משנה תמיד ז ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת תמיד · פרק ז · משנה ג | >>

לחצו כאן להצגת משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

בזמן שכהן גדול רוצה להקטירו, היה עולה בכבש והסגן בימינו.

הגיע למחצית הכבש, אחז הסגן בימינו והעלהו.

הושיט לו הראשון הראש והרגל, וסמך עליהן וזרקן.

הושיט השני לראשון ח שתי הידים, נותנן לכהן גדול, וסמך עליהן וזרקן.

נשמט השני והלך לו.

וכך היו מושיטין לו שאר כל האיברין, והוא סומך עליהן וזורקן.

ובזמן שהוא רוצה, הוא סומך ואחרים זורקין.

בא לו להקיף את המזבח.

מהיכן הוא מתחיל, מקרן דרומית מזרחית, מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית.

נתנו לו יין לנסךט, הסגן עומד על הקרן והסודרים בידו, ושני כהנים עומדים על שלחן החלבים ושתי חצוצרות [ של כסף ] בידם, תקעו יא והריעו ותקעו.

באו ועמדו אצל בן ארזא, אחד מימינו ואחד משמאלו.

שחה לנסך, והניף הסגן בסודרין, והקיש בן ארזא בצלצליב, ודברו הלוים בשיר.

הגיעו לפרק, תקעו, והשתחוו העםיד.

על כל פרק, תקיעה.

ועל כל תקיעה, השתחויה.

זה הוא סדר התמיד לעבודת בית אלהינו, יהי רצון שיבנה במהרה בימינו אמן.

נוסח הרמב"ם

בזמן שכוהן גדול רוצה להקטיר היה עולה לכבש והסגן מימינו הגיע למחצית הכבש אחז הסגן בימינו והעלהו והושיט לו הראשון הראש והרגל וסמך עליהן וזורקן הושיט השני לראשון שתי הידים ונתנן לכוהן גדול וסמך עליהן וזורקן נשמט השני והלך לו וכך היו מושיטין לו שאר כל האיברים והוא סומך עליהן וזורקן בזמן שהוא רוצה סומך ואחרים זורקין בא לו להקיף את המזבח מאיכן הוא מתחיל מקרן דרומית מזרחית מזרחית צפונית צפונית מערבית מערבית דרומית נתנו לו יין לנסך והסגן עומד על הקרן והסודרין בידו ושני כהנים עומדין על שולחן החלבים ושתי חצוצרות בידן תקעו והריעו ותקעו באו ועמדו אצל בן ארזה אחד בימינו ואחד בשמאלו שחה לנסך הניף הסגן בסודרין והקיש בן ארזה בצלצל ודיברו הלויים בשיר הגיעו לפרק תקעו והשתחוו העם על כל פרק תקיעה ועל כל תקיעה השתחוויה זה הוא סדר התמיד לעבודת בית אלוהינו יהי רצון שייבנה במהרה בימינו.

פירוש הרמב"ם


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

בזמן שכהן גדול רוצה להקטיר - שהוא מקטיר כל זמן שירצה, ונוטל חלק כשירצה:

למחצית הכבש - וכבר נתייגע קצת:

וסמך עליהן - משום כבודו של כהן גדול ז שתהא חשובה הקטרתו יותר משאר כהנים:

וזרקן - כדדרשינן ועשית עולותיך הבשר והדם (דברים יב), מה דם בזריקה אף בשר בזריקה:

נשמט השני והלך לו - אבל הראשון נשאר שם לקבל האברים מן המושיטים וליתנן לכהן גדול:

בא לו להקיף את המזבח - כהן גדול שהיה בראש הכבש שהוא בדרום, מקיף דרך ימין, דכל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין, לכך היה הולך למזרחית דרומית ומשם לצפונית מזרחית, עד שמגיע למערבית דרומית מקום הנקבים שהיין והמים שמנסכים יורדין בהן ומשם הולכים לשיתין שהן היסודות, ושם עומד כהן אחד ומושיט לו היין לנסכים, אבל כהן גדול לא היה נושא היין עמו, שמא יתקלקל היין בעשן המערכה כשמקיף את המזבח, ובעוד שהוא מקיף, מהפך בצנורא דהיינו מזלג, את האברים שלא נתאכלו על המזבח. אבל שאר הכהנים כשעושים ניסוך היין, הולכים דרך שמאל מן הכבש לדרומית מערבית שהוא קרוב לכבש, כדתנן פרק קדשי קדשים, כל העולין הולכים דרך ימין חוץ מן העולה לשלשה דברים, נסוך היין והמים ועולת העוף. היין והמים, שלא יתעשנו. ועולת העוף נמי, שלא תמות בעשן. וכהן גדול שדומה לבן בית שיש לו רשות להלך כמו שהוא חפץ מה שאין שאר הכהנים רשאים לעשות כן, וגם יש לו רשות להפך בצנורא בלא פייס, יש לו להקיף כדי ללכת דרך ימין:

הסגן עומד על הקרן - אצל הכהן גדול שבא לנסך:

והסודרים בידו - להניף כשינסך הכהן. כדי שידעו הלוים וידברו בשיר י, וידע בן ארזא ויקיש בצלצל, כדאמר בסמוך:

על שלחן החלבים - שתי שלחנות היו במערבו של כבש, אחד שלחן של כסף שבו נותנין כלי שרת, ואחד שלחן של שיש שבו נותנים האברין והוא נקרא שלחן החלבים:

בן ארזא - שם אדם המקיש בצלצל, צמב"ל בלע"ז:

הגיעו לפרק - לסוף פרשה יג:

פירוש תוספות יום טוב

בזמן שכ"ג רוצה להקטיר. על שם שעולה קיטור ותמרות עשן מן החלבים והאברים קרי להו בלשון הקטרה אבל במ"ב פ"ק דיומא תנן אם רצה להקריב מקריב. ואותה משנה העתיקה הרמב"ם בפ"ה מהלכות כלי המקדש. בכל יום שרוצה להקטיר קטורת מקטיר. ופי' הכ"מ שכן קטרת שמעשרת רשאי להקטיר לכשירצה כ"ש לאינך. ומשנתינו זו דפרקין העתיק שם בזמן שכ"ג רוצה להקריב. ומ"ש הר"ב ונוטל חלק בראש. עיין בפירושו שם ביומא.

וסמך עליהן. פי' הר"ב משום כבודו של כ"ג כו'. דאילו סמיכה דקרא. לא אשכחן אלא בחיים ולא בשחוטין. כדתנן סוף פ"ט דמנחות:

הושיט השני לראשון כו'. האי נמי משום יקרא דכ"ג וכעין קריאת כ"ג ביה"כ. כדתנן בפ"ז דיומא:

נתנו לו יין לנסך כו'. תמיהני דלא תנן להעלאת סולת והקטרת החביתין ועוד דקדמו לניסוך היין. כמ"ש ספ"ד. ויראה לי דאף העלאת האברים בדין לא ה"ל לשנותן דממילא ידעינן לה. וה"נ סולת וחביתין דהא תנן התם השביעי בסלת השמיני בחביתין. והעלאת אברים וניסוך היין לא שנאן אלא מפני דבר שנתחדש בהם בכ"ג. שמושיטין לו וסומך ושמקיף ברגל דרך ימין וכהן אחר מביא לו היין למקום הניסוך שלא בהקפה:

והסודרין. פירש הר"ב להניף כשינסך הכהן. כדי שידעו הלוים וידברו בשיר. דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מנין שאין אומרים שירה אלא על היין שנאמר (שופטים ט') ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים אם אנשים משמח אלהים במה משמח. מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין. גמרא פ"ב דערכין דף י"א. ואיתא נמי ברפ"ו דברכות ושם כתבו התוס' וז"ל פירוש אין אומרים שירה על שום אכילת מזבח. כגון זריקת דמים ונסוך המים כי אם על היין. אבל ודאי מצינו שירה בלא יין. כגון הלל בשחיטת פסחים. כדתנן התם פ"ה מ"ז:

ושתי חצוצרות של כסף בידם. כך העתיקו התוס' בזבחים פ"ז דף ס"ח [ד"ה כשהוא חי]. וכן צריך לומר שכך היה גירסת הר"ב כמו שאוכיח בס"ד בסוף מסכת קנים:

תקעו והריעו ותקעו. לפי שאפשר לאדם שלא יראה הנפת הסודרים כשיפנה לבו לדבר אחר. וא"נ כשהיו בתוך הלשכות או בהר הבית. לא בעזרה אבל קול התקיעות. א"א שלא ישמעם. ולפיכך תקעו כדי שיפנו לראות בהנפת הסודרים. כך נ"ל ועיין בסמוך:

הקיש בן ארזא בצלצל. כלי זמר אחרים היו ג"כ שם כדתנן בפרק ב' דערכין. וז"ל הרמב"ם פ"ו מה"ת ובשעת הניסוך אומרים הלוים בשיר ומכין המשוררים במיני נגון שבמקדש. ע"כ. אלא שזה היה כלי זמר מיוחד שאין שם אלא הוא וקול גדול היה לו והוא המתחיל וממונה מיוחד היה לו כדתנן ברפ"ה דשקלים. ופי' צלצל [כאשר כתב הר"ב כאן. כן כתבו ברפ"ה דשקלים. ועמ"ש] הר"ב שם בערכין מ"ה:

הגיע לפרק תקעו. פי' הר"ב לסוף פרשה. ובמ"ה פרק בתרא דסוכה כתב הר"ב. אהא דתנן התם ט' תקיעות לתמיד של שחר שבשיר היו ג' פרקים שמפסיקים בו. ועל כל פרק היו הכהנים תוקעים ג' תקיעות תר"ת. ומשמע התם דלא הוו תקיעות יתרות אלא הני ט' דשחר וכן ט' לתמיד דבין הערבים ועוד ג' לפתיחת שערים וכן תנן נמי בפ"ב דערכין. והשתא הא אשכחן עוד ג' שתקעו על שלחן החלבים. והרמב"ם בפ"ו מה"ת העתיק והקיש בן ארזא בצלצל ותקעו אלו בחצוצרות ודברו הלוים בשיר הגיעו לפרק תקעו וכו' וא"כ הוו טפי טובא ומיהו בזה י"ל דתני והדר מפרש ותקעו אלו בחצוצרות ואימתי כשהגיעו לפרק וכו' ולהתוספות שכתבתי שם בסוכה דמפרשים דתקיעות דפרק בתחלת הפרק היו. י"ל דתקעו והריעו ותקעו שעל שלחן החלבים. לתקיעות דתחלת הפרק נחשבו. אבל הר"ב שמפרש לפרק לסוף פרשה. קשיא. ויראה לי דמתני' דסוכה וערכין דתנן בהן אין פוחתין מכ"א תקיעות לא בעי למחשב להני שלשה. לפי שאפשר היה בלא הם. שהרי הנפת הסודרין היתה משמשת להודיע ללוים שידברו בשיר. אלא מפני שאפשר שלא ישיתו לב לראות. או שלא יהיו בעזרה. לכך תקעו ג"כ שאע"פ שאינו משים לב לשמוע על כרחו הוא שישמע. ומפני כן ישים לבו לראות אימתי יניף בסודרים כמו שכתבתי לעיל. והואיל ועיקר התקנה הנפת הסודרין היא. סברה ההיא מתני' דלאו בכל יומא הוו הנהו תקיעות שעל שלחן החלבים דזריזין היו הלוים שבמקדש לבא לעזרה והיו נותנין לב לראות על הנפת הסודרים ולא היה כן אלא בשעת חירום וכיוצא בזה כשהיו טרודים שהיו צריכים זירוז רב. א"נ סברה דלא היו כלל ותנאי נינהו.

והשתחוו העם. כל העם שבעזרה. הרמב"ם פ"ו מה"ת.

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ו) (על המשנה) להקטיר. על שם שעולה קיטור ותמרות עשן מן החלבים והאברים קרי להו בלשון הקטרה. עתוי"ט:

(ז) (על הברטנורא) דאילו סמיכה דקרא לא אשכחן אלא בחיים ולא בשחוטין:

(ח) (על המשנה) השני כו'. האי נמי משום יקרא דכהן גדול וכעין קריאת כהן גדול ביום הכפורים:

(ט) (על המשנה) לנסך. ה"ה להעלאת סולת והקטרת החבתין, אלא דלא תני אלא אלו שנתחדש בהם דבר בכהן גדול:

(י) (על הברטנורא) שאין אומרים שירה אלא על היין, כדיליף בגמרא מקרא. ופירשו התוספ', אין אומרים שירה על שום אכילת מזבח. כגון זריקת דמים וניסוך המים, כי אם על היין. אבל ודאי מצינו שירה בלא יין כגון הלל בשחיטת פסחים:

(יא) (על המשנה) תקעו. לפי שאפשר לאדם שלא יראה הנפת הסודרים כשיפנה לבו לדבר אחר, וא"נ כשהיו בתוך הלשכות או בהר הבית לא בעזרה, אבל קול התקיעות א"א שלא ישמעם, ולפיכך תקעו כדי שיפנו לראות בהנפת הסודרים. נ"ל:

(יב) (על המשנה) בצלצל. כלי זמר אחרים היו ג"כ שם, אלא שזה היה כלי זמר מיוחד שאין שם אלא הוא וקול גדול היה לו והוא המתחיל, וממונה מיוחד היה לו:

(יג) (על הברטנורא) ובמשנה ה' פרק ה' דסוכה, כתב הר"ב, שבשיר היו שלשה פרקים שמפסיקים בו, ומשמע דלא קחשיב להנך דהכא כו' י"ל משום דאפשר בלא הם ע"י הסודרים כו'. א"נ תנאי נינהו. עתוי"ט:

(יד) (על המשנה) העם. כל העם שבעזרה:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

בזמן שכ"ג רוצה להקטיר:    ס"פ שתי מדות. וביד בפ"ה דהלכות כלי המקדש סימן י"ב י"ג י"ד:

והעלהו:    מסייעו לעלות רש"י ז"ל:

מושיטין לו:    לראשון:

וסומך עליהן:    כ"ג רש"י ז"ל:

וסומך עליהן וזרקן:    פירש סמך כמו נשען על הסגן ועל המושיט וזורק האברים ע"ג המערכה ול"ת דוקא יש לו רשות להשען כשהוא רוצה לקבל מן המושיט וגם לזרוק כדי להקטיר האברים אלא אפילו אם אינו רוצה רק לקבל מן המושיט והכהן הגדול יתן לאחרים לזרוק למערכה יש לו רשות להשען על המושיט עד שיזרקו ויבא מושיט אחר תחתיו וישעו עליו וזהו ששנינו צזמן שהוא רוצה סומך ואינו כמשתמש בכתר כהונה שלא לצורך הראב"ד ז"ל. אבל בגמרא שלהי פרק שתי מדות מפרש אביי משום יקרא דכ"ג שתהא תורת הקטרתו מעילה משאר הקטרות דשאר כהנים היה סומך דהא תנן התם דאין סמיכה בשחוטין ועוד דקיימא לן דאין סמיכה בצבור אלא שתי סמיכות וכן פירשו הרמב"ם והרא"ש ז"ל ולזה ג"כ כיון רעז"ל בקיצור פירושו:

וזרקן:    דאויר מעט מפסיק בבתים בין כבש למזבח פירוש שלא היה ראש הכבש נוגע במזבח בזבחים דף ס"ד ודף ק"ד. וכתבו תוספות ז"ל בפרק המזבח מקדש (זבחים דף פ"ז) בשם רבינו חיים דיש אויר מפסיק יותר מכדי אמה סובב כדי שיהא אויר קרקע מפסיקו מה דם אויר קרקע מפסיקו (פירוש אויר קרקע מפסיק בין הדם למזבח) אף בשר אויר קרקע מפסיקו ע"כ. ואיתא בספרא פ"ד דאחר שזורקן חוזר ועורך אותם על האש שנאמר וערך הכהן אותם. וביד פרק ששי דהלכות מעשה הקרבנות סימן ד':

והאימורין:    נראה שג"כ הם בזריקה אלא דקרא אשמועינן בבשר העולה שהוא בזריקה אע"פ שאח"כ חוזר ועורך אותם וכ"ש אימורין דשאר קרבנות וזכר לדבר מצאתי בהרמב"ם ז"ל שם רפ"ז ורפ"ט במעשה החטאות והאשמות שכתב בהן ומפריש האימורים ומולחן וזורקן ע"ג האשים אלא שלא מצאתי שכתב כן במעשה שאר הקרבנות וכ"ש בקמצי המנחות:

הושיט השני לראשון:    זהו כבוד כהן גדול שיקבל כל האברים מיד אחר:

בא לו להקיף:    בזבחים פרק קדשי קדשים (זבחים דף ס"ד.) ועיין בספר לבוש החור סימן תרנ"א וסימן תרע"ו בפירוש כל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין וז"ל בקיצור אלא פירושו נ"ל שהוא כדרך הכתיבה שאנו כותבין שהוא מצד ימין לצד שמאל כי לא לחנם היתה הנחת הכתיבה עד"ז וכן מוכח מהקפת המזבח שהיה הכהן עולה בכבש שהיתה בדרום והתחיל בקרן דרומית מזרחית ואח"כ מזרחית צפונית צפונית מערבית מערבית דרומית ואם היה יכול הכהן לעמוד במקומו ולזרוק הרי הוא ממש כמו שכתבנו מדרך הכתיבה שלעולם צריך אדם להתחיל מכנגד ימינו והלאה כדי שימשוך ימינו אצלו אלא מפני שהמזבח היה גדול ולא היה אפשר לזרוק בעומד במקום אחד היה צריך להלך ולהקיף המזבח עד"ז שהיתה הפנאת גופו נגררת אחר ימינו שהרי היה צריך לזרוק בימינו והגיע עצמך בטבע ובהרגל כל בני אדם כשמסבבין את עצמן במקרה כגון במחול תראה שהם אינם מסבבים ופונים עצמן בלי כונה ורצון אלא מצד טבעם רק בדרך זה ע"כ בקיצור וע"ש. ועיין ג"כ במ"ש שם סי' תר"ס. אכן בספר קרבן אהרן פרשתא ה' דף ס"ב ע"ד כתב שטועים האומרים שהפניה לצד ימין היא כדרך כתיבתנו ע"ש כי נראה ששם סייע עצמו מפירוש לשון רש"י ז"ל שהביא שם וז"ל רש"י ז"ל בזבחים פרק קדשי קדשים (זבחים דף ס"ב ע"ב) כשאתה מקיף שום דבר ופניך אליו ואתה סובבו מצפון למערב לימינך אתה הולך ע"כ וע"ש בספר קרבן אהרן א"כ נפלו טעיות דפוס בדבריו:

להקיף את המזבח:    לצורך ניסוך כי אחר הקטרת אברים היה ניסוך היין והכבש היה בדרום וכשעלה לכבש ופנה לשמאל ומתחיל להקיף פגע בקרן דרומית מזרחית תחלה ומקיף לימינו עד שהוא מגיע לקרן מערבית דרומית הרא"ש ז"ל:

נתנו לו יין למסך:    אבל כ"ג לא היה נושא היין אלא הכהן שזכה בניסוך תתלה העלה את היין ופנה לשמאלו ופגע בכ"ג ונתן לו את היין לנסך דייקא נמי דקתני תנו לו יין לנסך ולא קתני אמרו לו נסך ש"מ שם בזבחים דף ס"ד. וביד ספ"ז דהלכות מעשה הקרבנות. בפירוש רעז"ל וגם יש לו רשות להפך בצנורא בלא פייס קשה קצת לע"ד דהא אפילו כהן הדיוט יכול להפך בלא פייס דהא לא אשכחן פייס להפך צנורא:

הסגן עומד על הקרן:    שהוא אמה על אמה:

והסודרין בידו:    כדי להניף ולרמז לבן ארזא ושאר לוים ולא ידענא כשכהן הדיוט היה מנסך אם כהן אחר היה צריך לסודרין או הוא עצמו מניף ומנסך הראב"ד ז"ל:

ושני כהנים עומדים על שלחן החלבים:    שהוא גבוה וכשראו הכהנים שהסגן עומד על הקרן והסודר בידו הלכו הכהנים ועמדו על שלחן החלבים ותקעו והריעו ותקעו כדי שיתקבצו הלוים לשיר הרא"ש ז"ל:

ושתי חצוצרות בידם:    תוספות ז"ל בזבחים דף ס"ח נראה שגורסין ושתי חצוצרות של כסף בידם. ואיתא נמי הכי בתוספות דפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ"ח) ודפרק אין בערכין דף י'. ועיין במה שכתבתי שם בשמם ז"ל סוף הפרק וס"פ בתרא דמסכת קנים:

באו ועמדו אצל בן זירזא:    לפי שהוא גדול שבמשוררים ובקי להקיש בצלצל לפיכך היו עומדים אלו שני כהנים לימינו ולשמאלו כדי לתקוע על כל פרק ופרק של שיר כי פרקים היו להם לשיר שהיו בהן מפסיקין ובתוך אותו הפיסוק היו תוקעין וצלצול הוא אחד מכלי שיר ושאר דברים פשוטים הם וחיים הם למוצאיהם אמן עכ"ל ז"ל:

שהה לנסך:    פירוש דלא תימא דלאלתר בתחלת הניסוך היה מניף אלא לאחר ששהה כשיעור לנסך כל מה שהיה לו לנסך היה מניף ואין לפרש דוקא כששהה אז היה מניף אבל אם לא שהה לא היה מניף ויש שגורסין שחה דהיינו שחה עצמו והתחיל לנסך הראב"ד ז"ל. והרמב"ם ז"ל גריס ג"כ שהה בפרק ששי דהלכות תמידין ומוספין. עוד כתב הראב"ד ז"ל שלחן החלבים נראה שלחן האברים ששנינו במסכת שקלים בפי"ג שופרות ששני שלחנות היו עומדין במערבו של כבש ועל האחד היו נותנין את האברים ונראה לומר דבשביל כך היו צריכין לאותו שלחן משום דזימנין דהוו נפישין קרבנות ולא הכהן המקטיר אברי עולת נדבה מספיק להקטיר לאלתר עד שימתין שיתעכלו קצת מהם על המערכה אז היה מקבלם מן המושיטין לו את האברים ומניחן על השלחן שאצל המזבח והכבש ולפיכך היה עומד במערבו של כבש כדי שלא יצטרך להפוך את אחוריו כלפי הקדש כשהיה מקבל מן המושיטין וכמו שהיה עושה לאברי עולות כך היה עושה לחלבים דהיינו אימורין של כל הזבחים דסלקי לגבוה כמו העולה דכולה כליל ולפיכך קורא אותו בכאן של חלבים לפי שבשעת ניסוך שאר זבחים הנאכלין שהיו חלבים שלהם מונחין על זה השלחן כמו כן היו התוקעים עומדים עליו ומילתא דפסיקא נקט הכא בלשון חלבים דבר שהוא נוהג בכל הזבחים ולפי שזה השלחן היה עומד אצל מערבית דרומית במקום הניסוך היו גם תוקעים מפני שממש בסמוך היה שהרי במערבו של כבש היה השלחן היינו בקרן מערבית דרומית דבעינן על בסמוך כדכתיב על עולותיכם וגו':

הגיעו לפרק:    שיש פרשה שהיא סוף המליצה ושלשה פוסקים היה בשיר שהן מפסיקים בו ועל כל פרק ופרק תקיעה ותרועה ותקיעה והיינו דתנן בפרק בתרא דסוכה אין פוחתין מאחת ועשרים תקיעות במקדש שלש לפתיחת שערים ותשע לתמיד של שחר וכו' והיינו ט' תקיעות תקיעה תרועה ותקיעה על כל פרק ופרק הרא"ש ז"ל. וכתב רד"ק ז"ל בשרש צלל צלצלי שמע הם שני כלי נחשת שמקישין זה בזה ומשמיעין קול וכן אמר במשנה הקיש בן ארזא בצלצל אבל בצלצלי תרועה הוא אומר על החצוצרות בלבד ע"כ וי"מ כלי ניגון שיש בו שלשה יתרים ע"כ:

והשתחוו העם:    תוי"ט כל העם שבעזרה הרמב"ם. ז"ל פרק ששי מהלכות תמידין ע"כ. והגיה הר"ר יהוסף ז"ל והשתחוה העם גם מחק מלות יהי רצון ומלת אמן:

זהו סדר התמיד:    רפ"ד מיתות. ובירושלמי ס"פ שני דמגלה. ואיכא מאן דמפרש התם רפ"ד מיתות דאע"ג דקתני זהו סדר התמיד לאו לאשמועינן עיכובא אלא למצוה מן המובחר ומ"מ אי אפיך לית לן בה. וביד שם פרק ששי דהלכות תמידין ומוספין סימן ה' ו' ז':

תפארת ישראל

יכין

בזמן שכהן גדול רוצה להקטיר:    האברים מהתמיד ומנחת התמיד ע"ג המזבח. דכהן גדול בכל עת שירצה יוכל להקטיר הכל בלי פייס, [וכמו כן נוטל חלק מהקרבנות מה שירצה]. והרי כבר הפיסו מי יעלה אברים להמזבח. לכן הזוכים יושיטו לו, וכלקמן במשנה:

היה עולה בכבש והסגן בימינו:    לא בימינו ממש, דהרי ההולך לימין רבו הר"ז בור [כיומא דל"ז א']. אלא דמצדד אצדודי דהיינו מן הצד שמאחוריו וכמבואר שם. והא דלא הלך הסגן בשמאלו של כה"ג, היינו כדי לתמוך ימינו של כה"ג, ששם צריך יותר לתמיכה. א"נ משום דבשמאלו היה הולך הראש בית אב, וכן מסתבר דמ"ש הכא מיוה"כ שהיה כך. והא שלא הזכירה המשנה שהיה שם ראש בית אב, היינו רק מדבעי לאשמעינן רק הסגן אוחזו לתמכו. משא"כ התם נקט ומפרש שהיה [ראש] הבית אב משמאלו, מדבעי לאשמעינן אחר כך שהראש בית אב לפעמים צ"ל הגבה שמאלך:

הגיע למחצית הכבש:    שהתיגע כבר קצת, וגם משם הגביה א"ע השיפוע ביותר:

הושיט לו הראשון:    מהכהנים שזכו להעלות האברים להכבש [כלעיל פ"ג מ"א]. ומתני' ראב"י היא [פ"ה מ"ב] דס"ל דהמעלה האברים לכבש, הוא מעלה אותן למזבח. אבל לרבנן אין כאן ראשון ושני, דהרי כהן א' מעלה כולן מהכבש להמזבח, ולכן הוא יושיטם להכה"ג:

וסמך עליהם:    הניח ב' ידיו על הנתחים. ומשום כבוד הכה"ג עשו כן, שיהיה דבר מיוחד בהקרבתו, מה שאין כן בשאר הכהנים:

וזרקן:    הכה"ג עומד על הכבש וזורקן על האש של המערכה שבמזבח [כפסחים דע"ז א'], שאף הנתחים צריכין זריקה, וכדדרשינן מדכתיב עולתיך הבשר והדם, דהוקשו להדדי, שיזרוק הבשר, כמו שזורק הדם:

נשמט השני והלך לו:    והראשון נשאר שם לקבל האברים מכל המושיטין, וליתנן להכה"ג. מיהו להכי נשאר הוא שם ומושיטן לכה"ג. משום יקרא דכה"ג דאילו יבוא אחר במקומו להושיט, יהיה נראה כאילו היה על הראשון למשא לשמש להכה"ג. וההושטה מכהן לכהן עד כה"ג, ג"כ משום כבוד הכה"ג, דרבים משמשין לו. כעין הושטת ס"ת ביו"כ להכה"ג [כיומא פ"ז מ"א]. רק להכי לא נמסרו הכא האברים מהכהן שזכה בהן, ע"י הסגן להכה"ג כי התם. דמדזכה הראשון להקריב חלקו למערכה, ורק ע"י שרצה הכה"ג להקריבו, פקע זכותו, ולכן אינו בדין שנפקיע זכותו גם נגד הסגן, שיתנו הסגן לכה"ג. וכיון שזכה בזה, אי אפשר להעבירו שוב ממנות האחרות, שימסרו אותן האחרים להסגן, שלא יהיה נראה כאילו יהיה עליו למשא לשמש לכה"ג גם במנות האחרות [וכמש"ל כך נ"ל]:

וכך היו מושיטין לו שאר כל האיברין:    וה"ה סולת וחביתין, דכולן מונחים על הכבש, וכדתנן (בס"פ ד') הז' בסולת והח' בחביתין:

בא לו להקיף את המזבח:    בכה"ג מיירי שכשגמר להקריב האברים כמבואר לעיל, אז מקיף המזבח דרך ימין. ובשעה שמקיף מהפך בצינורה האברים ע"ג המערכה. מיהו דוקא כשהכה"ג מנסך, יוכל להקיף קודם שינסך, מדא"צ שיקח הנסכים עמו בשעה שיקיף, דהרי יושיטום לו אח"כ וכדמסיק. אבל כהן הדיוט המנסך, שעולה והנסכים בידו, אז מיד כשעולה לנסך, פינה לשמאלו על קרן מערבית דרומית לנסכן שם. ורק כשעולה למזבח לעבודה אחרת, כשחוזר ויורד מקיף דרך ימין ויורד:

מערבית דרומית:    דהכבש היה בדרום המזבח, וכל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין [יומא מ"ה א']. ולכן כשעלה בכבש הולך ומקיף מהכבש דרך ימין לדרומית מזרחית של מזבח, מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית:

נתנו לו יין לנסך:    שאצל קרן מערבית דרומית, היה בגג המזבח בצד דרום של הקרן, ב' ספלים של כסף קבועים ברצפת גג המזבח ובכל ספל היה כמין חוטם, ובו נקב באמציעותו, ובאלו הספלין מנסכין. מערבי למים בסוכות, ומזרחי ליין בכל יום. ודרך הנקב שבספלים יורדין הנסכים לשיתין, והוא היה חלול עמוק תחת הקרקע שבאותו קרן של המזבח [ועי' פ"ג דמדות סי' י"ג] דהרי אסור לבנות המזבח ע"ג מחילה (כזבחים דס"ב א'). מיהו לתוס' שם, שיתין לא מחשב מחילה, דלצורך מזבח הוה]. וכשהגיע הכה"ג למקום הספלים, נתן לו כהן אחר את היין לנסכו לתוך הספל המיוחד ליין. אבל כשכהן אחר מנסך, מיד כשהגיע עם היין לסוף הכבש, לא היה פונה לימינו ככל העולין, דא"כ היה צריך להקיף עם היין סביב למזבח עד מקום הספלים, ויפסיד היין ריחו בעשן המערכה [ולתתו לאחר שיושיטו לו אחר שיקיף ג"כ א"א, דמחזי כאילו כבד עליו להקיף עמו, ודוקא לכה"ג התירו כה"ג משום כבודו]. אלא הולך עם היין מהכבש מיד דרך שמאל לקרן מערבית דרומית למקום הספל ומנסך, וכמ"ש לעיל [בזבחים פ"ו מ"ג]:

הסגן עומד על הקרן:    דעל גגו של המזבח היה בכל א' מד' זויותיו בולט מהבניין מרובע אמה על אמה ברום אמה, והוא היה חלול ופתוח למעלה, והוא הנקרא קרן מזבח, [זבחים דס"א ב']. מיהו דוקא כשהכה"ג מנסך, יעמוד הסגן על הקרן, משום דהסגן תמיד על ימינו של הכה"ג [כלעיל סי' ו']. אבל כשכהן אחר מנסך, יעמוד כהן הדיוט על הקרן:

והסודרים בידו:    דגל היה בידו להניף בו כשינסך, לסימן ללויים שעומדים על הדוכן, שידעו להתחיל בשיר בשעת הניסוך, וכדמסיק:

ושני כהנים עומדים על שלחן החלבים:    ב' שולחנות עומדות במערבה של כבש המזבח, א' של כסף שניתנין עליו הצ"ג כלי שרת שנצרכין בביהמ"ק בכל יום, [כלעיל פ"ג מ"ד] וא' של שיש שנותנין עליו האברים של כל קרבן [חוץ מהתמיד] קודם שיקחו אותן הכהנים להעלותן למזבח, והוא הנקרא שולחן החלבים [כשקלים פ"ו מ"ד]:

תקעו והריעו ותקעו:    בחצוצרות שבידן. וגם זה לסימן להמשוררים. דאולי לא יראה הלוי הנפת הסודרין, ע"י שפנה לבו לדבר אחר, או שהיה באותו שעה בשום לשכה. לכן כשראו אלו הב' כהנים שעמד זה עם הדגל על הקרן ושהכל מוכן לנסך, תקעו הריעו ותקעו לסימן שישגיחו על הנפת הסודרין. דמדעומד המניף בקרוב להמנסך יכול להניף בשעת ניסוך ממש:

באו ועמדו אצל בן ארזא:    אותן ב' כהנים שתקעו, באו ועמדו אצל בן ארזא הממונה שיתחילו על פיו, השיר בצלצל [כשקלים פ"ה מ"א]. והצלצל הן ב' קערות נחושת שמכין זה בזה קאסטאננעטטען בל"א, ערוך]:

ואחד משמאלו:    כדי לתקוע אח"כ על כל פרק, וכדמסיק:

והניף הסגן בסודרין:    וחזרו ותקעו ב' הכהנים תקיעה תרועה תקיעה, והקיש וכו'.

והקיש בן ארזא בצלצל:    הרבה מיני שיר היו שם. אבל עם הצלצל התחילו:

ודברו הלוים בשיר:    שיר של יום:

הגיעו לפרק:    חלק שבשיר. שכל שיר של יום חלקוהו לג' חלקים, שמפסיקין שם בין פרק לפרק.

תקעו:    תקעו ב' הכהנים תר"ת לסימן להמשוררים. ולרמב"ם בכל התחלת פרק תקעו. וכן כתבו התוס' [סוכה נ"ד א']. ולר"ב כאן בסוף כל פרק תקעו. וכן משמע סוגית המתני' הכא:

והשתחוו העם:    כל העם שבעזרה השתחוו בפשוט ידים ורגלים:

יהי רצון שיבנה במהרה בימינו אמן:    [נ"ל דלהכי נקט הכא זה סדר. ויה"ר שיבנה וכו' ולא בסוף פרקן. ה"ט משום דבסנהדרין (דמ"ט ב') אמרינן דסדר תמיד מעכב, מדתנינן זה סדר, והרי בשיר. אע"ג דקיי"ל עיקר שירה בפה (כסוכה נ"א א') הרי עכ"פ קיי"ל נמי כרבנן דר"מ דשיר אינו מעכב הקרבן (כערכין די"א א'). ואע"ג דקאמר (ר"ה ד"ל ע"ב) ונתקלקלו הלויים בשיר של בין הערבים שאמרו שיר של חול, והרי שיר לפי דברינו אינו מעכב, ומאי קלקול היה בשירם. נ"ל דר"ל שע"י שאמרו שיר של חול, יטעו העם לחשוב שהיום חול ומותר במלאכה. ואע"ג דבכל ר"ה אמרו בשחר שיר של חול. ולא חששו לשומעים. התם מדעשו כן בכל שנה א"א שיטעו. ולמ"ד התם שהקלקול היה שלא אמרו שירה כל עיקר, אפ"ה היה קלקול, כמ"ש תוס' שם, כיון דלכה"פ לכתחילה ראוי לאמרו ולא אמרוהו, היינו קלקול. מיהו אפילו למ"ד (בסנהדרין מ"ט ב') דסדר תמיד אינו מעכב, והא דתני זה סדר היינו רק למצוה. נמי י"ל דלהכי לא תני זה סדר אחר השיר משום דבשיר מצוה קבוע נמי ליכא. אלא למצוה מהמובחר צריך שיר. דוגמת רשות דנקטינן (בביצה פ' בתרא) דמוקמינן התם דיש בו קצת מצוה. אחר כתבי כל זה ראיתי בספר באר שבע שדבר קצת מזה העניין. ובמח"כ הגדול דחה זה העניין בקש. גם מה שהקשה שם מדקאמרינן (בר"ס דל"א א') שאני התם דשירה דיומא הוא. אינה קו' כלל, די"ל היינו כשמביא נסכים צריך לומר שיר של יום, ועכ"פ נסכים גופייהו עם שיר שלהן לא מעכבי כמ"ש התוס' (ערכין די"א א' ד"ה השיר יע"ש)]:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים