שבועות כו א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
חדא מינייהו רב פפא אמרה:
ר' ישמעאל אומר אינו חייב אלא על העתיד לבא:
ת"ר (ויקרא ה, ד) להרע או להיטיב אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה אשאין בהן הרעה והטבה מנין תלמוד לומר (ויקרא ה, ד) או נפש כי תשבע לבטא בשפתים אין לי אלא להבא לשעבר מנין תלמוד לומר (ויקרא ה, ד) לכל אשר יבטא האדם בשבועה דברי רבי עקיבא רבי ישמעאל אומר להרע או להיטיב להבא אמר לו רבי עקיבא אם כן אין לי אלא דברים שיש בהן הטבה והרעה דברים שאין בהן הרעה והטבה מנין אמר לו מרבוי הכתוב אמר לו אם ריבה הכתוב לכך ריבה הכתוב לכך שפיר קא"ל רבי עקיבא לר' ישמעאל א"ר יוחנן ר' ישמעאל ששימש את רבי נחוניא בן הקנה שהיה דורש את כל התורה כולה בכלל ופרט איהו נמי דורש בכלל ופרט רבי עקיבא ששימש את נחום איש גם זו שהיה דורש את כל התורה כולה בריבה ומיעט איהו נמי דורש ריבה ומיעט מאי ר' עקיבא דדריש ריבויי ומיעוטי דתניא או נפש כי תשבע ריבה להרע או להיטיב מיעט לכל אשר יבטא האדם חזר וריבה ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל מאי ריבה ריבה כל מילי ומאי מיעט מיעט דבר מצוה ור' ישמעאל דריש כלל ופרט או נפש כי תשבע לבטא בשפתים כלל להרע או להיטיב פרט לכל אשר יבטא האדם חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש להבא אף כל להבא אהני כללא לאתויי אפי' דברים שאין בהן הרעה והטבה להבא אהני פרטא למעוטי אפילו דברים שיש בהן הרעה והטבה לשעבר איפוך אנא א"ר יצחק דומיא דלהרע או להיטיב מי שאיסורו משום (במדבר ל, ג) בל יחל דברו יצאתה זו שאין איסורו משום בל יחל דברו אלא משום בל תשקרו רב יצחק בר אבין אמר אמר קרא או נפש כי תשבע לבטא בשפתים מי שהשבועה קודמת לביטוי ולא שהביטוי קודמת לשבועה יצא זה אכלתי ולא אכלתי שהמעשה קודם לשבועה ת"ר (ויקרא ה, ד) האדם בשבועה בפרט לאנוס ונעלם פרט גלמזיד ממנו שנתעלמה ממנו שבועה יכול שנתעלמה ממנו חפץ ת"ל בשבועה ונעלם דעל העלם שבועה הוא חייב ואינו חייב על העלם חפץ:
אמר מר האדם בשבועה פרט לאנוס היכי דמי כדרב כהנא ורב אסי כי הוו קיימי מקמי דרב מר אמר שבועתא דהכי אמר רב ומר אמר שבועתא דהכי אמר רב כי אתו לקמיה דרב אמר כחד מינייהו אמר ליה אידך ואנא בשיקרא אישתבעי אמר ליה לבך אנסך ונעלם ממנו שנתעלם ממנו שבועה יכול שנתעלם ממנו חפץ תלמוד לומר בשבועה ונעלם ממנו על העלם שבועה הוא חייב ואינו חייב על העלם חפץ:
מחכו עלי' במערבא בשלמא שבועה משכחת לה בלא חפץ כגון דאמר שבועה שלא אוכל פת חטין וכסבור שאוכל קאמר דשבועתיה אינשי חפצא דכיר אלא חפץ בלא שבועה ה"ד כגון דאמר שבועה שלא אוכל פת חטין וכסבור של שעורים קאמר דשבועתיה דכיר ליה חפצא אינשי כיון דחפצא אינשי להו היינו העלם שבועה אלא אמר רבי אלעזר דא ודא אחת היא מתקיף לה רב יוסף אלמא חפץ בלא שבועה לא משכחת לה והא משכחת לה הכגון דאמר שבועה שלא אוכל פת חטין והושיט ידו לסל ליטול פת שעורין ועלתה בידו של חטין וכסבור שעורים היא ואכלה דשבועתיה דכיר ליה חפצא הוא דלא ידע ליה אמר ליה אביי כלום מחייבת ליה קרבן אלא אמאי דתפיס בידיה העלם שבועה הוא לישנא אחרינא אמר ליה אביי לרב יוסף סוף סוף קרבן דקא מייתי עלה דהאי פת מיהת העלם שבועה הוא ורב יוסף אמר לך כיון דכי ידע ליה דחטין הוא פריש מיניה העלם חפץ הוא בעא מיניה רבא מרב נחמן העלם זה וזה בידו מהו אמר ליה הרי העלם שבועה בידו וחייב אדרבה הרי העלם חפץ בידו וופטור אמר רב אשי חזינן אי מחמת שבועה קא פריש הרי העלם שבועה בידו וחייב אי מחמת חפץ קא פריש הרי העלם חפץ בידו ופטור א"ל רבינא לרב אשי כלום פריש משבועה אלא משום חפץ כלום פריש מחפץ אלא משום שבועה אלא לא שנא בעא מיניה רבא מרב נחמן
רש"י
[עריכה]שאין בהן הרעה והטבה. שאזרוק צרור לים:
ת"ל כי תשבע לבטא - מכל מקום:
ר' ישמעאל ששימש כו' - הכי שמיע ליה לרבי יוחנן שר' ישמעאל שימש את רבי נחוניא:
מאי מיעט מיעט מצוה - דדבר שאי אפשר הוא וה"ה למשנה את הידוע לאדם:
לא יחל דברו - לא משמע אלא בדבר שאפשר לו לקיים שבועתו והיינו להבא:
לא תשקרו - בשעה שתשבעו לא תצא לשקר:
האדם בשבועה - שיהא אדם בשעת שבועה שיהא לבו עליו:
פרט לאנוס - כדמפרש לקמיה כגון בשבועה לשעבר וכסבור שנשבע באמת ולקמיה בעי אם כן שגגת שבועה לשעבר היכי משכחת לה:
בשבועה ונעלם - שנתעלמה ממנו שבועה:
העלם חפץ - בלא שבועה לקמן מפרש לה:
לבך אנסך - כסבור היית לישבע באמת:
אינשי - שכח:
אחת היא - אי אתה מוצא העלם חפץ בלא העלם שבועה וזו היא אינה משנה:
אלמא לא - אין אתה מוצא זו בלא זו בתמיה והא משכחת לה כו':
עלה דהאי פת - שאכל וגבי דהאי פת העלם שבועה היא כסבור שלא נשבע עליה שהרי סבור שהיא של שעורים:
חזינן כו' - כבר פירשתיו אצל העלם טומאה ומקדש בשילהי ידיעות הטומאה:
לא שנא - ופטור:
תוספות
[עריכה]חדא מינייהו רב פפא אמרה. דמלך בתר אביי ורבא כדמוכח בפרק (בתרא דמסכת מועד קטן (דף כו)) ולא היו יודעים התלמידים אם מדעתו אמרה או משום רבו:
מיעט דבר מצוה. המ"ל מיעט דבר דליתיה בלאו והן ולשמואל מילתא דליתיה בלהבא וצ"ל דשקולים הן דלמאן דדריש ריבה ומיעט וריבה לית לן למעוטי אלא חדא מילתא:
ולא שקדמה ביטוי לשבועה. ואתא האי קרא לגלויי על להרע או להיטיב דממעט לשעבר אבל בהאי לחודיה לא סגי:
את לבך אנסך. נראה דלאו למפטריה מקרבן גרידא קאמר שלא יצטרך לכתוב על . פנקסו שיביא חטאת שמינה לכשיבנה בית המקדש אלא אפילו עונש נמי ליכא כדמוכח בפרק ארבעה נדרים (נדרים דף כה:) דאמר התם כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרות ומפרש היכי דמי שבועות שגגות כדרב כהנא ורב אסי דכל חד וחד אדעתיה שפיר משתבע ולא דמי לההיא דהשולח (גיטין דף לה. ושם) שאמרה יהנה סם המות באחד מבניה שנענשה דגבי ממון שאני דמעיקרא הוה לה למידק שסופה לבא לידי שבועה אם תאבדנו ומיהו תימה אמאי לא מיבעיא תרי קראי חד לפטור מקרבן וחד לפטור מעונש כדאשכחן בפ"ב דנדרים (דף יז.) גבי נשבע לבטל את המצוה דמיבעי לן תרי קראי חד לפטור מקרבן וחד לפטור ממלקות ויש לומר דלא דמי כלל דהתם שפיר מיבעי לן תרי קראי חד למיפטר שוגג מקרבן וחד למיפטר מזיד ממלקות אבל הכא כשפטר שוגג פטרו לגמרי מקרבן ומעונש וההיא דס"פ ד' אחין (יבמות דף לג. ע"ש) דקאמר לרבי חייא בר קפרא שקורי משקר ולבר קפרא רבי חייא שקורי משקר לא לענין עונש שבועה קמיבעיא ליה היאך אירע תקלה על ידם אלא במה היה טועה לומר ששמע מרבי כדבריו:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבועות/פרק ג (עריכה)
סב א מיי' פ"א מהל' שבועות הלכה ב', סמג לאוין רמא, טור ושו"ע יו"ד סי' רל"ו סעיף א':
סג ב מיי' פ"ג מהל' שבועות הלכה ו', סמג שם, טור ושו"ע יו"ד סי' רל"ב סעיף י"ב, וטור ושו"ע יו"ד סי' רל"ט סעיף א':
סד ג מיי' פ"א מהל' שבועות הלכה י"ב, סמג שם:
סה ד ה מיי' פ"ג מהל' שבועות הלכה ח' והלכה ט:
סו ו מיי' פ"ג מהל' שבועות הלכה י':
ראשונים נוספים
מתני' ר' ישמעאל אומר אינו חייב אלא על העתיד שנאמ' להרע או להיטיב.
אמר לו ר' עקיבא אם כן אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה. דברים שאין בהן הרעה והטבה מנין א"ל מרבוי הכתוב. א"ל אם ריבה הכתוב לכך. פירוש אם ריבה הכתוב הזה דכתב לכל אשר יבטא האדם אפילו דברים שאין בהם הרעה והטבה. ריבה נמי אפי' דברים שאינן להבא:
ת"ר להרע או להיטיב אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה וכ'.
ואסיקנא ר' עקיבא דריש התורה בובויי ומיעוטי כנחום איש גם זו. או נפש כי תשבע לבטא. ריבה כל מה שיבטא. להרע או להיטיב מיעט כל דבר שאין בו הרעה והטבה. לכל אשר יבטא האדם בשבועה חזר וריבה כל מה שיבטא האדם בשבועה חייב משום שבועת ביטוי. מאי רבי רבי כל מילי. בין להבא בין לשעבר. ואפילו דברים שאין בהם הרעה והטבה. אי הכי המיעוט למה בא.
ואמרינן מיעט דבר מצוה. כלומר הנשבע לבטל את המצוה פטור.
ר' ישמעאל דריש הכי בכלל ופרט כנחוניא בן הקנה רבו וריבה אפי' דברים שאין בהם הרעה והטבה.
ומיעט אפילו דברים שיש בהן הרעה והטבה לשעבר ואינן להבא פטור. ואקשינן עליה ומה ראית לרבות דברים שאין בהן הרעה והטבה ולמעט דברים שהן לשעבר.
ופריק ר' יצחק מדוקיא דקרא דכתיב לא יחל דברו אלא קיימו. והנשבע דבדבר שכבר עבר היאך יכול לקיימו. מאי דהוה הוה. אינו עובר בדבר שעבר אלא משום לא תשקרו. ועוד מדכתיב או נפש כי תשבע לבטא. מי שקדמה שבועה לביטוי ולא מי שקדם ביטוי לשבועה:
ת"ר לכל אשר יבטא האדם בשבועה פרט לאנוס כגון רב כהנא ורב אסי דהוו משבעי מר אמר הכי אמר רב ומר אמר הכי אמר רב ואשתכח כחד מינייהו. א"ל רב לאידך כי האי גוונא לא הוי שבועת שקר מאי טעמא לבך אנסך שעמד בדעתך כי האמת עמך:
לכל אשר יבטא האדם בשבועה ונעלם ממנו. מדסמיך ליה לשבועה לו נעלם ש"מ דבהעלם שבועה הוא חייב ואינו חייב על העלם חפץ ואמרינן בשלמא אי אמר שבועה שלא אוכל פת חטים ושכח היאך נשבע הוא וכסבור שאוכל נשבע דהיינו העלם שבועה בלא העלם חפץ.
כי פת חטין זכור הוא אלא שכח שנשבע שלא לאכלה. אלא העלם חפץ בלא העלם שבועה היכי דמי אי נימא כגון דאמר שבועה שלא אוכל פת חטים וכסבור פת של שעורים קאמר היינו העלם שבועה דא ודא אחת היא. כלומר לא משכחת העלם חפץ בלא העלם שבועה.
ופרי' רב יוסף אי נשבע שלא אוכל פת חטין והושיט ידו לסל ליטול פת שעורים ועלתה בידו פת חטין וכסבור פת שעורים היא ואכלה פטור. היינו העלם חפץ בלא העלם שבועה. דשבועתיה דכיר ליה. חפצא הוא דאינשי ליה ואע"ג דאמר אביי כלום מחייבת ליה קרבן אלא ממאי דתפיס בידיה כי האי גוונא העלם שבועה היא. הא דחי לה רב יוסף הכי כיון דאילו מדכר דפת חטים היא פריש העלם חפץ הוא:
בעא מיניה רבא מרב נחמן העלם שבועה והעלם חפץ בידו מהו. א"ל הרי העלם שבועה בידו וחייב כו'. וקיימא לן כר' עקיבא דמחייב אפילו לשעבר:
אמ"ר אלעזר דא ודא אחת היא. פי' רש"י ז"ל וזו אינה משנה, ויש מפרשין דהכי קאמר לא משכחת לעולם העלם חפץ בלא שבועה והכי קתני על העלם שבועה בלחוד כגון שלא אוכל פת חטים וכסבור של שעורים אמ' חייב אבל העלם חפץ ושבוע' כגון דאנשי' חפצה פטור ולהאי סברא דרבי אלעזר הך דבעא מיניה רבא מרב נחמן העלם זה וזה בידו מהו מתניתא היא וכי בעא מיניה אליבא דרב יוסף בעא מיניה דאשכח העלם חפץ בלא העלם שבועה.
ויש לפירוש זה רגלים בירושלמי, דגרסינן התם (ג,ה) על העלם שבועה הוא חייב ולא על העלם חפץ ואין ביניהן העלם טומאה על העלם מקדש ויהא חייב שתים כרבי ישמעאל דאמר חייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש תמן כתיב ונעלם ונעלם שתי פעמים וכאן כתיב ונעלם פעם אחת.
וכך פירושו: א"כ הוא שיש העלם חפץ ושבועה בכאן נימא כמו שאנו אומרים גבי טומאה שאם נעלם ממנו מקדש וטומאה חייב שתים כרבי יש הכא נמי הוה לן למימר חייב שתים ומשני תמן כתיב ונעלם ונעלם שני פעמים לחייב על העלם טומאה ומקדש וכיון שהוא חייב על כל אחת ואחת בפני עצמה על שתיהן בבת אחת חייב שתים ז) אבל הכא לא כתיב רבוייא להעלם חפץ וכתיב ביה מיעוטא דכתיב ונעלם בשבועה דוקא כשיש בה חדא העלמה אבל כשיש בה שתי העלמות פטור.
מאי מיעט מיעט דבר מצוה: ולר' עקיבא לא איצטריכינן לכל מאי דאמרין לקמן (כז, א) מקיש הרעה להטבה והטבה להרעה ולא לרבוי או להטיב וכדאמרינן נמי לקמן (שם ע"ב) בהדיא.
אמר ר' אלעזר דא ודא אחת היא: כלומר בין נעלם ממנו חפץ בין נעלמה השבועה, הכל העלם שבועה היא וחייב, וכמ"ש דכיון דחפצא (אנפשיה) [אינשי] העלם שבועה הוא, הלכך חייב.
הא דבעא מיניה רבא מרב נחמן העלם זה וזה בידו: אאתקפתיה דרב יוסף סמוך דמתניתא מתרצתא היא ואיכא העלם חפץ בלא העלם שבועה, ולית ליה דרב (יהודה) [אלעזר] דאמר דא ודא אחת היא.
אלא לא שנא: כלומר ולא איפשיטא.
חדא מינייהו ר"פ אמרה פי' בתוס' משום דמלך ר"פ בתר אביי ורבא כדאיתא בפ' בתרא דמועד קטן לפיכך היו התלמידים מתחלפים דבריהם לפעמים. מיעט דבר מצוה ולא מצי למימר דמיעט לרב מילתא דליתיה בלאו והן ולשמואל מילתא דליתיה להבא דהנהו מלהרע או מלהיטיב מתמעטו. מי ששבועה קודמת לביטוי פי' למעשה של ביטוי ולא שקדם מעשה דביטוי לשבועה ולישנא קלה נקט. האדם בשבועה פרט לאנוס פי' דהאדם משמע שלבו שלם בשבועה פרט לאנוס דאנסי ליה ביה להשבע בשקר כסבור שהיה הדבר כמו שנשבע והא לא שייך אלא בשבועה לשעבר ובמס' נדרים קרי לה שבועת שגגה כלומר שנשבע לשקר בשוגג דאמרינן התם על מתני' ד' נדרים התירו חכמים נדרי זריזין נדרי שגגות נדרי אונסין וכו' ומפרש בגמרא מכלל נדרי שגגות קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי וסבור שלא אכל ונמצא שאכל אשתו מותרת ואמרינן כשם שנדרי שגגות מותרים כך שבועות שגגות מותרות כי הא דרב כהנא ורב אסי וכו' ונדרי אונסין מפרש התם באונס ממש בנדרים או שבועות דלהבא כגון שהדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או בנו או שעכבו נהר וההיא ודאי מהאדם בשבועה נפקא ולא אידכר עלה כלל דההיא בשעת שבועה לבו היה בשבועה אלא שבא לו אונס אחרי כן מבחוץ שלא לקיים דבריו ומסברא הוא דנפקא לן דמסתמא אדעתא דלהוי ליה ההוא אונסא לא נדר והיינו דאמרינן לה התם נמי במידי דממונא גבי ההוא דאתפיס זכותיה בבי דינא ורמינן להו אהדדי ואי בשבועה מקרא נפקא מה ענין הוא אנל ממון אלא ודאי כדאמרן והיינו דבעא מיניה לקמן רבא מרב נחמן איזו היא שגגת שבועת ביטוי לשעבר דאלו ידע אנוס הוא והיינו משום באדם בשבועה דפטר בכל שבועה דלשעבר דלעולם וזה ברור ומעתה היינו דאמרי' הכא ה"ד כי הא דרב כהנ' ורב אסי וכו' כלומר כדרב כהנא ורב אסי דאשתבעו לשעבר וה"ה לכל שבועה לשעבר אלא דנקטיה האי עובדא משום מאי דא לרב ע"י מעשה לבך אנסך ולית לן שום אנפי אחרינא לקייומי ביה הא דהאדם בשבועה דאלו כל אונסין דעלמא לא נפקי מהאי קרא והאי ה"ד כדרב כהנא וכו' דוקא הוא כסתם ה"ד דאיכא בתלמודא ואין צריך לפרש אותו כההוא ה"ד חלול ה' דבפרק בתרא דיומא ושמעינן מהאי עובדא דרב כהנא ורב אסי דהא דדרשינן האדם בשבועה פרט לאנוס לא לפוטרו מקרבן בלבד כאידך מיעוטי דדרשינן מן הכתוב הזה אלא אף למשרייה לגמרי וליכא עליה שום (אונס) [איסור] כלל דאי לא היכי שתיק להו רב ולא מיחה בהם דהא מלישנא דעובדא מוכיח דהא רב כהנא ורב אסי זמנין טובא הו"ל הכי מדקאמרינן מר משתבע ומר משתבע ואמרינן נמי כי הוו אתו לקמיה דרב א"ל ואם לא אירע זה אלא פ"א הו"ל לש"ס למימר מר אשתבע ומר אשתבע אתו לקמיה דרב א"ל וזו נראית לי ראיה ברורה וכן נראה ומשום הא דהוה הלכה למעשה נקטיה ש"ס כדכתיבנא לעיל וכן נראה מההיא דנדרי' כך שבועת שגגות מותרות דמשמע מותרות לגמרי ואע"ג דשאין נשבעין לבטל את המצות איצטריך תרי קראי חד למעוטי מקרבן וחד למעוטי ממלקות שאני הכא דסברא הוא דכיון דמחמת אונס מיפטר כמפטר לגמרי כנ"ל וכן דעת רבותינו ז"ל וההוא עובדא דפרק השולח באותה אלמנה שהפקידו אצלה דינר ונתנתו בכד של קמח ואפאתו ונתנתו לעני ונשבעה יהנה סם המות בא' מבניה אם נהנית מדינרו כלום ואמרינן התם דאיענשה כבר פירשוה בתוס' דשאני התם שגרמה לנפשה אונס וכיון דפקדון הוה הוה לה לאותוביה בדוכתה דתהוי דכירא נמי וה"ל נמי לאסוקיה אדעתא שמא נהנית ממנו שלא לדעת:
הא דאמרינן אלא א"ר אלעזר דא ודא אחת היא פי' רש"י ז"ל פי' דאפי' הא נמי העלם שבועה היא ולא משכחת העלם שבועה ומתניתין דלעיל דקתני או אינו אלא נעלם ממנו חפץ אינה משנה ואין זה מחוור מדלא פירשו הכי בגמרא ומצינו בירושלמי שקיימו הברייתא אף לפי סברא זו והכי קאמר או אינו אלא חפץ נמי כלומר שיהיה העלם זה וזה בידו ת"ל בשבועה ונעלם על העלם שבועה לבדה הוא חייב ולא שיהיה עמה העלם חפץ דהעלם זה וזה בידו פטור ולפ"ז בעיא דרבא מרב נחמן בהעלם זה וזה בידו מהו לאו אליבא דר"א הוא אלא אליבא דרב יוסף דסבירא ליה דמשכחת העלם חפץ בלא שבועה ולדידהו ברייתא בהעלם חפץ לבדו אבל העלם זה וזה תבעי:
כלום מחייבת ליה קרבן אלא אמאי דתפיס בידיה פי' דסוף דסוף סבור הוא שלא נשבע על אותו ככר והעלם שבועה היא ורב יוסף סבר דכיון דאי מדכרו ליה חפץ לא הוה (משתבע) [מדכר דמשתבע] (לא הוה) [לא חשיב] להעלם חפץ לחוד. אמר רב אשי וכו' הא מיפרש' דההיא דכוותה בסוף פרק ידיעות הטומאה:
בעא מיניה רבא מרב נחמן איזו היא שגגת ביטוי לשעבר אי דידע מזיד הוא לא הו"ל לאדכוריה הא כלל דהא בעיא בשוגג הוא ולא במזיד אלא דנקטה כאשגרת לישן אגב אידך דקאמר דאי לא ידע כלומר ששכח מה שכבר היה אנוס הוא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה