משנה תמיד ז ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת תמיד · פרק ז · משנה ג | >>

כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית


משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

בזמן שכהן גדול רוצה להקטיר ו, היה עולה בכבש והסגן בימינו.

הגיע למחצית הכבש, אחז הסגן בימינו והעלהו.

הושיט לו הראשון הראש והרגל, וסמך עליהן וזרקן.

הושיט השני לראשון ח שתי הידים, נותנן לכהן גדול, וסמך עליהן וזרקן.

נשמט השני והלך לו.

וכך היו מושיטין לו שאר כל האברין, והוא סומך עליהן וזורקן.

ובזמן שהוא רוצה, הוא סומך ואחרים זורקין.

בא לו להקיף את המזבח.

מהיכן הוא מתחיל, מקרן דרומית מזרחית, מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית.

נתנו לו יין לנסך ט, הסגן עומד על הקרן והסודרים בידו, ושני כהנים עומדים על שלחן החלבים ושתי חצוצרות [ של כסף ] בידם, תקעו יא והריעו ותקעו.

באו ועמדו אצל בן ארזא, אחד מימינו ואחד משמאלו.

שחה לנסך, והניף הסגן בסודרין, והקיש בן ארזא בצלצל יב, ודברו הלוים בשיר.

הגיעו לפרק, תקעו, והשתחוו העם יד.

על כל פרק, תקיעה.

ועל כל תקיעה, השתחויה.

זה הוא סדר התמיד לעבודת בית אלהינו, יהי רצון שיבנה במהרה בימינו אמן.


נוסח הרמב"ם

[עריכה]

בזמן שכוהן גדול רוצה להקטיר היה עולה לכבש והסגן מימינו הגיע למחצית הכבש אחז הסגן בימינו והעלהו והושיט לו הראשון הראש והרגל וסמך עליהן וזורקן הושיט השני לראשון שתי הידים ונתנן לכוהן גדול וסמך עליהן וזורקן נשמט השני והלך לו וכך היו מושיטין לו שאר כל האיברים והוא סומך עליהן וזורקן בזמן שהוא רוצה סומך ואחרים זורקין בא לו להקיף את המזבח מאיכן הוא מתחיל מקרן דרומית מזרחית מזרחית צפונית צפונית מערבית מערבית דרומית נתנו לו יין לנסך והסגן עומד על הקרן והסודרין בידו ושני כהנים עומדין על שולחן החלבים ושתי חצוצרות בידן תקעו והריעו ותקעו באו ועמדו אצל בן ארזה אחד בימינו ואחד בשמאלו שחה לנסך הניף הסגן בסודרין והקיש בן ארזה בצלצל ודיברו הלויים בשיר הגיעו לפרק תקעו והשתחוו העם על כל פרק תקיעה ועל כל תקיעה השתחוויה זה הוא סדר התמיד לעבודת בית אלוהינו יהי רצון שייבנה במהרה בימינו.

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

בזמן שכהן גדול רוצה להקטיר - שהוא מקטיר כל זמן שירצה, ונוטל חלק כשירצה:

למחצית הכבש - וכבר נתייגע קצת:

וסמך עליהן - משום כבודו של כהן גדול ז שתהא חשובה הקטרתו יותר משאר כהנים:

וזרקן - כדדרשינן ועשית עולותיך הבשר והדם (דברים יב), מה דם בזריקה אף בשר בזריקה:

נשמט השני והלך לו - אבל הראשון נשאר שם לקבל האברים מן המושיטים וליתנן לכהן גדול:

בא לו להקיף את המזבח - כהן גדול שהיה בראש הכבש שהוא בדרום, מקיף דרך ימין, דכל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין, לכך היה הולך למזרחית דרומית ומשם לצפונית מזרחית, עד שמגיע למערבית דרומית מקום הנקבים שהיין והמים שמנסכים יורדין בהן ומשם הולכים לשיתין שהן היסודות, ושם עומד כהן אחד ומושיט לו היין לנסכים, אבל כהן גדול לא היה נושא היין עמו, שמא יתקלקל היין בעשן המערכה כשמקיף את המזבח, ובעוד שהוא מקיף, מהפך בצנורא דהיינו מזלג, את האברים שלא נתאכלו על המזבח. אבל שאר הכהנים כשעושים ניסוך היין, הולכים דרך שמאל מן הכבש לדרומית מערבית שהוא קרוב לכבש, כדתנן פרק קדשי קדשים, כל העולין הולכים דרך ימין חוץ מן העולה לשלשה דברים, נסוך היין והמים ועולת העוף. היין והמים, שלא יתעשנו. ועולת העוף נמי, שלא תמות בעשן. וכהן גדול שדומה לבן בית שיש לו רשות להלך כמו שהוא חפץ מה שאין שאר הכהנים רשאים לעשות כן, וגפ יש לו רשות להפך בצנורא בלא פייס, יש לו להקיף כדי ללכת דרך ימין:

הסגן עומד על הקרן - אצל הכהן גדול שבא לנסך:

והסודרים בידו - להניף כשינסך הכהן. כדי שידעו הלוים וידברו בשיר י, וידע בן ארזא ויקיש בצלצל, כדאמר בסמוך:

על שלחן החלבים - שתי שלחנות היו במערבו של כבש, אחד שלחן של כסף שבו נותנין כלי שרת, ואחד שלחן של שיש שבו נותנים האברין והוא נקרא שלחן החלבים:

בן ארזא - שם אדם המקיש בצלצל, צמב"ל בלע"ז:

הגיעו לפרק - לסוף פרשה יג:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(ו) (על המשנה) להקטיר. על שם שעולה קיטור ותמרות עשן מן החלבים והאברים קרי להו בלשון הקטרה. עתוי"ט:

(ז) (על הברטנורא) דאילו סמיכה דקרא לא אשכחן אלא בחיים ולא בשחוטין:

(ח) (על המשנה) השני כו'. האי נמי משום יקרא דכהן גדול וכעין קריאת כהן גדול ביום הכפורים:

(ט) (על המשנה) לנסך. ה"ה להעלאת סולת והקטרת החבתין, אלא דלא תני אלא אלו שנתחדש בהם דבר בכהן גדול:

(י) (על הברטנורא) שאין אומרים שירה אלא על היין, כדיליף בגמרא מקרא. ופירשו התוספ', אין אומרים שירה על שום אכילת מזבח. כגון זריקת דמים וניסוך המים, כי אם על היין. אבל ודאי מצינו שירה בלא יין כגון הלל בשחיטת פסחים:

(יא) (על המשנה) תקעו. לפי שאפשר לאדם שלא יראה הנפת הסודרים כשיפנה לבו לדבר אחר, וא"נ כשהיו בתוך הלשכות או בהר הבית לא בעזרה, אבל קול התקיעות א"א שלא ישמעם, ולפיכך תקעו כדי שיפנו לראות בהנפת הסודרים. נ"ל:

(יב) (על המשנה) בצלצל. כלי זמר אחרים היו ג"כ שם, אלא שזה היה כלי זמר מיוחד שאין שם אלא הוא וקול גדול היה לו והוא המתחיל, וממונה מיוחד היה לו:

(יג) (על הברטנורא) ובמשנה ה' פרק ה' דסוכה, כתב הר"ב, שבשיר היו שלשה פרקים שמפסיקים בו, ומשמע דלא קחשיב להנך דהכא כו' י"ל משום דאפשר בלא הם ע"י הסודרים כו'. א"נ תנאי נינהו. עתוי"ט:

(יד) (על המשנה) העם. כל העם שבעזרה:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

בזמן שכ"ג רוצה להקטיר. על שם שעולה קיטור ותמרות עשן מן החלבים והאברים קרי להו בלשון הקטרה אבל במ"ב פ"ק דיומא תנן אם רצה להקריב מקריב. ואותה משנה העתיקה הרמב"ם בפ"ה מהלכות כלי המקדש. בכל יום שרוצה להקטיר קטורת מקטיר. ופי' הכ"מ שכן קטרת שמעשרת רשאי להקטיר לכשירצה כ"ש לאינך. ומשנתינו זו דפרקין העתיק שם בזמן שכ"ג רוצה להקריב. ומ"ש הר"ב ונוטל חלק בראש. עיין בפירושו שם ביומא.

וסמך עליהן. פי' הר"ב משום כבודו של כ"ג כו'. דאילו סמיכה דקרא. לא אשכחן אלא בחיים ולא בשחוטין. כדתנן סוף פ"ט דמנחות:

הושיט השני לראשון כו'. האי נמי משום יקרא דכ"ג וכעין קריאת כ"ג ביה"כ. כדתנן בפ"ז דיומא:

נתנו לו יין לנסך כו'. תמיהני דלא תנן להעלאת סולת והקטרת החביתין ועוד דקדמו לניסוך היין. כמ"ש ספ"ד. ויראה לי דאף העלאת האברים בדין לא ה"ל לשנותן דממילא ידעינן לה. וה"נ סולת וחביתין דהא תנן התם השביעי בסלת השמיני בחביתין. והעלאת אברים וניסוך היין לא שנאן אלא מפני דבר שנתחדש בהם בכ"ג. שמושיטין לו וסומך ושמקיף ברגל דרך ימין וכהן אחר מביא לו היין למקום הניסוך שלא בהקפה:

והסודרין. פירש הר"ב להניף כשינסך הכהן. כדי שידעו הלוים וידברו בשיר. דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מנין שאין אומרים שירה אלא על היין שנאמר (שופטים ט') ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים אם אנשים משמח אלהים במה משמח. מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין. גמרא פ"ב דערכין דף י"א. ואיתא נמי ברפ"ו דברכות ושם כתבו התוס' וז"ל פירוש אין אומרים שירה על שום אכילת מזבח. כגון זריקת דמים ונסוך המים כי אם על היין. אבל ודאי מצינו שירה בלא יין. כגון הלל בשחיטת פסחים. כדתנן התם פ"ה מ"ז:

ושתי חצוצרות של כסף בידם. כך העתיקו התוס' בזבחים פ"ז דף ס"ח [ד"ה כשהוא חי]. וכן צריך לומר שכך היה גירסת הר"ב כמו שאוכיח בס"ד בסוף מסכת קנים:

תקעו והריעו ותקעו. לפי שאפשר לאדם שלא יראה הנפת הסודרים כשיפנה לבו לדבר אחר. וא"נ כשהיו בתוך הלשכות או בהר הבית. לא בעזרה אבל קול התקיעות. א"א שלא ישמעם. ולפיכך תקעו כדי שיפנו לראות בהנפת הסודרים. כך נ"ל ועיין בסמוך:

הקיש בן ארזא בצלצל. כלי זמר אחרים היו ג"כ שם כדתנן בפרק ב' דערכין. וז"ל הרמב"ם פ"ו מה"ת ובשעת הניסוך אומרים הלוים בשיר ומכין המשוררים במיני נגון שבמקדש. ע"כ. אלא שזה היה כלי זמר מיוחד שאין שם אלא הוא וקול גדול היה לו והוא המתחיל וממונה מיוחד היה לו כדתנן ברפ"ה דשקלים. ופי' צלצל [כאשר כתב הר"ב כאן. כן כתבו ברפ"ה דשקלים. ועמ"ש] הר"ב שם בערכין מ"ה:

הגיע לפרק תקעו. פי' הר"ב לסוף פרשה. ובמ"ה פרק בתרא דסוכה כתב הר"ב. אהא דתנן התם ט' תקיעות לתמיד של שחר שבשיר היו ג' פרקים שמפסיקים בו. ועל כל פרק היו הכהנים תוקעים ג' תקיעות תר"ת. ומשמע התם דלא הוו תקיעות יתרות אלא הני ט' דשחר וכן ט' לתמיד דבין הערבים ועוד ג' לפתיחת שערים וכן תנן נמי בפ"ב דערכין. והשתא הא אשכחן עוד ג' שתקעו על שלחן החלבים. והרמב"ם בפ"ו מה"ת העתיק והקיש בן ארזא בצלצל ותקעו אלו בחצוצרות ודברו הלוים בשיר הגיעו לפרק תקעו וכו' וא"כ הוו טפי טובא ומיהו בזה י"ל דתני והדר מפרש ותקעו אלו בחצוצרות ואימתי כשהגיעו לפרק וכו' ולהתוספות שכתבתי שם בסוכה דמפרשים דתקיעות דפרק בתחלת הפרק היו. י"ל דתקעו והריעו ותקעו שעל שלחן החלבים. לתקיעות דתחלת הפרק נחשבו. אבל הר"ב שמפרש לפרק לסוף פרשה. קשיא. ויראה לי דמתני' דסוכה וערכין דתנן בהן אין פוחתין מכ"א תקיעות לא בעי למחשב להני שלשה. לפי שאפשר היה בלא הם. שהרי הנפת הסודרין היתה משמשת להודיע ללוים שידברו בשיר. אלא מפני שאפשר שלא ישיתו לב לראות. או שלא יהיו בעזרה. לכך תקעו ג"כ שאע"פ שאינו משים לב לשמוע על כרחו הוא שישמע. ומפני כן ישים לבו לראות אימתי יניף בסודרים כמו שכתבתי לעיל. והואיל ועיקר התקנה הנפת הסודרין היא. סברה ההיא מתני' דלאו בכל יומא הוו הנהו תקיעות שעל שלחן החלבים דזריזין היו הלוים שבמקדש לבא לעזרה והיו נותנין לב לראות על הנפת הסודרים ולא היה כן אלא בשעת חירום וכיוצא בזה כשהיו טרודים שהיו צריכים זירוז רב. א"נ סברה דלא היו כלל ותנאי נינהו.

והשתחוו העם. כל העם שבעזרה. הרמב"ם פ"ו מה"ת.

קישורים נוספים