משנה תמיד ז ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת תמיד · פרק ז · משנה ג | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

בזמן שכהן גדול רוצה להקטירו, היה עולה בכבש והסגן בימינו.

הגיע למחצית הכבש, אחז הסגן בימינו והעלהו.

הושיט לו הראשון הראש והרגל, וסמך עליהן וזרקן.

הושיט השני לראשון ח שתי הידים, נותנן לכהן גדול, וסמך עליהן וזרקן.

נשמט השני והלך לו.

וכך היו מושיטין לו שאר כל האיברין, והוא סומך עליהן וזורקן.

ובזמן שהוא רוצה, הוא סומך ואחרים זורקין.

בא לו להקיף את המזבח.

מהיכן הוא מתחיל, מקרן דרומית מזרחית, מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית.

נתנו לו יין לנסךט, הסגן עומד על הקרן והסודרים בידו, ושני כהנים עומדים על שלחן החלבים ושתי חצוצרות [ של כסף ] בידם, תקעו יא והריעו ותקעו.

באו ועמדו אצל בן ארזא, אחד מימינו ואחד משמאלו.

שחה לנסך, והניף הסגן בסודרין, והקיש בן ארזא בצלצליב, ודברו הלוים בשיר.

הגיעו לפרק, תקעו, והשתחוו העםיד.

על כל פרק, תקיעה.

ועל כל תקיעה, השתחויה.

זה הוא סדר התמיד לעבודת בית אלהינו, יהי רצון שיבנה במהרה בימינו אמן.

נוסח הרמב"ם

בזמן שכוהן גדול רוצה להקטיר היה עולה לכבש והסגן מימינו הגיע למחצית הכבש אחז הסגן בימינו והעלהו והושיט לו הראשון הראש והרגל וסמך עליהן וזורקן הושיט השני לראשון שתי הידים ונתנן לכוהן גדול וסמך עליהן וזורקן נשמט השני והלך לו וכך היו מושיטין לו שאר כל האיברים והוא סומך עליהן וזורקן בזמן שהוא רוצה סומך ואחרים זורקין בא לו להקיף את המזבח מאיכן הוא מתחיל מקרן דרומית מזרחית מזרחית צפונית צפונית מערבית מערבית דרומית נתנו לו יין לנסך והסגן עומד על הקרן והסודרין בידו ושני כהנים עומדין על שולחן החלבים ושתי חצוצרות בידן תקעו והריעו ותקעו באו ועמדו אצל בן ארזה אחד בימינו ואחד בשמאלו שחה לנסך הניף הסגן בסודרין והקיש בן ארזה בצלצל ודיברו הלויים בשיר הגיעו לפרק תקעו והשתחוו העם על כל פרק תקיעה ועל כל תקיעה השתחוויה זה הוא סדר התמיד לעבודת בית אלוהינו יהי רצון שייבנה במהרה בימינו.

פירוש הרמב"ם


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

בזמן שכהן גדול רוצה להקטיר - שהוא מקטיר כל זמן שירצה, ונוטל חלק כשירצה:

למחצית הכבש - וכבר נתייגע קצת:

וסמך עליהן - משום כבודו של כהן גדול ז שתהא חשובה הקטרתו יותר משאר כהנים:

וזרקן - כדדרשינן ועשית עולותיך הבשר והדם (דברים יב), מה דם בזריקה אף בשר בזריקה:

נשמט השני והלך לו - אבל הראשון נשאר שם לקבל האברים מן המושיטים וליתנן לכהן גדול:

בא לו להקיף את המזבח - כהן גדול שהיה בראש הכבש שהוא בדרום, מקיף דרך ימין, דכל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין, לכך היה הולך למזרחית דרומית ומשם לצפונית מזרחית, עד שמגיע למערבית דרומית מקום הנקבים שהיין והמים שמנסכים יורדין בהן ומשם הולכים לשיתין שהן היסודות, ושם עומד כהן אחד ומושיט לו היין לנסכים, אבל כהן גדול לא היה נושא היין עמו, שמא יתקלקל היין בעשן המערכה כשמקיף את המזבח, ובעוד שהוא מקיף, מהפך בצנורא דהיינו מזלג, את האברים שלא נתאכלו על המזבח. אבל שאר הכהנים כשעושים ניסוך היין, הולכים דרך שמאל מן הכבש לדרומית מערבית שהוא קרוב לכבש, כדתנן פרק קדשי קדשים, כל העולין הולכים דרך ימין חוץ מן העולה לשלשה דברים, נסוך היין והמים ועולת העוף. היין והמים, שלא יתעשנו. ועולת העוף נמי, שלא תמות בעשן. וכהן גדול שדומה לבן בית שיש לו רשות להלך כמו שהוא חפץ מה שאין שאר הכהנים רשאים לעשות כן, וגפ יש לו רשות להפך בצנורא בלא פייס, יש לו להקיף כדי ללכת דרך ימין:

הסגן עומד על הקרן - אצל הכהן גדול שבא לנסך:

והסודרים בידו - להניף כשינסך הכהן. כדי שידעו הלוים וידברו בשיר י, וידע בן ארזא ויקיש בצלצל, כדאמר בסמוך:

על שלחן החלבים - שתי שלחנות היו במערבו של כבש, אחד שלחן של כסף שבו נותנין כלי שרת, ואחד שלחן של שיש שבו נותנים האברין והוא נקרא שלחן החלבים:

בן ארזא - שם אדם המקיש בצלצל, צמב"ל בלע"ז:

הגיעו לפרק - לסוף פרשה יג:

פירוש תוספות יום טוב

בזמן שכ"ג רוצה להקטיר. על שם שעולה קיטור ותמרות עשן מן החלבים והאברים קרי להו בלשון הקטרה אבל במ"ב פ"ק דיומא תנן אם רצה להקריב מקריב. ואותה משנה העתיקה הרמב"ם בפ"ה מהלכות כלי המקדש. בכל יום שרוצה להקטיר קטורת מקטיר. ופי' הכ"מ שכן קטרת שמעשרת רשאי להקטיר לכשירצה כ"ש לאינך. ומשנתינו זו דפרקין העתיק שם בזמן שכ"ג רוצה להקריב. ומ"ש הר"ב ונוטל חלק בראש. עיין בפירושו שם ביומא.

וסמך עליהן. פי' הר"ב משום כבודו של כ"ג כו'. דאילו סמיכה דקרא. לא אשכחן אלא בחיים ולא בשחוטין. כדתנן סוף פ"ט דמנחות:

הושיט השני לראשון כו'. האי נמי משום יקרא דכ"ג וכעין קריאת כ"ג ביה"כ. כדתנן בפ"ז דיומא:

נתנו לו יין לנסך כו'. תמיהני דלא תנן להעלאת סולת והקטרת החביתין ועוד דקדמו לניסוך היין. כמ"ש ספ"ד. ויראה לי דאף העלאת האברים בדין לא ה"ל לשנותן דממילא ידעינן לה. וה"נ סולת וחביתין דהא תנן התם השביעי בסלת השמיני בחביתין. והעלאת אברים וניסוך היין לא שנאן אלא מפני דבר שנתחדש בהם בכ"ג. שמושיטין לו וסומך ושמקיף ברגל דרך ימין וכהן אחר מביא לו היין למקום הניסוך שלא בהקפה:

והסודרין. פירש הר"ב להניף כשינסך הכהן. כדי שידעו הלוים וידברו בשיר. דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מנין שאין אומרים שירה אלא על היין שנאמר (שופטים ט') ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים אם אנשים משמח אלהים במה משמח. מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין. גמרא פ"ב דערכין דף י"א. ואיתא נמי ברפ"ו דברכות ושם כתבו התוס' וז"ל פירוש אין אומרים שירה על שום אכילת מזבח. כגון זריקת דמים ונסוך המים כי אם על היין. אבל ודאי מצינו שירה בלא יין. כגון הלל בשחיטת פסחים. כדתנן התם פ"ה מ"ז:

ושתי חצוצרות של כסף בידם. כך העתיקו התוס' בזבחים פ"ז דף ס"ח [ד"ה כשהוא חי]. וכן צריך לומר שכך היה גירסת הר"ב כמו שאוכיח בס"ד בסוף מסכת קנים:

תקעו והריעו ותקעו. לפי שאפשר לאדם שלא יראה הנפת הסודרים כשיפנה לבו לדבר אחר. וא"נ כשהיו בתוך הלשכות או בהר הבית. לא בעזרה אבל קול התקיעות. א"א שלא ישמעם. ולפיכך תקעו כדי שיפנו לראות בהנפת הסודרים. כך נ"ל ועיין בסמוך:

הקיש בן ארזא בצלצל. כלי זמר אחרים היו ג"כ שם כדתנן בפרק ב' דערכין. וז"ל הרמב"ם פ"ו מה"ת ובשעת הניסוך אומרים הלוים בשיר ומכין המשוררים במיני נגון שבמקדש. ע"כ. אלא שזה היה כלי זמר מיוחד שאין שם אלא הוא וקול גדול היה לו והוא המתחיל וממונה מיוחד היה לו כדתנן ברפ"ה דשקלים. ופי' צלצל [כאשר כתב הר"ב כאן. כן כתבו ברפ"ה דשקלים. ועמ"ש] הר"ב שם בערכין מ"ה:

הגיע לפרק תקעו. פי' הר"ב לסוף פרשה. ובמ"ה פרק בתרא דסוכה כתב הר"ב. אהא דתנן התם ט' תקיעות לתמיד של שחר שבשיר היו ג' פרקים שמפסיקים בו. ועל כל פרק היו הכהנים תוקעים ג' תקיעות תר"ת. ומשמע התם דלא הוו תקיעות יתרות אלא הני ט' דשחר וכן ט' לתמיד דבין הערבים ועוד ג' לפתיחת שערים וכן תנן נמי בפ"ב דערכין. והשתא הא אשכחן עוד ג' שתקעו על שלחן החלבים. והרמב"ם בפ"ו מה"ת העתיק והקיש בן ארזא בצלצל ותקעו אלו בחצוצרות ודברו הלוים בשיר הגיעו לפרק תקעו וכו' וא"כ הוו טפי טובא ומיהו בזה י"ל דתני והדר מפרש ותקעו אלו בחצוצרות ואימתי כשהגיעו לפרק וכו' ולהתוספות שכתבתי שם בסוכה דמפרשים דתקיעות דפרק בתחלת הפרק היו. י"ל דתקעו והריעו ותקעו שעל שלחן החלבים. לתקיעות דתחלת הפרק נחשבו. אבל הר"ב שמפרש לפרק לסוף פרשה. קשיא. ויראה לי דמתני' דסוכה וערכין דתנן בהן אין פוחתין מכ"א תקיעות לא בעי למחשב להני שלשה. לפי שאפשר היה בלא הם. שהרי הנפת הסודרין היתה משמשת להודיע ללוים שידברו בשיר. אלא מפני שאפשר שלא ישיתו לב לראות. או שלא יהיו בעזרה. לכך תקעו ג"כ שאע"פ שאינו משים לב לשמוע על כרחו הוא שישמע. ומפני כן ישים לבו לראות אימתי יניף בסודרים כמו שכתבתי לעיל. והואיל ועיקר התקנה הנפת הסודרין היא. סברה ההיא מתני' דלאו בכל יומא הוו הנהו תקיעות שעל שלחן החלבים דזריזין היו הלוים שבמקדש לבא לעזרה והיו נותנין לב לראות על הנפת הסודרים ולא היה כן אלא בשעת חירום וכיוצא בזה כשהיו טרודים שהיו צריכים זירוז רב. א"נ סברה דלא היו כלל ותנאי נינהו.

והשתחוו העם. כל העם שבעזרה. הרמב"ם פ"ו מה"ת.

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ו) (על המשנה) להקטיר. על שם שעולה קיטור ותמרות עשן מן החלבים והאברים קרי להו בלשון הקטרה. עתוי"ט:

(ז) (על הברטנורא) דאילו סמיכה דקרא לא אשכחן אלא בחיים ולא בשחוטין:

(ח) (על המשנה) השני כו'. האי נמי משום יקרא דכהן גדול וכעין קריאת כהן גדול ביום הכפורים:

(ט) (על המשנה) לנסך. ה"ה להעלאת סולת והקטרת החבתין, אלא דלא תני אלא אלו שנתחדש בהם דבר בכהן גדול:

(י) (על הברטנורא) שאין אומרים שירה אלא על היין, כדיליף בגמרא מקרא. ופירשו התוספ', אין אומרים שירה על שום אכילת מזבח. כגון זריקת דמים וניסוך המים, כי אם על היין. אבל ודאי מצינו שירה בלא יין כגון הלל בשחיטת פסחים:

(יא) (על המשנה) תקעו. לפי שאפשר לאדם שלא יראה הנפת הסודרים כשיפנה לבו לדבר אחר, וא"נ כשהיו בתוך הלשכות או בהר הבית לא בעזרה, אבל קול התקיעות א"א שלא ישמעם, ולפיכך תקעו כדי שיפנו לראות בהנפת הסודרים. נ"ל:

(יב) (על המשנה) בצלצל. כלי זמר אחרים היו ג"כ שם, אלא שזה היה כלי זמר מיוחד שאין שם אלא הוא וקול גדול היה לו והוא המתחיל, וממונה מיוחד היה לו:

(יג) (על הברטנורא) ובמשנה ה' פרק ה' דסוכה, כתב הר"ב, שבשיר היו שלשה פרקים שמפסיקים בו, ומשמע דלא קחשיב להנך דהכא כו' י"ל משום דאפשר בלא הם ע"י הסודרים כו'. א"נ תנאי נינהו. עתוי"ט:

(יד) (על המשנה) העם. כל העם שבעזרה:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

בזמן שכ"ג רוצה להקטיר:    ס"פ שתי מדות. וביד בפ"ה דהלכות כלי המקדש סימן י"ב י"ג י"ד:

והעלהו:    מסייעו לעלות רש"י ז"ל:

מושיטין לו:    לראשון:

וסומך עליהן:    כ"ג רש"י ז"ל:

וסומך עליהן וזרקן:    פירש סמך כמו נשען על הסגן ועל המושיט וזורק האברים ע"ג המערכה ול"ת דוקא יש לו רשות להשען כשהוא רוצה לקבל מן המושיט וגם לזרוק כדי להקטיר האברים אלא אפילו אם אינו רוצה רק לקבל מן המושיט והכהן הגדול יתן לאחרים לזרוק למערכה יש לו רשות להשען על המושיט עד שיזרקו ויבא מושיט אחר תחתיו וישעו עליו וזהו ששנינו צזמן שהוא רוצה סומך ואינו כמשתמש בכתר כהונה שלא לצורך הראב"ד ז"ל. אבל בגמרא שלהי פרק שתי מדות מפרש אביי משום יקרא דכ"ג שתהא תורת הקטרתו מעילה משאר הקטרות דשאר כהנים היה סומך דהא תנן התם דאין סמיכה בשחוטין ועוד דקיימא לן דאין סמיכה בצבור אלא שתי סמיכות וכן פירשו הרמב"ם והרא"ש ז"ל ולזה ג"כ כיון רעז"ל בקיצור פירושו:

וזרקן:    דאויר מעט מפסיק בבתים בין כבש למזבח פירוש שלא היה ראש הכבש נוגע במזבח בזבחים דף ס"ד ודף ק"ד. וכתבו תוספות ז"ל בפרק המזבח מקדש (זבחים דף פ"ז) בשם רבינו חיים דיש אויר מפסיק יותר מכדי אמה סובב כדי שיהא אויר קרקע מפסיקו מה דם אויר קרקע מפסיקו (פירוש אויר קרקע מפסיק בין הדם למזבח) אף בשר אויר קרקע מפסיקו ע"כ. ואיתא בספרא פ"ד דאחר שזורקן חוזר ועורך אותם על האש שנאמר וערך הכהן אותם. וביד פרק ששי דהלכות מעשה הקרבנות סימן ד':

והאימורין:    נראה שג"כ הם בזריקה אלא דקרא אשמועינן בבשר העולה שהוא בזריקה אע"פ שאח"כ חוזר ועורך אותם וכ"ש אימורין דשאר קרבנות וזכר לדבר מצאתי בהרמב"ם ז"ל שם רפ"ז ורפ"ט במעשה החטאות והאשמות שכתב בהן ומפריש האימורים ומולחן וזורקן ע"ג האשים אלא שלא מצאתי שכתב כן במעשה שאר הקרבנות וכ"ש בקמצי המנחות:

הושיט השני לראשון:    זהו כבוד כהן גדול שיקבל כל האברים מיד אחר:

בא לו להקיף:    בזבחים פרק קדשי קדשים (זבחים דף ס"ד.) ועיין בספר לבוש החור סימן תרנ"א וסימן תרע"ו בפירוש כל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין וז"ל בקיצור אלא פירושו נ"ל שהוא כדרך הכתיבה שאנו כותבין שהוא מצד ימין לצד שמאל כי לא לחנם היתה הנחת הכתיבה עד"ז וכן מוכח מהקפת המזבח שהיה הכהן עולה בכבש שהיתה בדרום והתחיל בקרן דרומית מזרחית ואח"כ מזרחית צפונית צפונית מערבית מערבית דרומית ואם היה יכול הכהן לעמוד במקומו ולזרוק הרי הוא ממש כמו שכתבנו מדרך הכתיבה שלעולם צריך אדם להתחיל מכנגד ימינו והלאה כדי שימשוך ימינו אצלו אלא מפני שהמזבח היה גדול ולא היה אפשר לזרוק בעומד במקום אחד היה צריך להלך ולהקיף המזבח עד"ז שהיתה הפנאת גופו נגררת אחר ימינו שהרי היה צריך לזרוק בימינו והגיע עצמך בטבע ובהרגל כל בני אדם כשמסבבין את עצמן במקרה כגון במחול תראה שהם אינם מסבבים ופונים עצמן בלי כונה ורצון אלא מצד טבעם רק בדרך זה ע"כ בקיצור וע"ש. ועיין ג"כ במ"ש שם סי' תר"ס. אכן בספר קרבן אהרן פרשתא ה' דף ס"ב ע"ד כתב שטועים האומרים שהפניה לצד ימין היא כדרך כתיבתנו ע"ש כי נראה ששם סייע עצמו מפירוש לשון רש"י ז"ל שהביא שם וז"ל רש"י ז"ל בזבחים פרק קדשי קדשים (זבחים דף ס"ב ע"ב) כשאתה מקיף שום דבר ופניך אליו ואתה סובבו מצפון למערב לימינך אתה הולך ע"כ וע"ש בספר קרבן אהרן א"כ נפלו טעיות דפוס בדבריו:

להקיף את המזבח:    לצורך ניסוך כי אחר הקטרת אברים היה ניסוך היין והכבש היה בדרום וכשעלה לכבש ופנה לשמאל ומתחיל להקיף פגע בקרן דרומית מזרחית תחלה ומקיף לימינו עד שהוא מגיע לקרן מערבית דרומית הרא"ש ז"ל:

נתנו לו יין למסך:    אבל כ"ג לא היה נושא היין אלא הכהן שזכה בניסוך תתלה העלה את היין ופנה לשמאלו ופגע בכ"ג ונתן לו את היין לנסך דייקא נמי דקתני תנו לו יין לנסך ולא קתני אמרו לו נסך ש"מ שם בזבחים דף ס"ד. וביד ספ"ז דהלכות מעשה הקרבנות. בפירוש רעז"ל וגם יש לו רשות להפך בצנורא בלא פייס קשה קצת לע"ד דהא אפילו כהן הדיוט יכול להפך בלא פייס דהא לא אשכחן פייס להפך צנורא:

הסגן עומד על הקרן:    שהוא אמה על אמה:

והסודרין בידו:    כדי להניף ולרמז לבן ארזא ושאר לוים ולא ידענא כשכהן הדיוט היה מנסך אם כהן אחר היה צריך לסודרין או הוא עצמו מניף ומנסך הראב"ד ז"ל:

ושני כהנים עומדים על שלחן החלבים:    שהוא גבוה וכשראו הכהנים שהסגן עומד על הקרן והסודר בידו הלכו הכהנים ועמדו על שלחן החלבים ותקעו והריעו ותקעו כדי שיתקבצו הלוים לשיר הרא"ש ז"ל:

ושתי חצוצרות בידם:    תוספות ז"ל בזבחים דף ס"ח נראה שגורסין ושתי חצוצרות של כסף בידם. ואיתא נמי הכי בתוספות דפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ"ח) ודפרק אין בערכין דף י'. ועיין במה שכתבתי שם בשמם ז"ל סוף הפרק וס"פ בתרא דמסכת קנים:

באו ועמדו אצל בן זירזא:    לפי שהוא גדול שבמשוררים ובקי להקיש בצלצל לפיכך היו עומדים אלו שני כהנים לימינו ולשמאלו כדי לתקוע על כל פרק ופרק של שיר כי פרקים היו להם לשיר שהיו בהן מפסיקין ובתוך אותו הפיסוק היו תוקעין וצלצול הוא אחד מכלי שיר ושאר דברים פשוטים הם וחיים הם למוצאיהם אמן עכ"ל ז"ל:

שהה לנסך:    פירוש דלא תימא דלאלתר בתחלת הניסוך היה מניף אלא לאחר ששהה כשיעור לנסך כל מה שהיה לו לנסך היה מניף ואין לפרש דוקא כששהה אז היה מניף אבל אם לא שהה לא היה מניף ויש שגורסין שחה דהיינו שחה עצמו והתחיל לנסך הראב"ד ז"ל. והרמב"ם ז"ל גריס ג"כ שהה בפרק ששי דהלכות תמידין ומוספין. עוד כתב הראב"ד ז"ל שלחן החלבים נראה שלחן האברים ששנינו במסכת שקלים בפי"ג שופרות ששני שלחנות היו עומדין במערבו של כבש ועל האחד היו נותנין את האברים ונראה לומר דבשביל כך היו צריכין לאותו שלחן משום דזימנין דהוו נפישין קרבנות ולא הכהן המקטיר אברי עולת נדבה מספיק להקטיר לאלתר עד שימתין שיתעכלו קצת מהם על המערכה אז היה מקבלם מן המושיטין לו את האברים ומניחן על השלחן שאצל המזבח והכבש ולפיכך היה עומד במערבו של כבש כדי שלא יצטרך להפוך את אחוריו כלפי הקדש כשהיה מקבל מן המושיטין וכמו שהיה עושה לאברי עולות כך היה עושה לחלבים דהיינו אימורין של כל הזבחים דסלקי לגבוה כמו העולה דכולה כליל ולפיכך קורא אותו בכאן של חלבים לפי שבשעת ניסוך שאר זבחים הנאכלין שהיו חלבים שלהם מונחין על זה השלחן כמו כן היו התוקעים עומדים עליו ומילתא דפסיקא נקט הכא בלשון חלבים דבר שהוא נוהג בכל הזבחים ולפי שזה השלחן היה עומד אצל מערבית דרומית במקום הניסוך היו גם תוקעים מפני שממש בסמוך היה שהרי במערבו של כבש היה השלחן היינו בקרן מערבית דרומית דבעינן על בסמוך כדכתיב על עולותיכם וגו':

הגיעו לפרק:    שיש פרשה שהיא סוף המליצה ושלשה פוסקים היה בשיר שהן מפסיקים בו ועל כל פרק ופרק תקיעה ותרועה ותקיעה והיינו דתנן בפרק בתרא דסוכה אין פוחתין מאחת ועשרים תקיעות במקדש שלש לפתיחת שערים ותשע לתמיד של שחר וכו' והיינו ט' תקיעות תקיעה תרועה ותקיעה על כל פרק ופרק הרא"ש ז"ל. וכתב רד"ק ז"ל בשרש צלל צלצלי שמע הם שני כלי נחשת שמקישין זה בזה ומשמיעין קול וכן אמר במשנה הקיש בן ארזא בצלצל אבל בצלצלי תרועה הוא אומר על החצוצרות בלבד ע"כ וי"מ כלי ניגון שיש בו שלשה יתרים ע"כ:

והשתחוו העם:    תוי"ט כל העם שבעזרה הרמב"ם. ז"ל פרק ששי מהלכות תמידין ע"כ. והגיה הר"ר יהוסף ז"ל והשתחוה העם גם מחק מלות יהי רצון ומלת אמן:

זהו סדר התמיד:    רפ"ד מיתות. ובירושלמי ס"פ שני דמגלה. ואיכא מאן דמפרש התם רפ"ד מיתות דאע"ג דקתני זהו סדר התמיד לאו לאשמועינן עיכובא אלא למצוה מן המובחר ומ"מ אי אפיך לית לן בה. וביד שם פרק ששי דהלכות תמידין ומוספין סימן ה' ו' ז':


פירושים נוספים