקומות בסדר קדשים ובספרי ובמכילתא כמו שאמרנו למעלה ‏[1].

ונוהגת בזמן הבית בכהנים ולוים. ולוי העובר על זה ועשה במקדש במלאכת כהן או אפילו במלאכת חברו הלוי חייב מיתה בידי שמים, וכן כהן שעבר ועשה במלאכת הלוי עבר על לאו, אבל אינו חייב מיתה, כמו שאמרנו למעלה. ומן הדומה, כי הכהן שסיע במלאכת חברו הכהן גם כן במיתה.

הערות[עריכה]


שצ. שלא יעבד זר במקדש.

שלא יעבד זר במקדש. כלומר כל מי שאינו מזרע אהרן, שנאמר (במדבר יח ד) וזר לא יקרב אליכם. ונכפלה המניעה בזה בלשון אחר בכתוב, והוא שנאמר (שם כב) ולא יקרבו עוד בני ישראל אל אהל מועד לשאת חטא למות.

משרשי המצוה. כתבתי למעלה בסדר זה במצות עבודת המקדש (מצוה שצד).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה, שאין חיוב אזהרת קריבה זו, אלא הקרב לעבודה מכל העבודות שהן מיחדות בכהן, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (זבחים לב א) מקבלת הדם ואילך מצות כהנה, כגון יציקות, בלילות, תנופות, הגשות, והרבה עבודות כאלו מפורשות בגמרא שמצותן בכהן הרי אלו כולן באזהרה לזר, והקרבן פסול. אבל יש שם עבודות שאינן בכלל אזהרה זו, כגון שחיטה שכשרה אפילו לכתחלה בזרים, ואפילו בקדשי קדשים, וכן הולכת העצים, וכן הדלקת הנרות שאם הוציאן הכהן לחוץ אחר שהטיב אותן שמותר לזר להדליקן, ויש מהן ארבע עבודות לבד מיחדות שהן חמורות שיש בהן חיוב מיתה, והם זריקה, הקטרה, הקרבה, ונסוך, ועליהם נאמר והזר הקרב יומת, וכמו שנתבאר במסכת יומא בפרק בראשונה כל מי, שהוא רוצה לתרום (כד א) ויתר פרטיה, מבוארים שם ביומא ובפרק בתרא ממסכת זבחים ‏[1].

ונוהג איסור זה בזכרים ונקבות, בזמן הבית, ואף בזמן הזה אף על פי שהוא שמם בעונותינו. והעובר על זה ועשה במקדש אפילו היום אחת מכל העבודות שהם בכהנים עובר על לאו, כמו שכתבנו (מצוה קפד, שסג), ואם עשה אחת מארבע עבודות שזכרנו חייב מיתה בידי שמים.

הערות[עריכה]


שצא. שלא לבטל שמירת המקדש.

שלא לבטל שמירת המקדש ללכת סביבו תמיד בכל לילה, שנאמר (במדבר יח ה) ושמרתם את משמרת הקדש. וידוע שלשון שמירה עומד במקום לאו, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (עירובין צו א) כל מקום שנאמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. ואמרו במכלתא ושמרו את משמרת אהל מועד אין לי אלא בעשה, ומנין בלא תעשה? תלמוד לומר ושמרתם את משמרת הקדש. עד כאן, ואולי דרשו עשה ולאו כשימצאו שני המקראות מורים על דבר אחד ומאותו שבא דרך צווי לנכח למדו הלאו, והצווי הנסתר שהוא קל ממנו דרשו בעשה, וכל שוקל הדברים במאזני צדק יודה בזה שהנסתר קל מצווי, שהוא לנכח.

משרשי המצוה. עם קצת דיניה כמשפט הספר, כתוב בסדר זה במצוה ראשונה (שפח).

הערות[עריכה]


שצב. מצות פדיון בכור אדם.

לפדות בכור אדם, כלומר, שמצוה על כל איש מישראל, שיפדה מן הכהן בנו שהוא בכור לאמו הישראלית שנאמר (במדבר יח טו) אך פדה תפדה את בכור האדם. ומצאנו במקום אחר, שתלה הכתוב הבכורה בפטר רחם, שנאמר בסדר בא אל פרעה (שמות יג ב) כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא, ופרוש פטר רחם פתיחת רחם, כלומר, שהיה ראשון לפתח רחם אמו, ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (בכורות מו א), שהבא אחר הנפלים, כל נפל שאמו טמאה לדה מחמתו, הבא אחריו אינו בכור לכהן, מפני שלא פתח זה רחם אמו, שהנפל פתחו שקדם לו, אבל כל נפל שאין אמו טמאה לדה בשבילו, הבא אחדיו בכור לכהן. ובמסכת נדה (דף כא.) יתבאר חלוק זה, ובמסכת בכורות (שם) יתעאר כמו כן איזהו בכור לכהן ולא לנחלה, או בכור לנחלה ולא לכהן? גם אמר שם, שיש בכור לכל, ויש שאינו בכור לאחד מהם.

משרשי המצוה. כתבתי מה שידעתי בסדר בא בא אל פרעה ועין שם (מצוה יח).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם מט א) שמצות הפדיון הוא, משיש לו שלשים יום ומעלה, שיצא מכלל נפל, שנאמר (במדבר יח טז) ופדויו מבן חדש תפדה. ומצוה זו (קידושין כט א) מוטלת על האב, עבר האב ולא רצה לפדותו מצוה על הבן לפדות עצמו משיגדיל, והפדיון הוא, בין בכסף השוה חמש סלעים, בין בשוה כסף מן המטלטלין שגופן ממון, יצאו עבדים וקרקעות ושטרות, שאם פדהו בהן אינו פדוי. חמש סלעים של פדיון האב יכול לתנם לכהן אחד או לכהנים הרבה, והחיוב לתנו לכהן זכר ולא לכהנת דאהרן ובניו כתיב בכסף פדיון בכור, ואם רצה הכהן להחזיר לו הפדיון אחר שנתנו לו יצא ידי חובה, ובלבד שלא יתננו הוא לו על מנת כן. ואם נתנו לו על מנת כן אין בנו פדוי, עד שיגמר בלבו לתנו לו מתנה גמורה. ואם פרש ונתן לו על מנת להחזיר ונתפיס הכהן בכך בנו פדוי.

וכן למדונו רבותינו שבזמננו, שבסדר כזה עושין פדיון הבן, מביאין כוס יין והדס לבית אבי הבן או למקום אחר, והכהן שיבחר בו האב לתת לו פדיון בנו מברך תחלה על היין ועל ההדס, ואחר כך מברך ברכה זו ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר קדש עבר במעי אמו, ולארבעים יום חלק את אבריו מאתים ארבעים ושמנה אברים, ואחר כך נפח בו נשמה, כדכתיב (בראשית ב ז) ויפח באפיו וגו'. עור ובשר הלבישו, ובעצמות וגידים סוככו, כדכתיב (איוב י יא) עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסככני. וצוה לו מאכל ומשתה, דבש וחלב, להתענג בו, וזמן לו שני מלאכי השרת לשמרו בתוך מעי אמו, דכתיב חיים וחסד וגו' אמו אומרת זה בני בכורי, שבו פתח הקדוש ברוך הוא דלתי בטני, אביו אומר, זה בני בכורי הוא, ואני מזהר לפדותו. שנאמר (שמות יג יג) וכל בכור אדם בבניך תפדה, יהי רצון מלפניך ה' אלהי, שכשם שזכית את אביו לפדותו כן תזכהו לתורה לחפה ולמעשים טובים, ברוך אתה ה' מקדש בכורי ישראל לפדיונם. ואבי הבן מברך שתים ‏[1] על פדיון הבן, ושהחינו. ונותן לכהן הפדיון הידוע, שהוא חמש סלעים, כמו שקצוב בתורה, והם ששים ארגינ"ץ של כסף צרוף במשקל ארצנו, ואחר הפדיון, מברך הכהן שלש ברכות אלו שכתבנו.

עוד כתב הרמב"ן זכרונו לברכה, שבשעה שנותן האב כסף פדיונו לכהן, שנותן בנו ביד הכהן ואומר לו הכהן איזה חביב עליך יותר, בנך או חמש סלעים הללו? והאב משיב בני חביב עלי. מיד נוטל הכהן הדינרין ומוליכן בידו על ראש הבן ואומר זה תחת זה, חלוף זה, זה מחלל על זה, יצא זה לכהן, ויכנס זה הבן לחיים ולתורה וליראת שמים, יהי רצון, שכשם שנכנס לפדיון כן יכנס לתורה ולחפה ולמעשים טובים, ונאמר אמן. ונתן הכהן את ידיו על ראש הבן ומברכו כפי שיודע לברכו, כגון יי שמרך וגו' (תהלים קכא ה). כי ארך ימים ושנות חיים וגו' (משלי ג ב), יי ישמרך מכל רע ישמר את נפשך וגו' (תהלים שם ז). ומוציאו לכל חפצו. ויתר פרטיה, במסכת בכורות ‏[2].

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בישראלים הזכרים אבל לא בנקבות, שכך קבלנו (קידושין כט א) שהאיש שהוא חייב לפדות עצמו הוא חייב לפדות בנו, אבל לא האשה שהיא אינה בת פדיה. וכן אינה נוהגת בכהנים ולוים (בכורות ד א) מקל וחמר אם הם פטרו ישראל במדבר מפדיון בכורות דין הוא שיפטרו את עצמן, ועוד אמרו זכרונם לברכה (שם מז א), שאפילו בן ישראל הבא מן הכהנת או הלויה בנו ממנה, פטור מפדיון, לפי שהדבר תלוי באם, שבפטר רחם תלה הכתוב. והעובר על זה ולא פדה בנו משהוא ראוי, כלומר משעברו עליו שלשים יום, אם מת קודם שיפדנו בטל עשה זה, ואוי לו שנשא עונו על נפשו, ואף על פי שאין למצוה זו זמן קבוע, דבכל שעתא ושעתא אחר שלשים יום זמנה היא, אף על פי כן חכם לב יקח מצות. ויקדים ויעשה אותן מיד שאפשר לו, וחפץ יי בידו יצלח. ולפי הדומה, שהאב חייב לעולם לפדות בנו, ואפילו אחר שהגדיל הבן המצוה מוטלת על האב, וכמו שאמר הכתוב (שמות יג יז) וכל בכור אדם בבניך תפדה. הרי שהטיל המצוה על האב, וכן נראה בקדושין.

הערות[עריכה]


שצג. שלא לפדות בכור בהמה טהורה.

שלא נפדה בכור בהמה טהורה, מפני שהתורה צותה לפדות פטר חמור, אולי יעלה על דעתנו לפדות גם כן בכור בהמה טהורה בבהמה אחרת על כן באתנו המניעה בזה, שלא נפדה אותו לעולם. ואפילו עבר ופדהו אינו פדוי, ועל זה נאמר (במדבר יח יז) אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם. באר הכתוב שלש הבהמות הטהורות, שהן בחיוב מצות בכור, כי מיני החיה שהם שבעה, אינם בתורת בכורות, וכמו שכתבתי בסדר "בא" (מצוה יח).

משרשי מצות הבכור לתתו לכהן, כתבתי שם. וענין האזהרה שלא לפדותו, נקשר עמו וקחנו משם.

מדיני המצוה. כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"א מהל' בכורות ה"יז) הבכור כמו שאין פודין אותו כך אין הכהן יכול למכרו בעודו תם, דכיון שהוא עומד לקרבן אין לכהן זכות בו למכרו. ובזמן הזה שאין בית, הואיל ולאכילה עומד הרי זה מותר למכרו, ואף על פי שהוא תמים, בין לכהן, בין לישראל, עד כאן. ודאי שזה שאמר רבנו זכרונו לברכה הואיל ולאכילה עומד כונתו לומר לכשיפל בו מום. ובכור בעל מום יש לכהן למכרו בכל זמן, בין בפני הבית ושלא בפני הבית, בין חי בין שחוט, לכל אדם, ואפילו לגוי, דכחלין גמורין הוא. כמו שכתוב (דברים יב טו) הטמא והטהור יחדו כצבי וכאיל. ומכל מקום, הזהירו חכמים שלא למכרו בשוק דרך פרהסיא, אלא בבית. יתר פרטיה, מבוארים במסכת בכורות (פ"ה) ‏[1].

ונוהגת מצוה זו בארץ ישראל, כמו מצות קדוש בכור בהמה טהורה, שהוא נוהג בארץ בלבד, כדעת קצת המפרשים ‏[2], בין בפני הבית ושלא בפני הבית, שנאמר (דברים יד כג) ואכלת לפני יי אלהיך מעשר דגנך וגו' ובכרות בקרך וצאנך. ודרשו זכרונם לברכה (תמורה כא ב) ממקום שאתה מביא מעשר, דהינו ארץ ישראל אתה מביא צאן ובקר. ומי שהביא מחוצה לארץ בכור לארץ אין מקבלים ממנו, ולא יקרב דחלין גמורין הוא. והכל חייבים במצוה זו (רמב"ם שם ה"ז) כהנים, לוים וישראלים, שנאמר (דברים טו יט) כל הבכור אשר יולד וגו'. ואף על פי שנפטרו כהנים ולוים מפדיון בכור אדם ופטר חמור, כמו שכתבנו בכל אחד מהם בסדר זה (מצוה שצב), ובסדר בא אל פרעה (מצוה כב) חייבים הם בזו. והעובר על זה ופדה בכור בהמה טהורה, אף על פי שלא הועילו לו מעשיו ואינו פדוי, אלא בקדשתו הוא כמו שהיה עבר על לאו, שלענין העברת הלאו לא אכפת לן אי אהנו מעשיו או לא, וכדאיתא בתמורה פרק ראשון (דף ד:) במחלקת אביי ורבא. אבל אינו לוקה, לפי שאפשר לעבר עליו מבלי מעשה.

הערות[עריכה]

  1. ^ יו"ד סי' שו
  2. ^ (עי' ב"י סימן שו)


שצד. מצות עבודת הלוים במקדש.

להיות הלוים עובדים במקדש להיות שוערים ומשוררים בכל יום על הקרבן. שנאמר (במדבר יח כג) ועבד הלוי הוא וגו'. ולשון ספרי שומע אני אם רצה יעבד, ואם לא רצה לא יעבד תלמוד לומר ועבד הלוי הוא על כרחו. כלומר, שהדבר ההוא חובה, וענין זה מוטל עליו בהכרח. ונתבאר כמו כן בפרק שני מערכין (דף יא.), שהשיר בפה לא יאמר אותו לעולם, אלא הלוי. ונכפלה מצוה זו בלשון אחר בתורה, שנאמר (דברים יח ז) ושרת בשם יי אלהיו. ואמרו שם בערכין אי זהו שרות שהוא בשם השם? הוי אומר זו שירה.

משרשי המצוה. לפי שכבוד המלך והמקום הוא להיות שם אנשים ידועים משבט ידוע, קבועים לשרותו, ולא יכנס זר ביניהם לעבודה, כעין מלכותא דארעא, ימנו להם אנשים ידועים נכבדים להיות כל מלאכת ההיכל נעשית על ידם, כי לא ראוי למלך שישנה בכל יום משרתים לפניו ויהיו הכל משתמשים בכתר שרות המלך זה דבר ברור הוא.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (בכורות ל ב) שבן לוי שקבל עליו כל מצות לויה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו עד שיקבל את כולם. ועבודה שלהן היתה שהיו שומרים את המקדש, כמו שכתבנו בסדר זה, (מצוה שפח), והיו מהם שוערים, לפתח ולסגר שערי המקדש.

ועיקר עבודתם, לשורר על הקרבן ולא היו אומרים שירה אלא בעולות צבור שהן חובה, ועל שלמי עצרת בעת נסוך היין, אבל על עולות נדבה שעושין הצבור לקיץ המזבח, וכן בנסכים הבאין בפני עצמן אין אומרים עליהם שירה, לוי האונן מותר לעבוד ולשורר, ואין פוחתין לעולם משנים עשר לוים שעומדין על הדוכן לומר שירה על הקרבן, ומוסיפין עד לעולם, והשירה שאומרים הלוים היא בפה שעיקר שירה בפה היא; ואחרים היו עומדים שם שמנגנים בכלי שיר, מהם לוים ומהם ישראלים מיחסין שמשיאין אותם לכהנה, שאין עולה על הדוכן לעולם אלא מיחס. ואין פוחתין לעולם מתשעה כנורות, ומוסיפין עד לעולם. וצלצלים היה אחד בלבד, ומן הדומה, כי הטעם, לפי שקולו המצלתים גדול ומבעית קצת, ואלו היו הרבה לא היו נשמעין יתר כלי הנגון ששם, וכל שכן שירת הפה. והחלילין שהיו מנגנין בהם היה אבוב שלהם של קנה, מפני שקולו ערב, ושנים עשר יום בשנה החליל מכה (מנגן) לפני המזבח; והוא דוחה שבת, לפי שהוא מעבודת הקרבן, וקרבן דוחה את השבת. ואין בן לוי נכנס לעבודה, עד שילמדוהו חמש שנים, וכמו שלמדו זכרונם לברכה מן הכתוב, ומכאן אמרו זכרונם לברכה (חולין כד א), שתלמיד שלא ראה סימן יפה בתלמודו חמש שנים, שיהא גדול, שנאמר "איש איש על עבדתו" ואין הלוי נפסל לעבודה בשנים, ולא במומין, אלא בקלקול הקול, כגון הזקנים שמתקלקל קולם לעת זקנה, וזהו שנאמר בתורה "ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבדה (במדבר ח כח) אינו אלא בזמן שהיו נושאין המשכן ממקום למקום; ואפילו בעת זקנה שנתקלקל קולו אינו נפסל לשמירת המקדש ולהגפת דלתות. וכל זה עם יתר פרטיה יתבאר יפה במקומות מתמיד ומדות, גם בפרק שני מערכין מבאר קצת מענין זה. והארכתי לך בני מעט בזה, כי מהרה יבנה בית המקדש ותצטרך לו, אמן כן יעשה השם. ‏[1].

ונוהגת בזמן הבית בלויים. ולוי העובר על זה ולא שר על הקרבן ביומו הקבוע לו כי ימים קבועים להם לפי חלוק המשמרות אלא ששתק, בטל עשה זה, וענשו גדול מאד, שנראה שאינו חפץ בכבוד עבודת השם, ועל כן ימנענו האל מכבוד; ואשר יחפץ מן הלוים בעבודת בוראו החיים והשלום והברכה והכבוד יהיו אתו.

הערות[עריכה]


שצה. מצות מעשר ראשון.

שנתחייבו בני ישראל לתת חלק אחד מעשרה חלקים מזרע הארץ ללוים, שנאמר "כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו ליי תרומה נתתי ללוים", ונאמר בסדר "אם בחקותי" (ויקרא כז ל): "וכל מעשר הארץ.. ליי הוא". וזהו הנקרא "מעשר ראשון". משרשי המצוה, לפי ששבט הלוי בחר השם יתברך בתוך אחיו לעבודתו תמיד במקדש, על כן היה מחסדו עליהם לתת להם מחיתם דרך כבוד, כי כן יאות למשרתי המלך שתהיה ארוחתם מזמנת להם על ידי אחרים שיכינוה להם ולא יצטרכו הם ליגע בדבר זולתי בעבודת המלך היקרה, ואף על פי שהם היו שנים עשר שבטים, ולפי חלקה שוה היה ראוי שיטלו חלק אחד משנים עשר, גם זה היתרון להם לכבודם. כי מהיותם מבית המלך ראוי שיהיה חלקם יתר על כולם, ויתרון גדול הוא שיבוא להם חלק העשירי נקי מכל הוצאות הקרקע, והמחיה משרתי האל בממונו, ברכת השם יתברך תנוח עליו בכל אשר יש לו, וזהו אמרם זכרונם לברכה (אבות פ"ג מי"ג) מעשרות סיג לעשר. גם אמרו זכרונם לברכה (תענית ט א) שאסור לאדם לחשב בלבבו ולומר "אנסה אם ייטיב השם לי בהתעסקי במצותיו". ועל כיוצא בזה נאמר "לא תנסו את יי אלהיכם" (דברים ו טז), זולתי במצוה זו שמותר לנסות אם יברכהו האל בעשותו אותה ובהיותו זריז עליה, ומפרש הוא על ידי הנביאים, שנאמר "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר:. ובחנוני נא בזאת אמר יי" (מלאכי ג י).


מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות פה ב) שהמעשר הזה אשר ללוים הוא חולין גמורים ומותר לאכלו כל אדם, בין לוי, בין ישראל, ואפילו בטמאה, שנאמר "ונחשב לכם תרומתכם", כלומר: המעשר שהוא מורם מתרומת הישראל שהוא לכם "כדגן מן הגרן וכמלאה מן היקב". ודרשו זכרונם לברכה: מה גרן ויקב "חלין לכל דבר", אף מעשר ראשון שנטלה תרומתו חולין לכל דבר, פרוש "שנטלה תרומתו", כלומר אחת שהרימו הלויים מעשר מן המעשר שלהם ונתנוהו לכהנים, זהו הנקרא "תרומתו" וכל מקום שנאמר במעשר "קדש" או "פדיה" אינו אלא במעשר שני. ואמרו בספרי שכל שהוא אכל אדם, ונשמר, וגדולו מן הארץ, חייב במעשר ובתרומה, ומיתי לה מדכתיב בתרומה "ראשית דגנך וגומר". שדרשו זכרונם לברכה: מה דגן ותירוש ויצהר "מאכל אדם" וגדולו מן הארץ, ויש לו בעלים, שנאמר "דגנך" אף כל כיוצא בהם, חייב בתרומה ומעשרות. אבל הירקות אף אעל פי שהן "מאכל אדם" אין בהם חיוב מעשר אלא מדרבנן. לפי שנאמר במעשר "כל תבואת זרעך" (דברים יד כב), וירק אינו נקרא תבואה. ומדברי הגמרא שאנו סומכין בה יותר. נראה שגם בכל הפרות חוץ מדגן תירוש ויצהר אין חיוב המעשר בהן, אלא מדרבנן, וקרא דמיתו בספרי אסמכתא בעלמא הוא, הכי אסקנא בריש פרק "השוכר את הפועלים" (בבא מציעא פח א) גבי ההיא דפריק רב פפא תאנה עומדת בגנה ונופה נוטה לחצר, אמנם הרמב"ם זכרונו לברכה, כתב הפך מזה, וכמו שמצא בספרי, וכן מענין המצוה מה שאמרו, שאין מעשרין מן החדש על הישז, ולא מן הישן על החדש, ולא ממין על שאינו מינו, ולא מן החיוב על הפטור, ולא מן הפטור על החיוב. ואם עשר, אינו מעשר, אבל מעשרין שלא מן המקף, אף על פי שבתרומה אינו כן, שאין תורמין אלא מן המקף, ומכל מקום בשאר דברים שוים הן תרומה ומעשרות. דכל שאנו אומרים בתרומה "אין תורמין, ואם תרם תרומתו תרומה". כך במעשר "אם הפריש, מעשרותיו מעשרות". וכל שהוא פטור מן התרומה, פטור מן המעשר, ובסדר שופטים מצות הפרשת תרומה גדולה, נאריך בדברים בעזרת השם, ותראנו משם. וכן מענין המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה, שאין אדם חייב להפריש מעשר מן התורה, אלא הגומר פרותיו לאכלן לעצמו, אבל הגומרן למכרן בשוק, פטור מן התורה, שנאמר "עשר תעשר וגומר ואכלת" (דברים יד כב) וכן הלוקח אחר שנגמרה מלאכתן, כלומר, שנמרחו ביד מוכר פטור מן התורה וחייב מדבריהם, שנאמר "תבואת זרעך" (שם) כלומר שנגמרה מלאכתן ברשותך. ואין חיוב מעשר חל בפרות עד שיגיעו לעונת מעשר, שנאמר "מזרע הארץ מפרי העץ" (ויקרא כז ל), כלומר עד שיעשה פרי. וכן התבואה עד שתהא תבואה, שנאמר "תבואת זרעך" ומכאן למדו זכרונם לברכה עונת המעשרות שהיא משיגיעו הפרות להזריע ולצמח, הכל לפי מה שהוא, כיצד? התאנים משיעשו רכין שראויין לאכל. התפוחים והאתרוגים משיתעגלו. וכן לכל פרי ופרי קבעו עונתו למעשר, כלומר: שקדם זמן זה הקבוע להם, אוכלין מהן כל הצריך, לפי שאינם בתורת מעשר כלל, אבל אחר זמן זה אין אלא עראי, עד שיקבעו להם גרנן למעשר, ואחר שגרנן קבוע למעשר, אסור לאכל מהם אפילו אכילת עראי. ואיזהו גרנן למעשר? התבואה משימרח, כלומר שימרח פניה ברחת כדרך שעושין בני אדם אחר שעושין ממנה כרי. ובירושלמי (מעשרות פ"א ה"ד) מצינו עוד, שאם אין דעתו למרח, משיעמיד ערמה מתבואתו, הוי גרנו למעשר, דבגרן תלה הכתוב, ואפילו בלא מרוח, כיון שאין דעתו למרח, ואפילו עשה ממנה גרן בתוך ביתו, גם שם עושה הגרן קביעות למעשר. והא דאמר רבי אושעיא: מערים אדם על תבואתו ומכניסה במץ שלה, כדי לפטרה ממעשר, והיא הלכה פסוקה, כדאמרינן במסכת ברכות (לא א) ההיא מירי בשלא העמיד ממנה ערמה בתוך ביתו, וכן שלא מרחה, אלא דש וזרה מעט מעט בלא מרוח ונתן לאוצר מעט מעט, זהו הנראה בענין זה, ובזה הדרך כל השמועות עולות בקנה אחד בריאות וטובות. ואמרו זכרונם לברכה שעונת הקשואין והאבטיחין והדלועין משישפשף, כלומר: שיסיר אותו שער דק שעליהן. ועונת כלכלה של פרות משיחפה הפרות שבה בעלין ובהוצין, וכן לכל פרי ופרי קבעו זמן גרנו, לפי מה שהוא, הכל כמו שבא במסכת מעשרות (פ"א מ"ה). ועוד ראיתי בענין קביעות המעשר מן התורה, שדעת קצת מן המפרשים, שאין קביעות מעשר לעולם בשום צד, עד ראית פני הבית, וגם שיהא בית הראוי לכך, שנאמר "בערתי הקדש מן הבית" (דברים כו יב); והוא שיכניסם לפרות דרך השער, שנאמר "ואכלו בשעריך ושבעו", אבל הכניסן דרך גגין וקרפיפות פטורין מן המעשר והתרומה. וכן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה: נראה לי שאין לוקין מן התורה על אכילת הטבל עד שיקבע בכניסתו לביתו, אבל אם נקבע בשאר דברים הקובעין למעשר, אין לוקין עליו אלא מכת מרדות. ויתר פרטיה, מבוארים במסכת מעשרות ‏[1].

ונוהגת בזכרים ונקבות, בישראלים ובכהנים ובלוים, שאף על פי שכהנים ולוים נוטלין המעשר מישראל חייבים הם לעשר הפרות שלהם בקרקעותיהם, ובאסור טבל הם עליהם, עד שיעשרו אותן, שנאמר "כן תרימו גם אתם", ובא הפרוש עליו: "אתם" הלוים. "גם אתם", לרבות הכהנים. אבל אחר שיעשרו אותן, אם רצו, אוכלין הם בעצמם המעשר או יתנו אותו לכהן אחר. ומצוה זו של מעשר וגם מצות התרומה, אינה נוהגת מן התורה אלא בארץ ישראל לבדה, ובזמן שיהיו שם כל ישראל. כן פסק הרמב"ם זכרונו לברכה, ובסדר "שופטים" במצות הפרשת תרומה גדולה, נבאר עוד בעזרת השם החלוקין שיש במעשר ובתרומה בין ארץ ישראל לסוריא או חוצה לארץ. ואם חפצך בני לדעת, גמר אותו משם.

הערות[עריכה]


שצו. מצות הלוים לתת מעשר מן המעשר.

שנצטוו הלוים להפריש מעשר מן המעשר שהם נוטלים מישראל ושיתנו אותו לכהנים, שנאמר (במדבר יח כו) ואל הלוים תדבר וגו' והרמתם ממנו תרומת יי מעשר מן המעשר, וזהו נקרא בכל מקום בגמרא תרומת מעשר. וכנו לשון זה על דרך הכתוב, שאמר תרומת השם. ובאר הכתוב שהוא נתן לכהנים, וכמו שנאמר (שם כח) ונתתם ממנו את תרומת יי לאהרן הכהן, והזהיר הכתוב להפריש זה המעשר מן הטוב והנבחר, שנאמר (שם כט) מכל חלבו את מקדשו ממנו. ועוד נאמר על זה (שם לב) ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו, יורה שאם יוציאוהו מן הרע יהיה עליהם חטא, וזה ענינו כענין לאו הבא מכלל עשה, ולכן אין למנות אותו מן הלאוין.

משרשי המצוה. הקדמה, אין ספק כי כל שבט הלוי הבדיל השם מעדת ישראל לעבודתו תמיד, ואמנם בשבט עצמו נבחר בהם אחד, להיות לכולם לראש ולקצין ולשר הוא וזרעו לעולם, והוא קדש מקדש בשבט לעמד ולשרת פני השם תמיד, ושאר כל השבט נתן תחתיו לסיע בעבודה, וכמו שכתוב ויאמר יי אל אהרן אתה ובניך ובית אביך תשאו את עון המקדש, כלומר כי כל השבט יקבל שמירת המקדש, ואתה ובניך אתך תשאו את עון כהנתכם, כלומר שעקר העבודה, דהינו הכהנה עליכם היא, וכתיב בתריה, וגם את אחיך מטה לוי שבט אביך הקרב אתך וילוו עליך וישרתוך, כלומר שאתה העקר, ולא הם, וכן כתוב במקום אחר (במדבר ג ט) ונתת את הלוים לאהרן ולבניו נתונים נתונים המה לו. ועל כן בהיות הכהנים עיקר הבית בעבודת אלקינו זכו בעשרים וארבע מתנות שנתנו להם, המפורשות בכתוב, וכמו שמנו אותם חכמים זכרונם לברכה (חולין קלג ב): עשר במקדש, וארבע בירושלים, ועשר בגבולין. ושאר שבטו שהוא נבחר עמו לסיע על ידו זכו גם כן לחיות בטובה מבלי יגיעה, עם מעשר הפרות שנוטלין מכל ישראל. ולמען ידעו ויתבוננו כי כל חלקם בטובה וחלק אחיהם היא סיבת העבודה לשם, נצטוו לתת מכל אשר יטלו מבני ישראל חלק העשירי למשרתים הגדולים, ובכן יתנו אל לבם כי יש גבוהים עליהם, וגבוה מעל לכולם, הוא שומר הכל יתעלה. גם כי יש בזה זכות וכבוד ומעלה ללוים, לבלתי יגרע שמם ממצות מעשר בחלקם בתבואות, ואל יאמרו בניהם לבניהם זכיתם בתבואה, ואנחנו במצוה, ועכשיו יהיה המענה יש תורה ויש קמח.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ביצה יג א) שבן לוי שלקח המעשר שבלים לא יתן תרומתו שבלים, אלא קונסין אותו לדוש, ולזרות, ולתן לו מעשר מן המעשר מעשר דגן, ואינו חייב לתת מעשר התבן אחר שידוש הכל ויזרה, אבל אם תחלה הפריש המעשר שבלים ודש וזרה נותן לו חלקו מן הכל. ומה שאמרו (משנה תרומות פ"יא מ"ח) שתרומת מעשר שהיה בה אחד משמנה בשמינית מוליכה לכהן, ובלבד שתהא תרומה ודאית וטהורה, פחות מכן אינו מטפל להוליכה, אלא משליכה באור ושורפה. ומה שאמרו (משנה בכורים פ"ב מ"ה) שתרומת מעשר מפרישין אותה שלא מן המקף, שנאמר (במדבר יח כח) מכל מעשרותיכם תרימו, כלומר, אפילו יש לך מעשר אחד במדינה זו ואחד במדינה אחרת אתה מפריש תרומה אחת על הכל; ומכל מקום אמרו זכרונם לברכה (גיטין ל א), שתלמידי חכמים אין תורמין אותה אלא מן המקף. ויתר פרטיה מבוארים במסכת תרומות ומעשרות ובמקומות ממסכת דמאי ‏[1].

ונוהגת מצוה זו במקום שתרומה ומעשר נוהגין שם, ובסדר שופטים במצות הפרשת תרומה גדולה (מצוה תקז), נבאר הכל בעזרת השם.

הערות[עריכה]



ספר במדבר-פרשת חקת

- פרשת חקת יש בה שלש מצות עשה.


שצז. מצות פרה אדמה.

שנצטוו ישראל לשרף פרה אדמה, להיות אפרה מוכן למי שיצטרך אליה, ומטהרה מטמאת מת, שנאמר (במדבר יט ב) דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדמה וגו'. וכתיב למטה מזה (שם ט) והיתה לעדת בני ישראל למשמרת וגו'. אף על פי שמלאני לבי לכתב רמזים מטעמי המצות שקדמו על צד הפשט, עם ההתנצלות שהמלאכה לחנך בה בני והנערים חבריו ישמרם אל במצוה זו רפו ידי ואירא לפצות פי עליה כלל גם בפשט, כי ראיתי לרבותינו זכרונם לברכה, האריכו הדבור בעמק סודה וגדל ענינה, עד שאמרו (במדבר רבה חוקת יט, תנחומא שם ו) שהמלך שלמה השיג לדעת ברבוי חכמתו כל טעמי התורה חוץ מזו, שאמר עליה (קהלת ז כג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. גם אמרו במדרש רבי תנחומא (שם ח) רבי יוסי ברבי חנינא אומר אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אני מגלה טעם פרה אדמה ולא לאחרים, וכיוצא באלו הדברים רבים. ועתה אל יחשוב שומע שענין סודה וסדר חקה, הוא מהיותה מטהרת בהגיע אפרה על גוף המטהר, שהרי כעין דבר זה ימצא בשאר הקרבנות בענין הזב והיולדות, שתשלום טהרתן בקרבנן הוא.

אבל עיקר הפלא לפי מה ששמעתי, הוא על היותה מטהרת הטמאים, ומטמאה העוסקים בשרפתה. ואף על פי שבכל החטאות הנשרפות מן הפרים ומן השעירים הדין כן, שהשורף אותם מטמא בגדים בשעת שרפתן, עד שיעשו אפר, מכל מקום אין אפרן מטהר. וגם כן התימה הגדול בה בהיותה נעשית מחוץ למחנה, שלא כדרך שאר הקרבנות, ועל דבר זה מונין האומות את ישראל עליה, כי יחשבו שהיא נזבחת לשעירים על פני השדה כמנהגם היום. ואמנם כמה תרופות בעשבי השדה ובאילנות מן הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר בקיר מלאים סגלות בהפכים, יקררו החמים ויחממו הקרים, ואלו ידענו מהות הנפש ושרשה ומחלתה ובריאותה, נבין (בחלי) [באולי], כי סגולת הפרה גם כן להחליא הנפש ולטמאה בעסק השרפה, ואחרי היותה אפר מרפא מחלת הטמאה, וזה אינו ברור להשיג בענין כלום, אלא שחייבת הקדש והחשק להשיג ידיעה בנסתר יניד הקנה לכתב.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה פרה פ"א מ"א) שמצות פרה אדמה שתהיה בת ארבע שנים או בת שלש, ואם היתה זקנה כשרה. ואין לוקחין עגלה ומגדלין אותה אלא פרה, שנאמר (במדבר יט ב) ויקחו אליך פרה, וזה שנאמר בה תמימה, כלומר, תמימות של אדמימות, ששתי שערות שחורות או לבנות פוסלות בה. אפילו היה כנוסה (נ"א ננוסה פרוש ננסה) כשרה, ובלבד שכלה אדמה, שאינה צריכה תמימות יותר משאר הקרבנות. ואם היו בה שערות שעקרן אדום וראשן מצבע אחר הכל הולך אחר העקר, וגוזז במספרים את ראשן עד האדום.

והעבודה פוסלת בה, שנאמר (שם) אשר לא עלה עליה על, וכל העבודות הן כעל, לפיכך אמרו זכרונם לברכה (משנה פרה פ"ב מ"ג), שאפילו נתן טליתו עליה פסולה, אבל היתה צריכה שמירה וקשרה במוסרה כשרה (פרה אדומה א ז), אבל אם לא היתה צריכה שמירה פסולה שכל שמירה שאינה צריכה משוי הוא. והיתה נלקחת ממעות תרומת הלשכה (משנה שקלים פ"ד מ"ב) ופרה שנולד בה פסול פודין אותה ויוצאה לחלין. ומה שאמרו (יומא סח ב) בענין זה שהשורף אותה שהוא טמא הוא המסיע בשריפה, כגון המהפך בבשר והמשליך עצים והמהפך באש, והמחתה בגחלים כדי שתבער האש וכיוצא בזה, אבל המצית את האור לכבשן, והמסדר את המערכה טהור, וכן המתעסק בה משנעשית אפר.

ומעלות גדולות עשו חכמים בטהרת פרה בשרפתה ‏[1], ומהן שהיו מפרישין שבעת ימים קודם שריפת הפרה כהן השורף אותה מביתו ומאשתו, כמו שמפרישין כהן גדול לעבודת יום הכפורים, ודבר זה קבלה. ובכל יום ויום מימי הפרישה מזין עליו מאפר פרה מן הפרות שנשרפו כבר, ואין מזה עליו אלא אדם שלא נטמא במת מעולם, שהמזה צריך שיהיה טהור. ואם תאמר, אם כן שאין הצורך, אלא כדי שיזה עליו טהור, היה אפשר שיזה עליו איש, ואף על פי שנטמא, מכיון שהזה עליו? אינו כן, דחישינן שמא זה שהזה עליו, לא היה טהור מטמאת מת. וכן כל הכלים שממלאין בהן להזות על הכהן השורף אותה כולם כלי אבנים היו, שאין מקבלין טמאה.

ואם תשאל, כיצד ימצא איש שלא. נטמא מטמאת מת מעולם? אמרו חכמים (משנה פרה פ"ג מ"ב) שהיו בירושלים חצרות בנויות על גבי סלע תחתיהן חלול מפני קבר התהום. ומביאין נשים עברות ויולדות שם ומגדלות שם את בניהן, וכשרוצין להזות על הכהן השרף, מביאין שורין, מפני שכריסן נפוח, ומניחין על גביהן דלתות, ויושבין עליהן התינוקות על גבי הדלתות, כדי שיהא אהל מבדיל בינם ובין הארץ מפני חשש קבר התהום, וכוסות של אבן ביד התינוקות, והולכין עד מי השלוח, ויורדין שם וממלאין, שאין לחוש שם מפני קבר התהום, שאין דרך בני אדם לקבר בנהרות, וחוזרין ועולין על הדלתוח שעל השורים והולכין להר הבית, ושם יורדין והולכין ברגליהן, מפני שכל הר הבית והעזרות אשר תחתיהן חלול מפני חשש קבר התהום, ומהלכין עד פתח העזרה, ונוטלין מן האפר ונותנין בכוסות, ומזין על הכהן השורף, ומטבילין היו התינוקות מפני חשש שמא נטמאו בטמאה אחרת. וכל הדברים האלו מן המעלות יתרות שבפרה, ובהר המשחה היתה נשרפת (פרה שם ו).

ודין כיצד שורפין אותה, ובאיזה מקומות מניחין אפרה, וכיצד מקדשין את המים באפר הפרה, וכיצד מטהרין טמאי מת במי נדה, ויתר רבי פרטיה מבוארים במסכח המחברת על זה, והיא מסכת פרה.

ונוהגת בארץ ישראל בזמן הבית, והיא מן המצות שאמרנו בראש הספר, שהן מוטלות על הצבור כולן. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם ה) שתשע פרות אדמות נעשו משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשניה, הראשונה עשה משה רבנו עליו השלום, שניה עשה עזרא, ושבע מעזרא עד חרבן הבית, ועשירית יעשה המלך המשיח שיגאלנו במהרה בימינו אמן. ומפני שענין זה של פרה אדמה הוא דבר גדול באמתינו שהיתה מטהרת מידי טמאה חמורה, וזולתה אי אפשר לטמא מת לעשות פסח, שהיא מצוה גדולה מאד, נהגו כל ישראל לקרות פרשה זו בכל שנה ושנה בשבת קודם לפרשת החדש, ולעולם אין מפסיקין בין פרשת פרה לפרשת החדש, והשבת הקבוע לפרשת החדש, לעולם הוא שבת קודם ניסן ‏[2].

הערות[עריכה]


שצח. מצות טמאה של מת.

שנצטוינו להתנהג בענין טומאת מת כמו שצותה אותנו התורה עליו, שנאמר (במדבר יט יד) זאת התורה אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים.

משרשי ענין טומאת גוף המת כתבתי בסדר אמור אל הכהנים במצוה (רסג) מה שיכלתי, וכמו כן קצת הדינים כמנהגי, וקחנו משם. ובמסכת אהלות, יתבארו כל דיני טמאת מת. ובסדר ויהי ביום השמיני במצות טמאת שמנה שרצים (מצוה קנט), תראה כתוב גם כן כי הרמב"ן זכרונו לברכה יחלק על הרמב"ם זכרונו לברכה שלא לחשב כל דיני הטמאות בחשבון המצות, ונמוקו עמו.

הערות[עריכה]


שצט. מצות מי נדה שמטמאין אדם טהור ומטהרין אדם טמא מטמאת מת בלבד.

שנצטוינו בדיני מי נדה, כלומר, בדיני מי הזיה, דהינו מים חיים מערבים באפר פרה, שמזין בהם על הטמאים, ולשון נדה כלומר, הזיה, מלשון זריקה, כמו (איכה ג נד) וידו אבן בי. ונצטוינו בדינים הידועים בכתוב, שמטהרין הטמא, כמו שנאמר (במדבר יט יט) והזה הטהור על הטמא וגו', ומטמאין הטהור טמאה חמורה, כמו שכתוב (שם כא) ומזה מי הנדה וגו'. ומה שנאמר במצוה זו וחקת הפרה פליאה נשגבה לא אוכל לה.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה פרה פ"ו מ"ה) שהמים שנותנין על האפר, אין ממלאין אותן אלא בכלי מן המעינות הנובעים ומן הנהרות המושכין, ונתינת האפר על המים הוא הנקרא לרבותינו זכרונם לברכה קדוש מי חטאת, והמים שהוא נותן עליהם האפר הם נקראים בכתוב מי נדה, והכל כשרים למלאת ולקדש, (משנה פרה פ"י מ"ד) חוץ מחרש שוטה וקטן. והמתעסק במלאכה אחרת בשעת מלוי המים ובהולכתן (משנה פרה פ"ד מ"ד) פסלן, ואחר שנתן בהן האפר אין המלאכה פוסלת בהן, כן קבלנו הדבר. והשכר גם כן פוסל (בכורות כט, א) בקדוש ובהזיה, כיצד? הנוטל שכר לקדש או להזות מימיו כמי מערה, ואפרו כאפר מקלה, אבל הנוטל שכר על המלוי אינו פוסל, ויתר רבי פרטיה, מבוארים במסכת פרה.

ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות, שכולם צריכין הזאה אם נטמאו במת קודם שיכנסו למקדש או יאכלו הקדשים, ומי שעבר על זה ולא קבל הזאה אם צריך לה בטל עשה זה. וכבר כתבתי במצוה הקודמת, כי הרמב"ן זכרונו לברכה, לא ימנה בחשבון המצות כל דיני הטמאות, וראיותיו החזקות בספר המצות שלו במצות צו.

הערות[עריכה]


פרשת בלק אין בה מצוה



ספר במדבר-פרשת פנחס

- פרשת פינחס יש בה שש מצות עשה.

ת. מצות דיני נחלות.

שנצטוינו בדיני נחלות, כלומר שמצוה עלינו לעשות ולדון בענין הנחלה כאשר דנה התורה עליה, שנאמר (במדבר כז ח ט) כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו ואם אין לו בת וגו'. וסוף הפרשה (שם יא) והיתה לבני ישראל לחקת עולם כאשר צוה יי את משה. ואל תחשב שאמרו בזה שהמצוה היא שנעשה בענין הנחלה כאשר דנה התורה עליה, שירצה לומר שיהיה האדם מצוה מהאל לתת מה שיש לו ליורשו על כל פנים, כי האל ברוך הוא לא רצה להוציא נכסי האדם מרשותו שלא לעשות מהם כל חפצו בשביל יורשו כל עוד נשמתו בו, כמו שיחשבו חכמי האומות, אבל הודיענו שזכות היורש קשורה בנכסי מורישו, ובהסתלק כח המוריש מן הנכסים במותו מיד נופלת עליהם זכות היורש, כענין השתלשלות היצירות שרצה היוצר ברוך הוא זה אחר זה מבלי הפסק. ורבותנו זכרונם לברכה יקראו לזכות החזקה שיש ליורש בנכסי מורישו בלשון משמוש, כלשון אמרם בהרבה מקומות (בבא בתרא קטו ב) נחלה ממשמשת והולכת, כלומר, שזכות היורש במוריש כאלו הגופים דבוקים זה בזה, שכל היוצא מן האחד נופל על השני.

ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (בבא בתרא קכו ב) שאם צוה ואמר המוריש אל יירשני בני, או בתי פלוני לא יירש עם אחיו, או בתי תירשיני במקום שיש בן, וכיוצא בדברים האלה אין בדבריו ממש, שאין בידו לעקר דבר האל שאמר שיירש היורש מורישו. ואף על פי שאמרנו שנכסיו בידיו לכל חפציו הענין הוא לומר שיכל לתנם לכל מי שירצה ולעשות בהם כל חפצת נפשו ואפילו לאבדם בכל לשון, חוץ מזה של ירשה, לפי שזה הדבור הוא כנגד דבורו של מקום וגזרתו, כי הוא אמר יירש היורש, ועל כן אין כח ביד אדם לומר לא יירש, והינו מתניתין דיש נוחלין (שם קל א) האומר איש פלוני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה, וכן האומר פלוני יירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן, לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה, רבי יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קימים ועל מי שאינו ראוי ליורשו אין דבריו קימים, פרוש אם אמר על בן בין הבנים או על בת בין הבנות שיירשנו אחד מהם לבדו דבריו קימים, ודריש ליה בגמרא (שם) מדכתיב (דברים כא טז) והיה ביום הנחילו את בניו, שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל מי שירצה מן הראויין לירש, ונפסקה שם הלכה בזה כרבי יוחנן לגבי פשוטין, אבל לא לגבי בכור, שאין כח באב לעקר ירשה מן הבכור בענין זה.

ועוד אמרו שם (דף קכו:) המחלק נכסיו רבה לאחד ומעט לאחד, והשוה להם את הבכור דבריו קימין, ואם אמר משום ירשה לא אמר כלום, כתב בין בתחלת דבריו בין באמצע דבריו, בין בסוף משום מתנה דבריו קימין. ולפי הדומה, אף על פי שאין ממש בדברי האומר לשון ירשה, ומעשיו אינם כלום, כך מפרש במתניתין, בצוותו כן הוא מבטל מצות עשה זה של ירשה, משום דעבר אהרמנא דמלכא. וכן אם שמא אחר מותו קימו בית דין את דבריו אלה, יש עליהם גם כן עון בטול מצות עשה זה, מלבד ענש לאו דלא תטה משפט, ולפי הנראה מדברי הרמב"ם זכרונו לברכה, שכל עיקר האזהרה איננה רק על הבית דין שדנו בענין הנחלה כן, וזהו לשונו שכתב הוא, מצוה לדון בדין הנחלה, וכמו שבאר הענין במצות הפרת נדרים שלפניו.

משרשי המצוה. כדי שידע האדם ויתבונן, כי העולם ביד אדון משגיח על כל בריותיו, וברצונו וחפצו הטוב, זוכה כל אחד ואחד מבני העולם בחלק הנכסים שהוא משיג בעולמו, ומתנתו ברוך הוא מברכת, שתמשך לעולם לאשר יתננה לו, אם לא כי מחטא הקדמוני נקנסה מיתה בעולם, ומפני סלוק גופו אינו בדין להיות הפסק למתנת האל המברכת, אבל תתפשט מאליה בגוף המשתלשל ממנו שזהו בנו או בתו, ואם הוא בעונו ימות ובנים לא יהיו לו ראויה ברכת השם שתשוב אל הקרוב אליו, כי זאת הברכה שזכה בה זה או זכותו גרמה לו, או זכות אבותיו, או עם הקרובים לו יותר למד כשרון המעשה שזכה עמו לנכסים, ולכן בהסתלק הוא וזרעו מהן בחטאו ראויים הקרובים שסיעו אותו לזכות, להיות קודמין בהם לכל אדם.


מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה במתניתין דיש נוחלין (דף קטו.) סדר נחלות כך הוא איש כי ימות וגו' הבן קודם לבת, וכל יוצאי ירכו של ען קודמין לבת, הבת קודמת לאחין, וכל יוצאי ירכה של בת קודמין לאחים. האחים או האחיות במקום שאין אחים קודמין לאחי האב, ואחי אביו, או אחיות אביו במקום שאין אחים לאב קודמין לשאר קרובים. זה הכלל, כל הקודם בנחלה יוצאי ירכו קודמין, והאב קודם לכל יוצאי ירכו, ועל הדרך הזה שאמרנו הולך ועולה עד ראש הדורות, לפיכך אין לך אחד מישראל שאין לו יורש.

ומה שאמרו שם (קח א), שאין האם יורשת בניה, ודבר זה קבלה, והאחים מן האם אינם יורשין זה את זה, דמשפחת אם אינה קרויה משפחה, וכן ממזר או אח ממזר הרי זה יורש כשאר הבנים (רמב"ם נחלות א ו ז), ואפילו בן ממזר שהמיר דת יורש הוא, אבל בן שפחה ונכרית אינו יורש ואינו כבן לשום דבר, וחכמים תקנו (שסא ח) שיהא האדם יורש את אשתו מן הנשואין וסמכו הדבר מן הכתוב.

וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (בסהמ"צ עשה רמח) ומכלל זה הדין של נחלות בלי ספק, היות הבכור נוטל פי שנים, שזו היא מכלל מצות הנחלות. ופי שנים פדושו, שני חלקים, כלומר, שאם היו שני אחין עושין מן הממון שלשה חלקים, והבכור נוטל השנים, ואם היו שלשה עושין ממנו ארבעה חלקים ונוטל השנים, ועל הדרך הזה לעולם. ואין הבכור נוטל פי שנים אלא בנכסים המחזקים לאביו (רמב"ם שם ג א), כלומר, שבאו ברשות אביו בחייו, אבל לא בראויים לבוא אל אביו, שנאמר (דברים כא יז) בכל אשר ימצא לו. כיצד? אחד ממורישי אביו שמת לאחר מיתת אביו אין הבכור נוטל באותה ירשה פי שנים, וכן (דף קכה:) אם היה לאביהם חוב שחייבים לו, ואפילו בשטר, או אפילו היתה לו ספינה בים אין לבכור בזה פי שנים, (שאין זה פי שנים), שאין זה מצוי לאביו. וכן מטעם זה, אין הבכור נוטל בשבח ששבחו נכסים אחר מיתת אביו, כגון שחת שנעשה דגן, והאילנות שהוציאו פרותיהן, שכל זה לא היה מצוי לאביו בימיו, אבל אילן קטן שנעשה גדול שלא מחמת הוצאה, אלא מעצמו גדל אחר מיתת אביו קדם חלקה הבכור נוטל בזה פי שנים, דמצוי לאביו נקרא מכיון שלא נשתנה ענינו.

והאב נאמן לומר (קידושין עד א) זה בני בכורי, ונאמן לומר זהו בני או זה אינו בני, שהתורה האמינתו בזה, דכתיב (שם) כי את הבכור וגו' יכיר, ודרשו זכרונם לברכה (בבא בתרא קכז ב) יכירנו לאחרים, ואפילו היה אחד מחזק שהוא בן ראובן ואמר ראובן שאינו בנו נאמן עליו ולא יירשנו. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"ד מהל' נחלות ה"ב) ויראה לי שאפילו היו לבן בנים, אף על פי שאינו נאמן עליו לומר אינו בנו לענין יחוס ואין מחזיקין אותו ממזר על פיו, נאמן הוא לענין ירשה ולא יירשנו.

ומה שאמרו זכרונם לברכה (בבא בתרא קכט ב) גם כן בענין זה שהאומר לאדם נכסי לך ואחריך לפלוני, אם הראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום, דמכיון שזכה בנכסים והוא הראוי לירש אותם, אין לירשה הפסק עוד מפני תנאו של מוריש. ועם הפרושים הטובים והסברא ההוגנת למדנו בפרק יש נוחלין (שם קכה ב), שאפילו אמר לו בלשון מעכשיו, וכגון שאמר לו נכסי לך, ומעכשיו אחריך לפלוני, אף על פי כן אין לשני במקום ראשון כלום, מכיון שהראשון ראוי לירשו, אבל אם אין ראשון ראוי לירשו ואמר לו מעכשיו אחריך לפלוני זכה השני בגוף הנכסים, והראשון יאכל הפרות לבד כל ימי חייו, ואם לא אמר לו מעכשיו (שם קלז א) אלא נכסי לך ואחריך לפלוני לא קנה שני אלא מה שישאר לראשון ‏[1], ואם מכרן ראשון אין כח בשני להוציאם מיד לוקח לעולם, שבחזקת הראשון עומדין כל ימי חייו לכל חפציו בין למכרם בין לתתם במתנה לכל מי שירצה, וכל כך הם נכסים אלו בחזקתו של ראשון, שאם אמר הנותן נכסי לך ואחריך לפלוני ואחריו לפלוני, אם מת שני בחיי ראשון אמרו זכרונם לברכה בגמרא (שם קכט ב) שיחזרו הנכסים ליורשי ראשון, לפי שהנותן לא שיר כלום במתנתו של ראשון אלא שינתנו הנכסים אחריו לשני, ומיד השני ומכחו יבואו לשלישי, ומכיון שהשני מת ואי אפשר לשלישי עוד שיזכה בהן מכח השני כמו שאמר הנותן, ישארו הנכסים ביד מי שהן ברשותו לו וליורשיו לעולם. והוא הדין שיש לנו לדון על הדרך שאמרנו היכא שאמר הנותן מתנתו בלשון אם ‏[2], כגון שאמר נכסי לפלוני ואם מת ינתנו לפלוני, שאין אנו באים לדון כן מטעם לשון אחריך, אלא טעם הדבר מפני שאנו אומרים כי הראשון זוכה בגופן של נכסים ובפרותיהן, ולעולם מחזקין בידו עד שנוכל להוציאן ממנו בראיה חזקה. אבל היכא שכתב נותן נכסי לך, ואחריך לי או ליורשי, אף על פי שלא הזכיר לשון מעכשיו בשיור זה, יש לנו לדון שאם מת מקבל מתנה שיחזר הנכסים לנותן או ליורשיו, ואפילו ירד ומכר המקבל מתנה הנותן מוציאם מיד לוקח לכשימות מקבל מתנה, שכן אמרו חכמים בזה (שם קלז ב) שכל המשיר לעצמו או ליורשיו אינו אלא כמפרש מתנה זו תהיה לך לאכילת פרות כל ימי חייך.

וכלל הדברים שעלו בידינו בענין זה אחר יגיעה רבה, שכל זמן שהראשון ראוי לירש, מכיון שאמר לו המוריש נכסי לך אין בידו עוד לתתם לאחר ואפילו ליורשו, אחר שמיד נכנסו הנכסים בחזקת יורש ואינו אחר כן אלא כמתנה תנאים בנכסי אדם אחר, וכענין הנאמר בענין זה בגמרא (שם קלג א) הוא סבר יש לה הפסק, כלומר לירשה ורחמנא אמר אין לה הפסק.

וגדולה מזאת למדונו מורינו ישמרם אל בריות חזקות וברורות, שאפילו האומר למי שראוי לירשו נכסי לך ואחריך להקדש, או אפילו אמר ומעכשיו אחריך להקדש, שהיורש זוכה בנכסים ויש לו למכרן ולעשות בהן כל חפצת נפשו, ואין כח בהקדש לעולם להוציאן מיד לוקח או מקבל מתנה מן הטעם שכתבנו, ומכיון שאמר המוריש לירשו נכסי לך זכה בנכסים, ואין בידו להקדיש אותן עוד, אלא הרי הוא כמקדיש נכסי אחרים. ומה שיש לעין בענין זה, שנראה בתחילת העיון קשיא, כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין כח ב) אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ועוד דברים אחרים, כבר נשאנו ונתנו בהן ודקדקנו את כולן יפה, ועלה הענין מברר כמו שכתבנו, יארך הענין אם באתי לכתב הכל, ולא ממלאכת ספרי הוא, ואם תזכה בני ותפרש מכמרת בים הגמרא היא תעלה לך הכל. ויתר פרטי המצוה, מבוארים בבבא בתרא פרק יש נוחלין ‏[3].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה וצוה בין בריא בין שכיב מרע, שלא יירשנו הראוי לירשו בטל עשה זה, והוא שצוה כן בלשון ירשה, כמו שאמרנו, ואף על פי שאין בדבריו ממש כמו שכתבנו למעלה בתחלת הענין. והרמב"ן זכרונו לברכה כתב, כי הרמב"ם זכרונו לברכה חסר במקום זה שתי מצות אחת מצות עשה, ואחת לא תעשה, ושתיהן בבכור, שהאדם מצוה להכיר הבכור במתת פי שנים לו, וזאת היא מצות עשה על האב, שלא חשב אותה הרמב"ם זכרונו לברכה במנינו, וכמו כן מזהר עליו להעביר הבכורה ממנו, ועל זה נאמר (דברים כ טז) לא יוכל לבכר את בן האהובה וגו', וזאת האזהרה גם כן לא חשב אותה הרב הנזכר, אלא שכלל הכל במצות דין הנחלות.

הערות[עריכה]

  1. ^ (פ"יב מהל' זכיה ומתנות ה"ט)
  2. ^ (עי' טור חו"מ סי' רמח אות ד' בשם רבינו יונה)
  3. ^ שולחן ערוך חושן משפט רעו


תא. מצות תמידין בכל יום.

שנצטוו ישראל שיקריבו על ידי משרתי השם יתברך, שהם הכהנים שני כבשים בני שנה תמימים לעולה בכל יום, האחד בבקר והשני בין הערבים, שנאמר (במדבר כח ב) צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי וגו'. שנים ליום עלה תמיד. ומכל מקום, עיקר האזהרה לבית דין, כלומר, החכמים מורי התורה שבישראל, כי עליהם מוטלת מלאכת הצבור, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (ספרי כאן) ואמרת אליהם, אזהרה לבית דין.

משרשי מצות הקרבנות כתבתי במצות המקדש בסדר ויקחו לי תרומה (מצוה צה) מה שעלה על רוחי בפשט הענין, ואחר אותם הטעמים, אני ממשיך גם כן טעם התמידין לומר, שנצטוינו בעבודה זו התמידית שהיא פעמים ביום בזריחת השמש, ובנטותו לערב, למען נתעורר מתוך המעשה הזה, ונשים כל לבנו וכל מחשבותינו לדבקה בשם ברוך הוא, ואמרנו כמה פעמים, שהאדם נפעל וטבעו מתעורר לפי עסק מעשהו, ולכן בהיות האדם נכון בטבעו שצדיך לתקן לו מזון פעמים, ערב ובקר, נצטוה שישים מגמתו ועסקו בעסק עבודת בוראו גם כן שתי פעמים לבל תהיה עבודת העבד לעצמו יתירה על עבודתו לרבו, וכל זה למה? כדי לעורר רוחו וחפצו תמיד לזכר את בוראו, ובכן יכשיר מעשיו ויתברך ממנו, כי חפץ חסד הוא, וכמו שדרשו זכרונם לברכה (ספרי כאן) אשה ריח ניחח ליי, שאמרתי ונעשה רצוני, כלומר שכל חלק גבוה מכל קרבן אינו, רק חפצו ברוך הוא, שעשה העבד מה שצוהו רבו, למען יכשר לזכות בטובו ברוך הוא.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (יומא כח א) שזמן שחיטתן של תמידין הוא הכבש האחד של בקר קודם שתעלה חמה, משיאור כל פני מזרח. ופעם אחת דחקה שעה את הצבור (משנה עדויות פ"ו מ"א) בבית שני, והקריבו תמיד של שחר בארבע שעות ביום והכבש השני של בין הערבים (פסחים נח א) משש שעות ומחצה ולמעלה, עד סוף היום זהו זמנו, אבל היו שוחטין אותו לעולם בשמנה שעות ומחצה וקרב בתשע ומחצה. ושתי שעות אלו שמאחרין אותו היה כדי שיקריבו קרבנות היחידים או של צבור בינתים, לפי שאסור להקריב קרבן אחר תמיד של בין הערעים. וכמעשה תמיד של שחר היה מעשה תמיד של בין הערבים, אלא שאותו של שחר נשחט על קרן צפונית מערבית של בית המטבחים על טבעת שניה, ושל בין הערבים על קרן צפונית מזרחית על טבעת שניה, כדי שיהא נגד השמש. ויתר פרטיה, מבוארים במסכת תמיד ובפרק שני מיומא ‏[1].

ונוהגת מצוה זו בזמן הבית, והיא מן המצות שהן מוטלות על הצבור, ויותר על הכהנים. ואם שמא חס ושלום יתרשלו בה שלא להקריבם בכל יום בטלו עשה זה, והשגגה נתלית על כל עדת בני ישראל היודעים בדבר אם יש כח בידם לתקן בשום צד. והרמב"ן זכרונו לברכה (בסוף ספר המצוות בד"ה ואתה אם תבין) חשב בחשבון המצות שני תמידין לשתי מצות עשה, לפי שאין מצות שאן מעכבות זו את זו, וזמנה של זו לא זמנה של זו.

הערות[עריכה]


תב. מצות קרבן מוסף של שבת.

שנצטוו ישראל להקריב שני כבשים קרבן בכל יום שבת, מוסף על קרבן התמיד של כל יום, והוא הנקרא מוסף שבת, שנאמר (במדבר כח ט) וביום השבת שני כבשים וגו'.

משרשי מצות המוספין של ימים טובים כבר כתבתי בסדר אמר אל הכהנים במוסף פסח (מצוה רצט) מה שנראה לי על צד הפשט, ומוסף שבת באשכול יתר המוספין תלוי גם הוא, והענין, כדי שנקבע במחשבתנו עם מעשה הקרבן, גדל היום ורב קדשתו ו כי ששת ימים עשה יי את השמים ואת הארץ וגו'. כמו שכתוב שם, ושם כתבתי גם כן מעט מדיני המוספין וכלל הענין, כמנהגי.

הערות[עריכה]


תג. מצות קרבן מוסף בכל חדש וחדש.

שנקריב קרבן מוסף בכל ראש חדש על תמיד של כל יום, שנאמר (במדבר כח, יא-טו) ובראשי חדשיכם תקריבו עלה ליי פרים בני בקר שנים ואיל אחד, כבשים בני שנה שבעה תמימם, ומנחתם ונסכיהם" וגו', ושעיר עזים אחד לחטאת ליי.

משרשי המצוה. הקדמה. ידוע לכל חכם לב בבני אדם, כי גלגל השמש וגלגל הירח, פועלים בכחם הנאצל עליהם מאדון כל הכחות בעולם השפל, פעלות גדולות בגופות בני אדם, ובכל מיני שאר בעלי חיים, גם בכל הצומח בארץ, מן הארזים הגדולים עד העשבים הדקים, ודרך כלל בכל שהוא מארבע יסודות, שהם למטה מהם ותחת ממשלתם, וכן כתוב בסדר וזאת הברכה (דברים לג יד), וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים. ומפרסם בכל המון העם, נערים עם זקנים, כי כח הלבנה נכר בכל אשר נעשה בארץ, כידוע לכרתי האילנות לבנינות, כי לא יכרתום בזמן שהלבנה בחדושה, עד עבר חמשה ימים או יותר, ויורדי הים גם כן אין מפליגין בה עד אחר חמשה ימים של חדוש הלבנה, וכן נזהרים כל בני אדם מהקיז דם סמוך לחדושה, וכמה מלאכות אחרות קטנות וגדולות צריכות שמירה שלא לעשותם בעוד שהלבנה מתחדשת, עד שיאמרו, שהפשתן שימצא במשרה או בתוך היורה לבשל בחדוש לבנה שהוא לוקה ולא יצלח אחר כן לכל. וכלל ענינים אלה גלויים ונודעים לכל, והאריכות בהם ילדות. ולכן כי בחדושה של לבנה לפעלות אדם יתחדש ענין, והכל בדברו של מקום ברוך הוא ובגזירתו, ראוי לנו גם כן לחדש ולהקריב קרבן נוסף על שאר הימים לשמו ברוך הוא להעיר רוחנו ולקבע בלבבינו כי כל החדושים ההווים בעולם מאתו ברוך הוא, וכל כחם של גלגלים לא ימצא רק מהשם לבדו, ועם המחשבה הזכה הזאת והאמתית תתעלה נפשנו, וברכת השם יתברך תחול על ראשינו.

דיני המצוה. בענין המוספין וכלל הענין כמנהגי כתבתי במוסף הפסח בסדר אמר אל הכהנים (מצוה רצט). ועוד אודיעך כאן (סוכה נד ב) שראש חדש שחל להיות בשבת שיר של מוסף ראש חדש דוחה שיר של מוסף שבת, כדי לפרסם שהיום ראש חדש, וידוע (ראש השנה לא א) ששירת מוספי שבת במקדש היא שירת האזינו, והיו מחלקין אותה לששה פרקים בששה שבתות, והסימן הזי"ו ל"ר, כדרך שאנו קוראין אותה בבית הכנסת.

הערות[עריכה]



תד. מצות קרבן מוסף ביום חג השבועות.

שנצטוו ישראל להקריב קרבן מוסף ביום חג השבועות, שהוא יום ששי בסיון, שנאמר (במדבר כח כו) וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה ליי בשבועותיכם וגו'. כבר כתבתי פעמים, כי בסדר אמר אל הכהנים במוסף דפסח (מצוה רצט), דברתי מענין המוספין.

הערות[עריכה]


תה. מצות שופר בראש השנה.

שנצטוינו לשמע קול שופר ביום ראשון של תשרי שהוא ראש השנה, וכדתנן במסכת ראש השנה (דף ב.) באחד בתשרי ראש השנה לשנים, שנאמר (במדבר כט א) יום תרועה יהיה לכם, ואף על פי שאין כאן זכר לתרועה זו אם בשופר, או במצלתים, או בכל שאר כלי נגון מפי השמועה למדו זכרונם לברכה (ראש השנה לג ב) שהיא בשופר כמו שמצינו ביובל שנאמר בו (ויקרא כה ט) שופר.

משרשי המצוה. לפי שהאדם בעל חמר לא יתעורר לדברים כי אם על ידי מעורר, כדרך בני אדם בעת מלחמה, יריעו אף יצריחו, כדי שיתעוררו יפה למלחמה, וגם כן ביום ראש השנה, שהוא היום הנועד מקדם, לדון בו כל באי עולם, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (שם טו א) בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון, כלומר, שהשגחתו על מעשה כל אחד ואחד בפרט, ואם זכיותיו מרבין יצא זכאי, ואם עונותיו מרובין בכדי שראוי לחייבו מחייבין אותו למות, או לאחת מן הגזרות כפי מה שהוא חייב, על כן, צריך כל אחד להעיד טבעו לבקש רחמים על חטאיו מאדון הרחמים, כי אל חנון ורחום הוא, נושא עון ופשע וחטאה ונקה לשבים אליו בכל לבם, וקול השופר מעורר הרבה לב כל שומעיו, וכל שכן קול התרועה כלומר, הקול הנשבר ‏[1]. ומלבד ההתעוררות שבו, יש לו לאדם זכר בדבר שישבר יצר לבו הרע בתאוות העולם ובתשוקיו בשמעו קולות נשברים, כי כל אדם כפי מה שיראה בעיניו, ובאזניו ישמע יכין לבבו ויבין בדברים, והינו דאמר רבי יהודה (שם כו ב) בראש השנה תוקעין בשל זכרים, כלומר, בקרן הכבשים הכפוף, כדי שיזכר האדם בראותו אותו שיכף לבו לשמים, ורבי לוי פסק הלכה כמותו ומנהגן של ישראל כן.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם כז ב) ששעור השופר הוא, כדי שיאחזנו אדם בידו ויראה לכאן ולכאן. וכל השופרות כשרים (עי' רמב"ן בדרשתו לראש השנה) חוץ משל פרה, מפני שהוא קרן, פרוש כל מה שהוא שופר, כלומר, שהוא חלול, שלשון השופר משמע לעולם דבר שיש בו חלל, כגון השופר של כבש, שיש לו חלל, שהזכרות בתוכו, וכל שופר בעולם שיש לו חלל כמו שפרשנו כשר לתקע בו בראש השנה, לאפוקי קרני ראם ושאר חיות שקרניהם אינם נכללין בלשון שופר כלל, לפי שאין בהן דבר חלול, אלא הזכרות לבד, אבל קרן הפרה, אף על פי שהוא בכלל שופר, שהרי יש לו נקבות וזכרות אינו כשר, מפני שהכתוב כללו עם הפסולין שקראו קרן, וכדכתיב (דברים לג יג) בכור שורו וגו' וקרני ראם קרניו. נמצא לפי פרושנו זה, שכל הקרנות שבעולם פסולין לתקע בהן בראש השנה, חוץ מקרני הכבשים והרחלים וגם התישים ועזים, לפי שלא מצינו בעולם קרנות חלולין חוץ מאלו ושל פרה, כי קרני כל החיות, אינם חלולין, ונמצא שאינן בכלל לשון שופר שצותנו התורה לתקע, ושל פרה גם כן כבר הוציאו הכתוב מכלל הכשרים והכניסו עם כלל הפסולין, מפני שקראו בשמם. ואל יקשה בעיניך לדברינו אלה, שהרי הכתוב קורא שופר התישים בלשון הפסולין, כדכתיב (דניאל ח ה) "והצפיר קרן חזות בין עיניו". שהענין ההוא היה במראה הנבואה, והודיע הכתוב, שהיה נראה לנביא לרב תקף הצפיר, כאלו היה לו קרן, כלומר, שהיה חזק מבלי נקבות, ואין הענין שיכניסו הכתוב עם הפסולין כלל, כי אם בהפך, לכל מבין. והארכתי לך בני מעט בכאן, לפי שהפרוש הזה נתחדש במשנה זו מזמן קרוב, ואשר היו לפנים, פרשוה בענין אחר.

וכי מענין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם כז ב), שכל הקולות כשרים בשופר, ואמרו גם כן שאם גרדו השופר עד שהעמידו על גלדו כשר. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם כט ב), שיום טוב של ראש השנה שחל בשבת אין תוקעין בו שופר, גזרה שמא יטלנו ישראל אחר ויוליכנו ארבע אמות ברשות הרבים, ויבוא לידי איסור סקילה, ודבר זה לא גזרו אותו חכמים במקום שיש שם בית דין שהוא גדול בחכמה, ודוקא שתוקעין אותו שם בישיבת הבית דין. והרמב"ם זכרונו לברכה כתב, (פ"ב מהל' שופר ה"ט) שצריך להיות הבית דין סמוך בארץ ישראל, ושיהיה בית דין מעלה מאותן שקדשו את החדש. ואני שמעתי שהרב רבי יצחק אלפסי זכרונו לברכה, היה תוקע שופר בישיבתו בשבת. ואתה בני, אם תזכה תבחר לך הטוב בעיניך.

וכן מענין המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (שם לג ב) שחייב אדם לתקוע בראש השנה שלש תקיעות של שלש שלש, כלומר, שלש פעמים תקיעה ותרועה ותקיעה, שנמצא שהן שש תקיעות ושלש תרועות. ופרוש תרועה כתרגומו יבבא, וענין יבבא, הוא קול שבור, כלומר קול יללה. נמצא, שהתורה צותה אותנו לעשות בשופר, קול הדומה ליללה, ומפני שמקומות העולם חלוקים בענין היללה, שבמקום אחד מיללין בגניחות גסות, ובמקום אחר בדקות, ובמקום אחר עושין הכל גסות ודקות, נהגו בכל מקום ומקום להיות מתריעין בראש השנה על דרך שהיו מיללין איש איש במקומו, ובכך היו יוצאין ידי חובתן במצוה שהתורה צותה בקול יללה, ובאי זה שיהיה בשום מקום בכך היה יוצא ידי תורה בכל מקום. ואף על פי שבמקומו אין מיללין כן שהרי קים כונת הכתוב ועשה ביום זה יללה בשופר, עד שקם רבי אבהו (שם לד א) ולא ישר בעיניו להיות ישראל חלוקים במנהג התרועה, זה בכה, וזה בכה, שנעשה תורה כשתי תורות, וקבץ כל המנהגים, והתקין שיהו תוקעין בכל המקומות בשוה, ולצאת ידי חובה מכלל היללות שנעשות בעולם, תיקן לעשות התרועה בשלשה צדדין כעין גניחות גסות, דהינו שברים וכעין גניחות דקות דהינו שאנו קורין תרועה. ועוד בצד אחד גניחות גסות, ודקות, כמנהג אחד מהמקומות שעושין הכל כיללותיהם, ונמצא לפי זה, שאנו צריכין לתקע שלש של שלש פעמים שלש. ודין (שם כז ב) שופר שנסדק לארכו או לרחבו, ונקב וסתמו במינו או שלא במינו, ודין נותן שופר בתוך שופר, ודין תוקע לתוך הבור והדות, ודין (שם, כח א) שופר של עבודה זרה ועיר הנדחת, והמדר הנאה מחברו, ודין נתכון שומע ולא משמיע. ויתר פרטיה, מבוארים במסכת ראש השנה ‏[2].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ולא בנקבות, לפי שהיא מכלל המצות שהזמן גרמא, שהנשים פטורות, והעובר על זה ולא שמע קול שופר ביום ראש השנה בסדר תקיעות שאמרנו שלש של שלש שלש לכל הפחות בטל עשה זה, ואם שמען בהפסק ואפילו בכל היום יצא, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (שם לד ב) שאם שמע אדם תשע תקיעות המאריכות בתשע שעות ביום ואפילו מתשעה בני אדם יצא, ולמדתי מן החכמים ישמרם אל, שצריך מכל מקום שלא לשמע קול פסול באמצע.

הערות[עריכה]



ספר במדבר-פרשת מטות

- פרשת ראשי המטות יש בה מצות עשה אחת ומצות לא תעשה אחת.


תו. מצות דין הפרת נדרים.

שנצטוינו במצות הפרת נדרים. כלומר, שנדון במי שנדר כאשר צותה התורה, שנאמר (במדבר ל ג) איש כי ידור נדר וגו', כמו שבא מבאר בפרשה, וכתב הרממ"ם זכרונו לברכה במצוה זו (מצות עשה צה) וזה לשונו, ואין הענין שנתחייב להפר על כל פנים, וזה הענין בעצמו הבן ממני כל זמן שתשמעני מונה דין אחד מהדינין, שאין זו מצוה בפעלה מהפעלות בהכרח, ואולם המצוה היא בהיותינו מצוין שנדון בדין זה בדבר זה, אולם היות הבעל והאב מפירין כבר באר הכתוב זה, ודקדק בו, ובאתנו הקבלה, שהחכם יתיר הנדר לכל, וכמו כן השבועה, וההערה על זה מאמרו לא יחל דברו, ודרשו זכרונם לברכה (חגיגה י א) הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו, והכלל, שאין ראיה על זה מן הכתוב, והם עליהם השלום כבר אמרו (שם) היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו, אלא הקבלה האמתית לבדה, עד כאן.

והעולה מכל זה לדעתו לפי הדומה, כי בהתיר החכם המומחה את הנדר במצות התורה, או שלשה הדיוטות, ויעשו הענין ככל אשר תצוה התורה עליו כהגן וכישר אז קימו עשה, ואם התירו הנדר שלא כמצות התורה, כגון שני הדיוטות או יחיד שאינו מומחה, אף על פי שהיתרם אינו היתר יש עליהם עונש בטול עשה זה, וכמו שכתבתי למעלה בענין מצות הנחלות (מצוה ת), שהאומר ומצוה אל יירשני בני, אף על פי שדבריו בטלים יש עליו ענש בטול המצוה, דעבר אהרמנא דמלכא שצוה אותנו בדין הירשה, ואולם הרמב"ן זכרונו לברכה כתב (בהשגותיו לסהמ"צ שם), שאין למנות דין זה כלל מחשבון המצות, וזה לשונו, וכן יראה שהפרת נדרים לא תמנה, לפי שהיא שלילות, שנצטוינו לעשות כל היוצא מפינו ושלא נחל דברינו, רק על פי האב או הבעל, עד כאן. ודברי פי חכם חן.

משרשי ענין הנדר והשבועה, וההיתר שלהם, כבר הרחבתי המאמר בהן כאשר השיגה ידי, בסדר "וישמע יתרו" באזהרת "לא תשא" (במצוה ל).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (נדרים ב א) כל כנויי נדרים כנדרים, חרמים כחרמים, שבועות כשבועות, נזירות כנזירות, כגון (שם י א) האומר קונם, קונח, קונס, הרי אלו כנויין לקרבן. חרק, חרך, חדף, הרי אלו כנויין לחרם. נזיק, נזיח, פזיח, הרי אלו כנויין לנזירות. שבותה, שקוקה, נדר "במוהא" הרי אלו כנויין לשבועה. וענין לשונות אלו, שאמרו חכמים שהם נדונין כאלו הוציא האדם בשפתיו הלשון כתקנו, ולא נחוש למה שאנו מצריכין פיו ולבו שוין, והרי לא הוציא הדבר כתקנו מפיו, הטעם מפני שיש בלשונות אלו משמעות הענין שכל השומע יגזר עליו שזאת כונת הנשעע או הנודר, ואחר שכן הוא הרי הוא כאלו אמר הדבר מבאר כתקנו, שאם לא תאמד כן נמצא שאין בעלגים נדר ושבועה לעולם ‏[1], וזה אינו באמת.

וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (נדרים ב ב) שארבעה נדרים הן שהן מותרין, כלומר מותרין לגמרי, שאין צריכין שאלה לחכם, וכדעת שמואל בפרק ארבעה נדרים (שם כא ב) דהלכתא כותיה, ואלו הן, נדרי זרוזין, נדרי הבאי, נדרי שגגות, ונדרי אנסין, ושם באותו הפרק מברר כיצד בכל אחד ואחד. וגרסינן בירושלמי (נדרים ג א) גבי נדרי זדוזין אמר רבי זעירא הדא דתימר בשאין מעמידין, אבל אם היו מעמידין צריכין היתר חכם, כלומר אם היו מעמידין דבריהם, כלומר שלא נדרו אותו נדר לזרז, אלא בדוקא נדרו אותו צריכין שאלה לחכם, והוא הדין בודאי לשאר השלשה השנויים במשנה, שאם היו מעמידין דבריהם שצריכין שאלה לחכם, ומיהו בכל ענין, החכם מתידן כל זמן שימצא פתח להתיר, כלומר, שימצא שום ענין שיאמר עליו הנודר אלו הייתי יודע בשעת הנדר דבר זה לא הייתי נודר.

ואפילו בנולד פותחין להיתר, ובלבד שיהא הנולד מצוי, אבל לא בנולד שאינו מצוי, כן הוא מפרש בגמרא בנדרים (נדרים סד, א). וכן נמי פותחין בחרטה, וכדפסק רבא משמה דרב נחמן במסכת נדרים (דף כב:), דפותחין בחרטה ונזקקין להתיר אפילו למי שנשבע באלהי ישראל, שהיא שבועה חמורה, ודוקא בחרטה דמעקרא, כגון "לב זה עליך", כלומר: שמתוך הכעס נדר אותו הנדר, ואחר שנתמשבה דעתו תוהא בנדרו לגמרי ואינו רוצה בו כלל, אבל אם נתחרט עכשיו מחמת ענין שנתחדש לאחר שנדר וחפץ הוא בנדרו עד עכשיו, זו אינה חרטה מעליתא ואין פותחין בה כלל, שהרי כל הבא לשאל על נדרו, ודאי מתחרט הוא עכשיו, ואם כן לא היינו צריכין בגמרא לחזר למצא פתח היתר בנדר, ומצינו בגמרא שהיו מחזרין למצא פתחים לנודרים. אלא ודאי, האמת כמו שכתבנו, דבעינן חרטה דמעיקרא. ועוד, שכל יסוד היתר נדרים, הוא טענת שגגה או אנס (שבועות כו א), שהתורה אמרה "האדם בשבועה" (ויקרא ה ד), פרט לאנוס, וכמו כן בעינן פיו ולבו שוין. ואם כן משום חרטה דמעכשיו, אי אפשר לתלות שגגה או אונס בעת השבועה כלן. אבל בחרטה דמעיקרא, יש טענת שגגה ואונס, שהרי מודה עכשיו שלא היה עושה הנדר מעיקרא אם היה יודע זה.

ויש מגדולי המפרשים שכתבו, דאף על גב דפסקינן הלכה כרבא אמר רב נחמן דפותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל - עכשיו נהגו להחמיר ולא כהלכה, ואין אנו נזקקין למי שנשבע באלהי ישראל אלא במה שהוא כעין ארבעה נדרים השנויין במשנה, ועוד דלא מזדקקינן לשבועות אלא במלתא דאית בה מצוה, כגון עשית שלום בין איש לאשתו או בין אדם לחברו, וכיוצא בענינים אלו. וכן אמרו זכרונם לברכה בענין זה (בכורות לב ב), שהיתר נדרים, בשלשה הדיוטות, ואפילו דלא גמירי וסבירי; והוא, דמסברי להו וסברי, וכשחד מניהו גמיר מכל מקום. וכמו כן אמרו, שהיתר נדרים - ביחיד אם הוא מומחה; והוא הדין כל היכא שיש לו רשות להתיר נדרים ממי שהוא סמוך, שדינו כמומחה. ויש שפירשו, שכל שהוא חכם גדול בישראל, ואפילו היום שאין לנו סמיכה - יקרא מומחה; וחבריו - חלוקין עליו. ודין החוזר תוך כדי דבור מנדרים ושבועות - שחזרתו חזרה. ומה שאמרו שהאב מפר כל נדר, והבעל - נדרי ענוי ודברים שבינו לבינה; ודין האומר "כל נדר שאדר כל שנה זו" או "מכאן עד עשר שנים" - "הרי הן בטלים"; ודין סתם נדרים - להחמיר, ופרושן - להקל; ודין שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו; ודין האומר לחברו "ככרי אסור עליך" או "ככר זה"; ודין המדר הנאה מחברו - שפורע לו את חובו; ודין הנודר מן הבשר - שמותר ברוטב; ואם אמר "בשר זה" - אסור אף ברוטב; ודין מי שנאסרה הנאתו עליו - שמותר ללמדו תורה שבעל פה, אבל לא שבכתב, לפי שנוטלין עליה שכר; ודין מה שאמרו "בנדרים הלך אחר לשון בני אדם" - באותו מקום ובאותו לשון ובאותו זמן שנדר או שנשבע; ודין התרת נדרים שהוא כל היום, כלומר: לילה ויום, לא מעת לעת, שנאמר "ביום שמעו"; ויתר רבי פרטיה, יתבארו בארכה במסכת המחברת על זה, והיא מסכת נדרים[2].

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנקבות, שאינן ראויות להיתר נדרים, והעובר על זה והתיר את הנדר שלא כמצות התורה בצדדין שכתבנו - אף על פי שאינו היתר בטל עשה זה, כמו שכתבנו בראש המצוה.

הערות[עריכה]

  1. ^ עי' ומב"ם נדרים א טז)
  2. ^ י"ד סי' רלג


תז. שלא נחל דברנו בנדרים.

שנמנענו שלא לשנות מה שנחייב בנפשותינו בדבור (עי' סהמ"צ ל"ת קנז) ואף על פי שהוא בלא שבועה, ואלה הם הנדרים, כגון שיאמר האדם פרות העולם או פרות מדינה פלונית או מין פלוני של פרות אסורין עליו, וכמו כן שיאמר אשתו אסורה עליו. וכיוצא באלו הענינים שאפילו לקים עליו, ועל זה נאמר (במדבר ל ג) לא יחל דברו. ופירשו זכרונם לברכה (ספרי כאן) לא יעשה דבריו חולין, כלומר שיחייב על נפשו דבר ולא יקימהו, ולשון גמרא שבועות (דף כ:) אמרו זכרונם לברכה, קונמות עובר משום לא יחל דברו. וכן בכל מה שידר האדם לקרבן או לבדק הבית או לצדקה או לבית הכנסת וכיוצא בהן עובר עליהן משום לא יחל. אבל בענינים אחרים, כגון הנודר לחברו דבר או האומר דבר פלוני אעשה או לא אעשה, שלא בלשון נדר ואסור וקונמות, אף על פי שהוא מכער ולא יעשו כן רק פחותי הנפש בבני אדם אינו עובר בלא יחל, אלא בענין שכתבנו. ואמנם על הכל נאמר בתורה מדבר שקר תרחק. והרמב"ן זכרונו לברכה כתב (בספר המצוות עשה צד) ששתי מצות חלוקות הן נדרי גבוה ונדרי בטוי, וכמו שנכתב למטה, בסדר כי תצא, במצות קיום מוצא שפתים (מצוה תקעה).

שרש המצוה בענין הנדרים והשבועות לקים כל דבר כתבתי כבר בסדר "וישמע יתרו", בלאו "לא תשא" (מצוה ל).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (חגיגה י א) הוא אינו מחל, אבל אחרים מוחלין לו, כגון שלשה הדיוטות או יחיד מומחה, כמו שכתבנו במצוה הקודמת, והוא הדין גם כן כשנשאלין על ההקדשות ועל הצדקות כל זמן שלא באו לידי גבאי, ואפילו על התרומה ועל החלה אמרו זכרונם לברכה (נדרים נט א) שנשאלין עליהן עד שלא באו ליד כהן, ויתר פרטי המצוה, מבוארים במסכת נדרים {{הערה|[[שולחן ערוך יורה דעה רג|יו"ד סי' רג]}}.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ונדר או אסר אסור על נפשו בלא שבועה ולא קימו עבר על לאו זה, אבל אינו לוקה עליו, לפי שאין בו מעשה, וזהו שאמרו זכרונם לברכה (תמורה יג א) שהנשבע וממר ומקלל חברו בשם לוקה, אף על פי שאין שם מעשה זהו נשבע, אבל משום לאו דלא יחל בנדר או אסר שלא בשבועה אין בו מלקות.

הערות[עריכה]



ספר במדבר-פרשת מסעי

- פרשת מסעי יש בה שתי מצות עשה וארבע מצות לא תעשה


תח. מצות ישראל לתת ערים ללוים לשבת בהן והן קולטות.

שנצטוו ישראל לתת לשבט לוי ערים לשבת בהן אחר שאין להם חלק בארץ, שנאמר (במדבר לה ב) צו את בני ישראל ונתנו ללוים מנחלת אחזתם ערים לשבת. ונאמר בסוף הפרשה (שם ז) כל הערים אשר תתנו ללוים ארבעים ושמנה עיר. ומאלה הערים של לוים, היו מהם ערים מיחדות להיות מקלט הרוצח, ואולם, בכולן היה לו מקלט, ובסדר שופטים, במצות ערי מקלט (מצוה תקכ) נכתב בעזרת השם מה בין מיחדות לכך לאותן האחרות, והיו קולטות אותו בצדדים ידועים, כמו שמפורש בכתוב, ומבואר במסכת מכות ‏[1].

שרש מצוה זו ידוע הוא, כי שבט הלוי מבחר השבטים ונכון לעבודת בית השם, ואין לו חלק עם ישראל בנחלת שדות וכרמים, אבל ערים היו צריכים להם על כל פנים לשבת, הם ובניהם וטפם וכל חיתם, ומפני גדל מעלתם וכשר פעלם וחין ערכם נבחרה ארצם לקלט כל הורג נפש בשגגה, יותר מארצות שאר השבטים, אולי תכפר עליו אדמתם המקדשת בקדשתם, ועוד טעם אחר בדבר כי בהיותם אנשי לבב ידועים במעלות המדות וחכמות נכבדות ידוע לכל, שלא ישטמו את הרוצח שינצל אליהם ולא יגעו בו, ואף כי יהרג אחד מאוהביהם או מגואליהם, אחר אשר בפתע בלא איבה יהרגנו, ועל השבט הזה הנבחר נאמר (דברים לג ט) האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו כלומד, שלא יעשו דבר בעולם, זולתי מדרך הישר ועל כוון האמת, ולא יטה לבם אחר אהבת אדם, ואפילו אהבת אב ואם ואחים ובנים שהטבע תחייב אהבתם ותכריחם, וכל שכן אהבת שאר בני אדם. ועוד כתבתי בענין, עוד טענה אחרת בסדר בהר סיני (מצוה שמב).

דיני מצוה זו קצרים ובמצות הנטמכות אליה, כגון אזהרת שדה מגרש עריהם לא ימכר שבסדר בהר סיני (מצוה שמב), כתבתי קצת מן הדינים, וכמו כן במצות להבדיל ערי מקלט שבסדר שפטים (מצוה תקכ), נכתב מהם בעזרת השם, ששלשתם מענין אחד הם, ואם נפשך לדעת הפך והפוך בהן ‏[2].

ונוהגת מצוה זו בזמן שישראל שרוין על אדמתן, והיא מן המצות המוטלות על הצבור כולם, ויותר על ראשי העם, ולעתיד לבוא אחר ירשה וישיבה, מיד נקים מצות עשה זו, במהרה בימינו אמן.

הערות[עריכה]


תט. שלא להרוג מחויב קודם שיעמוד בדין.

שנמנענו שלא להרוג החוטא, כשנראהו עושה מעשה החטא שיתחייב עליו מיתה, קודם שנביאהו לבית דין אבל נתחייבנו להביאו לפני בית דין, ונביא עליו העדים לפניהם, והם ידינוהו במה שהוא חייב, שנאמר (במדבר לה יב) ולא ימות הרוצח עד עמדו" וגו'. ולשון מכלתא (ספרי זוטא כאן) יכול שיהרגו אותו משהרג או שנאף? תלמוד לומר ולא ימות הרוצח עד עמדו וגו'. ואפילו ראוהו בית דין הגדול שהדג, יהיו כולם עדים וישאו עדותן אצל בית דין אחר שידינוהו. ועוד אמרו במכלתא (שם) הרי עדה שראו אחד שהרג את הנפש, יכל יהרגו אותו עד שלא יעמד אצל בית דין? תלמוד לומר ולא ימות הרוצח עד עמדו.

משרשי המצוה. לפי שענין דיני נפשות הוא דבר קשה מאד (ראש השנה כו א), שצריך דקדוק גדול ביותר, ונצטוו העדה להיות מצילים הנדון בכל דבר הראוי להצילו בשבילו, לא שיטו הדין כדי להצילו חלילה, וכמו שדרשו זכרונם לברכה (שם) ושפטו העדה והצילו העדה (במדבר לה, כד-כה), כלומר, שצריכים להפך בזכותו, ואם יש לו זכות יצילוהו, ואם לאו יהרג, ועל כן הזהרנו שיביא הדין על כל פנים לפני בית דין, ולא ידינוהו העדים שראו הדבר בעיניהם לעולם, כי אולי מתוך ראותם הענין, לא יוכלו להפך בזכותו, כי יתעורר לבבם לחייבו על כל פנים.

מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין עג א) דבמה דברים אמורים שלא נהרג החוטא עד שנביאהו לבית דין? כשעבר ועשה החטא, אבל מי שהיה רודף אחר חברו להרגו, או אחר נערה מאורסה, והזהירוהו ולא נמנע מלרדוף, אף על פי שלא קבל התראה חייבים אנו להרגו ומוזהרין עליו, וכמו שנכתב בעזרת השם בסוף סדר כי תצא באזהרת וקצותה את כפה לא תחוס עיניך (מצוה תר). ויתר פרטיה, במסכת מכות[1].

ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בכל זמן, שאנו מזהרים שלא להרג שום חוטא, ואף על פי שראינוהו שעשה מעשה שיתחייב מות בבית דין, ובזמן הבית אנו חייבים להביאו לבית דין והם ידינוהו. והעובר על זה והרגו לחוטא קודם שיבוא לבית דין, אפילו אם היה דינו שיתחייב בבית דין, דין ההורגו כדין רוצח, ונהרג עליו בזמן הבית אם יש עדים.

הערות[עריכה]


תי. מצות בית דין לשלוח מכה נפש בשגגה מעירו לערי מקלט ועל הרוצח בעצמו ללכת שם.

שנצטוו בית דין של ישראל לשלוח מכה נפש בשגגה מעירו ולהושיבו בערי מקלט, שנאמר (במדבר לה כה) והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו וגו'. וישב בה עד מות הכהן הגדול, וגם המכה גם הוא בכלל מצות עשה זו, שנאמר עליו (שם כח) כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול.

משרשי המצוה. לפי שעון הרציחה חמור עד מאד, שבה השחתת העולם, עד שאמרו זכרונם לברכה ‏[1], שההורג נפש במזיד, אפילו עשה כל המצות אינו נצל מן הדין, שנאמר (משלי כח יז) אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו. ולכן ראוי למי שהרג אפילו שוגג, מכיון שבאת תקלה גדולה כזו על ידו שיצטער עליה צער גלות ששקול כמעט כצער מיתה שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו, ושוכן כל ימיו עם זרים. ועוד יש תקון העולם במצוה, כמו שבאר הכתוב, שינצל עם זה מיד גואל הדם לבל יהרגנו על לא חמס בכפיו שהרי שוגג היה. ועוד תועלת בדבר, לבל יראו קרובי המכה את הרוצח לעיניהם תמיד במקום שנעשתה הרעה, וכל דרכי התורה נעם.

ומדיני המצוה. מה שאמרו זכדונם לברכה (גיטין ע ב) שאין הרוצח בשגגה גולה, אלא אם כן מת הנהרג לשעה שהרגו, אבל חבל בו אף על פי שאמדוהו למיתה וחלה ומת אין זה גולה, שמא הוא בעצמו קרב מיתתו, או הרוח נכנסה בחבורה והרגתו, ואפילו שחט בו שני סימנים ועמד מעט אינו גולה על ידו.

ומה שאמרו (מכות ח ב) שישראל גולה, אם רצח עבד או גר תושב, וכל שכן עבד שהרג ישראל או גר תושב וכן עבד שהרג עבד או גר תושב, שנאמד "והיתה לבני ישראל לחקת משפט ולגר הגר בתוככם". אבל גר תושב שהרג את ישראל, בין מזיד בין שוגג נהרג עליו, וגוי שהרג את הגוי אין ערי מקלט קולטין אותו. ומה שאמרו (שם א) שהבן גולה על רציחת אביו. והאב ברציחת הבן, ובמה דברים אמורים שלא בשעת לימוד, אבל בשעת לימוד והוא שוגג, שכונתו היתה ללמדו ולהועיל לו בחכמה או באמנות פטור מגלות, וכן הרב את תלמידו כמו כן. ומה שאמרו (שם י א) שתלמיד שגלה מגלין את רבו עמו, שנאמר (דברים ד מב) ונס אל אחת מן הערים האל וחי. ודרשו זכדונם לברכה (שם) עשו לו כדי שיחיה, והחכמה תחיה את בעליה (קהלת ז יב). ודין אשה ועבד ושפחה שגלו אם חייב הבעל או הרב במזונותם שם, ודין רוצח שמת קודם שיגלה שמוליכין עצמותיו לשם, ודין רוצח שהרג בעיר מקלטו, וכן [בן] לוי שהרג במדינתו, ודין אי זהו שונא שנאמר עליו כי באיבה הרגו. ודין מה שאמרו (שם ז ב) שכל שהרג נפש בדרך ירידה גולה, ואפילו עליה שהיא צורך ירידה, וכל שבדרך עליה אינו גולה, ואפילו בירידה שהיא צורך עליה, ודין רוצח שרצו בני עיר מקלט לכבדו, שחייב לומר רוצח אני, ואם אמרו (לו) אף על פי כן מותר לקבל, ודין מזבח שקולט כמו עיר מקלט רוצח בשגגה, ודוקא גגו ובמזבח בית עולמים, ודוקא כהן ועבודה בידו אבל לא אחר, ולא היו מניחין אותו שם אלא לשעה, ואחר כך מוסרין לו שומרין ומוליכין אותו לעיר מקלטו, ובמה דברים אמורים? במחייבי גלות מן הדין, אבל מי שפחד מן המלך שלא יהרגנו בהוראת שעה וברח למזבח ונסמך, ואפילו הוא זר הרי זה נצל, ואין לוקחין אותו מעל המזבח לעולם, כן ראיתי שכתב הרמב"ם זכרונו לברכה. ויתר פרטיה, מבוארים במסכת מכות ‏[2].

ונוהגת מצוה זו, בזמן שישראל על אדמתן ובסנהדרין של שבעים ואחד יושבין במקומן המוכן להם בירושלים לדון דיני נפשות. ואם עברו על זה בית דין שבכל מקום ומקום ולא הגלו הרוצח בשגגה בטלו עשה זה וענשם גדול מאד, לפי שהוא סבה לשפיכות דמים.

הערות[עריכה]


תיא. שלא יורה העד בדין שהעיד בו בדיני נפשות.

שלא ידבר העד בדין אשר יעיד עליו בדיני נפשות, זולתי בהגדת עדותו לבד, ואף על פי שהוא משכיל וחכם, שהעד אינו נעשה דין בדיני נפשות, שנאמר (במדבר לה ל) ועד אחד לא יענה בנפש למות. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (בספר המצות ל"ת רצא), ונכפל הלאו בזה הענין, שנאמר (דברים יז ו) לא יומת על פי עד אחד. כלומר, לא יהרג במשפט העד. ואמרו בסנהדרין (דף לג:) ועד לא יענה בנפש בין לזכות בין לחובה, ובארו שטעם זה הוא משום דמחזי כנוגע בעדותו. ובדיני נפשות בלבד הוא ענין זה, שאינו יכל לענות בין לזכות בין לחובה, כמו שאמרנו.

משרשי המצוה. כמו שכתוב במצוה הקודמת לזו (תט).

מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין לד, א) שעד שהעיד בדיני נפשות ואמר אחר כן יש לי ללמד עליו זכות, משתקין אותו, שאין מקבלין ממנו להורות עליו שום דבר, אחר שהוא עד עליו, ובמה דברים אמורים? בדיני נפשות, אבל בדיני ממונות יש לעד ללמד זכות או חובה, אבל לא ימנה מן הדינין ולא נעשה דין, שאין עד נעשה דין אפילו בדיני ממונות, ובמה דברים אמורים? בדבר שצריך עדים מן התורה, אבל בשל דבריהם עד נעשה דין ומפני כן נעשה דין בקיום שטרות, דקיימא לן ‏[1] קיום שטרות דרבנן, דמדאוריתא עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין. ויתר פרטיה, בסנהדרין ובמכות ‏[2].

ונוהגת מצוה זו בזכרים לבד, ובזמן הבית, וסנהדרין במקומן, כי אז נדין נפשות ולא בזמן אחר, ואז נצטרך לעדות אנשים על זה. ועד שהעיד ועבר על זה ודבר בין לזכות בין לחובה עבר על לאו זה, אבל אינו לוקה עליו, לפי שאין בו מעשה. והרמב"ן זכרונו לברכה (לאוין שהוסיף מצוה ט) פרש זה הכתוב של לא יומת על פי עד אחד בלאו אחר, והוא שלא לקבל עדות מיחדת בדיני נפשות, וזהו כגון שהיו העדים רואין אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון אחר רחוק מן הראשון עד כדי שאין העומדין בחלונות יכולין לראות זה את זה, אבל כולן רואין בבעל העברה. ונתבאר זה בפרק כיצד העדים במסכת מכות (דף ו:).

הערות[עריכה]


תיב. שלא לקח כפר להציל ממות הרוצח.

שלא לקח כפר, כלומר פדיון, ואפילו כל ממון שבעולם להציל נפש הרוצח שלא להרגו, שנאמר (במדבר לה לא) ולא תקחו כפר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות.

שרש מצוה זו ידוע, שאם הרשו אדוני הארץ לקח כפר מיד הרוצח, נמצא שכל הגדול מחברו ועשיר ממנו יהרגנו אם יחרה אפו עליו ויתן כפרו, ונמצא חרב איש באחיו, והישוב בטל.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (כתובות לז ב) שאפילו רצה גואל הדם לפטרו ואמר לדין שהוא מוחל על דמו ושיקחו ממנו כפר אם ירצו אינן רשאים לקח הכפר ולא לפטרו בכל ממון שבעולם, אלא יומת כמצות האל עלינו. ויתר פרטיה במסכת מכות ‏[1].

ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות, שעכשיו בזמן הזה אין לנו עסק בדיני נפשות. ואומרים בכאן שנוהג איסור זה גם בנקבות ואף על פי שהן אינן דנות, הענין הוא שאם אולי בזמן (בד"ו ההוא) [הזה] [הבית] מחמת איזה סבה יבוא ביד אשה ענין שישאלו ממנה להציל נפש רוצח בשביל ממון שהיא מזהרת משום לאו זה שלא לקח ממון ותצילנו. והעובר על זה, בין איש בין אשה, ולקח כפר להציל הרוצח עבר על לאו זה, וענשו גדול מאד, כי הוא סבה לאבוד כמה נפשות מישראל.

הערות[עריכה]

  1. ^ [ה' רוצח כ"א]


תיג. שלא נקח כפר ממחויב גלות לפטרו מן הגלות.

שלא נקח כפר מהמחויב גלות מחמת שהרג שוגג לפטרו מן הגלות, שנאמר (במדבר לה לב) ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ. ולפי משמעות זה לפי הדומה יהיה לנוס פעול, כלומר, לא תקחו כפר על מי שהוא ינוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ מגורי אבותיו.

שרש אסור לקיחת הכפר בהורג שוגג וכל ענינו כענין הורג מזיד, אין צורך להאריך בו הדבור.

הערות[עריכה]